ספר ירמיהו פרק ל"א. כה אמר השם. מצא חן במדבר עם שרידי חרב הלוך להרגיעו ישראל. נלמד קודם כל לפי פירוש רש"י שהוא הפירוש הפשטני. כה אמר השם מצא חן במדבר, מצא חן בעיניי דור המדבר. עם שרידי חרב, זה עם ששרדו את החרב, חרב של מצרים, חרב של העמלקים שבאו עליהם. חרב של הכנענים שתקפו אותם. הלוך להרגיעו ישראל, השם הוליך אותם במדבר על מנת להביאם אל מקום מרגועם, על מנת להביאם אל ארץ ישראל.
המלבי"ם מוצא בפרק הזה המשך לפרק הקודם. בפרק הקודם הסברנו שהתעוררות האלוקית להשפיע חסד עלינו יתחיל ממנו, באתערותא דלעילא. עכשיו הוא בא ואומר, בוא תראה שהדברים הללו מקבילים עם מה שראינו לאל. הרי לאל ראינו זכרתי לך חסד נעורייך אהבת כלולותייך לכתך אחריי במדבר. שמה ראינו שהקדוש ברוך הוא זוכר לנו את החסד. איזה חסד? החסד שעם ישראל הקדימו תחילה חסד להשם כשהם הכירו בהשם כשהעדיין עוד לא עוד לא קיבלו טובה ממנו. עוד לא קיבלנו תורה וכבר ויאמינו בהשם ובמשה עבדו, וכבר כאשר משה בא לדבר איתם ויאמן העם. הלכנו אחרי השם כביכול בעיניים עצומות, זכרתי לך חסד נעורייך אהבת כלולותייך לכתך אחריי במדבר. ולאחר מכן היה אהבת כלולות שעם ישראל היה כמו נישואין עם קודשא בריך הוא על ידי התורה, ולאחר מכן הלכנו אחריו במדבר בגודל הביטחון בהשם. אומר השם כנגד זה גם אני אשיב לכם. כה אמר השם מצא חן במדבר. אומר הקדוש ברוך הוא אני גם כן אשיב לכם. בהתחלה מצא עם שרידי חרב חן במדבר.
מה זה המדבר? לפי המלבי"ם לא מדברים כאן על דור המדבר. מדברים כאן על מדבר העמים. כמו שכתוב והבאתי אתכם אל מדבר העמים מיחזקאל כ'. המדבר הכתוב כאן בעצם מדברים על הגלות. מצא חן במדבר, אומר הקדוש ברוך הוא העם הזה שהוא שרידי חרב מצא חן בעיניי בגלות. ושם אחרי שנשארו מהם בגלות שרידי חרב, אחרי כל השמדות והרציחות שהאומות עשו בנו, אומר השם הם ימצאו חן בעיניי ואקל מעליהם את הגלות. וזה מה שכתוב הלוך להרגיעו, השם ילך אליהם אל המדבר וימציא להם מרגוע. וזה כנגד לכתך אחריי במדבר. אתם הלכתם אחריי במדבר, גם אני אלך ואחפש אחריכם במדבר העמים ואוציא אתכם מן הגלות.
מרחוק השם נראה לי ואהבת עולם אהבתיך על כן משכתיך חסד. ואז השם יראה להם מרחוק אומר המלבי"ם. אז אפילו שהשם יעמוד עוד מרחוק, דהיינו ההשגחה היא לא בגילוי, ההשגחה כמו עטופה בהסתר בניסים נסתרים, אבל כבר אז הם יראו אותו מרחוק. כבר אז הם יראו ויכירו שהשם משגיח עליהם על ידי שהשם מקל מעליהם את עול הגלות. אפשר לומר שהוא מדבר על הזמן שלנו. היה פה ניסים אין סוף והם ניסים נסתרים. כן? ניסים שעם ישראל הצליח לכבוש את הארץ, ש-600 אלף איש היו פה במלחמת השחרור כשהרוב המכריע בכלל לא ידעו לאחוז נשק, ובכל אופן הצליחו להתגבר על עמי ערב, אלה הם ניסים. והניסים הללו הם מעוטפים בתוך הטבע, כביכול אינם ניכרים. אז הוא אומר בהתחלה תדעו לכם מרחוק השם נראה לי. בהתחלה התגלות האלוקית תהיה מרחוק, והשם יקל מעליהם עול הגלות, כי ללא כל ספק עד כמה שאנחנו מתלוננים פה בארץ, עדיין אנחנו רחוקים מעול הגלות ברוך השם. כל יהודי פה היום הוא כמו מיליונר לפני 200 שנה. ואני כבר לא מדבר על המנוחה והשקט והשלווה שיש ליהודי כאן. ואגב זה הסיבה מוצדקת לאלה שגרים בצרפת, היום גם קצת באמריקה ובעוד מקומות, להתחיל לחזור לארץ. על אף שאנחנו המקום לכאורה המסוכן ביותר לעם היהודי, אבל בהר ציון תהיה פליטה והיה קודש. למה אנחנו המקום הכי מסוכן? כי זה המקום שבו מרוכזים הכי הרבה יהודים. אם מישהו רוצה להשמיד את העם היהודי, אם מישהו רוצה לשלוח חלילה חלילה פצצה, אז יש לו כתובת. עם כל זה אנחנו יודעים שאפילו בשואה אז גדולי ישראל אמרו בהר ציון תהיה פליטה והיה קודש. כך אמר החפץ חיים כששאלו אותו, החפץ חיים נפטר עוד לפני השואה. והוא היה רואה בחלומות שלו חלומות קשים של אש שורפת ומכלה הכל. והיה עושה תעניות, מי יודע אם מלא התעניות של החפץ חיים, תענית חלום שלו מי יודע איך הייתה מסתיימת השואה. ושאלו אותו ומה יהיה? אז הוא אמר להם בהר ציון תהיה פליטה והיה קודש. כך אמר החפץ חיים. על כל פנים, אז אנחנו רואים שאפילו שעם ישראל פה בארץ ישראל לכאורה במצב של סכנה, אבל כמו שאומר המלבי"ם יקל מעליהם עול הגלות וימצאו מרגוע. אז הגם שעדיין זה לא הגאולה, אבל כבר מרחוק השם נראה לי. כבר השם נראה לי מרחוק, כבר אפשר לראות את יד השם.
ואז יאמר השם אליהם אהבת עולם אהבתיך. תתעורר אותה אהבה של אהבת הכלולות שהייתה מעולם. והרי על ידי האהבה הזאת אני אמשוך אותך מן הגלות, על כן משכתיך חסד. על ידי האהבה הזאת אני אמשוך אותך מהגלות בחסד, שזה כנגד אהבת כלולותייך וחסד נעורייך. כמו שאת האמנת בי כביכול בחסד בעת היציאה ממצרים, כך גם כן אני כביכול אתן בכם אמון בחסד ואגאל אתכם גאולת עולמים. והאהבה תבוא על ידי מציאת חן במדבר. הכוונה מכוח הגלות מצאנו חן בעיני השם. זאת אומרת הגלות זה זיכוך. אז כמו אבא שהיכה בנו ולאחר מכן ניחם ומתחרט ורוצה להשיב אותו אליו, אז כך כביכול הקדוש ברוך הוא שם אותנו בגלות לתיקוננו, ולאחר מכן הגלות הזאת מביאה למציאת חן. מצא חן במדבר. אנחנו מוצאים חן בעיני השם בגלל המדבר שעברנו על ידי אורך הגלות ועל ידי מה שסבלנו שם. ואז הקדוש ברוך הוא יגאל אותנו גאולת עולמים.
לפי הרד"ק הפסוק הזה בעצם מבטא דיאלוג בין כנסת ישראל לבין קודשא בריך הוא. הרד"ק אומר שכנסת ישראל בגלות אומרת, מה אתה אומר ריבונו של עולם שעם ישראל מצא חן במדבר? היא אומרת נכון. לפי הרד"ק הרי זה מדבר על התקופה ההיא של יציאתנו ממצרים, העם יצא ממצרים ומצא חן בעיני השם במדבר. אומרת כנסת ישראל נכון, אבל זה היה מזמן. מרחוק השם היה נראה לי. אבל עכשיו בגלות השם הסתיר את פניו ממני. אז מה אתה אומר מצא חן במדבר עם שרידי חרב? כן, פעם. פעם. אבל עכשיו זה אני רק יכולה להגיד שזה היה מרחוק. מרחוק השם נראה לי.
תשובת האלוקים, אומר השם ואהבת עולם אהבתיך על כן משכתיך חסד. אומר הקדוש ברוך הוא לא אתם טועים. האהבה שלי אינה אהבה לפי שעה, אלא אהבה לעולם. על כן משכתיך חסד, לכן נגליתי לך בכבודי על הר סיני כדי להראות שהאהבה והחיבור הזה זה קשר עולמי, לא קשר זמני. ואפילו שעזבתי אותך, עדיין אני מבטיח לך עוד אבנך ונבנית בתולת ישראל. עוד תעדי תופייך ויצאת במחול משחקים. ההמשך פה זה הקדוש ברוך הוא אומר הגם שאתם אומרים שאני רחוק, אבל אני מבטיח לך עוד אבנך ונבנית. מה זה אבנך ונבנית? אבנך זה אחד, נבנית זה שניים. אומרת נבנית בעבר היו לך שני בניינים על ידי אדם. הכוונה בית ראשון ובית שני. ולכן הם חרבו. אבל אומר השם אני עוד אבנך, אני אבנה אותך בית שלישי שזה יהיה בניין עולם. עוד תעדי תופייך ויצאת במחול משחקים.
אומר הרד"ק שהאבנך ונבנית לא מדבר רק על הבניין, אלא כמו בית הרוס, מה קורה? האבנים מתפזרות. כשרוצים לבנות אותו אוספים אותם ומסדרים אותם מחדש. כך גם כן אומר השם, עם ישראל הם כמו אבנים מפוזרות בעולם, והקדוש ברוך הוא אומר אבנך ונבנית בתולת ישראל, הכוונה אני אחזיר אותך ומזה יהיה בניין שלם של בית ישראל. והוא מכנה אותם בתולת ישראל, שתהיה כבתולה אשר לא נבעלה על ידי אדונים זרים. היום אנחנו לא כבתולה אלא כבעולה כיוון שיש לנו בעלים. יש לנו אדונים. אבל אומר השם לא, את תהיי בתולת ישראל כמי שלא היו לה אדונים מעולם. ועוד תעדי תופייך, הכוונה מרוב הטובה את תשמחי עם תופים, עם מחולות, שהם יהיו לך כעדי. עדי הכוונה כתכשיט, התעדי תופייך.
גם המלבי"ם מסביר שאבנך הכוונה היא זה בניין המלוכה, זה בניין בית המקדש. ותעדי תופייך על הניסים שאני אעשה לך, יהיה לך מחול משחקים כמו שיצאו הנשים אחרי מרים בתופים ובמחולות על נס קריעת ים סוף, כך גם כן תעדי תופייך כדי לצאת במחולות על הקיבוץ והבניין של בית המקדש.
עוד תטעי כרמים בהרי שומרון. נטעו נוטעים וחיללו. עוד תטעי כרמים בהרי שומרון, יש כאן הבטחה שבהרי שומרון עוד יהיו כרמים. וזה הבטחה שמתגשמת למול עינינו. נטעו נוטעים וחיללו. מה זה וחיללו? יש כאן שני פירושים. רש"י אומר נטעו נוטעים וחיללו את הנטיעות בשנה הרביעית, פודים אותו בכסף, זה החילול. כן? זאת אומרת שהם יגיעו למצב כזה שהנטיעות יגדלו ויגיעו לשנה הרביעית שניתן יהיה לאוכלם. כי שלוש שנים ראשונות ערלים לא יאכל, בשנה הרביעית קודש הילולים, חילולים, מחללים אותו ואוכלים. ולמה מזכיר פה את החילול? מסביר הרד"ק, כיוון שדרכם היה כאשר היו עושים את החילול, היו עושים את זה במשתה ושמחה. כביכול, הזכרנו את זה כמה פעמים, שכאשר הם היה היו גוזזים את הצאן, היו מכניסים את התבואה, בשלב שבו היו מקבלים את כל התבואה של השדה או של הצאן, היו עושים שמחה. וכך גם כן כאן. כאשר הם היו מחללים את הכרם, זה היה השלב שבו ניתן ליהנות ממנו, היו עושים שמחה, היו עושים ריקודים. אגב זה העניין גם כן שמובא, היו רגילים לרקוד עם עם המיני גידולי הארץ. וזה מה שמביאים בקדמונים שזה הסיבה של חג סוכות, שלוקחים בזמן האסיף מינים מגידולי הארץ ורוקדים עמהם. לוקחים את הלולב, לוקחים את האתרוג, את ההדס, הערבה ורוקדים עמהם להודות להשם, שזה היה מקובל בזמנם לרקוד עם כמו שאמרתי עם המינים מגידולי הארץ. אז כיוון שדרכם היה לעשות שמחה, נקרא קודש הילולים. הילולים היו מהללים. ובזמן שהם היו בפחד, כיוון שיש פחד אף אחד לא עושה שמחה ולא הלל. אז הוא אומר לך, בוא תראה, הזמן הזה יהיה זמן שנטעו נוטעים וחיללו ויעשו אז מסיבות ושמחה לרגל חילול הכרמים.
למה הוא הזכיר דווקא את הרי שומרון? אומר הרד"ק, מה שהזכיר הרי שומרון, כיוון שאז בתקופת בית ראשון הם היו שם בפחד מהאויב במשך ימים רבים, הם היו במצור. לכן הוא מזכיר שהמקום הזה שהיה במצור, שזה המקום של עשרת השבטים, המקום הזה יזכה עוד לעדנה ששם יטעו כרמים, נטעו נוטעים וחיללו.
המלבי"ם לעומת זאת אומר, קודם כל בעניין שומרון, הוא אומר שומרון הייתה לעיי השדה למטעי כרם. כך מובא במיכה א'. זאת אומרת הכותים שסנחריב הושיב כאן, נטעו שם כרמים כי שומרון חרבה לחלוטין. איפה אתה נוטע כרמים? לא בשטח בנוי. רק בשדות. זאת אומרת שומרון חרבה כל כך שהיא הפכה להיות שדה. כמו ציון שדה תחרש. ואז הכותים נטעו שם כרמים. הוא אומר את תטעי שם כרמים במקום אשר נטעו נוטעים וחיללו. המלבי"ם מסביר וחיללו לא כמו רש"י והרד"ק, אלא וחיללו הכוונה השומרונים שנטעו שם כרמים, הם הוציאו אותם לחולין. הם לא לקחו אותם ועלו איתם לרגל כדי לתת ביכורים. אז הם נטעו נוטעים וחיללו, במקום שבו נטעו הנוטעים ועשו אותם חולין, את תטעי כרמים ותעלי אותם לרגל כדי להביא מפריים בית השם ביכורים.
כי יש יום קראו נוצרים בהר אפרים. קומו ונעלה ציון אל השם אלוקינו. יש יום, הכוונה יגיע יום שקראו נוצרים בהר אפרים. רש"י אומר פירוש אחד נוצרים זה צופים. אלה שעומדים בראשי המגדלים הגבוהים כדי להכריז קול נשמע למרחוק. אלה הם הנוצרים. פירוש אחר אומר רש"י נוצרים כמו שומרים. נוצר חסד לאלפים. לשון שמירה. יש יום שיקראו אותם ששמרו את התורה והמצוות ויאמרו קומו ונעלה ציון. כך גם כן תרגם יונתן. ארי אית אריכות יומיא וסגי טובא שעתיד הקדוש ברוך הוא למיתב לצדיקיא דנטרו אורייתי מלקדמין. שעתיד הקדוש ברוך הוא לתת לצדיקים ששמרו תורתי בעבר. אז אם כן יוצא שקראו נוצרים בהר אפרים, מי אלה נוצרים? נוצרי תורתו ופיקודיו. עליהם אנחנו מדברים. מדברים על אלה השומרים את התורה ואת המצוות. אגב, ודאי ודאי לא שייך לדבר כאן על נוצרים, כן? ולא להתבלבל. כיוון שהנוצרים זה ביטוי שבא מהביטוי נצרת, מהעיר נצרת, וזה ביטוי הרבה יותר מאוחר. אנחנו מדברים כבר על תקופת התלמוד. פה בזמן שכשאנחנו מדברים על נוצרים אנחנו מדברים כאן על תקופת בית ראשון. בבית ראשון בכלל לא היה אפילו חלומות באספמיא על מושג כזה של נצרות. כן? כך שלא ניתן בכלל למצוא פה לא קשר ולא רמז למושג של נוצרים, אלא כמו שאמרתי, או שזה צופים בראשי המגדלים, או שזה שומרים כמו נוצר חסד לאלפים.
ומוסיף המלבי"ם ואומר, שתחת המצב שהיום היו מעמידים שומרים בהר אפרים, אולי הכוונה בזמנו של הנביא, היו מעמידים שומרים בהר אפרים כדי שישראל לא יעלו לירושלים. היו שמים נוצרים, הכוונה שומרים כאלה שיגבילו את העם, שלא לא יתנו להם, פרוזדאות הציב ירבעם, שלא יעלו לירושלים. יבוא יום ויעמדו נוצרים ושומרים שיקראו אדרבה, קומו ונעלה ציון. ואדרבה הם ישמרו על זה שכל אחד יעלה את הפירות שלו, את הנטע רבעי ואת שאר הביכורים כדי לעלות לירושלים. יגידו קומו ונעלה ציון אל השם אלוקינו.
כי כה אמר השם, רונו ליעקב שמחה וצהלו בראש הגויים. השמיעו הללו ואמרו הושע השם את עמך את שארית ישראל. כי כה אמר השם רונו ליעקב שמחה. רונו ליעקב שמחה אומר הרד"ק, זה ייאמר על תחילת הגאולה. כאשר יבוא קול הבשורה של הגאולה, השם כביכול פוקד ואומר רונו ליעקב בשמחה. הקדוש ברוך הוא כמו מצווה אותנו, תרוננו ותשמחו. כה אמר השם רונו ליעקב שמחה. תרוננו ותשמחו, הגיע זמן גאולתכם. וצהלו בראש הגויים, אומר התרגום ודוצו בריש גלי לעיני כל עממיא. השמחה תהיה בריש גלי. לא כמו המצב שבו עם ישראל תמיד חושש וירא מן הגויים. אומר כבר לא תהיה לא יהיה מצב של גלות, אלא השמחה תהיה בראש גלי. והשמיעו הללו ואמרו הושע השם את עמך. השמיעו את הבשורה, הללו את השם, ואמרו הושע השם את עמך. כמו שהשמעת אותנו את הבשורה, כך אנחנו מבקשים שהישועה תושלם. אומר השם אני אעשה כדבריכם. ואז מבטיח השם שאני אביא אתכם מכל הארצות כמו בפסוק הבא, הנני מביא אותם מארץ צפון וקיבצתים וכולי.
רונו ליעקב שמחה. אומר המלבי"ם תשים לב, כתוב פה רונו ליעקב שמחה, אחרי זה הושע השם את עמך את שארית ישראל. למה פעם מדבר על יעקב ופעם הוא מדבר על ישראל? אומר המלבי"ם כידוע שיש הבדל בין ישראל לבין יעקב. יעקב מדבר על עם ישראל במצב הנמוך שלהם, מלשון עקב. וישראל מדבר עליהם במצב הגבוה. ישראל מדבר על לשון שררה. שזה מדבר על דרגה גבוהה. אומר רונו ליעקב שמחה. בהתחלה ירננו על השמחה שיהיה ליעקב. מה היא השמחה של יעקב? וצהלו בראש הגויים. שיוסר מאיתנו השיעבוד. וזה עצמו יהיה בשבילנו סיבה לשמוח ולצהול. אנחנו נהיה בראש הגויים, הגויים יתנו לנו כבוד, נהיה בראשם, מה שעד היום אנחנו מושפלים ונבזים, זה יהיה לו סיבה ליעקב לשמוח שאנחנו נהיה למעלה. יעקב, כמו שאמרנו, עם הפחותים שבעם. ולכן השמחה הזאת תהיה רק ליעקב. כי הפחותים שבעם ממה הם שמחים? קיבלנו חופש, אין יותר שיעבוד, עם ישראל זוכה להכרה באומות. זה רונו ליעקב שמחה. בשביל הפשוטים, בשביל העמך, זה בשבילו הגאולה. מה הגאולה? לא רודפים אותנו, יש לנו כבוד בעולם. אבל לעומת זאת עם ישראל זה האנשים היותר רוחניים, האנשים עובדי השם. להם זה לא יספיק. להם לא יהיה די בכך שליעקב יהיה רק את הגאולה הפיזית. הם ירצו את הגאולה הרוחנית. הם ירצו שהקדוש ברוך הוא ישיב שכינתו לציון. ולכן בעת ההיא השמיעו והכריזו בפרסום והללו את השם, על ידי מה שתאמרו הושע השם את עמך. את מי זה את עמך? את שארית ישראל. הכוונה את הצדיקים. ריבונו של עולם אנחנו מבקשים אותך, הושע השם. והישועה האמיתית זאת תהיה ישועה של החיבור עם קודשא בריך הוא, הישועה של הנבואה שתחזור, הישועה של קרבת אלוקים. זה הישועה שאנחנו מבקשים. ולכן השמיעו הללו ואמרו, הבקשה תהיה הושע השם את עמך, שהישועה תהיה ממך ותהיה ניכרת ותהיה ישועה רוחנית. עד זה מסבירים גם כן את העניין הזה שכשבאו לכאן, אז כידוע שהקיבוץ גלויות לא היה על ידי שומרי מצוות שהיו בראש. אומנם בעבר היו שומרי המצוות בראש, כמו שהיה בזמנו של הגר"א, שהיה עלייה של הגר"א ורבי יהודה החסיד ועוד והבעל שם טוב ועוד תקופות שבאו לכאן יהודים יראים ושלמים. אבל בגאולה האחרונה אנחנו רואים שזה נעשה על ידי אנשים שהם רחוקים מתורה ומצוות. ובשבילם מה היא הגאולה? כמו שהוא מדגיש כאן. רונו ליעקב שמחה. ליעקב יש שמחה שמה? שצהלו בראש הגויים. שאנחנו זוכים להכרה מהאומות. זה בשבילם השמחה. אבל באמת זה לא הגאולה השלמה. כי זה שהשדות נותנים פריים זה יפה וזה טוב וזה קץ מגולה. זה תחילת הקץ. אבל מה מה באמת אנחנו מצפים? למה? לבניין בית המשפט העומד בהדרו ותפארתו שם בירושלים? לאצטדיון טדי? לאצטדיון ארנה? למה אנחנו מצפים כשמדברים על הגאולה שאנחנו רוצים שירושלים תיבנה ותכונן? האם זה בניינה של ירושלים או שכל אלה זה חורבנה של ירושלים? בניינה של ירושלים זה כאשר השכינה נמצאת במקומה, כאשר כהנים בעבודתם, לויים בדוכנם וכולי. כאשר עם ישראל מתקרבים להשם ודבקים בו, יש השפעה רוחנית. זה הגאולה השלמה. ולכן הוא אומר ויאמרו הושע השם את עמך את שארית ישראל. ישראל יבקשו הושע השם את עמך. ריבונו של עולם תושיע אותנו, ישועה ממך, שתהיה ישועה רוחנית. אבל לעומת זאת ליעקב, רונו ליעקב שמחה וצהלו בראש הגויים. איזה יופי, נגאלנו גאולה מדינית, אנחנו בראש הגויים, קיבלנו הכרה, האו"ם מכיר בנו. אה איזה יופי, תודה רבה לכם, יישר כוח. הוא מכיר בנו. זה לא משנה מה תכתוב עלינו, מה תגיד עלינו, מה העיקר הוא מכיר בנו. יש אומה כזאת שנקראת ישראל. כן? אז זה בחינה של יעקב, זה בחינה מאוד נמוכה. הבחינה הגבוהה זה לזכות באמת להכרה אמיתית ולקרבת אלוקים האמיתית במהרה אמן ואמן.
הנני מביא אותם מארץ צפון וקיבצתים מירכתי ארץ. בם עיוור ופיסח הרה ויולדת יחדיו קהל גדול ישובו הנה. הנני מביא אותם מארץ צפון, למה הזכיר דווקא צפון? אומר הרד"ק כי רוב הגלויות בצפון. בם עיוור ופיסח, הכוונה הגאולה תהיה כל כך בנחת שגם העיוור והפיסח, גם ההרה והיולדת, גם הם יוכלו ללכת לאיטם. הדרך תהיה ישרה, הם לא ייכשלו בלכתם. באופן רגיל כאשר ישנם עיוור, פיסח, הרה ויולדת, אז הם נחשלים אחריך. אבל כאן הגאולה תהיה כזאת שהם ילכו בנחת, הגאולה תהיה בנחת, אז הם יוכלו ללכת בנחת, ילכו לאיטם מבלי חשש. המלבי"ם מסביר הנני מביא אותם מארץ צפון, ששם בארץ צפון הם כבר מאוגדים. מה הם חסרים? הבאה בלבד. הם כבר נמצאים שם, הם מרוכזים. לעומת זאת בירכתי ארץ, וקיבצתים. מכיוון ששם הם כבר מפוזרים. וקיבצתים מירכתי ארץ. הכוונה מקצוות הארץ. בם עיוור ופיסח. ואפילו אומר המלבי"ם במקומות שבהם יש רק עיוור אחד ופיסח אחד, רק שני אנשים מעם ישראל, ואפילו שניהם בעלי מומים, אומר הקדוש ברוך הוא גם אותם אני אגאל. זה הבם עיוור ופיסח. גם אנשים תשים ומעטים וחסרי כוח, גם להם תהיה גאולה. הרה ויולדת יחדיו. על פי המלבי"ם לא מדברים כאן על פשוטו, אישה הרה ואישה יולדת. אלא הוא אומר אני אעשה להם נס כיוון שהרה ויולדת יחדיו. המציאות תהיה שהאומה כמו תהרה ותלד מיידית. דהיינו באופן מיידי היא גם תהיה הריון וגם תהיה לידה. פתאום ייוולד קהל גדול לעם ישראל, שקהל עצום ישובו לכאן. ואז זה הרה ויולדת יחדיו. באופן רגיל זה הרה, אחרי תשעה חודשים יולדת. אבל כאן הגאולה תהיה כל כך מיידית שאז זה כמו הרתה וילדה בו זמנית. וזה אומר המלבי"ם מליצה נפלאה, שגם ממקומות שידמה שלא נמצא שם מבני ישראל רק מעטים, וגם המעטים האלה אי אפשר בדרך הטבע שהם יוכלו ללכת בדרך, זה עיוור, זה פיסח, בכל אופן באופן מיידי הם יתרבו עד שיתלווה עליהם קהל עצום ורב.
בבכי יבואו ובתחנונים אובילם. אוליכם אל נחלי מים בדרך ישר לא ייכשלו בה. כי הייתי לישראל לאב ואפרים בכורי הוא. בבכי יבואו, רש"י אומר על ידי תפילה ותשובה. לפי רש"י זה בכי על העוונות. הרד"ק לעומת זאת מסביר שמדובר בבכי של שמחה. כמו וישק יעקב לרחל וישא קולו ויבך. ויפל על צוואריו עוד, שכל אלה הם בכי של שמחה. ובאמת כשעלו לכאן מחוץ לארץ, אנשים נשקו עפר הארץ ובכו. היה כאן בכי של שמחה שזכו לעלות לארץ ישראל. ובתחנונים אובילם. תחנונים הרד"ק מסביר שזה מעניין חמלה ורחמים. כמו חלונה פני אל ויחוננו, הכוונה וירחם עלינו. ובתחנונים וברחמים אומר הקדוש ברוך הוא אני אגאל אותם. להיכן? אל נחלי מים. כמו על נחלי מים. אוליכם אל נחלי מים, כמו וינהג את הפלישתי אל מצחו, הכוונה על מצחו. כן? כביכול אני אנהל אותם על נחלי מים, הכוונה בהנהגה של נחת. בדרך ישר לא ייכשלו בה. כי הייתי לישראל לאב ואפרים בכורי הוא. הייתי לישראל לאב ואפרים הוא בכורי. למה הזכיר דווקא את אפרים? אומר הרד"ק כיוון שהם רוב ישראל. אפרים זה עשרת השבטים. כיוון שהמלכות הראשונה שם הייתה מאפרים, לכן לכל עשרת השבטים היינו פעמים רבות שהוא קורא אפרים. זה דבר אחד. הסבר נוסף, מכיוון שאפרים היה הבכור. קורא לו אפרים בכורי הוא. למה הוא קורא לו בכורי? כי הבכורה ניתנה ליוסף. אז לכן הוא קורא לו בכורי הוא כיוון שהוא בן יוסף. או עוד הסבר, שהוא חביב עליי כמו הבן הבכור. כמו שהבן הבכור חביב לאביו, אז אפרים בכורי הוא, הכוונה החביב עליי. כמו בני בכורי ישראל. כך גם כן תרגם יונתן, אפרים חביב הוא קדמיי. הכוונה חביב הוא לפניי.
המלבי"ם מסביר, בבכי יבואו, הם יהיו דומים כמו בן שבוכה לפני אביו ומתחנן שאביו יחזיר אותו לביתו. לפי המלבי"ם הבכי שכתוב כאן זה לא בכי של שמחה, אלא יותר קרוב אולי למה שרש"י אומר, שרש"י הסביר שזה עניין של תשובה, אז לפי המלבי"ם גם כן המשמעות של הדברים שהם יבכו ויתחננו להשם שיגאל אותם. כמו בן שגורש מבית אביו ולאחר מכן הוא מתחנן שאביו יחזיר אותו. זה גם כן לפי זה התחנונים, לא כמו שהסביר הרד"ק במובן של חמלה, אלא במובן של התחנן. הוא יבכה ויתחנן שהקדוש ברוך הוא יגאל אותו. בבכי יבואו ובתחנונים אובילם, על ידי שיתחנן אז יזכו שאני אוביל אותם אל ארץ ישראל. ואני אמלא את בקשתם, אוליך אותם אל נחלי מים, כמו שכתוב כי מרחמם ינהגם ועל מבועי מים ינהלם. ועושים את דרך ישרה, כמו שכתוב ושמתי כל הריי לדרך. הכוונה היא שלא יצטרכו ללכת בנהרים או במקומות שבהם לא ניתן ללכת, אלא הדרך תהיה ישרה לפניהם. כי הייתי לאב לישראל, וזה סיבה לרחם עליהם, וגם הם יהיו כבן, דהיינו שגם הם יכבדו אותי, לא כמו שהיה עד עכשיו שעם ישראל המרו את פי השם, אלא הם יהיו לי כבן, הבן שנוהג באביו בכיבוד אב. על זה הוא אומר ואפרים בכורי הוא, אז לכן הם יתנהגו בדרך זו.
יש כאן ביאור נפלא של המלבי"ם בביאור המילות. הוא אומר אובילם ואוליכם. מה ההבדל בין להוליך לבין להוביל? אומר המלבי"ם המוביל נושא דבר שאינו יכול ללכת ברגליו. כמו שאנחנו אומרים היום מוביל אותו ברכב. המוביל נושא דבר שאינו יכול ללכת ברגליו. והמוליך הוא דבר שהולך ברגליו. אז הוא אומר בהתחלה אובילם. בבכי יבואו ובתחנונים אובילם. לאחר מכן אוליכם, הם יוכלו כבר ללכת ברגליהם. אבל שימו לב, אומר המלבי"ם, והושאל על נשיאת האדם כאילו נישא על כנפי רוח. שומעים? כאן הוא מתאר את הגאולה, שעם ישראל יבואו לכאן כאילו נישא על כנפי רוח. מה זה אם לא מטוסים? עם ישראל הגיעו לכאן על כנפי נשרים, במרבד הקסמים ובשאר מיני טיסות שהגיעו לכאן. והמלבי"ם כותב את הדברים עוד לפני שהייתה המציאות הזאת בזמנו, נישא על כנפי רוח.
שמעו דבר השם גויים והגידו באיים ממרחק. ואמרו מזרה ישראל יקבצנו ושמרו כרועה עדרו. שמעו דבר השם גויים והגידו באיים ממרחק. למה צריך לשמוע ולהגיד? אומר המלבי"ם כיוון שזה דבר חידוש. ודבר חידוש כשאדם שומע הוא מיד מפרסם ומעלה לרשת. כן? אנחנו חיים בדור של פרסום, כל דבר צריך מיד להודיע לכולם. אז שמעו והגידו, יש פה דבר חידוש. מהו דבר החידוש? מזרה ישראל יקבצנו. הקדוש ברוך הוא שבעצמו זרה את ישראל, הוא בעצמו יקבץ אותם. מה שזה אומר שכמו שהזריעה הייתה מחוץ לטבע, מכיוון שהרי הזריעה הייתה פיזור על פני כל הגלובוס, אין פזורה כמו הפזורה היהודית, כך גם כן הקיבוץ, מזרה ישראל יקבצנו, כך גם כן הקיבוץ, הקיבוץ יהיה באופן ניסי, שיהיה באופן על טבעי. זה גם כן מתאים למה שאומר הרד"ק, שעל ידי זה הגויים ידעו שהם לא הגלו אותנו בכוחם, לא בגבורתם, אלא הקדוש ברוך הוא הוא זה שרצה ומסר אותנו בידם. שהרי תראה שכאשר השם רצה היה מזרה ישראל, וכאשר רצה יקבצנו. אז מה שאתה הצלחת לקחת ולשלוט בנו, לא בכוחך הוא, אלא כיוון שמזרה ישראל מסר אותנו בידך. והנה תראה שכאשר הוא ירצה להוציא אותנו מידך, אין הדבר כלל בכוחך, כי אז השם יקבצנו.
וגם הזריעה עצמה מוסיף המלבי"ם ואומר, התכלית שלה לצורך הקיבוץ. דהיינו, כתוב וזרעתיה לי בארץ. כשאדם זורע, למה אתה מפזר? בשביל לאסוף אחר כך. תשאיר אצלך ונגמר. כל אחד מבין שאני מפזר מעט ואוסף הרבה. כך גם כן אומר המלבי"ם, עם ישראל הפיזור שלהם בין האומות זה היה בחינה של זריעה. וזרעתיה לי בארץ. והזריעה היא לתכלית הקצירה. הכוונה היא שכדי שעל ידי זה עם ישראל יתקנו דרכיהם, על ידי זה הם יצמחו מבחינה רוחנית, ואז לאחר מכן ניתן יהיה לגאול אותם. ואז הוא אומר ושמרו כרועה עדרו. כמו רועה השומר את העדר, כרועה עדרו, עדר שהוא שלו, לא עדר של אחרים. דהיינו, הגמרא אומרת שמי שרוצה לאבד ממונו ישכור פועלים ואל ישב עמהם. אדם שרוצה לאבד ממונו תשכור פועל ואתה תבוא עוד יום, עוד יום, תראה לאט לאט העבודה לאט לאט, כל פעם הם עושים עוד תלם או עוד חפירה, עוד לאט לאט. אתה רוצה שהעבודה תלך כמו שצריך, תהיה עמהם. אז אנחנו יודעים כולנו שכשבעל הבית עושה את העבודה זה זריז, זה מהיר, זה תכליתי. כשאתה נותן לפועל לעשות, אז זה בעצלתיים. אז זה הוא אומר, הוא ישמור את העדר כרועה השומר עדרו. את העדר שלו. לא כמו רועה ששומר את העדר של בעל הבית, שאז האחריות שלו היא קלושה, האכפתיות שלו היא עומדת בספק. כאן כמו רועה השומר את עדרו, ואז הוא משגיח על כל אחד מן הצאן שלא ייפקד אף לא אחד מהם.
כי פדה השם את יעקב וגאלו מיד חזק ממנו. כי פדה השם את יעקב, השם יפדה את יעקב מהצרות. ויגאל אותו, מצד הקרבה שיש לו עמנו, גם מיד חזק ממנו. אפילו שהאויב שיחזיק אותנו יהיה חזק מאיתנו, השם יגאל אותנו אפילו שהאויב היה חזק ממנו, ממנו הכוונה מיעקב, לא חס ושלום מקודשא בריך הוא. מה ההבדל בין פדה לבין גאלו? אומר המלבי"ם שלפדות זה להציל מצד הרחמים. אני מרחם עליך ופודה אותך. לעומת זאת הגאולה תמיד אנחנו רואים שזה מצד קרבה. כי גואלנו הוא. אם יש לאיש גואל, תמיד זה מקרוביו. הגואלים הם הקרובים לו. אז היות שהקדוש ברוך הוא כביכול הוא מגואלנו, הכוונה יש לו קרבה עמנו, בנים אתם להשם אלוקיכם, אז הקדוש ברוך הוא יילחם בעדנו. ולכן כתוב פדה השם את יעקב. לפדות כמו שאמרנו זה אדם אפילו זר, מרחם עליו. אבל אם צריך להילחם בשביל זה? לא, לא עד כדי כך. אני מוכן לשלם, אבל גם להילחם? אבל אם אני קרוב שלך, אני גם אלחם בשבילך. זה מה שאמר וגאלו, גואל זה קרוב, אז זה גם מיד חזק ממנו. אז גם אם תהיה אומה שיותר חזקה מאיתנו, הקדוש ברוך הוא יילחם בשבילנו כדי לגאול אותנו מידם.
ובאו וריננו במרום ציון ונהרו אל טוב השם על דגן ועל תירוש ועל יצהר ועל בני צאן ובקר והייתה נפשם כגן רווה ולא יוסיפו לדאבה עוד. הרד"ק מביא מתרגום יונתן, ובאו וריננו במרום ציון, בטור בית מקדשא. יבואו וישמחו בבית המקדש. הר בית השם זה הכוונה מרום ציון, זה טור בית מקדשא. טור בית מקדשא הכוונה הר בית המקדש שייבנה בציון. ונהרו אל טוב השם. נהרו הכוונה היא ילכו במרוצה. כמו ונהרו אליו כל הגויים. ורש"י מסביר שונהרו הכוונה ייאספו כמו נהר. והנהר כנראה גם כן נקרא נהר כיוון שהוא שוטף במרוצה. ונהרו אל טוב השם, על דגן ועל תירוש ועל יצהר ועל בני צאן ובקר. והייתה נפשם כגן רווה ולא יוסיפו לדאבה עוד. לא יהיה להם עוד דאבה שהכוונה היא עצב ודאגה, אלא יהיו רגועים ונחים באותה שלווה על השם. אומר המלבי"ם, ונהרו אל טוב השם, הרוחני. זה טוב השם. זאת אומרת לא מדברים כאן על משהו פיזי, גשמי. טוב השם זה השפעה רוחנית. על דגן, על תירוש ועל יצהר, פה כבר מדברים על הגשמיות. יוצא אם כן שיש כאן שני היבטים. הגאולה כוללת בתוכה הן את הקרבת אלוקים, שזה בעצם המבט הרוחני שעד עכשיו כמו נפסקה מחיצה בין ישראל לאביהם שבשמיים, ובעת הגאולה יהיה לנו קרבת אלוקים, זה ונהרו אל טוב השם. חוץ מזה, אולי וגם בהתאם לזה, כי והיה אם שמוע, כי כשעושים רצון השם ממילא ונתתי גשמיכם בעיתם וכל השפע הטוב הרי מובטח. אז זה הוא אומר על דגן ועל תירוש ועל יצהר, שכל אלה יהיו לנו בשפע גדול בעת הגאולה. ומצד שהם ינהרו על טוב השם, כמו שהסברנו שהכוונה במובן של התקרבות רוחנית, על ידי זה והייתה נפשם כגן רווה. זה מדבר על החלק הנפשי. על הטוב הרוחני. הם יהיו כגן רווה, כמו גן שהוא רווי מהשקיה, כך גם כן תהיה נפשנו שבעה מטוב השם. ובגלל ובעצם ההשפעה הגשמית, דגן, תירוש ויצהר, על זה ההמשך ולא יוסיפו לדאבה עוד. לא יהיה להם עוד עוני ומחסור, כמו שכתוב עיני דאבה מני עוני, אז אנחנו רואים שיש בחינה של דאבה שנובע מעניות, לא תהיה עניות, כי יהיה דגן, תירוש, יצהר, בני צאן ובקר. אז כך גם כן שיהיה שפע כלכלי. אז שני הדברים יהיו בגאולה העתידה, גם השפע הרוחני וגם השפע הכלכלי.