ספר ירמיהו פרק טו. ויאמר השם אליי אם יעמוד משה ושמואל לפניי אין נפשי אל העם הזה שלח מעל פניי ויצאו. אומר לו הקדוש ברוך הוא לנביא אם יעמוד משה ושמואל לפניי אין נפשי אל העם הזה. משה ושמואל למה מדגיש את שניהם אומר רש"י? כי שניהם ביקשו רחמים בעד עם ישראל והם קודם לזה החזירו אותם למוטב. אחרי שהחזירו אותם למוטב כמו ששמואל עשה שם במצפה שאסף את כלל עם ישראל, אחרי שהחזיר אותם למוטב אז הם התפללו עליהם. ולא עלה בדעתם אומר רש"י לא עלה בליבם להשיב אפי עד שהחזירו למוטב. זאת אומרת אתה מבקש בעד עם ישראל, מה לעשות? עם ישראל עדיין לא חזרו למוטב. הוא אומר לו גם משה ושמואל שכן הצליחו להתפלל בעד עם ישראל, אם הם עכשיו יעמדו להתפלל לפניי אין נפשי אל העם הזה. למה? מה הם איבדו את הכוח? נגמרו הבטריות? הוא אומר לא, כי כל מה שהם הצליחו כי הם קודם כל החזירו את העם בתשובה ואז התפללו. אז אתה יכול עכשיו לזרוע על קרקע פורייה. אבל לעומת זאת אתה מתפלל על העם הזה כשהעם לא חזר בתשובה. אז אם כך גם משה ואהרון, גם משה ושמואל בנתונים הללו לא היו מצליחים. כי זה להתפלל על העם כשהם לא חזרו בתשובה, גם משה ואהרון לא תועיל תפילתם.
אצל משה ראינו שמשה כתוב שימו איש חרבו על ירכו ואז לקח את העגל וטחן אותו עד דק ולאחר מכן ויזר על פני המים ואחר כך כתוב ואעלה אל השם אולי אכפרה. הכפרה הייתה רק אחרי תהליך שלם של חזרה בתשובה של עם ישראל, הריגת הפושעים והמשתחווים לעגל, רק אז היה מקום לבקש רחמים. אצל שמואל אמרנו במצפה כתוב שם ויסירו בני ישראל את הבעלים ואחרי זה קבצו את כל ישראל המצפתה ואתפלל עליכם. אבל אתה לא יכול להשיב אותם אליי ולכן אומר לו השם אל תעמוד להתפלל בפניי בעבורם מכיוון שאין נפשי אל העם הזה, אין רצוני בעם הזה.
הרד"ק מסביר שכביכול אומר לו הקדוש ברוך הוא גם משה ושמואל שהיו גדולים ממך, אם הם יעמדו לפניי אין נפשי אל העם הזה, הכוונה אין רצוני בהם. ולמה הוא מזכיר משה ושמואל? מכיוון שהיו לויים ונביאים, והגדול שבנביאים אחרי משה רבנו היה שמואל. זאת אומרת אליבא דהרד"ק עניין ההזכרה שלהם זה לא בגלל שהם קודם השיבו את העם אל השם ולאחר מכן התפללו, אלא בגלל גודל מעלתם אצלי. שמשה הוא אבי הנביאים ושמואל הוא שני לו. משה ואהרון בכוהניו ושמואל בקוראי שמו. כתוב על שמואל נאמן שמואל לנביא להשם ולא הפיל מכל דבריו ארצה. אז הוא אומר לו גם אם אתה תביא את שני המפציצים הכבדים ביותר של עם ישראל שזה משה רבנו ושמואל, אין לנו בעלי מעלה יותר גדולים מהם, גם הם לא יצליחו כעת לשנות את הגזירה. ולכן הוא אומר לו שלח מעל פניי ויצאו. שלחם מעל פניי ויצאו. פה הציווי הוא כנגד ירמיהו, זאת אומרת עדיף שתשלחם מאשר תעמוד להתפלל עליהם.
המלבי"ם מסביר שבעצם כאן השם עונה לו שכבר נחתם גזר דין. כי בשלב שהגזר דין נחתם לא מועילה תפילה. ולכן אומר לו הקדוש ברוך הוא אין טעם שתמשיך להתפלל. כי גם אם משה ושמואל היו עומדים לפניי, שהם תמיד היה להם כוח לעמוד בפרץ, זה היה כשעוד היה נפשי ורצוני עליהם. במילים פשוטות, כשעוד לא נחתם גזר דין. זאת אומרת פה גם משה ואהרון לא יועילו למה? כי פה כבר יש חתימה של גזר דין. הגם שהיו לי פנים של זעם אומר המלבי"ם, אבל נפשי היה לרצון. אפילו שהיה ויחר אפו, זה חיצוני. בפנים היה לי רצון להם. אבל עכשיו אומר לו הקדוש ברוך הוא נקעה נפשי מהם ולכן שלח מעל פניי ויצאו לאן? לגולה. כמו בן סורר שאביו דחפו מביתו.
והיה כי יאמרו אליך אנה נצא ואמרת אליהם כה אמר השם אשר למוות למוות ואשר לחרב לחרב ואשר לרעב לרעב ואשר לשבי לשבי. אומר לו כי אם ישאלו אותך אנה נצא אז אתה תגיד להם את הגזירות המעותדות לבוא עליהם. למוות למוות, לחרב לחרב וכולי. אומר רש"י כל המאוחר בפסוק קשה מחברו. חרב קשה ממוות. מיתת חרב היא מנוולת, לעומת זאת מיתה של אדם על מיטתו אינה מנוולת. מה פירוש מנוולת? יש ביזיון לגוף. כשאדם מת בחרב הוא דקור, הוא זב דם. לעומת זאת אדם המת על מיטתו גופו שלם. אז אשר למוות למוות, גרוע מכך אשר לחרב שגם גופו יהיה מנוול. כמו שכתוב יקר בעיני השם המותה לחסידיו. לאחר מכן ואשר לרעב לרעב. כיוון שרעב קשה מן החרב. שזה מצטער וזה אינו מצטער. בחרב ברגע אחד הרג אותו, ברעב הוא מתייסר במשך ימים. כמו שכתוב טובים היו חללי חרב מחללי רעב. זאת אומרת טוב היה למות בחרב ממי שמת ברעב שהמיתה שלו הייתה קשה יותר ומשונה יותר. ואשר לשבי לשבי. אומר רש"י שבי כולו איתנהו בגווה. בשבי יש חרב, בשבי יש רעב, בשבי יש ייסורים, בשבי יש הכל. כולו איתנהו בגווה. אז השבי יוצא שהוא הכי חמור והכי גרוע מכולם.
המלבי"ם מסביר שכאשר ישאלו אותך העם אנה נצא, תאמר להם שיצאו אל המון העונשים המעותדים לבוא עליהם. וכאן הוא מונה להם כמה מיני רעות. לפי המלבי"ם הרעות כאן מסודרות לפי סוג. יש רעה טבעית, זה מוות ורעב. אדם שמת ברעב או מת במיתה על מיטתו, זה רעה טבעית. יש רעה בחירית. בחירית הכוונה שבעל בחירה בחר לפגוע בו. זה חרב, מישהו הלך כדי להרוג אותו. יש שבי, גם זה מיתה של בעל בחירה, מישהו שבה אותו. ויש רעות רצוניות. מה זה רצוניות? שבאות על ידי בעלי הרצון, כלבים וחיות. כמו שכתוב חיצי אכלה בם מזי רעב ולחומי רשף זוחלי עפר ובהמות. יוצא אם כן שזה מדבר על בעלי רצון כבעלי חיים. וכאן הוא אומר כביכול כל הרעות הללו, כל הנזקים הללו יוצאים מאת השם. כי יאמרו אליך אנה נצא ואמרת אליהם כה אמר השם אשר למוות למוות וכולי. שזה היציאה שכביכול נכונו ללצים שפטים והשפטים הללו הם ארבעה וכל אחד יותר חמור מחברו כמו שכתוב והיה הנס מקול הפחד כאשר ינוס איש מפני הארי וכולי. זאת אומרת שהרעות הולכות ומחריפות.
וכעת הוא מפרט. ופקדתי עליהם ארבע משפחות נאום השם. את החרב להרוג ואת הכלבים לסחוב ואת עוף השמיים ואת בהמת הארץ לאכול ולהשחית. פקדתי, רש"י מסביר זה מלשון מינוי ופקידות. כמו לפקד עליו, כמו למנות אותו לתפקיד. וכאן הארבעה משפחות הכוונה היא ארבעה מיני עונשים. את החרב להרוג, זה טבעה של חרב. את הכלבים לסחוב, כיוון שדרך הכלבים שהם היו סוחבים את הנבלה לחוץ. את עוף השמיים ואת בהמת הארץ, עוף השמיים אוכלים את הבשר של הנבלה, ובהמה, מדובר פה על בהמה ביתית, היא לא אוכלת בשר, היא רק רומסת ומשחיתה. ולכן הוא אומר ובבהמת הארץ להשחית. אז שימו לב, כתוב פה עוף השמיים ובהמת הארץ לאכול ולהשחית. וזה מעין דלתות הכתוב מקבילות. עוף השמיים לאכול, בהמת הארץ להשחית. כי עוף השמיים באמת אוכל, מדובר על עיט, על נשר, על בז, על מיני העופות הטורפים שהם אוכלים גם כן בשר אדם או בשר בהמה. אז עוף השמיים יבואו כדי לאכול, ובהמת הארץ היא לא אוכלת בשר אלא אם היא תבוא זה להשחית, הכוונה לרמוס.
ונתתים לזעווה לכל ממלכות הארץ בגלל מנשה בן יחזקיהו מלך יהודה על אשר עשה בירושלים. ונתתים לזעווה, זעווה זה מלשון לא קם ולא זע. פירושו של דבר זעווה זה מלשון זע, הכוונה היא תנועה. מלשון תנודה, זעווה וזעווה זה מאותו עניין. כמו קהל ולהק, כמו כבש וכשב. והמשמעות של כולם זה מלשון התנועעות. פירושו של דבר לא תהיה מנוחה אלא כל הזמן יהיו נעים וזעים. זה ונתתים לזעווה בכל הארץ. וכל זה בגלל מנשה בן יחזקיהו מלך יהודה. שמנשה הנהיג את יהודה במעשים רעים ושפך דם נקי עד שמילא את ירושלים דמים מפה לפה. וכמו שאומר, כמו שמופיע בכתובים וכמו שתרגם אונקלוס, על דלוותב. ולפי תרגום אונקלוס בעצם תיושב שאלה, אולי לפני שנאמר את התרגום. יש כאן קושי, והקושי הוא הרי מנשה חזר בתשובה. ואם מנשה חזר בתשובה, למה ממשיכים להזכיר אותו? זה הקושי שפה צריך טעון הבנה. ולכן מביא הרד"ק גם כן את תרגום יונתן. שתרגום יונתן אומר על דלא תבו כמנשה בר חזקיה. בגלל מנשה בן יחזקיהו מלך יהודה, הכוונה בגלל שאתם לא שבתם כמנשה בן יחזקיהו מלך יהודה. בפשוטו של מקרא זה קשה מאוד כי זה לא הפשטות. ונתתים לזעווה לכל ממלכות הארץ בגלל מנשה בן יחזקיהו מלך יהודה על אשר עשה בירושלים. פשוטו של המקרא זה שמנשה בן יהודה עשה זעוות בירושלים ועל זה אומר הקדוש ברוך הוא אני אביא עליהם את הצרות. לפי מה שמסביר תרגום יונתן זה לגמרי להוציא את הפסוק מדפשוטו, זה יותר לבאר את הדברים כביכול בחלק הדרש.
למעשה המלבי"ם במקום אחר מתקשה בעניין הזה. בספר מלכים, ושם המלבי"ם אומר שמנשה עשה שני עוונות ושניהם היו חמורים ביותר. עוון אחד היה עוון עבודה זרה, ועוון שני היה עוון שפיכות דמים. ואומר המלבי"ם כשהוא חזר בתשובה הוא חזר רק על אחד מהם ולא על השני. והיות וכן, עדיין הקדוש ברוך הוא זוכר, ולכן גם במלכים מופיע שם רק בגלל חטאת מנשה בן יחזקיהו תבוא הגלות. והסבר נוסף הוא שאז בעצם נחתם הגזר דין. פירושו של דבר, הגם שהוא אחרי זה עשה תשובה, אבל הגזר דין נחתם. יש הסבר נוסף שהתשובה שלו הייתה פרטית ולא הייתה תשובה שכללה את כל העם להשיב את כלל העם בתשובה. כך שלמעשה זה שאתה חזרת בתשובה היה מעין ואני את נפשי הצלתי, אבל ביחס לכלל המציאות לא השתנתה לטובה. היות וכן, מכל הסיבות הללו, אז מנשה בן יחזקיהו הוא זה שבגינו באה אותה צרה.
כי מי יחמול עלייך ירושלים ומי ינוד לך ומי יסור לשאול לשלום לך. כי מי יחמול עלייך ירושלים ומי ינוד לך. מה זה ינוד לך? רש"י אומר ינוד זה יקונן. אומר הרד"ק כמו לנוד לו ולנחמו. ומה זה הביטוי לנוד? ההסבר היותר מתקבל זה מה שאומר המצודת דוד, שכאשר הבן אדם היה בא לנחם מישהו והיה בא להיות עמו בצערו, אז איך בן אדם מצטער ואומר אוי ואבוי, איך הוא עושה עם הראש? ככה ימינה ושמאלה, נכון? ככה עם הראש. זה ינוד לך. באים לנוד על צרתו, על אסונו, כדי לנחם אותו. אבל הרד"ק מסביר למה זה נקרא ינוד? מכיוון שהמנחמים נדים ממקומם, זה מפה וזה מפה לנחם האבל. שומעים? לפי הרד"ק הלנוד פירושו של דבר משהו נד ממקום רחוק כדי להגיע לפה כדי לנחם אותו. זה הינוד, כמו שראינו אצל איוב שחבריו רעיו באו מרחוק. זה זה הביטוי לנוד לפי שיטתו. ומי יחמול ומי ינוד לך ומי יסור לשאול לשלום לך. הרי את גרמת כביכול לעצמך את כל הצרות הללו, את כנסת ישראל, אז ממילא מי יבוא עכשיו להיות איתך בצערך? דיברנו על כך בעבר שאנחנו לא נוטים לרחם על מישהו שאחרי הרבה אזהרות הלך ועשה דבר מה והזיק לעצמו בידיים. לא נותנים לרחם, במקרה היותר גרוע אפילו יש מין איזושהי שמחה לאיד, משהו במובן של מגיע לו. אבל גם אם לא, אבל אנחנו לא ממש נתמלא חמלה עליו. כי אדם הזה היה שוטה וטיפש במה שעשה. זה מה שהוא בעצם אומר לך כאן. הרי אתם קיבלתם אזהרות והנביאים דיברו עמכם השכם והערב, אז מי יחמול עלייך ירושלים? ומי ינוד לך? ומי יסור לשאול לשלום לך? הרי קיבלת אינסוף התראות ואזהרות ואמרת אחריי המבול. אז פתאום שהמבול תפס אותך באמצע, עכשיו מישהו יבוא לרחם עלייך? אף אחד לא יחוס ולא יחמול עלייך.
המלבי"ם מסביר שמה שכתוב מי יחמול, הכוונה היא מי יניח מלהשחית אותך. תבוא עכשיו האומה שתרצה להצר לנו, מי יחמול לך? זאת אומרת מי יחמול עלייך? את חושבת שיבוא נבוכדנצר והוא יחמול עלייך והוא לא יפגע בך? ומי ינוד לך לנחמך? הכוונה האנשים הקרובים שבאים לנחם את האבל. ולא רק אלה לא יבואו, מי יסור לשאול לשלום לך? הקרובים באים לנחם, הרחוקים באים אחרי עבור ימי האבל לשאול מה נשמע ואיך אתה מרגיש ויש משהו חסר לך ולראות מה שלומך. אומר גם לסור לשאול לשלום לך, שזה כאלה שבאים רק אחרי, גם אלה לא יבואו.
את נטשת אותי נאום השם אחור תלכי ואט את ידי עלייך ואשחיתך נלאיתי הינחם. את נטשת אותי נאום השם. זאת אומרת כמו שהסברנו, את בעצמך הבאת על עצמך את הרעה הזאת על ידי שנטשת אותי. ולא זו בלבד אלא המשכת להתרחק. אחור תלכי. זאת אומרת יש נטישה ויש גם כן הליכה למרחק. הוספת להתרחק, אחור תלכי באופן תמידי. ולכן אומר השם ואט את ידי עלייך ואשחיתך. ואט את ידי הכוונה היא מלשון הטיתי ידי עלייך פעם אחרי פעם כדי להשחית אותך. והגם שתמיד בסוף עם ישראל לא הושחת, בסוף עם ישראל נשאר קיים, תמיד ניחמתי על הרעה. אומר הקדוש ברוך הוא נלאיתי הינחם. כמו התעייפתי מלהינחם על הרעה. כביכול הפעם זה כבר עומד להסתיים, פה אמורה להיות גלות קשה. כי פעם אחר פעם ניחמתי על הרעה עד שאני כבר לא יכול יותר להינחם ויש להיפרע מהם כראוי להם.
ואזרם במזרה בשערי הארץ שיכלתי איבדתי את עמי מדרכיהם לא שבו. ואזרם במזרה. במזרה מסביר הרד"ק כמו שזורים תבואה במזרה. כך אני אזרה אותם בשערי הארץ, זאת אומרת אפיץ אותם בעולם. מה זה בשערי הארץ? בשערי הוא מסביר שהכוונה היא כמו בערי. וזה ביטוי שמופיע הרבה ביחס לעיר, מתבטאים בביטוי שער. ולמה? כי דרך השער היו נכנסים ויוצאים לעיר, כל עיר היה לה שער. לכל באֵי שער עירו. וכך גם כן אומר התרגום יונתן, בקרְוֵי ארעא. בשערי הארץ התרגום אומר בקרְוֵי הארץ, הכוונה בערי הארץ. שערים הכוונה היא העיר, על שם השער הוא קורא לעיר. והוא אומר אני אזרה אותם, פה זה חוזר על עשרת השבטים, שעשרת השבטים גלו. ולכן אומר שיכלתי איבדתי, כי עשרת השבטים השם כביכול כמו שכול מהם, כמו אבדו לחלוטין, עד שיש מחלוקת אם עתידים לחזור או לא עתידים לחזור. ועם כל זה בוא וראה, שבט יהודה ראו את הצרות הללו ולא ניחמו על מעשיהם, לא שבו מהדרך הרעה שלהם. זה מה שהוא אומר, ואזרם במזרה בשערי הארץ שיכלתי איבדתי את עשרת השבטים את עמי, ומדרכיהם יהודה לא שבו. אתה היית צריך לראות מה קרה לאחים שלך שגלו והיית צריך מזה להסיק מסקנות. ועם כל זה מדרכיהם לא שבו.
המלבי"ם מסביר את הכפילות ואזרם במזרה אומר המלבי"ם הכוונה שהם יצאו לגולה. שיכלתי איבדתי זה חוזר גם על בניהם הקטנים, זה השיכלתי. לאחר מכן איבדתי זה חוזר גם כן על הגדולים. דהיינו בוא וראה צרה אחר צרה ובוא וראה שלא שינו את דרכיהם. מה זה המזרה? מסביר המלבי"ם, היו מפזרים את המוץ על ידי כלי הזריה. זורה ברחת ובמזרה. פירושו של דבר היה להם כלי מיוחד שאיתו היו מקפיצים את התבואה לגובה לאחר שדשו אותה, התבואה עדיין מעורבת במוץ, ואז הרוח תזרם ורוח תשאם. היה זורה, התבואה היא כבדה היא יורדת במקומה, והרוח נושאת את המוץ, את הקליפות שהם קלות יותר. אז הוא אומר בוא וראה שפיזרתי אותם בצורה כזאת שהם, תשימו לב לביטוי של המלבי"ם אבל הוא אומר, כן הלכו הפסולת לגולה. שומעים? חס ושלום לא במובן שאנחנו היום מבטאים פסולת, אלא הכוונה ביחס לעם ישראל שיהודה עדיין היו הגונים ביחס לשומרון, אז אלה שהיו בבחינת פסולת המקולקלים, הם הלכו לגולה. אז כשאני כמו במזרה ממש, מה לוקח הרוח? את הגרוע. כך גם כן בגלות הראשונה מי שהלכו היו הגרועים. ולאחר מכן יהודה היו צריכים להסיק את המסקנות ולא הסיקו את המסקנות.
עצמו לי אלמנותיו מחול ימים הבאתי להם על אם בחור שודד בצהריים הפלתי עליה פתאום עיר ובהלות. הפסוק הזה יש בו כמה מילים שטעונות הסבר וכפי שהזכרנו כמה פעמים כאשר יש בנביא מילים לא ברורות כפי ריבוי המפרשים כך רבו הביאורים. אנחנו נתחיל ברש"י. עצמו לי אלמנותיו מחול ימים. אומר הקדוש ברוך הוא רבו לפניי אלמנותיו יותר מחול ימים. הרד"ק מסביר שכוונת הדברים היא שאני מצר עליהם ואלמנותיו רבו בעיניי. אלמנותיהם של עם ישראל בעקבות האויב שיהרוג באנשים וממילא נשים רבות נותרו אלמנות, אומר הקדוש ברוך הוא שלא תחשוב שקל הדבר בעיניי. עצמו לי אלמנותיו, מלשון עוצם וריבוי. והן בעניין הכמות הן בעניין האיכות אומר הרד"ק, אני מצר עליהם, רבו אלמנותיו בעיניי. הרד"ק מסביר שזה היה בימי אחז, שפקח בן רמליהו הרג ביהודה 120 אלף ביום אחד. נקל עלינו לתאר כמה אלמנות נותרו בעקבות טבח כזה גדול. ואלמנות הללו מרובות בעיניי יותר מחול ימים. מסביר המצודת דוד שכוונת הדברים אני לא עושה את זה כמתנקם. ואז אתה חושב שכל מה שקורה פה זה מעט בעיניי. לא, אומר הקדוש ברוך הוא דע לך שאני עושה את זה בשביל לתקן אותם, וכל כאבה של אלמנה וכל צער הדבר הזה גלוי לפניי וגורם לי צער.
הבאתי להם על אם בחור שודד בצהריים והפלתי עליה פתאום עיר ובהלות. הבאתי להם על אם בחור שודד בצהריים. מה זה אם בחור? הרד"ק מסביר שאם בחור הכוונה היא קהילת בחורים. זאת אומרת הם לא באו כמו גנבים בלילה, אלא הם באו בצהריים ולבחורים לא הועילה הגבורה שלהם כדי להינצל מפניהם. וכשכתוב אם, הכוונה היא קהילה, משפחה, כמו אום, כמו אומה. כן, זה כוונת הדברים. אז הבאתי עליהם, הוא מביא, הבאתי עליהם על אם בחור, הכוונה היא על קהילת בחורים. בחורים זה כמו שאנחנו יש 600 רכב בחור, הכוונה היא על הנבחרים, על האנשים מתוכם, הבאתי עליהם גנבים, פה אין הכוונה שודד במובן של גנב אלא במובן של אויב שבא כדי להיפרע מהם. הבאתי עליהם שודד בצהריים. והבצהריים בא להדגיש שלא היה זה בלילה. הלילה מבטא מישהו שבא מתוך פחד. צהריים זה בא לבטא שהוא בא בגלוי, בלא מורא. והוא בא כשודד בצהריים. ואז הפלתי עליה פתאום עיר ובהלות. מה זה הפלתי עליה עיר? איך מפילים עיר על מישהו? אז הרד"ק מסביר על האם, על קבוצת בחורים שהזכרנו קודם, הפלתי עיר. עיר הכוונה היא חורבן ערים. אפשר להסביר שעיר זה מלשון ערו ערו עד היסוד בה. כן, הכוונה היא חורבן ערים. ואפשר להסביר שהפלתי עיר הכוונה היא כמו העיר התמוטטה, העיר נחרבה. עיר ובהלות הכוונה שכל זה היה בפתח פתאום. זאת אומרת לא הייתה הכנה מוקדמת ולא ציפו לעניין הזה, אלא היה זה בפתח פתאום. ובהלות כמו ויבהילו להביא את המן. ברגע אחד הפלתי עליה את הצרה הזאת. הרד"ק מביא הסבר נוסף בשם אביו, שמסביר שעיר זה מלשון שונא. כך גם כן רש"י מביא שעיר זה מלשון שונא. וכמו שכתוב אצל שאול שהשם עזב אותו ויהי עריך. עריך הכוונה היא עכשיו הוא עם השונא שלך, או שהוא שונא לך. אז הפלתי עליה פתאום שונאים ובהלות, זה הכוונה עיר ובהלות.
המלבי"ם מסביר שפה הוא בא לתאר במליצה שלו שהאלמנות שנותרו היו עצומות ורבות מחול ימים. ולכן אומר המלבי"ם תשימו לב, הוא הביא להם על כל אם, הבאתי להם על אם בחור שודד בצהריים. המלבי"ם מסביר שעל כל אם הביא בחור מן הגויים שישכב עמה אומר המלבי"ם. והיה שודד שזנה עמה ושדד אותה. זה הכוונה על אם בחור שודד בצהריים. ובעצם הוא ממשיך ומדבר על האלמנות. אותם נשים שנותרו אלמנות, הבאתי עליהם את האויב שיעשה בהן כדבר הזה. וזה היה בצהריים, זה היה לעיני כל. ואת זה הפלתי פתאום. וזה מה שכתוב הפלתי עליה פתאום עיר ובהלות. הוא לא מסביר שזה מלשון עיר ממש וזה גם כן לא מלשון שונא, עריך, אלא המלבי"ם מסביר שזה מלשון ערווה, מלשון גילוי ערווה. הבאתי עליה פתאום גילוי ערווה ובהלות, שהוא מדבר על הבחור השודד שגילה ערוותה.
אומללה יולדת השבעה נפחה נפשה בא שמשה בעוד יומם בושה וחפרה ושאריתם לחרב אתן לפני אויביהם נאום השם. אומללה יולדת השבעה. ביטוי שכולנו מכירים מהקינות בתשעה באב. על מי זה נאמר אומללה יולדת השבעה? רש"י מסביר שזה מדבר על שומרון, על עשרת השבטים. ולמה הוא מגדיר אותם יולדת השבעה? אומר רש"י מכיוון ששם היו שבעה משפחות שגלו. ואיזה משפחות מדברים כאן? על אותם משפחות מרכזיות שהיו בשומרון, זה משפחת ירבעם בן נבט וביתו, בעשא וביתו, עמרי וביתו, יהוא וביתו, מנחם וביתו, פקח וביתו, הושע וביתו. הושע בן אלה. אלה היו השבעה מלכים שעליהם הוא אומר אומללה יולדת השבעה, נפחה נפשה. מה זה נפחה נפשה? אז אנחנו מתבטאים נפחה נפשה במובן של נפטרה. אבל למעשה אין הכרח להסביר כן, אלא אדרבה מהתרגום משתמע שנפחה נפשה זה מלשון דאבון נפש. כמו שאנחנו היום אומרים מפח נפש. יצאתם ממנו במפח נפש. הכוונה היה לי צער גדול מהעניין. וזה גם כן כאן, נפחה נפשה כמו דאבה נפשה. והדבר הזה היה שאומללה יולדת השבעה נפחה נפשה בא שמשה בעוד יומם. זאת אומרת הם לא ציפו שכל כך מהר תהיה המפלה ויגלו אותם לבין האומות, בלא זמנם מיהרו ליפול. וכך גם כן הגמרא במסכת גיטין מתארת איך שיכול להיות שבקצה עיר אחת היה ששון ושמחה וכלי זמר, ובקצה השני של העיר רחמנא ליצלן היה כבר הרג וטבח ודברים קשים ונוראים. אז זה בא שמשה בעוד יומם. בא השמש הכוונה שקעה. הייתה לה שקיעה בעוד יומם. זאת אומרת השקיעה היא לקראת ערב, אבל כשרוצים להגיד שהשקיעה הייתה בלא עיתה, אז אומרים לך בעוד יומם בא שמשם. השמש שקעה באמצע היום, הכוונה עוד כאשר הם היו בשיא כוחם, ברגע זה פתאום הכל נפל.
במדרש תנחומא דורשים את הפסוק הזה לא על שומרון אלא על ירושלים. ואז אנחנו ננסה להבין מי אלה השבעה, מה זה אומללה יולדת השבעה? המדרש עונה שבעה מלכים רשעים שהיו בירושלים. והם יהורם, יהואש, אחז, מנשה, אמון, יהויקים וצדקיהו. אבל רש"י מעיר שצריך למנות גם כן את רחבעם, את אביה, את אמציה, את אחזיה, כך שלכאורה המספר שבע לא כל כך מסתדר פה כי היו עוד מלכים רשעים שלא נמנו כאן במדרש. הרד"ק לעומת זאת שימו לב לא מחפש כאן מספרים. הרד"ק אומר כשכתוב יולדת השבעה, אל תנסה לספור שבעה מלכים לא בשומרון ולא ביהודה, שבעה זה ביטוי. אומר הרד"ק כשרוצים להגיד ריבוי אומרים שבעה. רוצים להגיד כמות גדולה מבלי חשבון מדויק, אומרים שבעה. שבע ייפול צדיק וקם. שבע ולא שמונה? ולא שש? שבע הכוונה פעמים רבות. שבע כחטאותיכם. שבע בדווקא? לא, אלא הכוונה ישלם כמו אומרים לך ישלם פי שבע. לא מתכוונים פי שבע דווקא, עד העקרה ילדה שבעה. גם שם הכוונה היא אותה עקרה ילדה רבים. ושם באמת היא לא ילדה שבעה, היא ילדה חמישה. רק חז"ל עושים את החשבון למה זה נקרא שבעה. אבל לא ניכנס לעניין הזה. על כל פנים אתה רואה שהביטוי שבע בא לבטא ביטוי של רבים. ככה אגב מביא גם כן הרב מרגליות על ביטוי 300 שכתוב בחז"ל. הביטוי 300 או 400 הרבה פעמים הוא בא לבטא ריבוי בלשון חז"ל. העלו לו לעלייה 300 גרבי יין. 300 או כתוב שמה 400 ילדים היו לו לדוד בני יפת תואר. ועוד כל מיני מקומות שכתוב 300 או 400, הוא מוכיח ממקומות רבים שאין הכוונה מספר מדויק אלא הכוונה היא כמות רבה. אז כך גם כן פה, כשכתוב שבע בלשון חז"ל, לא מתכוונים להגיד שבע כמספר, אלא יולדת השבעה הכוונה זאת שילדה רבים, נפחה נפשה, היה לה דאבון נפש, ובא שמשה בעוד יומם, השמש שקעה כאשר עדיין היה יום. בושה וחפרה, הכוונה היה לה בזה ביזיון, ושאריתם לחרב אתן לפני אויביהם נאום השם. השארית, אלה שלא הלכו בגולה, יהיו בחרב, ושאריתם הכוונה כמו לתת לך שם ושארית, הכוונה היא בניהם.
הרי לא נשיתי ולא נשו בי. זאת אומרת אין להם סיבה לריב איתי מכיוון שלא נשיתי בהם. נשיתי מלשון נושה. לא תבעתי מהם הלוואתי, אז אולי בגלל זה הם באים לקלל אותי. וגם הם לא נשו בי, שהם יהיו תובעים את ההלוואה שלהם ממני, ואני כביכול לא מוכן לשלם ובעבור זה הם מקללים אותי. במילים פשוטות אין להם סיבה לקלל אותי. מה כתוב כאן? לא נשיתי שאני אהיה תובע הלוואתי ויקללוני בעבור זה.
אני אספר לכם שפעם היה איזה אחד ביקש מחבר שלו הלוואה. הוא הכיר את הטיפוס. הוא ידע שזה לא הלוואה, זה מענק. אז הוא אומר לו, אומר לו קודם תקלל אותי. מה קלל אותך? למה שאני אקלל אותך? אתה חבר שלי, למה שאני אקלל אותך? אמר לו לא לא, תקלל אותי. קלל אותו. אומר לו מה לא מספיק, קלל אותי יותר. טוב, קילל אותו יותר. אומר לו נו עכשיו אתה מביא לי הלוואה? אומר לו מה אחרי כאלה קללות שאני אביא לך הלוואה? אז הוא לא קולט, תגיד לי מה אתה רוצה? מה מה הסיפור שלך? אומר לו תשמע, אני יודע שאני אביא לך הלוואה, ואחרי זה שאני אבוא לבקש את הכסף, לא די שאת הכסף אני לא אראה, אלא אתה עוד תקלל אותי. אומר לו אני מעדיף שתקלל אותי כשהכסף בכיס שלי, מאשר תקלל אותי כשהכסף בכיס שלך. לכן אמרתי לך תקלל אותי, הכסף עדיין אצלי, עכשיו אתה עוד יכול לקלל אותי, זה בסדר, זה עובר. אבל קלל אותי כשגם הכסף בכיס שלך, אומר לו זה דבר בלתי נסבל.
אז למה נזכרתי בזה כעת? הוא אומר לא נשיתי בהם שאהיה תובע הלוואתי מהם, נו מה אתה מצפה? שיתנצל, יבקש מחילה, יבקש אורכה, ויקללוני בעבור זה. אתה בא לבקש מהבן אדם, הלוויתי לך כסף, תחזיר לי, לא די שהוא לא מחזיר לך הוא עוד מקלל אותך, אתם מבינים? ולמה אתה מנדנד? שיהיה לי את הכסף אמרתי לך אני אתקשר אליך. אתם מבינים? הוא כבר מחכה לו שנים. אבל כשיהיה לו, כשיהיה לו. הולך תדע אולי פעם יזכה בפיס, יהיה לו מיותר, הוא לא ידע מה לעשות איתו, אז הוא יחזיר לך את ה-1000 דולר. אתה אל אל תנג'ס, אל תנדנד. אומר זה הוא גם יודע הלכה, מה אם לא תהיה לו כנושה? נו, אתה אתה עבריין, יש לא תהיה לו כנושה. מה מה אתה מה אתה עושה עם זה? אתם מבינים? אז זה נראה, אתה מבקש הלוואה, נתתי לך ואתה עוד אחרי זה מקלל אותי. אתם רואים כבר היה לעולמים. לא נשיתי בהם שאהיה תובע הלוואתי מהם ויקללוני בעבור זה. אני מבקש את ההלוואה שנתתי לו והכפוי טובה הזה עוד מקלל אותי.
יוצא אם כן, אומר הרד"ק, אומר רש"י, אין שום דבר, אין סיבה כלשהי שהאנשים הללו ישנאו אותי, ואם ככה כל עניין השנאה שלהם זה בגלל התוכחה. בו בזמן שהתוכחה היא לטובתם. התוכחה היא להחזיר אותם בתשובה, למנוע מהם את הגלות, אז למה הם מקללים אותי? למה הם שונאים אותי? יש פה ביטוי כולה מקללוני. מה זה מקללוני? היה צריך להגיד מקללני. מה זה מקללוני? אז רש"י מסביר שזאת מילה, רש"י רד"ק, הרד"ק אומר, כן, שזאת מילה שמורכבת משני שורשים. משורש קלל ומשורש קלה. קלה זה מלשון קלון. הקללה, אומר הרד"ק, זה הפך הברכה. ההפך של לברך זה לקלל. והקלון זה הפך הכבוד. הוא לא יצא ממנו בכבוד אלא עוד יצא ממנו בקלון. יוצא שיש פה שני פעלים שונים. ואם כן יוצא, אומר הרד"ק, שכאן רצה הנביא להרכיב את שניהם במילה אחת. ולכן הוא אומר כולה מקללוני, שזה ביטוי כפול הן במשמעות קללה, הן במשמעות קלון. זאת אומרת היה פה את שני הדברים. והה' של קלה, מלשון קלון, הוחלפה בו' כפי שהוא מביא עוד דוגמאות לזה, כך שלמעשה זה ביטוי כפול שכולל בתוכו שני עניינים.
המלבי"ם מסביר שזה המשך של מה שראינו קודם, לפי המליצה והמשל שהוא נתן שהביאו על אם בחור שודד. שהמשל הוא בעצם שעל כל אם ואם, על כל אותם נשים אלמנות, יבוא בחור שישכב עמהן. ולפי הנמשל מדברים פה על עיר ואם בישראל. כי הרי הוא מדבר כאן על ירושלים, ומנבא את זה על אמו שילדה אותו, ועל העיר שהיא אמא כביכול המליצית שלו, העיר שבה הוא נולד. והוא מקונן למה את ילדת אותי להיות מה, מנבא עלייך רעות? כביכול איזה גורל נורא הבאת אותי לעולם. המדרש מביא לזה משל. משל לאישה, אישה שסטתה והביאו אותה לפני הכהן כדי שישקה אותה את המים המרים, והוא כעת מגלה את ראשה ונדהם לראות שזאת אמו רחמנא ליצלן. מביאים לכהן שישקה את מי? את אמו. וזה מה שבעצם כאן קורה. את אמי ירושלים ילדתיני, ומה עכשיו אני צריך? לומר עלייך דברים קשים שאת עומדת להיחרב. איזה צער גדול ונורא שאת ירושלים את העיר שלי ואני צריך כעת לומר עלייך נבואות קשות.
והיות והקדוש ברוך הוא אמר לו שאריתם לחרב יתן, והקללה כוללת את כולם, זה כולל גם כן את אמו, אז הוא כעת מקונן ואומר על זה שנולדתי לראות עמל ויגון, לראות ריבים ומחלוקות. עד עכשיו עוד היה לי תקווה שאני אחזיר אותם בתשובה. אז עוד ציפיתי לטוב. אבל עכשיו אני רואה שהקדוש ברוך הוא לא מקבל תפילתי ואומר לי לא להתפלל בעדם. זאת אומרת שבעצם אין תקווה. אז כל מה שעשיתי עד עכשיו מתוך ציפייה אוטוטו זה הולך להשתנות, העם חוזרים בתשובה, הגלות נפסקת, אלה שגלו יחזרו, כל זה אשליה. אני רואה שתקוותי נכזבה. ולכן הוא אומר אוי לי שאני איש ריב ואיש מדון. מה זה איש ריב ואיש מדון? ובעצם, אומר המלבי"ם, מה ההבדל בלשון הקודש בין ריב למדון? מסביר המלבי"ם, ריב זה בלא סיבה. סתם אתה מחפש לריב. מדון לעומת זאת זה מעניין דין ודברים. מדון זה כשיש לו איזה שהוא דין ודברים איתו, יש לו איזה עניין וסיבה להתווכח איתו, זה נקרא מדון. מדון זה מלשון דיון, מלשון דין.
ולכן הוא אומר אני כעת איש ריב, וכנגד זה שאני איש ריב הוא אומר לא נשיתי. מה פירוש לא נשיתי? לא הלוויתי מעות לאנשים אחרים. אז כשאתה מלווה למישהו, אז ללווה יש ריב עם המלווה, כיוון שהמלווה תובע ממנו את הכסף. ועכשיו שימו לב, פה זה בלי סיבה. על מה אתה רב איתי? אני הלוויתי לך כסף. אז זה מתאים לביטוי ריב, כי ריב זה בלא סיבה. כנגד איש מדון, איש מדון זה כבר עם סיבה, הוא אומר לא נשו בי. מה זאת אומרת לא נשו בי? לא לוו ממני כסף ולא החזירו. עכשיו תשימו לב, כשהם לא מחזירים לי, אני צריך לתבוע אותם. זה בצדק. אתה לא החזרת לי את הכסף. אז אם כן במצב הזה המריבה היא בצדק. לכן זה לא מריבה, זה מדון. זה מדון, אני צריך לתבוע אותך לבית דין, אתה לא החזרת את ההלוואה. ולכן הוא אומר כנגד זה לא נשו בי, אז היה להם מדון איתי, דין ודברים כדי שהמעות ישולמו. ועם כל זה, כולם מקללוני. עם כל זה ברור שעדיין כולם מקללים אותי, גם מלשון קלון, גם מלשון קללה, שלא בצדק.