נבער כל אדם מדעת, הוביש כל צורף מפסל, כי שקר נסכו ולא רוח בם. נבער כל אדם מדעת, מלשון איש בער לא ידע וכסיל לא יבין את זאת. נבער כל אדם מדעת הכוונה כל אדם כנבער מדעת מלהבין את חכמתו יתברך, את תבונתו יתברך, את מעשה השם יתברך. הוביש כל צורף מפסל. כל צורף יבוש לעשות פסל ולקרוא לו אלוה, כשהאלוה שלך אין בו שום כוח. היש בכל הבלי הגויים מגשימים? איזה, איזה גוי מסוגל עם אלוהיו להוריד גשם? אז על ידי זה הוביש כל צורף מפסל. הצורף שישב וצרף את הפסל משך שעות ארוכות וימים, יתבייש כי יתברר לו כי שקר נסכו ולא רוח בם. אומר הרד"ק מה זה שקר נסכו? נסכו זה מלשון מסכה, כמו שרש"י אומר. וגם הרד"ק אומר זה מלשון מסכה. רק שהמסכה מה היא בעצם? היא חיפוי. חיפוי על הפנים. אז נסכו זה מלשון חיפוי. הצורף, ראינו כבר לעיל, הם היו לוקחים פסל גדול, לדוגמה מעץ, כיוון שיקר מאוד לעשות פסל שכולו יהיה מזהב, אז היו עושים אותו לדוגמה מעץ ומחפים אותו מזהב. מחפים אותו בזהב. ואז זה היה עושה רושם קודם כל שהוא זהב, דבר אחד. דבר שני, זה היה גורם איזושהי התפעלות, איזשהו, איזושהי התרגשות של אנשים שרואים כזה פסל גדול כולו עשוי זהב. ואז מה יתברר לו? כי שקר נסכו. נסכו זה החיפוי כמו שאמרנו. יתברר לו כי לשקר חיפה את פסלו בזהב. אין שום רוח בו. לא לצורך עשית את זה, לא לתועלת עשית את זה, אין שום רוח בו. אז לשקר נסכו, החיפוי והמסכה ששמת סביבו, הרי זה לשקר. המלבי"ם מסביר, נבער כל אדם מדעת. אומר המלבי"ם, כל חוקרי הטבע הם נבערים מלדעת איך השם ערך את החוקים האלה שיהיו מתמידים וערוכים בערך משוער, שעל ידי כך ירד תמיד הגשם בעתו לפי צורך הארץ במידה ובמשקל. מעניין מאוד מה שאומר כאן המלבי"ם, כי עד היום זה לא השתנה. זאת אומרת, עד היום אין לחוקרים איזשהו מדד שהם יכולים לקבוע כמה גשם ירד, איזה גשם, באיזה כמויות, מתי. שום דבר. ממש כלום. ותחזית שלהם תמיד, התחזית השנתית, מאכזבת שנה אחר שנה. וזה לא מפריע להם להוציא עוד פעם תחזית שנתית, מה התחזית לגשמים השנה, אפילו שאין להם שום... אפילו שאין להם שום מבוא בשביל לקבוע כאלה דברים. וכל פעם הם מופתעים מחדש. שנה אחת חזו שתהיה שנה יבשה, מי שזוכר זה הייתה השנה של מלחמת המפרץ, שהייתה אחרי שנתיים של בצורת. וירדו גשמים, היו, היו בריכות, אי אפשר היה לנסוע בכבישים בכל הארץ. בשנה של מלחמת המפרץ. והם צפו שהשנה לא אמורים להיות גשמים כי אחרי שנתיים יבשות והתחממות גלובלית ובקיצור, כנראה שלא יהיו גשמים, השנה עומדת להיות שחונה. והיו כאלה גשמים שהם מילאו פיהם מים כל החוקרים. לא נתנו לשום הסבר. בקיצור, אתה מבין שיש דברים שהם לא יכולים לדעת. אומר המלבי"ם, נבער כל אדם מדעת. כל חוקרי הטבע נבערים מלדעת איך השם ערך את החוקים האלה שירד הגשם בעתו לפי צורך הארץ במידה ובמשקל, והם לא יכולים לקבוע מתי ירד ואיך ירד וכמה ירד. זה דברים שהם אך ורק בהשגחתו יתברך. אז יש הרבה דברים אחרים שאתה עוד יכול לצפות, אתה עוד יכול לאמוד. בנוגע לגשמים, אין להם שום הבנה בזה כלל. אומר המלבי"ם, כשהם היו מעיינים על תהלוכות הטבע, אז החוקרים היו משתדלים לתת לכל דבר טעם טבעי. בפרט לדברים שהם פעולות קבועות החוזרות על עצמן. כדוגמת, לדוגמה זריחה שקיעה. כדוגמת החודש והשנה. כדוגמת ליקוי חמה וליקוי לבנה. כל אלה הם דברים שהם מחזוריים, ואז אפשר לדעת, תראה, אחת לכך וכך שנים זה קורה, ואז אנחנו גם יודעים איפה מעמד החמה, איפה הלבנה. איך התופעה הזאת בעצם נוצרת? החוקרים תמיד ניסו להכניס את כל כוחות העולם תחת מסגרת הטבע. כן, זה ברור. מה, זאת אומרת, ברגע שיש לחץ כזה מכאן ולחץ כזה משם, אז ברור שהכיוון של כדור הארץ יהיה כך, ואז ממילא זה יוצר השפעה כזאת, ואז יש לחץ ברומטרי היוצר... ובקיצור, כל מיני לשונות כאלה מכובסות וגבוהות, ואת הכל הוא מסביר לך, תביא נייר אני אסביר לך איך זה נעשה, אין פה נס, אין פה שום דבר. מגיעים לגשם, הם נתקעים. הם נתקעים. הרי שום דבר לא השתנה. מה השתנה? הים הוא אותו ים, השמש היא אותה שמש, רק קצת התחממות גלובלית. השמש היא אותה שמש, הרוח אותה רוח. אז למה פעם אתה רואה שיש גשמים ופעם אתה רואה שאין גשמים? כאילו, איזה שינוי בטבע היה? אם היית לוקח עכשיו עיפרון ונייר, מתחיל לעשות לי חשבון, לא יכלת למצוא לזה הסבר הגיוני. זה מה שהוא אומר. אלה דברים שלא השיגו לתת להם חוקים טבעיים, הוא לא יכול לתת לו הסבר. תלו הדברים בדברים נעלמים וכוחות עליונים. ואז בעקבות זה...
מה הם עשו? הם פשוט התחילו לעבוד את אותן כוחות עליונים. מאיפה הגשם? אין לנו הסבר טבעי, זה כוח עליון. אז בוא צריך עכשיו לעבוד לצלם, שהוא אחראי על הדברים העליונים. זאת אומרת, כל דבר שלא היה להם הסבר, הם תלו אותו בשדים, בכוחות עליונים, בכוכבים. סיפרתי לכם פעם שכשקולומבוס הגיע לאמריקה, אז קלעו אותו. האינדיאנים שמה הכניסו אותו לכלא. והוא, קולומבוס, היה תוכן גדול. והוא ידע מתי אמור להיות ליקוי חמה. והוא אמר להם, אם אתם לא משחררים אותי, מחר אני לוקח לכם את השמש. ולמחרת היה ליקוי חמה. הם הוציאו אותו משם בכבוד גדול, עשו ממנו אלוה. כן? הוא לקח להם את השמש. עכשיו הוא יודע לפי החשבונות שלו מתי אמור להיות ליקוי חמה, ולפי זה הוא בעצם איים עליהם. אבל הם מבחינתם, זה אלוה. הבן אדם הזה הוא, יש לו כוחות אלוהיים. אז תבינו כך בכל עניין ועניין. כשהם ראו משהו שהוא מחוץ למסגרת הטבע וההסבר ההגיוני והטבעי, הם ישר נתנו לזה כוחות אלוהיים. וזה הביא אותם לעבוד עבודה זרה, לעבוד את הפסילים. אומר המלבי"ם, אבל עכשיו, אומר להם הנביא, כאשר אתם תראו את חכמת השם, ואיך הקדוש ברוך הוא הוא זה היוצר מטר, והנה תראו שדבר זה לא ניתן בהשגה. בן אדם לא יכול להבין, בן אדם לא יכול למצוא לזה איזשהו הסבר טבעי. וגם המהבילים לא יוכלו לתלות זאת בפסיליהם. גם אלה שהם אנשי ההבל שכל דבר תולים בפסילים, גם הם לא יוכלו למצוא כזה הסבר. אבל הוביש כל צורף מפסל. אם הוא יתפלל אליו על הגשמים, אז הוא ידע כי שקר נסכו. למה? אומר המלבי"ם, הוא יראה שלוש חסרונות. דבר אחד, אין לו מה לצפות שהתפילה שלו תתמלא. כיוון שמה שמבטיחים עובדי הבעל זה שקר. כמו שהוא כבר אמר לאל, מה זה? בול עץ, לקחת, גילפת אותו, ציפית אותו זהב. מאיפה יהיה לו ידיעות? מאיפה הוא יוכל לומר לך דבר בשמו? אז כל מה שאומרים עובדי הבעל זה שקר. דבר נוסף, אין בו רוח חיים. וזה מה שהוא אומר, א' שקר נסכו, דבר שני ולא רוח בם. אז מאיפה הפסל הזה ידע דבר מה? מאיפה הוא ידאג לך לגשם או לכל דבר אחר? דבר נוסף, הוא אומר, יש דברים, יש מציאות בטבע שהייתה נחשבת ככוח סגולי. כוח סגולי זאת אומרת דבר שהוא מפליא מבחינת הכוח שלו ואין לנו הסבר טבעי לו. היום כבר על הרבה מהדברים יש הסבר טבעי, הוא נותן דוגמה שהיום כבר אנחנו יודעים את ההסבר, אבל בזמנם זה היה נחשב כדבר פלא. וזה המגנט. איך המגנט עובד? ומי שיודע, בזמנו כתוב שאחת מהדרכים לפתות את האנשים ללכת בחטאת ירבעם, היה על ידי שתלו את העגלים בכוח המגנט. ואז הם היו תלויים בין שמיים לארץ. ועל ידי זה אנשים שהיו רואים את זה אומרים אה, תראה יש פה כוח רוחני. תראה איך העגל הזה מרחף באוויר. ואף אחד לא ידע שבעצם יש פה כוח מגנטי שפועל על אותם עגלים ותופס אותם באוויר. או שהם עשו את זה על ידי חוטים שקשרו למטה בארץ ומגנט חזק מלמעלה, ואז מה שקורה הוא נמשך ללמעלה, ואז רואים אותו קשור עם חוטים ועף. בוא איזה כדור פורח, מה זה? מאיפה הכוח הזה? או שהם שמו שני מגנטים, אחד למטה ואחד למעלה, ואז הוא עמד בדיוק באמצע. עוד איזה דבר שהוא קצת פחות הגיוני. איך שלא יהיה, אנחנו רואים שיש דברים שהיו נתפסים בזמנם כמשהו סגולי. איך זה עובד? לא יודע, אבל זה סגולתו. סגולת המגנט כן הוא. אז הוא אומר, בוא וראה גם זה אין בהם. הבל המה מעשה תעתועים, בעת פקודתם יאבדו. הוא אומר הבל המה, אין הכל מעשיהם הם מעשה תעתועים, אין בהם שום סגולה. ובעת פקודתם יאבדו, כאשר השם יפקוד עליהם, אז יאבדו. ואומר המלבי"ם תשים לב שזה מקביל למה שאמרנו קודם. אמרנו והשם אלוהים אמת, על זה הוא אומר לך הפסל שקר נסכו. אמרנו השם הוא אלוהים חיים, כנגד זה אומר לך הפסל לא רוח בם, אין בו חיות. אמרנו השם הוא מלך עולם, על זה אומר לך הבל המה. הבל על עצמם לא מולכים, בוודאי לא על העולם. אמרנו מקצפו תרעש הארץ על הקדוש ברוך הוא, ועליהם הוא אמר לא די שאף אחד לא מתרגש מהם אלא הם בעצמם יאבדו, בעת פקודתם יאבדו.
מסביר הרד"ק, וזה כמו שראינו לעיל, יאבדו מארעא. מה זה פקודתם? פקודתם הכוונה כאשר יפקוד השם על בבל. הרי אנחנו יודעים שבבל נחרבה על ידי מדי ופרס. ואז בעצם בא פקודת האלילים. קרא בל, קרס נבו. בל זה האלוה של בבל. הם האמינו בו. והם היו האלוהויות שלהם. ועליהם נאמר היו עצביהם לחיה ולבהמה. פירושו של דבר, את האלוה שלהם פירקו לחלקים, העמיסו אותו על בהמות כדי לקחת אותו להשתמש במתכת שלו. זה מה שכתוב היו עצביהם, האלילים שהם עובדים אותם, לחיה ולבהמה. העמיסו אותם על חיות ובהמות כדי להתיך אותם ולעשות מהם זהב לשימושם. כך שאתה רואה שבעת פקודתם, אומר לך תדע לך, יגיע עת פקודתם. כשהשם יפקוד על בבל, אז יפקדו גם על אליליהם. וכך היה מקובל, כשאומה הייתה כובשת אומה אחרת, אז היא מיד הייתה משמידה את האלוה שלה. כי מה זה בעצם מוכיח? שהאלוה שלנו חזק והאלוה שלהם הוא אפס. ולכן היו לוקחים מיד את האלוה של האומה השנייה, שוברים, הורסים, כותתים ומשתמשים בכל הזהב שלו לצרכיהם ולענייניהם. זה מה שהוא אומר, הבל המה מעשה תעתועים, כאשר אני אפקוד על בבל, אז גם תהיה פקודתם של אליליהם, בעת פקודתם יאבדו. לא כאלה חלק יעקב, כי יוצר הכל הוא, וישראל שבט נחלתו, השם צבאות שמו. לא כאלה חלק יעקב. לא כמו האלילים, שהם חלקם של הגויים, לא כאלה זה חלק יעקב. השם הוא יוצר הכל, אומר הרד"ק. השם הוא שבט נחלתו, שישראל הוא שבט נחלתו. ואנחנו לא עובדים...
אף אחד אחר אלא רק את הקדוש ברוך הוא. והם שבט נחלתו כי בו הקדוש ברוך הוא בחר, בחר לו לנחלה, הם חלקו ונחלתו. ואפילו שאנחנו גלינו מארצנו, אבל לא עזבנו את אלוקינו, עדיין אנחנו מאמינים בו באמונה שלמה ואנחנו מכירים ומודים השם צבאות שמו. מה זה צבאות? אדון הצבאות של מעלה ושל מטה. הכל רק ממנו. שימו לב, אומר הרד"ק, כל אלה הדברים שלח ירמיהו הנביא לזקני ישראל אשר גלו בגלות בבל, הגלות הראשונה עם יהויכין. ראינו שהכל התחיל בכדנה תאמרון להון. זאת אומרת ככה תאמרו לגויים, המנסים לשכנע אתכם לעבודה זרה. עד כאן זה האמירה שהוא אומר לזקני ישראל לומר לגויים, שהאלוה שלהם אין בו ממש, שאיננו מאמינים בו, שאיננו מקבלים אותו, ויש רק אל אחד גדול בשמיים שהוא חלק יעקב והוא יוצר הכל וישראל הם שבט נחלתו, השם צבאות שמו. כל זה מה שתאמרו לגויים אשר מנסים לפתות אתכם לעבוד עבודה זרה.
עוד דבר מביא כאן הרד"ק, שמה שכתוב בעת הבל המה מעשה תעתועים בעת פקודתם יאבדו, הוא מביא והחכם הכוזרי פירש בעת פקודתם יאבדו, אם תפקדם ותחפש עליהם, לפקוד הכוונה היא לחפש, כן? תנסה לראות מה יש בו, תפקוד ותחפש עליהם יהיו לאפס, כדבר המזויף שאם יחפשו עליו יהיו מוצאים התחבולה. אבל העניין האלוהי כל אשר תחפש עליו תמצאו כזהב. הארכנו בזה בספר הכוזרי, מי שירצה יוכל לשמוע בדיסק. נסביר בקצרה. כשמדובר בתחבולה, כשמדובר בתחכום, וניתן דוגמה, כל מה שקוסם עושה, זה סוג של תחבולה. אף אחד לא חושב שהוא איזה רב מג או מכשף או משהו מעין זה. כל אחד יודע שהוא תחבולה. ומה? הקוסם לאחר מכן מגלה לך מהי התחבולה, אה, זה, נו, טריק ברור, פשוט, אחרי שאתה יודע. אבל לפני שאתה יודע, אתה באמת לא יודע מאיפה הוא שולף לך יונים ואיך הוא מרחף באוויר ואיך הוא חותך קופסאות שבתוכם אנשים וכל הדברים האלה נראים מפליאים מאוד. ככה גם כן הוא אומר הצלם. הצלם שכביכול מנסים ליצור איזה שהוא רושם שהוא משפיע ושהוא עושה ושהוא פועל, בעת פקודתם, כאשר אתה תחקור בו, תפקוד עליו, אתה תמצא את הטריק, אתה תמצא את ההתחכמות, אתה תמצא את הזיוף ואת התחבולה שאיתו הם עובדים כביכול. לעומת זאת העניין האלוהי, ככל שתפקוד בו, תגלה שמדובר בזהב, זהב אמיתי. לא חיפויים, לא כל מיני טריקים וכל מיני טכניקות, אלא השם אלוקים אמת המשפיע לכל בריותיו, השם צבאות שמו.
המלבי"ם מסביר שכאן בעצם הנביא חוזר למה שהוא כתב בתחילת העניין. פה הוא אמר להם אל דרך הגויים אל תלמדו. למה? כי חלק יעקב לא באלה. הקדוש ברוך הוא נתן לנו כוחות רוחניים והקדוש ברוך הוא הוא הוא היוצר. עם ישראל לא מאמינים באותם כוחות שמאמינים בהם הגויים, כיוון שגם לפי שיטתם הם לא מאמינים שהפסל הוא היוצר. אולי הוא מוריד השפעות, אבל לא שהוא בעצם היוצר. וגם לדעת עובדיהם, אומר המלבי"ם, יש הם רק ממונים על דבר אחד. ואילו השם הוא יוצר הכל. מה פירוש הדבר? כמו שדיברנו בעבר, הם האמינו שיש אלוהויות רבות. כל אלוה אחראי על משהו. יש אל הים ואל היבשה ואל המלחמה ואל האהבה ואל השנאה ואל השלום ואל וכולי וכולי. הם האמינו באלוהויות רבות. אז כל אחד אחראי, מה שנקרא נקודתית, על המחלקה שלו. לעומת זאת השם הוא יוצר הכל. וגם אל תחשוש שמא השם מסר אותנו תחת רשותם והשגחתם. ישראל שבט נחלתו. עם ישראל לא נתונים תחת המערכה, אלא אך ורק תחת שבט נחלתו של השם יתברך. ושמו השם צבאות. פירושו של דבר הוא מושל בכל הצבאות לעשות בהם כרצונו. שים לב, אומר המלבי"ם, כתוב חלק יעקב וכתוב ישראל. לא כאלה חלק יעקב כי יוצר הכל הוא וישראל שבט נחלתו. ישראל שבט נחלתו וחלק יעקב, מה ההבדל? אז כבר הסברנו כמה פעמים שישראל זה לשון שררה. ויעקב זה לשון עקב. לשון עקבה. דהיינו הרובד הנמוך יותר. אז או שהוא מדבר כאן על הגדולים לעומת אלה שהם פחות גדולים, או שהוא מדבר על שבט יהודה לעומת ישראל שכבר גלו. ישראל שהם כעת עשרת השבטים ונמצאים בין האומות, אז כנגדם הם מכונים יעקב. אז לא כאלה חלק יעקב וישראל הם ממש שבט נחלתו. ישראל שהם שבט יהודה, הם ממש שבט נחלתו כי הם הרבה יותר קשורים ומחוברים אליו, לכן הם נחלתו בייחוד שיש עליהם השגחה פרטית.
אספי מארץ כנעתך יושבת במצור. אספי מארץ כנעתך, רש"י מסביר, החביאו כנושי מארעה סחורתיך. כנעתך זה מלשון כנען. וכנען אנחנו יודעים זה ביטוי לסוחרים. כנען בידו מאזני מרמה. כנען זה ביטוי לסוחר, לא ידור בו כנעני. כנען זה ביטוי לסוחר. ועל זה הוא אומר אספי מארץ כנעתך, הכוונה תחביאי את הסחורה. והסיבה היא מפני האויב. רש"י מביא עוד הסבר, שכנעתך זה מלשון הכנעה ושפלות. מה שהוא בעצם בא לומר, שתהיי כנועה ומושפלת יותר, יותר משפלות הארץ. את ירושלים שאת כעת במצור, יושבת במצור, אספי מארץ כנעתך. תהיי שחה ומושפלת יותר משפלות הארץ. כך תהיה הכנעתך. הרד"ק מסביר שזה לא מדובר עלינו בכלל. הרד"ק אומר שזה פנייה לבבל. אומר הרד"ק, יאמר כנגד בבל. אתם היום בבל מתגאים על ישראל, כיוון שאתם שליטי על וישראל הם נתונים למרמס תחת רגליכם. והיות וכן, מה שאתם אומרים להם זה לעבוד אלילים, אתם כופים אותם לעבודה זרה. אומר להם, כה אמר השם אומר לך בבל, אספי מארץ כנעתך. ההכנעה שאת היית מכניעה את העמים, תאספי את אותה הכנעה, פירושו של דבר לא יהיה לך עוד כוח להכניע אותם. מאין איזה לשון זה אספי? כמו אסוף ידיך. אסוף ידיך פירושו של דבר תמשוך את היד. כאילו אסוף ידיך. עכשיו המובא שהוא אמר לו לדרוש באורים ותומים, והוא ראה שכבר אין זמן, אמר לו אסוף ידיך ואנחנו נלך, לא נמתין. אז גם פה אספי מארץ כנעתך. את בבל המכניעה את ישראל, כביכול משכי ידייך מהם. יושבת במצור, אז כמו שאמרנו זה חוזר על בבל. אז מה זה יושבת במצור? במצור הכוונה במקום כמו מקום מבוצר. כמו בתוקף עריהם וכרכיהם ומגדליהם, את יושבת במצור, את מרגישה שאת במקום מבוצר ואף אחד לא יוכל לפגוע בך, דעי לך שבסופו של דבר גם עלייך תעבור כוס, בת בבל השדודה אשרי שיאחז וניפץ עוללייך אל הסלע, הכוונה גם עיתך יבוא, כמו שאנחנו יודעים על ידי פרס ומדי בקיצה של בבל.
המלבי"ם מסביר, אספי מארץ כנעתך, הוא בעצם פונה לבת יהודה. והוא אומר לבת יהודה, למה את נכנעת לעמים אחרים? למה את נכנעת אל צבא השמיים? וזה המשך למה שראינו קודם. שהקדוש ברוך הוא המושל בכל ואין שום כוח באלילים. אז את בת יהודה, אספי מארץ כנעתך. הכוונה היא אל תקנעי אל אותם כוחות כביכול, אל אותם אלילים. את היושבת במצור, יושבת במצור מכיוון שבאמת הם הרי היו במצור ומצוק. אז תאספי את ההכנעה שלך כלפי אותם כוחות, אדרבה, למי יש להיכנע? רק לריבונו של עולם.
כי כה אמר השם הנני קולע את יושבי הארץ בפעם הזאת. והצרותי להם למען ימצאו. כה אמר השם הנני קולע את יושבי הארץ בפעם הזאת. מה זה קולע? מלשון זורק באבן הקלע. מה שנקרא רוגטקה. זה קולע, כמו שמשליכים אבן בקלע. אז הוא אומר כך גם כן כל גוי וגוי יושלכו ממקומם. לא רק עם ישראל. ואז בעצם יש כאן פנייה, לפי מה שהרד"ק הסביר שזו פנייה לבבל, אל תתגאו על עם ישראל, אז הוא ממשיך ופונה אליהם ואומר להם, גם רגע, מותכם יקלעו. הרי גם אתם תגלו. אז למה אתם כך מרגישים גבוה מעל עם ישראל? כה אמר השם הנני קולע את יושבי הארץ. אומר כך גם כן התנבא ירמיהו על אדום, על מואב, כולם לקו על ידי נבוכדנצר, ואחרי זה נבוכדנצר לקה ונלכדה בבל בתחילת מלכות בן בנו. בנו של נבוכדנצר היה אויל מרודך, בן בנו היה בלשצר, והרי אנחנו יודעים ביה בלשצרא אתקטיל בלשצר, כך שאתה רואה שהמציאות של בבל במנוחה והשקט הייתה זמנית.
והצרותי להם למען ימצאו. מה זה והצרותי להם למען ימצאו? אני עשיתי להם מצור וצוקה. מה זה למען ימצאו? אז מסביר הרד"ק בשם אביו, שהכוונה היא למען ימצאו צרות רבות. עד שיאמר כל אחד ואחד מהם אוי לי על כך שישראל לוקים. זאת אומרת, הם יבינו שהמצב שלנו משליך גם עליהם. שהסבל שלנו יגרום גם לסבל להם. ולכן הוא אומר והצרותי להם למען ימצאו, ואז הם יגידו אוי לי על שברי נחלה מכתי ואני אמרתי אך זה חולי ואשאנו. דהיינו הם יגיעו לכזה מצב שהם יגידו אוי לי על שברי, כמו שנסביר תכף בפסוק הבא. האבן עזרא מסביר שהשם יביא עליהם קולעים. והקולעים האלה ייצרו להם מקומם. פירושו של דבר הקולעים האלה הם ייצרו להם. והם האנשים האלה ילכו ויתחבאו במקום מסוים כדי לברוח ולהימלט מהקולעים. וההתחבאות באותו מקום, זה יהיו אנשים רבים שמתחבאים באותו מקום, אז ממילא המקום צר. וזה מה שהוא אומר, והצרותי להם, הכוונה על ידי הקולעים שיבואו ויחפשו אותם, הם יתחבאו במקום צר, למען ימצאו. והדבר הזה הוא יגרום שימצאו אותם הקולעים. ועל ידי זה שהם יהיו מרוכזים במקום אחד, יקל על הקולעים דווקא להרוג אותם. אז הם הלכו וברחו והטמינו עצמם במקום מסוים כדי שלא ימצאו אותם, ואדרבה, אומר הקדוש ברוך הוא, זה למען ימצאו. כיוון שעל ידי זה כולם יהיו מרוכזים והקולעים יוכלו להרוג את כולם. המלבי"ם מסביר, כי כה אמר השם הנני קולע את יושבי הארץ בפעם הזאת. מה שבא ראה עליכם, פה זה פנייה לעם ישראל, לא כמו שאומר הרד"ק לבבל. אלא לעם ישראל, דעו לכם, כל מה שבא עליכם רעה, זה לא מהמערכה. זה לא מהפסילים והאלילים כמו שהאמנתם, זה רק מהשם. אומר השם, הנני קולע. אני זורק אתכם בכף הקלע חוץ מגבולם. ושם אצר להם. ולמה? למען ימצאו. למען ימצאו את מי? למען ימצאו אותי כשיבקשו אותי. כך אומר השם. זאת אומרת שפה הכל זה פנייה לעם ישראל. הנני קולע את יושבי הארץ הזאת, זה ארץ ישראל. והצרותי להם למען ימצאו, כאן הם לא מחפשים אותי ולא מוצאים. אבל כאשר אני אגלה אותם, אז הם יחפשו את השם. כמו שכתוב והפיץ השם אתכם בעמים וביקשתם משם את השם אלוהיך ומצאת. אז זה למען ימצאו. אומר הקדוש ברוך הוא, אני אקלע אותם מכאן ואגלה אותם, ואז הם באמת יתחילו לבקש את השם. כמו שמובא שירמיהו הנביא אמר להם על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו, אמר להם חי נפשי, אם הייתם בוכים בכייה אחת בטרם הגלות, לא הייתם גולים. זאת אומרת, אתה רואה שאיפה ימצאו? דווקא שם על נהרות בבל התחילו לבכות להשם. זאת אומרת, דווקא הגירוש וכף הקלע שקלע אותם בם, דהיינו גירש אותם אל בין האומות, זה הביא אותם לבקש את השם.
אוי לי על שברי נחלה מכתי. ואני אמרתי אך זה חולי ואשאנו. אוי לי על שברי. הנביא הרי כאן מדבר על פורענות יושבי הארץ. ואז הוא אומר, גם שאר האומות, בין כך ובין כך, אוי לי על שברי. למה? הרי הפורענות היא על שאר האומות. אומר נכון, יש פורענות על שאר האומות, אבל מי לוקה תחילה? עם ישראל. עם ישראל הם הלוקים תחילה. ואז נחלה מכתי. זה חולי, זה מכה שהופכת אותך להיות חולה. וחשבתי, טוב, זה חולי מה שנקרא נסבל. ואני אמרתי אך זה חולי ואשאנו. אבל הנה אני רואה שזה חולי שבלתי ניתן לסבול אותו. אהלי שודד וכולי, כמו שהוא אומר בפסוק הבא. המלבי"ם מסביר שהנביא בעצם צועק על שבר עמו. והוא אומר, בואו ראו שהשבר הזה זה שבר השגחתי. זה על ידי השם. זה שבר שבא מאיתו יתברך. זה בהשגחה פרטית. סרו מאת השם ולכן אוי לי על שברי. לשבר שלי ישנם שני חסרונות. א', זה שבר חיצון. ב', נחלה מכתי. יש מכה פנימית. והיא מכה כואבת ביותר. זאת אומרת, לפעמים בן אדם חוטף מכה והיא חיצונית. אז נו, היא קלה להתרפא. אבל אם המכה גם פנימית, אם זה חולי פנימי, זה כבר הרבה יותר מסוכן. ואני אמרתי אך זה חולי. זאת אומרת, אני חשבתי שיש לי רק את החולי הזה, חולי פרטי ואשאנו, אני אוכל לסבול אותו. כמו שכתוב אני אישא והמלט וכולי. ואסוברנה, כמו שאומר תרגום יונתן, אני אוכל לסבול אותו. אבל אני רואה שיש לי חולאים רבים ונאמנים שהם הרבה יותר קשים והם לא ניתנים כביכול, אותם לא ניתן לסבול.
אהלי שודד וכל מיתרי נתקו. בני יצאוני ואינם, אין נוטה עוד אהלי ומקים יריעותי. הוא אומר אהלי שודד וכל מיתרי נתקו. גם אם אני ארצה לטעת אוהל אחר אחרי שהאוהלי שודד, הכוונה נלקח ושודד ממני, אני רואה שכל מיתרי נתקו. המיתרים הקושרים את האוהל, הם כבר ניתקו, מנותקים. וגם אם אני אמצא מיתרים כדי לקשור מחדש את האוהל, אומר הרי בני יצאוני, יצאו ממני ואינם. עד שאם כן אין נוטה עוד אהלי. פירושו של דבר אין עוד סיבה לנטות את אהלי. וזה מפרש עד כמה השבר החיצון היה שבר קשה. עכשיו הוא מסביר מה שכתוב נחלה מכתי, שזה בעצם השבר הפנימי. המכה הפנימית, עד כמה המכה הזאת נחלה מכתי, עד כמה זה מכה שבעצם עושה אותי בגדר של חולה.
כי נבערו הרועים ואת השם לא דרשו. על כן לא השכילו וכל מרעיתם נפוצה. כי נבערו הרועים. הרי ראינו שהאוהלי שודד, מיתרי נתקו, בני יצאוני ואינם, אין עוד נוטה אהלי. כל זה מחמת מה? מכיוון שנבערו הרועים. נבערו הכוונה מלשון בער וכסיל. ולכן אין עוד מי שנוטה את האוהל. ומי הם הרועים? זה יהויכין, זה צדקיהו, שהם היו המלכים. המלכים הם נקראים רועים. וכך תרגם יונתן, אטפשו מלכיא. המלכים נהיו טיפשים, נהגו בטיפשות. ולא השכילו, הכוונה היא לא הצליחו. כמו שכתוב ויהי דוד בכל דרכיו משכיל. והיות ויהויכין וצדקיהו לא דרשו את השם, לכן הם לא הצליחו במלכותם, להבדיל מיאשיהו שכן הצליח, כן? כיוון שהוא כן דרש את השם. ולכן כל מרעיתם נפוצה. מה זה מרעיתם? הכוונה העם, הצאן שהם היו רועים, נפוצו בגלות. אומר המלבי"ם, הסיבה שלא השכילו את מעשיהם לשמור את האוהל ואת הצאן, זו הגורמת שמרעיתם נפוצה. פירושו של דבר, אם היו מעשיהם מתוקנים, על ידי זה האוהל והצאן היו שמורים. ועל ידי זה מרעיתם לא נפוצה, פירושו של דבר לא הייתה גלות.
קול שמועה הנה באה ורעש גדול מארץ צפון. לשום את ערי יהודה שממה מעון תנים. קול שמועה, אומר הרד"ק, הקול שאנחנו שומעים ורעש גדול בשמועות מבהילות, כמו הרעש שבא מארץ צפון. ומה היה אותו הרעש? ביחזקאל כ"א כ"ד מבואר שנבוכדנצר יצא מארצו ועמד על אם הדרך כדי לקסום קסם. הכוונה היא להטיל גורל. לאן אני הולך עכשיו? מה הכיוון? האם על בני עמון או על ירושלים? ונפל הקסם על ירושלים. נפל הגורל על ירושלים. כמו שראינו שהם היו עושים ניסיונות, לפעמים עם חיצים שהיו יורים אותם לארבע רוחות השמיים והחץ הגיע לירושלים, ועוד כל מיני דוגמאות מן הסוג הזה. אז דרכם היה לקסום קסמים ועל ידי הקסם הזה לראות בו סימן מה הכיוון, מה צריך להיות כעת הפעולה והמעשה אשר יעשו. על זה הוא אומר הנה קול שמועה. קול שמועה הנה באה. מה זה קול שמועה? שנבוכדנצר יצא ממקומו. ואחרי זה יש קול רעש גדול, כי הוא יוצא עם כל חילותיו, וזה עושה רעש גדול. ומה המגמה? המגמה היא לשום את ערי יהודה שממה מעון תנים. הקסם כבר נפל על ירושלים, אז פניו אל ירושלים כדי לשים אותה מעון תנים. מעון תנים הכוונה היא מקום ששמה יהיו התנים. ובאיזה מקום התנים נמצאים? במקום שהוא שמם. במקום שאין שם חיים, אז אין אנשים, שמה באים לגור התנים. אז הוא רוצה לשים את ירושלים שממה מעון תנים.
ידעתי השם כי לא לאדם דרכו. לא לאיש הולך והכין את צעדו. יש פה שני כיוונים איך להסביר את האמירה הזאת. הרד"ק מסביר, וכך גם כן משתמע, כן, לא בהכרח, הרד"ק, בוא נישאר בינתיים ברד"ק, כך הוא מביא בשם אביו. שזו בעצם אמירה ביחס לנבוכדנצר. והוא אומר, ריבונו של עולם, הרי התוכניות של נבוכדנצר הן לבוא לפה, הן להחריב את ירושלים, לעשות אותה שממה מעון תנים. ואז, כמו שאמרנו, הוא הסתפק לאן ללכת. אומר על זה הנביא, הרי הקסם הוליך לירושלים. אבל אני יודע השם כי לא לאדם דרכו. מי זה לאדם? זה לאדם הידוע. זה לנבוכדנצר. אני יודע ריבונו של עולם שזה לא ממנו. לא הוא הקובע את הכתובת. לא הוא המחליט לאן ללכת. הוא לא ברשותו. בידך לשנות את רצונו. ולא לאיש הולך והכין צעדו. כמו כן, לא לאדם ההולך בעולם, הולך בדרך, אין לו את הדרך שלו להכין צעדו. זאת אומרת, הוא לא יודע מה תהיה הפסיעה הבאה. הוא לא יודע מה יילד יום. הוא לא יודע כיצד הדברים יתנהלו בהמשך. הוא יודע מה הוא עושה כשהוא יוצא. אבל רגע אחרי, זה כבר לא בשליטה שלו. כי מהשם מצעדי גבר כוננו. זאת אומרת, הכל הוא מאיתו יתברך. ולאן אשר יוליכו רגליו, מאת השם, לשם הוא יגיע. ואם כן, אני מבקש ריבונו של עולם, שתעצור את נבוכדנצר. דהיינו, שאל תביא אותו לכאן. זו בעצם תפילה שהוא מתפלל כאן לפני הקדוש ברוך הוא, כדי שנבוכדנצר לא יבוא. ידעתי השם כי לא לאדם דרכו, זה לא נובע ממנו, אלא זה מאת השם. ואם ככה, בידך ובכוחך לעצור אותו. אז אנא ריבונו של עולם, תבלום את נבוכדנצר לפני שיגיע לכאן. כך גם כן משתמע מרש"י. כי רש"י אומר, לא לאדם דרכו, יצר הרע שבראת בו מטה אותו מן הדרך. זה פירוש ראשון. זה על לא לאדם דרכו. פירוש שני, ידעתי השם כי לא לאדם דרכו, אין ביד כל אדם כוח להצליח דרכו אם לא על פיך. ואז אם כן, אומר רש"י, אין כוח ביד אויב להחריב ביתך. אז עוד פעם, לפי זה יוצא שזה כמו שהסביר הרד"ק, שכוונת הדברים היא לא ביד נבוכדנצר הכוח להחריב ביתך, אלא בידך. ולכן ריבונו של עולם, אנא תעצור את נבוכדנצר רגע לפני. לעומת זאת, מצודת דוד, וכך גם כן משתמע מהפירוש הראשון של רש"י, אומר שידעתי השם כי לא לאדם דרכו, זה בעצם טיעון ואמירה של בני יהודה. בני ישראל הגרים ביהודה אומרים, אתה ריבונו של עולם יודע שלא לאדם דרכו. פירושו של דבר, אין פה מישהו שבאמת הכין דרכו ללכת בדרך השם. ולא לאיש הולך. פירושו של דבר, לא יימצא בינינו איש שהיה הולך ומכין את צעדו. באיזה בחינה? ללכת בדרך הישר, ללכת כפי ציווי השם. אלא הלכו כפי המזדמן והקרי. הכוונה היא, הם הלכו לפי מה שיצא להם ולפי המקרה. לא הלכו ולא פסעו בדרך השם. וזה מתאים למה שרש"י מסביר בפירוש הראשון, יצר הרע שבראת בו מטה אותו מן הדרך. זאת אומרת, הם כמו נמשכו אחר תאוות ליבם, אין להם את השליטה העצמית ללכת בדרך השם.
המלבי"ם מסביר, כי לא לאדם דרכו. בין הבחירה של האדם באיזה דרך ילך, זה לא לאדם, זה להשם. וגם אם הוא בוחר בדרך, לא איש הכין צעדו. הכוונה גם ההליכה והצעד, גם זה מאת השם. אז יש פה שני דברים. יש את המגמה והתכלית, לאן אני רוצה להגיע. אז נגיד אני רוצה להגיע עכשיו לירושלים. אז אומרים, לא לאדם דרכו. הבחירה עצמה היא בסיוע מאת השם. וגם כשאני ארצה להתחיל ללכת בפועל, גם זה מאת השם. זה השלב השני, לאיש הולך והכין צעדו. גם להכין צעדו זה מאת השם. ואז לפי זה מסביר המלבי"ם, כמו שהסביר הרד"ק, אז ריבונו של עולם, אתה יכול לעכב אותו. שאפילו שהוא בתוכניתו לבוא לירושלים, שלח אותו לרבת בני עמון. שלח אותו לכתובת השנייה שהוא הסתפק, האם לבוא לכאן או לשם. בידך ריבונו של עולם לשלוח אותו לשם. המלבי"ם מסביר שיש הבדל בין אדם לבין איש. כי תשימו לב, הפסוק פה אומר, הפסוק אומר ידעתי השם כי לא לאדם דרכו ולא לאיש הולך. אומר המלבי"ם, מה ההבדל בין אדם לבין איש? אדם זה מציין את מין האדם מצד השכל שבו. מצד שאדם הוא בוחר, מצד שאדם הוא משכיל. אז זה מציין את האדם. איש המעלה. לא לאדם דרכו. אפילו שנדמה לו אני בחרתי וזה במחשבה וזה בכוונת תחילה, זה מאת השם. תדע לך שזה מאת השם. לאחר מכן הוא אומר, ולא לאיש הולך והכין צעדו. איש בא לבטא מלשון יש. כל מי שהוא חי נקרא איש. מצד ישותו. לא לאיש דרכו, אגב אפשר להשתמש באיש גם בביטוי ביחס לבעלי חיים. ואז משמעות הדברים היא, לא לאיש הולך והכין צעדו, זה חוזר גם על בעלי חיים. שכל יש בבריאה לא מכין צעדו, אלא צעדו הוא מאת השם.
יסרני השם אך במשפט. אל באפך פן תמעיטני. יסרני השם אך במשפט. מביא הרד"ק, כמו שפירש רבנו יונה, שהנביא כאן בעצם מדבר כביכול בשם עם ישראל. והוא רואה את נבוכדנצר כביכול בא לארץ יהודה כדי לשים את הכל שממה. והוא אומר ריבונו של עולם, אני יודע שזה מוסר בשבילנו. אני יודע, אני יודע שזה נועד לייסרנו. אז אני מבקש ריבונו של עולם, תייסר אותי במשפט. במשפט פירושו של דבר בדין. בדין זה אומר כפי קו היושר ולא כפי הראוי בעת שיש חרון אף גדול. כשיש חרון אף גדול, אז חלילה וחס יכול להיות מצב שבו מידת הדין מכלה הכל. ואני מבקש ריבונו של עולם, יסרני אך במשפט. אל באפך פן תמעיטני. אל תעשה את זה באף וכעס, ואז תמעיטני מהיות לעם, מהיות לגוי. המלבי"ם מסביר שאני מבקש שהייסורים יהיו כמשפט וכמידת החטא. כי האף לא מבחין בין טוב לרע. כשיש כעס, הוא לא מבחין בין צדיקים לרשעים. אבל אני מבקש שזה יהיה במשפט. ואז כשזה במשפט, אז מי שראוי לו עונש יקבל, ומי שלא ראוי לו עונש לא יקבל.
ואז אני מבקש ריבונו של עולם, שבמקום שתשלח אותו אלינו, תשלח אותו לרבת בני עמון. שפוך חמתך על הגויים אשר לא ידעוך. ועל משפחות אשר בשמך לא קראו. כי אכלו את יעקב ואכלוהו ויכלהו ואת נווהו השמו. ריבונו של עולם, את נבוכדנצר תשלח לבני עמון. שפוך חמתך על הגויים אשר לא ידעוך. דהיינו, אני מבקש שאיתנו תנהג במשפט. ואם יש חמה, ואם יש רוגז ואף, אז שפוך חמתך על הגויים אשר לא ידעוך. ועל המשפחות של הממלכות שבשמך לא קראו. כי הגם שישראל, אומר הרד"ק, חטאו, הם עדיין לא יצאו לחלוטין מרשותך ריבונו של עולם. הם הרי לא התערבו בעם אחר, הם נבדלים מכל עובדי כוכבים, הם מחזיקים עדיין ברוב המצוות, הם קוראים בשמך, הם מתפללים לפניך. אז הגם שעדיין צריכים תשובה ועדיין אנחנו יודעים שקלקלו מעשיהם, אבל על כל פנים לא אבדה מהם תקווה ויש בהם עדיין חסידים. אז ריבונו של עולם, אם כבר אתה רוצה בכעס ובאף, אז שפוך חמתך על הגויים אשר לא ידעוך. מה זה ועל משפחות אשר בשמך? מה זה משפחות? משפחות הכוונה היא גויים. כי האומה נקראת משפחה. כמו שכתוב ואם משפחת מצרים לא תעלה. אז גם כן מדברים פה על משפחות האומות. ולמה? כי אכלו את יעקב. הנה בואו ראה, אפילו שהם שבט אפי, הרי הקדוש ברוך הוא אומר על אשור שבט אפי. והאומות גם כשהם מייסרים אותנו, זה שבט אפו של השם יתברך. הכוונה היא זה מקל כעסו. אף אחד לא יכול לפגוע בנו אילמלא זה מגיע לנו בדין מאת השם. עם כל זה ריבונו של עולם, אתה קצפת מעט והם עזרו לרעה. ריבונו של עולם, אתה הרי קצפת מעט. והנה בואו ראה, הם היו מחמירים האומות הללו בשבט אפך. זאת אומרת, התביעה כנגד האומות, גם אצל פרעה אנחנו רואים את זה ובעוד, למה הקדוש ברוך הוא נתבע מהם? הרי אם אשור שבט אפי, אז לכאורה הוא עשה את מעשה השם, עוד מגיע לו שכר. כיוון שהוא הוא ביד השם. ואם הוא ביד השם, אז לכאורה למה הוא צריך להיענש על כך שהוא הוציא לפועל? אומר המלבי"ם, יש בהם כאלה שידעו את השם, אבל בשמך לא קראו. הגם שידעו את השם, אבל עדיין לא קראו בשם השם, אלא קראו בשם הבעל. כי אכל את יעקב, תשימו לב אומר המלבי"ם, מוזכר פה פעם אחר פעם. כי הרי האכילה כאן מוזכרת, כי אכלו את יעקב ואכלוהו ויכלהו. זאת אומרת אכל ואכלוהו ויכלהו. פעם אחר פעם. פעם אכל, אחרי זה אכלו, ואחרי זה ויכלהו. זאת אומרת אחרי שאכל אותו להנאתו, כילה אותו לגמרי. וזה הכיליון המוחלט שמראה שהיה פה רוע לב לשם כליה. כי כשאדם אוכל, אתה אומר לשם תועלת. אבל כאשר הוא מכלה, זה זה מתוך רוע לב. אז לכן הוא אומר כאן ויכלהו לגמרי. והשם את נווהו. אומר המלבי"ם, יש להסביר את העניין הזה על רבת בני עמון. רבת בני עמון הם היו צוררי יהודה. ואנחנו ראינו את זה שהם היו, הגמרא מכנה אותם שכנים רעים. כך הגמרא מכנה אותם, את העמונים והמואבים, הגמרא מכנה אותם שכנים רעים, כי הם אלה שיעצו לגויים מתי לבוא לכבוש את עם ישראל. אפשרות נוספת, אומר המלבי"ם, שזה חוזר על נבוכדנצר. ששפוך חמתך על הגויים אשר לא ידעוך, ריבונו של עולם תשפוך חמתך על נבוכדנצר. שנבוכדנצר שלוש פעמים בא על ירושלים. כמו שהגמרא אומרת, גלו בשבע, גלו בשמונה, וגלו בשמונה עשרה. הרי היו כמה גלויות. אנחנו יודעים שבהתחלה גלו שניים וחצי השבטים שהיו מעבר לירדן. לאחר מכן גלו שומרון, גלתה שומרון, שהכוונה ישראל, עשרת השבטים. ובסוף גלו יהודה. וגם בגלות יהודה אנחנו יודעים שהיו שלבים. לא גלו כולם בבת אחת. היה את הגלות של החרש והמסגר, לאחר מכן היה גלות של דלת העם, ובסוף לא נותר מאומה, זה היה אחרי גדליה בן אחיקם. כך שאתה מבין שהגלויות היו בשלבים. אז לכן אני מבקש ריבונו של עולם, הנה בואו ראה, אכל את יעקב ולאחר מכן אכל בשנייה, ואכלוהו, ולאחר מכן ויכלהו, שזה שלוש גלויות כנגד נבוכדנצר הוא מדבר.
אגב, ישנם כאלה יפי נפש למיניהם, שהם לא כל כך אוהבים את זה. מאיפה הם מכירים את זה, תשאלו? מה להם ולירמיה? הם מכירים את זה מההגדה של פסח. ויש כל מיני מתקנים למיניהם, כל מיני יפי נפש, כבר לא מדבר על אלה שעשו להם הגדה אלטרנטיבית בקיבוצים ובכל מיני מקומות מן הסוג הזה, אני לא מדבר עליהם. אני מדבר כבר על כאלה שכביכול עדיין נשארים עם הטקסטים המקוריים, אבל שפוך חמתך על הגויים, מה פתאום? מה זה הדבר הזה? למה לשפוך חמה על הגויים? אנחנו כבר כפר גלובלי קטן ומדינת ישראל מקובלת כחלק מחבר מדינות העולם, ומה פתאום לשפוך עליהם חמה ולכלות אותם ו... אז קודם כל זה התייפייפות נפש, כי בהזדמנות הראשונה שהם יכולים לכלות אותנו, זה מה שהם עושים. וגם אם אתה רואה אותם מדברים פוליטיקלי קורקט, מי שבאמת יודע מה בתוך ליבם ומה הם עושים כשיש להם הזדמנות, אז יכול לראות, זה בדיוק אירופה. אירופה מדברת פוליטיקלי קורקט, אבל לפני 70 שנה היא הראתה לנו מה היא יודעת לעשות כשהיא מורידה את הכפפות וכבר לא מדברת פוליטיקלי קורקט, אלא היא מדברת מה שבאמת קורה אצלה בפנים. היום הם מנסים לפעול כנגדנו דרך האו"ם ודרך חרמות וכל מיני דרכים כדי להצר את דרכינו. אבל אם הם היו יכולים, הם היו עוד פעם מחדש פותחים את המשרפות, וכולנו יודעים עד כמה הפולנים ועד כמה ההונגרים וכל אלה שכביכול היו אנשים פרטיים שם, כמה הם עזרו למכונה הנאצית ימח שמם וזכרם לחסל את היהודים, והיו שמה ומהאוקראינים, כמה הם התמסרו לשם שמיים, בלי שום רווח, בלי שום דבר, לבוא להלשין על היהודים ולמסור אותם ולהרוג אותם. אז התייפייפות הנפש הזאת שהגויים מה פתאום וגם הם יצורים חיים וגם הם רוצים לחיות ו... אל תהיה תמים. אל תהיה תמים, האנשים הללו אם רק היו יכולים, היו מיד מחסלים את כולם. אבל נניח לזה, מראש הרי מעיקרא אין כאן קושיה. כי מי שקורא מה כתוב כאן, שפוך חמתך על הגויים אשר לא ידעוך ועל משפחות אשר בשמך לא קראו, והוא כותב מיד, כי אכלו את יעקב ואכלוהו ויכלהו ואת נווהו השמו. זאת אומרת, על איזה גויים הוא מדבר כאן? הוא מדבר על כאלה שאכלו את יעקב. הוא מדבר על כאלה שכינו אותנו. זאת אומרת, אם יש איזה גוי ברואנדה שאין לי שום קשר אליו, אז מה אכפת לי ממנו? למה שהשם ישפוך חמתו עליו? אין לי בזה שום עניין, אדרבה. הרי כתוב שידעו אותי למגדול ועד קטנם, ויתוקן עולם במלכות שדי, ורבנו ירוחם ממיר אומר שהעולם לא יהיה שלם ומתוקן עד שהגוי הכי רחוק והכי מגושם יכיר את השם. כך שלמעשה, ודאי שאין לנו עניין בחיסול הגויים, זה לא המטרה שלנו. המטרה שלנו זה שלא יפריעו לנו לעבוד את השם. ואם אנחנו כבר מבקשים שפוך חמתך על הגויים, זה על הגויים שאכל את יעקב ואת נווהו השמו. זה אלה שמייסרים אותנו, זה אלה שמענים אותנו, זה אלה שרדפו אותנו, עליהם אנחנו מבקשים. ריבונו של עולם, כאשר אתה תייסר אותם ויתגדלתי ויתקדשתי לעיני עמים רבים, מתי זה יהיה? כשכל אלה שהצרו לנו, הקדוש ברוך הוא ביום הדין הגדול והנורא יבוא האש ותכלה ותשרוף את כל המצירים ואת כל המהרסים והמעקרים את כרם בית יעקב, אז באמת יתגדל ויתקדש שמו יתברך בעולם, ועל זה היא בעצם הבקשה שלנו.