ספר ירמיה פרק כ"א. הדבר אשר היה אל ירמיהו מאת השם בשלוח אליו המלך צדקיהו את פשחור בן מלכיה ואת צפניה בן מעשיה הכהן לאמור.
כעת הוא יתאר נבואה, נבואה שהייתה לירמיהו מאת השם, כאשר המלך צדקיהו שלח שני שליחים אליו. והשליחים היו פשחור בן מלכיה וצפניה בן מעשיה, ומה הם בעצם רצו? דרוש נא בעדנו את השם, כי נבוכדראצר מלך בבל נלחם עלינו, אולי יעשה השם אותנו ככל נפלאותיו ויעלה מעלינו. הם באו לבקש ממנו דרוש נא בעדנו את השם. הכוונה היא, הם ידעו בסופו של דבר שהוא נביא השם, אז כמה שנלחמו בו, את האמת הם ידעו. ולכן הם באים לבקש ואומרים דרוש נא מאת השם, תדרוש בעדנו את השם. מה, חסר נביאים? חסר אנשים שיתנבאו? יש לכם מספיק נביאי שקר. לא, צדקיהו כתוב שהיה מלך צדיק, והיות וכן, הוא מבקש שידרוש בעדנו את השם, כי נבוכדראצר מלך בבל.
נבוכדראצר או נבוכדנאצר? למעשה, אנחנו רואים שני ביטויים. פעם נבוכדראצר, פעם נבוכדנאצר בנון. ולמעשה מביאים שהשם שלו, יש הרבה הסברים על זה, אני אגיד את ההסבר היותר מקובל, שהשם שלו הוא נבוכדראצר. ונבוכדנאצר, הכוונה היא שהוא רצה לבטל נצר ממלכות בית דוד, כן, נצר משיחי, אז לכן זה נבוכדנצר, מלשון רצה לבטל את הנצר. עוד הסבר אומרים, נבוכדנצר שהיה נבוך בעניין הנצר. יש דעות בחז"ל שנבוכדנצר היה הבן שנולד ממעשה שלמה ומלכת שבא. כאשר שלמה קיבל את מלכת שבא בארמונו והראה לה את כל בית נכותו והראה לה את כל חוכמתו, אז יש אומרים שהוא גם כן נשא אותה, וממנה נולד בסופו של דבר נבוכדנצר. אז אם כן יוצא שלגבי נבוכדנצר היה לו ספק בנוגע למקור שלו, אז היה נבוך בקד נצר, הכוונה בעניין הנצר, מנצר של מי הוא, זה הנבוכדנצר.
על כל פנים, יש לנו את הכלל של הרד"ק, והרד"ק אומר כאשר אתה רואה שם שמופיע בכמה צורות, אותו אדם היה נקרא בכל אותם צורות. אז פעם אנחנו רואים שקוראים לאביגיל, ופעם קוראים שקוראים לאביגל, ושני השמות נכונים. כמו שאתה יכול לקרוא לבן אדם איציק ויצחק ויצק וכל השמות הללו, אנשים קוראים להם, קוראים לו בשם הזה. אז כך גם כן בתנ"ך, כשאתה רואה כמה פעמים בשינויים את אותו השם, תדע לך שאותו השם היה שמו והאנשים היו קוראים לאותו אדם בכמה שמות, אז כך גם כן זה תקף גם בעניין הזה.
ואם כן, הם מבקשים כעת ממנו דרוש נא בעדנו את השם, אולי יעשה השם אותנו ככל נפלאותיו. הרי השם מסוגל לעשות עמנו ניסים ונפלאות, ואז יעלה מעלינו, השם יסיר מעלינו את נבוכדראצר מלך בבל. המלבי"ם מדייק ואומר, הם אומרים דרוש נא בעדנו את השם, אולי יעשה השם אותנו ככל נפלאותיו. למה אותנו? אולי יעשה השם איתנו? למה אותנו? אומר המלבי"ם, יש פה כוונה פנימית יותר, שהכוונה היא אולי השם יחזיר אותנו בתשובה ויעשה אותנו, יעשה אותנו מחדש. כי הרי כשחוזרים בתשובה אז האדם נעשה בריה חדשה, כחומר ביד היוצר כמו שראינו לאל בית ישראל. אז אולי יעשה השם אותנו, אולי השם יחזיר אותנו בתשובה ואז נהיה ראויים שהשם יעשה לנו ככל נפלאותיו ויעלה נבוכדנצר מעלינו.
ויאמר ירמיהו אליהם, כה תאמרון אל צדקיהו. כה אמר השם אלוהי ישראל, הנני מסב אליך, הנני מסב את כלי המלחמה אשר בידכם, אשר אתם נלחמים בם את מלך בבל ואת הכשדים הצרים עליכם מחוץ לחומה, ואספתי אותם אל תוך העיר הזאת. הוא חשב שיקבל סעד ותמיכה, ולא זו בלבד שלא קיבל זאת, אלא עוד מקבל נבואת פורענות. והוא אומר כה אמר השם אלוהי ישראל, הנני מסב את כלי המלחמה אשר בידכם. מה זה מסב את כלי המלחמה אשר בידכם? נסביר קודם כל את הביאור הפשטי, וזה הביאור של הרד"ק. הרד"ק מסביר שהנני מסב את כלי המלחמה אשר בידכם, הכוונה כמו מסובב. יש לכם כעת כלי מלחמה בידכם? הכלים הללו כאילו יהיו בידם של האויבים. זה הכוונה, אני מסב את כלי המלחמה שבידכם שהם יהיו את מלך בבל. הם יהיו כביכול הכלים הללו כמו עם מלך בבל. במילים פשוטות, לא יהיה לכם כוח להילחם כנגדם והכלים, כלי המלחמה שלכם, לא יועילו כדי לפגוע באויב אלא אדרבה, אני מסב אותם אליו, כביכול הם כלים שלו והם יפגעו בכם.
המלבי"ם מסביר שהכוונה של הדברים היא שעל ידי הרעב יהיה מרד בעיר. אז הנני מסב את כלי המלחמה אשר בידכם, פירושו של דבר, המלחמה, כלי המלחמה שיש בידכם יהיו עכשיו פנימה. זאת אומרת, כי אני הולך להילחם, אני נלחם כנגד האויב מבחוץ, אבל אם השם מסב את כלי המלחמה, מה בעצם קורה? אני מפנה אותם פנימה. מה הסיבה לכך? אומר המלבי"ם, מכיוון שיהיו בהם כאלה בתוכם שירצו להימסר אל הכשדים. יהיו כאלה בתוכם שירצו לפנות אל מלך בבל כדי שיניח להם, כדי שיעשה איתם כרצונו, העיקר שלא יהרוג אותם. ואת אנשי המלחמה זה יתסיס, כי זה יראה להם כמו מרידה, יראה להם כמו בגידה. ואז מה יקרה? יתחיל קרב פנימה, שאנשי המלחמה ירצו להילחם כנגד המעוניינים להשלים עם נבוכדנצר. אז יוצא אם כן שכלי המלחמה הנני מסב אותם. לאן מסב אותם? לעיר פנימה.
את רש"י בכוונה אני מזכיר אחרון, מכיוון שרש"י פה הוא יותר על דרך הדרש. וזה מעניין כי בדרך כלל רש"י לפשוטו של מקרא הוא בא, וכאן דווקא רש"י מסביר על דרך הדרש. אומר רש"י, מה זה הנני מסב את כלי המלחמה אשר בידכם? יש בהם כאלה היודעים להשביע את השרים של מעלה הממונים על הפורענות. דהיינו, הם לא דאגו. הם אמרו אנחנו יודעים להשביע שרי מעלה, ואנחנו נשביע את השרים של מעלה שלא יפגעו בנו. ואז על ידי זה אין לנו בכלל מה לחשוש, יש לנו את הקוד של מערכת ההפעלה, אז אנחנו לא דואגים בכלל, כל מה שהם יעשו פה הם לא יוכלו לעשות מאומה. אמר להם על זה אתם בוטחים? הנני מסב את כלי המלחמה אשר בידכם. אומר להם אני מסב את השררה של זה לזה, ולא תדעו את מי להשביע. הוא בא להשביע את א', שר של אש, השם העביר את השררה של האש לב'. הוא בא להשביע את ב', שר של ברד, השם העביר את השררה של הברד לג'. הוא משביע את ד', שר של מלחמה, והשם העביר את השררה של מלחמה לה'. כך שעל ידי זה יוצא שהשם בקיצור החליף להם את הקוד. ואז הם מנסים לפעול והם רואים שהדברים לא פועלים, לא עושים מאומה. ואז לא תדעו על מי תשביעו.
ואספתי את כלי המלחמה, ואספתי אותם אל תוך העיר הזאת. אומר רש"י, אני אאסוף את כלי המלחמה אל תוך העיר הזאת, פירושו של דבר, אני אשחית אתכם בדבר על ידי מלאך המוות שהוא מן השרים העליונים, כמו שכתוב בהמשך, בדבר גדול ימותו. זאת אומרת, אותם כלי מלחמה שאתם רוצים לשלוט בהם מכוח השבעת המלאכים, אדרבה, את הכלי הגדול ביותר שזה ס"מ, זה מלאך המוות, אני אביא אותו, אספתי אותם אל תוך העיר הזאת שהוא יפגע בכם בדרך של דבר.
ונלחמתי אני אתכם ביד נטויה ובזרוע חזקה ובאף ובחמה ובקצף גדול. ונלחמתי אני אתכם. אומר הרד"ק, הכשדים ילחמו מבחוץ, ואני אומר הקדוש ברוך הוא, אני אלחם איתכם הכוונה כנגדכם בדבר גדול, אני אכה אתכם את בהמתכם. המצודת דוד מסביר ונלחמתי אני אתכם הכוונה אני אתן כזה כוח לכשדים שכביכול אני נלחם כנגדכם. ואז אני אלחם בזרוע, ביד נטויה ובזרוע חזקה. ונלחמתי מסביר המלבי"ם, שתוך כך אחרי שיהיה חרב ורעב, אני אבוא להילחם עמהם. ואז המלחמה הזאת תהיה ביד נטויה, כמו שאנחנו יודעים מההגדה של פסח, זה הדבר. ובזרוע חזקה, זו החרב. והמלחמה הזאת תהיה באף ובחמה ובקצף גדול.
מסביר המלבי"ם, ביד נטויה ובזרוע חזקה. אומר המלבי"ם, תמיד כתוב ביד חזקה ובזרוע נטויה. מה קרה שכאן הוא היפך? ביד נטויה ובזרוע חזקה? מסביר המלבי"ם, היד זה מאפיין את הדבר. הזרוע הנטויה זה מציין את החרב. ולמה? אומר המלבי"ם, היד פועל בלי אמצעי. ולכן זה מציין את הדבר, את הדבר שבא בלי אמצעי. הזרוע, זאת אומרת הדבר בא באופן ישיר. כך גם כן היד, היד פועלת באופן ישיר. לעומת זאת תשימו לב, הזרוע היא לא פועלת באופן ישיר. הזרוע היא מניעה את היד. ולכן זה מאפיין את החרב, שהחרב גם היא פועלת בדרך של אמצעי. דהיינו, כשהשם רוצה להביא לנו נזק באופן ישיר, זה דבר. כשהוא רוצה להביא לנו בדרך עקיפה, זה חרב. זאת אומרת, הוא מפעיל מישהו שיבוא ילחם כנגדנו. אז יוצא אם כן שהיד זה פעולה ישירה, זה מתאים לדבר, השם באופן ישיר ממנו שולח מחלה. לעומת זאת הזרוע זה בדרך עקיפה, השם שולח אויב שיפגע בנו, זה כמו זרוע שמנידה את היד, וזה בחינה של חרב.
אצל העכו"ם היד זה הדבר, זה ביד חזקה. לכן כתוב תמיד אצל העכו"ם כשהשם נלחם כנגדם, שהשם נלחם ביד חזקה. מה שאין כן אצל עם ישראל, כשהקדוש ברוך הוא מביא עלינו את הדבר, הוא מביא את זה בחמלה, כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני השם רופאך. אצל הגויים זה ביד חזקה, השם מביא את הדבר במלוא העוצמה. כך גם כן אומר המלבי"ם, אצל העכו"ם הזרוע שכמו שאמרנו זה החרב, היא נטויה. מה פירוש נטויה? נטויה זה כמו נטויה מעצמה כביכול, מכה מעצמה. אבל לעומת זאת אצל ישראל כתוב שהזרוע היא בזרוע חזקה. מה פירוש הדבר חזקה? חזקה מסביר המלבי"ם זה מלשון להחזיק. הקדוש ברוך הוא מחזיק את הזרוע שתכה כמה שצריך, ולא יותר ממה שצריך. יוצא אם כן שאצל הגויים גם הדבר וגם החרב מה שנקרא הם בלי חשבון. מה שאין כן אצלנו, כאשר הקדוש ברוך הוא גם את הדבר וגם את החרב מביא, הקדוש ברוך הוא מביא אותם במינונים מדויקים, לא בצורה חס ושלום שעם ישראל יכלו ויאבדו.
באף ובחמה ובקצף גדול, מה ההבדל ביניהם? אומר המלבי"ם, אף זה חרון אף גלוי. כמו שהסברנו שאף זה התלהטות האף. זה במשל לאדם, כשאדם כועס אז האף שלו נהיה אדום. זאת אומרת פה קורה משהו גלוי. חמה לעומת זאת, וחמתו בערה בו. חמה בוערת פנימה. אז זה לא ניכר כלפי חוץ. מי שירצה ישמע בדיסק על מגילת אסתר, יש שם למלבי"ם פירוש נפלא מאוד על וחמתו בערה בו, וההבדל בין זה לבין האף, לבין הכעס שהיה, יש שם מהלך שלם כדי להסביר שם את העניין בצורה נפלאה. אבל על כל פנים העיקרון הוא תקף בכל מקום, שחמה תמיד מבטא את החמה הפנימית, את הכעס הפנימי. הקצף אומר המלבי"ם, זה תמיד ביחס לגודל החטא. פירושו של דבר, כפי גודל החטא כך גם כן יגדל הקצף, וגם כן הקצף זה דבר גלוי, כקצף אשר על פני המים, קצף זה תמיד כעס שניכר כלפי חוץ.
והכיתי את יושבי העיר הזאת, ואת האדם ואת הבהמה, בדבר גדול ימותו. והכיתי את העיר הזאת, הכוונה את ירושלים, את האדם ואת הבהמה בדבר גדול, דבר זו מגפה. כן, ומה שכתוב ואת האדם, אומר המלבי"ם, זה בא לרבות גם אלה שהם לא מכלל העיר, כי בהתחלה הוא אמר את יושבי העיר, אבל הוא אומר ואת האדם, גם אלה שהם לא מכלל העיר.
ואחרי כן נאום השם, אתן את צדקיהו מלך יהודה ואת עבדיו ואת העם ואת הנשארים בעיר הזאת מן הדבר מן החרב ומן הרעב, ביד נבוכדראצר מלך בבל וביד אויביהם וביד מבקשי נפשם, והיכם לפי חרב, לא יחוס עליהם ולא יחמול ולא ירחם. אומר השם לאחר מכן אני אתן את צדקיהו מלך יהודה ואת עבדיו ואת העם ואת אלה שנשארים בעיר הזאת, הכוונה אלה ששרדו את הדבר ואת החרב ואת הרעב, את אלה שנשארו אני אמסור אותם ביד נבוכדראצר מלך בבל, שהוא בסופו של דבר יכבוש את העיר והוא יצליח לשים את ידו גם כן על צדקיהו ועל עבדיו. והיכם לפי חרב, מי שירצה להמית הוא ימית, אומר הרד"ק, ומי שירצה להגלות אותו הוא יגלה. לא יחוס עליהם ולא יחמול ולא ירחם, כפי שאנחנו יודעים שאת בניו של צדקיהו הוא שחט לנגד עיניו, וגם על השרים ועל הזקנים הוא לא חמל.
המלבי"ם מסביר שמה שכתוב ואחרי כן, זאת אומרת שכנגד הזרוע חזקה, זו החרב, על זה הוא אמר שימסור אותם ביד נבוכדנצר והיכם לפי חרב. ומה שהוא אמר לפני כן ואת העם, זה האזרחים של ירושלים, ואת הנשארים, זה הכוונה מן בני האדם שאינם מיושבי ירושלים. ונשים לב אומר המלבי"ם, שיש כאן ביטוי לא יחוס, לא יחמול, לא ירחם. מה ההבדל בין לחוס, לחמול ולרחם? אומר המלבי"ם, אדם שחס על דבר זה מצד שהוא צריך לו. חבל על זה, אני חס על זה מלהשחית אותו, למה? כי אני עדיין זקוק לו. אז לחוס זה מצד שיש לי צורך בדבר. לחמול מאידך, זה לא מצד שאני צריך את אותו דבר, אלא כואב לי הלב להשחית אותו, כי הדבר הזה יש בו איזה מעלה, יש בו איזה יתרון, ולכן אני חומל עליו, אפילו שבעצם אני לא זקוק לו מצד עצמי, אבל כמו שאנשים אומרים לפעמים חבל על זה. זה נקרא לחמול, יש לה עדיין מעלה. ולעומת זאת רחמים אומר המלבי"ם, זה בדרך כלל רק על בני אדם. אני לא, אני לא אומר הוא מרחם על השולחן. אני לא אומר הוא מרחם על החתולים. אלא אני אומר הוא מרחם על האדם. לרחם שייך רק על בני אדם, זה ביטוי שמופיע רק ביחס לבני אדם, ואומר המלבי"ם הרחמים זה מצד התפעלות הנפש, שאדם כביכול מתרגש, הוא לא יכול לראות שקורה למישהו רע. זה הרחמים, מתוך זה מתעוררת מידת הרחמים. אומר המלבי"ם, לפי זה תבין את מה שכתוב כאן. הוא אמר אני אמסור אתכם, אתן ביד נבוכדנצר. ואז נבוכדנצר לא יחוס עליהם, הרי הם שלו, הוא נתן אותנו לו, אמרנו שאדם נותן לחוס ולרחם על קנייניו, הוא לא יחוס עלינו מצד שאנחנו קניינים שלו, מצד שאנחנו קניין שלו, שהוא הרי כבש אותנו. לאחר מכן הוא אמר שיתנם ביד אויביהם. על זה הוא אומר שהאויב לא יחמול. אמרנו לחמול שרוצה לחמול על דבר מצד איזה מעלה שיש בו. האויב יתייחס אלינו כאל דומן, כאל אפס, כאל מאומה, וממילא לא שייך יהיה חמלה, מרוב איבתו לנו הוא לא יחשיב אותנו ככלום. וכנגד מבקשי נפשו, הוא אמר שהוא לא ירחם. ולמה? כי אדם שמבקש נפש אז הוא מתאכזר ומשחית, וכמו שאמרנו שפה מדברים על הנפשות כבר, לכן הוא אמר על זה כנגד זה לא ירחם, וכפי שראינו שצדקיהו באמת נשחטו בניו לנגד עיניו, אז ראינו שבאמת גם כן נבוכדנצר לא ריחם גם על הנפשות.
ואל העם הזה תאמר, כה אמר השם, הנני נותן לפניכם את דרך החיים ואת דרך המוות. הכוונה אני נותן לפניכם דרכים שבהם תוכלו למצוא חיים, ואם לא תלכו בדרך הזאת תדעו שאתם בהכרח הולכים בדרך המוות, בדרך שתוביל אתכם למיתה. היושב בעיר הזאת ימות בחרב וברעב ובדבר, והיוצא ונפל על הכשדים הצרים עליכם וחיה, והייתה לו נפשו לשלל. היושב בעיר הזאת, הכוונה מי שיישאר כאן, כמו שראינו כבר קודם, ימות בחרב, ברעב ובדבר. ומי שיוצא ונפל על הכשדים, מה זאת אומרת נפל על הכשדים? מסביר המלבי"ם, הם לא נתנו לשום אדם לצאת מהעיר, רק כאשר היו נופלים על הכשדים כדי להילחם עמהם. זאת אומרת, הם חששו שכמו בזמן חורבן בית שני, שגם כן היה כדבר הזה, שלא נתנו לאף אחד לצאת כי חששו שכל מי שיצא ילך בעצם לעשות שלום עם האויבים, ויש פה איזה שהוא אות של כניעה, וכנגד העניין הזה הם לא נתנו כלל לצאת מן העיר. לכן הוא אומר, מי שיוצא מן העיר הזאת זה ונפל על הכשדים, הכוונה היא ליפול על הכשדים כדי להילחם עמם, רק לצורך זה היו מאפשרים להם לצאת. או, מי שאז, אומר המלבי"ם, אז מי שרצה היה נמסר אל הכשדים ונשאר שם ולא שב לעיר. ולכן הוא אומר על הכשדים, ואז השלל שהוא ישלול מן המלחמה זה מה שבעצם יהיה לו לשלל. מה יהיה לו לשלל? אומר שום דבר הוא לא ישלול שלל, אלא נפשו. החיים שלו. זה מה שהוא יציל. זאת אומרת, מי שיצא מן העיר, כמו שהסברנו במטרה ליפול על הכשדים ולהילחם כנגדם, אז השלל היחיד שהוא יקבל זה נפשו, כיוון שפה בעיר מחכה רק מיתה. כמו שאמרנו, חרב, רעב, דבר. אם יש דרך כלשהי להינצל זה רק ביציאה מן העיר.
כי שמתי פני בעיר הזאת לרעה ולא לטובה, נאום השם. ביד מלך בבל תינתן ושרפה באש. כי שמתי פני בעיר הזאת לרעה ולא לטובה. פני, אומר התרגום, רוגזי. מלשון פנים של כעס. פני ילכו והניחותי לך, פנים זה לשון כעס. אני אשים את רוגזי בעיר הזאת לרעה ולא לטובה. אומר המלבי"ם, למעלה ראינו הנני יוצר עליכם רעה וחושב עליכם מחשבה, שובו נא איש מדרכו הרעה. כל עניין הרעה תכליתה כדי שישובו, כדי שיתקנו את דרכיהם. וזה שימו לב רק ביחס לאדם. זאת אומרת, כשמדובר על בני האדם, אומר הקדוש ברוך הוא תשובו מדרכיכם הרעים, אני אחוס ואחמול וארחם עליכם. אבל שימו לב, אומר המלבי"ם, ביחס לעיר כבר לא יעזור שום דבר. עליה כבר נגזרה הגזרה של כליה. העיר תחרב. יוצא אם כן שהדבר היחיד שעוד ניתן להציל פה זה את נפשותיכם. אז כל מה שראינו לאל שהוא אמר שובו נא איש מדרכו הרעה, זה רק ביחס לבני האדם, עוד יש צ'אנס, תשובו ותחיו. אבל ביחס לעיר החורבן הוא כבר גזרה שנגזרה, ולכן כתוב פה לרעה ולא לטובה. רעה שלא תשתנה לטובה, אלא רעה שהיא על מנת רעה, כי כמו שהסברנו כל רעה היא על מנת להיטיב. זאת אומרת, אני חושב עליכם רעה כדי שתחזרו בתשובה ויהיה לכם טוב. אבל על העיר זה לא יהיה כך. אני חושב עליה רעה ויבוא הרעה. ולא על מנת להיטיב, אלא לרעה ולא לטובה. דהיינו שבסופו של דבר ביד מלך בבל תינתן ובכל אופן הוא ישרוף אותה באש.
ולבית מלך יהודה שמעו דבר השם. ולבית מלך יהודה, כאן זה חוזר על מה שכתוב בתחילת העניין, שהקדוש ברוך הוא אמר לירמיהו כה תאמר אל אנשי ירושלים. אז כעת אומר לו השם מה תאמר לאנשי בית מלך יהודה. בית מלך יהודה אליהם תאמר, שיש ויהיה להם פליטה לזרע בית דוד, זו כעת נבואה ייחודית שנמסרה לבית יהודה, לבית שושלת המלוכה. בית דוד, כה אמר השם, דינו לבוקר משפט והצילו גזול מיד עושק, פן תצא כאש חמתי ובערה ואין מכבה מפני רוע מעלליכם. בית דוד, כה אמר השם דינו לבוקר משפט. למה הוא מזכיר בית דוד? מכיוון שדוד עליו נאמר ויהי דוד עושה משפט וצדקה לכל עמו. אז בית דוד הם המיוחדים לעשיית המשפט. כך אם כן היה ראוי שבניו יצאו צאצאיו אחריו, שאתם המלכים משושלת בית דוד, היה ראוי שגם אתם תעשו כמוהו ודינו לבוקר משפט, תעשו משפט ותדונו בצדק וביושר. ומה זה לבוקר? לבוקר, מסביר הרד"ק, שהכוונה היא קודם שאתם מתעסקים באכילה ובשתייה, קודם שאתם מתעסקים בעניינים של צורכיכם, אז דינו לבוקר משפט. מי שיבוא לצעוק בפניכם, תדונו אותו. כך גם כן כתוב על משה, וישב משה לשפוט את העם מן הבוקר ועד הערב. וכמו שהגמרא שמה מביאה שיש תביעה על שופט שיאמר לאדם הבא לקבול אצלו, יאמר לו המתן לי עד שאשתה את כוסי. תמתין, אני עדיין בהפסקה, עד שאסיים את הסנדוויץ'. אומרת הגמרא שעל זה שמה אמר לו מדוע אנחנו יוצאים להיהרג כחייבי מיתות בית דין? אמר לו האם אי פעם אמרת כך? אמר לו כן. אז הוא אמר לו אם ככה זה מגיע לך, רחמנא ליצלן. זאת אומרת מיתה של עשרה הרוגי מלכות מגיעה למציאות כזאת שבן אדם מעכב את הדין, כי הדין צריך להיות מיד בבוקר, קודם כל תתעסק בדין, כי הדין זה הדבר הראשון שצריך לעמוד בראש מעייניו של השופט, של הדיין, של המלך, שהוא זה שבא להיות נידון אצלו. ולכן הוא אומר דינו לבוקר משפט. המשפט צריך להיות מיד בבוקר, וישב משה לשפוט את העם מן הבוקר ועד הערב, לפני שתתעסקו בדבר מצורכיכם.
המלבי"ם מסביר את העניין של הבוקר בצורה יותר מטאפורית. אומר המלבי"ם, דינו לבוקר משפט הכוונה היא עוד בטרם בוא החשכה. החשכה זה הצרה. ולכן תדינו לבוקר, הכוונה עדיין כאשר היום מאיר, זה הבוקר. הכוונה היא עדיין כשהצרות הם רק עומדות להגיע, עדיין לא התרגשו ובאו, אלא הם עדיין מה שנקרא בקנה, אז תדינו משפט. אז זאת אומרת יש לכם סיכוי לתיקון, איך? על ידי שדינו משפט, תעשו משפט. ולמה? למה דווקא בעניין הזה? אומר המלבי"ם, ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה. אנחנו רואים שחורבנה של ירושלים היה בגלל הגזל והעושק ובגלל חיסרון המשפט. שריך סוררים, אתה מרצחים, שריך סוררים. ואז אם כן הדבר שכעת יכול להציל אתכם מתוך כל זה, זה אם אתם תחזרו לעשות משפט. אם תדונו בצדק וביושר, אז אומר להם הקדוש ברוך הוא, יש לכם סיכוי להצלה.
ואז אם לא, פן תצא כאש חמתי ובערה ואין מכבה מפני רוע מעלליכם. שאם לא, אז חמתי תצא כאש וחס ושלום לא תהיה שום פליטה. אומר המלבי"ם, תשים לב, כתוב כאן והצילו גזול מיד עושק. אומר המלבי"ם, העושק זה אדם הכובש שכר שכיר. זה נקרא עושק. פירוש הדבר שהוא מבקש את המשכורת, תבוא מחר. אה, לא הייתי בבנק, לא הספקתי, אה, הטילו לי עיקול על החשבון, אני אנסה לארגן לך, בקיצור, יש לו מקום אחד ולא שניים שפותחים לעובדים שם תוכניות חיסכון ארוכות טווח. כן, לשנים ארוכות. ולפעמים זה מה שנקרא תוכנית ללא הגבלה, כן, זה לא ממש תוכנית כבקשתך. ולפעמים אתה רואה את הכסף אחרי חודשים ארוכים ולקחת גמ"חים והלוואות ומה לא. הרבה פעמים זה מצוי בכולל, בכוללים לצערנו מצויה המציאות הזאת. זה נקרא עושק. מי שאומר לו לך שוב ומחר אתן, זה נקרא עושק. הגוזל לעומת זאת, זה לוקח מה ששייך לך. מה ששייך לך הוא לוקח בחוזקה. עושק, מה שצריך לשלם לך, את זה הוא לא משלם. אומר המלבי"ם, אבל לעומת זאת העושק, הגם שהוא לא גזלן, אבל הוא יכול להיות לאחר מכן גזלן. איך? ברבות הימים הבן אדם ההוא כבר מתייאש מלנדנד לך, הוא עוזב אותך. ואז הפכת להיות מעושק לגוזל. מכיוון שהכסף שלו שעד עכשיו רק עיכבת, אתה כבר מה שנקרא הלאמת, השארת אותו אצלך. זה מה שכתוב והצילו גזול מיד עושק. זאת אומרת מישהו בתחילה עושק, שלא יגיע בסופו של דבר שהבן אדם המסכן אחרי זה כבר יהיה גזול, יתייאש לחלוטין, ואז מעושק הפכת להיות גזלן.
הנני אליך יושבת העמק צור המישור, נאום השם. האומרים מי יחת עלינו ומי יבוא במעונותינו. למי כאן פונה הנביא? המפרשים מסבירים, רש"י בראשם, יושבת העמק זה ירושלים. שירושלים היא בתוך עמק. דבר אחר, מה הכוונה בתוך עמק? הכוונה שמסביב לה עמקים, זה הכוונה. דבר אחר, שהעמק פה גם פה זה בצורה יותר רעיונית, עצה עמוקה. ויסעו מעמק חברון, מעצה עמוקה. כך גם כן כאן, שהעמיק הקדוש ברוך הוא עצה עליה להחריבה. יושבת העמק, זאת שיושבת באותו מקום שהשם העמיק עצה עליה להביאה לידי חורבן. צור המישור, צור זה הר שכל סביבותיו מישור. והם אומרים מי יחת עלינו? מי יחת עלינו זה כמו שכתוב כי שם ארם נחתים, הכוונה היא המחנה של ארם שם מוצב, אז איזה מחנה יבוא עלינו? כך הם אומרים ברוב ביטחון, אין להם ספקות שהם יכולים כנגד כולם. אומר הקדוש ברוך הוא, אתם אומרים מי יחת עלינו? אומר הרד"ק, הנני אבוא אלייך ונלחמתי איתך. פירושו של דבר, אתה אומר מי יבוא עלינו מכיוון שהמקום שלנו קשה לכיבוש? זה קשה כנגד קודשא בריך הוא? אומר הקדוש ברוך הוא, אני מסרתי אתכם, אני הרי אבוא ונלחמתי כנגדך. אז יוצא אם כן שאין לך שום מקום להיות סמוך ובטוח שלא יקרה לך מאומה.
המלבי"ם מסביר, מה זה יושבת העמק? אומר המלבי"ם, בית המלך והמצודה היה מצד אחד בשיפוע ההר, ומצד השני היה מישור. אז בשיפוע שמצד ההר היא נקראת יושבת העמק, כי אם היא ליד ההר, ביחס להר היא נחשבת כעמק. ומהצד השני זה מישור, והצד המישור העיר הייתה חזקה ומבוצרת ביותר. אז לכן על זה הוא אומר, הנני אלייך, הם חושבים ואומרים מי יחת עלינו? ולמה? כי היא יושבת העמק. כיוון שהיא יושבת העמק אז היא אומרת יש לי מצד אחד הר שמגן עליי. אז מי יחת עלינו? יחת הכוונה מלשון לרדת. לא מלשון ארם נחתים, אלא מלשון לנחות. מלשון לרדת. מי יחת עלינו הכוונה על הצד שמן ההר, מי יכול לתקוף אותנו? מראש ההר זה לא מקום נוח לתקוף. על הצד של המישור היא אומרת מי יבוא במעונותינו? כי הרי אמרנו שצד המישור שמה הם עשו את המצודה כשהיא מבוצרת. אז הנה בית המלך והמצודה היו בטוחים שהם יהיו מוגנים. על זה הוא אומר לה, אין לכם על מה לסמוך. הביטחון שלכם הוא ביטחון שסומך על משהו שבאמת לא ראוי לסמוך עליו.
ופקדתי עליכם כפרי מעלליכם נאום השם, והצתי אש ביערה ואכלה כל סביביה. אומר השם, ופקדתי עליכם כפרי מעלליכם, כמו שהסברנו הרי המלחמה שלך זה לא נגד נבוכדנצר, זה נגד השם. ואם כן אומר הקדוש ברוך הוא, אני בהשגחה, ופקדתי, מלשון השגחה, אשגיח לתת לכם כגמול מעשיכם. והצתי אש ביערה, אני אצית אש ביער, שזה הרי יהודה, ואכלה כל סביביה. אכלה כל סביביה הכוונה היא את כל מה שנמצא גם מסביב לעיר. המלבי"ם מסביר שאש ביערה זה בצד נגב, בצד דרום, שמצד זה היה הכיבוש של העיר, זה והצתי אש ביערה, ולאחר מכן ואכלה כל סביבותיה, כל סביביה הכוונה היא לכל הערים אשר יושבים גם כן מסביב, לכל המקומות שהיו מסביב לירושלים.