לכן כה אמר השם צבאות אלוהי ישראל, הנני מאכילם את העם הזה לענה, והשקיתים מי ראש. אומר השם אני מאכיל את העם הזה לענה. לענה רש"י אומר עשב מר. מי ראש זה ארס של נחש. המים היוצאים מראשו, זה הכוונה מי ראש. יש עוד הסבר שמי ראש זה מי סחיטת עשב שקוראים ראש, ר' ו' ש'. זה נקרא מי ראש כי היו סוחטים עשב שהוא מר ביותר, ולנוזל היוצא מהעשב הזה קוראים ראש. והוא ממשיל כאן ואומר הצרות יהיו כמו לענה וראש, שזה סם המוות. ולכן הנני מאכילם לענה, אומר המלבי"ם כמו שהם זנו את נפשם במאכלים מרים, דהיינו הוא מדבר פה על הבחינה הרוחנית, שפה מדובר באמונות ארסיות שמשחיתות את הנפש. אומר הקדוש ברוך הוא כנגד זה יהיה להם מי ראש ולענה, שזה מה שהם יאכלו. מה שאתה הכנסת אל ראשך כל מיני דברי הבל, כנגד זה יהיה את הראש ואת הלענה שזה יהיה הקלקול.
והפיצותים בגויים אשר לא ידעו המה ואבותם, ושילחתי אחריהם את החרב עד כלותי אותם. והפיצותים בגויים אשר לא ידעו המה ואבותם, כמו שהם עבדו אלוהים אחרים שהם לא ידעום ולא שערום אבותם, גם הם יהיו נפוצים בגויים שלא ידעו המה ואבותם. והפיצותי בגויים עד כלותי אותם. אומר הרד"ק כלותי אותם רובם. כיוון שיש הבטחה שלעולם עם ישראל לא יכלה, אז לא ייתכן להבין שמה שכתוב כאן כלותי אותם זה כליה מוחלטת. אלא כלותי אותם הכוונה עד שיכלו רובם.
כה אמר השם צבאות התבוננו וקראו למקוננות ותבואינה, ואל החכמות שלחו ותבואנה. כה אמר השם התבוננו, תתבוננו בפורענות שקרבה לבוא, וקראו למקוננות. שים לב, לא כתוב למקוננות אלא למקוננות. ל' זה אומר ה' הידיעה. כמו ה' הידיעה. המקוננות, הידועות, המוכרות. פירושו של דבר אלה שהם מקוננות, מה שנקרא הם ניסיון. אלה המומחיות, למקוננות, לטובי המקוננות, למומחיות שבהם. כיוון שפה יש על משהו רציני מאוד לקונן, אז תקראו לאלה שבאמת התמחו בנושא. למקוננות ותבואינה. ואל החכמות, החכמות הכוונה היא אלה שהם מומחיות וחכמות בדברי הספד וקינה, גם להם תקראו, שלחו ותבואנה. המלבי"ם אומר, מה התבוננו כאן? אומר תתבונן שההרג, האבדון, כל הצרות שקרו להם כעת, זה לא דומה לתקופות האחרות שהיו בהם צרות, היו אסונות, היה הרג. תמיד כאשר היו קוראים למקוננות, המקוננת מה תפקידה? לקונן על הנפטרים. על אלה שכבר אינם בין החיים. אז יש צרה, יש אסון, אז המקוננת באה ומקוננת על אלה שמתו, על אלה שאינם בין החיים, עליהם מקוננים. מי מקונן? הנשאר מקונן על מי שכבר איננו כאן. הוא אומר אבל כאן בואו תתבוננו, הקינה תהיה שונה. והשוני של הקינה כי עיקרה יהיה על הנשארים, לא על אלה שהלכו. ואדרבה, עוד יכול להיות מאוד שאלה שהלכו עוד מצבם טוב באופן יחסי לעומת הצרות הממתינות לבוא עליהם. אז לכן הקינה תהיה על הנשארים. ולכן הוא אומר התבוננו, תתבוננו על המעשים שלכם, פירושו של דבר אל תחפשו לבכות על המתים אשר כבר מתו, אלא אתם יכולים לשנות את דרכיכם. מכיוון שכעת אנחנו קוראים למקוננות, למקוננות ותבואנה, המקוננות שבאות לקונן תמיד על המתים, הם יבואו כעת לקונן עליכם. ותשלחו אל החכמות שגם הם תבואנה, שהחכמות יהיה להם עצה וחוכמתם איך לשמר את החיים שלא ימותו. החכמות לא צריך אותם בשביל לקונן. אלא אדרבה, החכמות הם יתנו עצה איך למלט את העם. ולכן תקראו להם שהם אולי יצילו את העם מהצרות העומדות לבוא עליהם, אז החכמות הם אלה שאולי יתנו תרופה למצב העתידי. המלבי"ם אומר, תשים לב שיש כאן שני ביטויים. כתוב התבוננו וקראו למקוננות ותבואינה, ואל החכמות שלחו ותבואנה. למה למקוננות קראו ולחכמות שלחו? ולא רק זה, למה פעמיים נוקט לשון ביאה? היה צריך להגיד התבוננו, קראו למקוננות ואל החכמות שלחו ותבואנה. תגיד על כולם תבואנה אחד. הוא אומר פעם אחת ותבואינה, פעם שנייה ותבואנה, כשכל אחד מהם הוא יחס ביאה בפני עצמה. אומר המלבי"ם, כיוון שהמקוננות היו מצויות בכל עיר ועיר. כי מה זה מקוננות? זה כמו היום להבדיל חברא קדישא. כשהייתה לוויה, אז כמו שלהבדיל יש חתונה מזמינים תזמורת, כשהייתה לוויה היו מזמינים תזמורת של מקוננות. וזה היה באים תזמורת. במשנה כתוב שהיו באים חלילים. זאת אומרת היה להם ממש מנגינות מיוחדות של קינה. אז להיות במקוננות יש בכל מקום, כמו שבית קברות יש בכל מקום, אז מקוננות הוא אומר להם קראו. והקריאה זאת אומרת הם פה באזור, אתה רק קורא לה היא באה. לעומת זאת החכמות לא מצויות בכל מקום. החכמות הם מועטות במדינה, לכן שלחו. שלחו זה שליחה מיוחדת. לפי זה אתה תבין למה פעמיים כתוב...
כי אתה קורא למקוננות והם יבואו מיד, מכיוון שהם פה נמצאות באזור, כי מקוננות נמצאות בכל מקום. לעומת זאת החכמות הם מפוזרות במדינה ולכן כתוב עוד פעם ותבואנה, כי להם ייקח זמן להגיע, מכיוון שהם באות מרחוק, אז להם שלחו ועד שיגיעו השליחים ועד ש... אז הם כבר ותבואנה, זה תהיה ביאה בפני עצמה, חוץ מהביאה של המקוננות שהם באות באופן מיידי, מכיוון שהם כמו שאמרנו, הם גרות כאן באזור.
ותמהרנה ותשנה עלינו נהי ותרדנה עינינו דמעה ואפעפינו יזלו מים. ותמהרנה ותשנה עלינו נהי, דהיינו כאשר המקוננות עם החכמות יתייעצו, אז שימו לב כמו שאמרנו קודם, הם לא יבכו על המתים, כי המתים כבר נסעו מכאן, הם כבר נמצאים במקום מנוחה. על מי הם יבכו? ותשנה עלינו נהי. הנהי זה לשון קינה, לשון בכי, הם יבינו שעל מי צריך לבכות, זה עלינו. מי שכאן עוד כל הסבל עוד עומד לפניו, זה עלינו. ותשימו לב, אל תתמהמהו, אלא ותמהרנה, תקראו להם שיבואו מהר, כמו חולה שנמצא ממש רגע לפני הסוף, אז ממהרים לקרוא לרופא כי אולי הוא יכול להציל אותו. אז לכן גם פה ותמהרנה, תגידו למקוננות שיבואו מהר, כי המקוננות והחכמות כמו שאמרנו באים לשנות את החיים, להודיע כביכול לכונן לעם מה עתיד להיות איתו, אז אולי כאשר העם ישמע את זה, אולי זה מה שישיב אותו בתשובה, הרי החכמות כמו שאמרנו אמורות לעורר בתשובה.
ואז ותרדנה עינינו דמעה. מלבי"ם אומר שהעפעפיים הם מציינות את העיניים שסגורות על ידי העפעף. וכאשר אנחנו נפתח אותם, אז אנחנו נראה את החללים ששוכבים לפנינו, אנחנו נראה את אלה שכבר לא בין החיים, ואז עליהם תרדנה עינינו דמעה. כאשר אתה רואה חס ושלום, רחמנא ליצלן, היו רואים קרוביהם מוטלים לפניהם, עיניהם היו יורדות דמעה. אבל עפעפינו יזלו מים, מה זה עפעפינו? כאשר אנחנו נעצום את העיניים, כמו שדיברנו שהעפעפיים מסמלים את הכיסוי, אז מה אנחנו בעצם נעשה? אנחנו לא נתבונן על המתים לפנינו, אלא כאשר עוצמים את העיניים אתה חושב קדימה, אתה מהרהר, ואז על מי אנחנו נחשוב? על עצמנו, לא על אלה שכבר נמצאים מתים לפנינו. ואז כאשר אנחנו נבין את המסר, מה זה בעצם צופן בחובו בשבילנו לעתיד, אז הוא אומר לא תרדנה עינינו דמעה, אלא עפעפינו יזלו מים, פה זה יהיה ברז, פה יהיה מים שהם יהיו ללא הפוגה. למה? כי נראה בעין השכל, אומר המלבי"ם, כי נבחר מוות מחיי הבוז והקלון האלה. טובים ונבחרים יותר חס ושלום המיתה מאשר העתיד שכמו שראינו שהוא עתיד להיות קשה ביותר, כמו שהנביא אמר ירושלים מעון גלים וכולי, מעון תנים. אז כשאנחנו נבין את מה שעתיד להיות, על ידי זה אנחנו נבכה הרבה יותר על עצמנו מאשר ממה שאנחנו בוכים על אלה שכבר אינם בין החיים.
כי קול נהי נשמע מציון, איך שודדנו, בושנו מאוד כי עזבנו ארץ, כי השליכו משכנותינו. כי קול נהי נשמע מציון. למה דווקא מציון? אומר הרד"ק, אמת שקול נהי נשמע משאר המקומות גם כן שגם הם נכבשו. אבל לפני שציון נכבשה, עדיין הם חשבו הסיפור לא נגמר. ומדוע? כי כל עוד ציון קיימת, ציון הכוונה היא ירושלים, אז שאר הערים יחזרו לבניינם. אנחנו נברח, נימלט, נשגב בציון, שמה אנחנו נתחבא, ולאחר מכן שאר הערים יחזרו ליישובם. ככה היה בזמן סנחריב שהוא כבש את הכל חוץ מירושלים, אז ירושלים הייתה להם למקום משגב, ולאחר מכן כאשר סנחריב הרפה מהם, הם חזרו והתיישבו בשאר המקומות. אבל כאן הוא אומר כל נהי נשמע מציון, ברגע שגם ציון נכבשה, אז נשמע קול נהי, אז נשמע קול בכי, מכיוון שאז הם אומרים איך שודדנו, המצב הזה גרם לכך ששודדנו לחלוטין, אין לנו עוד קיום. בושנו מאוד כי עזבנו ארץ, בושנו מאוד כיוון שכעת עזבנו ארץ. כל עוד ירושלים הייתה קיימת, עוד אמרנו עוד פה אנחנו יכולים להישאר ואנחנו נישאר בארץ. אבל כעת כל נהי נשמע מציון, אז עזבנו ארץ לחלוטין.
כי השליכו משכנותינו. השליכו משכנותינו זה פסוק שהוא מוקשה, ביטוי מוקשה. השליכו משכנותינו, היה צריך להגיד כי הושלכנו ממשכנותינו. משכנותינו אלו בתינו, והגלו אותנו, אז הושלכנו ממשכנותינו. מה זה השליכו משכנותינו? אז יש כאן שני ביאורים. ביאור אחד, משכנותינו השליכו אותנו החוצה. זה השליכו משכנותינו, משכנותינו השליכו. כביכול הבית שלנו השליך אותנו החוצה, כמו ולא תקיא הארץ אתכם, כביכול הארץ עצמה מקיאה וזורקת, אז ככה גם כן הבתים שלנו כביכול הם השליכו אותנו החוצה. אומר הרד"ק, אין לך בושת גדולה מזה, שאדם כביכול אנוס ומוכרח לצאת מביתו. לכן הם אומרים בזה בושנו מאוד כי השליכו משכנותינו, המשכנות שלנו, הבתים שלנו פלטו אותנו החוצה. עוד הסבר, וזה הסבר שלכאורה יותר מסתבר על פי פשוטו של מקרא, השליכו משכנותינו כי השליכו האויבים אותנו ממשכנותינו החוצה. זה הכוונה השליכו משכנותינו. אבל רש"י מסביר השליכו משכנותינו הכוונה את משכנותינו הם השליכו לארץ. זאת אומרת הם הרסו את בתינו. זה הכוונה השליכו משכנותינו.
המלבי"ם מסביר שזה קשור למה שראינו לעיל, שהוא שלח ואמר קראו לחכמות, קראו למקוננות. עכשיו הוא מסביר ואומר, מה שאמרנו לשלוח אחרי החכמות והמקוננות כי קול נהי נשמע מציון, מה שהם אומרים איך שודדנו, נשאו קול נהי על השוד, על השבר שקרה להם בעבר, על זה הוא אומר זה לא עיקר השבר, על זה לא עיקר הבכי. עיקר הנהי, כמו שהסברנו מקודם, הוא לא על המתים, הוא לא על אלה שכבר אינם, אלא על אלה שנמצאים בחיים עדנה, שלהם מעותד עתיד לא ורוד. עליהם הוא אמר צריך לבכות. ולכן הוא אומר עיקר הנהי זה על אלה שנמצאים בחיים, כי בושנו מאוד כי עזבנו ארץ. זאת אומרת אנחנו נמצאים בחיים, אנחנו מרגישים עדיין בטוחים, אומר לא, כי עזבנו ארץ. זאת אומרת אנחנו עתידים לצאת בגולה, ולא למקום קרוב, אלא השליכו משכנותינו. המלבי"ם אומר שתמיד להשליך זה למרחוק. כל פעם שיש ביטוי השלכה, השלכה זה למרחוק. אז לא סתם גלינו, לא סתם עזבנו ארץ ואז תגיד טוב, למקום קרוב, אנחנו עוד מעט חוזרים. לא, זה למקום רחוק, כי השליכו משכנותינו, השליכו אותנו לשכון במקום רחוק, וישליכם אל ארץ אחרת. ואז אם כן יוצא שעל הבושה ועל הצרות שיגיעו לחיים, עליהם יש לבכות, עליהם צריך להספיד, ולא על אלה שכבר מתו, שאלה שכבר מתו כבר מה שהיה איתם הסתיים. אבל כאן הצרות העתידות הם על אלה שהם עדיין בחיים.
כי שמענה נשים דבר השם ותיקח אוזניכם דבר פיו ולמדנה בנותיכם נהי ואישה רעותה קינה. אז קודם כל אנחנו רואים שהוא מדבר על נשים. ולמה נשים? אומר הרד"ק, כי המספד והנהי בנשים ברוב, הכוונה על פי רוב, כי הן רכות הלב יותר מן האנשים. תמיד שלא נדע משום צרה, תמיד שיש לוויה או שיש זמן של צרה ואסון השם יצילנו, הנשים הם רכות הלב והם הבוכות תחילה. אז לכן הוא אומר כי שמענה נשים דבר השם ותיקחנה אוזניכם דבר פיו ולמדנה בנותיכם נהי ואישה רעותה קינה. עניין הקינה והנהי הוא בעיקר בנשים. המלבי"ם מסביר שחוץ מזה, שמענה הנשים המקוננות, שהוא ילמד אתכם איך לשאת נהי וקינה. דהיינו על פי מה שתשמעו מדבר השם, כך תלמדו את בנותיכם את הנהי והקינה. מה פירוש הדבר? אתם תולים את כל מה שקורה במקרה. ואז ממילא הבכי שלכם הוא לא בכי נכון, הוא לא בכי מתאים, הוא לא בכי ראוי, כיוון שהכל לפי התפיסה שלכם הוא מקרי. אבל כאשר אתם תבינו שכל מה שקורה כאן הוא דבר מתוכנן, אז על ידי זה אתם תדעו כיצד לקונן ולקונן כראוי. זה מה שבעצם הוא אומר. זה הלמדנה, למדנה בנותיכם נהי ואישה רעותה קינה. המלבי"ם מסביר מה זה בנותיכם נהי ואישה קינה. למה את הבנות נהי ואת האישה קינה? אז הוא מסביר שהדרך לקונן הייתה שהנשים הנשואות הם היו מדברות את הקינה, הכוונה קינה זה אומר היו אומרות ביטויים של צער, והקטנות היו עונות נהי. זאת אומרת זה היה מעין בית ופזמון. אז הם היו אומרים איזה שהוא קטע מסוים של קינה, והקטנות היו עונות נהי, כמו פזמון, הם היו עונות איזה שהוא קול של בכייה. אז כיוון שכך הוא אומר תלמדנה את בנותיכם נהי, לענות נהי, ואישה תלמד את רעותה לומר קינה. וכמו שאמרנו שהקינה הייתה צריכה להיאמר כראוי. ולכן הוא אומר שמענה נשים דבר השם, תקשיבו למה שהשם עומד לומר לכם, מכיוון שהשם ילמד אתכם על מה לקונן ובאיזו צורה, וזה יהיה מאפיין את גודל הצרה שתבוא עליכם.
כי עלה מוות בחלונינו, בא בארמנותינו להכרית עולל מחוץ, בחורים מרחובות. כי עלה מוות בחלונינו. אומר המלבי"ם, אתם כיצד מקוננים? כיצד אתם מקוננות? אתם אומרות עלה מוות בחלונינו. כביכול קודם כל המוות עלה מעצמו. עלה מוות, זה כאילו משהו מקרי, המוות עלה. לא מייחסים את זה לקודשא בריך הוא. דבר נוסף, כביכול בא בהצנע. כביכול בא, נכנס דרך החלון. מי שנכנס באופן גלוי, נכנס דרך הדלת. אבל מי שנכנס דרך החלון, הוא בא כגנב. אז כביכול המוות בא כגנב בהצנע דרך החלון. ואתם מקוננות שכביכול הוא עלה אל החלונות ומשם נכנס אל הארמונות כדי להכרית עולל ובחורים. אומר המלבי"ם, עולל מחוץ, בחורים מרחובות. הרחובות זה מקום השוק, שם נמצאים הבחורים. והחוץ זה החלק שמאחורי הבתים, הוא נקרא חוץ או מוקצה בלשון חז"ל, אז שמה בדרך כלל נמצאו העוללים, הילדים הקטנים יונקי שדיים, הם נמצאו בדרך כלל בחלק שמאחורי הבתים. אז כל אחד הוא מאפיין אותו לפי המיקום שלו. הרד"ק מסביר שהארמון זה בית גבוה, וכאשר היו סוגרים את הדלתות, בעצם לא ניתן להיכנס אל הארמון פנימה. אבל מה תגיד, לארמון יש חלונות? אבל כיוון שהארמון מצד עצמו הוא גבוה, אז גם לחלונות לא ניתן להיכנס כיוון שהם גבוהים. קשה להיכנס ולהגיע למעלה אל החלון הנמצא במקום גבוה. מהסיבה הזאת גם כן היו משאירים את חלונות הארמון פתוחים, כי הם נחשבים למקומות יותר בטוחים, כי מי יכול להגיע אל חלון הארמון? חלון של הארמון כמו שאמרנו זה מקום גבוה. אז הוא רוצה לומר כביכול בוא וראה שהמוות מצא לו את הדרך במקום שנותר פתוח, שזה החלון, ומשם הוא חדר לארמנותינו. עלה מוות בחלונינו. והדבר הזה בא בעצם לבטא את ההפתעה. כביכול זה בא לנו ממקום שלא ציפינו לו. חלון זה מקום בטוח, הוא גבוה בארמון, ואף על פי כן דווקא דרך שם הגיע המוות. ואפילו שהנביאים, אומר הרד"ק, היו מזהירים אותם, לא הקשיבו להם ולא האמינו שהצרה תהיה כל כך גדולה וקשה.
דבר כה נאום השם ונפלה נבלת האדם כדומן על פני השדה וכעמיר מאחרי הקוצר ואין מאסף. כפי שהסביר המלבי"ם, בעצם הוא אומר להם הנביא, אתם הנשים אינכן יודעות לקונן. והיות וכן, אתם תמתינו לדבר השם. שמעו נשים דבר השם ותיקח אוזניכן דבר פיו, אז למדנה נשים קינה. אז אתם תלמדנה כיצד לקונן. אבל כעת אינכן יודעות כיצד לקונן. ומה הטעות שלכם בקינה? אתם אומרות שהמוות עלה בחלונינו. המוות זה כביכול ישות נפרדת והוא בא בחלונינו, הוא כביכול בא כגנב. אומר לא לא לא, דבר כה נאום השם. דבר ותאמר בקינה, כה נאום השם, ככה דיבר השם. השם שלח את המשחית, המשחית לא בא מעצמו, זה לא עלה מוות בחלונינו, פשש איזה מקרה קרה לנו. לא, אלא זה מאת השם. וזה לא בא דרך חלונות, אלא הוא אומר לך תדע לך, זה יהיה גלוי לכל. תיפול נבלת האדם כדומן על פני השדה וכעמיר מאחרי הקוצר ואין מאסף. לכל מי שקורא את הפסוק הזה לא יכולות שלא לצוף תמונות מהשואה הנוראה והאיומה שהייתה באירופה. כל מי שראה תמונות ממה שהיה שם, זה ממש הפסוק הזה צף ועולה. כה נאום השם ונפלה נבלת האדם כדומן על פני השדה וכעמיר מאחרי הקוצר ואין מאסף, כי באמת גם אין מאסף. לא היה מי שיאסוף את נבלת האדם. והמלבי"ם מסביר למה מצד גיסא הוא מדמה את זה לעמיר מאחרי הקוצר, ומאידך גיסא הוא מדמה את זה לדומן על פני השדה. דומן זה אשפה. והעמיר זה החיטה שהקוצר קוצר. אז הוא אומר המלבי"ם, העמיר אומנם הקוצר קצר אותו, ואף על פי כן מאספים אותו הביתה. הגם שבעצם ניתקו אותו ממקור חיותו, אבל מכניסים אותו כעת הביתה, עושים בו שימוש. לעומת זאת הדומן, האשפה, מצד גיסא היא נופלת על פני השדה, אף אחד לא קוצר ולא עושה איזה פעולה בה, וגם מאידך גיסא אף אחד גם לא אוסף אותה. אף אחד לא הולך כדי לאסוף דומן, הדומן נותר שם. אז מה שהוא רוצה לומר להם, מצד גיסא נבלתם תיפול כעמיר, וזה יהיה על ידי הקוצר, זאת אומרת זה יהיה בכוונת מכוון, יבוא מישהו ויקצור, זה לא יהיה כמו דומן. אלא זה יהיה בכוונת מכוון, יבוא מישהו חס ושלום ויקצור אותם. ואם תגיד טוב, כקציר אז לפחות את הקציר אחרי זה אוספים. אז הם יבואו לידי קבורה. הוא אומר לא, ובבחינת קבורתם הם יהיו כדומן על פני השדה. הם יוותרו כדומן על פני השדה שאף אחד לא יאסוף אותם לקבורה.
כה אמר השם אל יתהלל חכם בחכמתו ואל יתהלל הגיבור בגבורתו, אל יתהלל עשיר בעושרו. נקרא עוד פסוק, כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי כי אני השם עושה חסד משפט וצדקה בארץ כי באלה חפצתי נאום השם. כה אמר השם אל יתהלל חכם בחכמתו. נקרא קודם כל תרגום יונתן. תרגום יונתן מבאר את הפסוק הזה, בלא הקשר למה שראינו קודם. לא ישתבח שלמה בר דוד חכימא בחכמתיה, ולא ישתבח שמשון בר מנוח גברא או גיבורא בגבורתיה, ולא ישתבח אחאב בר עמרי עתירא בעותריה. דהיינו זה מאפיין שלושה מגדולי שהיו כל אחד גדול בעניינו. שלמה היה גדול בחכמה, לא ישתבח שלמה בן דוד החכם בחכמתו. ולא ישתבח שמשון שהיה גיבור בגבורתו. ולא ישתבח אחאב בר עמרי, המלך אחאב שהיה עשיר, לא ישתבח בעושרו. טוב, בואו נסביר כעת את זה בהקשר אלינו, בהקשר לפסוקים שראינו קודם. אומר להם השם, אם יש בכם חכמים שלא ישתבחו ויתהללו לומר אל תדאגו, כל צרה שתבוא אנחנו נדע איך לצאת ממנה. צה"ל יגיב בזמן ובמקום שייראה לו והכל נמצא בשליטה ואנחנו נדע להתגבר על כל האתגרים שהמזרח התיכון ועוד כל מיני מילות רהב. אומר להם לא לא לא, אם יש בכם חכמים אל יתהללו בחכמתם כי לא תועילם. למה? לא ידעו את השם, לא הלכו בדרכיו, מה תועיל להם החכמה? ואם יש בכם גיבורים, אל תדאג הגיבורים שלנו ידעו כיצד, אל יתהללו בגבורתם, כי לא תועיל להם להציל אותם מהמוות או מהשבי. ואם יש לכם עשירים, אז העשיר בטוח שבכסף שלו הרי הוא קונה הכל, גם את החירות, גם את החיים, את הכל. אומר להם אל יתהלל עשיר בעושרו, כי העושר שלו לא יפדה אותו מן החרב, ובסופו של דבר הוא ועושרו יאבדו. ולמה הזכיר את שלושת הדברים הללו? אומר הרד"ק, דווקא בגלל ששלושת הדברים הללו בדרך כלל הם אלה שעוזרים ומצילים. כיוון שהחכם פעמים רבות על ידי תחבולות עורמתו וחכמתו יכול להינצל. כמו שכתוב שהיה שם אדם חכם ומילט את העיר ההיא בחכמתו. לפעמים על ידי החכמה אפשר להינצל. הגיבור ודאי יוכל להינצל על ידי גבורתו. והעשיר אנחנו יודעים שפעמים רבות פודה נפשו בכספו מיד האויב. אז הוא אומר לך דע לך, הגם שדרך העולם להינצל בשלושת אלה, אומר הרד"ק, מודיע להם הנביא שלא יתהלל חכם בחכמתו, אני אפדה עצמי, והעשיר בעושרו והגיבור בגבורתו, מכיוון שאם השם מודיע על הצרה העתידה, אז אף אחד לא יוכל להינצל ממנה.
הרב שך פעם סיפר שכשהוא התארס, אז חמיו לעתיד היה אדם לא לא עשיר, היה אדם אפילו די עני, ואפילו דירה לשכור להם לא היה. ומה שהם עשו הם פשוט שמו דיקט באמצע החדר שלהם בבית של חמיו, ומצד אחד היה חמיו ואשתו, מהצד השני הרב שך ואשתו. ובזמנו, אומר, הבחורים המצוינים שבישיבה היו מקבלים קעסט ונדוניה, חכם בדרך כלל היה גביר גדול שהיה מתחייב להחזיק אותו על שולחנו במשך שנים. והרב שך מספר שבימים הראשונים אחרי שהוא סגר ווארט, אחרי שהוא השתדך, הוא חשש להגיע לישיבה כדי שלא ישאלו אותו עם מי וכמה הוא קיבל ומה, וכן, מה מה הוא יגיד להם? בזיונות. מה לא, אומר הרב שך, בימים הראשונים לא הגעתי לישיבה, ישב ולמד לו באיזה בית מדרש. טוב, ולאחר מכן באמת ככה התחיל את החיים וברוך השם. הוא מספר שכל כל המלחמה התחילה להדהד באירופה, והחברים שלו שברוך השם כולם קיבלו נחלות ובתים וסידור מלא, אומר החברים שלו היה קשה להם מאוד לעקור, מכיוון שהם אמורים להפסיד את כל הנכסים. לעומת זאת אני ואשתי, אומר הרב שך, כשרק שמענו שמתחיל להיות המצב קצת מסוכן והאדמה בוערת מתחת לרגליים, לקחנו איתנו מזוודה אחת, כי זה כל מה שהיה לנו. לקחנו איתנו מזוודה אחת, את כל הבגדים שלנו הכנסנו למזוודה אחת. היום אישה לבד צריכה 40 מזוודות. כן, אבל זה פעם זה מזוודה אחת רק לקחנו, הוא אומר ארזנו עצמנו ונסענו ונמלטנו. הוא אומר וכל החברים שלי, השם יצילנו, בגיא ההריגה. הוא אומר הנה תראה, בן אדם חושב, הוא אמר את זה לבחור שהבחור התמהמה בשידוכים כי הוא חיכה למישהו שיתן לו סידור מלא, כן, חיכה למישהו שיבטיח אותו כלכלית. אומר לו אתה חושב שזה מה שהבן אדם צריך? הוא אומר לו הנה תראה שאני דווקא זה שלא חיפשתי את זה, זה הציל את החיים שלי. והם, אני לא אומר שזה מה שגרם למיתתם, אבל על כל פנים שתבין שתראה שהעושר לא מבטיח לאדם מאומה. כי כאשר צריך לקרות לבן אדם משהו, הכסף שלו לא יציל אותו, וייתכן מאוד שבדיוק ההפך. דווקא זה שאין לך כסף, זה תהיה סיבת ההצלה שלך. אז להתעכב בשידוכים בשביל כסף, אמר לו ודאי שזה לא חשבון.
המלבי"ם מסביר, כה אמר השם אל יתהלל חכם בחכמתו. אומר המלבי"ם, זה מוסב על מה שראינו למעלה. אמר להם כה אמר השם, תדעו לכם שהמיתה והצרות והאסונות לא עלה מוות באופן מקרי בחלונינו, אלא כה אמר השם, זה נאום השם, כל מה שקורה כאן זה בהשגחה מלאה מאיתו יתברך. ומה הסיבה שאל יתהלל חכם בחכמתו? כדי שידעו שאין חכמה ואין עצה ואין תבונה, אין גבורה נגד השם. ומה שאדם חושב להינצל על ידי חכמה ותחבולה או על ידי עושר וממון וגבורה, אם השם יעץ עליך רעה, לא יעזור מאומה. ודבר כה נאום השם ונפלה נבלת האדם, זה יצא מפי השם. אז כל התחבולות שאתה חושב לעשות כנגד גזירת השם, ודאי שלא תועיל. כי אם בזאת יתהלל המתהלל, אם יש מציאות שאדם יוכל להתהלל בחכמה, בגבורה, בעושר, זה רק אם הוא ישתמש איתם לתכלית חיובית. אז באמת אנחנו יכולים להגיד בזאת יתהלל המתהלל. תשתמש בזה ככלי לעבודת השם. אם הוא ישתמש בחכמה, כי אם בזאת יתהלל המתהלל, למה? השכל וידוע אותי. נפלא מאוד. לקחת את החכמה שהשם נתן לך והשתמשת בה לתכלית העיקרית שלשמה היא נועדה. למה נועדה החכמה? כדי שתמציא פצצת אטום? בשביל זה נועדה החכמה? כדי שתמציא שיטה חדשנית למילוי לוטו? בשביל זה נתנו לך שכל? למה נועדה החכמה? מישהו הראה לי שיש מישהו שהמציא מכונה לפתירת הקובייה ההונגרית בשתי שניות. בשביל זה קיבלת שכל. בשביל שבן אדם יעבוד במשך חודשים וימציא מכונה. אמרתי לו מה אתה מתפעל, מישהו המציא מחשבון שפותר בעיות מתמטיות ב-0.0 שניות, כאילו מה יש להתפעל, זה מכונה עושה את זה. כאילו מה... אז בן אדם הולך ומבזבז את זמנו ואת חכמתו על מה? על הבלים ועל שטויות. אומר הקדוש ברוך הוא, אתה יודע למה נועדה החכמה? כי אם בזאת יתהלל המתהלל, השכל וידוע אותי. אם הוא קיבל חכמה ועל ידי החכמה הזו הוא משכיל בעבודת השם, בהשגת האלוקות, על ידי חוקי החכמה הוא ישיג לדעת את השם. על ידי הגבורה, על ידי העושר, עושה חסד ומשפט וצדקה בארץ. על ידי הגבורה, מצד גיסא, עושה משפט לעשוקים. מציל עשוק מיד עושקו. מצד הגבורה וכוח הממשלה שבו, הוא מציל את האנשים הנתונים למרמס ביד החזקים מהם. נפלא מאוד, הגבורה הובילה אותך והייתה כלי לעבודת השם. על ידי העושר, עושה חסד, צדקה ומשפט. אז נפלא מאוד, אז יוצא אם כן שהכלים שהקדוש ברוך הוא נתן לך באמת קירבו אותך לעבודתו. על זה הוא ממשיך ואומר, כי באלה חפצתי נאום השם. אומר הקדוש ברוך הוא, זה התכלית המבוקשת אצלי, זה המטרה העיקרית, שאתה תשתמש בכל הכלים שנתתי לך כדי להשיג רוחניות.
המלבי"ם מוסיף עוד הסבר בדרך דרוש. הוא אומר, אדם שמתהלל בחכמה, בגבורה, בעושר, בעצם במה אתה מתהלל? במשהו שהוא לא אתה. כי הרי בוא נחשוב, חכמה, מה מה זה החכמה? איך מה עשית בשביל החכמה? שום דבר, אתה נולדת חכם. הקדוש ברוך הוא הוליד אותך עם מנת משכל, עם עם כושר ניתוח אדיר, עם כושר הבנה, עם זיכרון, עם העמקה. מה עשית בשביל זה? ככה נולדת. יכלת להיוולד עם IQ של 60 ונולדת עם 160. בסדר, אז לא עשית כלום בשביל זה. גבורה, יש אנשים מטבעם, הם אנשים גיבורים, גובה שני מטר עשרים, הבן אדם כולו שרירי ו... יכול להיות שהוא פיתח את זה, אבל הוא מצד עצמו, הבן אדם הוא הוא נולד בבחינת חפצא יותר מאשר בחינת גברא. כן, הוא מקרר עמקור 18. בסדר, אז מה עשית בשביל זה? ככה נולדת. ועושר, זה ודאי כולנו יודעים שגזירת העושר היא מאיתו יתברך. כי אדם יכול הרי להשקיע כל ימיו בעושר ולא יצא לו מזה מאומה. ומאידך גיסא יש אנשים שלא השקיעו כלום, וממילא נגזרה עליהם, הרי טיפה זו מה תהא עליה, קובעים עוד לפני שהוולד יורד לאוויר העולם. ואם יהיה עשיר או עני, זה כבר נקבע מראש. אז הוא אומר אם ככה, מה יש לאדם להתהלל בזה? לא יתהלל החכם בחכמתו והגיבור בגבורתו והעשיר בעושרו, כי באמת הוא לא עשה בשביל זה כלום. שום דבר כאן מכל הדברים הללו הם לא מעבודה שלך. וגם אם תגיד שהוספת, אבל על כל פנים בטבע, השם נתן לך טבע עם נטייה לחכמה, טבע עם נטייה לעושר, לגבורה. אז אם כן כל הדברים הללו הם לא שייכים לך, הם פיקדון מאת השם. מי שראוי להתהלל בזה, זה הקדוש ברוך הוא, הוא זה שנתן. התהילה לא יאה לך ולא לך. אבל אם הוא משתמש בשלושת האלמנטים הללו כדי לדעת את השם, כדי לעשות חסד, משפט, צדקה, שימו לב, זה כבר תלוי בבחירה שלי. זה אף אחד לא יגיד לי קיבלת. מה קיבלתי? קיבלתי עושר. מה אני עושה איתו, זה כבר נטו בחירה שלי. בלי התערבותו של הקדוש ברוך הוא. ואם יש התערבות, אז אז על מה מגיע לי שכר? ללא כל ספק, אם אני אחליט לעשות עם העושר צדקה, זה כבר בחירה שלי. אם אני אחליט עם החכמה ללמוד תורה ולהשיג אלוקות, זה כבר הבחירה שלי. אם אני אחליט עם הגבורה להציל עשוק מיד עושקו ולעשות עם זה טוב, זה כבר בחירה שלי. אז בזאת יתהלל המתהלל, כאן אתה ראוי באמת לתהילה. ולמה? כי עשית משהו ששייך אליך. מה שייך אליך? הבחירה הטובה מתוך העושר, מתוך החכמה, מתוך הגבורה. שימו לב כמה נפלא, על זה הוא אומר כי באלה חפצתי נאום השם. מה זה באלה חפצתי? אומר המלבי"ם, אצל הקדוש ברוך הוא לא שייך להגיד שהשם חפץ בדבר מה. למה? כי ברגע שהשם רוצה משהו, הוא אמר ויהי. ברגע שהשם חפץ משהו, הדבר מיד קורה. לא צריך זה זה לא, אני יכול להגיד אני מאוד חפץ שיהיה לי מה, דבר איקס, וחסכתי והלכתי וקניתי אותו. החפץ שלי זה דבר אחד והתוצאה זה דבר אחר. אבל הקדוש ברוך הוא, רצונו ודעתו הכל אחד הם. אז ברגע שהשם חפץ במשהו, אז מיד הדבר קיים. במה לא? רק בנוגע לבחירה החופשית של האדם. בנוגע לבחירה החופשית של האדם, פה הקדוש ברוך הוא כביכול שם חיץ ומחסום, שאני מצד גיסא חפץ מאוד שתהיה צדיק, מאידך גיסא אין החפץ שלי מתקיים מיד ברצוני. כי אם החפץ שלי יתקיים מיד ברצוני, אז איפה הבחירה החופשית שלך? הקדוש ברוך הוא כביכול כאן שם חציצה בין הרצון לבין היישום בפועל. אני מאוד חפץ שאתה תעשה מצוות ותהיה צדיק, אבל זה כבר תלוי בך. החפץ שלי לא מתקיים באופן אוטומטי, אומר הקדוש ברוך הוא. יוצא אומר המלבי"ם, תראה כמה נפלא, לגבי זה שייך להגיד כי באלה חפצתי נאום השם. כל שאר הדברים לא שייך להגיד חפצתי, כי ברגע שחפצתי הוא מיד נהיה. אבל באלה זה רק חפצתי, פה זה נשאר בגדר חפץ, כי היישום, אומר הקדוש ברוך הוא, כביכול לא תלוי בי. את היישום נתתי לחלוטין לך, כדי שעל ידו תזכה לחיי העולם הבא. אז רק בדברים הללו, במה? איך להשתמש בכלים? האם להשתמש איתם לצורה חיובית או שלילית? אומר הקדוש ברוך הוא, פה אני יכול להגיד בזה חפצתי, שאתה תשתמש בצורה חיובית, ואם כך תעשה, אז בזאת יתהלל המתהלל. זה בחירה חופשית, זה שייך רק לך, ואז באמת ראוי אתה להתהלל בזה, כי זה אפשר לומר דבר ששייך לאדם הבוחר, ולכן על זה מגיע לו שכר מבלי נהמא דכיסופא, כי פה מגיע לו השכר כי על זה הוא באמת התאמץ. אומר השם באלה חפצתי, אבל בידך האם יתקיים חפץ השם או לא.
באלה חפצתי, השכל וידוע אותי. המלבי"ם אומר, דבר שהסביר אותו בכמה מקומות, מה ההבדל בין השכל לבין ידוע, לבין דעת? ההשכלה זה מהמוקדם אל המאוחר. זאת אומרת, אני משכיל את הדברים מתחילתם ומזה אני מעריך מה יהיה הלאה. לעומת זאת הדעת זה על ידי החוש או המופתים מהמאוחר אל המוקדם. אני רואה תוצאה ומזה אני יודע מה היה בתחילה. אבל עוד פעם, אין לנו הכרח שאני אהיה צודק בזה, כי אני יכול לראות עכשיו דבר ובחוסר דעת לחשוב שבתחילה הוא היה נראה אחרת. כמו בזמן שאני לא לא הסקתי מסקנות נכונות. כמו שנתנו פעם דוגמה של חוקרים שבדקו מערת נטיפים, והם הגיעו למסקנה שהמערה הזאת כבר קיימת כבר מיליון שנה, לפי הקצב של גדילת הנטיפים. באו אנשים והעידו בפניהם שלפני 50 שנה הם מכירים את המערה הזאת, לא היה פה לא היה פה כלום. מה מה התברר? התברר שפעם היה נחל למעלה, וכאשר היה נחל, קצב הזרימה היה אדיר. ואז הנטיף בכל יום הוסיף סנטימטר. ולעומת זאת היום, אחת ל-10 שנים הוא מוסיף סנטימטר, מכיוון שכבר נגמרו המים. אז הם הגיעו למסקנה, אם אחת ל-10 שנים הוא מוסיף סנטימטר, בוא נכפיל את הסנטימטרים ונגיע למאות ואלפים ומיליוני שנים. בזמן שאתה הגעת למסקנה מן המאוחר אל המוקדם, אבל לא על פי המדדים הנכונים, לא על פי הכלים הנכונים, ולכן המסקנה היא מוטעית. אז אני אומר שוב, אדם יכול להגיע למסקנות מהמאוחר אל המוקדם, אבל הרבה פעמים זה יהיה בגדר הערכה ולא בגדר ידיעה מוחלטת על עצם הדבר.
הנה ימים באים נאום השם ופקדתי על כל מול בערלה. הנה ימים באים נאום השם. באים הכוונה כבר קרובים לבוא, אומר הרד"ק. והימים הללו, נקרא עוד פסוק, ופקדתי על כל מול בערלה, על מצרים ועל יהודה ועל אדום ועל בני עמון ועל מואב ועל כל קצוצי פאה היושבים במדבר, כי כל הגויים ערלים וכל בית ישראל ערלי לב. הוא מזכיר כאן את כל האומות, שאת האומות האלה החריב אותם נבוכדנצר. וגם הוא וזרעו, אומר הרד"ק, לקו באחרונה, כיוון שבהם הם באמת הצירו והרעו לישראל ביותר. ומה זה ופקדתי על כל מול בערלה? הקדוש ברוך הוא אומר אני אפקוד על כל מול, מול הכוונה נימול, זה הכוונה מול. אפקוד על כל מול, והמילים ופקדתי על כל חוזר כביכול לוקח אחרת עמו. ופקדתי על כל מול ופקדתי על כל אשר בערלה. זה הכוונה ופקדתי על כל מול בערלה. כמו שלא שם חלקנו כהם ולא שם חלקנו וגורלנו ככל המונם. כן, אז זאת אומרת הלא שם חוזר פעמיים. אז גם כאן ופקדתי, ככה מסביר גם הרד"ק וגם המלבי"ם, שהוא חוזר על שניהם. אומר הקדוש ברוך הוא, יבואו ימים ואני אפקוד על הנימולים ועל הערלים כאחד. ועכשיו הוא מפרט, על מצרים ועל יהודה ועל אדום ועל בני עמון ועל מואב ועל כל קצוצי פאה היושבים במדבר. מי אלה שדיברתי עליהם? כי כל הגויים ערלים וכל בית ישראל גם הם נחשבים לערלי לב. מסביר הרד"ק, כל אלה שאותם אנחנו מזכירים כאן, הוא מדבר עליהם שאלה שהחריב אותם מלך אשור, זה ישראל מלכות אפרים החריב אותם מלך אשור, לכן אגב אפרים לא מוזכר פה, כתוב על מצרים ועל יהודה, כי יהודה עדיין לא נחרבה. ואת יהודה החריב נבוכדנצר. ועליהם הוא אומר אני אפקוד, ועל כל קצוצי פאה. מי אלה קצוצי פאה היושבים במדבר? אומר הרד"ק, זה קדר וממלכת חצור שהכה נבוכדנצר, כמו שירמיהו מתנבא בסוף הספר. ומה זה קצוצי פאה? אלה השוכנים בקצה הפאה. פאה זה אומר פינה. פאת העולם, לפאת צפון, לפאת נגב, פאה זה קצה. השוכנים בקצה הפאה זה קצוצי פאה. אלה יושבים בקצווי הפאות, הכוונה במקומות המרוחקים. הסיבה הזאת אגב נקראת פאת הראש, גם היא נקראת פאה מאותה סיבה. למה הפאות נקראות פאות? כי זה פאת הראש, הכוונה בפאתי הראש, זה בקצות הראש. אז אומר הקדוש ברוך הוא, אפקוד עליהם, וזה קדר, אלה קצוצי פאה היושבים במדבר, קדר הכוונה היא לישמעאלים. כן. וכל הגויים ערלים וכל בית ישראל ערלי לב. כל הגויים, אומר עכשיו אסביר מה שאמרתי לך קודם על כל מול ועל כל מי שבערלה, הוא אומר אני אפקוד את הגויים שהם ערלים, ואני אפקוד את ישראל אפילו שהם נימולים, אבל הם בגדר ערלי לב. המילה שלהם היא חיצונית, זה בסך הכל מל בשרו, אבל ליבו נותר ערל כמקדם. אומר הרד"ק, ושלא תבין שהקדוש ברוך הוא אומר אני אפקוד על הגויים כי הם ערלים. מה יש לפקוד עליהם כי הם ערלים? הם הרי לא נצטוו במילה. ואם הם לא נצטוו במילה, מה יש לפקוד עליהם? אומר הרד"ק, לא זו הכוונה, אלא הכוונה היא שהגויים שהם ערלים וישראל שהם כביכול נימולים, היינו הך אחד הם. מכיוון שהגויים יש להם עורלת בשר וישראל יש להם עורלת לב. אז אם ככה יוצא, אומר הקדוש ברוך הוא, אפקוד על אלה ועל אלה. אז הוא לא בא להגיד שהוא יפקוד על הגויים בגלל עורלתם, יפקוד על הגויים בגלל עוונותיהם, כמו שהוא כתב קודם שהרבה הצירו לישראל, בגלל זה יפקוד עליהם. אבל על כל פנים, גם ישראל יהיו במציאות שבה השם יפקוד, מכיוון שכביכול איננו שונים מהם. מה תגיד, אבל אנחנו נימולים? אבל עדיין ערלי לב. פירושו של דבר, אומר הרד"ק, לא תועיל להם מילת הבשר והרי הם כאילו לא מלו. כי מילת הבשר ניתנה לברית ולאות להיות סגולה מכל העמים לעבוד את השם, לברית עולם לך, להיות לך לאלוהים ולזרעך אחריך, ונחתם אות בבשרם למען יזכרו תמיד כי הם נבדלים מן האומות. אבל מה הם עושים? הולכים על אף מילתם ומתערבים בגויים ולומדים ממעשיהם. אומר אם כך, אז יוצא שהם כהם, אין הבדל. הישראל הם ערלי לב והגויים הם ערלי בשר, ואם כן יוצא שהדין של ישראל כביכול חלילה יהיה כדינם של הגויים.
המלבי"ם מסביר שקצוצי פאה אומר זה בני קטורה ובני ישמעאל. ולמה הוא מגדיר אותם קצוצי פאה? מכיוון שבני קדר ובני ישמעאל קוצצים פאת גופם, הם גם נימולים. ואז יוצא אם כן שקצוצי פאה זה כפשוטו, הם קצוצי, לא כמו שהסביר הרד"ק, וגם כמו שרש"י מסביר, אלה המוקצים בפאת המדבר, היושבים בקצווי המדבר. לא, אלא קצוצי פאה הכוונה היא פאה זה לא מדברים על המדבר, פאה או פאת העולם, מדברים על פאת הגוף. ומה היא פאת הגוף? קצהו של הגוף, זו המילה, אחד מפאות הגוף. והם קצוצי פאה, הכוונה היא גם הם נימולים, זה בני קדר ובני ישמעאל. אז הוא אומר עליהם ועל כולם בעצם, את כולם על כולם יפקוד הקדוש ברוך הוא. וכל ישראל אפילו שמילתם היא מילה שלמה יותר, כי הם עושים גם כן מילה ופריעה, אף על פי כן, אבל עדיין עורלת הלב להם, ולכן על זה יש לפקוד עליהם. המלבי"ם מסביר שהסמיכות של הפסוק הזה לפסוק הבא בעצם בא לומר, הפסוק הבא אולי כבר נזכיר, זה תחילת הפרק הבא, שהשם מזהיר אל דרך הגויים אל תלמדו ומאותות השמיים אל תחתו כי יחתו הגויים מהמה. אומר המלבי"ם, אנחנו רואים שהאצטגנינים היו אומרים שנבוכדנצר ימשול על הערלים, לא על המולים. זו הייתה האשליה שלהם. אל תחששו. וכבר דיברנו כמה פעמים שתמיד נביאי השקר תמיד היו מרגיעים אותם. תמיד היו אומרים להם לא יבוא האויב, תמיד היו אומרים להם בית המקדש יגן עלינו, תמיד היו מרגיעים אותם הקדוש ברוך הוא אוהב את עמו והקדוש ברוך הוא ישמור עליהם ויציל אותם. תמיד זה היה הדרך שלהם כדי למסס ולבטל את דברי הנביאים. כשהנביאים עוררו לתשובה, אז נביאי השקר תמיד הרדימו את העם, הרגיעו אותו שלא צריך לחשוש ולא צריך לשוב בתשובה ולא צריך להיבהל מכל מיני תחזיות אפוקליפטיות שתמיד אלה הרבנים אוהבים להפחיד וגוג ומגוג ועוד, עזוב, לא צריך, יהיה בסדר, יהיה בסדר, ויש לנו עם נפלא והנוער שלנו נהדר והכל בסדר, הכל בסדר. כבר אז היו אמצעי תקשורת. על כל פנים, אומר המלבי"ם, הדרך ההרגעה שלהם הייתה, נבוכדנצר לא יכול לפגוע באנשים שהם מולים, הוא יפגע רק בערלים. אל תדאגו, הוא לא יפגע בכם. על זה הוא בא ואומר להם, תדעו נאום השם שהוא יפקוד על מולים ועל ערלים. ואם אתה טוען אבל הרי אנחנו מולים, אומר מה זה שווה מולים אם אתם ערלים, ערלי לב? אז המילה שלכם איך תציל אתכם אם עדיין עורלת הלב יש לכם? ולכן הוא אומר אל תאמינו לדברי האצטגנינים, מכיוון שבאמת בסופו של דבר יבוא נבוכדנצר וכך יעשה.