כה אמר השם צבאות אלוהי ישראל, עולותיכם ספו על זבחיכם ואכלו בשר. עולותיכם ספו על זבחיכם. מה מה פשט הכתובים? מה זה ספו ומה זה עולותיכם על זבחיכם? רש"י מסביר, עולותיכם הרי העולה היא כליל. יותר טוב לכם להוסיף אותה על הזבחים, שהזבחים הם שלמים. והאמירה פה היא אמירה צינית. כביכול הוא אומר להם הרי ממילא העולה שלכם לא מתקבלת אצל השם. אז לא חבל שאתה משחית את הבשר לחינם? כבר טוב יותר היה אם תוסיף את העולות ותעשה אותם שלמים, לפחות תאכלו בשר. לפחות היית אוכל בשר, כי משלמים יש חלק גם למקריב. אז לא כדאי היה יותר שאת עולותיכם תוסיפו על שלמיכם ואז לפחות אכילת בשר היה לכם?
הרד"ק אומר, העולות כמו שאמרנו הם כליל. הזבחים זה השלמים, הבעלים אוכלים מהם בשר. אומר הרד"ק, חטאת ואשם לא הזכרנו כאן. מסיבה פשוטה, כי הם לא היו מתוודים ולא היו מתוודים ולא היו מביאים קורבנות על חטאתם. לכן הוא מזכיר עולותיכם, לכן הוא מזכיר זבחיכם שהם בחינת שלמים, אבל הוא לא מזכיר את העניין של חטאת ואשם. כי חטאת ואשם מקריב מי שמרגיש שהוא חטא, מי שמרגיש שהוא אשם. ובפרט אומר הרד"ק שהם היו עושים עבירות במזיד. ואדם החוטא במזיד לא מביא קורבן, על מזיד אין קורבן. אלא מה? היו מביאים רק עולות. כי העולות בעצם היה בזה עניין להראות כלפי חוץ שכביכול הם עובדי השם. הנה אני מביא קורבן כליל להשם. והשלמים היו מביאים כדי לאכול בשר. אז הוא אומר להם מה אתם צריכים להביא זבחים ולא להוסיף עליהם עוד עולות? ואתם חושבים שזה לי לרצון? כמו שכתוב ונרצה לו לכפר עליו. הוא אומר להם זה לא לרצון, גם העולות וגם הזבחים כולם לא לרצון. עולותיכם ספו, הרד"ק אומר זה מלשון תוספת. לעומת זאת המלבי"ם מסביר שספו זה לא מלשון תוספת, אלא זה מלשון להכרית. אסוף אסיפם נאום השם. וספו, מלשון ספו תמו. כך מסביר המלבי"ם.
השביתו, ספו, מלשון כמו שאמרנו, בחינה של הכרתה והשבתה. תשביתו את העולות עם הזבחים, אל תביאו את זה ואת זה, ויאכלו בשר, דהיינו לא תאכלו בשר כשלמים, אלא קח את הבהמה תשחט תאכל. עולותיכם ספו על זבחיכם, כביכול העולות והזבחים תשביתו זה על זה, כמו הגברים, כמו שיאמרו האנשים על הנשים, הכוונה בנוסף. תשביתו את העולות בנוסף לזבחים, כי השם לא חפץ לא בזה ולא בזה, אלא מה? תאכלו את הבשר, כי ממילא אין חפץ להשם באלה.
כי לא דיברתי את אבותיכם ולא ציוויתים ביום הוציאי אותם מארץ מצרים על דברי עולה וזבח. נקרא עוד פסוק: כי אם את הדבר הזה ציוויתי אותם לאמור, שמעו בקולי והייתי לכם לאלוהים ואתם תהיו לי לעם, והלכתם בכל הדרך אשר אצווה אתכם למען ייטב לכם. יש כאן קושי גדול בפסוק, כפי שכל המפרשים מרגישים בו. כי לא דיברתי את אבותיכם ולא ציוויתים ביום הוציאי אותם מארץ מצרים על דברי עולה וזבח? זה לא נכון. הרי המקרא מלא מציוויי קורבנות. הרי כל ספר ויקרא עניינו קורבנות. ואם כן, איך ייתכן שהקדוש ברוך הוא יגיד לא ציוויתי את בני ישראל על עניין עולה וזבח? הרי מיום הוציאנו מארץ מצרים הקרבנו קורבן פסח, ולאחר מכן כשנבנה המשכן יש צו את בני ישראל ואמרת אליהם את קורבני לחמי לאישי ריח ניחוחי תשמרו להקריב לי במועדו, ועוד אינסוף ציוויי קורבנות שמופיעים במקרא. אז איך ייתכן שיאמר הכתוב כי לא דיברתי את אבותיכם ולא ציוויתים ביום הוציאי אותם מארץ מצרים על דברי עולה וזבח?
אז באמת, רש"י אומר שהכוונה של הדברים היא תחילת ציוויי ודיבורי עמהם לא היה על עניין עולה וזבח, אלא במה פתח השם? אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגולה. הכוונה תחילת העניין לא היה בעולה וזבח. כך גם כן מעין זה מסביר רד"ק, המצווה הראשונה ומה שציווה אותם במרה, שם שם לו חוק ומשפט ושם ניסהו. מה ציווה אותם? שבת, ציווה אותם דינים, לא ציווה אותם עולה או זבח. זאת אומרת מה שכתוב כאן כי לא דיברתי את אבותיכם הכוונה לא זה היה תחילת דיבורי עמהם. ויש משמעות לתחילת הדיבור, כי תחילת הדיבור מורה על חשיבות הדבר. אומר הקדוש ברוך הוא בוא תראה שלא הדבר החשוב והעיקרי אצלי היה קורבן או זבח, כי הנה תראה שלא היה זה תחילת דיבורי עמהם. תחילת דיבורי עמהם היה ושמרתם את בריתי, תשמעו בקולי, שבת, דינים, אבל לא ענייני הקורבנות.
עוד הוא אומר, שעיקר המצווה לא הייתה על דברי עולה וזבח. זאת אומרת, הקדוש ברוך הוא אומר אני נותן לכם את התורה ולא אין עיקר מצוותיי הקורבנות, אלא שמיעה בקול השם. תשים לב, אומר הרד"ק, שבכל עשרת הדברים שהם כלל התורה כולם, אין זכר עולה וזבח. עשרת הדיברות שהם עיקרי התורה לא כוללים בתוכם עולה או זבח. וגם, אומר הרד"ק, כשהוא מדבר איתם על קורבנות, הוא לא מצווה להקריב קורבן, אלא אדם כי יקריב מכם קורבן להשם, אם יעשה כך וכך יעשהו. אומר הרד"ק, אין ציווי להקריב קורבן. מה תגיד, אבל התמידים? צו את בני ישראל, פה זה ציווי, את קורבני לחמי לאישי, יום יום להקריב קורבן תמיד, פה זה כן ציווי. אומר הרד"ק, התמידים הם ציווי לציבור, אבל לא ליחיד. וכאן הכתוב מתייחס אל היחיד. ליחידים לא ציווה להקריב קורבן. התמידים שציווה זה לכבוד הבית, הם באים לציבור. אבל היחידים הוא מצווה לעשות משפט, הוא מצווה את כל המצוות, אבל לא מצווה לעשות קורבן. אלא אם כן הבן אדם חוטא בשוגג, אז הוא אומר יש לי אפשרות תיקון בשבילך. ואז הוא מצווה אותו לשרוף את האימורים, שהחוטא ישוב אליבו ואת התאוות יצליח להתגבר עליהם, שם יאכל את החלב והדם כביכול לשרוף אותם שייזהר שלא ייכשל בשום מצווה. אבל כמצוות כציווי של חובה, אומר הקדוש ברוך הוא, מי שרוצה כפרה ותיקון יעשה בדרך הזאת.
דבר נוסף הוא אומר, ייתכן מאוד גם כן, כמו שכתב הרמב"ם, גם עניין הקורבנות שהשם ציווה על קורבנות הציבור, הרמב"ם יש טעם מאוד מקורי בעניין קורבנות, ויצא לנו לדבר על זה כשדיברנו בספר הכוזרי. הרמב"ם כותב למה השם מצווה על הקורבנות? אומר הרמב"ם, להעתיק הדעות הזרות, ובעניין ההיכלות שהיו לשם העכו"ם, רצה להעתיקם לעבודת האל ושיימחה שם עכו"ם מהם. הרמב"ם עושה פה ממש מהלך מחודש. בעצם הרמב"ם טוען שעניין הקורבנות היה כדי למשוך אותם מההרגלים שלהם המגונים, להקריב קורבנות לעבודה זרה. לצורך זה היה צריך ליצור תחליף, אז הקדוש ברוך הוא אמר, אתה יודע מה? בוא תקריב בבית השם. כביכול לתת להם משהו אחר כדי שעל ידי זה הם יהיו מחוברים ולא יתחברו דרך הטומאה באותם הרגלים מגונים שהיו להם להקריב קורבנות, אומר לו בוא ותיקח את זה לעבודת השם. ואז יוצא אם כן, שגם הציווי שציוויתי צו את בני ישראל את קורבני לחמי, שהם קורבנות הציבור, ייתכן מאוד שגם הם, כמו שהסברתי, לא כציווי עצמי אלא רק כמניעה שלא ילכו אחר העבודה זרה ולכן יקריבו בדרך הזאת. אז הביאור הזה מאוד מוקשה מכמה פנים, כבר דיברנו בו לכן אני לא רוצה כעת להיכנס לזה. אני רק אגיד את הקושי. הרי אדם הראשון הקריב קורבן עוד לפני שהיה עבודה זרה בעולם, ככה שקשה מאוד למצוא בזה את הסיבה. וקין והבל הקריבו קורבן גם עוד לפני שהיה מציאות של עבודה זרה בעולם. מעבר לכך, הרי בספרים הקדושים יש כוונות עליונות וגבוהות מאוד על כל עניין הקורבנות, אז איך שייך לומר שהקורבנות הם רק כדי למנוע מהעבודה זרה? ויש גם כמה וכמה סוגי קורבנות שגם עליהם קשה מאוד למצוא את הסיבה הזאת, כמו קורבן יולדת ועוד כל מיני קורבנות אחרים. בקיצור, דברי הרמב"ם טעונים הסבר והסברנו אותם בהזדמנות אחרת, כעת לא ניכנס לזה. רק שעל כל פנים, מה שהסברנו כעת נותן הסבר מה שהקדוש ברוך הוא טוען לא ציוויתי אותם כציווי כדבר שזהו רצוני, לפי דברי הרמב"ם, אלא הציווי שציוויתי אותם זה רק כדי למשוך אותם ולהפקיע אותם מהעבודה זרה שיקריבו קורבנות ויעשו את זה בדרך קדושה במקום שיעשו את זה אל הקלקול והעבודה זרה.
המלבי"ם מסביר, כי לא דיברתי ולא ציוויתי את אבותיכם כי אם את הדבר הזה. אומר המלבי"ם, כאשר דיברתי וציוויתי את אבותיכם שהוצאתי אותם מארץ מצרים, ציוויתי אותם על עולה וזבח, אומר המלבי"ם איך ייתכן הרי לומר, הרי כל ספר תורת כוהנים מלא הלכות מהבאת הקורבנות? אלא הוא מסביר, לא ציוויתי אותם עולה וזבח, הכוונה לא זה היה עיקר התכלית של ציוויי. גם כשציוויתי על עולה וזבח, הלא שמוע מזבח טוב, להקשיב מחלב אילים. זאת אומרת, גם כשציוויתי על עולה או זבח, העניין והעיקר של כל עניין הקורבנות, שמעו בקולי. עיקר הציווי ועיקר הדבר המבוקש, שמוע מזבח טוב. זאת אומרת, מה נותן לך קורבן אם אתה מואס בדבר השם? מה נותן לך קורבן כאשר אתה לא עושה את העיקר, וזה לשמוע בקול השם? עיקר ציווי הקורבנות לשמוע בקולי, זה עיקר המבוקש ממקריב הקורבן. ולכן הוא אומר להם שמעו בקולי. הכוונה תכלית הקורבנות, מסביר המלבי"ם, הוא שלושה.
דבר ראשון, שמעו בקולי. נחת רוח הוא לפניי שאמרתי ונעשה רצוני. זאת אומרת, עצם זה שבן אדם נתן הוראה לבן שלו והבן הקשיב מיד הלך עשה וקיים את דבר אביו, מעבר למה שביקשתי מהילד תכין לי כוס תה והכין לי כוס תה ויש לי עכשיו כוס תה, מעבר לזה יש לי הנאה בעצם העניין שציוויתי את הילד שלי משהו והוא עשה. גם אם הוא לא היה מביא לי כלום, זאת אומרת גם אם אין לי את התוצאה מעשית, אבל עצם זה שהילד שלך ממושמע, יש לך מזה נחת רוח. אומר הקדוש ברוך הוא, דבר ראשון בעניין של הקורבנות, נחת רוח הוא לפניי שאמרתי ונעשה רצוני. עצם זה שאנחנו שומעים בקול השם, זה מעלה בפני עצמה. דבר נוסף, והייתי לכם לאלוהים. פירושו של דבר, כאשר אדם בא ומקריב קורבן למלך, דהיינו מביא לו מנחה, יש סיכויים רבים שהמלך יגיד לו לא רוצה ממך מנחה. שלא תרגיש שאתה נתת לי משהו ואתה עשית לי, לא רוצה ממך מנחה. כמו שאומר רבנו יונה, ומנחה לא יקבל מידו, כאשר המלך אינו חפץ בעבודת העובד אותו. זאת אומרת, עצם זה שהוא מוכן לקבל ממך מנחה, זה מעלה. אולי אם נרצה להמחיש את זה, כמו היום שבן אדם ילך לאדם גדול ויגיד לו אני קניתי לך מתנה. תלך לרב שטיינמן תגיד לו רבה קניתי לך סטנדר. יש לי סטנדר שלי 60 שנה משמש אותי ומספיק לי. הוא לא יקבל ממך. תלך לאדם גדול, תרצה לתת לו מתנה, הוא לא ירצה לקחת ממך מתנה. יגיד לך לא, זה בסדר, מה שיש לי מספיק לי, שונא מתנות יחיה, הוא לא ירצה לקחת ממך. הגמרא אומרת שאישה שנתנה לאדם גדול מתנה והוא קיבל ממנה, אומרת הגמרא היא יכולה להתקדש לו בזה. איך להתקדש לו? הוא צריך לתת לה. אומרת הגמרא לא, יש לה נחת רוח שהוא היה מוכן לקבל ממני את המתנה. זה שווה כסף. זה שווה כסף. אם עכשיו אומרים לך בוא אדוני תקנה, אני יודע מה, תקנה לרב חיים קנייבסקי שולחן שעליו הוא ילמד. כמה אתה מוכן לשלם על זה? 50 אלף שקל, 100 אלף שקל, על השולחן שלי הוא ילמד. אם נגיד אחרי זה תעשו לי מגבית, אני אקנה לו ארון, אחרי 120. נכון? אתה מוכן לשלם על זה הרבה. זאת אומרת, שימו לב, אני קונה לו משהו ולא הוא משלם לי, אני עוד מוכן לשלם הרבה כדי שהוא ייקח. אז האישה הזאת בעצם זה שהיא נתנה לאדם גדול מתנה והוא קיבל ממנה, זה עצמו נחת רוח גדולה לה ששווה הרבה כסף. אז הוא יכול להגיד לה הרי את מקודשת לי במה שקיבלתי ממך את המתנה. אתם מבינים? הוא קיבל והוא מקדש אותה בזה. אתה רואה שעצם זה שהקדוש ברוך הוא אומר אני מוכן לקבל ממך עולה או זבח, אומר המלבי"ם זה כבר דבר עצום. והייתי לכם לאלוהים, אני אלוה שלך ומוכן לקבל את זה ממך. יש כאלה שאני לא חפץ בקורבנותיהם ולא מעוניין שיקריב אליי. אומר הקדוש ברוך הוא, זה עצמו והייתי לכם לאלוהים, זה מעלה. דבר שלישי אומר המלבי"ם, והלכתם בכל הדרך. הדבר הנוסף וללכת בדרך השם. והלכתם בכל הדרך, פירושו של דבר, להזכיר אותם על ידי הקורבנות ללכת בדרך השם. כמו קורבנות נדבה, עלייה לרגל, למען תלמד ליראה את השם. קורבנות חובה, חטאות, אשמות, על ידי זה אתה תזכור שנכשלת, אתה צריך להביא קורבן, אתה צריך לכפר, אתה צריך לתקן. אומר הקדוש ברוך הוא, בכל מה שעכשיו מניתי לך, אין דבר אחד שהוא לתועלתי. אין דבר אחד שהוא לצורכי. הדבר הראשון שישמעו בקולי, נחת רוח לפניי שאמרתי ונעשה רצוני, אבל אני לא צריך את גוף הקורבן. דבר שני אמרתי והייתי לכם לאלוהים, זה עוד ביני וביניכם שאני מוכן לקחת ממך קורבן. והדבר השלישי והלכתם בכל הדרך, להזכיר אתכם ללכת בדרך השם, כמו קורבנות נדבה שנועדו להזכיר לכם לא לסטות מן הדרך. אם כן, כל עניין הקורבנות זה לא מפני שאני צריך את הבשר, החלב והדם, זה לא לצורכי. כל עניין הקורבנות זה כדי שעל ידם תכיר את השם, תתקרב להשם, תמצא חן בעיני השם. כל זה בשבילך, לטוב לך, כי הקדוש ברוך הוא לא זקוק לכל העניין הזה.
אומר המלבי"ם, מסביר כאן את ההבדל, יש דיבור ויש ציווי. כי לא דיברתי את אבותיכם ולא ציוויתים ביום הוציאי אותם מארץ מצרים על דברי עולה וזבח. אומר המלבי"ם, תשים לב, כתוב פה לא דיברתי את אבותיכם וכתוב לא ציוויתים. מה ההבדל בין דיבור לבין ציווי? אומר המלבי"ם, הדיבור יבוא גם על דבר הרשות. הציווי בא על דבר חובה. וזה הגיוני מאוד. דיברתי איתו שיעשה כך וכך. חייבתי אותו? לא, דיברתי איתו, מי ירצה יעשה. ציוויתי אותו שיעשה כך וכך. זה לא דיברתי, זה ציוויתי, והוא מה שנקרא מוכרח. אני נתתי לו צו וחייבתי אותו לעשות את פקודתי. אומר המלבי"ם, בקורבנות יש דיבורים ויש ציוויים. קורבנות נדבה, השם דיבר, השם לא ציווה. אין ציווי להקריב נדבה. תרצה תקריב, לא תרצה אל תקריב. אדם כי יקריב, כשירצה יקריב. אדם כי יקריב מכם קורבן להשם. לעומת זאת, בקורבנות חובה מצאנו כן ציווי, כמו שאמרנו, צו את בני ישראל, זאת תורת העולה, את קורבני לחמי לאישי. זאת אומרת, אנחנו רואים שיש בקורבנות גם היבט של דיבור, גם סוג של דיבור, וגם סוג של ציווי. קורבנות שבהם יש חובה ויש ציווי. אומר המלבי"ם, אומר כאן הפסוק, אומנם לגבי קורבנות עצמם יש דיבור ויש ציווי, אבל בתכלית של הקורבנות, הכוונה מה השם כביכול חפץ על ידי הקורבן, פה לא שייך דיבור של רשות, פה יש רק ציווי. זה מה שהוא אומר, הגם שדיברתי וגם ציוויתי על דברי עולה וזבח, דיברתי על קורבנות של נדבה, ציוויתי על קורבנות של חובה, בשניהם היה הציווי שישמעו בקולי. כשאתה מדבר על הקורבן עצמו, אתה יכול להגיד יש קורבן שהוא דיבור, יש קורבן שהוא ציווי. כשאתה מדבר על התכלית, ומהי התכלית? לשמוע בקול השם, פה אין דיבור וציווי. כאילו, אם תרצה, אין דיבור. ולשמוע בקול השם יש דיבור? יש ציווי! אתה חייב לשמוע בקול השם. אז אם כן, כל מה ששייך בו דיבור לעומת ציווי, זה שייך רק כאשר מדברים על גוף הקורבן. אבל כאשר מדברים על הרצון לעשות את דבר השם והחיוב לעשות את דבר השם, פה אין דיבור. כי דיבור זה כביכול אם תרצה. יש דיבור לעשות את דבר השם? בשמעו בקולי על זה יש ציווי גמור, זה ציוויתי אותם. כיוון שציוויתי אותם, ממילא יש כאן חיוב גמור שפה אין מקום לסטות מהציווי ומהחיוב.
ובזה מסביר המלבי"ם את הפסוק: כי אם את הדבר הזה ציוויתי אותם לאמור, שמעו בקולי והייתי לכם לאלוהים ואתם תהיו לי לעם, והלכתם בכל הדרך אשר אצווה אתכם למען ייטב לכם. כי בעצם למלבי"ם יש כאן קושי. אתה אומר לא דיברתי את אבותיכם ולא ציוויתים ביום הוציאי אותם מארץ מצרים על דברי עולה וזבח. היית צריך להגיד כי אם את הדבר הזה שמעו בקולי והייתי לכם לאלוהים. למה עוד פעם כי אם את הדבר הזה ציוויתי אותם לאמור? לא צריך את הציוויתי, כבר אמרת מקודם. לא דיברתי ולא ציוויתי על דברי עולה וזבח כי אם את הדבר הזה שמעו בקולי. למה הוא חוזר כי אם את הדבר הזה ציוויתי אותם לאמור? אומר המלבי"ם, בספרו אילת השחר, הוא מביא כלל שתמיד כשכתוב כי אם והוא חוזר עוד פעם את הציוויתי כמו פה, ולא ציוויתים והוא חוזר עוד פעם כי אם ציוויתים, זה בא לומר תוספת על מה שאנחנו יכולים להבין באופן הפשוט. דהיינו, בא להזכיר את זה כדי לדרוש. ולכן הוא אומר תבין, כי אם את הדבר הזה ציוויתי אותם לאמור, עניין הקורבנות היה דיבור, עניין הקורבנות היה ציווי. קורבנות נדבה זה דיבור, קורבנות חובה זה ציווי. אבל לעומת זאת ציוויתי אותם לאמור שמעו בקולי, פה אין דיבור, פה יש רק ציווי. לשמוע בקולי זה חובה גמורה. לשמוע בקולי זה הוראה שהיא בבחינת צו ולא בבחינת דיבור אם תרצה תשמע. כך שלמעשה אין אפשרות לבוא ולטעון השם מעוניין בגוף הקורבן. אומר הקדוש ברוך הוא לא, הציווי היחיד זה לשמוע בקולי, וכל עניין הקורבנות זה רק כלי כדי שאתה תגיע על ידו לשמיעה בקול השם. אז אם ככה, נכון הדבר מאוד לומר לא דיברתי את אבותיכם ולא ציוויתים על דברי עולה או זבח כתכלית לשם עצמה, אלא התכלית היא לשמוע בקול השם.
והתוצאה: ולא שמעו ולא הטו את אוזנם וילכו במועצות בשרירות ליבם הרע, ויהיו לאחור ולא לפנים. ולא שמעו, אומר הקדוש ברוך הוא אני דיברתי איתם והם לא שמעו. ולא הטו את אוזנם, דהיינו לא די שלא שמעו, כי הרי עיקר עניין הקורבנות כמו שאומר הכתוב, עיקר עניין לאמור שמעו בקולי, ואתם את התכלית לא השגתם. ולא שמעו. בסופו של דבר התכלית לא הושגה, הם לא מוכנים לשמוע. והן הגם שירבו בקורבנות, לא הביאו את זה לשם התכלית הראויה כדי לשמוע בקול השם. ולא רק שלא שמעו, אלא אפילו לא הטו את אוזנם. לשמוע זה להקשיב, להטות אוזן זה אפילו בדרך עראי. הוא אומר ולא רק שלא הלכו בדרך אשר ציוויתי אותם, כי אם הלכו במועצות. אומר המלבי"ם מה זה מועצות? מועצות זה להבדיל מחטא בשגגה. חטא בשגגה בן אדם נכשל מבלי משים. במועצות הוא התייעץ ותכנן את החטא. זה הגדר של במועצות. אומר המלבי"ם, שלא תחשוב שהחטא היה כאן בשגגה, אלא הלכו אחר עצתם. אלא הלכו בשרירות ליבם הרע. שרירות ליבם, מה פירוש המילה שרירות? אז יש בזה שני ביאורים. ביאור אחד אומר הרד"ק, מלשון הבטה. ישור על אנשים, כמו אשורנו ולא עתה אראנו ולא קרוב, זה מלשון לשור. הביטו שורו וראו, כן? מי שזוכר. אתה רואה שלשור זה מעניין ראייה. אז הלכו בשרירות ליבם הכוונה במראה ליבם. לאן שליבם מושך אותם, מראה להם, לזה נמשכו. יש עוד הסבר שהוא לכאורה יותר נתפס, מלשון שריר. הלכו בקושי ליבם, הלכו בכובד ליבם. זה הגדר של הלכו בשרירות ליבם. אז הוא אומר הנה תראה שהם הלכו אחר העצה המקולקלת וגם אחרי שרירות הלב והאמינות, הכוונה כמו שהסברנו, הן מבחינת ראיית ליבם, הן מבחינת עיקשות ליבם. והם ויהיו לאחור ולא לפנים. ויהיו לאחור ולא לפנים, פירושו של דבר, הקדוש ברוך הוא התכלית שלשמה השם נתן תורה ומצוות כדי שאני אהיה להם לאלוהים, ועל ידי זה הם יעלו מדרגה לדרגה, והייתם לי ממלכת כוהנים וגוי קדוש. המטרה היא שעל ידי זה הם יתעלו ויהיו רוחניים יותר וקרובים יותר להשם יתברך. אומר הקדוש ברוך הוא, אבל מה קורה איתם? והלכו במועצות בשרירות ליבם הרע, ויהיו לאחור ולא לפנים. פירושו של דבר, שבו לאחוריהם מהמדרגה שהייתה להם, ממלכת כוהנים, גוי קדוש, עד שהלכו לאחור ולא לפנים. אומר המלבי"ם, עד המדרגה השפלה שירדו ממדרגת המין האנושי ונמשלו כבהמות. להבדיל הרעיון, הביטוי עד כדי כך וילכו לאחור ולא לפנים, כמו שכתוב נזורו אחור. זאת אומרת, שלא תגיד כמי שהולך אל השלמות וחוזר ושב ועוד פעם מתקדם ונופל ועוד פעם מתעלה ויורד. אומר לא, וילכו לאחור ולא לפנים. זאת אומרת, אם אתה אומר הלכו לאחור, אז זה לא לפנים. כשאני אומר הוא נסע רוורס, אז זה לא קדימה. הוא נסע רוורס, אז זה לא קדימה. מה זה וילכו לאחור ולא לפנים? לפעמים אתה אומר הוא נסע רוורס, הוא התקדם קצת ועוד פעם נסע, ועוד פעם התקדם קצת ועוד פעם נסע. אבל אם אני אומר לך לא, הוא נסע לאחור ולא לפנים, זאת אומרת הוא לא התקדם בכלל, אלא תמיד רק לאחור. זה מה שהוא רוצה לומר כאן. לפעמים קורה שבן אדם מדרדר, יש לו איזה חיזוק קל, מתעלה קצת, עוד פעם יורד, ועוד פעם איזה שהוא חיזוק קל ועוד פעם יורד. אז אתה אומר שהוא הולך לאחור אבל גם קצת לפנים. אבל כאן הוא רוצה לומר שהייתה להם הידרדרות מתמשכת מבלי שאף פעם הלכו קדימה. אלא וילכו לאחור, ויהיו לאחור ולא לפנים. כל ירידתם הייתה רק לאחור וכלל מעולם לא הלכו לפנים.
וזה מה שעכשיו הוא מתאר: למן היום אשר יצאו אבותיכם מארץ מצרים עד היום הזה, ואשלח אליכם את כל עבדיי הנביאים יום השכם ושלוח. למן היום הזה אשר יצאו אבותיכם מארץ מצרים, אומר הרד"ק, בכל דור ודור היו בהם פושעים. ויש הרד"ק פה ביטוי קשה, ורוב הדורות היו רובם פושעים, אומר הרד"ק. ואפילו שהייתי מזהיר אותם תמיד על ידי הנביאים, יום השכם ושלוח. יום הכוונה יום יום, יום אחר יום. השכם ושלוח, אומר המלבי"ם, אומר הרד"ק, שהכוונה היא בכל בוקר ובוקר. למה? כי רוב האזהרה תהיה בבוקר לפני שאדם ילך למלאכתו. אז לפני שהוא הולך לעשות עבירות, אז עכשיו אתה מזהיר אותו. הלוך ושלוח, הייתי שולח שליח בהשכמה כדי שילך ויוכיח את העם. והנה תראה, מן היום אשר יצאו אבותיכם מארץ מצרים עד היום הזה, אומר המלבי"ם, זה מה שכתוב אחור ולא לפנים. מאז הם רק אחור. ממלכת כוהנים וגוי קדוש, אבל מאז הם בירידה מתמדת. ולא תגיד שלא הוכחתי אותם על ידי הנביאים, הנה תראה שהוכחתי אותם ולא באופן חד פעמי, אלא באופן תמידי, ותראה שהדברים ללא הועיל.
ולא שמעו אליי ולא הטו את אוזנם, ויקשו את עורפם, הרעו מאבותם. ולא הטו את אוזנם, הרעו מאבותם, גם פה תשימו לב לביטוי של הרד"ק. בכל דור ודור רובם הרעו מאבותם. זה מבהיל לראות עד כמה הרד"ק פה מציג את הדברים בצורה קשה. פשה בכל שדרות הציבור, רובם הרעו מאבותם. כמו מנשה ואמון שהיו אחרונים, הרבו אשמה מן הראשונים. על מנשה כתוב מילא את ירושלים דמים מפה לפה, העמיד צלם בהיכל. אמון קידר את האזכרות, בעל אימו, דברים נוראים ואיומים. נוראים ואיומים. אז בוא תראה שככל שהמלכים הלכו והתרחקו, דהיינו רחוקים יותר ממעמד הר סיני, הולכים ומתדרדרים. הלוך אחור ולא לפנים. על אחאב שעוד היה מהמלכים הרשעים המוקדמים יותר, כתוב בחז"ל שקול היה. כשהשם מדבר איתו, שולח את אליהו הרצחת וגם ירשת, כתוב עליו שלבש שק, ויהלך אט. זאת אומרת, היה עם מי לדבר. אבל כאשר אתה מגיע למלכים לאמון, אתה מגיע לאנשים רשעים שאומר לך האם אני מחפש הנאות? הלא כל ענייני זה להכעיס את קוני. זאת אומרת, אנחנו מבינים באיזה רמה של רשעות מדובר. ועל זה הוא אומר לך, לא שמעו אליי ולא הטו את אוזנם, ויקשו את עורפם. מה הביטוי הזה קשה עורף? הסברנו כמה פעמים. פה אנחנו רואים את הביטוי, כאן מצודת דוד מסביר את זה גם כן במקום. קשה עורף זה אדם שיש לו גיד ברזל בעורף שלו. העורף שלו קשה. מה זה, מה זה אומר? נזכר כעת שפעם היה איזה שהוא אורתופד אחד שאמר למישהו בחוץ לארץ שהוא רוצה לעשות עלייה. שאל אותו למה לעשות עלייה? זה מעשה שהיה. למה לעשות עלייה? אומר כי אני הבנתי שהישראלים הם הם זקוקים הרבה לעניין של אורתופד והם... אומר לו איך זה קשור? אומר לו כי הם עם קשה עורף. אז אני מומחה, אני יודע איך לשחרר את העורף, אני זה... הם עם קשה עורף. זקוקים למסאז'יסט. בקיצור, מה הביטוי עם קשה עורף? כיוון שיש לך גיד קשה בעורף, מישהו קורא לך ואומר לך היי בוא הנה, תשמע רגע, היי בוא הנה תסתובב. הראש שלך לא, הוא בלוק, הוא קדימה, הוא לא מסוגל להסתובב אחורה כדי לשמוע מה הוא רוצה ממך, מישהו שרוצה לתקן אותך. זה מה שנקרא היום ראש בקיר. הוא הולך, הוא יתקע בקיר, אין לו בעיה, אבל הוא לא יסובב את הראש. זה מה שהוא אומר, עם קשה עורף, לא רוצה להחזיר פניו מול חברו לשמוע את דבריו. אז כאן אומר הקדוש ברוך הוא, אני אני קורא להם, הם לא מטים אוזניהם, ויקשו את עורפם, הרעו מאבותיהם. עשו רעות גדולות יותר מאבותיהם. ואומר המלבי"ם, תשים לב, יש כאן רעה על רעה. ולא שמעו אליי, וגם לא הטו את אוזנם. אם היו לפחות מטים אוזן, גם אם לא היו שומעים, אז הייתי אומר תשמע, הוא בדק וזה לא מצא חן בעיניו. אבל הכי גרוע שהוא לא היה מוכן לבדוק. הוא גם לא הטו את אוזנם. אתה רוצה לתת לילד שלך משהו לאכול? לא, אני לא אוהב. טעמת? לא, אני לא אוהב. נו, רציתי לטעום? לא, אני לא אוהב. זה מרגיז, נכון? לפחות תטעם, תחליט אם אתה אוהב או לא. אבל למה, למה אתה לא טועם גם, אתה מחליט שאתה לא אוהב? זה מה שהוא אומר כאן, לא די שלא שמעו, אלא גם לא הטו את אוזנם. כאילו לפחות היו מטים את אוזנם, הייתי יכול להגיד לא מצא חן בעיניהם. אבל אם גם לא מטים את אוזנם, זאת אומרת שמראש הוא פסל את הדרך הזאת, את דרך השם. ועל זה היה הכעס עליהם דבר הרבה יותר גדול, הם אפילו לא מוכנים לבחון את דברי הנביאים. ולא זו בלבד, גם אם הראו להם את עונשי השם, אז ויקשו את עורפם. מקשים עורף, לא מסבים לאחור כמו שאמרנו. ובזה הרעו מאבותם. אומר המלבי"ם, כי האבות שלהם אומנם הלכו במועצות בשרירות ליבם הרע, אבל הלכו במועצות. הם חקרו, הם התייעצו כמו שהסברנו. היה פה מועצות. לפחות הוא בדק. והוא החליט לסטות מדרך השם. החלטה מוטעית. אבל לפחות הוא הלך במועצות. הם אפילו במועצות לא רוצים ללכת. מראש החליט שהוא שולל את הדרך ונגמר. אז זה לא יותר גרוע מאבותיהם? לפחות אבותיהם עוד בדקו, אבל הוא אפילו לבדוק לא מוכן לבדוק, אפילו לשמוע לא מוכן לשמוע.
ודיברת אליהם את כל הדברים האלה ולא ישמעו אליך, וקראת אליהם ולא יענוכה. ודיברת את הדברים האלה ולא ישמעו אליך, הקדוש ברוך הוא אומר כאן לנביא, אני יודע שהם לא ישמעו אליך. ואפילו לא יענוכה. לפחות אתה קורא למישהו, הוא עונה לך, הוא מגיב. הוא אומר כאן, הם אפילו לא יענו לך. ואף על פי כן, אומר הקדוש ברוך הוא, תזהיר אותם.
ואז, ואמרת אליהם, זה הגוי אשר לא שמעו בקול השם אלוהיו ולא לקחו מוסר, אבדה האמונה ונכרתה מפיהם. ואמרת אליהם, תאמר להם, זה הגוי אשר לא שמעו בקול אלוהיו. אומר המלבי"ם, כאן הוא מדבר על הדרך שבה פניתי אליהם. דבר ראשון, לא שמעו בקול אלוהיו. אני פניתי אליהם מצד השכל. תשמע, תקשיב, אני רוצה להסביר לך. תנסה להבין. זה לא עזר. וגם לא לקחו מוסר, מוסר זה ייסורים. אומר הקדוש ברוך הוא, ראיתי שזה לא הולך דרך השכל, אז אולי דרך ייסורים, אני אייסר אותם בעונשים. ולא לקחו מוסר. אבדה האמונה ונכרתה מפיהם. אז אם ככה, אבדה האמונה מליבם, וגם נכרתה מפיהם. שאפילו אין מעשה אבותיהם בידיהם. מה פירוש הדבר? יש בחינה שהאמונה אבדה אבל לא נכרתה מפיהם. מה זאת אומרת? הוא כבר לא מאמין. למה הוא עושה? מכוח האינרציה. למה הוא עושה? כי אבא שלו עשה אז הוא ממשיך. אז בליל שבת הוא יודע לוקחים כוס, שמים יין, אומרים איזה מדקלמים איזה טקסט מסוים, וזהו, ואחרי זה כל אחד הולך לעניינו. זה בשבילו שבת, זה בשבילו קידוש. הוא עושה משהו, הוא עושה מתוך אמונה? לא. אבדה האמונה, אבל לפחות היא לא נכרתה מפיהם. איך אמר בזמנו אריאל שרון, זכותו תגן עליו. הוא אמר שאני עוד לפחות הכרתי, הכרתי את סבא שלי שעוד היה עושה קידוש. הוא אמר, אבל אני דואג לנכדים שלי שהם אפילו לא יודעים מה זה קידוש, הם הם הם את הסבא שלהם לא ראו עושה את זה. מה הוא עשה עם ההערה הזאת זה עניין נוסף, אבל לפחות שכר שיחה נאה שלפחות הוא באמת העלה בעיה. כי הדור שהיה דור שלישי לפחות הכיר סבא עם כיפה, סבא ירא שמיים. אבל הבאים לאחר מכן הכיר את סבא עם אייפון. זה מה שהוא מכיר את הסבא, זה מה שהוא יודע. נו, אז איך, מה אתה מצפה שממנו יצא? אז הוא אומר, לפחות הייתה מציאות של לא נכרתה מפיהם. אבל כאן אבדה האמונה ונכרתה מפיהם. כאן האמונה אבדה וגם נכרתה מפיהם, כי אפילו כמצוות אנשים מלומדה או כאיזה שהוא אקט של מסורת, גם את זה אין להם. אפשר להסביר בדרך נוספת, כמו שיש שכך מסבירים, אבדה האמונה ונכרתה מפיהם, אנחנו ראינו כאלה שהגם שהם לא היו אנשים יראי שמיים, אבל לפחות עוד היית שומע מפיהם בעזרת השם, אם ירצה השם, היית שומע ביטויים מן הסוג הזה. אבל אתה מגיע לדור שאבדה האמונה מפיהם, פירושו גם שם שמיים לא מוזכר על פיו. פעם עוד גם אם תגיד נו זה רק כלפי חוץ, אבל על כל פנים זה לפחות נשמע. על כל פנים להגיד בעזרת השם לא נחשב מילה גסה בתקשורת. אבל היום מי שיגיד בעזרת השם, זאת אומרת, רגע, אתה רוצה להגיד לי שהאמן והשב"כ והמוסד הם לא מתכוננים כראוי? למה? כי אמרת שבעזרת השם, אתה מקווה שזה... אתם מבינים? זאת אומרת, על מי אתה נשען על הקדוש ברוך הוא במקום להתכונן? בשבילם זה מילה גסה. אז להגיד שזה יהיה בעזרת השם, מה פתאום שתגיד דבר כזה? אתה צריך צה"ל צריך להיות מוכן, אל תבנה על המיסטיקה שאתה מאמין בה. עפרא לפומייהו. אז אנחנו צריכים לדעת שעצם האמירה בעזרת השם והדקלום של הדברים, גם אם זה לא נעשה מתוך לב מאמין באמת, אבל לפחות זה משנה את השיח. שהשיח הציבורי שלא חוששים להזכיר שם שמיים, שיכולים לומר שהמציאות היא בסיעתא דשמיא, מזכירים שם שמיים. לא נכרת שם שמיים מפיהם. אומר לך שמה המציאות הייתה שלא לקחו מוסר, אבדה האמונה וגם נכרתה מפיהם. אפילו בפה, אפילו כדיקלום, כבר לא היו מזכירים זאת. כך שהמציאות הזאת היא מציאות גרועה יותר. הרד"ק מסביר, אבדה האמונה ונכרתה מפיהם, אמונה הרד"ק מסביר זה אמת. ידוע שאמונה, אמן, זה מלשון אמת. כשאני אומר אמן על ברכה, פירושו של דבר אמת מה שבירכת שהכל נהיה בדברו, אמת הוא. אמן זה אמת. ואמונה זה גם כן משמעות של אמת. אני אומר לך את זאת באמונה, הכוונה אומר לך זאת באמת. אומר הרד"ק, רוב בני האדם מדברים בפיהם מה שאין כן בלבבם, להראות עצמן טובים ואינם. זאת אומרת, זה אבדה האמונה ונכרתה מפיהם. הם לא אומרים אמת בפיהם וכל שכן בלבבם. אבדה האמונה ונכרתה מפיהם, הוא משקר חופשי. אין לו אמת בפה ובלב, על מי יש לדבר בכלל? מי מי יכול לדבר על כאלה דרישות? להבדיל מהצדיקים שהוא דובר אמת בלבבו. אם בליבו החליט למכור לך במחיר נמוך יותר, הגם שהוספת על המחיר, הוא לא, ימכור לך את זה כמו שהוא רצה, ימכור לך את זה בהתחלה כפי שהחליט בליבו. זה דובר אמת בלבבו. אז לפחות אם לא דובר אמת בלבבו, דובר אמת בפיו. ואלה אפילו בפיהם לא. זה מה שהוא אומר, אבדה האמונה ונכרתה מפיהם. גם לשקר באופן רשמי אין לו בעיה.
גזי נזרך והשליכי, ושאי על שפיים קינה, כי מאס השם וייטוש את דור עברתו. גזי נזרך, גזי זה מלשון לגזוז. גזי נזרך הכוונה היא תלשי את שערך. כמו ויגז שלוים, ויגז את ראשו. רש"י אומר לשון אחר, נזרך זה כתרך, לשון גדולה. הכוונה הסירי את כתרך. הרד"ק מסביר למה גידול השיער נקרא נזרך? הרי אתה מדבר על גזירת השיער, אז למה הוא אומר גזי נזרך? למה לא יאמר גזי שערותייך? תגזזי את שערותייך. הרד"ק אומר דבר מעניין. הרי הנזיר היה מגדל שערו. אז גזי נזרך הכוונה תגזזי את השערות שהתארכו, כמו אצל הנזיר שהיו מתארכים שערותיו. אז תעשי קורחה בראשך. וגם גזי נזרך והשליכי, ושאי שפיים קינה. שאי שפיים על שפיים קינה, פירושו של דבר שפיים זה מקום גבוה. כך הסבירו הרד"ק והמלבי"ם לאל, שאלה הם מקומות הגבוהים. רש"י הסביר ששפיים הכוונה היא יובלי מים, פירושו של דבר ערוצי נחל, זה הכוונה שפיים. כי מאס השם וייטוש את דור עברתו. הקדוש ברוך הוא מאס ונטש את דור עברתו. מה זה דור עברתו? הדור הזה שהשם שפך עליהם עברה. הדור הזה שהשם כביכול נתמלא כעס עליהם. עוד ביאור, זה מה שאומר תרגום יונתן, עברתו זה לא מלשון עברה וכעס, אלא לשון לעבור. לשון לעבור. מה הפירוש? עברתו, דרא דעברו על מימריה. מאס השם וייטוש את דור עברתו, את הדור העובר על ציווייו. לפי הפירוש, הביאור הראשון זה את הדור שעליו יש לו כעס, מלשון עברה. לפי הביאור השני, הכוונה את הדור העובר על ציוויי השם. המלבי"ם מסביר שהעניין של גזי, מה הוא בעצם מצווה אותם תלשו שערותיכם? מה, מה העניין? מה המטרה בגזי נזרך? אומר המלבי"ם, זה סימן של ייאוש. זה סימן של אבלות. אנחנו יודעים שכשבן אדם מיואש, כשבן אדם כואב, אז אז כתוב שתלש שערות ראשו, הוא הוא מרט שערות ראשו. זה תמיד מבטא כעס, זה מבטא ייאוש, זה מבטא אבלות. יש גויים שאצלם זה חלק מה מההליך של האבל, זה לשרוט עצמם ולתלוש שערות ראשם. אז הוא אומר גזי נזרך, תתלשי את שערות ראשך, כביכול לאות ייאוש ואבלות. ושאי קינה, קינה הכוונה היא לקונן ממש, וזה יהיה בפרהסיה. שאי קינה על שפיים. הקינה שתקוננו יהיו על שפיים, הכוונה היא אין לך תקווה, זה יהיה במקום רם ונישא. ועל מה עיקר הקינה? על שמאס השם, ולא סתם מאס אלא וייטוש. הנטישה לא הייתה רק זמנית אלא נטישה כביכול לאורך זמן. והסיבה שהשם נטש זה עוד יותר קשה, כי מאס השם. כיוון שהשם מאס בנו. וזה דבר נורא והיום. כי מאיסה זאת אומרת ריחוק מוחלט. כי עשו בני יהודה הרע בעיניי נאום השם, שמו שיקוציהם בבית אשר נקרא שמי עליו לטמאו. כי עשו בני יהודה הרע בעיני השם, בעיניי נאום השם. מהו אותו הרע? שמו שיקוציהם בבית. אחז ומנשה ובני יהודה עימהם שמו את העבודה זרה, את השיקוצים בתוך בית המקדש. אומר המלבי"ם, כמושיב צרתה בצידה. כביכול זה אלוה וזה אלוה. אז כביכול בבית השם באו ואמרו יש עוד כוחות, יש עוד עבודה זרה, שמו גם אותו בבית השם. אתה רוצה לעבוד את העבודה זרה שלך, תעבוד אותה בבית שלך. זה מספיק חמור. להביא אותה אל תוך בית השם, שמו שיקוציהם בבית, ויותר מזה, מקבלים על עצמם עבודה חמורה לעבודה זרה. זה מה שהוא ממשיך בפסוק ל"א. אבל לפני כן בואו רק נלמד את המוסר הנוגע לנו. הרי גדולי ישראל אומרים שהשיקוץ הטמא ביותר של הדור, הטמא ביותר של הדור, השטן שלא ברא הקדוש ברוך הוא כמותו מיום ברוא העולם, זה האייפונים למיניהם. אז עכשיו תגידו לי, זה לא מה שכתוב, זה לא הדור שלנו? עשו בני יהודה הרע בעיניי נאום השם, שמו שיקוציהם בבית אשר נקרא שמי עליו? בבית הכנסת הוא מוציא את האייפון שלו. כל גדולי ישראל אומרים שזה איסור גמור להחזיק את זה. זה עבודה זרה, זה גילוי עריות ושפיכות דמים, אין לו חלק לעולם הבא. פסול לעדות. אתה אפשר לעשות רשימה שלמה ממה שנאמר על זה. והוא מגיע לבית השם, שזה הדבר המאוס ביותר בעיניו יתברך, והוא מוציא את זה ועכשכשיו מדפדף בו. זה לא שמו שיקוציהם בבית אשר נקרא שמי עליו לטמאו? ובנו במות התופת אשר בגיא בן הינום לשרוף את בניהם ואת בנותיהם באש אשר לא ציוויתי ולא עלתה על ליבי. ובנו במות התופת. במות התופת זה המולך. מולך זה הייתה עבודה זרה קשה ונוראה, שבאמת קשה להכיל בשכל אנוש איך שייך בכלל לעשות כדבר הזה. זה מראה עד איזה עיוות הם הגיעו. היה להם תופת. מה זה תופת? הם היו מקריבים קורבן למולך. והסוג הקורבן הזה, סוג הקורבן הזה היה, יש בזה שני תיאורים בחז"ל. אנחנו נזכיר את שניהם. רש"י כאן מזכיר תיאור אחד. המולך היה של נחושת. זה היה פסל גדול עם ידיים נוטות קדימה, כמו ידיים שנוטות לקבל דבר מה. ומסיקין אותו מתחתיו. וידיו פשוטות וניסקות. זאת אומרת, היו ממלאים אותו באש, והכל הפסל הענק הזה היה הופך להיות משהו שכולו אש להבה, כולו לוהט ואדום. מהאש היו מסיקים אותו. ונותנים את הילד על ידיו, והוא נכווה ונוהם. והכמרים היו מקישים בתופים שלא ישמע האב קול הבן ויכמרו רחמיו. וזה נקרא תופת, כי היו מתופפים כדי שהאבא לא ישמע את הזעקות של הבן שלו. וזה היה אשר בגיא בן הינום. למה גיא בן הינום? השם הנהמה של הבן, לכן זה היה נקרא גיא בן הינום. ויש ביאור ותיאור נוסף בחז"ל, שהיו עושים שתי מדורות משני הצדדים, מדורות גדולות, והיו מריצים את הילד ביניהם. והילד היה זועק, והיו מתופפים גם בתופים על פי אותו עיקרון כמו שמסביר כאן, מתופפים בתופים כדי שזעקותיו לא יישמעו. זה הייתה עבודה זרה נוראה ואיומה. זה היה התופת, בנו במות התופת אשר בגיא בן הינום. היו הולכים לאדם והיו אומרים לו העבודה זרה בחרה בך שאתה תקריב את הבן שלך אליה. זה כביכול היה כבוד גדול שהוא מקריב את הבן שלו לעבודה זרה. לשרוף את בניהם ואת בנותיהם באש אשר לא ציוויתי ולא עלתה על ליבי. מה זה לא ציוויתי? אומר השם לא ציוויתי שיקריבו בנים לקורבן. אין כזה ציווי בתורה, גם לא לשם השם. כל שכן שלא לעבודה זרה. ולא דיברתי, לא דיברתי לאחד מן הנביאים. חז"ל דורשים, מה זה אשר לא ציוויתי ולא דיברתי ולא עלתה על ליבי? אומר הרד"ק, אולי לפני דרשת חז"ל, הוא אומר אם ציוויתי, ציוויתי על בשר בהמה לשרוף לפניי, לא ציוויתי את בניהם ובנותיהם, והם שורפים אותם לאל אחר, אז לא די שאתה לא מרחם עליו, עוד אתה מקריב לעבודה זרה. אומרים חז"ל, אשר לא ציוויתי זה יפתח. ולא עלתה על ליבי זה מישע מלך מואב, שנאמר ויקח את בנו הבכור ויעלהו לעולה. ודעתם שאלהו לשמיים. אומר הקדוש ברוך הוא, גם אם תראה כאלה שעשו כדברים הללו, כמו יפתח שהקריב את בתו, ויש דעות בחז"ל האם הוא רק סיגר אותה באיזה בית או שבאמת הקריב אותה. מי שירצה יוכל לשמוע את זה בדיסק שלנו על ספר שופטים. וכן מישע מלך מואב, שמישע מלך מואב שמע במה עם ישראל מצליחים, כי אברהם אבינו היה מוכן לעקוד את בנו, אמר אז אני אקריב את הבן שלי. הלך והעלה והקריב את הבן שלו. ואז על ידי זה כתוב שהיה כעס גדול על עם ישראל, כביכול זה עורר קטרוג גדול על עם ישראל. אז אומר הקדוש ברוך הוא, גם הציוויים הללו לא ציוויתי ולא עלה על ליבי. אבל הרי השם אמר לאברהם קח נא את בנך? אומרים חז"ל, לא עלה על ליבי. לא עלה על ליבי שישחטנו, אלא רק כדי להודיע צדקו. ואמרתי לו קח נא את בנך, העלהו, ולאחר מכן כשהעלהו אמרתי לו הורידהו. אומר המלבי"ם, מה זה לא ציוויתי ולא עלתה על ליבי? לא ציוויתי שיעשו לי כאלה עבודות. ואל תגיד שלא ציוויתי כי חשבתי שבטח הם לא ישמעו לי. אומר אבל באמת עלה על ליבי. אמרתי בטח הם לא יקיימו את דבריי. הוא אומר לא, תדע לך לא עלה אפילו על ליבי, כיוון שהעבודה זרה הזאת משוקצת ומתועבת אצל השם יתברך. לכן הנה ימים באים נאום השם, ולא ייאמר עוד התופת וגיא בן הינום, כי אם גיא ההריגה, וקברו בתופת מאין מקום. לא ייאמר עוד, לא ייקרא בית הבמות בשם תופת והגיא גיא בן הינום, אלא יקראו לו גיא ההריגה. למה? מכיוון ששם במקום הזה יפלו הרוגים רבים על ידי האויבים. עד כדי כך, וקברו בתופת מאין מקום. זאת אומרת, לא יישאר עוד מקום כדי לקבור. זאת אומרת, העונש יהיה שהמקום הזה יהיה בית קבורה. והייתה נבלת העם הזה למאכל לעוף השמיים ולבהמת הארץ ואין מחריד. נבלת העם הזה שעושים את הדברים הנוראים הללו, תהיה למאכל לעוף השמיים ולבהמת הארץ. ותמיד כאשר מגיע עוף השמיים ובהמת הארץ אז יש מי שמרחיק אותה שלא יהיה ביזיון למתים. אבל כאן הוא אומר אין מחריד. אז א', לא יהיה מקום עוד לקבור. ב', לא יהיה אפילו מי שירחיק את עופות השמיים ובהמת הארץ כדי שלא יאכלו מן הפגרים. והשבתי מערי יהודה ומחוצות ירושלים קול ששון וקול שמחה, קול חתן וקול כלה, כי לחורבה תהיה הארץ. והשבתי, אומר המלבי"ם, יש לו פה ביאור מעניין. אומר אחרי המלחמות הגדולות, אחרי ההרג הרב, אז יש הרבה שידוכים. יש הרבה זיווגים. מכיוון שאחרי שבא האויב והוא הורג רבים, אז הרבה אנשים מתים. הרבה נשים מתות על ידי האויב. ואז מה? יש זיווגים. אלמן פלוני עם אלמנה אלמונית, יש זיווגים. ואז הם ירצו לקחת נשים, להוליד בנים, ליישב את הארץ. כמו שכתוב בפרק ל"ג, עוד יישמע במקום הזה קול ששון וקול שמחה, כי אשיב את שבות הארץ כבראשונה. עכשיו הוא אומר לא כך יהיה. הוא אומר לחורבה תהיה הארץ. אז לא יישמע קול ששון וקול שמחה, קול חתן וקול כלה, כי לחורבה תהיה הארץ. שם הארץ תיבנה, אבל כאן הארץ תחרב. והיות וכן, הדבר המתבקש שזה קול ששון וקול שמחה, זה לא יהיה התוצאה של מה שיעשה כאן האויב.