עזבתי את ביתי, נטשתי את נחלתי, נתתי את ידידות נפשי בכף אויביה. אומר השם, עזבתי את ביתי. מסביר הרד"ק, כאדם הנוהם על אבדתו. עזבתי את ביתי, כביכול הקדוש ברוך הוא אומר בצער, עזבתי את בית המקדש. נחלתי, זה ישראל, כמו שכתוב יעקב חבל נחלתו. נתתי את ידידות נפשי בכף אויביה. ידידות נפשי זה עם ישראל, אומר רש"י, עם סגולתי, היא ידידות נפשי, ועכשיו בעוונותיהם מסרתי אותם בכף האויבים.
המלבי"ם מסביר שכל הביטויים כאן נאמרו על העתיד. אומר הקדוש ברוך הוא, ועכשיו אני אהיה מוכרח להחריב את ביתי. אז אפילו שזה מדבר בלשון עבר, כי כביכול הקדוש ברוך הוא כבר רואה את התוצאות, אבל ביחס אלינו זה בעצם נבואה עתידית. אומר עכשיו אני אהיה מוכרח לעזוב את ביתי, להחריב את בית המקדש, אני אהיה מוכרח לתת את ידידות נפשי בכף אויביה. זאת אומרת, לא די שעזבתי אותה, אלא עוד בעצמי מסרתי אותה בכף אויביה, שזה כביכול שנוצרה תחת הידידות והאהבה, נוצרה שנאה בין הקדוש ברוך הוא כביכול לבינינו, כפי שאנחנו נראה בפסוק הבא.
המלבי"ם מסביר מבחינת דקדוקית, כתוב כאן עזבתי את ביתי, נטשתי את נחלתי. מה ההבדל בין עזיבה לבין נטישה? אומר המלבי"ם, נטישה הרבה יותר חמור מעזיבה. כי עזיבה זה קמתי והלכתי. לעומת זאת נטישה, אני מוציא את הדבר הזה מרשותי, אני אני בפועל לוקח ונוטש אותו, כמו זורק אותו. נחלה, אומר המלבי"ם, הוא יותר מבית. יכול להיות שיש לי בית ודירה והם לא הנחלה שלי. נחלה פירושו של דבר דבר שנחלתי מאבותיי, שהוא שייך לי. אז אם כן, אומר המלבי"ם, תשים לב שיש כאן שני ביטויים. עזבתי את ביתי, הקדוש ברוך הוא אומר אני עזבתי את הבית שלי, ועזיבה זה פחות חמור, ובית זה פחות מעלה, כי אמרנו בית עדיין הוא לא נחלה. ואומר השם, ואף חמור מכך, נטשתי את נחלתי, שזה נטישה כמו שאמרנו שזה עוזב את זה בכוח, משליך את זה ממנו, נוטש אותו. משהו שהוא נחלתי, מצד שעם ישראל הם נחלתי, קדושתו קדושת עולם, אני נחלתי אותם מקדם, מיציאת מצרים, הייתי מוכרח כביכול אומר השם, לנטוש אותו בפועל, לסלק את הקדושה שלי מעם ישראל ולמסור אותם ביד בכף אויביה. ולמה עשיתי כן?
הייתה לי נחלתי כאריה ביער, נתנה עלי בקולה, על כן שנאתיה. אומר הקדוש ברוך הוא, הייתה לי נחלתי כאריה ביער. כששואג האריה ביער ונותן קולו, אומר הרד"ק, העוברים ושבים ששומעים את הקול, עוזבים את המקום. הם בורחים משם, הם לא רוצים להישאר במקום שפתאום יצוץ להם איזה שהוא אריה. אומר הקדוש ברוך הוא, כך גם כן אני עזבתי את נחלתי, מכיוון שנחלתי הייתה לי כאריה שואג ביער. כמו שכשיש אריה כולם מתרחקים, אומר השם, כאשר נחלתי, עם ישראל, היו כאריה שואג במעשים שלהם, לא הייתה לי ברירה אלא לעזוב אותם.
מה זה נתנה עלי בקולה? מהו אותו קול שנחלתי נתנה עלי בקולה? על מה כאן הוא מדבר? אז הוא מסביר, אומר הרד"ק, שזה צעקת העשוקים מפני החמס. כך גם כן רש"י אומר, עלתה לפני צעקת חמסיה. זה הנתנה עלי בקולה. כשאני שומע מירושלים, מהמקום מושבותם, את הצעקות של האנשים הנחמסים, האנשים העשוקים, על כן שנאתיה. זה מעורר שנאה כלפי המעשים הרעים האלה, כלפי עם ישראל. עוד הסבר אומר הרד"ק, שהכוונה היא לקול של עובדי האלילים בבתי העבודה זרה. הם היו נושאים קולם בתפילתם לעבודה זרה, בעבודתם את הצלם. אומר הקדוש ברוך הוא, נתנה עלי בקולה. כשאני שומע את הקול הזה, על כן שנאתיה. כמו שכתוב במעשה אליהו עם אחאב, ויקראו בשם הבעל מהבוקר ועד הצהריים לאמור הבעל עננו, ויקראו בקול גדול. זה הנתנה עלי בקולה. הקול הזה שהיו קוראים לעבודה זרה, אומר השם, מביא אותי לכך שעל כן שנאתיה, בגלל זה נטשתי אותם, כיוון שלא יכלתי לשאת את המעשים הרעים שהם עושים.
המלבי"ם מסביר, הייתה לי נחלתי כאריה ביער. אומר המלבי"ם, הוא ממשיל כאן את עם ישראל כמי שלקח אריה וגידל אותו ועשה ממנו בן תרבות. פירושו של דבר, גידל אותו בין חברת בני אדם, הרגיל אותו להיות עם אנשים, והאריה הזה היה חיית המחמד שלו, חיית השעשועים שלו. אבל אז פעם הוא הלך עם האריה הזה, הפודל הזה, הלך איתו לטייל ביער, ואז ביער פתאום האריה נזכר בעבר שלו, נזכר במקורות שלו, בארץ מכורותיו, והתחיל להתגעגע. ואז האריה הזה פתאום שואג על אדונו שאגה מקפיאת דם, כמו שהגמרא בבבא קמא ובסנהדרין גם אומרת שהאריה הוא לא בן תרבות, דהיינו לא ניתן לביית אותו, לא ניתן להפוך אותו להיות בן תרבות. מה בעצם הנמשל? עם ישראל, אומר הקדוש ברוך הוא, הם כשהיו במצרים היו פראיים כאריה ביער. ואני לקחתי וביייתתי אותם, אני עשיתי מהם בני תרבות, הוצאתי אותם ממצרים, נתתי להם תורה, הענקתי להם מצוות. כאשר הם באו ביער, דהיינו עוד פעם בחברת האומות, עוד פעם הם מתקרבים אל הגויים, הנה מאז קורה, נתנה עלי בקולה. פתאום האריה הזה שולף ניבים כנגד מי? כנגד האדון שלו, כנגד זה שהוציא אותו מן היער, כנגד זה שעשה אותו לבן תרבות. אומר הקדוש ברוך הוא, ועל כן שנאתיה. ולכן נתתי ידידות נפשי בכף אויביה. אלה שאני כל כך התאמצתי לעשותם בני תרבות, הם כאלה שכעת הולכים ומאיימים עלי כביכול, הם כאלה שמאיימים על נביאיי לרצוח אותם נפש, אומר השם, על כן שנאתיה.
הפוסקים בדרך כלל מביאים את הפסוק הזה כנגד חזן שאינו הגון. פוסקים מביאים את זה על אדם שהוא לדוגמה מחלל שבת בפרהסיה, אבל יש לו קול ערב, או חושב שיש לו קול ערב, או אפילו יש לו קול עורב, זה לא משנה, והוא החליט להיות חזן. למה? יארצייט. איך אמר פעם הרב עובדיה? אבא שלך עשה אותך יתום, הוא לא עשה אותך חזן. כן, כל אחד חושב שבגלל שאבא שלו נפטר הוא נהיה חזן, ואז כולם צריכים לשאת בדומיה את כישרונותיו הבלתי מפותחים. באמת לא, זה לא מנהגנו, לא מנהגם של בני ספרד. מי שרוצה והוא באמת יכול ותבוא עליו ברכה, ניחא. מי שהוא באמת אדם הגון, ניחא. אבל שיבוא בן אדם שעושה דברים חמורים מאוד ורוצה להיות חזן, על זה כתוב בספרים הקדושים שהציבור צריך לצאת. עולה אדם מחלל שבת בפרהסיה להיות חזן, לעזוב את בית הכנסת. נתנה עלי בקולה, על כן שנאתיה. אומר הקדוש ברוך הוא, אחד כזה זה לא מתפלל לפניי, זה נתנה עלי בקולה. תפילתו שמתפלל לפניי זה כאילו הוא צועק עלי, כביכול אומר הקדוש ברוך הוא, כאילו הוא מגדף אותי. נתנה עלי בקולה, על כן שנאתיה. אז אומנם יש מקום לדון על כל מיני עבירות שאני לא נכנס כעת לדיון פרטני, אני בכוונה נתתי את הדוגמה שאין בה ספק, שמדברים על מחלל שבת בפרהסיה, שאדם זה נחשב כגוי לכל דבריו. אם אדם אחד כזה עולה חזן, ההלכה היא פשוט לעזוב את בית הכנסת.
העיט צבוע נחלתי לי, העיט סביב עליה. לכו אספו כל חית השדה, התיו לאכלה. העיט צבוע נחלתי לי. רש"י מסביר שזה ה"א התמיהה, זה בשאלה. האם הנחלה שלי הם עיט צבוע? מה זאת אומרת עיט צבוע? מה זה הצבוע פה? רש"י מסביר שהצבוע הכוונה מגואל בדם. שאר העופות נקבצים עליו, ובעקבות זה הוא צבוע מהדם השותת ממנו. הסבר נוסף רש"י אומר, עוף אחד שהוא צבוע, וכל העופות נאספים עליו לאוכלו ששונאים אותו. העיט סביב עליה, אומר רש"י, שמא עוף השמיים הם, אלו החיילות הגדודים הקלים אשר סביביה. כביכול, האם הם כעיט? באיזה מהירות הגיע לכאן הגוי? באיזה מהירות הגיעו האויבים כדי להכות בעם ישראל? כמו שאמר השם, מסרתי ונתתי את ידידות נפשי בכף אויביה. כל כך מהר באו הגדודים כעוף השמיים.
הרד"ק מסביר שהמשל כאן העיט, הוא אומר זה בפתח, כמו שאמרנו זה בלשון שאלה, כמו שרש"י הסביר. שהוא מסביר שהעיט צבוע הכוונה היא צבוע בדם חללים. פירושו של דבר, מסביב לנחלה שאותה בחרתי לי, יש גויים אשר באים לעוט עליה. כמו שהעיט נחשב לעוף דורס, והעוף הדורס בא ואוכל מן הנבלות, כך גם כן העיט, יבואו הגויים על נחלת עם ישראל, ואחרי שישבע, הוא יקרא לכל חיות השדה כדי שיבואו גם הם לאכול. זאת אומרת, העיט לא יהיה די לו במה שהוא יאכל, אלא עוד יביא חיות נוספות ועופות נוספים. העיט צבוע נחלתי לי, העיט סביב עליה, לכו אספו כל חית השדה. דהיינו העיט מזמן את חית השדה, תבואו ותאכלו, יש כאן עדיין מה לאכול. התיו לאכלה. התיו זה מלשון אתיו, כמו אתא בארמית, שזה מלשון בא. כביכול הוא מזמין אותם ואומר להם תבואו לאכול.
מה כוונת הדברים? אז הרד"ק מסביר שבפועל זה קורה כך, אפילו אם העיט לא הולך לקרוא לעופות. מי שיודע, כשמחפשים גופה, מי שיודע מה אחד הסימנים לדעת איפה יש גופה? מסתכלים למעלה, רואים עיט, רואים עורבים, רואים עופות טורפים במקום מסוים, מיד יודעים לשלוח את הכוחות לשם, שכנראה הם ראו שם איזה גופה. אז בדרך כלל זה נבלה, אבל אם מחפשים אדם נעדר, השם יצילנו, אז הרבה פעמים הדבר הזה מהווה סימן. יוצא אם כן, שהעיט הכתוב כאן, שאומר אספו כל חית השדה, לא בהכרח מדברים שהעיט הולך לקרוא להם, אלא עצם היות העיט מעליהם, הרי זה כעין סימן לכל חית השדה. החיות כבר יודעות לפענח את הסימן הזה, ועל ידי זה כל החיות רואים בעופפם והם מגיעים כדי לקחת ולאכול מאותם נבלות או מאותם בעלי חיים מטושים. כך גם כן הוא אומר כאן, בתחילה יבואו העיט הצבוע שיהיה עליו דם מפת דם החללים, ויראו איך הם מעופפים עליה, ועל ידי זה יבואו גם כן שאר החיות. והנמשל הוא, זה שאר האומות שבאו עם נבוכדנצר להחריב את ירושלים. כביכול נבוכדנצר היה העיט, ואחרי שראו שנבוכדנצר בא על החללים, באו כולם גם כן, כל אחד לחטוף את חלקו. אז יש כאן בעצם נבואה על העתיד להיות, שיבוא נבוכדנצר ואומות עמו על מנת לשלול שלל מעם ישראל.
המלבי"ם מסביר, העיט צבוע נחלתי לי, וכי הם דומים כמו העיט הצבוע? העיט צבוע, המלבי"ם מסביר לפי מה שהסביר קודם, שהוא ביאר את המשל של עם ישראל כמו אריה שניסו לביית אותו ולתרבת אותו, ולאחר מכן מה שקרה זה שהאריה חזר לסורו. כך גם כן הוא מסביר את העיט הצבוע. עיט צבוע הכוונה היא שלקח עיט וניסה לעשות ממנו בן תרבות. ואז יש לו שתי מעלות. א', הוא צבוע יפה, יש לו צבע מאוד נאה בין נוצותיו. דבר שני, העיט סביב עליה. זאת אומרת, הוא מלומד עם בני אדם, הוא לא נבהל מחברת בני אדם, והדבר הזה גורם שכולם משתעשעים איתו, כולם באים לראות אותו, להאכיל אותו. עיט האכלת יד. בקיצור, יש כל מיני סוגי עופות דורסים שכשהם יוצרים קשר עם בני אדם הם נהיים ידידותיים. הרבה משתמשים איתם אגב לצורך ציד ועוד כל מיני פעולות מן הסוג הזה. אז העיט הזה דומה לאריה, כמו שהזכרנו קודם, שהאריה הוא אריה שעשועים, הוא לא מזיק, כביכול הצליחו לביית אותו. ולכן הוא אומר, לכו אספו כל חית השדה, כדי לבוא להילחם עם האריה הטורף הזה. ואל תחשבו שהוא חזק, אלא התיו לאכלה. פירושו של דבר, האריה הזה רק נראה חזק, אבל תדע לך, הוא חלש כמו שה, שכמו שניתן את השה לאכול אותו, כך גם כן את האריה הזה ניתן לאכול אותו מבלי חשש.
רועים רבים שחתו כרמי, בוססו את חלקתי, נתנו את חלקת חמדתי למדבר שממה. מי אלה רועים רבים? זה הגיסות של נבוכדנצר. כמו שכתוב למעלה, יבואו רועים ועדריהם, ככה היינו בפרק ו'. בוססו, לבסס הכוונה היא למרמס. הם בוססו את חלקתי. וחלקתי, כמו הכרם, שחתו כרמי, חלקתי וכרמי, אלה הם ביטויים שבאים לבטא את עם ישראל, שהם הכרם של הקדוש ברוך הוא. כפי שאנחנו ראינו נבואה כזאת שנאמרה גם כן בישעיה, שהנביא מתאר את עם ישראל כמו הכרם, כרם לדודי בקרן בן שמן. אז כך גם כן כאן, רועים רבים שחתו כרמי, זה עם ישראל. בוססו את חלקתי, שחלקתי זה החלקה של הקדוש ברוך הוא, זה עם ישראל.
אז בהתחלה הם שחתו כרמי, מסביר המלבי"ם, זה את הגפנים שלו. אחרי שנותרה פה חלקה פנויה בלא גפנים, בוססו חלקתי. דהיינו הגוי הגיע בשלב השני, כשהוא ראה שכבר אין מה לקחת, אז מה הוא עושה? הוא כבר מבוסס את החלקה, הורס את האדמה, השחית את האדמה. שלב שלישי, נתנו את חלקת חמדתי למדבר שממה. אין כבר מה להשחית באדמה, אז הוא הופך אותה למדבר שממה, גופרית ומלח שריפה כל ארצה, לא תיזרע ולא תצמיח. זאת אומרת, שמים לב, אומר המלבי"ם, שמדברים כאן על שלוש, שלושה שלבים. אומר זה בדיוק היה מספר הפעמים שבא נבוכדנצר. נבוכדנצר הגיע שלוש פעמים. ולכן בהתחלה שחתו כרמי, עוד היינו כרם, עוד היה ענבים, היה מה להשחית. בשלב השני בוססו חלקתי, כבר אין מה לקחת, אז השחיתו את האדמה. בשלב השלישי גם זה אין מה לעשות, אז נתנו את חלקת חמדתי למדבר שממה. פירושו של דבר, עשו ממנה מדבר על ידי ששרפו ופיזרו מלח וגופרית, שכל זה בא לבטא שגם באופן עתידי לא ניתן יהיה ליצור כאן משהו חדש, לא ניתן יהיה לזרוע פה דבר מה. וזה מה שהוא ממשיך הלאה.
שמה לשממה, אבלה עלי שממה, נשמה כל הארץ כי אין איש שם על לב. שמה לשממה, דהיינו נבוכדנצר, אומר הרד"ק, שם אותה לשממה. הגם שלא מוזכר כאן נבוכדנצר בשמו, אומר הרד"ק, הרי הם מוזכר פה רועים רבים. הרועים הרבים הללו, מי היה בראש שלהם? אנחנו מכירים את ההיסטוריה, זה היה נבוכדנצר. ולכן מה שכתוב כאן שמה לשממה, הוא מדבר על מישהו באופן נעלם, בגוף שלישי, הוא שם אותה לשממה. מי זה הוא? אומר הרד"ק, הוא, מדברים על נבוכדנצר.
אבלה עלי שממה. אומר הרד"ק, אבלה עלי שממה, זה תואר לכנסת ישראל, שהייתה שממה, התאבלה עלי על שיממותה. מה פירוש התאבלה עלי? באו בתלונות לקדוש ברוך הוא. אבלה עלי, ריבונו של עולם, תראה מה עשית לי. זה האבלה עלי. באבלותה, אל מי פונה בהאשמות? אלי. אבלה עלי, רש"י מסביר, לפניי, שממה. השממה הזאת, שזה עם ישראל, באים ומלינים כלפי קודשא בריך הוא, שכביכול הצרות שלהם באו ממני. אני אשימותיה. אומר הקדוש ברוך הוא, נשמה כל הארץ כי אין איש שם על לב. אף אחד לא שם על לב שמה שנשמה כל הארץ, דהיינו שוממה, זה בעוונותיהם. בעוונותיהם, על ידי ששלחתי להם את הנביאים השכם והערב, לא הקשיבו להם, לא שמו על ליבם. בגלל זה נשמה כל הארץ. ובמקום לבוא ולחפש את הדברים שעליהם לתקן, שמה עלי, אומר הקדוש ברוך הוא, אבלה עלי שממה. השממה הזאת מתאבלת עלי, כביכול באה בתלונות כלפיי, ולא מבינה שהיא הביאה על עצמה את כל הצרות הללו.
המלבי"ם מסביר, שמה לשממה. אומר המלבי"ם, המדבר. מי זה שמה לשממה? לא כמו שהסביר הרד"ק שזה נבוכדנצר, אלא זה המשך של הפסוק הקודם. נתנו את חלקת חמדתי למדבר שממה. ועשו את חלקת חמדתי, את ארץ ישראל, למדבר שממה. והמדבר שם אותה לשממה. שמה לשממה. היא שממה כל כך, עד שהמדבר כביכול ייחד את המקום הכי שומם שבו למקום הזה. זה הכוונה שמה לשממה. המדבר כולל בתוכו מקומות שוממים. מה היא השממה הכי גדולה אצלו? זה ארץ ישראל. זה השמה, המדבר שמה לשממה. אבלה עלי שממה נשמה. אומר הנה היא מתאבלת עלי, כמו שהסביר הרד"ק, היא באה בהאשמות כלפיי, אבל באמת אין איש שם על לב לשוב בתשובה, כמו שהסביר הרד"ק, כך מסביר גם כן המלבי"ם, שבעקבות זה באו עליהם הצרות.
על כל שפיים במדבר באו שודדים, כי חרב להשם אוכלה מקצה הארץ ועד קצה הארץ, אין שלום לכל בשר. מקצה ארץ ועד קצה הארץ, אין שלום לכל בשר. על כל שפיים במדבר. המקום של מרעה בהמות נקרא מדבר, אומר הרד"ק. ראינו את זה אצל משה, שהוא הלך לרעות את צאן יתרו אחר המדבר. מדבר זה בדרך כלל המקום ששמה היו רועים. לאו דווקא כמו שאנחנו היום מכנים מדבר, מקום שאין בו שום צמח, אלא הרבה פעמים מקום מדבר זה מקום שהיה בלא יישוב, אבל יכול להיות שהיה שמה מקומות לרעות את הצאן. אז מקום מדבר זה מקום מרעה. ושפיים זה המקומות הגבוהים, כן, כמו הרים וגבעות. וילך שפי, מקום שפי זה מלשון שפי זה מלשון גבוה. על כל שפיים במדבר באו שודדים. הגיעו השודדים ולקחו הכל, גם במקומות הגבוהים. כי חרב להשם אוכלה מקצה ארץ ועד קצה הארץ. אוכלה הכוונה כמו חרב אוכלת, מקצה ארץ ועד קצה הארץ. הכוונה היא שלא תחשוב שרק שם, אלא גם בשאר המקומות, בכל מקום ומקום פשטה ידו של נבוכדנצר. ושלא תחשוב שזה ידו שלו, אלא חרב להשם אוכלה. הכוונה היא החרב הזאת היא חרב להשם. תדע לך שמי ששלח את החרב הזאת זה הקדוש ברוך הוא, זה בא ממנו יתברך. והנביא מודיע את זה כבר מראש, ואומר דע לך, אין שלום לכל בשר. תדעו לכם שהחרב תהיה אוכלת, ולא תחשבו אלי לא תגיע הצרה. במקום שלי לא לא לא תהיה הבעיה. הוא אומר לך תדע לך, אין שלום לכל בשר. כל מקום שבו הם יהיו, תאכל שם החרב ולא יהיה שלום לכל בשר.
המלבי"ם מסביר, על כל ההרים הגבוהים אשר במדבר. על כל שפיים במדבר הכוונה היא גם ההרים הגבוהים אשר במדבר, שלכאורה שמה לא אמורים להגיע השודדים, כי הרי אין שם איש. אז הנביא בעצם רוצה לומר לך, תדע לך, הם יגיעו גם למקומות הנידחים ביותר. זה זה הביטוי על כל שפיים במדבר. שגם זה מדבר, זה מקום שלא מצויים שם אנשים. המקום הגבוה שבמדבר, עוד פחות מצויים בו אנשים. ועל כל שפיים במדבר באו שודדים. זאת אומרת, השודדים יחפשו אחריכם בנקיקים, בחורי המערות, בכל מקום ומקום, גם בהרים הגבוהים אשר במדבר, גם במקומות הנידחים ביותר, יחפשו אחריכם. ואז יהיה מצב כזה שחרב להשם אוכלה מקצה ארץ ועד קצה הארץ, כי אם השודדים יחפשו בכל מקום, לא יהיה מקום להסתתר. ועל ידי זה אין שלום לכל בשר. וממילא לא יהיה אדם שנוכל להגיד עליו שהוא יהיה בשלום ושלווה, כי השודדים כמו שאמרנו יחפשו בכל מקום ומקום.
זרעו חיטים וקוצים קצרו, נחלו לא יועילו. ובושו מתבואותיכם מחרון אף השם. זרעו חיטים וקוצים קצרו. אז קודם כל רש"י מביא שיש ספרים שבהם כתוב זרעו בחיריק, וזה משובש. כי אם אתה אומר זרעו זה כציווי, ופה הוא לא מצווה, אלא הוא מתאר מצב. והמצב הוא שהם זרעו חיטים, ובמקום לקצור תבואה, הם קצרו קוצים. זרעו חיטים וקוצים קצרו. מה זה בא לבטא? שהם התפללו ותפילתם לא עשתה פרי. הם התפללו וקיבלו קוצים. למה? מכיוון שנירו לכם ניר ואל תזרעו אל קוצים. פירושו של דבר, כאשר אתה עושה חרישה מוקדמת, אז הזריעה שאתה זורע תיתפס. אבל אם אתה הולך לזרוע במקום שיש קוצים, זה לא ייתפס. כך גם כן כאן. אם הייתם שבים בתשובה קודם לכן, לתפילה שלכם הייתה משמעות. הקדוש ברוך הוא היה נענה ונעתר לתפילתכם. אבל היות ואתם לא נרתם לכם ניר, לא עשיתם חרישה לפני כן, היות וכן, התפילה לא עשתה רושם, וממילא זרעו חיטים וקוצים קצרו. לכן התוצאה הייתה קוצים.
נחלו לא יועילו. נחלו זה מלשון מחלה. נחלו מלשון חולי. מה רצה לומר? שהם היו כמו חולה במכאוב שלהם, מרוב צעקותיהם, מה שנקרא נהיו חולים מזעקתם, וזה לא הועיל להם. נחלו לא יועילו. הגם שנהיו חולים מזעקותיהם, הדבר הזה לא הועיל, הכוונה היא לא הביא עליהם את הישועה.
ובושו מתבואותיכם מחרון אף השם. מתבואותיכם מסביר רש"י שהכוונה היא מהמעשים הרעים שלכם, שעל ידיהם נגרם והבאתם חרון אף השם.
הרד"ק מסביר לעומת זאת, שהזרעו חיטים וקוצים קצרו מדבר על פעולת הנביאים. לפי רש"י זה תפילתם של ישראל, שלא היה בה תועלת. לפי הרד"ק, זה נבואותיהם של הנביאים, שלא הצמיחו תבואה. הנביאים היו זורעים חיטים, אתם נקראים כמו שראינו כרמי, חלקתי, אז הנביאים בחלקה הזאת היו זורעים. מה הם זרעו? חיטים. את הנבואה הם רצו להוציא על ידי זה תשובה, מעשים טובים, תיקון. במקום זה, הנביאים וקוצים קצרו. מה קיבלו הנביאים? קוצים. לא צמח להם בחלקה הזאת, בכרם בית ישראל, לא צמח להם אלא קוצים, מעשים רעים של עם ישראל, שהם דומים לקוצים. נחלו לא יועילו. זאת אומרת, הנביאים כבר נהיו חולים בעקבות העניין הזה, שהם ראו שהמעשים שלהם לא מועילים. אנחנו מדברים השכם והערב, וזה מאוד מאוד מתסכל, שאתה מוציא כל כך הרבה אנרגיות, ובסופו של דבר אין מזה שום תועלת. בסופו של דבר הדברים לא משפיעים. ובושו מתבואותיכם מחרון אף השם. זאת אומרת, לנביאים היה בושה מתבואותיכם. זאת אומרת, מהציפייה שלכם, מהציפייה שלהם לכם לראות תבואה. אבל במקום לראות תבואה, כמו שאמרנו, הם היו רואים קוצים. ואז על ידי זה לנביאים היה צער גדול. והנביאים גם כן, אומר הרד"ק, נחלו גם מחרון אף השם. זאת אומרת, כאשר הנביא מתאר לעצמו איזה חרון אף השם יבוא בעקבות התוכחות שאני מוכיח והם לא מקבלים, הוא נהיה חולה. זה הנחלו. הנחלו הכוונה היא הוא מתאר לעצמו איזה צרות תבואנה, על זה הנביאים נחלו, מהפחד שלהם מחרון אף השם. וזה משל, אומר הרד"ק, כמו שראינו שהיה משל לאל על עם ישראל שהם בבחינת חלקה וכרם, כמו שהסברנו קודם, שישעיהו המשיל גם אותנו לכרם, ויקו לעשות ענבים ויעש באושים. כך גם כן כאן, הוא ציפה לראות תבואה, ובמקום זה קיבל קוצים.
ביאור שלישי כאן מביא הרד"ק בשם אביו הרא"ש, שאביו סליחה של הרד"ק, והוא מסביר שעם מה שכתוב כאן זרעו חיטים וקוצים קצרו, הוא לא מדבר על עם ישראל המתפללים כרש"י, ולא על הנביאים המעידים בנו כפי הרד"ק, אלא הוא מסביר שזה חוזר על עם ישראל שתלו יהבם במצרים, באומות אחרות שהם יושיעו לנו. ואנחנו יודעים כמה הנביאים אמרו להם שלא יתלו בהם את יהבם, שהנה תראה מצרים עתידה להיות קנה רצוץ שנוקב את הכף של כל מי שאוחז בו. והנביאים תמיד הזהירו אותם שלא לצפות לישועה מאותם מלכי האומות אשר סביבותיהם, משענת קנה רצוץ. וזה מה שהוא אומר כאן, הנה הם זרעו חיטים וקוצים קצרו. הוא חשב שהוא יקבל ישועה מהאומות אשר מסביב. איך מקבלים ישועה? שולחים להם דורון, שולחים להם כסף, כפי שאנחנו רואים כמה וכמה פעמים בנביא, שהיו שולחים להם סכומים נכבדים ביותר כשוחד, על מנת שיגנו עלינו וישמרו עלינו. מה המציאות הייתה? שאת הכסף הם היו לוקחים, אבל את ההגנה הם לא סיפקו. וזה מה שהוא אומר, זרעו חיטים, השקיעו הרבה באמונה ובביטחון שלהם באותם אומות אשר סביבותיהם, ובסופו של דבר קוצים קצרו. נחלו ולא יועילו. הכוונה היא מרוב ממון שהם נתנו הם כבר נהיו חולים, ולא יועילו, וזה לא הועיל להם שום דבר.
אפשר להסביר גם נחלו לא יועילו, זאת אומרת, מתי אנחנו מצפים להם שיבואו להועיל לנו? כאשר נחלו, כאשר אנחנו נהיינו חולים. נהיינו חולים פירושו אנחנו בסכנה, אנחנו כעת עם איומים מסביב. אז עכשיו נו, כל ההשקעות שלנו עכשיו צריכות לבוא לידי ביטוי. בואו אתם האומות ששילמנו לכם, תעזרו לנו. נחלו, נהיינו חולים, ולא יועילו. והאומות הללו שציפינו עליהם ובנינו עליהם, בסופו של דבר לא הועילו לנו במאומה. ואז הוא אומר להם, ובושו מתבואותיכם. יש לכם להתבייש ממה שאתה זרעת וציפית שמה יצא לך תבואה, נו, זה התבואה שלך. ובושו מתבואותיכם. מה התבואות שקיבלת? כמו שאמרנו, קוצים. אז זה ביזיון גדול ובושה גדולה.
מצודת דוד מסביר שמה שכתוב כאן זרעו חיטים, הוא אומר זה חוזר על הכשדים. זה פירוש חדשני, כי זה קצת חורג מכל שאר הפירושים, שהם מסבירים שהכל כאן חוזר על המצב הרע של עם ישראל. והוא מתאר את השממה ומתאר את ההידרדרות. והוא מסביר לעומת זאת המצודת דוד, שמה שכתוב זרעו חיטים וקוצים קצרו, מדבר על הכשדים. הכשדים, אמרנו קודם, על כל שפיים במדבר באו שודדים. נבוכדנצר הגיע ויבוא וישדוד את הארץ. חרב להשם אוכלה מקצה הארץ עד קצה הארץ, אין שלום לכל בשר. ואומר הקדוש ברוך הוא, ושלא תחשוב שיהיה להם פה הצלחה, אלא זרעו חיטים וקוצים קצרו. הכשדים שיבואו ויכבשו את הארץ, הם הם לא יצליחו כאן. הם יזרעו חיטים, אבל יקצרו קוצים. פירושו של דבר, תועלת ממה שהם יכבשו כאן את הארץ, לא יהיה להם. ואז ובושו מתבואותיכם מחרון אף השם. זאת אומרת, על ידי זה יהיה נגלה שהמארה שבאה עליהם זה מחרון אף השם. זה לא דבר שבא במקרה, אלא מאת השם. כמו שהקדוש ברוך הוא אומר והשימותי את האויבים היושבים עליה, הקדוש ברוך הוא מבטיח שאלה שיכבשו את הארץ לא יצליחו. אז לפי דברי מצודת דוד, הזרעו חיטים פה חוזר על הכשדים, שמה שהם יעשו כאן כדי לזרוע את הארץ, בסופו של דבר הם לא יצליחו.
אולי רק נזכיר לסיום את מה שאומר כאן, לסיום הפסוק הזה, את מה שאומר המלבי"ם. שהמלבי"ם גם כן מסביר כמו הרד"ק, שהזרעו חיטים זה הנביאים, שהם אמרו דברי מוסר. אבל המלבי"ם מסביר את הנחלו לא יועילו, הוא מסביר שזה דבר נוסף על הנביאים. הנביאים באו להוכיח, זרעו חיטים, קצרו קוצים. נחלו לא יועילו, זה עוד דרך של תוכחה שהקדוש ברוך הוא הוכיח אותנו. שמה? שנהיינו חולים. נחלו. אז אולי על ידי שנהיינו חולים, על ידי זה נשוב אל השם. אומר הנביא, גם זה לא הועיל. אז לא די שזרעו חיטים וקוצים קצרו, הנביאים באו והוכיחו וזה לא הועיל, הבאתי עליהם מחלות, דהיינו הבאתי עליהם ייסורים, וגם הדבר הזה לא הועיל להם. ולכן הוא אומר בושו מתבואותיכם, שהתבואות שלכם נהיו לקוצים, זה כנגד הקוצים קצרו. ובושו מחרון אף השם, שהקדוש ברוך הוא כביכול מכפיל כעת את הייסורים שלהם, כי נחלו ולא יועילו. החולי לא הועיל כדי לשנות את דרכם.
כה אמר השם על כל שכני הרעים, הנוגעים בנחלה אשר הנחלתי את עמי את ישראל, הנני נותשם מעל אדמתם, ואת בית יהודה אתוש מתוכם. כה אמר השם על כל שכני הרעים. מי אלה השכנים הרעים של עם ישראל? שכניי, כביכול הקדוש ברוך הוא קורא להם שכנים שלי, כי עם ישראל הם חלקו, הם כרמו של הקדוש ברוך הוא. אז השכנים שלנו זה השכנים של הריבונו של עולם. כה אמר השם על כל שכני הרעים. זה פלשתים, עמון, מואב, צור, צידון, הם אלה השכנים של ארץ ישראל, והם המריעים לנו, לכן הם נקראים שכנים רעים. הנוגעים בנחלה אשר הנחלתי את עמי ישראל. הכוונה הם כמו כל הנוגע באיש הזה. מה זה נוגע שם אומר התרגום? מזיק. אז הנוגעים בנחלה, הכוונה המזיקים לנחלה אשר הנחלתי את עמי ישראל. אומר הקדוש ברוך הוא, אלה, האומות האלה שהיו בגדר מסייעים לאויבים שלנו כדי להצר לנו, אומר עליהם הקדוש ברוך הוא, הנני נותשם מעל אדמתם. הנני נותשם, הכוונה יבוא נבוכדנצר ויגלה גם אותם. ואת בית יהודה אתוש מתוכם. פירושו של דבר, גם את בית יהודה אתוש מתוכם. דהיינו אותם שגלו מביניהם, אני אתוש מתוכם, הכוונה אני אגאל אותם, כפי שמסביר הרד"ק, כאשר אשיב את שבות עמי, אז אתוש מתוכם ואגאל אותם. לעומת זאת, לפי ביאור המלבי"ם, הכוונה היא שאחרי שגלו והתיישבו במקומות שמסביב לארץ ישראל, אתוש מתוכם, כי הם שוב פעם גלו פעם שנייה עם האומות שישבו שם. אז יוצא אם כן שתהיה פה גלות על גלות.
והיה אחרי נותשי אותם, אשוב וריחמתים, והשיבותים איש לנחלתו ואיש לארצו. והיה אחרי נותשי אותם, אומר רש"י, בכל אלה שהוזכר כאן, כולם לקו סמוך לחורבן הבית. ובכולם כתוב ושבתי את שבות. בספר ירמיה אומר רש"י, בכולם מזכיר שהם ישובו. מה פירושו של דבר? כתוב והשיבותי את שבות מואב, אחרי כן אשיב את שבות בני עמון. זאת אומרת, כאשר ישובו יהודה ובנימין מגלות בבל, אז גם עמון ומואב גם הם ישובו.
ואז, והיה אם למוד ילמדו את דרכי עמי, להישבע בשמי חי השם, כאשר לימדו את עמי להישבע בבעל, ונבנו בתוך עמי. אומר הקדוש ברוך הוא, אם הם יאמינו בהשם, ואם למוד ילמדו את דרכי עמי להישבע בשמי חי השם, פירושו של דבר, הם ילמדו כמו שעם ישראל נשבעים בשם השם, אז הגויים שעד עכשיו נשבעים בבעל, נשבעים בעבודה זרה, זה האמונה שלהם, והם יבטלו את אמונתם וילמדו את דרכי עמי להישבע בשמי חי השם. ילמדו להישבע בשם השם ויאמרו חי השם, ולא יגידו חי הבעל. הרי זה אחת הסיבות שאסור, שיש בעיה לעשות עסקה עם הגוי או שותפות עם הגוי, זה שלא יבוא להישבע בשם העבודה זרה. הוא יגיד לו תישבע, והוא יישבע בשם העבודה זרה. אז דרכם היה, כשהם היו נשבעים בשם דבר מסוים, זה מראה את החשיבות שלו. והיות וכן, התורה אומרת ובשמו תישבע, שזה מראה שהאמונה השלמה שלי היא בהשם, כי בו אני נשבע לאמת את דבריי. בפועל כתוב שרק אם אותו תלמיד חכם וכולי, ובואו תישבע, רק אם הגעת להשגות שכתובות קודם, אז ובשמו תישבע. אבל אם לא, חס ושלום, זה כמו להוציא שם שמיים חלילה לבטלה. אבל רואים מכאן שמי שאתה נשבע בשמו, זה מראה על אמונה בו. ואם למוד ילמדו את דרכי עמי להישבע בשמי חי השם, אומר הקדוש ברוך הוא, הם יישבעו בשמי, כי באמת עם ישראל...
עד עכשיו למדו מן הגויים להישבע בשם העבודה זרה. ועכשיו יקרה בדיוק הפוך. אם למוד ילמדו את דרכי עמי להישבע בשמי חי השם, כאשר לימדו את עמי להישבע בבעל. עד עכשיו אתה לימדת את עמי להישבע בבעל, ומה תהיה תשובת המשקל? שאתה תלמד מעמי להישבע בשם השם. אומר הקדוש ברוך הוא, ונבנו בתוך עמי. יהיה להם בזה בניין ביניהם, בניין הכוונה עמידה וקיום, כמו שאומר התרגום ויתקיימון בתוך עמי. יהיה להם בזה קיום, כדי שעל ידי זה הם יתקנו את דרכיהם.
והמלבי"ם בעצם מסביר שכל עניין גלות האומות זה כדי שילמדו מישראל את האמונה האמיתית. כאשר האומה היא חזקה ואנחנו נכנעים תחתם, אז כידוע שיש בזה ביזיון גדול ונורא לשם אלוקים. מכיוון שאז כביכול האלוה שלנו חלש ליד העבודה זרה שלהם, כי הם נותנים תודה לעבודה זרה שלהם שהצליחו לכבוש אותנו. אבל כאשר הם גולים יחד איתנו, אז זה מראה להם את חולשת אלוהיהם. והם נמצאים יחד איתנו, ועם ישראל גם בגלות הרי חזקים באמונתם. גוי מיד מבעט באלוהיו, הוא יודע שאין בו ממש, אז הוא מבעט. אבל עם ישראל דווקא בגלות אנחנו רואים שהם מתחזקים. אז מה שראינו קודם שהם יגלו יחד עם עמי ישראל, והם יראו שהם נכנעים כמונו, ואז על ידי זה הם יכירו את דת האמת, ואז ונבנו בתוך עמי. אומר הקדוש ברוך הוא, במצב הזה אני אחזור ואגאל אותם, כמו שאמרנו אשוב וריחמתים, והשיבותים איש לנחלתו ואיש לארצו.
ואם לא ישמעו, ונתשתי את הגוי ההוא נתוש ואבד, נאום השם. ואם לא ישמעו, הכוונה לא ירצו לקבל את דת האמת, לא ירצו להידבק בעמי ובאמונתם, אומר הקדוש ברוך הוא, ונתשתי את הגוי ההוא נתוש ואבד. דהיינו הם לא ישובו לארצם. הרי ראינו אשיב את שבות בני עמון. מי מדברים שם? מדברים על אלה שלמדו את דרכי ישראל. אבל אלה שלא למדו את דרכי ישראל, בסופו של דבר אומר הקדוש ברוך הוא, אני אתוש את הגוי נתוש ואבד.
המלבי"ם מסביר, דהיינו הנטישה לא תהיה על מנת לטעת שנית. כי הגלות נועדה כדי ליישר אותך ולהחזיר אותך בחזרה למקום. זה מה שנקרא נשלחים לתקופה של חינוך מחדש וחוזרים בחזרה לארץ. אבל אם שמה המציאות תהיה שהחינוך הזה לא יועיל, הגלות לא תועיל, אומר הקדוש ברוך הוא, אז הנטישה תהיה נטישה של נתוש ואבד. לא נטישה שעל מנת להחזיר ולטוע מחדש, אלא נטישה על מנת לאבד לחלוטין.