והיה כי תגיד לעם הזה את כל הדברים האלה, ואמרו אליך: על מה דיבר השם עלינו את כל הרעה הגדולה הזאת? ומה עווננו ומה חטאתנו אשר חטאנו להשם אלוהינו? כשאתה תגיד את הדברים האלה לעם, העם יתמהו. יגידו אליך, על מה דיבר השם עלינו את כל הרעה הזאת? זאת אומרת, למה עלינו דווקא? מה, גם הדורות הקודמים לא היו צדיקים. גם דורו של מנשה היה רשע, ולא הביא עליהם את הרעה. זה שאלה אחת. שאלה שנייה, ומה עווננו ומה חטאתנו? מה עווננו? אנחנו לא עשינו שום עוון, וגם לא אפילו שלא, לא רק עוון לא עשינו שזה במזיד, אלא גם מה חטאתנו? חטא זה קל מעוון, אז אפילו חטא לא עשינו, לא במזיד ולא בשוגג. אז מה רוצים מאיתנו?
ואמרת אליהם: על אשר עזבו אבותיכם אותי, נאום השם, וילכו אחרי אלוהים אחרים ויעבדום וישתחוו להם, ואותי עזבו ואת תורתי לא שמרו. היה להם פה קושיה ראשונה, במה שונים אנחנו מאבותינו? גם אבותינו הרשיעו ועליהם לא הבאת את הצרה הזאת. אומר להם, האבות שלכם שכחו לחלוטין את התורה וכלל לא ידעו ממנה. יוצא אם כן שהם דומים לתינוק הנשבע לבין הנוכרים. שתינוק כזה לא יודע מהתורה מאומה, וכל מעשיו, גם המזידים, אינם אלא כשגגות. זה מה שהוא אומר להם, עזבו אבותיכם אותי נאום השם, וילכו אחרי אלוהים אחרים. זה מצד שהם עזבו אותי. הם עזבו אותי אז הם לא הכירו בכלל את התורה כביכול. ומחמת כן הלכו ועבדו אלוהים אחרים. אבל חטאכם אינו דומה. ואתם הרעותם לעשות מאבותיכם, והינכם הולכים איש אחרי שרירות ליבו הרע לבלתי שמוע אליי. אומר להם, אבל אתם עשיתם מעשה רע יותר מאבותיכם. כי הרי אתם יודעים את התורה, ואתם הולכים בשרירות ליבכם הרע לבלתי שמוע אליי. אבותיכם לא ידעו. אבותיכם נשתכחה תורה מהם. אבל אתם לא רוצים לשמוע לדברי התורה אפילו שאתם יודעים אותה, וזה מצד שרירות ליבכם הרע. ועל כל מצווה, אומר המלבי"ם, אתם מחפשים טענות ועלילות של מינות לבל תצטרכו לשמוע אליי. כל מצווה אתם מחפשים סיבות וכפירה וכל מיני עניינים על מנת להסיר מעליכם את עול המצוות, שלא תצטרכו לשמוע בקול השם. לפי זה אומר המלבי"ם, יש הבדל עצום ביניכם לאבותיכם. כי אבותיכם מצד שלא שמעו אליי, הלכו בשרירות ליבם. אבל אצלכם זה מתחיל הפוך. מצד שאתם הולכים בשרירות ליבכם, אתם לא שומעים אליי. אז המעשה שלכם הרבה הרבה יותר גרוע. כי אצל אבותיכם זה מתחיל משרירות הלב, אבל אצל אבותיכם זה מצד שלא שמעו כי הם לא ידעו, מכיוון שהם היו כתינוקות שנשבו. הרשע אבותיכם, אומר המלבי"ם, היה מצד סכלות וטעות. והרשע שלכם זה בזדון. אבותיכם לא ידעו את התורה, אתם יודעים ומתכוונים למרוד בה. אז אם כן הרעותם לעשות מאבותיכם. אז אתם שואלים מדוע העונש שלכם חמור ולא נענשו כן אבותיכם?
והטלתי אתכם מעל הארץ הזאת על הארץ אשר לא ידעתם אתם ואבותיכם, ועבדתם שם את אלוהים אחרים יומם ולילה אשר לא אתן לכם חנינה. אומר להם השם, לכן אני אשליך אתכם מעל הארץ הזאת על הארץ אשר לא ידעתם אתם ואבותיכם, מקום שאתם לא הכרתם ולא ידעתם. ושם ועבדתם אלוהים אחרים יומם ולילה. פירושו של דבר, כמו שעבדתם במרד בארץ ישראל כדי להכעיס את השם, כך אתם תעבדו שם, אבל שם זה כבר יהיה מתוך אונס. שם זה כבר יהיה מתוך הכרח. וכל זה יהיה מצד שלא אתן לכם חנינה. אני לא אחוס ולא אחון ולא ארחם עליכם, וממילא יכריחו אתכם לעבוד עבודה זרה. אז אשליך אתכם מהארץ הזאת למקום אשר לא ידעתם. רד"ק מסביר שהיה כאן דבר נוסף שהרעותם לעשות מאבותיכם. מכיוון שכאשר האב חוטא, מגיע לו עונש. כאשר הבנים ממשיכים ואוחזים מעשה אבותיהם בידיהם, אז פוקד עוון אבות על בנים. אז הסאה מוגדשת, ואז מקבלים גם על עוון האבות. אז לכן כבר נתמלאה סאתכם, ולכן יוצא שכעת התשלום שאתם משלמים יקר הרבה יותר משל אבותיכם.
לכן הנה ימים באים, נאום השם, ולא ייאמר עוד חי השם אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים, כי אם חי השם אשר העלה את בני ישראל מארץ צפון ומכל הארצות אשר הדיחם שמה, והשיבותים על אדמתם אשר נתתי לאבותם. הנה ימים באים נאום השם, ולא ייאמר עוד חי השם אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים. פירושו של דבר, באים ימים, זו נבואה עתידה שמתארת שהניסים והמופתים שיהיו לעתיד לבוא יהיו גדולים יותר מהניסים והמופתים שיש היום. ואז על ידי זה לא יזכרו את יציאת מצרים. למעשה זה מחלוקת האם הכוונה היא שלא יזכרו ממש או לא. הרד"ק מביא את זה, יש מחלוקת בדברי רבותינו. יש אומרים שיציאת מצרים תישכח לחלוטין לעומת הגאולה העתידית והנפלאות הגדולות שיהיו בה. ויש אומרים שאין הכוונה היא שהיא תישכח לגמרי, אלא שיהיה שעבוד מלכויות עיקר ויציאת מצרים טפלה לה. הכוונה היא כבר, היא כבר לא תתפוס מקום מרכזי הנס של יציאת מצרים. בעצם יש כאן, לפני שנפרט את מה שנאמר פה, יש כאן נבואת נחמה. לא כל כך ברור מה היא נכנסה כאן באמצע, כי הרי עד עכשיו שמענו דברים מאוד מאוד קשים. ואיך אם כן פה פתאום מדבר על ימים באים ועל גאולה שלכאורה הדבר הזה לחלוטין לא מתחבר לאמירות הקשות שראינו קודם? אומר הרד"ק, זוהי עתידה, נבואה עתידה. והיה הנביא אומר להם נחמה זו אחר פורענות. והיה האל שולח להם בזה העניין על ידי נביאיו, פורענות ונחמה. שומעים? זה הסדר. פורענות ונחמה. כדי שלא יאמרו אבדה תקוותנו. זאת אומרת, לא לתת להם את התחושה, איבדתם תקווה כי יש פה פורענות, פורענות, פורענות, הם יישברו. מה עושה? נותן להם פורענות, אמירות מאוד קשות, ולאחר מכן נחמה כדי שלא יאמרו אבדה תקוותנו. כי אף על פי שייפרע מהם על מעשיהם הרעים, עוד באחרית הימים תהיה להם תקווה. זאת אומרת, הגם שאני אומר לכם דברים מאוד קשים על העתיד הקרוב, אבל שלא תאבדו תקווה כי תדעו לכם שלעתיד עוד, עוד תהיה תקווה. ועל ידי זה לא יישברו לחלוטין. וזה כידוע גם כן בדרכי החינוך. כשמענישים ילד, כשנוצר מצב של ריחוק, צריך תמיד לשמור על התקווה. תמיד להציג בפני ה, להציג בפני הילד אופק חיובי. כי אם לא, ברגע שהילד מבין זהו, גמרנו, הלך, זהו, אני כבר לא אצליח, אני יודע מה, למצוא חן בעיני אבא או לקבל את הלגיטימציה שלו או לקבל איזושהי נחת רוח מאמא, הילד נשבר, קם והולך. וזה דבר נורא. ולכן תמיד, הגם שלפעמים צריך מכה קשה, לא מדבר על הכאה, אני מדבר על הריחוק וכדומה, עדיין תמיד צריך להשאיר פתח. תמיד צריך להשאיר אפשרות של תקווה. כי ברגע שאין אפשרות של תקווה, אז תמות נפשי עם פלשתים. אז אני הולך ועוזב ונגמר. כתוב שאפילו כשצרים על עיר, אומר הרמב"ם, לא סוגרים אותה מכל הצדדים. צריך להשאיר מקום פתח שיוכלו לברוח. כי אם אתה לא תשאיר מקום פתח שהם יוכלו לברוח, אז הם יילחמו על טיפת דמם האחרונה ויש סיכוי שהם יאכלו לך. ולכן תמיד צריך להשאיר פתח של תקווה. זה גם כן מה שקורה כאן. אומר להם הנה ימים באים נאום השם, ודעו לכם שהניסים העתידים הם ניסים גדולים ונפלאים. אז אל תישברו. אל תאבדו את תקוותכם. מה זה ולא ייאמר עוד חי השם אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים? מה זה החי השם אשר כתוב כאן? כשאדם נשבע ויגיד חי השם, השבועה שלו בעצם באה לאמת דבר. אז הוא ירצה לזכור את נפלאות השם. יגיד לך אני נשבע לך באלוקים שהוציא אותנו ממצרים. זה אומרים היום כביכול. אבל לעתיד, לא יגידו אני נשבע לך באלוקים שגאל את ישראל מארץ צפון ומכל הארצות אשר הדיחם שמה. החי השם זה ביטוי לשבועה, ודרכם היה להישבע בדבר שהיה אות ומופת. כך שלמעשה תתכוננו שעתידה להיות גאולה מפליאה שעל ידה אל תאבדו את התקווה שיש לכם היום. חי השם אשר העלה את בני ישראל מארץ צפון. אומר המלבי"ם, מה שהם יגידו וישבעו בשם השם שהעלה את בני ישראל מארץ צפון ומכל הארצות, א', מכיוון ששם הייתם בארץ אחת, ואילו כאן זה מארץ צפון ומכל הארצות. הרבה יותר קל לגאול מארץ אחת מאשר לאסוף מכל הארצות. אז בזה תהיה הגאולה העתידה גדולה מגאולת מצרים. דבר שני, החטאים שבגללם גליתם לאותו שעבוד מלכויות, היו חטאים גדולים, כמו שראינו אשר הדיחם שמה. כמו אדם שמדיח ומגרש את בנו, ואז הרבה יותר קשה להחזיר אותו. במצרים לא גירשו אותנו למצרים. יעקב אבינו ירד מצרימה בגלל גזירה קדומה שאמרה שעם ישראל יעבדו ועינו אותם. לעומת זאת פה, במילים פחות מצורצעות, זרקו אותנו מהבית. כשזורקים אותנו מהבית, הרבה יותר קשה למצוא את הסיבה ואת הדרך איך להחזיר אותנו. אז שתבין שהגאולה העתידה תהיה גדולה יותר, הן מצד זה שזה מכל הארצות, זה ממקומות רבים, לא כמו במצרים, והן מצד זה שאנחנו הושלכנו לשם, כי נזרקנו לשם. ודבר נוסף, הגאולה תהיה חשובה בעיניהם יותר מהגאולה הראשונה, מכיוון שבגאולה הראשונה ארץ ישראל לא הייתה שלנו עדיין. ואילו עכשיו כבר זכינו בארץ וכבר ירשנו אותה. אז כשיש לי משהו ואני איבדתי אותו והוא חוזר אליי, יש שמחה מאוד מאוד גדולה. אבל כשיש משהו שלא היה לי אף פעם, אז הציפייה היא פחות גדולה. אני לא מכיר את המעלה, אני לא יודע מה זה בדיוק. אבל אם כבר הכרתי והייתי, לאבד את זה, אז יש לי הרבה יותר שאיפה לחזור לזה. ולכן כאן הגאולה הזאת תהיה בשמחה הרבה יותר גדולה, כי והשיבותים על אדמתם אשר נתתי לאבותם. ובזה תהיה גאולתם כעת יותר גדולה מהגאולה הראשונה שבה הם לא ידעו לקראת מה הם הולכים, הם לא ידעו עדיין את מעלתה של ארץ ישראל.
הנני שולח לדייגים רבים, נאום השם, ודיגום. ואחרי כן אשלח לרבים ציידים, וצדום מעל כל הר ומעל כל גבעה ומנקיקי הסלעים. כאן נבואת הפורענות חוזרת. הנני שולח לדייגים רבים נאום השם ודיגום. עכשיו הוא יתאר איך הוא יגלה אותם מן הארץ. בהתחלה אני אשלח לדייגים. הדייגים הם צדים דגים רבים בפעם אחת במכמורת, הכוונה ברשת, ודיגום. הם ידונו אותם. ואחרי כן אשלח לרבים ציידים וצדום. לאחר מכן אני אשלח לציידים רבים שגם הם יצודו אותם. מסביר רש"י, שאלה שיישארו ויברחו, הם יבואו הציידים ויצודו אותם. יצודו אותם כדי לקחת אותם בשבי. מעל כל הר ומעל כל גבעה ומנקיקי הסלעים. ואת אלה שיישארו שם, אלה שיברחו למקומות הללו, אותם ייקחו בשבי.
כי עיניי על כל דרכיהם, לא נסתרו מלפניי, ולא נצפן עוונו מנגד עיניי. יש פה כפילות. עיניי על כל דרכיהם, לא נסתרו מלפניי, ולא נצפן עוונו. נסתרו ונצפן, מה ההבדל? נסתרו מלפניי ונצפן עוונו מנגד עיניי. וכבר אמר כי עיניי על כל דרכיהם. מה הכוונה כאן של הדברים? מסביר המלבי"ם, אני מביט בין על הדרך ובין על העוון. מה פירוש הדרך? דרכי הנפש, המידות, ההנהגות הפנימיות, הם היוצרים את העוונות. כי לדוגמה אדם שיש בו גאווה, אז הוא עלול לפעול כנגד זולתו בכל מיני דרכים, להזיק לו וכדומה, מתוך שהוא מרגיש שמגיע לו ושהוא, הוא ואפסו עוד. וכן הלאה, מי שיש בו את המידה של הכעס, אז הוא גם כן עלול להכות את חברו. זאת אומרת, ישנן שני דברים. יש את המידות הפנימיות ויש את התוצאות, איך זה בא לידי ביטוי בפועל. אומר השם, כי עיניי על כל דרכיהם. אני מביט על הדרכים, שדרכי הנפש, אלה המידות והטבעים שבערגה הזאת צומחים העוונות. ולא נסתרו מלפניי, ולא נצפן עוונו מנגד עיניי. וגם את העוונות עצמם, גם את המעשים הרעים היוצאים מהמידות השליליות הללו, אומר הקדוש ברוך הוא, גם הדבר הזה לא נסתר ממני. אומר המלבי"ם, מכיוון שדרכי הנפש, כמו אכזריות, גאווה, נקמה, כל זה זה פנימי. על זה אומר, זה אני יודע. יודע עיניי על דרכיהם. הכוונה אני יודע את הדברים הללו. לא נסתרו מלפניי, הכוונה היא מהידיעה שלי, יש לי ידיעה על המידות הפנימיות של האדם. והעוונות עצמם, זה המעשים הרעים, פה לא צריך איזה ידיעה, זה רואים. הבן אדם עושה עבירה, רואים. אז פה לא צריך איזה אני יודע. יודע זה יודע מה בליבך. אבל דברים שרואים, זה דבר שהוא ניכר. על זה הוא אומר, לא נצפן מנגד עיניי. דרכיהם לא נסתרו מלפניי. הדרכים שזה המידות הפנימיות שבלב, זה לא נסתר מלפניי. הכוונה את זה אני יודע. ואילו עוונם שהוא הגלוי, לא נצפן מנגד עיניי. גם זה לא צפון מלנגד עיניי. מסביר המלבי"ם, כי יש הבדל בין משפטי השם לבין משפטי בשר ודם. בשר ודם רואה תוצאה. פלוני עשה כך. זה הכל. הקדוש ברוך הוא רואה גם מהיכן זה נובע. הקדוש ברוך הוא רואה גם כן את דרכי הנפש, את המידות שמהם צומחים אותם המעשים. כי פועל אדם ישלם לו וכאורח איש ימציאנו. ומסביר המלבי"ם שיש הבדל בין נסתר לבין נצפן. המלבי"ם מסביר את זה גם בנוגע לאותם למרגלים שהיו ורחב הצפינה אותם. שם המלבי"ם מסביר מה ההבדל בין להסתר לבין להצפן. מישהו נסתר, הוא נסתר לגמרי. לעומת זאת הצפון, הוא רק עומד בצד שמישהו שלא רואים אותו. לדוגמה, אם בן אדם יתכסה כולו בקש, אני אגיד עכשיו הבן אדם הזה הוא נסתר. לעומת זאת, אם אדם יעמוד מאחורי קיר ואתה בעקבות זה לא רואה אותו, אני לא יכול להגיד שהוא נסתר. מהצד השני רואים אותו. אני יכול להגיד שהוא נצפן ממך. הוא הצפין עצמו ממך. אבל הוא לא נסתר. נסתר זה אומר נסתר לגמרי. נצפן לעומת זאת זה יחסי לדבר שכנגדו אני נצפן. ולכן הוא אומר, לא נסתרו מלפניי, הכוונה היא זה לא בסתר, אפילו שזה בתוך הלב, המידות והטבעים, אומר הקדוש ברוך הוא, אצלי זה לא סתר, זה לא נסתר מלפניי. ואת המעשים שאתם חושבים שאתם עושים, זה גלוי לאחרים, אבל אולי אני לא רואה, אומר השם, גם זה לא נצפן מנגד עיניי, זה למול עיניי ממש.
ושילמתי ראשונה משנה עוונם וחטאתם, על חללם את ארצי בנבלת שיקוציהם ותועבותיהם מלאו את נחלתי. ושילמתי ראשונה, הכוונה בתחילה אני איפרע מהם על חילול הארץ. הארץ היא טהורה והם טימאו אותה. אומר הרד"ק, מן הדין שהארץ תקיא אותם. ולכן בהתחלה ייפרע מהם על חילול הארץ. ולאחר מכן הוא אומר, ייפרע מהם משנה עוונם. מה זה המשנה? על מה פה הכפילות משנה? רש"י מסביר ששנו על עוונם לעשות עוון אבותיהם. כך גם כן מסביר הרד"ק. שכוונת הדברים היא, האב חטא ואתה חוזר ושונה על עוונו, זה המשנה עוונם. המלבי"ם מסביר שאני אשלם את עוונם וחטאתם שהם עשו בפועל. זאת אומרת, הגם שלפני כן הסברנו שהשם יודע גם מה נסתר וגם מה גלוי, הנסתר זה התכונות שבלב, הגלוי זה החטא, אומר השם, בהתחלה אני אשלם על החטא שהם עשו בפועל. לא על הדרכים והמידות שצפונים בעומק הנפש. למה? מכיוון שהעוון שלהם הוא משנה. משנה הכוונה כפול, מסביר המלבי"ם. דבר ראשון, מה שחיללו את ארצי. לא שמרו שמיטה, מצוות התלויות בארץ, טימאו את הארץ במעשיהם, כמו שכתוב אדם חניף את הארץ ולא תקיא הארץ אתכם בטמאכם אותה. הדבר השני, מה שהם עשו בבית המקדש, בנבלת שיקוציהם מלאו את נחלתי, מנשה העמיד צלם בהיכל. אומר הקדוש ברוך הוא, ועל זה אני אעניש אותם ראשונה. אבל הדברים שהם המחשבות והדרכים, זה דברים נסתרים שבינם לבין המקום, ולכן על זה לא ייפרע מהם ראשונה. יוצא אם כן שלפי המלבי"ם, הכפילות, מה שכתוב כאן משנה, מדבר הן על חילול הארץ והן על חילול המקדש.
השם עוזי ומעוזי ומנוסי ביום צרה, אליך גויים יבואו מאפסי ארץ ויאמרו: אך שקר נחלו אבותינו, הבל ואין בם מועיל. השם עוזי ומעוזי. הקדוש ברוך הוא הוא עוזי, מלשון הכוח. אתה השם, אתה עוזי מאלה שנלחמים איתי. ואתה מנוסי. מנוסי רש"י מביא שני פירושים. פירוש אחד מנחם, מסביר מלשון פלא, נתת ליראיך נס להתנוסס. אתה השם ניסי, העושה לי ניסים. פירוש נוסף הוא מביא בשם דונש, שמנוסי זה כפשוטו. אתה מנוס לי. מנוסי פירושו של דבר אני אנוס אליך בעת צרתי. אליך גויים יבואו. דהיינו האומות בסופו של דבר ישובו אליך, יעבדו אותך שכם אחד. ועמך, אם ככה, הקושיה עליהם הרבה יותר גדולה. איך הם עשו להם אלוהים והם לא אלוהים? הגויים בסוף יאמינו לך, הגויים בסוף יקבלו מלכותך, אז איך העם עכשיו לא מקבלים מלכותך, עם ישראל שהם העם שלך? יוצא אם כן שכל זה בא כתמיהה על עם ישראל, להגדיל התמה, איך ייתכן שאפילו הגויים הרחוקים ישובו מאפסי ארץ והם יגיעו למסקנה ששקר נחלו אבותינו, הבל אין בם מועיל, הנצרות, האיסלאם, הבודהה וכל ההבלים שבעולם, יגיעו למסקנה הכל הבל, נחלו כך אבותינו, אין בם מועיל. אז איך זה שעם ישראל כעת סוטים מן הדרך?
היעשה לו אדם אלוהים והמה לא אלוהים? המלבי"ם מסביר שיש פה סנגוריה על עם ישראל. המלבי"ם מסביר שכאן הנביא מתפלל ואומר, אתה ריבונו של עולם אומר לי שאתה מעניש אותם על העבודה זרה שלהם. על זה הנביא שואל, ריבונו של עולם, למה להעניש אותם? הרי זה הבל שאין בו ממש. זה שחוק תינוקות בעלמא. כמו שאמר משה ריבונו של עולם, במי אתה מתקנא? בעבודה זרה שאין בה ממש? ואם תגיד כי בעקבות כן הם כחשו בהשם, על זה הוא אומר, הלא אתה השם עוזי ומעוזי. כולם יודעים את האלוהות שלך. כולם יודעים את הכוח שלך. וכולם הרי ברור להם שכל האמונה של הגויים זה הבל. הרי לעתיד גם הגויים יבואו אליך מאפסי ארץ, וגם הם יכירו ששקר נחלו אבותיהם. אז מה יש לך להתקנא בעבודה זרה? כל זה אם כן נאמר כלימוד זכות על עם ישראל.
המלבי"ם אומר, מה ההבדל בין שקר לבין הבל? שקר, יש שקר שהוא לא הבל, ויש הבל שאינו שקר. שקר, הבל, אין בם מועיל. יש שקר שהוא לא הבל, זה שקר אבל זה לא באמת הבל. ויש דבר שהוא הבל, אין בו ממש, אבל יהיה לו ממנו תועלת. אפילו שהוא מצד עצמו הוא הבל, אבל יש תועלת עקיפה. לכן הוא אומר, זה שקר והבל בלי תועלת. היעשה לו אדם אלוהים והמה לא אלוהים? האם אדם יעשה לו אלוהים והמה לא אלוהים, הכוונה היא מישהו שהוא קורא לו שיענה לו והמה לא אלוהים, אין בו שום כוח? זאת אומרת, לפי הרד"ק השאלה איך הם העלו על הדעת לעשות להם כזאת שטות, המה לא אלוהים, אין בו בכלל כוח. לפי המלבי"ם, זה בעצם טענה. אז ריבונו של עולם, הרי המה לא אלוהים, אז מה אתה מתקנא בהם? למה אתה כועס עליהם על זה שהם עבדו עבודה זרה, הרי זה הבל? לכן, הנני מודיעם בפעם הזאת, אודיעם את ידי ואת גבורתי, וידעו כי שמי השם. לכן אומר לו הקדוש ברוך הוא, אני מודיע לאלה שלא רוצים לשוב, בפעם הזאת אודיעם את ידי וידעו את שמי השם, כי אני השם, השם הוא והוא שמו. פירושו של דבר, כעת הם יקבלו את פורענותם. אומר לו, לפי המלבי"ם, יש כאן תשובת השם לטענה מה אתה מתקנא, זה עבודה זרה שאין בה ממש. אומר לו השם, אני לא מקנא בעבודה זרה שאין בה ממש, אלא על עצם זה שהם בוחרים בדרך שאין בה ממש וכופרים בי, על זה אני רוצה להעניש אותם. לא כקנאה בעבודה זרה, אלא על כך שהם סטו מן הדרך. שידעו את ידי ואת גבורתי, אומר השם, אודיעם את ידי ואת גבורתי, ואז הם יכירו שאני המשגיח ואני המנהיג ואני יכול לשנות את המערכה כרצוני, וידעו כי שמי השם. הרי לעתיד לבוא כל הגויים יכירו כבוד השם. אומר השם, אני רוצה להודיע את זה לעם ישראל כבר עכשיו, לא רק לעתיד לבוא. כך גם כן הוא מסביר שזה מה שכתוב הנני מודיעם, זה הכוונה לכל האומות, על ידי זה שהוא מביא את נבוכדנצר על כולם, אז כולם יכירו בזה את כוח השם. ומה שאני מעניש את יהודה, זה בגלל שחטאת יהודה כתובה בעט ברזל, כפי שנראה בהמשך.