פרק ח' פסוק י"ג, זו הפטרת תשעה באב, הפטרת אסוף אסיפם. אסוף אסיפם נאום השם, אין ענבים בגפן ואין תאנים בתאנה והעלה נבל ואתן להם יעברום. האסוף אסיפם הוא כבר מבטא את העונש. והעונש בא בעקבות כל מה שראינו למעלה. הקשבתי ואשמע לוא כן ידברו, אין איש נחם על רעתו לאמור מה עשיתי, וראינו שהעמי לא ידעו את משפטי השם. אחרי שהוא מתאר את המרידה הגדולה שהייתה בעם ישראל, כעת הוא מתאר מה יהיה העונש.
מה הביטוי אסוף אסיפם? הרד"ק מסביר ששניהם זה מלשון כליה. אסוף אסיפם הכוונה היא מלשון ואספת נפשך, יסופו, פירושו של דבר כלו יכלו, הכל יכלה. בכליה גמורה, עד שלא ימצאו ענבים בגפן ולא תאנים בתאנה. למה הוא דווקא נתן את שתי הדוגמאות הללו? אומר הרד"ק מכיוון שאלו שני מיני הפירות שאנשים היו מגדלים אותם ביותר. אלו היו הפירות שאנשים היו משתמשים איתם הרבה, ובאמת בחז"ל רואים הרבה את העניין הזה של הענבים ושל התאנים. ובברכה כתוב איש תחת גפנו ותחת תאנתו, ובקללה נאמר יאכל גפנך ותאנתך. זאת אומרת אנחנו מבינים שזה היה נחשב עיקר המזון שלהם ועיקר הגידולים שהיו מגדלים. אז הוא אומר יגיע המצב של אסוף אסיפם, של כליה מוחלטת, עד שאין ענבים בגפן ואין תאנים בתאנה, והעלה נבל, אפילו העלים יבלו טרם זמנם, כל זה כדי להראות את גודל רעתם. ואתן להם יעברום. מה זה ואתן להם יעברום? מה שנתתי להם את רוב הפירות, זה יעבור מהם על ידי האויבים שיאכלו את כל פירותיהם. ואם כן יעברום זה כמו יעברו מהם. כך מסביר הרד"ק.
המלבי"ם מסביר לעומת זאת, שהאסוף אסיפם, אומר המלבי"ם, יש פה שני ביטויים. הראשון, אומר המלבי"ם, האסוף זה מלשון אסיפה. ואסיפם זה מלשון כליה, כמו יסופו ויעברו, לא יסוף מזרעם. אז כשהוא אומר אסוף אסיפם, פירושו של דבר שהקדוש ברוך הוא כביכול אומר, וכאן המלבי"ם אולי כבר נקדים הקדמה, אומר המלבי"ם שבפסוקים הבאים אנחנו נראה מין דו שיח. ולכן באותו פסוק אנחנו יכולים לראות כמה מדברים. בשלב אחד השם מדבר, בשלב אחד הנביא מדבר, בשלב אחד העם מדבר, כי יש כאן איזשהו תהליך של דו שיח של שאלה ותשובה. ולכן בהתחלה הוא אומר זה דבר השם. הקדוש ברוך הוא אומר אסוף אאסוף אותם, פירושו של דבר. האסוף הראשון זה לשון אסיפה. והאסיפה אומר הקדוש ברוך הוא, למה אני אאסוף אותם? כי אסיפם. כי אני רוצה לעשות עימהם כליה. ושאני הסברנו שהאסיפם השני זה מלשון יסופו, מלשון סוף, מלשון כליה. אז אני אאסוף אותם כדי לכלות אותם. זה אסוף אסיפם.
העם טוענים הרי אין ענבים בגפן, אין תאנים בתאנה, אין לנו אוכל כדי להשיב את נפשנו. אומר להם השם, ואתן להם יעברום. איך אני אתן להם ענבים ותאנים? הרי הם עוברים על המצוות שציוויתי אותם. זה הוואתן להם יעברום. יוצא אם כן יש לנו פה שלושה ביאורים בוואתן להם יעברום. ביאור אחד כמו שאומר המלבי"ם, הרי ציוויתי אותם תורה ואתן להם את תורתי ועברו עליה. אז מה הם טוענים אין אוכל, אין שפע, אין פרנסה? הרי התורה שציוויתי אותך עברת עליה, ואתן להם יעברום. אז מה הם טוענים אין ענבים בגפן וכולי? פירוש נוסף, ואתן להם, אני נתתי להם ענבים ותאנים, אבל מי בסופו של דבר מקבל את זה? האומות שיעברום לארץ אחרת. האומות שיגלו אותם לארץ אחרת, הם אלה שלקחו את הענבים והתאנים. אתה שואל אין ענבים בגפן ואין תאנים בתאנה? ואתן להם, אני נתתי את זה לאומות שמגלים אותם משם, ואתן להם יעברום. או בביאור השלישי זה על אותו כיוון, אבל מסביר, היות ואין להם מה לאכול, ואתן להם, אתן להם אומות שיגלו אותם. זה הוואתן להם יעברום. את מה אתן להם? לפי זה זה לא את הענבים ואת התאנים אני אתן לאומות שיגלו אותם, אלא הכוונה היא אני אתן לעם הזה שאין לו מה לאכול את האומות שיגלו אותו.
על מה אנחנו יושבים? האספו ונבוא אל ערי המבצר ונדמה שם, כי השם אלוהינו הדימנו וישקנו מי ראש כי חטאנו להשם. אומר המלבי"ם כאן זה דברי העם. והעם אומרים על מה אנחנו יושבים? העם הרי ראינו שהם מתאספים, אסוף אסיפם הסביר המלבי"ם שתהיה אסיפה, העם יאספו ביניהם. והם אומרים על מה אנחנו יושבים פירושו למה אנחנו שוקטים על שמרינו? למה אנחנו לא עושים איזושהי פעולה להכין איזושהי עצה למלחמה? ולכן הם אומרים האספו ונבוא אל ערי המבצר. נלך אל ערי המבצר כדי שמשם, מערי המבצר, נילחם כנגד האויב. וזה תמיד היה הדרך שלהם, כאשר היו רוצים להתגונן כנגד האויב, היו הולכים לעיר מבצר, עיר שהיא מוקפת חומה, מקום ששמה אפשר להתגונן, ועל ידי זה משם ניתן להילחם.
אומר להם הנביא, האם אתם חושבים ששם תהיה לכם הצלה? ונדמה שם. אומר להם הנביא, וכי אתם חושבים שמשם מאותו מקום אתם תוכלו לעשות משהו? הרי ונדמה שם, במקום ההוא אתם תהיו דוממים. והסיבה הרי היא פשוטה, כי אם היה חיסרון מצד כוח ועצה, אז אתה צודק, תחשוב על עצות איך לפעול. אבל היות ולא זה העניין, כמו שאומר הנביא מיד, כי השם אלוהינו הדימנו. הרי מי זה שהפך אותנו להיות דוממים שאתה שואל על מה אנחנו יושבים? זה מאת השם אלוהינו. השם אלוהינו הדימנו, הוא שם אותנו לאבלים ודוממים, ותחת זה שיש להשקות את האבלים כוס תנחומים, אומר הנביא, עוד וישקנו מי ראש. עוד השקה אותנו מי ראש, וזה היות וחטאנו להשם. מה זה מי ראש? מי ראש, הראש היה עשב מסוים, שהעשב הזה הוא היה רעיל, סם המוות, וכאשר היו לוקחים וסוחטים ממנו את המיץ שלו, זה היה נקרא מי ראש. זה הכוונה כמו מי רעל. וישקנו מי ראש. התרגום מסביר ואשקינא כס דלווט, כוונה כוס של קללות, רעות כרישי חיוון, רישי חיוון הכוונה כמו ראשי פתנים. הכוונה ישקנו מי ראש הכוונה כמו ארס של נחשים.
קווה לשלום ואין טוב, לעת מרפא והנה בעתה. העם אומרים קווה לשלום, הרי ראוי לקוות לשלום, אז למה אין טוב? אומר להם הנביא, לעת מרפא והנה בעתה. היה ראוי לקוות לעת מרפא, הרי כל הצרות הללו היו אמורים להביא אתכם לרפואה. ראוי היה לקוות לעת מרפא שתעשו תשובה. והנה בעתה, ואנחנו רואים שבמקום שהם יעשו תשובה עוד הם מבועטים, הם מחזיקים ברעה שלהם ומחזיקים בקלקול שלהם. אז עד שאתה שואל אותי למה אין שלום, אני אשאל אותך למה אין תשובה? למה אתם לא מתקנים את מעשיכם?
מדן נשמע נחרת סוסיו, מקול מצהלות אביריו רעשה כל הארץ, ויבואו ויאכלו ארץ ומלואה, עיר ויושבי בה. מדן נשמע. למה מזכיר את דן? מסביר הרד"ק כיוון שדן היא בקצה הארץ. והוא רוצה לומר לך כבר מקצה הארץ נשמע נחרת סוסיו, כבר אפשר לשמוע את כל הסוסים שכבר נמצאים בקצה הארץ. תרגום יונתן אומר שזה לא סתם מדן, אלא זה בא לבטא קלקול שהיה בדן. על דפלחנו לעגלא דבדן. על כך שעבדו לעגל שבבדן, אז משם פתחה הרעה, משם נפתחה הצרה. היות ועבדו לעגל שבבדן, לכן מלך במשרייתיה בחילוותיו יעלה עליהם ויגלה אותם. מה זה נחרת סוסיו? אומר הרד"ק הכוונה עטישת סוסיו. העיטוש של הסוסים נקרא נחירה, מכיוון שזה יוצא מן הנחיריים. מקול מצהלות אביריו רעשה כל הארץ. מה אלה מצהלות אביריו? יש בזה שני ביאורים. ביאור אחד זה חוזר על הסוסים. הסוסים האבירים. מקול מצהלות האבירים, מי אלה? הסוסים האבירים, רעשה כל הארץ. הוא מביא תרגום יונתן שממנו משתמע שזה מקול פסיעות גיבוריו, זה חוזר על הגיבורים. זאת אומרת, כשהם היו יוצאים לקרב, אז הגיבורים היו משמיעים קול צוחה וקול קרנות, ועושים רעש כדי לעודד את הלוחמים כדי שילכו בכל כוחם. אז מקול מצהלות אביריו, לפי הביאור הראשון זה הסוסים, לפי הביאור השני זה הכוונה האבירים הרוכבים על הסוסים, מהמצהלות שלהם רעשה כל הארץ.
המלבי"ם מסביר שהחלק הראשון של הפסוק זה דברי העם. והעם בעצם באים וטוענים מדן נשמע נחרת סוסיו, כיצד ייתכן הדבר? הרי יעקב כשהוא מברך את הבנים שלו לאמור, הוא אמר להם יהי דן נחש עלי דרך, שפיפון עלי אורח, הנושך עקבי סוס ויפול רוכבו אחור. בני דן היו מלומדי מלחמה והם היו יודעים איך להילחם עם רוכבי הסוסים. היו יודעים איך להכות בסוסים כך שויפל רוכבו אחור. זה הייתה המומחיות של בני דן. ולכן דן היה גם כן מאסף לכל המחנות. כי בדרך כלל הרוכבים בסוסים, את מי מכים? את אלה שנותרו מאחור, את אלה שמזדנבים, את הנחשלים בך אחריך, הם הראשונים שהרודפים בסוסים מכים בהם. ואם כן דן היה שם, בסוף, כדי לשמור על אלה שנותרו מאחור. ולמה? כיוון שאלה שנותרו מאחור מי היה תופס אותם? הרוכבים בסוסים. ודן היה מומחה להילחם כנגד רוכבי הסוסים. דן היה מומחה איך לנשוך עקבי סוס ולהפיל רוכבו אחור. היו מלומדים במלחמה הזאת. ואם כן על זה באים ותמהים העם, איך ייתכן שעכשיו נתהפך הגלגל, שנחרת סוסי האויב נשמע דווקא מדן? ואין שם את אנשי דן המומחים כל כך בלוחמה נגד סוסים, איך אנשי דן לא עמדו כנגדם? ודווקא מדן נשמע נחרת סוסיו, מקול מצהלות אביריו רעשה כל הארץ, והם באים גם לתוך הארץ עצמה, ויאכלו ארץ ומלואה, עיר ויושבי בה, אז איך ייתכן שבני דן לא חסמו את דרכם של אותם אויבים כבר בתחילת הדרך?
כי הנני משלח בכם נחשים צפעונים אשר אין להם לחש ונשכו אתכם נאום השם. הנני משלח בכם נחשים צפעונים. מה זה נחשים צפעונים? אומר רש"י, חז"ל אומרים שהנחש לסוף 70 שנה נעשה צפע. מה זה אומר נעשה צפע? את האוזניים שלו כביכול הוא אוטם, דהיינו לא מסוגל לשמוע, ואז על ידי זה לא ניתן לפעול כנגדו. ידוע שבזמנם היה חבר חבר. חבר חבר זה היה אדם שהיה יודע להשמיע קולות לנחשים כדי על ידי זה להצליח לאסוף אותם או לשלוט בהם. זה נקרא חבר חבר. הוא היה יודע גם כן לחבר אותם, לאסוף נחשים רבים בקולו. אבל יש שלב שהנחש מאבד את השמיעה. וזה מה שחז"ל אומרים שלסוף 70 שנה הוא נעשה צפע. והצפע לא ישמע לכל חבר שמלחש באוזנו. ואז ממילא מה שנקרא הוא יוצא משליטה. וזה מה שכתוב כמו פתן חרש יאטם אוזנו. זאת אומרת האוזניים שלו נאטמות. זה שמגיע לגיל שבו הוא נעשה צפע. וזה מה שהוא אומר, אלה נחשים אשר אין להם לחש. מה זה אשר אין להם לחש? אשר אין מועיל להם לחש. אלה נחשים שכבר אי אפשר לשלוט בהם. ואז לכן כביכול הוא אומר, אני שולח לכם אויב שהאויב הזה אין תרופה כנגדו.
המלבי"ם מסביר שכאן זו בעצם תשובת השם. העם תמהים מדן נשמע נחרת סוסיו, איך ייתכן הרי דן תמיד היה מומחה להילחם כנגד האויבים הבאים בסוסים? ואיך ייתכן שכעת מדן נשמע נחרת סוסיו? עונה להם על זה הקדוש ברוך הוא, כי הנני משלח בכם נחשים צפעונים. מה שאתם חושבים שדן דומה לנחש, אומר להם הקדוש ברוך הוא, כעת זה נהיה ההפך. אני השולח בכם את הנחשים. דן הוא הנחש להילחם כנגד האויבים? אומר להם השם, כעת ההפך הוא הנכון. יבוא האויב שהוא כנחש, והם יותר קשים מנחשים, והם ינשכו אתכם. לא כמו דן שדן היה נושך את הסוסים, כנחש כמו שראינו מקודם שנושך עקבי סוס. פה הנני משלח בכם נחשים צפעונים שהם נשכו אתכם. שהם ינשכו אתכם, ואז בעצם יוצא שיצאנו מטובה לרעה ומידה כנגד מידה.
מבליגיתי עלי יגון, עלי ליבי דווי. מבליגיתי, רש"י מסביר שזה מלשון הבלגה. זאת אומרת התאפקות, התחזקות. אם אמרתי אני אבליג, אני אתגבר על היגון שלי, אבל איני יכול, כיוון שעלי ליבי דווי. ליבי, דווי זה מלשון כאב. הלב שלי כואב כשהוא יודע את הנבואות הרעות שעתידות להיות. אז אם חשבתי אולי אבליג, אני לא יכול כי מתוך תוכי אני מתגלה לי הנבואות הקשות על מה שעתיד להיות, ובמצב כזה לא שייך להבליג.
המלבי"ם מסביר שכאן אלה הם דברי העם. שהעם בעצם אומרים אם ככה אנחנו רואים שמה שחשבנו צריך עוד קצת התגברות, צריך עוד קצת להתחזק על היגון, יש תקווה, אני רואה שזה לא מצד ראייה מפוקחת של המציאות. אלא אדרבה, זה מצד שאנחנו לגמרי כחולה אשר ליבו דווי עליו. מה פירוש הדבר? אנחנו יודעים שכשבן אדם, איך מישהו אמר פעם, מה ההבדל בין בן אדם שנופל מקומה עשירית לבן אדם שנופל מקומה ראשונה? מקומה עשירית זה אהההה בום. מקומה ראשונה זה בום אהההה. יופי, אז זאת אומרת שמקומה עשירית זה פחות מסוכן, נכון? כי מקומה עשירית אתם רואים בן אדם קיבל מכה, הוא לא צועק. נכון? הוא לא צועק. אז זה פחות מסוכן, נכון? מה פירוש הדבר? אנחנו מבינים שכשש חולה, פיגוע השם יצילנו, מלחמה, מכל דבר שהוא, נזק, תאונה השם יצילנו. אם החולה עדיין בהכרה, אם אפשר עדיין לדבר איתו, יש סיכוי. ותמיד אומרים לך תדובב אותו, תדבר איתו שלא יאבד את ההכרה. כי אם הוא מאבד את ההכרה אז אנחנו יודעים שזה מצב שאחרי זה קשה מאוד אחרי זה להחזיר אותו. ובעצם הקדוש ברוך הוא יצר באדם מנגנון שבשלב מסוים שהוא לא יכול לסבול את הכאב, נוצר ניתוק. והניתוק הוא בעצם אובדן ההכרה, כי אם לא, תחשבו בן אדם שנמצא בכאבים נוראים ועצומים והוא לא מאבד את ההכרה, אז תחשבו שהוא יכול להמשיך לסבול והסבל הוא נורא ואיום. אבל אובדן ההכרה מהווה עדות על המצב הקריטי שהבן אדם נמצא. זאת אומרת הוא כבר לא מסוגל לסבול את הכאב, הוא כבר מאבד את ההכרה. יוצא אם כן שמה שמבליגיתי עלי יגון, מה שהתחזקתי על היגון והתגברתי וחשבתי שיש תקווה והיות וכן אז לא שמעת ממני קול זעקה, אני מבין שזה נובע לא מתוך התחזקות וציפייה לעתיד טוב יותר, כמו שאמרתי איזושהי ראייה מפוקחת של המציאות, אלא בדיוק ההפך. זה מראה שאני הגעתי להיות כמו חולה שאיבד את ההכרה. מתברר לי שזה נובע לא מתוך התחזקות וציפייה לעתיד טוב יותר... אלא בדיוק ההפך, זה מראה שאני הגעתי להיות כמו חולה שאיבד את ההכרה.
כך שעלי ליבי דווי. אני כבר כמו חולה שההרגשות שלו, התחושות שלו לגמרי ספו תמו וממילא הוא כבר לא מרגיש כל מה שקורה איתו. מכאן נובעת ההבלגה. ובעצם יוצא שהבלגה יכולה להיות פעמים מתוך התגברות, ויכולה להיות פעמים מתוך שאובדן כל החושים. אז מה? אז זה בן אדם מבליג, אז הוא לא פועל שום פעולה.
הנה קול שוועת בת עמי מארץ מרחקים, ההשם אין בציון, אם מלכה אין בה? מדוע הכעיסוני בפסיליהם בהבלי נכר? לפני שנסביר את הפסוק, אולי קודם כל הערה דקדוקית. שם השם, כידוע, אפשר לקרוא אותו א-ד-ו וכולי, ואפשר באל"ף נחה. אני לא אגיד שם השם, אני אגיד אדוני. ובאמת זה אותו דבר מבחינה דקדוקית, כי גם באדוני זה בדיוק אותו דבר. אני יכול להגיד לדוגמה מאדוני, שאדוני, לאדוני. ואני יכול להגיד לדוגמה כאדוני, לאדוני, מדוני... האדוני, סליחה. סליחה, ב', באדוני. ואסביר. תשימו לב, אז הכלל הוא כזה: משה וכלב. זה כלל ידוע ומפורסם. והכלב הוא בעצם מכניס ומשה מוציא. זאת אומרת, הסימן הוא כביכול משה הוציאנו ממצרים וכלב הכניסנו לארץ.
והסימן הוא לדעת האם האל"ף נחה או לא, זה אם מתחיל באותיות משה או שזה מתחיל באותיות כלב. אם זה מתחיל באותיות משה, אנחנו הוגים את זה מוציא. מוציא את האל"ף כראוי. משה מוציא. אז לכן אגיד מאדוני, אני אגיד שאדוני, האדוני. לעומת זאת, כאשר מדובר באותיות כלב, אז כלב מכניס, הוא מכניס ומבליע את האל"ף. אני אגיד כאדוני. אין כאדוננו, אנחנו לא אומרים אין כאדוננו, אין כאדוננו, אין כמלכנו, אין כמושיענו. אז אנחנו נגיד לאדוני, כן? באדוני. וכן באדוני אל תמרודו וכולי. זאת אומרת שיש את האותיות הללו, לא הוגים את האל"ף. ותשימו לב אגב שהרבה טועים בזה. חזקו ויאמץ לבבכם כל המייחלים לאדוני. וזה טעות גמורה, זה כל המייחלים זה לאדוני. צריך להגיד לאדוני. ולא לא... האל"ף נחה שם.
שימו לב, יש מסורה. המסורה היא בעצם מסדרת לנו את ההגיות בכל מקום, כמה פעמים כל דבר מופיע. והמנחת שי הוא בדרך כלל זה שנחשב לדקדקן שמביא את המסורה. אצלנו אצל הספרדים היו הרבה בעלי מסורה, היה מחברת התיג'אן, היה את הרד"ק, היה מכלול, היו הרבה ספרים של מסורה. אצל חכמי אשכנז המקובל יותר היה המנחת שי. והוא מביא את מה שכתוב כאן, ההשם אין בציון, נגיד האדוני אין בציון לצורך העניין, אז הה"א לכאורה זה מאותיות משה, אז היה צריך להגיד האדוני אין בציון. כך לכאורה צריך להגיד בשם השם. אבל למעשה במסורה כתוב כך: כל לשון אדנות עם משה מפיח. מפיח הכוונה מוציא, הוגים את האל"ף. בר מן חד, ההשם אין בציון. כך הוא מביא מספר מכלול, שההשם אין בציון פה לא אומרים האדוני אין בציון, אלא הדוני אין בציון. כביכול בלי... האל"ף נחה שלא על פי כללי הדקדוק, אז פה זה יוצא דופן מכל התנ"ך כולו. טוב, אחרי השיעור בדקדוק, בואו עכשיו נלמד את הפסוק.
הנה קול שוועת בת עמי. יש כאן שלושה ביאורים איך להסביר מי כאן המדבר. רש"י מסביר שכאן אנחנו מדברים בדבר עם ישראל בעתיד. והנביא כפרפרזה הוא מתאר, אני הרי שומע כעת את כל עם ישראל שצועקים מארצות גלותם. איזה ארצות גלותם? הם פה. כן, אבל הנביא רוצה לתאר לך, אתם לא מקשיבים למה שאני אומר, תדעו לכם שזה מה שעומד להיות, ואני כבר צופה את העתיד, אני כבר שומע אתכם צועקים מארצות גלותכם. הנה קול שוועת בת עמי, אני שומע שסופכם לצעוק מארץ מרחקים. ההשם אין בציון, אם מלכה אין בה? דהיינו למה, מכוח מה כל זה? הרי השם אין בציון? הקדוש ברוך הוא לא נמצא כאן? הרי אם תחזרו אליו בתשובה, אז השם יקבל אתכם. אז למה אני צריך כעת לשמוע אתכם זועקים מארץ מרחקים, כמו רואה בעיני רוחי את העתיד להיות לכם? על זה כואב ליבו של הנביא, הוא כביכול מתאר את העתיד.
הרד"ק מסביר שעם ישראל כעת הם הזועקים. ושנבין את הקושי. הקושי הוא איך הנה קול שוועת בת עמי מארץ מרחקים? הנביא הוא פה, העם הוא כאן. מה זה קול שוועת בת עמי מארץ מרחקים? הם לא בארץ מרחקים. אז איך ייתכן שהנביא מדבר על ארץ מרחקים? אז רש"י אומר צופה את העתיד. הרד"ק מסביר לא. הרד"ק מסביר כל שוועת בת עמי מארץ מרחקים, אין הכוונה עמי משווע כשעמי בארץ מרחקים. לא. אלא הכוונה קול שוועת בת עמי, הזועקים מאימת האויב הבא מארץ מרחקים. אז זה לא עמי צועקים מארץ מרחקים, זה האויב בא מארץ מרחקים. אז קול שוועת בת עמי, עמי משווע על האויב הבא מארץ מרחקים. ואז מה הם זועקים ואומרים? ההשם אין בציון, אם מלכה אין בה? איך יכול להיות שהאויב יבוא לתקוף אותנו? האם הקדוש ברוך הוא לא נמצא כאן? האם אין לנו מלך? הרי השם שכינתו בציון, מלך יש בה, אז איך האויב יבוא וישלוט? והקדוש ברוך הוא משיב להם, מדוע הכעיסוני בפסיליהם בהבלי נכר? איך הם חושבים להינצל על ידי השם, הרי הם הכעיסוני בפסיליהם, הרי הם הכעיסוני בהבלי נכר, איך הם חושבים שהמלך שלהם יושיע אותם אחרי המעשים הרעים שהם עשו?
לפי המלבי"ם, הפנייה כאן, שוועת בת עמי מארץ מרחקים, הוא באמת מדבר על העם הגולים כעת בארץ מרחקים. איך ייתכן? הנביא מדבר עם העם והם עדיין פה? אומר המלבי"ם נכון, אבל שכחת שהעשרה שבטים כבר נמצאים בארץ מרחקים? אומר הנביא, הנה קול שוועת בת עמי, עשרת השבטים מארץ מרחקים. הם, עשרת השבטים שכעת גולים בארצותם, פה אומר הקדוש ברוך הוא, אני שומע, זה דבר השם לפי המלבי"ם, אומר הקדוש ברוך הוא אני שומע את קול שוועת עשרת השבטים שנמצאים בארץ מרחקים, מעבר לנהרי כוש, הם מצפים לגאולה, הם מצפים לישועה. וכשהם שומעים, לא זו בלבד שאין ישועה, אלא עוד שארית הפליטה שנותרה כאן, גם היא עומדת לגלות, זה מייאש אותם לחלוטין, מאבד מהם כל תקווה. קול שוועת בת עמי שבארץ מרחקים, תמהים, מה, לא די שאנו איננו חוזרים, אלא עוד הנותרים פה גם הם יגלו? ואז הם שואלים, ההשם אין בציון? הרי בציון זה מקום שכינת השם, ושם ראוי שיהיה להם ישועה בדרך נס, מעל הטבע. וגם אם תגיד שהשם עזב אותם, יש הסתר פנים, האם מלכה אין בה? על כל פנים על פי דרך הטבע, שילחמו כנגד האויבים ויוושעו על ידי מלחמה. עונה להם השם, ופה זה בעצם פחות או יותר כמו הרד"ק, מדוע הכעיסוני בפסיליהם? אומר להם הקדוש ברוך הוא, העונש הזה לא על דרך מקרה, זה בהשגחה מלאה, כי הכעיסוני בפסיליהם, המירו את השם באלוהים אחרים. ולא זו בלבד, אלא גם כן עמי המיר את אלוהיו בלא יועיל. זאת אומרת, עצם זה שהמרת במישהו אחר, זה כבר בגידה גדולה. נגדיר את זה אולי ניתן דוגמה, זה כמו שאדם שהיה נשוי לאישה מאוד מיוחדת, ילך ויקח אישה מיוחדת אחרת. אז האישה שלו לא תיפגע. והיא תהיה יותר מיוחדת ממנה, בסדר? אז היא לא תיפגע. ודאי שהיא תיפגע. ואם הוא יקח מישהי אפס גמור, אז הפגיעה היא פי שבע מאות, נכון? אותי החלפת באחת כזאת? זאת אומרת שנבין שזה בעצם מה שכאן בא הכתוב אומר. אומר הכתוב, הרי המירו את השם באלוהים אחרים, וזה כבר עוון פלילי. ומעבר לכך, בהבלי נכר? קינאוני בלא אל, כי הכעיסוני בהבליהם. מילא אם היית אומר לקחתי מישהו אחר שיש לי ממנו תועלת, גם זה עוון. אבל הרי לקחת מישהו אחר שאין בהם שום כוח, אז עוד בהבלי נכר? אומר להם הקדוש ברוך הוא, אם ככה העונש הוא בהשגחה מלאה, זה לא באופן מקרי, אז אתם עשרת השבטים שמצפים לישועה, שתבינו שלא זו בלבד שאין ישועתכם קרובה, אלא אלה שעדיין כאן, גם הם עתידים לגלות.
עבר קציר כלה קיץ ואנחנו לא נושענו. לפי המלבי"ם, זה המשך דבריהם של עשרת השבטים. והם אומרים הרי כבר עבר קציר וגם כלה קיץ ועדיין לא נושענו. הרי ימים רבים אנחנו מצפים לישועה, ועדיין הישועה טרם הגיעה. זאת אומרת, מתאים מאוד העדיין לא נושענו, אם אנחנו מדברים על מישהו שכעת בגלות. לפי הביאורים האחרים, צריך יותר הבנה מה זה עדיין לא נושענו. אבל גם הם מסבירים. רש"י מסביר, עבר קציר כלה קיץ, ממי חשבנו להיוושע? סמכנו על מצרים. חשבנו שאסיסי יעזור לנו. חשבנו שפרעה יושיע אותנו. ציפינו לעזרת מצרים. הרי ראינו ישועתנו הבל. והנביא הרי אומר להם אל תצפה לישועת מצרים, זה כמו קנה, קנה רצוץ, שכאשר אתה נשען עליו, הרציצה של הקנה נכנסת ודוקרת ומנקבת את היד. אנחנו ציפינו לישועת מצרים. אמרנו יעבור הקציר, הם כנראה טרודים עכשיו, יש קציר, יש הרבה עבודה בשדה, הם עדיין לא התפנו. עבר קציר באייר, ועדיין לא באו. זמן הקיץ, אמרנו אולי עכשיו הם עסוקים, זה קיץ, קציצת התאנים, היו מייבשים אותם, יש הרבה עבודה בשדה, אין לו זמן לשלוח צבא. אבל גם כלה קיץ ואנחנו לא נושענו. אלה שציפינו לעזרתם הבל, ובסופו של דבר ראינו שציפייתנו לא לא הצדיקה את עצמה.
הרד"ק מסביר שהקציר והקיץ הם זמנים מיוחדים שבהם יש לאדם ישועה. הם זמני ישועה. ולמה? כי הקציר זה זמן שאדם יש לו בו ישועה מהבצורת. סוף כל סוף יש חיטים, יש אוכל, אין, השנה לא בצורת, ברוך השם, יש קציר. ולכן כתוב כשמחה בקציר. וגם זמן הקיץ, האדם שמח בפירות שיש לו, גם זה זמן שמחה. הוא בא להגיד כביכול בדרך משל, יש זמנים שראויים לישועה, לשמחה, והזמנים האלה עברו ועדיין לא נושענו. אפילו שהזמנים האלה הם זמנים שראוי לצפות בהם לטוב, עדיין הטוב לא הגיע. המלבי"ם מסביר שתשים לב, עבר קציר כלה קיץ. הוא גם מדבר על קציר, גם על קיץ, גם על עבר, גם על כלה. הוא בעצם כופל את לשונו, והדבר הזה טעון הסבר. מסביר המלבי"ם שהקיץ בא אחרי הקציר. וכלה זה יותר מעבר. עבר, זאת אומרת יכול להיות שעדיין יש קצת. אבל כלה זה כליה גמורה, כלה לחלוטין. אז אם כן יוצא שהנביא הולך ומוסיף. עבר הקציר, שזה השלב הראשון, הוא עבר, אבל אולי עוד נשאר משהו. אומר לא, עברנו גם את השלב השני וכבר כלה, כלה קיץ, שזה כיליון גמור, ועדיין לא נושענו. בעצם רוצה לומר, הישועה רחקה לחלוטין.
על שבר בת עמי הושברתי, קדרתי שמה החזיקתני. אומר הנביא, על שבר בת עמי הושברתי. על השבר, על השבר של עם ישראל, הצרה הגדולה והקשה שלהם, הושברתי, אני בעצמי נשברתי. התרגום יונתן מסביר שזה מאמרה של ירושלים. ירושלים אומרת, על שבר כנסת ישראל, על שברם של עם ישראל, ירושלים כביכול הושברה. קדרתי שמה החזיקתני. קדרתי זה מלשון קודר, שחור, שחרות ואופל. ושמה זה מלשון תמהון. אחזה אותי שממה ותמהון, כן? קדרתי שמה החזיקתני. והמלבי"ם מסביר שגם פה יש הולך ומוסיף. בהתחלה אומר הושברתי, שבר זה יכול להיות חלקית. יש לו שבר ביד, יש לו שבר רגל, או שבר רגל. שבר זה יכול להיות בחלק מן הגוף. לעומת זאת קדרתי, זה כבר כולו נהיה שחור, כולו השחיר. ולאחר מכן שמה החזיקתני, זה כבר שומם לחלוטין. אז גם כאן הנביא הולך בהדרגה ומתאר את הצרות ההולכות ותוכפות. המלבי"ם מסביר שגם הפסוק הזה הוא המשך דבריהם של עשרת השבטים. וזה לפי המלבי"ם זה נפלא ביותר, כי על שבר בת עמי הושברתי, בוכים כעת עשרת השבטים שם בארץ מרחקים, שכואב ליבם על שבר בת עמי, על מי? על אלה אשר נותרו כאן, שהם בת עמי, שגם הם הושברו. שבט יהודה ובנימין. ועליהם הוא אומר הושברתי לגמרי. למה? מכיוון שאם עכשיו הייתי בשבר, אז עכשיו עוד יותר הושברתי. כי אם הייתה לי תקווה שעוד מעט אני אגאל, כעת שאני שומע שגם אלה שנשארו בארץ עומדים לגלות, זה מראה עד כמה הגאולה הולכת ורחוקה, אז זה הוסיף שבר על שברי. נשים לב, אומר המלבי"ם, יש פה שילוש. הושברתי, קדרתי, שמה החזיקתני. יש כאן שלושה ביטויים של שבר. כיוון שזה בא לרמז כנגד שלוש פעמים שנבוכדנאצר בא על ירושלים והגלה אותה, אז כנגד זה מוזכר כאן העניין הזה שלוש פעמים.
הצרי אין בגלעד, אם רופא אין שם? כי מדוע לא עלתה ארוכת בת עמי? הצרי אין בגלעד, יש פה בתרגום יונתן ביאור יותר על דרך דרש. הוא אומר שבעצם הנביא כאן מקונן על עצמו ואומר, אולי דילמא לא אית ביה עובדין טבין למבעי על בית ישראל, אולי אין בי מעשים טובים שאני אהיה ראוי לבקש על עם ישראל? הלא מתאווה הייתי לאולפניה דאליהו נביא דמגלעד דפתגמוהי אינון אסותא. הרי מתאווה הייתי ללימודו, לתורתו של אליהו הנביא שמגלעד. זה הצרי אין בגלעד. שהאליהו, הפעולות שלו, המעשים שלו, פתגמוהי אינון אסותא, הם הם הרפואה. אז שכתוב הצרי אין בגלעד, הכוונה האם אין לנו את הרופא הגדול שהוא אליהו הבא מגלעד? מתאווה הייתי לתורתו. על זה הוא אומר, מדוע לא עלתה ארוכת בת עמי? על זה הוא אומר, כיוון שלא שבו, ולכן לא עלתה ארוכה, לא עלתה רפואה לבת עמי.
המלבי"ם מסביר שהפסוק הזה, נלך עכשיו יותר על דרך הפשט, כי מה שהסברנו עכשיו זה על דרך דרש. המלבי"ם מסביר שכאן זאת תשובת השם. והקדוש ברוך הוא אומר לאלה שהושברו ולאלה שכעת שואלים למה באה עלינו הצרה הזאת, אומר להם הקדוש ברוך הוא, וכי שבט יהודה היו צריכים רפואה על ידי סמים שמביאים מארץ מרחק? על ידי רפואות שבאות ממדינת הים? הרי אומר להם הצרי אין בגלעד? האם אין את הרפואה שלהם בגלעד? הרי גלעד זה מקום הצרי, גלעד זהו מקום הרפואה. כמו שכתוב, מביא במצודת ציון, שהצרי זה נטף שמוזכר בסממני הקטורת, זה שרף אילן שהיה מיועד לרפואה. כמו שכתוב קחו צרי למכאובה. ולכן הוא אומר הצרי, העניין הזה של הרפואה, האם לא נמצא בגלעד? הרי לא צריך לייבא אותו מארץ מרחקים. בגלעד נמצא אותו צמח המיועד לרפואה. וגם הוא אומר להם, אם רופא אין שם? תגיד, אולי הצרי נמצא, אבל מה לעשות, אין רופאים שיודעים לרקוח אותו. על זה הוא אומר, אם רופא אין שם? האם אין את הרופא שידע איך לקחת את הצרי ואיך לטפל בו ואיך לרפא איתו? אז אם ככה, מדוע לא עלתה ארוכת בת עמי? אם ככה ראויה היא הרפואה ומוכנה, ואם כן צריכים להתרפא מיד. אז למה לא עלתה ארוכת בת עמי? במילים פשוטות, הרי הרפואה שלהם קרובה לבוא. ובמה היא תלויה? שיטיבו מעשיהם, שיתקנו את דרכם המקולקלת. יש להם את התורה, יש להם את המצוות, יש להם את הנביאים. אז התורה והמצוות הם הצרי, זה בעצם הרפואה. מי אלה שיודע איך להנגיש את הרפואה הזאת ולתת לך אותה? אלה הם הרופאים, רופאי הנפש, הם הנביאים, הם החכמים. אז אם רופא אין שם? הרי יש את החכמים שהם המלמדים את התורה. אז למה הם לא נרפאו? ובעצם כאן כביכול הוא אומר, האשם הוא בהם. מכיוון שתרופות יש ורפואה יש, ואם כן מדוע לא עלתה ארוכת בת עמי? אז למה עדיין נשארו חולים? אין זאת אלא שהם מסרבים לקחת את התרופות. הם מסרבים להקשיב אל דבר הרופאים, והיות וכן, הסבל שלהם אינו אלא באשמתם.
מי יתן ראשי מים ועיני מקור דמעה ואבכה יומם ולילה את חללי בת עמי. אומר הנביא, מי יתן ראשי מים ואת עיני מקור דמעה. כביכול הנביא אומר מצד אחד, מרוב האהבה, האהבה העצומה שאני אוהב את העם הזה, אני רוצה לבכות יומם ולילה על החללים שלהם. אבל מהצד השני, לא להתבלבל, הנביא שונא, שנאה גמורה את המעשים הרעים שלהם, את הפעולות המקולקלות שלהם. ולכן מיד הפסוק הבא, מי יתנני במדבר מלון אורחים ואעזבה את עמי ואלכה מאיתם. רגע, לפני רגע אתה אומר אני רוצה לבכות עליהם, ואחרי רגע אתה אומר אני רוצה לברוח מהם? זה היחס הדואלי שיש לנו אל הפושעים ואל הרשעים. מחד גיסא, אני צריך לאהוב אותו כמו שאני אוהב כל אחד מישראל. מאידך גיסא, אני צריך לשנוא, שנאה גמורה את המעשים הרעים שלו. אז כחלק מעם ישראל, הוא חלק מעם ישראל.
פעם אחת בא אחד ל... זה היה לאדמו"ר מגור, אמר לו, הרב, אותו מצווה, מצווה לקבור אותו. מצד זה רשע גמור, מצווה לגמור אותו. מצווה לקבור אותו. אז הרב אמר לו, מצווה לקבור אותו? מאיפה הוצאת את המצווה הזאת? אמר לו הרב, אני אוכיח לך מהתורה שאין מצווה לקבור אותו. אמר לו מאיפה? אמר לו הנה תראה, במכת חושך כתוב שכאשר עם ישראל היו בהם רשעים, אז קברו אותם אז במכת חושך כדי שהמצרים לא ידעו שגם בתוכנו היו רשעים שמתו, אז קברו אותם עם ישראל במכת חושך, כשהמצרים כולם בעוצר, הלכו לקבור את עם ישראל. אומר, אין כל זה כשעם ישראל היו לפני הגאולה, מה כתוב? ואעבור עלייך ואראך מתבוססת בדמייך. איזה זכות היה להם? דם פסח, דם מילה. למה לא היה להם זכות שקברו את הרשעים? אתה רואה שזה לא מצווה. אתה החלטת מצווה לקבור אותו? אמר לו הרב זה לא מצווה. אם זה היה מצווה היו נגאלים ממצרים בזכות המצווה הזאת. אין מצווה לקבור אותו.
פעם אחרת מספרים שהוא שמע מאחד שאמר, זה הרב, הרשע הזה ימח שמו ושם זכרו. אז הוא אמר לו, איך אתה אומר כזה דבר עליו? אומר לו, כן הרב, הוא רשע. אמר לו הרב, שתדע לך שמהלכה מוכח שלא ימח שמו ושם זכרו. בתורה כתוב שלא. אמר לו איך ייתכן? אמר לו כתוב שאישה שבעלה נפטר ויש לו אח, היא חייבת בייבום. אין לו בנים, חייבת בייבום. ומה יהיה הדין אם הבעל הזה שנפטר הוא רשע? אומר הדין שבכל אופן, על כל פנים חליצה היא חייבת. ושמה הרי למה עושים את זה? כדי שלא ימחה שם המת. אז התורה אומרת לא ימחה. וזה כתוב בשולחן ערוך, ואתה אומר ימח? ככה אמר לו אותו גדול. טוב, על כל פנים רואים שמחד גיסא אנחנו מצפים שיכלה הרשע, ולא יתמו הרשעים, אלא הרשעים יהפכו להיות צדיקים. ועל ידי זה יכלה הרשע. אז זה מה שכאן. מחד גיסא, מרוב האהבה שלו לעם ישראל, הוא אומר מי יתן ראשי מים ועיני מקור דמעה ואבכה יומם ולילה. שיהיה לי בכי יומם ולילה על הצרות הנוראות שקורות לעם ישראל. ומאידך גיסא, מי יתנני במדבר מלון אורחים. אבל להיות פה עם הרשעים והפושעים, זה אני לא יכול, אני לא מסוגל. ולכן מי יתנני במדבר מלון אורחים, להתרחק מהם אל המדבר.
והוא מבקש מי יתן ראשי מים ועיני מקור דמעה. ראשי יהיה כולו מים, והעיניים שלי מהם יצא מקור דמעה. מה פירוש הדבר? שמהמקור הזה המים כביכול יזלו החוצה, ואז על ידי זה יומם ולילה אוכל לבכות מבלי הפוגה. מביא המלבי"ם שעל פי הטבע, התמדת הבכי, חוקרים, מייבשת את המוח עד שהדמעות כלו. הדמעות יכלו. כשאדם מרבה לבכות, זה גורם ליובש במוח שגורם לכך שהדמעות יכלו. ולכן הוא מבקש שאני מבקש שגם שאבכה יומם ולילה, עם כל זה לא יכלה הלחלוחית בראשו, אלא יהיה ראשו כביכול מיסוד המים, ועל ידי זה הדמעות באופן תמידי ימשיכו ויגרו מעיניו ויהיה בבחינת נחל נובע, מקור דמעה שלא ייפסק.