ספר ירמיהו פרק ל'. הדבר אשר היה אל ירמיהו מאת השם לאמור. כה אמר השם אלוהי ישראל לאמור, כתוב לך את כל הדברים אשר דיברתי אליך אל ספר. הקדוש ברוך הוא אומר לירמיהו תכתוב לך את כל הדברים אשר דיברתי אליך, אומנם כתוב דיברתי, אבל מסביר הרד"ק שהכוונה אשר אני מדבר עתה. כיוון שהוא לא מדבר על מה שהיה קודם, הוא מדבר על נבואות שאותם הוא עומד למסור לו כעת.
הדברים הללו, כפי שעוד מעט נראה, הם דברים שעתידים לבוא באחרית הימים, הם נבואות טובות, והוא אמר לו את הדברים הללו סמוך לפורענות שהזכיר לעיל. ומדוע? אומר הרד"ק, כי לאחר שאמר להם דברים קשים של פורענות, רצה לומר להם פרשה שיש בה נחמה, שתהיה לאותו הדור נחמה, שכמו שתתקיים הפורענות בקרוב, כך ידעו שהנחמה גם כן תתקיים באחרית הימים, שהרי מי שהתנבא על זה, התנבא גם על זה.
המלבי"ם מסביר, תשים לב לביטוי כטוב לך. לא כתוב כטוב לעם, אלא כטוב לך. אומר המלבי"ם, הנבואות הללו השם לא שלח אותו בשליחות פרטית לנבא לעם. רק הקדוש ברוך הוא הודיע את זה לירמיהו בדרך של הודעה, והשם יצווה אותם שיכתוב את זה על ספר שיהיה בזה למזכרת לדור אחרון. אלה הם דברי תנחומים, וכמו שאמרנו ברד"ק, כמו שיתקיימו הנבואות הרעות, אתם תדעו ויהיה ברור לכם שיתקיימו הנבואות הטובות, כי הרי את הדברים הקשים של ירמיהו כבר ראינו שהתקיימו. אומר לך דע לך שכך גם כן נאמרו דברים טובים וגם הם עתידים להתקיים.
לכן אומר המלבי"ם תשים לב, כתוב שהשם אמר לו תכתוב את זה אל ספר. הוא לא אומר לו תודיע לעם, אין פה נבואה להודיע לעם, אלא יש כאן אמירה שאני רוצה שזה יעמוד על ספר ימים רבים, ולאחר מכן כשהעם יקרא את זה ידע שעתידות הנחמות לבוא.
כי הנה ימים באים נאום השם, ושבתי את שבות עמי ישראל ויהודה אמר השם, והשיבותים אל הארץ אשר נתתי לאבותם וירשוה. הנה ימים באים, אומר רש"י, שלא תגיד למה שיכתוב את זה, הרי ממילא יאבדו כולם, הרי אין מי שיקרא בספר, אין מי שיזכור אותו עוד. כל הנבואות שראינו לעיל מדברים על כליה ואבדון, אז מה טעם לכתוב דברים למישהו שלא יקרא? אומר לו על זה השם, דע לך שימים באים ושבתי את שבות עמי ישראל. ימים באים אומר הרד"ק זה לעתיד לימות המשיח, ושבתי את שבות עמי ישראל ויהודה. ומגלות בבל לא שבו אלא יהודה ובנימין, אז אם ככה לא מדברים כאן על הגאולה של גלות בבל לקץ 70 שנה. לא, מדברים כאן על העתיד לימות המשיח, כי כתוב ושבתי את שבות עמי ישראל, משתמע שכולם ישובו.
והנה ימים באים, אומר המלבי"ם, לכן תכתוב את הדברים כדי שידעו הדור האחרון ויקראו בהם. יש פה שני ביטויים, ושבתי את שבות ישראל והשיבותים אל הארץ. מה זה ושבתי את שבות, מה זה השיבותים? ושבתי הכוונה היא למעלתם, והשיבותים לארצם. אני אשיב אותם למעלה שהייתה להם מקדם, וגם אשיב אותם פיזית לארץ שהייתה להם מקדם.
ואלה הדברים אשר דיבר השם אל ישראל ואל יהודה. אל ישראל ואל יהודה הרי הסברנו שהם פה מסר אליהם, אלא לכתוב לעתיד לבוא. אומר המצודות, על ישראל ועל יהודה, אלה הדברים שהקדוש ברוך הוא דיבר עליהם הכוונה על העתיד לבוא עליהם. כי כה אמר השם, קול חרדה שמענו פחד ואין שלום. כה אמר השם קול חרדה שמענו, על מה הוא מדבר? כפי רש"י, אומר רש"י יש מסבירים שזה חוזר על שמועת בבל, שאלה שהיו בבבל שמעו שעל בבל עתידה לבוא צרה ולכן הם נבהלים שהם לא ייפגעו גם כן מזה. אבל רש"י מביא מיד כפי הקו שהסביר הרד"ק שמדברים כאן על העתיד לבוא, ומדרש אגדה על מלחמת גוג ומגוג.
כי כה אמר השם, קול חרדה שמענו. מי יאמר את זה? מי יאמר קול חרדה שמענו? הרד"ק מסביר שאת זה יאמרו הגויים בימות המשיח. אומר השם עתידים האומות לומר כאשר אני אבוא ואגאל את עמי ישראל, קול חרדה שמענו. יהיה להם לאומות חרדה מהעניין הזה כי הם יבינו שיום הדין מגיע. המלבי"ם לעומת זאת מסביר שקול חרדה שמענו זה בזמן מפלת בבל, אז ישראל חרדו. אז אם כן קול חרדה שמענו יאמרו עם ישראל. הם חרדים שמא מפלת בבל תפגע גם בהם. ולאחר מכן גם כן הם פחדו מפחד האויב כי אז לא היה שלום בארץ.
ועל זה אומר השם, שאלו נא וראו, אם יולד זכר, מדוע ראיתי כל גבר ידיו על חלציו כיולדה ונהפכו כל פנים לירקון. שאלו נא וראו אם יולד זכר, הכוונה היא תבררו האם הזכר יולד? זאת אומרת, האישה היא היולדת, וכאשר האישה יולדת היא יולדת בחבלים. חבלים הכוונה היא בקושי. אז הוא אומר מדוע אם ככה ראיתי כל גבר ידיו על חלציו כיולדה? מה הוא נקבה שיש לו חבלים, חבלי לידה? שאלו נא וראו אם יולד זכר, האיש הזכר יולד? אז למה ידיו על חלציו כיולדה? כביכול מחמת חבלי הלידה. למה הוא ממשיל דווקא בחבלי יולדה? אומר הרד"ק, היות וחבלי יולדה הם הקשים מכל החבלים, הם חבלים דהיינו קושי שהוא יותר קשה מכל שאר הייסורים, ולכן הוא ממשיל את חבלי האנשים מרוב הצרה לחבלי היולדה. ונהפכו כל פנים לירקון, שרוב החבלים, הכוונה מרוב הכאב, הדם ינוס מפניהם ויהיו כירוקים, פניהם יוריקו.
המלבי"ם מסביר, היות וראינו קודם שיש כאן איזושהי נבואה שמתארת את עם ישראל כמפחדים מפני הצרה שתבוא על בבל שמא גם הם ייפגעו בה, אומר להם למה אתם מפחדים? המשל והמליצה כאן, אומר המלבי"ם, לא בכדי המשיל את זה לאישה הרה שיש לה חבלי לידה. לפי הרד"ק זה רק בגלל שחבלי לידה הם החבלים הקשים. אבל לפי המלבי"ם ההסבר הוא אחר. אומר המלבי"ם שכאשר רוצים לכבוש עיר אז מחפשים היכן להבקיע את החומה, ועל ידי שמבקיעים את החומה חודרים פנימה. כך גם כן האם היא כביכול כמו העיר, והוולד יוצא מן העיר, מהאם, על ידי שהוא בוקע את מקורה. אז אם כן יוצא שבזה הדמיון ללידה. מי הוא הגורם להריון? זה הזכר. על ידי הזכר באים לה חבלי הלידה. והזכר שהוא בעצם הגורם למצב כעת, הוא לא יחיל ולא יכאב, לא יהיה לו חלחלה ולא חבלים ולא כאבים בעת הלידה.
אתם מכירים את הסיפור עם הבן אדם שהיה בחדר המתנה, אשתו נכנסה ללדת, והוא בלחץ גדול, כל פעם האחות יוצאת, שואל נו מה נולד? נו מה נולד? היה לו פחד נורא, מה מה מה קורה? לחץ ו... טוב, אחרי זמן רב יוצאת האחות ואומרת לו, אדון כהן ברוך השם נולדה לך בת במזל טוב. או, או, ברוך השם, ברוך השם, אה, ברוך השם. מה השמחה הגדולה אדון כהן? אז הוא אומר לה ברוך השם, שלפחות אני יודע שכשהיא תגדל היא לא תצטרך לעבור את מה שאני עברתי היום. לפחות אני יודע את הלחץ ואת ה... שלא תצטרך לעבור את זה. אז האיש, הזכר, ברוך השם לא עובר חבלי לידה, כן? האישה היא זאת שעוברת חבלי לידה. ואם כן, על זה שואל הנביא, שאלו נא וראו אם יולד זכר? הרי הזכר שעל ידו בא ההיריון הוא על כל פנים לא יולד. אז אם ככה מדוע ראיתי כל גבר ידיו על חלציו כיולדה? למה אני רואה שהם כעת כואבים?
המשל כאן בא להמשיל את ישראל שכביכול ישראל הם החבלים של בבל. כמו שהזכר הוא גורם החבל לנקבה, כך גם כן ישראל הם החבלים של בבל, הם מביאים את הצרה על בבל. בת בבל השדודה אשרי שישלם לך, אשרי שיאחז וניפץ עוללייך אל הסלע. אז אם כן, אתם צריכים לזעוק? למה אתם צריכים לזעוק? כמו ביולדה, הזכר המביא החבלים לא הוא הזועק, כך גם כן כאן, על ידיכם באו חבלי הלידה של בבל שאתם תצאו ממנה ויהיה לכם את הגאולה ובבל יתייסרו, אז למה אם כן אתם צריכים לסבול? למה אתם צריכים לחשוש מזה? אז למה כל גבר על חלציו כיולדה?
הוי כי גדול היום ההוא מאין כמוהו, ועת צרה היא ליעקב וממנה יוושע. הוי כי גדול היום ההוא מאין כמוהו, מאין נקרא שוב. הוי כי גדול היום ההוא מאין כמוהו, ועת צרה היא ליעקב וממנה יוושע. גדול היום ההוא, אז עוד פעם, אם אנחנו מסבירים על מפלת בבל, אז אומר רש"י זה יום הריגת בלשאצר. גדול היום ההוא מאין כמוהו. ואם אנחנו מדברים על העתיד לבוא, אז זה יום מפלת גוג, שיבוא להילחם, מלחמת גוג ומגוג. ועת צרה היא ליעקב, הרד"ק מסביר שהכוונה היא על מלחמת גוג, שבאותו זמן יהיה צרה ליעקב. כמו שכתוב בישעיה חבי כמעט רגע עד יעבור זעם, כך כתוב גם כן בנבואת דניאל והייתה עת צרה אשר לא נהייתה וכולי. זאת אומרת אנחנו מבינים שהמלחמה עצמה תהיה מלחמה לא פשוטה. ולמעשה כבר דיברנו על זה ומסרנו על זה שיעור, שיש במלחמת גוג ישנם שתי נבואות. ונבואה אחת משתמע ממנה קושי לעם ישראל, ונבואה אחת משתמע ממנה שעם ישראל לא יסבלו כלל. ובעצם אלה הם שני מסלולים, כיוון שהכל תלוי בזכות שלנו. אם יהיה לנו זכות ועם ישראל יהיו ראויים, מלחמת גוג ומגוג תעבור עלינו כאשר המלכים יילחמו אלה באלה ואנחנו לא נסבול. אבל לעומת זאת אם אנחנו לא נהיה ראויים, אז אוי ואבוי, כתוב חצי העיר יצאו בגולה וכולי. ככה כתוב שיש הנבואה מתארת דברים קשים שיעברו גם על עם ישראל. אז על זה הוא אומר, אם מדברים על גוג ומגוג, כי גדול היום ההוא מאין כמוהו ועת צרה היא ליעקב, אומרים לך זה לא יהיה פשוט גם לעם ישראל, עת צרה היא ליעקב, וממנה יוושע. אגב, הגמרא דורשת את הפסוק הזה, עת צרה היא ליעקב וממנה יוושע, היא דורשת את זה על ימי אסתר. שהייתה צרה ליעקב וממנה יוושע, ומביאים שממנה זה אותיות מהמן. מהמן יוושע.
על כל פנים, אז על כל פנים אנחנו מבינים שמדברים כאן על תקופה שבה גם עם ישראל יהיה להם סבל. ומסביר המלבי"ם לכן כל גבר ידיו על חלציו וצועק הוי, כמו שהפסוק פותח הוי כי גדול היום ההוא מאין כמוהו. וגם לאחר מכן, הזמן שיבוא יהיה בחינה של צרה ליעקב. ואומר להם הנביא, הגם שאתם חוששים ועת צרה היא ליעקב, אבל דעו לכם נבואה מאת השם כי ממנה יוושע. מהצרה הזאת עתידו להיוושע, כך שלמעשה האומות ילקו ועם ישראל הגם שעליו תעבור כוס, הגם שגם הוא יסבול, אבל על כל פנים לא תהיה ישועה ולא לאומות.
והיה ביום ההוא נאום השם צבאות, אשבור עולו מעל צווארך ומוסרותיך אנתק, ולא יעבדו בו עוד זרים. והיה ביום ההוא נאום השם צבאות, אשבור עולו של גוג ומגוג, או עול כל גוי וגוי שהיו נותנים עול על עם ישראל בגלות. וכמו שאומר התרגום אתבר ניר עממיא מצוואריכון, הכוונה היא את עול העמים מעל צוואריכם. אבל תשימו לב שהפסוק כאן הוא עובר מצורת דיבור. בהתחלה הוא אומר מעל צווארך, הוא מדבר לנוכח, ומוסרותיך אנתק. הוא לא אומר ומוסרותיהם אנתק. היה צריך כמו שאמרת אשבור עולו מעל צווארך, ומוסרותיו אנתק. למה אתה אומר ומוסרותיך? את זה הוא מייחס אלינו, את העול אמרת שזה עולו של המלך. מה ההבדל? אומר הרד"ק אל תתפלא, הרד"ק מזכיר את העניין הזה בכמה מקומות, כן דרך המקרא לדבר פעם לנוכח ופעם שלא לנוכח. רואים את הדברים האלה בעוד מקראות כך שאין כאן קושי בפסוק.
מסביר המלבי"ם, אשבור עולו מעל צווארך, מאז שנשבר עול גלות בבל, העול מה זה העול? זה כובד המס שהכבידו עליהם, זה העבודה שדרשו מהם. אבל לפעמים יכול להיות שהעול נשבר, אבל הם אסורים במוסרות השיעבוד. אתה עדיין תחתיו, אבל הסירו מעליך את המיסים, הסירו מעליך את העבודה הקשה, כמו עם ישראל בשנה האחרונה לפני צאתם ממצרים. הם עדיין היו תחת עול פרעה, אבל העול שזה אומר כובד המס, העבודה, מזה כבר נפטרו. אבל עדיין הם אסורים תחתיו. על זה הוא אומר לך, לא רק שאני אשבור עולו מעל צווארך, אלא מוסרותיך אנתק לחלוטין. שאתה תוכל כבר לצאת ולא תהיה נתון כלל תחת ממשלתו. אומר תראה דוגמה לזה, תחת מוסרות כורש הם היו בלא עול. ולאחר מכן הוא גם נתן להם את הרשות לעלות ולבנות את בית המקדש, זה היה השלב השני שגם מוסרות, מוסרותיהם ינתק.
המלבי"ם עומד על שינוי שאמר אשבור עולו מעל צווארך, צווארך הוא פונה לנוכח, ולאחר מכן אומר ולא יעבדו בו עוד זרים. מעין ההערה של הרד"ק, רק על נקודה אחרת. היה צריך להגיד ולא יעבדו בך עוד זרים, כי אמרת מעל צווארך. מסביר המלבי"ם, שהיות והוא מדבר כאן על העול, אז הוא אומר ולא יעבדו בצוואר ובעול שעליו עוד זרים, זה הכוונה. לא יצטרכו להמשיך ולעבוד בעול שהטילו עליהם עוד זרים. עול המונח על צווארם לא יהיה מונח עדיין עליהם.
ועבדו את השם אלוהיהם ואת דוד מלכם אשר אקים להם. ועבדו את השם אלוהיהם ואת דוד מלכם. מה זה דוד מלכם? אומר הרד"ק, דוד המלך שהשם יקים אותו מעפרו בתחיית המתים. אפשרות נוספת שהוא מדבר כאן על המשיח שהוא בנו, והמשיח יקרא שמו דוד על שם דוד אביו, על שם ראש השושלת. המלבי"ם מסביר שאם יעבדו את השם אלוהיהם אז הם יעבדו גם כן את דוד מלכם, יהיה להם מלך מבית דוד. פירושו של דבר, הבאה תליא. אתה רוצה לזכות למלך המשיח? ויעבדו את השם אלוהיהם. אם יעבדו את השם אלוהיהם, יעבדו גם כן את דוד מלכם. אבל אם לא, אז יצטרכו לעבוד את האומות.
ובכל מקום אומר המלבי"ם, כבר הסברתי בכמה מקומות שאם עם ישראל היו עובדים את השם בבית שני, אז הם היו זוכים לגאולה העתידה. והמלבי"ם כבר למדנו את זה בכמה הזדמנויות, שהמלבי"ם אומר שבית שני הרי אנחנו רואים שהוא נחרב בסוף, והיו כאלה שחששו לכך מראש, ולכן יש כאלה שאומרים שבגלל זה בני תימן לא עלו כיוון שהם ידעו שהוא עתיד להיחרב. מה אם כן הייתה המגמה בבניין בית שני? אומר המלבי"ם שבית שני היה מעין תקופת מבחן. כי שואל המלבי"ם, אם באמת אמורה להיות גאולה, למה לא בנה לנו את הבית השלישי ונגמר? אז מראש אתה רואה שמדובר בבית שאמור עדיין להיחרב. אז מה, בנו לנו משהו שהוא זמני? כי הרי ידוע לנו שיהיה בית שלישי. אז אם כן בנו לנו משהו שהוא זמני? התשובה היא, זו תקופת מבחן. בית שני הקדוש ברוך הוא החזיר אותם לארצם, אומר בוא נראה, ניתן לכם עוד צ'אנס. אם אנחנו בתום התקופה היינו עובדים את השם ולא מקלקלים כמו שהיה שנאת חינם וכל מה שהיה כאן לפני החורבן בחורבן בית שני, היינו זוכים שבית שלישי ירד בנוי באש והייתה הגאולה השלמה. אבל כיוון שאת תקופת המבחן הזה לא עברנו בהצלחה, אז אנחנו זוכים במרכאות לחוות גלות נוספת, שרק לאחריה אנחנו נזכה בבניין הבית השלישי. יוצא אם כן אומר המלבי"ם, שעם ישראל היו זוכים לדוד מלכם. מה המלבי"ם רוצה ליישב בזה? היות והמלבי"ם כל הפירוש שלו בפרק הזה כאן הוא הולך בקו שהנבואה כאן מדברת על בבל. וכבר הזכרתי קודם שהרד"ק ורש"י מביאים כאן שתי אפשרויות, או שזה חוזר על בבל או על גוג ומגוג. אם אתה אומר על גוג ומגוג, הפלא ופלא, ועבדו את השם אלוהיהם ואת דוד מלכם אשר אקים להם. אבל אם אתה מדבר על בבל, איזה דוד מלכם אשר אקים להם? על מה כאן הוא מדבר? אז אומר המלבי"ם, מיד, שהכוונה שיהיה להם מלך מבית דוד. ומה זה מלך מבית דוד? הרי זה לא הייתה המציאות. היה לנו אולי נשיא, נשיאים שהיו בישראל כמו רבי וכדומה, אבל לא היה לנו מלך מבית דוד. אומר המלבי"ם, אם הם היו זוכים ועוברים את תקופת המבחן בהצלחה עכשיו כשהם נגאלים מבבל, אז היו זוכים שגם אקים להם מלך מבית דוד. אבל היות ולא עבדו את השם אלוהיהם כראוי, אז תקופת המבחן של בית שני הסתיימה בכישלון חרוץ ובגלות נוספת.
ואתה אל תירא עבדי יעקב נאום השם, ואל תחת ישראל, כי הנני מושיעך מרחוק ואת זרעך מארץ שבים, ושב יעקב ושקט ושאנן ואין מחריד. הרד"ק מסביר, אל תירא כי הנני מושיעך מרחוק, הכוונה מהארץ הרחוקה שבהם אתם בגלות, משם אני מושיע אתכם. ואת זרעך, הכוונה אלה הבנים הקטנים, שאדם לא יגיד אולי הגדולים יצליחו לברוח מהגלות, אבל הקטנים יישארו בארץ שבים. אומר לא, ואת זרעך מארץ שבים. ולא זו בלבד, אלא תדע לך שהיציאה תהיה בנחת, כי לא בחיפזון תצאון ובמנוסה לא תלכון, אלא ושב יעקב ושקט ושאנן ואין מחריד. יהיה שקט ושאנן ורגוע מבלי מחריד.
מסביר המלבי"ם, שכאן הוא בעצם בא לסיים את מה שהוא אמר קול חרדה שמענו. ראינו שהעם היו חרדים, הם פחדו האם מה שעומד לקרות פה בבבל אנחנו נלקה בו. אומר לך, דע לך, עת צרה היא ליעקב אבל ממנה יוושע, כמו שראינו לעיל. ולכן אל תירא עבדי יעקב נאום השם. אתה לא צריך לירא כאשר יבואו מהומות בבבל כשבלשאצר ייהרג, על כל מה שעתיד להיות, אתה לא צריך לחשוש. ואל תחת ישראל. מה הכפילות? אמרת אל תירא עבדי יעקב, למה צריך להגיד אחרי אל תירא, אל תחת? ולמה בהתחלה אמרת עבדי יעקב ולאחר מכן אתה אומר ישראל? מה בעצם ההבדל? אומר המלבי"ם, שכשאנחנו מדברים על יראה, יראה זה עניין פיזי. יראה זה מישהו עכשיו מאיים עליי עם מקל, אני ירא. זה משהו פיזי. לעומת זאת, אומר המלבי"ם, חיתת זה עניין נפשי. כאשר יש לי פחד בנפשי, לא פחד ממשהו פיזי, זה נקרא תחת. אדם שנשבר נפשית, אל תירא ואל תחת. הכוונה היא שלא תישבר נפשית. ולעומת זאת יראה זה ממישהו שעכשיו אני מפחד שיכה אותי. אז הוא אומר תשים לב, האנשים, הרי יוסף דעת יוסף מכאוב. ככל שהבן אדם יותר בעל דעת, הוא ככה יותר מבין את המצב טוב והדבר משפיע עליו נפשית. לעומת זאת, הגמרא אומרת השוטה אינו מרגיש. אדם שוטה לא מרגיש. מה, מה קרה? מה, לא שום דבר, לא... הכל עובר לידו, הפגזים שורקים לידו, הוא לא שם לב מה קורה מסביבו. זה שוטה. אגב שתדעו, שאנשים שהם סובלים מכל מיני מוגבלויות, התברר שהם לא סובלים מכל המחלות המודרניות. הם לא סובלים מבעיות לב, הם לא סובלים מאולקוס, הם לא סובלים מקריש דם במוח, הם לא סובלים מכל הבעיות שכל הסטרס המודרני גורם, הם לא סובלים. השוטה לא מרגיש כלום. אז אין לו בעיות לב, והוא לא לוקח שום דבר ללב, תבינים? אז אין לו בעיות לב, ואין לו קריש דם במוח, ובקיצור כל האולקוס וכל ה... אין לו, אין לו כאלה בעיות, ברוך השם. כן? אף אחד מאיתנו לא היה רוצה להתחלף איתו, אבל על כל פנים שנבין שהמציאות היא שהאנשים הפחותים לא מרגישים בבעיות האמיתיות, מה שנקרא בבעיות שיותר קשורות לנפש. אבל האנשים היותר משכילים והיותר מעמיקים, כשקורה משהו הם מבינים את הפנימיות של הדברים ואז זה יוצר יותר משהו פנימי. לעומת זאת הבן אדם הפשוט, אם מישהו מאיים עם מקל, את זה הוא מבין. זה גם כלב מבין אגב, להבדיל, כן? כשמישהו מרים מקל, מרים אבן, את זה הוא מבין. אז הוא אומר זה מה שכתוב כאן. אל תירא, הסברנו שיראה זה עניין גופני. בנוגע ליראה הוא מדבר על עבדי יעקב. ישראל זה דרגה של שררה, זה דרגה גבוהה. לעומת זאת יעקב זה דרגה נמוכה, זה בחינה של עקב. לכן הוא אומר אל תירא, היראה אומר המלבי"ם זה ההפך מגבורה. אל תהיה ירא מפני החששות מבחוץ, האיומים מבחוץ, נאום השם. ואל תחת, שזה אמרנו זה שבורון הנפש, זה ישראל. ישראל שהם בעלי השררה, ישראל שהם החשובים, שהם במדרגה הגבוהה, הם לא יחששו מחתת. חתת זה שבר או נפילה או ירידה, כמו ניחת הוא, ירידה. אל תחת, מהמצב הזה, דהיינו שלא יהיה לך מבחינה נפשית ירידה מהמצב הנורא שיעבור עליך. אגב גם היום, כשרוצים להגיד על בן אדם שמבחינה נפשית הוא ברגשות ובמצב ירוד, אומרים הוא בדאון. נכון? זה אל תחת. אל תחת אומר המלבי"ם זה השפלת הרוח והנפש. שהנפש כעת נמצאת בשפלות, היא נמצאת בדיכאון. על זה הוא אומר, אתם החשובים שיותר מרגישים בזה, אל תחת ישראל. כי הנני מושיעך מרחוק ואת זרעך מארץ שבים. הנני מושיעך מרחוק, כאשר בבל תחרב, אז הייתה מצב שהשם פקד אותם על ידי כורש. ולאחר מכן אני אושיע את זרעך מארץ שבים. כשבבל נחרבה אז כורש ודריווש הם לקחו את המלוכה, אז כאן כבר היה מצב שהשם כבר נתן לנו ישועה, שלב ראשון. לאחר מכן הושיע את זרעך מארץ שבים, שזה הדור אחריו, זה כבר דריווש, שדריווש בזמנו כבר שבו מהגולה. יוצא אם כן שהוא מדבר פה על זרעך. ואז המלבי"ם פה עוקף את הצורך להגיע לפירוש כמו שהסביר הרד"ק שהוא קצת דחוק. הרד"ק הסביר שלא תחשוב שרק אתה תצא מהגלות ואת בניך ישבו, גם אותם ישחררו. למה שהייתי חושב כך? אבל לפי איך שמסביר המלבי"ם זה נפלא מאוד. הנני מושיעך מרחוק, הישועה הראשונית זה כורש. בעצם זה שיצאנו מעול מלכותו של נבוכדנצר ושושלתו ובלשאצר, זה כבר ישועה. אומר אבל תדע לך, אתה עדיין לא תהיה לך גאולה פה. בשלב הזה עדיין לא תהיה לך גאולה. ואת זרעך מארץ שבים, אבל הבנים שלך הם כבר יהיו בזמן מלכות דריווש, ודריווש כבר באורמנותא דמלכא ייתן רשות לעם לעלות. אז זה כבר בניך, הם יזכו לצאת מארץ שבים. ואז ושב יעקב לארצו, ושקט זה מהרגש הפנימי, מהפחד הפנימי, ושאנן זה מהפחד החיצון כמו שאמרנו, כי אין מחריד, כיוון שבמציאות לא יהיה שום סיבה שאדם יחרד, לא היה דבר הגורם חרדה, קול עיקר.
על סמך מה המלבי"ם מסביר ששאנן הכוונה היא על רעש מבחוץ ושקט זה מהמנוחה הפנימית? מסביר המלבי"ם, כמו שראינו בישעיה, ששאנן זה ההפך של שאון. שאון זה מורה קול המולה, קול שאון. שאנן זה מורה שהוא יושב לבד מבלי שאון. זאת אומרת אין המולה מבחוץ. מלמדך ששאנן זה כאשר באים אומות מבחוץ להטרידו. לעומת זאת שקט זה בן אדם שיש לו שקט, אתם אומרים את זה גם היום אנחנו מתבטאים בביטוי שקט נפשי. שקט זה ביטוי שמתייחס הרבה פעמים לנפש של האדם, המנוחה הפנימית, כן? ולכן הוא נוקט פה את שתי הנקודות הללו כנגד הירא והחרד שראינו לעיל, כנגד האל תירא עבדי יעקב נאום השם ואל תחת ישראל, הוא אומר אתם תהיו גם שקטים פנימה וגם שאננים מבחוץ.