ספר ירמיהו פרק י"ד. אשר היה דבר השם אל ירמיהו על דברי הבצרות. דבר השם אל ירמיהו התגלות אלוקית על דברי הבצרות. מה הם הבצרות? רש"י מביא ביאור אחד מלשון רעב. כך אומר הרד"ק שזה הבצרות פועל יחיד זה בצרה. ויש מפרשים שגם הפסוק לעיתות בצרה יש מפרשים כך מביא האבן עזרא בשם דונש שהוא לא מסכים איתו, אבל יש מפרשים שגם שם זה מלשון בצרות, זה מלשון בצורת, יוקר המאכל והוא הרעב. וזה גם כן נקרא שנת בצורת, זה הביאור היותר מוכר לנו. מה המקור של המילה בצורת? אומר הרד"ק זה מלשון לא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות. יבצר הכוונה ימנע. אז כשיש בצרות פירושו של דבר יש מניעה. מניעה של מה? מניעה של גשמים. משמעות הדברים יש יוקר של המחיה ויוקר הפירות, כיוון שאין פירות ואין סחורה אז ממילא כל נבצר, נבצר הכוונה היא נמנע, אז ממילא כל הדברים הללו מתייקרים. ודבר השם היה אליו אומר הרד"ק לפני הבצרות ובעצם מודיע לו על מה שעתיד להיות.
ביאור נוסף מסבירים שבצרות רש"י מביא בשם מנחם שזה מלשון מבצר. כמו ומבצר משגב חומותייך. על דברי הבצרות פה מדבר על מבצר. ובהמשך אנחנו נבין יותר את הדברים. המלבי"ם מסביר שכאן אנחנו נראה שירמיהו התפלל על עצירת הגשמים שהייתה ואז ממילא הקדוש ברוך הוא נגלה אליו דבר השם היה אשר היה אל ירמיהו על דברי הבצרות.
אבלה יהודה ושעריה אומללו קדרו לארץ וצווחת ירושלים עלתה. אבלה יהודה פירושו של דבר מלשון השחתה, כמו אבל תירוש אומלל יצהר. תרגום יונתן מסביר שאבלה יהודה הכוונה מלשון אבלות, התאבלו דבית יהודה. ושעריה אומללו זה כמו שמובא כל שעריה שוממים אין יוצא ואין בא. או שזקנים משער שבתו, זה הכוונה שעריה אומללו. והרבה פעמים הנביא מדבר בלשון אלגורית שמשמעות הדברים היא כביכול הוא מתאר את הדברים הגשמיים כביכול הם אבלים, שעריה אומללו. אפילו שהוא בעצם מתכוון לומר שכבר אין נכנסים בשער או זקנים משער שבתו. אז אומנם הפעולה היא ביחס לאנשים, עם כל זה הוא מתאר כאילו השער נהיה אומלל וזה בדרך של משל. שגם פה שכתוב קדרו לארץ הכוונה היא יושבי השערים הם קדרו לארץ. האנשים, הזקנים אשר משער הם ישבו לארץ, זה בא לבטא את האבלות שהיו בה. וצווחת ירושלים עלתה, פירושו של דבר ירושלים, אנשיה צורחים מפאת הרעב, מפאת הקושי וצווחתם עלתה.
מה זה צווחה? יש צעקה, יש זעקה, מה זה צווחה? יש ביאור מעניין שאומר המלבי"ם שצווחה קשור גם לצחי צמא. צחי צמא הכוונה היא שגרונו התייבש מרוב צמא. וכשבן אדם צורח עד שהגרון שלו ניחר זה צווחה. צווחה זה צעקה עד שהוא צחה, לכן זה צווחה, זה כולל בתוכו גם את הצדיק וגם את החית שהם מבטאים את הצמא. המלבי"ם מסביר שכאן הוא הולך בהדרגה. אבלה יהודה מדברים כאן על כלל המדינה. שעריה אומללו מדברים כאן על הערים הבצורות. וגם צווחת ירושלים עלתה מדברים על עיר הממלכה שכבר נחרבו על ידי נבוכדנצר ונוסף עליהן כעת גם כן העניין של העצירה של הגשמים.
ושעריה אומללו. כתוב במצודת ציון שאומללו זה מלשון כריתה. רחמני השם כי אומלל אני. אומלל הכוונה היא מלשון נכרתתי. וזה ביטוי שמופיע בהלל, הרבה לא יודעים את המשמעות שלו אבל פה יש לנו הזדמנות ללמוד אותו. מוזכר כמה וכמה פעמים כי אמילם או כי אמילם. מה זה האמילם המוזכר שם? אמילם הכוונה היא אחריתי. כמו המילה שהיא בעצם הכרתה של העורלה, אז בשם השם כי אמילם, בשם השם אני אחריתי אותם. אז אומלל הכוונה היא גם כן מלשון כריתה, הוא כן נכרת ממקור חיותו.
ואדיריהם שלחו צעיריהם למים. באו על גבים לא מצאו מים. שבו כליהם ריקם. בושו והוכלמו וחפו ראשם. הוא מתאר את המציאות שהאנשים הגדולים, האדיריהם, שלחו צעיריהם למים. שלחו את הצעירים אל המים, הכוונה היא אל הבארות כדי שיביאו להם מים, הרי אנחנו מתארים בצורת, אנחנו מתארים מצב שבו אין גשמים. באו על גבים והם מגיעים אל הגבים. גבים זה מקומות שהמים מתכנסים בהם. הם מגיעים אל גבים מכיוון שכבר בבורות כבר לא היה מים. אז מה נשאר? נשאר זה הגבים. כמו לחשוף מים מגבא שפירושו של דבר כל מיני בורות ששמה נותרו עדיין אולי מי גשמים, כל מיני שלוליות, מקום שהמים מתכנסים בהם. והנה אין גשם, אין מים, ולכן אז הוא מתאר שהיה להם בושה והם שבו והכלים שלהם ריקים. וזה מה שכתוב שבו כליהם ריקם. שבו, לפי הביאור הזה, הכוונה היא הצעירים שבו אבל כליהם ריקם. הכלים שלהם היו ריקים.
ויש עוד הסבר ששבו כליהם ריקם הכוונה היא ביחד, שבו כליהם ריקם. שבו הכלים שלהם ריקנים. ומה עם האנשים עצמם? האנשים עצמם, הצעירים שהלכו להביא מים, הם עצמם לא שבו. אז איך הכלים שבו? אומר הרד"ק על ידי משיב. פירושו הלכו אחרים והשיבו את כליהם ריקם. ומה קרה לצעירים שהלכו להביא מים? אומר המלבי"ם הצעירים לא שבו כי מתו בצמא. ולכן הוא מתאר לך כזה מצב ששלחו את הצעירים להביא מים, באו על גבים לא מצאו מים, בעקבות זה מתו בצמא, ואז שבו כליהם ריקם. רק הכלים שבו כשהם ריקים כאשר אלה שהלכו להביא את המים כלל לא שבו. ועל ידי זה שהלכו להביא מים ולא שבו, בושו והוכלמו וחפו ראשם. היה להם ביזיון גדול שהנה בושו מן הצרה וחפו ראשם. חפוי ראש מבטאת אבלות. פה מתו בניהם אומר המלבי"ם, לכן תבין גם כן למה חפו ראשם, על האבלות על בניהם.
בושו והוכלמו. מה ההבדל בין בושה לבין כלימה? המלבי"ם הסביר את זה כמה וכמה פעמים, שתמיד בושה זה מה שאדם מתבייש מעצמו. וכלימה שהוא עומד נכלם. נכלם זה תמיד לפני אחרים. היה לו כלימה ממה שהוא התבזה לפני האחרים. ופה כיוון שהלכו וטרחו והתאמצו ובסופו של דבר שבו כליהם ריקם, היה כאן בושה וכלימה. בושה מצד עצמם וכלימה מצד האחרים.
בעבור האדמה חתה כי לא היה גשם בארץ בושו איכרים חפו ראשם. בעבור האדמה חתה. חתה ח' ת' ה'. מה זה חתה? חתה מסבירים שזה מלשון שבירה. פירושו של דבר כאשר האדמה מתייבשת אז אפשר לראות תמונות שכולה סדוקה. זה יוצר מצב שבו האדמה עצמה נשברת. בעבור האדמה חתה. מה זה בעבור? הבעבור זה נתינת טעם. נתינת טעם למה זה? אז הרד"ק מסביר שאפשר להסביר שזה נתינת טעם לסוף הפסוק הקודם. שהסברנו הפסוק הקודם הרי הסתיים שהם שבו כליהם ריקם בושו והוכלמו וחפו ראשם. ועל זה הוא אומר לך למה? בעבור האדמה חתה. כיוון שהאדמה נשברה מרוב יובש כי לא היה גשם בארץ. אפשרות נוספת שהבעבור האדמה חתה זה טעם על סוף הפסוק כאן. בעבור האדמה חתה כי לא היה גשם בארץ בושו איכרים חפו ראשם. הבושו איכרים חפו ראשם למה? כיוון שבעבור האדמה חתה. אז הבעבור האדמה חתה יכול להיות שחוזר על סוף הפסוק הקודם ויכול להיות שחוזר על סוף הפסוק הזה.
האיכרים הם עובדי האדמה מסביר המלבי"ם, הם חפו ראשם בעבור שהאדמה חתה מכיוון שכל אדם מצפה למים ותבואה הוא כבר יקנה מהיכן שהוא. האיכרים לעומת זאת הם המגדלים את התבואה ועל ידי כך יש להם חרפת רעב. כי אם בן אדם הוא עוסק באחד מהמקצועות החופשיים אז תבואה הוא יקנה ממקום אחר. אבל אם הוא איכר אין לו גם אפשרות לקנות כי אין לו כסף. מכיוון שכל פרנסתו היא מן השדה. וברגע שאין כאן מקום מן השדה להוציא תבואה אז אין לי תבואה אז מה לאכול אין לי ולקנות אני גם לא יכול כי אין לי כסף לקנות ואנחנו נראה בהמשך שגם בעיה לא פשוטה היה להם לקנות מהאומות אשר סביבותיהם.
גם אילת בשדה ילדה ועזוב כי לא היה דשא. גם אילת בשדה, האיילה אשר בשדה, הגם שילדה והיא אוהבת את ולדותיה, בכל אופן ילדה ועזוב. ילדה את הוולד שלה ועזבה אותו. מדוע? כי לא היה דשא. היות ולא היה דשא ממילא לא ניתן היה לדאוג למחיה לאותו ולד. ואותה איילת לא יכלה לראות במות בנה וכיוון שכך עזבה אותו והלכה, אין לה במה לפרנס אותו. וזה כמו שכתוב היו שריה כאיילים לא מצאו מרעה. זה מעין מה שהוא מזכיר כאן שהאיילת בשדה לא היה לה מרעה.
ופראים עמדו על שפיים שאפו רוח כתנים כלו עיניהם כי אין עשב. ופראים עמדו על שפיים. פראים זה סוג של בהמות. שהבהמות הללו עמדו על שפיים. שפיים זה מקום גבוה. ולמה להם לעמוד על מקום הגבוה? אומר הרד"ק כדי לראות מהמקום הזה האם באיזשהו מקום יש עשב. אז הוא עולה במקום גבוה וכך הוא יכול לראות באופק אולי יש איזשהו מקום ירוק. אז פראים עמדו על שפיים, מבקשים לראות האם יש עשב באיזשהו מקום כדי ללכת לראות שם. שאפו רוח כתנים. שאפו רוח כתנים מסביר הרד"ק שעיקר השאיפה של הכוונה הנשימה הכבדה והשאיפה היא אצל התנים. זאת אומרת הוא אומר לך כביכול יש פה איזושהי לשון מליצית, חפן רוח בידיו. הם עלו כדי לחפש עשב ומה בסוף? מה שאפו? שאפו רוח כתנים. זה מה שהוא קיבל. קיבל רוח, לא קיבל עשב. שאפו רוח כתנים. דהיינו נתמלא רוח, יותר מזה כלום. בקיצור הוא עלה להר, הוא רק התאוורר. אבל לקבל מזה מזונות ופרנסה לא היה להם מאומה.
כלו עיניהם כי אין עשב. כלו עיניהם הכוונה היא עיניהם מביטות למרחוק, כלו עיניהם מרוב הבטה. כביכול רוצה להגיד אין כבר מה שנקרא נגמרו לנו העיניים מרוב הסתכלות. כלו עיניהם ואין עשב. דהיינו כמה שהסתכלנו עדיין לא ראינו איזשהו עשב באופק. והעניין הזה אומר הרד"ק זה היה בעונש של העוונות שלהם בישוב ובמדבר. ולשאר הגויים נראה בהמשך שהיה שבע. היות וכן הקדוש ברוך הוא העניש אותם שבישוב ובמדבר לא יהיה להם שם מקור מחיה, לא יהיה להם עשב. וזה כמו שנראה בהמשך היה עונש ייחודי לאנשי אותו הדור.
המלבי"ם מסביר, בפסוק הקודם ראינו איילת בשדה לא היה דשא. פראים עמדו על שפיים כי אין עשב. אומר המלבי"ם מה ההבדל בין דשא לבין עשב? מסביר המלבי"ם שעשב זה לבישת הארץ בעשבים, סליחה, דשא זה לבישת הארץ בעשבים, זה נקרא דשא. ועשב מיוחד, עשב ספציפי נקרא עשב. לכן הוא אומר האיילה מבקשת דשא למרעה. היו שריה כאיילים לא מצאו מרעה. אבל הפרא מחפש עשב מיוחד, עשב ירוק שממנו הוא יכול לזון עצמו. איילה טוב לה כל דשא. כל לבישת הארץ בירוק נקראת דשא, זה מספיק לה. אבל הפראים הם מבקשים עשב מיוחד, הם מבקשים גידולים מסוימים והם לא מצאו עשב. שהעשב בא לבטא על גידול מיוחד שנקרא עשב, על צמח כנפרד הוא נקרא עשב, כבודד הוא נקרא עשב. אבל לבישת כל הארץ בירוק נקראת דשא.
אם עוונינו ענו בנו השם עשה למען שמך כי רבו משובותינו לך חטאנו. אם עוונינו ענו בנו. אם העוונות שלנו העידו כנגדנו. הוא רואה הנביא את הרעה שעתידה להיות ואז אומר הרד"ק הוא כולל את עצמו בתוך כלל ישראל. היה צריך להגיד אם עוונם ענו בהם. אתה הנביא חטאת? אומר הרד"ק לא, הוא כולל עצמו עמהם. אפילו שהוא בעצמו לא היה בו עוון. הוא אומר אם עוונינו ענו בנו השם עשה למען שמך. אל תתפלא, גם משה רבנו ככה אמר, וסלחת לעוונינו ולחטאתנו ונחלתנו. עוונינו, אני חטאתי? אני לא חטאתי. היה צריך להגיד וסלחת לעוונם ולחטאתם ונחלתם. למה הוא אומר בלשון רבים שכולל עצמו עמהם? זה דרך ענווה ולשתף עצמו בצרה הציבור שאפילו שאני אין בי חטא עם כל זה כולל עצמי עמהם. כידוע אני גם הפלא יועץ מזכיר ובעוד ספרים כתוב שכשרוצה להוכיח את הציבור לא יגיד יש לכם בעיה, אתם חוטאים. הסיכויים שהדברים שלו יתקבלו הם קלושים ביותר. אלא ידבר בלשון רבים, יש לנו בעיה, אנחנו נוטים להיכשל ב... וכן הלאה על זה הדרך. תמיד יכלול עצמו עמהם אפילו שמעולם לא עשה דבר זה ומעולם לא נכשל בזה. עם כל זה כאשר אתה אומר יש לנו בעיה זה כולל עצמו עמהם אז הציבור נוטה לקבל את הדברים. אבל כשאתה בא כמוכיח אני שלם, אתם חסרים, אז הציבור קשה לקבל את זה. גם אם הם יודעים שזה נכון. שאתה משה רבנו ואתה ירמיהו ואתה ואתה שלם. עם כל זה דרך התוכחה תמיד לכלול עצמו עמהם וכך גם כן כאן הוא פונה לקדוש ברוך הוא. אם עוונינו ענו בנו, עוונינו כולל עצמו עמהם. מה פירוש עוונינו ענו בנו? ענו בנו זה מלשון העידו בנו. לא תענה ברעך עד שקר. תענה הכוונה תעיד. אם עוונינו ענו בנו, הכוונה אם העוונות הם המעידים בנו. הנה בוא תראו, הגשם נפסק רק אצלכם, לא אצל הגויים. אז יוצא שיש פה עדות ברורה שלכם יש חיסרון. הם מעידים עלינו שהנה אנחנו לוקים. אף על פי כן עשה למען שמך. הגדול שנקרא עלינו. פירושו של דבר ריבונו של עולם גם אם אנחנו לא ראויים תעשה למען שמך. אומר רש"י למען שם גדול שיצא לך שאתה מושל בכל ואנחנו עמך וצאן מרעיתך. ולא נאה שיתן שם ניצחונך לאלילים. פירושו של דבר כאשר הגויים מצליחים אז אומרים הנה אליליהם הצליחו. האלוה שלהם יכל לנו. האלוקים שלנו כביכול חלש כי הנה תראו שלנו יש רעב ולהם יש שבע. כי הם מתפללים לאליל שלהם ומוריד גשם ואנחנו מתפללים וצועקים ולא יורד גשם. יוצא אם כן שכשעם ישראל סובלים יש בזה חילול השם. ולכן אנחנו מבקשים ואומרים ריבונו של עולם תעשה למען שמך שלפחות שמך לא יחולל בגויים.
אומר המלבי"ם אם עוונינו ענו בנו, פירושו של דבר הגם שמצד עצמנו אנחנו ראויים לעונש, עוונינו הרי מעידים בנו ואם יש כאן עדות אז לא ניתן להכחיש אותה. בכל אופן אנחנו מבקשים עשה למען שמך. וכעת הוא מפרש. כי רבו משובותינו, א' משובותינו הם רבים. משובותינו הכוונה מלשון שובבה, דהיינו נטייה מן הדרך. דבר נוסף גם מצד עצם החטא, לך חטאנו. אז יש פה שני דברים, יש פה שתי סיבות להעניש אותנו. א' חטאותינו רבים, רבו משובותינו. דבר שני כשחטאת הרבה, אם זה נגד השכן שלך ניחא, אבל אם זה נגד המלך זה חמור מאוד. ואם זה נגד מלכי מלך מלכי המלכים אז אין קץ לחומרתו. אז רבו משובותינו ועוד לך חטאנו. לך זה ריבונו של עולם כנגדך. אז אם כן מצד זה החטאים שלנו הם עד לשמיים. ולכן אנחנו אומרים בכל אופן ריבונו של עולם עשה למען שמך. פירושו של דבר ריבונו של עולם הגם שיש מצידנו חטא גדול בשני פנים, גם מצד הריבוי וגם מצד ההשקפה כנגד מי חטאנו, זה גדול מאוד. אבל גם שמך גדול ריבונו של עולם ועשה כדי ששמך לא יתחלל באומות.
אומר המלבי"ם מה ההבדל בין עוון לבין משובותינו? אנחנו אומרים אם עוונינו ענו בנו ואחרי זה אומרים כי רבו משובותינו. לא אומרים כי רבו עוונינו. זאת אומרת שיש הבדל בין משובותינו לבין עוונינו. אומר המלבי"ם העוון זה מצד עיוות השכל. לעומת זאת השובבות זה מצד השתובבות הנפש והרוח על ידי ההרגל בדעות ומידות זרות ורעות. זאת אומרת כשאנחנו מתרגלים לחיות כמו הגויים אפשר לקרוא לזה שובבה. לכן תראה שכתוב ארפא משובתם. דהיינו נהיה להם הרגל לחיות בדעות ובמידות רעות כמו הגויים, ארפא, זה צריך ריפוי. והסברנו בעבר שחטא זה בדרך כלל בא לבטא כישלון שנובע מתאוות. עוון זה עיוות. עיוות פירושו של דבר זה בן אדם שכבר סביב החטא שלו בנה אידיאולוגיה. עוון מבטא כפירה. זה עיוות השכל. אבל בן אדם שיש לו תאווה אין שכלו מעוות. הוא יודע את האמת אבל הולך אחר תאוות ליבו. זה הביטוי של חטא. אבל לעומת זאת עוון, עוון זה בן אדם שמתעקש לטעון שמה שהוא עושה זאת האמת. זאת אומרת הוא כבר עיקם כל כך את שכלו שהוא כבר מוצא טיעונים שכליים לעבירה שהוא עושה.
מקווה ישראל מושיעו בעת צרה למה תהיה כגר בארץ וכאורח נטה ללון. מקווה ישראל אומר הרד"ק אפילו שהם סרו מדרכיך אבל בכל אופן אתה מקווה ישראל. מקווה ישראל פירושו של דבר אתה תקוותם, לך הם מקווים. ואתה מושיעו בעת צרה. הכוונה היא גם היסטורית, ריבונו של עולם בכל פעם שהייתה להם צרה אתה המושיע שלהם. אז גם עכשיו ריבונו של עולם תחוס עליהם, תרחם עליהם בעת הצרה שבה הם נמצאים. למה תהיה כגר בארץ. ביטוי כנגד מי זה? על פי פשוטו של מקרא זה כנגד מקווה ישראל, קודשא בריך הוא. ואז מה הוא בעצם אומר כאן? ריבונו של עולם למה אתה כגר בארץ וכאורח נטה ללון? אומר הרד"ק אל תתפלא, במקומות רבים דיברה תורה בעניין הבורא כלשון בני אדם. הקדוש ברוך הוא כגר בארץ, אורח נטה ללון? כן, הרבה פעמים אתה רואה שהמקראות מתייחסים אל הקדוש ברוך הוא מה שנקרא בהאנשה. בדרך משל כמשל לאנושי. כמו שאתה רואה שמייחסים לקדוש ברוך הוא שהשם רואה והשם שומע והשם יורד והשם מריח ויד השם ורגלי השם, הכיסא הדום רגליי וכולי. זאת אומרת אנחנו רואים שיש האנשה כביכול של הבורא לדבר במשלים שאנחנו יכולים להבין. והרמב"ם מאריך בעניין הזה במורה נבוכים ואומר שהכל הוא בעצם בדרך משל כדי שאנחנו נבין את הדברים כי הקדוש ברוך הוא אין לו גוף ואין לו דמות הגוף. אומר הרד"ק דבר מעניין, ואף על פי כן תמיד כשהפסוקים עושים כדבר הזה, אונקלוס או תרגום יונתן ריחקו מעל הבורא יחסי התארים. ותשים לב גם שפה גם כן הם ביארו את הפסוק בדרך שונה. נקרא את לשונו של תרגום יונתן. אונקלוס זה על המקראות, תרגום יונתן זה על הנביאים. בואו תשמעו איך הוא מתרגם. סבור ישראל פרקיה בעידן עקא. הכוונה היא סבור מלשון למסבר, כן, תקוותן של ישראל, כמו סברנא, כאילו תקוותינו. פרקיה בעידן עקא, תפדה אותם בעידן צרתם. למה יחול רוגזך עלנא? למה יחול כעסך עלינו? ואנחנא כתוטבין בארעא וכאורחא דסטא למבת. ואנחנו כגר בארץ וכאורח נטה ללון. שמתם לב? הוא מטה את הפסוק אלינו. אפילו שכתוב למה תהיה כגר ותחילת הפסוק משמעותה על הקדוש ברוך הוא, אתה מקווה ישראל מושיעו, למה תהיה אתה כגר. בכל אופן הוא אומר למה תהיה כאילו זה חוזר על כנסת ישראל. למה תהיה כנסת ישראל כגר בארץ וכאורח נטה ללון? אומר הרד"ק כך בכל מקום שבו הפסוק כביכול נוקט בלשונות של האנשה כלפי הקדוש ברוך הוא, התרגומים מתאים את הפסוק בדרך אחרת, מפרשים את הפסוק בדרך אחרת כדי שלא ישתמע ביטויים שביטויים אנושיים ביחס להשגחה העליונה. ולכן הוא אומר רצה לרחק מעליו יתברך אפילו דרך דמיון. אפילו שלא תגיד בדרך משל, גם זה האונקלוס ותרגום יונתן לא מקבלים ולכן מפרשים בדרך כלל את הפסוקים בדרך שונה.
המלבי"ם מסביר, מקווה ישראל השם, אתה ריבונו של עולם ישראל תמיד מקווים אליך ואתה תמיד מושיע בעת צרה, זהו שמך. אז כמו שעשית תמיד כך תושיע אותי גם עתה. למה תהיה כגר? מסביר המלבי"ם מניעה מלהושיע יכולה להיות מצוירת באחד משלושה אופנים. אפשרות ראשונה חוסר הרצון. למה אתה לא מושיע אותי? לא רוצה להושיע אותך. אפשרות שנייה חוסר ידיעה. למה אתה לא מושיע אותי? לא ידעתי שיש לך צרה. אז לכן לא הושעתי אותך. אפשרות שלישית למה אתה לא מושיע אותי? יש לי רצון, יש לי ידיעה, לא יכולתי להושיע אותך. אין בי את הכוח להושיע אותך. יש להם שלוש סיבות להימנעות הישועה. אומר המלבי"ם כנגד שלושתם הוא מדבר כאן. כנגד הרצון, זאת אומרת אולי השם לא רוצה להושיע אותנו, למה תהיה כגר בארץ. הגר כשקורה משהו בארץ, אתן לכם דוגמה, בן אדם עכשיו מגיע לאמריקה. אומרים לו אל תשאל איזה שריפה יש פה במחוז, אל תשאל... מקסימום הוא חושב על החופשה שלו שהלכה. אבל על המחוז שנשרף, מה אכפת לי? מה נוגע לי? גר אנוכי בארץ. אני לא מקומי, אני לוקח את הטיסה הבאה, חוזר ארצה, שיפתרו את הבעיות שלהם. האדם שהוא גר הבעיות המקומיות לא נוגעות לו. אז על הצד שהקדוש ברוך הוא לא רוצה להושיע אותנו, זאת אומרת בעיותינו לא נוגעות לו, אז ריבונו של עולם למה תהיה כגר בארץ? כנגד זה הוא מביא את הטיעון, ריבונו של עולם למה תהיה כגר בארץ כאורח נטה ללון? שאפילו פה מדבר על אורח, מסביר המלבי"ם שאפילו שהאורח הוא מהאזרחים של הארץ, אבל הוא לא קבוע פה. הוא אורח נטה ללון, הוא גר במחוז אחר. דהיינו נראה כאילו ריבונו של עולם אין לך רצון להשגיח על הארץ או מצד שמסרת את ההנהגה של הארץ כביכול למערכת הכוכבים ואז הקדוש ברוך הוא כמו רק גר או אורח נטה ללון, זאת אומרת מה שנקרא רק בודק מדי פעם איך המכונה עובדת. זה נמסר ביד הכוכבים וכבר דיברנו בעבר שזאת הייתה טענתו של איוב לכל אורך ספר איוב. מי שירצה ישמע את הדיסק על איוב ששמה איוב עיקר הטענה שלו שההשגחה נמסרה ביד אל אוויל, הכוונה היא ביד הכוכבים והם עושים עוולה, הם עושים שלא כצדק וכהוגן ושם הם מתעמתים איתו עם התפיסה הזאת כמו שאנחנו מסבירים באריכות רבה ומתעמתים איתו בעניין הזה. על כל פנים בעניין שלנו עושה רושם ריבונו של עולם כאילו מסרת את ההנהגה ביד הכוכבים ואתה רק ככה לפרקים כאורח נטה ללון ככה מדי פעם מתבונן בשעונים לראות איך העסק מתפקד ולא יותר מזה. אז אתה כגר בארץ. למה תהיה כגר בארץ? אם חוסר רצון להושיע אותנו.
למה תהיה כאיש נדהם כגיבור לא יוכל להושיע ואתה בקרבנו השם ושמך עלינו נקרא אל תניחנו. ממשיך המלבי"ם ואומר, מה נאמר? אמרנו יש חוסר רצון, יש מצב של חוסר ידיעה. על זה הוא אומר ריבונו של עולם למה תהיה כאיש נדהם? נדהם זה אדם שבטלו חושיו והרגשותיו. הוא לא מרגיש מאומה. למה תהיה כאיש נדהם שכביכול לא יודע מה קורה איתנו? ואז ייתכן שבגלל זה אינך מושיע אותנו כי אין פה חושים והרגשות, אתה לא חש במה שקורה לנו. האפשרות השלישית אמרנו שיש חוסר יכולת. זאת אומרת יש ידיעה, יש גם רצון, אבל מוגבל. על זה הוא אומר למה תהיה כגיבור לא יוכל להושיע? למה תהיה כמו גיבור שלא יכול להושיע מפני מישהו שיותר חזק ממנו? ועל זה הוא אומר ואתה בקרבנו השם. זה ההיפך מהאורח שנטה ללון, הרי אנחנו יודעים שאתה לא אורח שנטה ללון, אין פה חוסר רצון. אתה בקרבנו השם. זאת אומרת אתה רוצה בטובתנו. ושמך עלינו נקרא, זה ההיפך מן הגר. זאת אומרת לא מסרת אותנו ביד המערכת אלא אנחנו מונהגים על ידך. אנחנו תחת השגחתך. מה נשאר לנו? חיסרון הידיעה והיכולת. אומר המלבי"ם על זה הוא לא ראה צורך להשיב כי זה דבר פשוט שאין להשם לא חוסר ידיעה ולא חוסר יכולת. מה כן היה צריך להשיב? אולי חוסר רצון. ריבונו של עולם איך ייתכן חוסר רצון הרי שמך נקרא עלינו ואתה בקרבנו? אז אתה רוצה בטובתנו. אז אם כן למה ריבונו של עולם תניחנו? למה תניח אותנו במצב הנורא בו אנחנו נמצאים?
תשימו לב תרגום יונתן גם כאן ממשיך באותו קו. למה תהיה כאיש נדהם כגיבור לא יוכל להושיע, זה לא חוזר על הקדוש ברוך הוא אלא זה חוזר עלינו. למה יחול רוגזך עלנא ואנחנא מטלטלין ושביקין? ועד גיבר יחיל למפרק. למה תהיה עוד פעם כנסת ישראל כאיש נדהם? כגיבור לא יוכל להושיע? וכי השם הוא גיבור לא יוכל להושיע? הרי את גיבר יחיל למפרק. הרי אתה גיבור היכול להושיע. אז כאיש נדהם זה בעצם ביטוי שלילי, מסביר היונתן שזה חוזר עלינו. למה אנחנו נהיה כאדם המבוהל, כאדם הנדהם מבלי ישועה כאשר אתה ריבונו של עולם יש בך כוח להושיע אותנו. המלבי"ם מסביר שבעצם המילה נדהם זה ביטוי שהוא חד פעמי, אין לו רע במקרא. והמשמעות שלו אדם שאיבד חושיו, נתבטלו הרגשותיו. וזה ביטוי שקרוב לדמם או נדם שגם שם המשמעות של בטלו פעולותיו או נרדם שכל הביטויים הללו הם משמעות לביטול החושים וההרגשות. אנחנו מבקשים שמך נקרא אל תניחנו. אומר המלבי"ם יש ביטוי אל תניחנו שזה משורש ינח וזה בדרך כלל מורה על נתינת דבר במקום מסוים על מנת שיישאר שם. זה הביטוי להניח. לעומת זאת יש ביטוי של עזב ונטש. הביטוי עזב ונטש פירושו של דבר לעזוב את הדבר בכוונה תחילה. והביטוי להניח, בל תניחני, הכוונה שאני לא אשאר ואהיה מונח במקום סכנה. כמו אל תניחני לעושקיי. פירושו של דבר עזבת אותי, אתה מניח אותי שם אז אני אשאר מונח ועכשיו כל מי שיבוא יוכל לפגוע בי, כל מי שיבוא יוכל להזיק אותי. ושמך נקרא עלינו אל תניחנו. כיוון ששמך נקרא עלינו אז אל תניח אותנו כי ברגע שאתה תניח אותנו יבוא כל מי שיבוא ויוכל כעת להזיק לנו. ומסביר המלבי"ם היות וכאן הוא מתאר שהשם בקרבנו, רק מה? השם לא מושיע. אז הוא לא יכול להגיד במצב כזה אל תעזבנו. איך אל תעזבנו? הרי עכשיו אמרנו שמך נקרא עלינו, הקדוש ברוך הוא נמצא איתנו. אז אני לא צריך להגיד אני לא יכול להגיד אל תעזבנו. מה אני כן יכול להגיד? הרי הוא איתנו, הוא בתוכנו, אי אפשר להגיד אל תעזבנו. רק מה? השם נמצא איתנו והוא לא עזב אותנו אבל הוא מניח. מניח פירושו של דבר יכולים לבוא אחרים ולהזיק לנו, אני אהיה מונח במקום הסכנה. על זה אני מבקש אל תעשה את זה אלא מה? תיקח אותי משם. לעזוב אותי זה כמו להשליך אותי במקום הזה, אי אפשר להגיד כן כי הקדוש ברוך הוא הרי איתנו. מה כן? יכול להיות שהוא לא נוגע. לא נוגע זה מניח אותנו. מניח אותנו באים הגויים ופוגעים בנו ולכן על זה אנחנו מבקשים.
שינוי של הגזרה. אתם עדיין אהבו לנוע, אתם עדיין אוהבים לנוע, אתם לא נשארים במקום אחד, דבוקים להשם, עדיין הבת השובבה. והוא ממשיך ואומר, רגליהם לא חשכו. זאת אומרת עדיין הרגליים שלהם ממשיכות והולכות בדרך לא דרך. חשכו הכוונה כמו לחסוך, למנוע, כן? עדיין לא מונעים רגליהם מלכת בדרך טעות.
אפשרות ויתכן אומר המלבים, שישתנה רצון על השם עליהם לטוב, אבל השם לא רצם, ולכן הוא אומר יזכור עוונם, פירושו של דבר הקדוש ברוך הוא יפקוד חטאתם להענישם. ונסביר. יכול להיות מאוד שאנחנו מצד המעשים שלנו לא ראויים, אבל אנחנו נעורר את הרצון האלוקי כלפינו. לפעמים אב מרחם על בנו גם כאשר הוא סוטה מן הדרך. ואז יתכן מאוד שכאן הגם שאנחנו הבת השובבה, והגם שאהבו לנוע, והגם שרגליהם לא חשכו, אבל השם רוצה אותנו.
אומר הקדוש ברוך הוא פה זה לא המציאות, והשם לא רצם. כאן המציאות היא שהקדוש ברוך הוא לא רוצה אותם, אז לא יתכן שישתנה רצון השם עליהם לטובה כל עוד שהם במציאות הזאת. וממילא עתה יזכור עוונם ויפקוד חטאתם. וברגע שהשם לא רוצה אותם, אז ממילא יש סיבה להיפרע מהם על עוונם ועל חטאתם.
ועוון כמו שאמרנו זה עיוות השכל, והחטא זה השגגה. אומר המלבים תשים לב שכתוב פה יזכור עוונם ויפקוד חטאתם. מה בעצם הקשר בין עוון לזכירה לבין חטא ושכחה? מסביר המלבים, זכירה זה הפך השכחה. זאת אומרת כשאני אומר אני זוכר את הדבר הזה, פירושו לא שכחתי. לעומת זאת כשאני אומר יפקוד, יזכור עוונם ויפקוד חטאתם. כשאני אומר יפקוד, פירושו של דבר גם לעשות איזושהי פעולת תגמול. אני יכול רק לזכור את הדבר מבלי לפעול מאומה, ואני יכול גם לזכור את זה וגם להגיב וגם לתת עונש על הדבר הזה. הפקידה זה לעשות, על כן יפקוד עליהם את כל חטאתם, יפקוד הכוונה ייפרע מהם על החטאים שהם עשו.
לכן אומר המלבים תשים לב, עוון זה עיוות השכל, זה עניין של מחשבה, והדבר הזה יותר קשור בביטוי של שכחה. אומר להם לכן השם יזכור עוונם את עיוות השכל שהוא עניין של מחשבה, על זה בא הביטוי של זכירה שזה עניין מחשבה. וכל שכן שהקדוש ברוך הוא זוכר את החטא, כיוון שחטא זה פעולה ממשית. עוון זה רק במחשבה. אז אם את מה שבמחשבה השם זוכר, מה שעשית בפועל הוא לא זוכר? אז זה מכל שכן, אם השם יזכור את עוונם ודאי שיזכור את חטאתם.
לעומת זאת בחטא שהוא שוגג, הוא אומר פה זה לא יהיה רק זכירה, אלא ויפקוד חטאתם. בחטא שהוא שוגג הקדוש ברוך הוא מעניש. ואם על חטא שהוא שוגג השם מעניש, מה תגיד על עוון שהוא מזיד? במכל שכן. אז יוצא אם כן לפי המלבים שיזכור עוונם וכל שכן חטאתם, ויפקוד חטאתם וכל שכן עוונם. ופוקד על החטא הכוונה מעניש אפילו שזה חטא בשגגה, וכל שכן על העוון.
הרד"ק מסביר שמה שכתוב כאן, כה אמר השם לעם הזה כן אהבו לנוע רגליהם לא חשכו, על איזה תנועה כאן מדבר? מסביר הרד"ק שהיו הולכים למצרים ולאשור, היו מבקשים מהם עזר וסיוע. אומר הקדוש ברוך הוא, הם לא בטחו בי, הם לא חסכו את רגליהם מלכת, הגם שהנביא מוכיח אותם, מה לך לדרך מצרים לשתות מי שיחור, מה לך לדרך אשור לשתות מי נהר, ומגדיר את מצרים משענת קנה רצוץ. יש תוכחה מפורשת שאומרת לכם שהישועה לא תצמח ממצרים. ואף על פי כן הם לא מונעים את רגליהם מלכת למצרים, ואומר הקדוש ברוך הוא אה, אתם אוהבים לנוע בין האומות, לחפש מהם עזרה? אומר הקדוש ברוך הוא אני אניע אתכם בין האומות. נורא נוראות. בעצם אתם מחפשים ללכת לאומות, אני אגלה אתכם לבין האומות.
אומר הרד"ק, ואם תשאל הרי ירמיהו התפלל להשם על דברי הבצורת. זאת אומרת הייתה כאן תפילה על עניין הבצורת ועל עניין הרעב. מה כאן התשובה שהקדוש ברוך הוא עונה לו, אהבו לנוע רגליהם לא חשכו השם לא רצם? אין פה שום תשובה ושום מילה על מניעת הגשם.
אומר הרד"ק שהכוונה היא שאפילו שיש מניעת גשם, אבל כמו שהזכרנו בתחילה, יש סיכוי להתפרנס אם אנחנו נלך לארצות הגויים ונביא משם תבואה. יש גם במצב שפה יש בצורת, אומרים שפעם אמרו לשר האוצר שאומרים ששנה הבאה עומדת להיות שנת בצורת עם החיטה והם... אז אמר להם איפה? אמרו לו בארץ. אמר אה בארץ, הבהלתם אותי, חשבתי בארצות הברית. החיטה שלנו כולה מיובאת. אם אנחנו צריכים לדאוג על בצורת זה שם, לא פה. אתם מבינים? אז גם פה, גם אם יש לנו בעיה, אנחנו נלך ונביא מהאומות אשר סביבותינו. אבל כאן הוא מתאר מצב שהאויבים היו באים עליהם בכל יום, ואז לא היו יכולים כלל לצאת, וזה גרם שהרעב יהיה חזק יותר. ולכן אומר לו הקדוש ברוך הוא, התשובה שלי היא על מה? על כך שהאויבים שולטים בכם והאויבים יגלו אתכם, ובין כך אתה מבין שהרעב לא הולך להסתיים אלא רק הולך להחמיר ולהחריף. אז יוצא שיש כאן באופן עקיף תשובה לעניין הרעב, אפילו שבו הקדוש ברוך הוא לא מזכיר כלל את הגשם, אלא הוא מזכיר פתרונות אפשריים ללכת לאומות, אומר לו הקדוש ברוך הוא תדע לך שהעניין הזה לא הולך להשתנות לטובה בגלל המעשים השליליים שלהם, עתה יזכור עוונם ויפקוד חטאתם.
ויאמר השם אלי, אל תתפלל בעד העם הזה לטובה. הרד"ק מסביר, אנחנו ראינו שהוא התפלל על חלקם לרעה, כיוון שהיו כאלה שניסו להתנקש בחיי הנביא. והוא אמר לו ריבונו של עולם אני רוצה לראות שאתה תנקום מהם, התיקם כצאן לטבחה, הקדישם ליום הריגה. לכן אומר לו הקדוש ברוך הוא לטובה אל תתפלל עליהם. זאת אומרת די בכך שלא תתפלל לטובה. לא צריך להתפלל בעדם לרעה.
המלבים מסביר שירמיהו רצה להתפלל שנית. וירמיהו רוצה להתפלל בעד העם. ואומר לו הקדוש ברוך הוא אל תתפלל בעד העם הזה לטובה. מה כוונת הדברים? מסביר המלבים, ביאור שהוא מזכיר אותו בכמה וכמה מקומות, שהקדוש ברוך הוא סוגי העונשים שלו נחלקים לשניים. יש סוג עונש אחד שהעונש הוא הסתר פנים. ובעת ההסתר פנים האדם נתון לפגעי הטבע. אם יש צרות הוא יסבול צרות. אם יש מלחמות הוא בכלל זה. אם יש אסונות הוא בפנים. אבל מאידך גיסא יכול להיות מאוד שהתקופה היא טובה ואז לא יהיה לו שום רע. מכיוון שהוא בעצם נתון לפגעי הטבע ועל פי הטבע עכשיו אין רעה, אז הוא לא יסבול. יש מצב הפוך שיש עונש שהוא בהשגחה. עונש שהוא בהשגחה פירושו של דבר לא משנה מה קורה מסביב, השם משגיח עכשיו עליך לתת לך עונש.
שם המלבים הסביר על פי זה את הטענה של אחאב על העניין של מותו של חיאל בית האלי ומה ענה לו אליהו, יש הסבר נפלא מאוד שם, מי שירצה יוכל לשמוע את זה בדיסק על ספר מלכים. על כל פנים, נדמה לנו שהעניין של העונש בהשגחה הוא גרוע יותר, כי אז לא משנה טוב או רע, בהשגחה אתה תקבל עונש. מתוך שהשם משגיח עליך תקבל עונש. אבל אומר המלבים ההפך הוא הנכון. מכיוון שהעונש הזה יש בו בשורה טובה, המראה הקדוש ברוך הוא עדיין איתך. הוא עדיין משגיח עליך. בו בזמן שבעונש הראשון, העונש הראשון הוא אמנם כמו שהסברנו נובע מחוסר השגחה ואז אתה נתון לפגעי הטבע, אבל הנורא מכל שאתה לא עם הקדוש ברוך הוא. שהקדוש ברוך הוא כביכול עזב אותך. הקדוש ברוך הוא כביכול לא איתך.
עכשיו מה בעצם אז קורה? שהרבה פעמים אתה יכול להתפלל וזה לא יעזור. כאשר הקדוש ברוך הוא לא משגיח עליך ואתה נתון לפגעי הטבע, אז אומר הקדוש ברוך הוא כביכול... כמו שאנשים שואלים איפה היה הקדוש ברוך הוא בשואה? והתשובה הוא לא היה. מה זאת אומרת הוא לא היה? הוא לא היה והוא הודיע שהוא לא יהיה. הוא מראש הודיע שהוא לא יהיה. הקדוש ברוך הוא אמר ואנוכי הסתר אסתיר פניי מהם. אומר הקדוש ברוך הוא יהיה זמן שכשעם ישראל ימרו, הם יזעקו ויצעקו, אני לא אהיה שם. ואני מודיע לך את זה עכשיו כשאני עוד פה. זאת אומרת תתכונן ותשנה דרכיך. ואם לא, אומר הקדוש ברוך הוא יגיע שלב שאתה תצעק ואין עונה. למה? מכיוון שהשם נתן אותך לפגעי הטבע. ועל פי פגעי הטבע אנחנו חלשים, על פי הטבע אנחנו כבשה המפוזרת בין שבעים זאבים, על פי הטבע המצב שלנו כזה שאוי לנו אם האומות יחליטו להתאסף נגדנו. כך שלמעשה בעניין של חוסר השגחה זה העונש הכי חמור, אפילו שבתוכו לפעמים מביא תקופות טובות כי יש מצבים שבהם אין השגחה אבל על פי טבע טוב. על כל פנים, עצם זה שאין השגחה זה הגרוע מכל.
אומר המלבים, הקדוש ברוך הוא אומר לו אל תתפלל בעד העם הזה לטובה. מסביר המלבים שלפעמים הקדוש ברוך הוא מעניש על ידי הסתר פנים. ואז בעצם העונש בא מעצמו. כביכול אני לא מביא אותו עליך, מה שנקרא אני רק עזבתי אותך. והיות ועזבתי אותך, אז הפגעים מסביב מרובים. ואז כשאדם מתפלל על זה, על מה הוא בעצם מתפלל? ריבונו של עולם תשפיע עלינו טובה. אל תסתיר את פניך מאיתנו אלא תשפיע עלינו טובה. זה אל תתפלל בעד העם הזה לטובה.
ולפעמים אומר המלבים העונש הוא בהשגחה. ואז העונש בא ממנו יתברך במינונים מדויקים על פי רצונו יתברך, לפי מה שהוא קבע בהשגחה מלאה. הדוגמה לעונשי השגחה הם כל העונשים שהיו במדבר. אלה היו עונשים שבהשגחה כי השגחת השם הייתה צמודה אלינו. ואז כשיש עונש בהשגחה, מה אנחנו מתפללים? שאנא השם אל תרע לנו. כיוון שהעונש הוא בא ממך, זה בהשגחה, אל תרע לנו. כשהעונש הוא מצד זה שהשם הניח אותנו ביד המזל, הקדוש ברוך הוא כביכול לא משגיח עלינו, אז אנחנו מתפללים לטובה, ריבונו של עולם תשפיע עלינו טובה. וכאשר העונש הוא בא מצד ההשגחה, זאת אומרת הרעה היא ממנו בדיוק ממנו ממש, אז אני מבקש ריבונו של עולם אל תעשה לנו רעה, כיוון שהרעה היא ממך.
ואז אומר המלבים, לא מועיל צום וקורבן, כי בעצם נחתמה הגזרה, כיוון שהעונש בא בהשגחה, ואז צריך תשובה גדולה כדי לשנות את הגזרה. ירמיהו מסביר המלבים, היה בטוח שהעונשים כעת באו מתוך הסתר פנים. שמך עלינו נקרא אל תניחנו. כמו שהסברנו אל תניח אותנו ביד המקרה, כיוון ששמך עלינו נקרא. אומר לו הקדוש ברוך הוא, יש לך טעות. אתה חושב שכל העניין פה הוא מצד הסתר פנים, וכשיש הסתר פנים מתפללים לטובה, אנא השם תשגיח עלינו, אומר לו לא. אל תתפלל בעד העם הזה לטובה. העונש כאן הוא לא מצד הסתר פנים, אלא אדרבה, זה עונש של גילוי פנים להעניש אותם. לתת להם כפי הראוי להם. העונש הוא על ידי השם בעצמו, מכיוון שפה מדובר בהשגחת השם לרעה. השגחת השם להענישם.