עקוב הלב מכל ואנוש הוא מי ידענו. עקוב הלב מכל, מסביר המלבי"ם שכאן הוא בעצם בא לענות על שאלה שישאל האדם, הרי ראינו אנשים הבוטחים בהשם ולא הצליחו. אז איך אתה אומר ברוך הגבר אשר יבטח בהשם והוא כעץ שתול על מים? הרי היינו אנשים הבוטחים בהשם והם אולי כערער בערבה אבל לא כעץ שתול על מים. אז לכאורה יש כאן קושי על מה שהנביא אומר. על זה כאן בא הנביא לענות שתי תשובות. תשובה ראשונה הוא אומר דע לך אינך יודע מה בליבות בני אדם. וזה דבר שראינו אותו באריכות בטיעונים שבין איוב לחבריו, את הנקודה הזאת שלקבוע מי צדיק אנחנו לא יכולים. לקבוע מי רשע בדרך כלל רואים. בן אדם אני רואה אותו מעשן בשבת במרפסת, לא אגיד לא הוא רק נראה לך, תדע לך אבל באמת בלב הוא צדיק. דע לך הוא צדיק. זה אנחנו אף פעם לא נאמר. אבל לעומת זאת הפוך כן. זאת אומרת יכול, יכול להיות בן אדם שהוא כלפי חוץ נראה לנו כצדיק גדול אבל אנחנו נגיד דע לך בקרבו ישים אורבו. דע לך שזה הכל תחפושת, הוא לא באמת צדיק. אז יוצא אם כן שצדיק לא חייב להיות שהוא באמת צדיק, אבל רשע הוא בדרך כלל באמת רשע, כמו שהוא נראה. על כל פנים זה מה שהוא בא לומר כאן. אתה שואל הרי יש אנשים שהם בוטחים בהשם והם לא כעץ שתול על מים? עקוב הלב מכל. דע לך שהלב הוא עקוב מכל ואינך יכול לדעת מה בתוך ליבם. ומעבר לכך הלב הוא אנוש. הרי הלב הוא אנושי, אז הוא יכול ברגע אחד להשתנות בעקבות פעולות. זאת אומרת יכול להיות שאדם אתמול היה בעל ביטחון והיום ירד מביטחונו. זה הכוונה אנוש. רש"י מסביר שאנוש זה מלשון חולה אנוש. אומר רש"י לשון חולי וחוליו הוא זה. כשאמרתי לך עקוב הלב מכל, אל תחשוב שזה הסטנדרט, אלא זה חולי של הלב. הלב עקוב מכל, הלב הוא פתלתול, הלב עקוב מכל, זוכר פעם היינו בוועד אצל רב שלום שבדרון, ואז הוא סיפר שהוא נסע פעם בדרך לירושלים, הוא אומר שהוא ראה את הסבך של הצמחייה מצד הדרך. הוא אומר והצמחייה כל כך מסובכת וכל כך מורכבת, הוא אומר ואז נזכרתי בפסוק הזה. עקוב הלב מכל. ככה הוא מספר. תראו מה זה אנשים בעלי המעלה, כל מה שהוא רואה הוא לא מתבונן על זה כעת מבחינה מולקולרית או בודק את הדברים מבחינת יופי הבריאה, שזה גם נפלא. אלא הוא בודק מה המוסר שאני יכול לקבל מזה. ומה המוסר? ככה הלב של הבן אדם נראה. הלב תסבוכות שלמות בתוך הלב ואם הבן אדם את זה לא פותח ולא פורט אז בן אדם יכול להישאר עם זה ולהיות בטוח שהוא צדיק והוא עובד אלוקים והוא ירא שמיים והכל אצלו מושלם. על זה כאן אומר המלבי"ם עקוב הלב מכל, נחזור לעניין. אומר המלבי"ם ביטחון זה כשהביטחון בלב שלם, בלי מרמה. אבל הלב עקוב מכל, הציורים הרעים, הכוונה הדמיונות והמידות הרעות אורבים על הלב. הלב זה כוח הממשלה וכאשר יש את אותם ציורים רעים, ציורים רעים הכוונה דמיונות רעים, שהבן אדם, בן אדם שרוצה לעבור עבירה קודם כל מדמיין. אז אותם דמיונות רעים וציורים רעים הם הם קול חטאת. והלב כמו שאמרנו הלב מסובך ועקוב. ואנוש הוא. מה זה ואנוש הוא? כאן ישנם שני ביאורים. המלבי"ם מסביר שאנוש זה מלשון אנושי. פירושו של דבר, רק דבר מגושם כמו שולחן, אבן, עץ, כל דבר גשמי אין בו תנודה, אין בו השתנות. לעומת זאת הלב הוא אנושי. הלב האנושי מתרגש מפעולות, הלב האנושי נפעל מהשפעות חיצוניות. אז כיוון שהלב הוא אנוש אז ממילא יוצא שכל פעולה חיצונית עליו יוצרת השפעה. יוצרת השפעה, גורמת לו להתרגש, גורמת לו לשנות דעתו. אז אתה שואל הנה תראה יש אנשים הם יראי שמיים, למה אין להם כעץ שתול על מים? אומר תדע לך שהלב הוא עקוב מכל ואינך יכול לדעת מה בתוך ליבם. ומעבר לכך הלב הוא אנוש. הרי הלב הוא אנושי אז הוא יכול ברגע אחד להשתנות בעקבות פעולות. זאת אומרת יכול להיות שאדם אתמול היה בעל ביטחון והיום ירד מביטחונו. זה הכוונה אנוש. רש"י מסביר שאנוש זה מלשון חולה אנוש. אומר רש"י לשון חולי וחוליו הוא זה. כשאמרתי לך עקוב הלב מכל, אל תחשוב שזה הסטנדרט, אלא זה חולי של הלב.
זה חולי, זה סוג של מחלה. זאת אומרת הלב, אדם צריך שיהיה לו לב פשוט וישר לעבודת השם. ומי ידענו, דהיינו שאם אתה חושב על פי מה שאתה רואה בנגלה שהוא ירא השם, תדע לך, אתה לא יודע את המחשבות שלו. אבל אני השם חוקר לב, בוחן כליות, ולתת לאיש כדרכיו כפרי מעלליו. אבל הוא אומר לך, אתה חושב בן אדם זה בוטח בהשם, אומר הקדוש ברוך הוא אתה לא יודע את הפנימיות, אבל אני השם חוקר לב בוחן כליות. אני השם חוקר את ליבו, זה מה שהסברנו קודם עקוב הלב מכל. בוחן כליות, כיוון שכתוב שהכליות הם היועצות. ולתת לאיש כדרכיו, מה זה כדרכיו? בין לפי דרכי הנפש הפנימית אומר המלבי"ם, ובין כפי פרי המעשים שיוצאים לחוץ. אתה מסתכל רק על פרי המעשים, אומר הקדוש ברוך הוא אני רואה בוחן כדרכיו. כדרכיו הכוונה היא גם מה קורה אצלו בלב פנימה, בין לפי דרכי הנפש הפנימית. והגם שלמראה עיניך נראה לך שכפרי מעלליו, מעלליו הם טובים, אומר הקדוש ברוך הוא אני בוחן גם את דרכיו, הכוונה היא את עומק הנפש, עד כמה יש כאן לב שלם, עד כמה יש כאן נפש חפצה.
קורא דגר ולא ילד, עושה עושר ולא במשפט. בחצי ימיו יעזבנו, ובאחריתו יהיה נבל. אומר המלבי"ם, התנאי השני של הביטחון, אז אמרנו דבר ראשון, מה הסיבה שאתה רואה שיש אנשים שהם בוטחים בהשם ולא מצליחים? סיבה ראשונה אמרנו עקוב הלב מכל, מי אמר לך שהוא באמת בוטח בהשם בפנימיות שלו, הוא לא שלם בביטחונו בהשם. הדבר השני כעת הוא אומר, קורא דגר ולא ילד, הדבר השני שהמעשים שלו לא יהיו סותרים את הביטחון שלו. דהיינו, אדם שאומר לך אני בוטח בהשם, ועם כל זה אתה רואה אותו יומם ולילה שקוד על אסיפת ממון. למה אתה כל הזמן אוסף ממון? אתה בוטח בהשם, אם אתה בוטח בהשם אז תסמוך עליו, הוא כבר ייתן לך את מה שמגיע לך. אני זוכר שקראתי על הרב שטיינמן, שבצעירותו בישיבה היה מצב כלכלי מאוד מאוד קשה, וחצי שנה לא שילמו משכורות. לאחר חצי שנה הצליחו, הגיעו לאיזה שהוא תורם שכיסה להם את החובות ושילם לכל, שילמו לכל הר"מים את הכסף של כל החצי שנה שעברה. שילמו את זה לרב שטיינמן גם כן שהוא לימד בישיבה, והוא החזיר את הכסף. החזיר את הכסף? ראיתם פעם מישהו שמחזיר כסף? שאלו אותו מה קרה? הוא אמר להם תראו, אני כסף צריך בשביל לחיות. עכשיו, בחצי שנה הזאת חסדי השם אתם רואים, חייתי. חייתי. תכף נסביר איך הוא חי, אבל חייתי. אז הוא אומר להם ככה, למה אני צריך עכשיו את הכסף? מה, אם הייתי לוקח חובות הייתי צריך לפרוע אותם, זאת אומרת לקחת חובות תפרע אותם. אבל הרי לא לקחתי חובות, חסדי השם הקדוש ברוך הוא דאג לי בחצי שנה הזאת, היה לי מה לאכול, התקיימתי. הוא אומר להם אז למה עכשיו אני צריך את הכסף? תחזיר אותם חזרה לישיבה. איך הוא חי? זה סיפור אחר. פעם סיפר יהודי שהוא הכיר את הרב שטיינמן מחוץ לארץ, והוא בא לבקר אותו בארץ, כי בזמנו אז הוא היה גר ברמת השרון, הוא היה מלמד שם בישיבה אם אני לא טועה. הוא מספר שהוא הגיע והיה יום חם מאוד, הוא רואה את הרב שטיינמן יושב בחוץ על כיסא עם ספר בידו ולומד. אי אפשר היה ללמוד בבית, היה מאוד חם, בחוץ היה קצת משב אוויר, אז הוא ישב בחוץ במרפסת ולמד. ואני הגעתי, אז הוא קם מהכיסא והגיש לי את הכיסא שאני אשב. לא, בשום אופן לא, לשבת על הכיסא של הרב? בשום אופן לא רציתי. והוא אמר לי לא לא, הוא ניסה ללחוץ עליי עוד פעם ועוד פעם ולא, לא הסכמתי. אומר בין כך הגיעה אשתו של הרב, ואז היא אמרה שניכנס, היא הגישה לנו לשתות. טוב, נכנסנו, ורק אז הבנתי למה הוא הגיש לי את הכיסא שלו, כי זה היה הכיסא היחיד בבית. בבית, המעט שאר ישבו על ארגזים. היו ארגזים של תפוזים, רמת השרון, ארגזים של תפוזים, הפכו אותם וישבו עליהם. אז כל בני הבית ישבו על ארגזים, והכיסא היחיד, אומר לכן הוא רצה להוציא לי כיסא מהבית כדי להגיש לי, כי אין עוד כיסא, זה הכיסא היחיד. אתם מבינים אז איך הוא הסתדר כשהוא אמר חצי שנה הסתדרתי, לא הייתי צריך, ברוך השם, השם פרנס אותי, אתם מבינים איך הוא הסתדר. מי שיראה אצלו בבית, יבין שלא הרבה השתנה מאז, כן? הבית שלו עדיין נראה כמו שנות ה-50, לא עבר צבע ולא כלום, אדם שחי בשיא הסגפנות, לא לקחת מהעולם הזה שום דבר.
אז אם כן תנאי שני של הביטחון אומר המלבי"ם, שלא יהיו מעשיו סותרים את ביטחונו. אדם שאומר שהוא בוטח בהשם, אבל אתה רואה אותו משתדל לאסוף כסף בדמים ובעוולה, עוד בדרכים לא ישרות. בדרכים לא ישרות מה יש לך בצורה הזאת לאסוף כסף? מראה האדם הזה שהוא לא בוטח ביטחון גמור בהשם, ולכן האדם הזה לא יתקיים העושר בידו. עכשיו הדוגמה לזה, קורא דגר ולא ילד. בואו נראה שהשם טבע טבע בעוף שנקרא קורא. יש עוף שזהו שמו. העוף הזה יש לו טבע מאוד מיוחד, דגר ולא ילד. הוא דוגר על ביצים שאותם הוא לא ילד. זאת אומרת, הוא רואה ביצים, הוא הולך ודוגר עליהם. אפרוחים לא שלו, ולאחר מכן הוא גם דואג להם, מפרנס אותם. לאחר מכן כאשר הם גדלים, הם עוזבים אותו. קורא דגר ולא ילד, בחצי ימיו יעזבנו. הם עוזבים אותו כי פתאום הם מזהים, רגע, זה לא, זה לא אבא שלנו. הם מזהים אותו ועוזבים. אז הוא רוצה להתפרנס ממה? מיגיעם של אחרים. מה שמישהו אחר ילד, על זה הוא הולך לדגור. לא צריך להתאמץ, אחרים התאמצו בשבילי. כך גם כן מי שעושה בדרך הזאת, אוסף עושר שלו במשפט, בחצי ימיו יעזבנו. העושר הזה בחצי ימיו יעזבנו, הכוונה יעזוב את אותו אדם, ובאחרית ימיו עוד יותר גרוע יהיה, ובאחריתו יהיה נבל. פירושו של דבר, הרי האדם הזה בסוף ימיו יישאר נבל. מה זה נבל? נבל זה אדם שיש לו את הטבע לעשוק ולחמוס, לעשות נבלה. אז הוא מתוך הרגלו לעשות נבלה, עוד יישאר עם הטבע הרע הזה, גם כאשר הוא כבר איבד את ממונו, הטבע הזה יישאר בו.
אז לפי הסברו של המלבי"ם, הקורא הזה הוא הולך ויושב על ביצים ואפרוחים של אחרים שהוא לא ילד אותם. ומה שכתוב דגר, הכוונה היא שהוא אוסף את האפרוחים. ככה הוא מסביר את הביטוי דגר, קיבוץ העוף את אפרוחיה זה נקרא דגר, לא מה שאנחנו קוראים דגירה לשבת על הביצים. לעומת זאת רש"י מסביר שהדגר גם כן זה מלשון לקבץ אחריו, אבל הוא מסביר שמראש הקורא הזה הולך ואוסף אפרוחים של אחרים. הוא לא מסביר שהוא יושב על הביצים ומהם מוליד, אלא הוא רואה אפרוחים של אחרים, הולך ואוסף אותם לעצמו. רק שלפי רש"י הדגר, רש"י אומר צפצוף שמצפצף העוף בקולו למשוך אפרוחים. אז דגר לפי המלבי"ם זה מלשון איסוף, ולפי רש"י זה הדרך של האיסוף. איך הוא אוסף? על ידי שהוא דוגר, מה זה דוגר? זה מצפצף לפי הביאור של רש"י. אז יוצא אם כן ששני ההסברים כאן מתאימים לפסוק.
מספרים שפעם בא יהודי לחפץ חיים, יהודי עשיר. אומר לו רבי, איך חז"ל אומרים שבן אדם שעושה כסף ונכסים שלא ביושר ולא בצדק, שהבן אדם יאבד אותם. אומר לו איך, איך אומרים דבר כזה? הרי אני יש לי נכסים, אומר לו בכל העולם. יש לי השקעות בסין, יש לי מרבצי יהלומים באפריקה, יש לי מרבצי כסף ברוסיה, יש לי השקעות נפט באמריקה, בקיצור, גם אם זה ייפול אז ישן קיים, ואם לא אז הנדל"ן, ואם לא הנדל"ן אז... אז מה, איך יכול להיות בחצי ימיו יעזבנו? אומר לו החפץ חיים, כתוב יעזבנו, לא כתוב מי יעזוב את מי. לא כתוב שהעושר בהכרח יעזוב אותך, הקדוש ברוך הוא יכול לקחת ולעזיב אותך מהעושר. לא, רבי, שהרב לא, חס ושלום, שלא יהיה כשגגה היוצאת מפי השליט, שלא ברית כרותה לשפתיים, חס ושלום שהרב לא יגיד דברים לא טובים. כן? פתאום הוא נבהל. על כל פנים צריכים לדעת, היעזבנו, אם השם מרחם עליו אז העושר עוזב אותו. ואם לא אז הוא עוזב את העושר, זה גרוע שבעתיים.
כיסא כבוד מרום מראשון מקום מקדשנו. כיסא כבוד מרום מראשון. מסביר המלבי"ם, אחרי שהוא הסביר שארור הגבר שמסיר את הביטחון מהשם, עכשיו הוא אומר דע לך, מקום מקדשנו זה הכיסא כבוד של מי שהוא מרום מראשון. מה הפירוש מרום מראשון? אנחנו לא יכולים לכנות את הקדוש ברוך הוא ראשון. כי תמיד ראשון זה ביחס למשהו שבא אחריו. והקדוש ברוך הוא אין לו בכלל יחס עם בריותיו. אין יחוס בין קודשא בריך הוא לבין הבריות. אני לא יכול להגיד קודם היה את השם ואחרי זה... מה קודם ואחרי זה? זה לא משהו בכלל ששייך להתחבר אחד עם השני שאני אדבר על קודם ואחרי זה. כך שלמעשה לא שייך לקרוא לקדוש ברוך הוא ראשון. ולכן אומר המלבי"ם תראו כמה נפלא, איך הוא מכנה את ריבונו של עולם? השם הוא מרום מראשון. הוא מרומם מעל הראשון. כי אי אפשר לכנותו ראשון, הוא רם מעל זה. הוא מתנשא מעל זה. הוא מתנשא מעל הדבר הראשון שנברא בעולם, הראשון שבבריאה הוא מרומם ממנו. זה המרום מראשון, כי אני לא יכול להגיד השם הוא ראשון. כי ראשון זאת אומרת שהוא ביחס למה שבא אחריו, אין שום יחס בינו לבין השם יתברך. אז כיסא כבוד, דע לך מקום המקדש זה כיסא כבודו של הקדוש ברוך הוא, של המרום מראשון. ומרום, אומר המלבי"ם, זה מלשון מרומם, מלשון מעלה וחשיבות. והמקום של המקדש זה כיסא כבודו, שמה הקדוש ברוך הוא משכין את השכינה, משם הקדוש ברוך הוא מנהיג את כל העולם. מי זה מרום מראשון? זה מקווה ישראל השם וכולי. לפני שנמשיך, נגיד מה שמסביר המלבי"ם. המלבי"ם אומר מרום מראשון, אנחנו רואים שהקדוש ברוך הוא מתואר רם על רמים. וזה עוד פעם אותו רעיון. אני לא אומר שהקדוש ברוך הוא רם, כי אם אני אומר הוא רם, אז זה עוד פעם זה ביחס למישהו אחר. אני אומר הקדוש ברוך הוא הוא רם על רמים. זאת אומרת יש רמים והקדוש ברוך הוא רם עליהם, כמו מרום מראשון, השם מרומם מעל הראשונים. הספרים הקדושים, אומר המלבי"ם, מכנים את הכוח הראשון שנברא בעולם, או אדם קדמון, לא לערבב עם האדם הקדמון שרואים בציורים. א"ק זה מושג קבלי. א"ק זה מופיע בספרים בראשי תיבות, שהכוונה היא אדם קדמון, הכוונה היא אל היצירה הראשונית שברא הקדוש ברוך הוא. יש אומרים שבספרים מובא שהיה עוד עולמות קודם לכן, עולמות נסתרים שגם בקבלה לא מדברים עליהם. האר"י ז"ל לא דיבר עליהם, יש כאלה שכן מביאים אותם. על כל פנים זה נקרא העלול הראשון, זה א"ק, וממנו יצאו אורות אוזניים חוטם פה וכולי, כמו שמובא בספרי המקובלים שמהם נוצרו הספירות. כל הספירות נוצרו בעצם מא"ק, או יש שמגדירים את זה כתר עליון, או שמכנים את זה בשם שכל עליון, כך שלמעשה כשאני אומר הקדוש ברוך הוא מרום מראשון, אז מעל הדבר אשר נברא בראשונה, הקדוש ברוך הוא מרומם, הוא מעל כולם. הוא השם שהוא בחינת מקווה ישראל השם.
כי הרי אנחנו ראינו שהם עזבו מקור מים חיים. הוא אומר לך, מי הוא המקור? מקווה ישראל השם. כל עוזביך יבושו, וסוריי בארץ ייכתבו, כי עזבו מקור מים חיים את השם. מקווה ישראל השם, השם שהוא מקווה ישראל, כיסא כבודו שוכן במקדש. יש מסבירים שמקווה זה כמו מקווה מים, שאתה השם כביכול מקווה טהרה לישראל. אבל אבן עזרא, רד"ק אומר שהביאור הראשון הוא הנכון. שמקווה זה מלשון תקווה. אתה השם תקוותם של ישראל, זה המקווה ישראל, מלשון מקווה. למי אנחנו מקווים? זה לקודשא בריך הוא. מקווה ישראל השם. כל עוזביך יבושו, אלה שעזבו את השם, כמו שאמרנו שהשם הוא מרום מראשון ומשגיח בבית המקדש, מי שהלכו לבקש עזרת בשר ודם, לא סמכו על ריבונו של עולם לפנות אליו. וסוריי, הכוונה הסרים מאת השם, בארץ ייכתבו. מה זה בארץ ייכתבו? אומר המלבי"ם, כאילו נכתב בספר בכל הארץ לפרסם את גנותם שעזבו את הקדוש ברוך הוא. וסוריי בארץ ייכתבו. ייכתב בכל הארץ על ביזיונם שעזבו את השם, שהוא מקור מים חיים, לחצוב להם בורות, בורות נשברים. רש"י מסביר שמה שכתוב סוריי בארץ ייכתבו, הכוונה אלה שאינם שומעים שליחותי, בקברות תחתיות ארץ ייכתבו. שהכוונה למקום ששם הם ירדו מטה שאול, ואם כן ייכתבו הכוונה ייכתב עליהם שירדו בארץ, זה הכוונה. כי נפש הרשע יורדת היא למטה לארץ, ונפש הצדיק עולה אל מקומה בעולמות העליונים.
רפאני השם וארפא, הושיעני ואיוושעה, כי תהילתי אתה. אומר המלבי"ם, זה חוזר למה שאמר לפני כן, למה היה כאבי נצח. שם ראינו שהוא קורא נבואת זעם, שהקדוש ברוך הוא ממלא אותו את אותה נבואה, הוא קורא לה כאב וחולי. הוא מבקש כאן שהקדוש ברוך הוא ירפא אותו מאותה מכה אנושה, דהיינו מאותו סוג של נבואות שהם נבואות זעם הקרויות כאב, שהשם ירפא אותו מאותה מכה אנושה ולא ינבא עוד נבואות של פורענות. כי תהילתי אתה, אומר רש"י, בך אני מתהלל ומתפאר לומר שאתה המושיע לי.
הנה המה אומרים אליי איה דבר השם יבוא נא. אתה השם אומר שהארץ תחרב, ואנחנו מעידים על, אני מעיד על הדבר הזה, אני מפיץ את הדבר הזה, נביא השם ירמיהו מודיע את זה לעם. אבל העם אומרים לי אנחנו לא מאמינים. אומרים לי איה דבר השם יבוא נא. איפה מה שהקדוש ברוך הוא ציווה שהארץ תחרב? נו, אנחנו רוצים לראות את זה כבר קורה. אומר המצודת דוד, הם בעצם חושבים שאני בודה את הדברים הללו מליבי, מתוך שאני שונא אותם. ובגלל כן מסביר המלבי"ם, הם רוצים להחשיב אותי כנביא שקר, ונביא שקר חייב מיתה. וכמו שראינו שלא פעם ניסו אנשי ענתות להתנקש בחייו של ירמיה.
ואני לא אצתי מרועה אחריך, ויום אנוש לא התאוויתי, אתה ידעת מוצא שפתיי נוכח פניך היה. ואני, אומר המלבי"ם, לא די שאני לא בודה פורענויות מליבי, אלא גם כאשר בחרת אותי להיות רועה ומנהיג, לא אצתי אחריך. פירושו של דבר, יש אדם שליבו רע, ולכן כשיש לו הזדמנות להגיד דברים רעים, אז מה שנקרא הוא קופץ על המציאה כמוצא שלל רב. וכידוע, אדם טוב יבשר טוב, ואדם רע יבשר רע. זאת אומרת אדם שהוא מטיבו טוב, אז הוא שמח לבשר בשורות טובות. כשיש בשורה שלילית, הוא אומר תשלח מישהו אחר. לעומת זאת כשאדם ליבו רע, אז יש לו שמחה בלב לבשר בשורות רעות, הוא נהנה מזה, יש לו סיפוק. אומר הנביא, ואני לא אצתי. ריבונו של עולם, אתה כשציווית אותי להיות נביא, וידעתי שפה מדובר בנבואות קשות, ידעתי שכאן מדובר בחורבן, בחרת אותי להיות רועה ומנהיג, אני לא אצתי אחריך. לא רציתי להיות נביא, כמו שראינו לאל, הנה לא ידעתי דבר כי נער אנוכי. ירמיהו ניסה להתחמק מן השליחות. לא אצתי אחריך מרועה, כאשר רצית שאהיה רועה. וגם אחרי ששלחת אותי כדי לנבא לנבות נבואות של פורענויות, לא התאוויתי שיבוא יום אנוש. ויום אנוש לא התאוויתי. אפילו שהתנבאתי נבואות אנושות, קשות, אבל לא התאוויתי שהנבואה תתגשם כדי להחזיק את דבריי, הנה אתם רואים אני נביא אמת. ועל כל זה הוא אומר, אתה ידעת, דהיינו אתה בעצמך ריבונו של עולם יודע שלא התאוויתי בלב, וגם מוצא שפתיי היה נוכח פניך. פירושו של דבר, אני התפללתי ריבונו של עולם לפניך כדי להסיר את פניך, כדי להסיר כעסך. אפילו שאתה ציווית עליי לא להתפלל, בכל אופן כן התפללתי לפניך על עניינם.
לפי מה שהסברנו כעת, מה שכתוב ואני לא אצתי מרועה אחריך, אץ הכוונה היא מלשון לדחוק את הדבר, למהר, כמו אץ ברגליים חוטא. אץ זה מלשון למהר. לעומת זאת יש פה דבר מעניין שרש"י מביא על פי התרגום. ואנא לא עכבית ממימרך מלהתנבאה עליהון. לפי זה יוצא שאצתי זה לא רק שזה לא מיהור, לא למהר, אלא זה גם זה לא להתעכב. מלשון עיכוב. אני לא אצתי הכוונה לא התעכבתי מלהיות רועה אחריך. אבל אני חוזר שוב להבנה הרגילה תמיד שאץ הכוונה היא ממהר בזריזות כמו אץ ברגליים חוטא, זה ההבנה הפשוטה.
אל תהיה לי למחיצה, מחסי אתה ביום רעה. אל תהיה לי למחיצה. פירושו של דבר, אל תגרום שהנבואה שלי תהיה מחיצה. מחיצה הכוונה שבר, שלא יהיה מצב שאתה על ידי הנבואה תביא אותי לידי נזק. מחסי אתה ביום רעה. ביום שחושבים עליי רעה, אתה מחסי, אתה מגן עליי, אתה שומר עליי שלא ייפול לפניהם כמו שהבטחת לי. המלבי"ם מסביר שהבקשה כאן היא, ריבונו של עולם, הרי אני ביקשתי שהפורענות תתעכב. ועכשיו אני רואה שהפורענות מתעכבת, זה לנזק לי. כי אז מה הם אומרים? איה דבר השם יבוא נא. אז יוצא אם כן שהבקשה שביקשתי שתתעכב הפורענות, זה פועל נגדי כבומרנג. אני לא רוצה שהפורענות תבוא מיד, ואז אומרים אתה רואה שאתה נביא שקר? הנה שום דבר לא קרה. ולכן אל תהיה לי למחיצה, מחסי אתה ביום רעה. מה שהתפללתי לעכב את הפורענות, הדבר הזה לא יהיה לי למחיצה, לשבר, שעל ידי כך יאמרו שאני נביא שקר, הרי אתה מחסי ביום רעה.
ולכן יבושו רודפיי ואל אבושה אני. יחתו המה ואל אחתה אני. הביא עליהם יום רעה, ומשנה שיברון שוברם. אומר הנביא יבושו רודפיי ואל אבושה אני. רודפיי, כמו שרש"י מסביר, הכוונה היא אנשי ענתות לבדם, לא חס ושלום רעה על כלל ישראל. ואז עדיף שיבושו רודפיי כדי שאל אבושה אני. מאשר אני אתבייש, כי אז יאמרו לי הנה התנבאת נבואות ולא באו. איה דבר השם יבוא נא. אז עדיף יותר שיבושו רודפיי, עדיף יותר שהם ימותו, תתקיים נבואתי בהם, ואל אבושה אני. ולכן מבקש גם כן יחתו המה ואל אחתה אני. יחתו המה הכוונה היא הם יישברו, ואל אחתה אני, שלא אשבר אני שיגידו שאני נביא שקר. ולכן אני מבקש הביא עליהם יום רעה. תביא עליהם את אותו יום רעה שאני התנבאתי עליו, שאותה נבואה לרעה תתקיים בהם. ומשנה שיברון שוברם. הכוונה היא שיהיה להם שבר כפול. משנה שיברון. מה פירוש הדבר? שכאשר לכלל יהיה שבר, שהם יהיו חלק מן הכלל. ודבר נוסף, שיהיה להם שבר פרטי אישי מוקדם. לפני כולם. זה משנה שיברון שוברם. ואז על ידי זה הם יראו שהנבואה שהתנבאתי היא נבואת אמת, הנה אתם רואים מה קורה לכם. וזה מעין מה שראינו שהוא ביקש לאל התקם כצאן לטבחה, את זה הוא ביקש על אנשי ענתות. זאת אומרת שכאן מדובר באנשים רשעים ששמו כל מגמתם לבטל את נבואתו, ואז על ידי כן יוצא שהם מזיקים לכלל. הם גורמים מיתה לכלל. כי אם הם גורמים לכך שנבואתו תתבטל, הכוונה היא שלא יקבלו ולא יתרשמו מדבריו, אז הם קודחים חור בספינה של כלל ישראל וגורמים שכולם ימותו. כי אם אנשי ענתות, שהם גם היו כוהנים, שהם היו חשובים מצד שהיו כוהנים, והם גם אנשי עירו של ירמיהו, אם הם מבטלים את דבריו, אז למה שהעם יקבל את דבריו? ולכן הוא מבקש ריבונו של עולם, להם תעשה תוכנית מיוחדת, שהם יהיה להם שבר, שהם יהיה להם נזק, שהם ימותו עוד לפני כולם, ועל ידי זה יש סיכוי שהשאר יקבלו את הנבואות ובאמת יתרחקו מדרך הרע.
כה אמר השם אליי, הלוך ועמדת בשער בני העם אשר יבואו בו מלכי יהודה ואשר יצאו בו, ובכל שערי ירושלים. כה אמר השם אליי, הלוך ועמדת בשער בני העם. שער בני העם זה היה שער שבני העם היו עוברים בו, וגם כן אשר יבואו בו מלכי יהודה, שגם מלכי יהודה היו עוברים דרך שם. אני אקדים כמה פסוקים הלאה כדי שנדע על מה מדובר. ואמרת אליהם שמעו דבר השם מלכי יהודה וכל יהודה וכל יושבי ירושלים הבאים בשערים האלה. אתה הולך ועומד שם בשער ואומר להם את הדברים הללו. כה אמר השם, הישמרו בנפשותיכם ואל תשאו משא ביום השבת והבאתם בשערי ירושלים. הישמרו בנפשותיכם ואל תביאו משא ביום שבת, הכוונה אל תטלטלו ביום שבת. הכוונה אל תכניסו מן החוץ פנימה. אז קודם כל למה הוא אומר לו לעמוד שם בשער? משתי סיבות. שער זה מקום מרכזי, וכיוון שהוא עומד שם דבריו נשמעים לכל היוצאים והבאים. דבר שני, כיוון שהעוון נעשה בשער. פירוש הדבר, הגמרא אומרת שירושלים עצמה דלתותיה סגורות בלילה, נעולות בלילה. כיוון שכך, אין עליה שם של רשות הרבים, יש עליה שם של רשות היחיד. לכן מותר לטלטל בתוך ירושלים. זה כמו שמה שהיום עושים עירוב, המקום סגור. כיוון שכן, להוציא בתוך ירושלים מותר. מה האיסור? האיסור זה להכניס מן החוץ פנימה לתוך ירושלים, ולהוציא מירושלים אל מחוץ לחומות החוצה. פה מדברים כבר על איסור הכנסה והוצאה. אבל להעביר ארבע אמות בתוך העיר או להוציא מביתו לרשות הרבים שבעיר, זה מותר כיוון ששעריה נעולים בלילה, אז המקום נחשב כמו רשות היחיד. נשים לב, הוא מזהיר אותם ואומר, אתם אל תביאו אל ירושלים, אל תשאו משא ביום השבת והבאתם בשערי ירושלים. על מה הוא מדבר? דווקא על הבאה. למה הוא לא מדבר על הוצאה? מכיוון שירושלים הייתה עיר גדולה, ובכרך גדול, אומר הרד"ק, רבים המביאים יותר מן המוציאים. עיר גדולה היא זקוקה להרבה מן החוץ, בפרט שירושלים מצד עצמה לא הייתה מקום של שדות וכרמים. מדברים עכשיו על העיר בפנים, מדברים עכשיו על המקום המוקף חומה. אז אם כן יוצא שצריך לפרנס את כל אותם אנשי העיר. מהיכן? על ידי סחורה שהיו מביאים מן החוץ ומכניסים פנימה אל העיר. אז למעשה הוא יכל להזהיר אותם גם לא להוציא, אבל הוא דיבר בהווה. וההווה שבעיקר היו מכניסים לתוך ירושלים. אנחנו ראינו דוגמה לזה גם בספר עזרא. גם שם ראינו שהייתה להם בעיה מאוד לא פשוטה עם העניין הזה. כתוב שם שנחמיה הוכיח אותם ואמר, ומביאים ירושלים ביום השבת. אותה בעיה הייתה. אנשים היו יוצאים למין יום שוק, והיו מביאים ירושלים ביום השבת, מכניסים לירושלים את הסחורה ביום השבת. שמה גם היו הולכים לעשות קניות. בשבת עצמה היו הולכים לקנות שם דברים. ואז הוא אמר שיסגרו את הדלתות ולא יפתחו אותם עד אחר השבת. ומינעריי העמדתי על השערים, לא יבוא משא ביום השבת. הנה מה אתה רואה אומר הרד"ק, שכל האזהרה היא לא יבוא. האזהרה היא לא להוציא, לא על ההוצאה, כיוון שזה לא מצוי, אלא על המצוי, וזה ההבאה לתוך העיר.
ומה הוא אומר? הלוך ועמדת בשער בני העם אשר יבואו בו מלכי יהודה. מה זה מלכי יהודה? כמה מלכים יש ליהודה? היה צריך להגיד יבואו בו מלך יהודה. אז אתה יכול לדבר היסטורית, יבואו בו מלכי יהודה. מלכי יהודה לדורותיהם באים דרך שער זה. אבל הרד"ק מסביר אחרת. הרד"ק אומר מלכי יהודה הכוונה המלך ובניו, שהם עתידים למלוך אחריו, אז הוא קורא גם מה שנקרא ליורש העצר הוא גם קורא לו מלך. אז הם נקראים מלכי יהודה, המלך ובניו זה מלכי יהודה.
המלבי"ם אומר, לאחר שהקדוש ברוך הוא קבע והחליט את גזירתו, חזרה מידת הרחמים והתעוררה עליהם. ואותה מידת הרחמים אומרת, יש לנו תוכנית מגירה. תוכנית מגירה להציל את כלל עם ישראל מהצרה הנוראה והאיומה שעומדת להיות ניחתת עליהם, מהחורבן הקשה, מהמיתה הנוראה, מהחרב. יש לנו עכשיו תוכנית איך להציל את העם. מהי התוכנית? במה התעוררה מידת הרחמים? אומר המלבי"ם, כתוב הרי בחז"ל, כל השומר שבת כהלכתו, אפילו עובד עבודה זרה כדור אנוש, מוחלים לו. אשרי אנוש יעשה זאת. אפילו אם עובד עבודה זרה כדור אנוש, מוחלים לו. יוצא אם כן, שאם עכשיו הם ישמרו את השבת, אז הגם שיש בהם עוון של עבודה זרה, יהיה להם צ'אנס לזכות לישועה, על אף שהמצב שלהם נורא. ובפרט שהרי עבודה זרה מהותה זניחת הקדוש ברוך הוא וקבלת אליל לאלוה. זאת אומרת אדם שעובד עבודה זרה, בעיקר במה זה בא לידי ביטוי? שהוא לא מאמין שבורא עולם ברא עולמו בשישה ימים. זה עבודה זרה. למה אנחנו אומרים שמחלל שבת כמו עובד עבודה זרה? כי מחלל שבת זה בדיוק מה שהוא עושה. הוא לא מאמין שהקדוש ברוך הוא ברא עולמו בשישה ימים, ולכן חילל שבת. ולמעשה היום אנחנו קצת נוקטים יותר קולא בזה, מכיוון שהיום הרבה מהם מאמינים ורק הולכים אחר תאוות ליבם או מתוך חוסר ידע, אבל לא מתוך שהם לא האמינו. אבל באמת לאדם שמחלל שבת בפרהסיא יש לו הלכות מיוחדות שלא מצאנו בשום מקום. האדם הזה אם הוא ישחט בהמה, שחיטתו נבלה, גם אם הוא ישחט אותה על כל פי דקדוק ההלכה. אם הוא נוגע ביין הוא עושה אותו יין נסך. זאת אומרת אנחנו רואים שיש לו דין של כופר גמור של עובד עבודה זרה. אז אם כן זה מה שנאמר כאן. אם אתם תהיו שומרים שבת, זה הפך העבודה זרה. כי בעבודה זרה אתה בעצם מתנגד לכך שהשם חידש עולמו בשישה ימים, לאלוהותו יתברך. וכשאתה שומר שבת אתה מעיד על אלוהותו יתברך. וחז"ל הרי אמרו שאם ישראל שומרים שתי שבתות מיד היו נגאלים. אז כל שכן שהזכות הזאת תועיל שירושלים לא תחרב. ולמה הוא מדגיש כאן אומר המלבי"ם, אשר יבואו בו מלכי יהודה? כי צריך להתרות קודם כל בגדולים. משפט העממי הידוע, הדג מסריח מן הראש. כשיש כשיש בעיה, צריך לבדוק מה קורה עם הראשים. ולכן הוא אומר פה צריך להתרות בגדולים, שהם מלכי יהודה. ואשר יצאו בו ובכל שערי ירושלים. מה זה אשר יצאו בו? יצאו בו אומר המלבי"ם, זה להתרות כמה פעמים, גם בבואם וגם בצאתם. לחזור על העניין הזה, ולא רק בשער אחד, אלא בכל שערי ירושלים.
ואמרת אליהם שמעו דבר השם מלכי יהודה וכל יהודה וכל יושבי ירושלים הבאים בשערים האלה. כה אמר השם, הישמרו בנפשותיכם ואל תשאו משא ביום השבת והבאתם בשערי העיר. מה זה הישמרו בנפשותיכם? מסביר המלבי"ם, שמי שעושה כן הוא מחייב מיתה וכרת. ולכן זה הישמרו בנפשותיכם, אתם עוברים איסור שנפשכם תלויה בו. אתם תמותו על ידי האיסור הזה, התחייבתם כרת. ולא תוציאו משא מבתיכם ביום השבת, וכל מלאכה לא תעשו, וקידשתם את יום השבת כאשר ציוויתי את אבותיכם. ולא תוציאו משא מבתיכם, מה זה להוציא משא מבתיכם? הרי הסברנו שבתוך ירושלים מותר להוציא מן הבית. הרד"ק מסביר שהכוונה חוץ לשערי העיר. זה הכוונה ולא תוציאו משא מבתיכם. אמרנו העיקר זה מה שהיו מביאים כי כך היה מקובל, אבל היה מצב שגם כן היו יוצאים מירושלים עם משא. והיות וכן, לא תוציאו משא מבתיכם. המלבי"ם מסביר, אפשר גם להסביר כפשוטו, שלא תוציאו משא מבתיכם, פירושו של דבר בתוך ירושלים. ואם תשאל כיצד, הרי אמרנו שדלתותיה נעולות בלילה? עין הכי נמי אומר המלבי"ם, אבל הרי אנחנו יודעים שיש דין כרמלית ושלמה גזר על העירובין, יוצא אם כן שיש גם בזמנם את האזהרה לא להוציא גם כן במקום שהוא כרמלית, לא רק מקום שהוא רשות הרבים גמורה. ולכן הוא אומר להם וכל מלאכה לא תעשו. מה זה וכל מלאכה לא תעשו? כל מלאכה, גם מלאכה דרבנן, גם הוצאה בכרמלית. לבלתי עשות בו מלאכה. הרד"ק אומר שכתוב בם, ואנחנו קוראים בו. למעשה אצלנו כתוב בו בה', ואנחנו קוראים בו בו'. והרד"ק אומר אל תתפלא על זה, גם אם אני אגיד בה בלשון נקבה או בו בלשון זכר, למעשה אין להתפלאות על כך. מסתבר האמת היא שיש פה טעות בלשון הרד"ק, הכוונה טעות המדפיסים, והכוונה היא בו. כי הרד"ק מיד מדבר על זכר ונקבה. בה זה נקבה, בו זה זכר. ולמעשה אנחנו רואים שגם בתפילה אנחנו פעם אומרים ינוחו בה, פעם אומרים ינוחו בו. ופעם מסרנו על זה שיחה שלמה על העניין הזה, ששבת היא גם בה וגם בו. פירושו של דבר, כשאנחנו אומרים בה, בה זה בחינת מקבל. בה זה נוקבא, נוקבא זה מקבל. ובו זה זכר, זכר זה משפיע. דכורא הוא תמיד משפיע. מה השבת, מקבלת או משפעת? השבת כל הזמן מקבלת. אני מענג את השבת, אני קונה לשבת, אני מביא לשבת, הכל עושה לשבת. השבת לא עושה כלום, השבת אני רק נח, היא כל הזמן מקבלת. אבל מהיכן מתברכים כל ששת ימי המעשה? מיום השבת. יוצא אם כן שהשבת היא דכורא, היא בחינת משפעת. אז שני הדברים באמת, היא מקבלת ומכוח זה משפעת. אז זה גם בחינת נוקבא, גם בחינת דכורא. הארכנו פעם בעניין הזה, לא לא לא נאריך בזה כעת. על כל פנים, אומר הרד"ק, לכן אתה יכול להבין שאפשר להזכיר את יום השבת כבחינת זכר וגם בחינת נקבה. ולכן אנחנו אומרים שבת, אנחנו מכנים אותה כנקבה, ומאידך גיסא כתוב כל שומר שבת מחללו. יש אגב כאלה שלא מבינים, שומר שבת או מחללו? מה זה, איך אתה אומר באותו משפט? שומר שבת מחללו? אלא הכוונה מ-ל-ח-ל-ל-ו. זה הכוונה, שומר שבת מחללו. הכוונה מלחללו, שומר את השבת מלחלל אותו. אז הנה אתה רואה, לא כתוב מלחללה. כתוב מלחללו. מה למדת? ששבת גם כן הוא בחינה של זכר. כמו שאמרנו, כך שלמעשה שני הביטויים נכונים, גם זכר וגם נוקבא. ועל זה הוא אומר, ובאו ויצאו, כמו שאמרנו שיבואו בו מלכי יהודה ואשר יצאו בו. לכן הוא כותב כאן את הלשון, ובאו בשערי העיר הזאת. מה זה ובאו בשערי העיר הזאת? כמו שהזכרנו קודם שהם היו באים ויוצאים, ולכן הוא הזהיר אותם שיהיו שם בשעה שהם באים ויוצאים על מנת להוכיח אותם.
אומר הרד"ק, ומה שאתה רואה שהוא מזהיר אותם על שמירת שבת, בוא בזמן שיש להם עבירות חמורות. זה כמו כוסות רוח למת. הבן אדם הזה הוא יש לו עבירות חמורות, הרי מדברים על בית ראשון, עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. מה אתה בא ואומר להם תאכלו חמין? מה, שמור שבת? כאילו מה, שמירת שבת אומר הרד"ק, במה זה יועיל? אז הרד"ק בעצם מביא דברים מעין מה שראינו לאל בדברי המלבי"ם, לפי ששמירת שבת עיקר גדול באמונת האל בחידוש העולם, ובאמונה באותות ומופתים, ובקיום כל התורה. וכל המשמר שבת באמונה ישרה, לא במהרה הוא חוטא בשאר המצוות. זאת אומרת, אם הייתם שומרים את השבת כראוי, זה המונע מכם גם שאר עבירות. וכל השומר שבת כמו שהביא המלבי"ם כדור אנוש מוחלים לו, כן? שומר שבת מחול לו. המצווה הראשונה שנצטוו קודם מתן תורה זה שמירת שבת. אז אתה רואה כמה גדולה שמירת שבת. כמו שחז"ל אומרים, לא חרבה ירושלים אלא מפני שחיללו בה את השבת. כמו שכתוב, והצתי אש בשעריה ואכלה ארמונות ירושלים. חז"ל אומרים, אין הדליקה מצויה אלא בבית שיש בו חילול שבת. ויש פסוק, הנה ראיתי דורכים גיתות בירושלים ביום השבת. רואים אם כן שהייתה עליהם תביעה מאוד מאוד קשה בנוגע לשמירת השבת שם בירושלים. כך שלמעשה, אם אתם היו שומרים, אז על ידי זה ומכוח זה כל המציאות שלהם הייתה משתנה, הייתה נוצרת עליהם השפעה חיובית מכוח השבת, ועל ידי זה היו מתחזקים יותר גם כן בשאר המצוות.
ובאו בשערי העיר הזאת מלכים ושרים יושבים על כיסא דוד. כאן הוא אומר להם, מה סל ההטבות. אם אתם תהיו מוכנים לשמור שבת, זה המשך של הפסוק הקודם. אם תשמעון אליי נאום השם לבלתי הביא משא וכולי, לבלתי עשות בו כל מלאכה, אז ובאו בשערי העיר הזאת מלכים ושרים יושבים על כיסא דוד, רוכבים ברכב ובסוסים, המה ושריהם איש יהודה ויושבי ירושלים, וישבה העיר הזאת לעולם. אם כך תעשו, יש לי ארבע הבטחות לכם. ההבטחה הראשונה, שלא תתבטל מלכות בית דוד. לא ייעדר שולטן מבית יהודה. לא תתבטל מלכות בית דוד. ובאו בשערי העיר הזאת מלכים ושרים יושבים על כיסא דוד. מלכים יושבים על כיסא דוד. ושרים רוכבים ברכב ובסוסים. תמיד ביטוי לרכיבה על סוסים היה לשרים, לשררה. אנשי השררה היו רוכבים על סוסים. תשימו לב שאף פעם לא מופיע בחז"ל על חכמי ישראל שהיו רוכבים על סוסים. תמיד מופיע עליהם רק חמורים. היה רכוב על חמור, תראו על רשב"י, תראו על גמרות הרבה מופיע חמורו של רבי חנינא בן דוסא, חמורו של המשיח, ועוד. אתם תראו תמיד היו רוכבים על חמורים. האבות הקדושים, רוכב על חמור. משה, חמור. כולם היו רוכבים על חמור. קודם כל כי זה בא לבטא על שלטון החומר. היו שולטים על החומר, זה הביטוי רוכב על חמור, גם ביחס למשיח. ודבר שני, הרכיבה על סוס מבטאת גאווה וכבוד. ושרים וחשובים היו רוכבים על סוסים. כיוון שכך, חכמי ישראל מאסו באותה דרך כביכול. זה כמו שתגיד שגדול הדור לא ייסע על פרארי, לדוגמה. אפילו גם אם יימצא התורם ולא שחסר כאלה, אבל זה ביזיון, הוא אומר כאילו, הוא מחפש איזה רכב ספורט, איזה משהו כאילו להראות את עצמו. אז באותה בחינה היה, אם רבי שמעון בר יוחאי היה רוכב על סוס, אתם מבינים, שנבין את המושגים, כן? ולכן השרים היו רוכבים על סוסים, זה הגיע להם מצד הממשלה, החשבון משלם המיסים הישראלי, היה מגיע להם סוסי שרד, כן? אז השרים רוכבים על סוסים, ומלכי בית דוד יושבים על כיסא בית דוד. דבר שני הוא מבטיח להם, שלא ישלטו בהם זרים. הוא אומר המה ושריהם איש יהודה. מי יהיו השרים? הכל יהיה מאיש יהודה. לא יהיה ממונה מהנציב העליון של נבוכדנאצר או של אומות אחרות, אלא אלה שישלטו בנו זה המה ושריהם, הכל יהיה איש יהודה. דבר שלישי הוא מבטיח להם, העיר לא תחרב. וישבה העיר הזאת לעולם. ובאו מערי יהודה ומסביבות ירושלים ומארץ בנימין ומן השפלה ומן ההר ומן הנגב, מביאים עולה וזבח ומנחה ולבונה ומביאי תודה בית השם. דבר הרביעי שהוא מבטיח להם, שלא תושבת עבודת בית המקדש. וזה מה שהוא אומר כאן, ובאו מערי יהודה ומסביבות ירושלים ומארץ בנימין, כולם יביאו קורבנות, עולה וזבח. ומביאים גם כן תודה, על מה? תודה להשם, על הניסים. כיוון שהיום הם במצב שבו הם מאוימים, ואז כאשר הם ישמרו שבת הם יינצלו מכל האויבים, ויביאו גם כן תודה על הנסים. כשאדם הייתה לו צרה ויצא ממנה, מקריב קורבן תודה. ולכן יהיו מביאי תודה בית השם.
ואם לא תשמעו אליי לקדש את יום השבת ולבלתי שאת משא ובוא בשערי ירושלים ביום השבת, והצתי אש בשעריה ואכלה ארמונות ירושלים ולא תכבה. אם לא תשמעו מה שציוויתי לקדש את השבת, הכוונה לבלתי שאת משא ובוא בשערי ירושלים, שזה מה שנתבקש מהם בעיקר, אז חס ושלום תהיה אש בוערת בשערי ירושלים, ואין מכבה. ולא תכבה הכוונה היא, אין בני אדם מצויים לכבותה. כך אומרים חז"ל. מתי זה נאמר? שאין הדליקה מצויה אלא בבית שיש בו חילול שבת. ואז בעקבות זה שהדליקה היא ביום שבת, אז לא מצוי אנשים שיבואו לכבות את הדליקה. אז זה לעומת זה. ככה חז"ל דורשים. אבל על כל פנים על פי פשוטו של מקרא, הכוונה היא שהאש תתפשט ותחסל את הכל ולא יספיקו לכבות אותה והאש כבר תאכל את כל שערי ירושלים.