ספר ירמיהו פרק ו'. העיזו בני בנימין מקרב ירושלים ובתקוע תקעו שופר ועל בית הכרם שאו משאת כי רעה נשקפה מצפון ושבר גדול. העיזו בני בנימין מקרב ירושלים. אומר הרד"ק, העיזו זה כמו הניסו, שלח העז מקנך, מה הכוונה? תניס את המקנה מן השדות אל הבתים. אז העיזו בני בנימין מקרב ירושלים, אתם בני בנימין שנמצאים בירושלים, תניסו את כל מה שיש לכם מקרב ירושלים, וכל שכן משאר הערים, כי אפילו ירושלים תלכד. אז כל מה שיש לכם פה העיזו, תניסו מכאן, כל מה שיישאר פה ילכד. אומר המלבי"ם, אבל דע לך שזה דרך גוזמה, כי זה יותר בא לבטא את הרוע של מה שעומד לקרות מאשר עצה מעשית איך להינצל מזה. אומר הרד"ק, מכיוון שאין להם מקום אנה ינוסו, אז מה זה העיזו? תבריחו, לאן? כביכול רוצה להגיד עומד להיות דבר נורא ואיום, אז הוא אומר כל מי שיכול לברוח שיברח, אין, אבל הגבולות סגורים. נכון, אני רק רוצה להגיד עד כמה הדבר עומד להיות נורא ואיום, לא שבאמת באתי לתת עצה פרקטית. זה כאן מסביר הרד"ק. כביכול אם יש לכם לאן לברוח תברחו, כיוון שגם ירושלים תלכד, שירושלים הייתה של יהודה ובנימין. אז אם ככה למה הוא אומר העיזו בני בנימין? יגיד בני יהודה ובנימין, למה הוא פונה לבני בנימין? אומר הרד"ק, כאדם הנוהם על קרוביו תחילה, כי הוא כואב עליהם יותר ממה שהוא כואב על אחרים. הרי ירמיהו היה מענתות, מענתות אשר בארץ בנימין. האנשים הללו הם קרובים שלו, זה משפחה שלו, ולכן הוא אומר אליכם אני פונה ראשונה, אתם ידידיי בני בנימין, העיזו בני בנימין. וזה מה שכתוב כי גם אחיך ובית אביך גם המה בגדו בך, גם הם בגדו בך, אלה שהם ממשפחתך, אלה שהם מבני בנימין, גם הם לא הלכו בדרך הנכונה.
והוא אומר להם ובתקוע תקעו שופר. מה זה בתקוע תקעו שופר? תקוע זה שם של מקום. וישלח יואב תקועה, שם הייתה אישה חכמה, כן, תקוע זה שם של מקום. והנביא כאן מתבטא בלשון מליצית, לשון נופל על לשון. ובתקוע תקעו בשופר. במקום של תקוע תתקעו בשופר. כמו ביטוי נוסף מליצי שיש בנביא, עקרון תעקר, חמור חמורותיים בלחי החמור חמרים חמרים. עוד פעם, אתה רוצה לשון נופל על לשון, אז הוא נוקט לשון שהיא לשון מליצית. אז הוא אומר תתקעו שופר כדי להניס את העם מכיוון שיש כאן אויבים שבאים כדי לצור על העיר.
ועל בית הכרם שאו משאת כי רעה נשקפה מצפון ושבר גדול. על בית הכרם שאו משאת, מה זה בית הכרם? בית הכרם, המלבי"ם מסביר שזה שם של מקום. ואילו הרד"ק מסביר שבית הכרם זה המגדל שהיו בונים בכרם, היו עושים מגדל גבוה וממגדל הזה היו צופים על הכרם, לכן הוא נקרא בית הכרם, הבית אשר בכרם. וממנו היו שומרים את כל הכרמים, כמו שכתוב ויבן מגדל בתוכו. אז הוא אומר שם שאו משאת. מה זה השאו משאת? לפי הרד"ק כמו משיאין משואות, הכוונה תעלו אש כדי שאנשים יבינו שקרה כאן צרה, יש כאן אסון. זה שאו משאת כדי שאנשים יברחו, כמו שהוא פתח העיזו בני בנימין מקרב ירושלים, תניסו, אז שאו משאת כדי להודיע. המלבי"ם מסביר שהשאו משאת זה מלשון נס ודגל. זה אותו רעיון, כן, שהכוונה היא להבריח את העם, אבל משאת זה מלשון כי ינשא, הכוונה דבר המרומם ונישא. תרימו סימן של נס ודגל כדי להבריח את העם. כי הרעה כבר נשקפה מצפון. מה זה מצפון? צפון זה בבל, והכל כבר רואים את הרעה הזאת, כבר נשקפה, אפשר להשקיף, אפשר כבר לראות שהיא מתקרבת. ולכן אין לכם ברירה אלא להבריח את העם מירושלים.
לעומת זאת המלבי"ם מסביר שהעיזו זה התאספו, כן? וההסבר הוא אותו הסבר כמו ברד"ק, שרק שהרד"ק מסביר שהכוונה היא תניסו את מקניכם וכל מה שיש לכם מירושלים, ואילו המלבי"ם מסביר שהכוונה היא תנוסו אתם מירושלים. וזה אותו רעיון שבעצם הם בזמנו חשבו ללכת להישגב בירושלים, להינצל מן האויבים, כי ירושלים הייתה מוקפת חומה. אומר להם הנביא תבריחו, אל תחשבו שירושלים תהיה משגב לכם, אלא תדעו לכם שירושלים עומדת ליפול. אז לכן הניסו כלשון הרד"ק או התאספו מירושלים כלשון המלבי"ם, זה העיזו. הרעיון הוא אותו רעיון, ירושלים לא תהיה לכם למחסה, ירושלים מי שיהיה שמה ימות וייפול בחרב, אז מי שיכול לברוח שיברח ויפה שעה אחת קודם.
הנווה והמעונגה דמיתי בת ציון. הנווה והמעונגה דמיתי, הדמיתי כאן יש פה שני ביאורים. ביאור אחד זה רש"י וכן אביו של הרד"ק, אומר דמיתי זה מלשון החרבתי. ונדמו נאות השלום, נדמתה אשקלון, מלשון הכרתתי, כמו נדמו עמי. להכרית, להחריב, זה הדמיתי. הנווה והמעונגה דמיתי בת ציון. בת ציון תחרב, זה בעצם מה שנאמר כאן. לעומת זאת המלבי"ם מסביר שהדמיתי פה זה לשון דמיון. לשון דמיון ומשל. הנווה והמעונגה דמיתי בת ציון. אני משלתי את בת ציון כאילו הייתה נווה ומעונגה. מה זה נווה ומעונגה? מה היא בעצם הכפילות? מסביר המלבי"ם שבעצם הנווה זה מלשון נווה, כמו נווה הצאן, זה מלשון נווה, נות רועים וצאן, מקום שהוא שמה יש אפשרות לרעות את הצאן מבחינת המראה הטוב שיש שם. ומצד האדם עצמו, היושבים שבה, היא הייתה כאישה מעונגה. פירושו של דבר יש כאן שני תיאורים. יש תיאור על המקום בו היא יושבת ויש תיאור של העצמה. המקום שבו היא יושבת הוא אומר הדבר הזה הוא נווה, מקום שהוא מקום נווה, מקום משובח ומפואר. והמעונגה זה האנשים היושבים, שהם אנשים מעונגים, שהם אנשים מעודנים.
אליה יבואו רועים ועדריהם תקעו עליה אוהלים סביב רעו איש את ידו. אומר המלבי"ם כנגד מה שהוא דימה אותה כנוות רועים, הוא אומר זה שפה המקום הוא מקום מראה טוב, אז לכאן יבואו הגויים וירעו את העדרים שלהם. ותקעו עליהם סביבה, כל אחד יהיה רועה בסביבה שלו, כן, במקום שלו, מסביבותיו. מה הוא בעצם רוצה לומר? זה משל שבו הוא מתאר איך בהתחלה הם החריבו סביבות ירושלים. וזה מה שהוא אומר סביב רעו איש את ידו. בהתחלה זה היה סביבות ירושלים. אחרי שהם כילו לרעות, כביכול אכלו את כל העשב והמראה, וזה ביטוי בעצם לכך שהם כילו את המלחמה שלהם סביבות ירושלים, אז הם באו כבר לירושלים עצמה. ואז הוא מתאר את יושבי ירושלים כמעונגה, המעונגה הזאת שהיא יושבת ומתחבאת בביתה בצהריים מפני החמה. וזה מה שהוא אומר בפסוק הבא:
קדשו עליה מלחמה קומו ונעלה בצהריים אוי לנו כי פנה יום כי ינטו צללי ערב. הוא מתאר כביכול את בת ירושלים למעונגה שהיא בסיאסטה, מנוחת צהריים. היא מתחבאת בביתה בצהריים מפני החמה, כמו שכתוב אחת תרביץ בצהריים, שהיו שמה העדרים רועים ורובצים בצהריים, מי שירצה יוכל לשמוע את זה בדיסק שלנו על שיר השירים. ואז הייתה ישנה שנת הצהריים, וגם בלילה הייתה שוכבת על מיטתה. והאויבים כשראו רצו לבוא ולכבוש אותם, היו אומרים קדשו עליה מלחמה, עדיינו עד עכשיו היינו סביבות, עכשיו עליה, על ירושלים עצמה. קומו ונעלה בצהריים, כי אם היא ישנה צהריים אז זה נפלא מאוד, יש הזדמנות עכשיו, היא לא תצא מהבית בגלל שחם בחוץ, אז זה הזדמנות לכבוש אותם מבלי מאמץ. זה המשל כאן, שמרוב שהם היו מעונגים הם לא בכלל לא חששו. ואז ממילא האויבים אומרים בוא, זה הזדמנות עכשיו לכבוש אותם. אבל תוך כדי שהאויבים מתארגנים לכיבושה של ירושלים, הם אומרים זה לזה אוי לנו כי פנה יום. זאת אומרת כבר פנה היום, הצהריים כבר חלפו, אנחנו כבר לפני השקיעה, ועכשיו המעונגה הזאת תצא החוצה. למה? יען כי ינטו צללי ערב, כבר יש לה צל לחסות תחתיו, היא לא צריכה להיכנס ולהסתתר בבית מפני השמש, היא כבר יכולה לצאת החוצה כי יש צל. ואז אומרים האויבים אם היא תצא החוצה יהיה לנו בעיה לכבוש אותם. ולכן האויב אומר כי פנה יום אוי לנו כי ינטו צללי ערב ועל ידי זה יקשה עלינו יותר לכובשם. רש"י מסביר שזה נאמר האוי לנו כי פנה יום כי ינטו צללי ערב, אומר רש"י שלעת ערב הציתו את האור, את האור בבית המקדש. זאת אומרת מתי נשרף בית המקדש? בעשירי באב, זאת אומרת תשעה באב לפנות ערב, דהיינו ודלק כל עשירי. אבל בתשעה באב לפנות ערב. על זה אומר קדשו עליה מלחמה קומו ונעלה בצהריים, ואז העם אומרים אוי לנו כי פנה יום כי ינטו צללי ערב, שאז כאשר ינטו צללי ערב אז הובער, הובערה האש בבית המקדש.
קומו ונעלה בלילה ונשחיתה ארמנותיה. אז אומרים האויבים, רצינו בצהריים שאז היא על מיטתה, דהיינו חם בחוץ, היא נסגרת בביתה ואז אנחנו נוכל לכבוש אותה בקלות. וראו שינטו צללי ערב, אוי לנו כי פנה יום, אז אומרים האויבים זה לזה אוי לנו כי פנה יום, אנחנו כבר לא יכולים, כי כבר עכשיו יוצאת מביתה. ולכן הם אומרים אז אם כן הזמן הראוי יותר הוא קומו ונעלה בלילה. שאז בלילה המעונגה הזאת שאותה הזכרנו בפסוק ב' הנווה והמעונגה, ישנה על מיטתה ואז שוב יקל עלינו לכבוש אותם. מה בעצם הנמשל כאן של כל הסיפור? אומר המלבי"ם הנמשל הוא שאנשי ירושלים כלל לא עמדו נגד האויב, אלא בזמנים הללו שהגיע האויב הם היו כרכים ומעונגים שלא רצו לצאת מהבית. קר בחוץ, לא נעים, חם בחוץ, לא נעים בחוץ, הם כביכול כאלה רכים ומעונגים שלא היו בהכנה לבוא ולהילחם כנגד האויב ולבוא ולעמוד על להילחם על דמם. לא, אלא כמו רכה ומעונגה שהיא ישנה לה על מיטתה והאויב כביכול בהליכה בא ולוקח את ירושלים.
כי כה אמר ה' צבאות כרתו עצה ושפכו על ירושלים סוללה היא העיר הופקד כולה עושק בקרבה. כרתו עצה, אז קודם כל פה כבר המפרשים אומרים שעצה הוא לא מפיק ה'. ואם עצה לא מפיק ה' זה אומר זה לא העץ שלה. עץ שלה זה עצה, זה מפיק ה'. ואם העצה פה לא מפיק ה' אלא זה כמו על משקל דגה. דגה זה דגים הרבה. אז כרתו עצה הכוונה עצים הרבה. זה הכוונה, לא העץ שלה אלא עצה כמו דגה, דהיינו תכרתו את העצים הרבים אשר לה. מסביר המלבי"ם שהגם שעל פי התורה כתוב שכשנלחמים על עיר לא תשחית את עצה לנדוח עליו גרזן ולא תשתמש בעצי מאכל של העיר על מנת לשפוך סוללה, כפי שתכף נסביר מה זה בדיוק, כי הרי ממנו תאכל, הרי מהעצים אתה אמור לאכול, וכי האדם עץ השדה לבוא מפניך במצור? והסברנו כבר פעם שבעצם השאלה היא וכי עץ השדה הוא אדם לבוא מפניך, אתה נלחם כנגד עצים? אז למה תשחית את עצה? כאן הוא אומר ההפך. תמיד האזהרה היא לא להשחית את עצה, כאן אומר השם אדרבה, כה אמר ה' צבאות כרתו עצה, תכרתו את העצים שנמצאים שמה, ואדרבה תשפכו שם סוללה על ירושלים. מה פירוש הדבר? העיר הפקד כולה. הפקידה היא על העיר כולה שתוחרב לגמרי. למה? מכיוון שעושק בקרבה. עושק בקרבה כמו שכתוב כי אבן מקיר תזעק הוי בונה עיר בדמים. והיות וכן אז יש להחריב את כולה. מה זה הסוללה הזאת? אז יש בזה שני ביאורים. ביאור אחד מסביר הרד"ק כרתו עצים לעשות מהם דייק ולשפוך סוללה על ירושלים. דייק זה היה כלי השלכה שבו היו משליכים את האבנים, ולשפוך סוללה זה האבנים אשר היו משליכים בדייק. הכוונה היא בכלי הזה שבו היו, או דייק או איך שתרצו, שבו היו משליכים את האבנים, זה נקרא לשפוך סוללה, הכוונה לשפוך אבנים על ירושלים, להשליך אבנים על ירושלים כדי לנתוץ את החומות ואת המגדלים שלה. הדעה היותר מקובלת זה מה שתרגום יונתן מסביר וכך גם כן מביא הרד"ק כביאור נוסף ועל פי הביאור הזה גם כן מסביר המלבי"ם, שכאשר היו רוצים לכבוש עיר אז היו צריכים להיכנס אל העיר פנימה, אבל חומותיה גבוהות. אז מה היו עושים? היו שופכים סוללה. היו לוקחים עפר ועצים והיו ממלאים בצורה אלכסונית עד שבעצם היה נוצר לנו מהחומה למטה הייתה נוצרת עלייה. ואז היו יכולים החיילים לעלות על גבי הסוללה והייתה נוצרת מין עלייה כזאת עד החומה למעלה. והיו צריכים בשביל זה גם עצים, כי אם לא, אם תשים עפר, העפר כולו יתפזר. אז היו מסדרים גם עצים כדי שזה יתפוס את העפר, מעין יציקה, כדי שזה יתפוס את העפר שלא יתפזר. וזה מה שהוא אומר כרתו עצה ושפכו על ירושלים סוללה, כדי לעשות כמין דרך כזאת, מין רמפה שתתחיל מלמטה עד החומה, כדי שעל ידי זה החיילים יוכלו לרוץ על גבי הסוללה ומשם להיכנס העיר פנימה. זה מאוד לא היה פשוט לעשות כזה דבר, מכיוון שאלה אשר היו על החומה היו מזנבים בהם. היו שופכים עליהם שמן רותח, היו זורקים עליהם אבנים, היו יורים עליהם חיצים, ויש להם את יתרון הגובה, כי הוא נמצא בראש החומה ואתה נמצא למטה מנסה להביא עפר ומנסה להביא עצים על מנת להתקרב לחומה, אז הם היו משליכים עליהם אבנים ובליסטראות מהחומה ולכן מאוד לא היה פשוט לבנות את הסוללה הזאת. אבל אחרי שהסוללה בנויה אז כבר העיר פתוחה בפניך להיכבש, מכיוון שעל ידי זה אתה כבר טיפסת על החומה ואז הם משתלשלים בחבלים ונכנסים אל תוך העיר פנימה, פותחים את השערים מבפנים, כן, ואז כל הצבא יכול להיכנס, העיר פתוחה לפניו.
כהקיר ביר מימיה כן הקרה רעתה חמס ושוד ישמע בה על פני תמיד חולי ומכה. קודם כל הערת צדדית, כהקיר ביר מימיה, אומר המנחת שי חצי המקרא בפסוקים. כך מצאתי בשתי מקראות כף יד. חצי הספר בפסוקים. טוב. כהקיר ביר מימיה. כהקיר, הכוונה היא, אומר המלבי"ם, הרעה הזאת שבאה על ירושלים זה לא רעה חיצונית, אלא זה רעה שהיא עשתה לעצמה. וכבר דיברנו על זה פעם שישנם שני מיני עונשים. יש עונש של אם תעשה אז אני אעניש אותך, ויש עונש שאם תעשה אתה תינזק. זאת אומרת בשני המקרים יהיה לך צרה, רק שבמקרה הראשון לדוגמה אני אומר לילד אם תעשה כך וכך אתה תקבל ממני עונש. ואני יכול להגיד לו גם מצד שני אם אתה תקפוץ לכביש אתה תיענש, אתה תידרס. מה ההבדל? במקרה הראשון העונש לא מותנה, אלא הוא תלוי בי. במקרה השני זה עונש מותנה, זה אתה הבאת על עצמך, אתה קפצת על הכביש, אתה ניזוקת. הכנסת את היד לאש, אתה נשרפת. זה לא אם תכניס אני אעניש אותך, כשהכנסת את היד לאש זה שורף. אומר המלבי"ם, כך אומר להם כאן הנביא, הרעה שבאה על ירושלים היא לא חיצונית, זה לא אם תעשו אז הקדוש ברוך הוא יביא עליכם, לא, אלא זה רעה שאתם הבאתם על עצמכם, שהמעשים שלכם בעצמכם מחוללים לכם. ולזה הוא מביא משל, כהקיר ביר מימיה. כמו מים חיים שמוציאה הבאר, והבאר הזאת זה לא מים שבאים לה ממקום אחר, אלא הם באים ממקורה, זה מים הנובעים מאותו מקום. זה לא מגיע מאיזה נהרות תת קרקעיים, אלא היא עצמה מוציאה, מעיין פרטי המוציא לתוך הבאר את המים. כן הקרה רעתה. כך גם כן הרעה והצרה שבאו עליה הקרה, זה מהמקור שלה בא, ממנה נולדה הרעה הזאת. מה הגורם? חמס ושוד ישמע בה על פני תמיד. הרי אומר הקדוש ברוך הוא, הגם שאני נמצא ושכינתי נמצאת בירושלים, עם כל זה זה לא מונע מאנשי החמס והשוד לעשות כן תמיד על פניי, אפילו שאני כביכול נמצא כאן, אין להם בעיה לעשות את זה גם כן כביכול מול פניי במקום השכינה. חמס ושוד ישמע בה על פני תמיד. ולכן הוא אומר הקרה חולי ומכה. המלבי"ם מסביר כן הקרה רעתה, ההקרה חוזר גם על ההתחלה וגם על ההמשך. כן הקרה רעתה, חמס ושוד ישמע בה על פני תמיד, לכן הקרה חולי ומכה. פירושו של דבר, החמס והשוד הם הקרו, כמו שאמרנו כמו באר שזה נובע ממקורו, ממקורם נובע חולי ומכה, כמו שחז"ל אומרים לא הערוד ממית אלא החטא ממית. פירושו של דבר, המעשים המקולקלים שלכם, החמס והשוד, זה המעיין, זה המקור של החולי והמכה שבאו לאחר מכן. היות וכן, אין לכם להלין אלא על עצמכם. המלבי"ם מסביר שמה שכתוב ביר, ביר זה מלשון באר ולא מלשון בור, כיוון שבור זה מקום שאליו מתרכזים המים, ואילו כאן כשאנחנו מדברים אנחנו מדברים על מקום שהוא נובע מים. מקום שהוא נובע מים זה באר ולא בור.
היווסרי ירושלים פן תקע נפשי ממך פן אשימך שממה ארץ לא נושבה. היווסרי ירושלים הכוונה קבלי מוסר. פן תקע נפשי ממך, שמא אתרחק, תתרחק השכינה ממך. תקע אומר המלבי"ם זה משורש יקע, שזה בא לבטא להסיר דבר ממקומו. ותקע כף ירך יעקב, פירושו של דבר סרה כף ירכו ממקומה. אז פן תקע נפשי ממך, פן תסור ותתרחק השכינה שלי ממך, שהרי כמו שאמרנו חמס ושוד ישמע בה על פני תמיד כמו שראינו בפסוק הקודם. ואומר הקדוש ברוך הוא על ידי כך אשימך שממה. זאת אומרת הרי כבר הסברנו שבאור פניך נתת לנו תורה וחיים אהבה וחסד צדקה רחמים ברכה ושלום, הכל באור פני מלך עליון. וכאשר הקדוש ברוך הוא מסתיר פניו, אז ממילא באים כל הנזקים וכל הצרות וכל הסתר הפנים וכל החושך וכל מה שלצערנו אנחנו לוקים. אז אומר הקדוש ברוך הוא ברגע שתקע נפשי ממך, ממילא אשימך שממה. ממילא ארץ ישראל תהיה שממה. ולא זו בלבד שתהיה שממה, אלא עוד תדמה ארץ לא נושבה. מה פירוש הדבר? יש מקום שהיה מקום מיושב, בשלב מסוים הוא נחרב, נהיה שממה. ישנם הרבה ערי רפאים בעולם. ערים שפעם היו מיושבות ובשלב מסוים פסק מהם היישוב מכל מיני סיבות. במציאות הזאת אתה עדיין יכול לראות הרבה ממה שהיה קודם, יש תשתיות, יש כל מיני דברים שעדיין ניתן לראות מה היה בעבר. לעומת זאת ארץ לא נושבה זה ארץ שהיא שממה לחלוטין, אין בה כלום. אין תשתיות, אין בורות, דהיינו בארות, אין, אין מאומה. אז הוא אומר אשימך שממה ולא זו בלבד אלא תהיה כארץ לא נושבה, כמקום שלא היה מיושב מעולם, ועל ידי זה כביכול יוכר גודל החורבן שיהיה במקום.
כה אמר ה' צבאות עולל יעוללו כגפן שארית ישראל השב ידך כבוצר על סלסלות. כה אמר ה' צבאות עולל יעוללו כגפן שארית ישראל. אומר המלבי"ם בהתחלה יעוללו את שארית ישראל כמו שמעוללים את הגפן. הגפן אחרי שבצרו את הענבים אז הותירו עוללות. יש את העוללות, העוללות אלה הם הענבים המועטים אשר נותרו, שבדרך כלל הפרט והעוללות היו באים העניים ולוקטים אותם. על זה הוא אומר בהתחלה עולל יעוללו כגפן שארית ישראל. גם מה שנשאר אחרי שבצרו מן הגפן, לאחר מכן גם עוללות גם את זה יקחו. מה זה בא לרמז? שלאחר שלא יישאר בה אלא שארית מועטת, גם עוללות יטלו משם. ישוב נבוכדנצר כדי להגלות גם את אלה הנותרים. ואחרי זה השב ידך כבוצר על סלסלות. תשיב את היד שלך על הענבים שנתונים בסלים שכבר נבצרו, ואז כאילו אתה בוצר אותם שנית. מה זה רוצה לומר? אחרי שכולם כבר היו בגולה, הוא עוד יגלה אותם פעם שנייה. ככה היה, כאשר הם יצאו למצרים אחרי החורבן, האויב השיג אותם שם והגלה אותם גם משם. זה מה שהוא אומר, הם כבר בסלסלות ואז כאילו בצר אותם שוב. בסלסלות זה כבר נבצר. בסלסלות זה כבר נקטף מהגפן. אומר לא, אלא פה השב ידך ישיב ידו כבוצר על מה? על סלסלות. הסלסלות כבר בצורות, אף על פי כן כאילו בוצר אותם מחדש. זאת אומרת הם גלו בגלות ראשונה ומשם הגלה אותם בשנית לבבל ולחלח חבור נהר גוזן ולשאר המקומות. רש"י מסביר שפה מדברים על הגלות שהייתה כאן. הרי בהתחלה מי שהגלה את יהויקים הוא הרי המליך את יכוניה. אחרי זה חזר נבוכדנצר אחרי שלושה חודשים והגלה אותו, ובסוף 12 שנה, 11 שנה, חזר והגלה את צדקיהו. אז זאת אומרת שראית כאן את עולל יעוללו כגפן שארית ישראל, גם את העוללות אשר נותרו כאן הוא חזר גם אותם לקחת, גם אותם הוא לא הותיר אלא נטל עמו.
על מי אדברה ואעידה וישמעו הנה ערלה אוזנם ולא יוכלו להקשיב הנה דבר ה' היה להם לחרפה לא יחפצו בו. על מי אדברה ואעידה וישמעו. אומר על מי אדברה או על מי אעידה וישמעו. פירושו של דבר יש דיבור ויש העידה. בין אם אדברה, אדברה זה כדרך מוכיח, כדרך אדם שבא ללמד דעת, בין אם אעידה, אעידה זה אדם שמתרה בעונשים, אדם שמאיים בקטסטרופות שיקרו. והעידה זה מלשון התראה, כמו רד העד בעם. אני אתרה בהם, אני אאיים עליהם בפחד, עונשים יהיו, יהיה צרות, יהיה אסונות. אדברה זה מצד השכל, הדיבור מצד דבר שאתה מבין בשכל. אז אני מנסה לדבר, הכוונה לשכנע באופן שכלי רציונלי, זה לא עובד. אולי בדרך של עונשים, של אעידה, כמי שמעיד בעונשים ואזהרות, אומר הנביא האם זה יעזור? האם לזה הם כן ישמעו? הרי ערלה אוזנם. אוזן ערלה הכוונה אוזן סתומה. הראל ליבם הכוונה ליבם אטום. תמיד עורלה מבטאת אוטם. וגם כשמדברים על עורלת בשר, מדברים שעל הגיד יש עורלה, יש אוטם שנמצא עליו. אז הוא אומר טחו אוזניהם משמוע, אוזניים שלהם כמו אטומות שעליהם עשו החלקה, כן, זה נקרא טחו אוזנם, החליקו, לטוח דבר, כן, כמו טיח. טחו אוזניהם משמוע, ערלה אוזנם, אז אין לי מי לדבר. דבר נוסף, הנה דבר ה' היה להם לחרפה. זאת אומרת כשאני בא לומר להם את נבואת השם, נדמה להם שאני בא לחרף אותם. כי הרי הדברים שאני אומר הם עוונות שהם עשו. וכשאני בא ואומר עשיתם כך וכך וכך וכך, והנביא הרי לא חסך את שבט לשונו מהם כפי אשר ציווהו השם, אז לאנשים היה נדמה שאני בא לחרף אותם, דהיינו באת אליי להזכיר עוווני. אתה בא אליי כדי להזכיר את הדברים המקולקלים שלי, אז כל עניינך זה לבוא למצוא חרפתי. הרי הם יודעים שהם חטאו בזה. אם אני לא עשיתי משהו אז תגיד, מה אכפת לי מה שתגיד. אבל אם אני יודע שבאמת אני אשם, אז כל מה שאתה אומר לי הוא לי לחרפה, אתה מחרף אותי, אתה מבייש אותי בדברים הללו. אפילו שבעצם אני לא באתי כמי שבא למצוא חסרונך, אני באתי בדבר השם כדי להתרות בך כדי שלא יהיה לך רעה. עם כל זה היה נדמה להם כאילו יש לי איזה משהו אישי נגדם, כאילו באתי לחרף אותם.
ואת חמת ה' מלאתי נלאיתי הכיל שפוך על עולל בחוץ ועל סוד בחורים יחדיו כי גם איש עם אישה ילכדו זקן עם מלא ימים. אומר המלבי"ם, הם הרי חושבים את דבר השם לחרפה, כאילו בא אני לחרף אתכם באופן אישי. אומר להם לא מבינים, את חמת השם מלאתי, נלאיתי הכיל. הכוונה היא את הדברים שאני מדבר איתכם, שזה חמת השם, זה תוכחה, זה עונשים קשים שאני אומר לכם בנבואתי, מלאתי, אומר להם את זה זה ממלא אותי, אין לי כוח להכיל זאת. דהיינו כמו דבר שמתמלא ונשפך, כך גם כן הדברים ממלאים אותי ואני חייב להוציא אותם החוצה, כי נביא אשר כובש נבואתו חייב מיתה. אז נלאיתי הכיל, אני לא יכול, אין לי כוח להכיל את אותם דברים. מה אעשה? מה אותם דברים כיצד כיצד יצאו ממני? אומר המלבי"ם, על זה עונה לו השם, שפוך על עולל בחוץ. זאת תשובת השם. את החמה הזאת אתה תשפוך על עולל בחוץ. לא רק על עולל שהם הצעירים, אלא על סוד בחורים יחדיו, גם על הבחורים הגדולים. סוד הכוונה היא קיבוץ של בחורים רבים, כן, כמו כמו שהם מתחברים בסוד אחד ובעצה אחת, ככה הרד"ק מסביר. אז הוא אומר גם על הבחורים הגדולים. וגם איש עם אישה. גם איש עם אישה ילכדו. מה זה איש עם אישה? דיברנו על העולל ועל הבחורים, אז גם איש עם אישה, אבי העולל והבחורים, גם ההורים שלהם, גם אמם ואביהם ילכדו. וגם זקן עם מלא ימים. זקן זה אבי אביהם. עם מלא ימים זה עוד יותר זקן. מסביר המלבי"ם מלא ימים זה יותר זקן מזקן, שכבר הנה מלאו ימיי, כן, וזקן אשר לא ימלא את ימיו, זה אדם שכבר נמלאו ימיו למות. אז זאת אומרת מה יהיה כאן? אז דיברנו על האבא ואמא, וזה מה שאמרנו גם איש עם אישה. גם זקן זה הסבא, ועם מלא ימים זה גם הסבא רבא. זה אבי אבי אביהם. דהיינו התוכחה בעצם אומרת שהקטסטרופה, האסון שעומד להיות, יתפוס את כולם, לא יישאר מאומה מן המשפחה, ייהרגו המשפחה כולה. אז את הדבר הזה, את החמה הזאת אשר מלאתי נלאיתי הכיל, אומר לו הקדוש ברוך הוא תוציא את החמה הזאת ממך ותאמר להם את הדברים הללו. כך שלמעשה אין אין מקום קפידה עליי על שאני אומר את הדברים, אין פה עניין אישי שלי כנגדכם, אלא חמת השם היא זאת אשר ממלאת אותי והיא זאת אשר קיבלתי ציווי עליה שפוך על עולל בחוץ, זה מה שהקדוש ברוך הוא ציווה אותי. אז למה אתם חושבים את דבר השם לחרפה כאילו בא אני לחרף אתכם באופן אישי?
ונסבו בתיהם לאחרים שדות ונשים יחדיו כי אטה את ידי על יושבי הארץ נאום ה'. ונסבו בתיהם לאחרים, אומר המלבי"ם, זה לא יהיה כמו בהזדמנויות אחרות שאז אם אחד מהמשפחה נשבה בשבי, אז הבית דין מעמידים גבאי על הבתים שלו וסוכרים אותם, איזשהו אפוטרופוס, והוא אחראי כדי לגבות שכר מאנשים שנכנסו לבתים וסוכרים אותם, את השדות נותנים לקרובים כדי שהם יאכלו את הפירות שלהם. יש איזושהי התארגנות מה עושים עם נכסיו של אדם שנשבה. אבל הוא אומר כאן לא זאת תהיה המציאות, אלא ונסבו בתיהם לאחרים. גם את הבתים יטלו אחרים, גם את השדות, ואף נשים יחדיו. גם נשים כבר לא תהיינה עגונות, הרי בעלה נעלם, בעלה הלך בשבי. אומר לא, הם לא תהיינה עגונות. למה? כי אטה את ידי על יושבי הארץ נאום השם. פירושו של דבר כולם ייפלו ורחמנא ליצלן ימותו ברגע אחד, כך שלמעשה לא יהיה דיון האם הקרובים ייכנסו לשדה, מי עכשיו ישכור את המקומות הללו של האנשים אשר הלכו בשבי, מה יהיה על הנשים שלהם? לא יהיה בכלל דיון כי כולם ברגע אחד ילכו. ואם כן הוא אומר להם תבינו איזה צרה ואסון עומדים להתרגש עליכם.
כי מקטנם ועד גדולם כולו בוצע בצע ומנביא ועד כהן כולו עושה שקר. כמו שחטאו כולם, אומר הרד"ק, כך גם כן ילקו כולם. אז אל תתפלא למה אני אומר שהצרה תהיה כל כך גדולה וכל כך מקיפה, כי באמת כולם חטאו. מנביא ועד כהן כולו עושה שקר. מנביא, מדברים על נביאי השקר, כי הרי חס ושלום ודאי לא מדברים על נביאי האמת, כי על נביא האמת אי אפשר להגיד עושה שקר, כי אם הוא היה עושה שקר הקדוש ברוך הוא לא היה מוסר לו נבואה. אז על נביא בוודאות מדברים על נביאי השקר. והתרגום יונתן אומר ומסופר, הכוונה סופר שמזהיר את העם. לגבי כוהנים אז זה באמת ישנם שני ביאורים. יש ביאור אחד שכוהן מדברים על כוהן הבעל, או יש ביאור אחר שמדבר על הכוהנים והלוויים, כמו שראינו שהנביאים ניבאו בשקר והכוהנים עזבו אותי וכולי, אז רואים שהייתה תוכחה גם ביחס לכוהנים שהיו בבית המקדש, שגם הם מעלו בתפקידם.
לחתם. והיות וכן, אומר המלבי"ם, אומר הקדוש ברוך הוא אין להם זכות על ידי האנשים הגדולים אשר בעם, כי מקטנם ועד גדולם הם בוצעים בצע, אין תקווה שהם יקבלו מוסר מהנביאים או תורה מהכהנים, מכיוון שכולם כמו שאמרנו כולם היו אנשים לא הגונים, ולכן אומר הקדוש ברוך הוא בזה אין ברירה אלא להביא עליהם את הצרה.
וירפאו את שבר עמי על נקלה לאמור שלום שלום ואין שלום. וירפאו את שבר עמי על נקלה, על נקלה רש"י מסביר קל הוא לנביאי השקר להוציא מפיהם ולומר שלום יהיה לכם. בדבר הזה מרפאים בדיבורם את השבר העתיד לבוא עליהם. צרה מתרגשת, אז בקלות הוא אומר יהיה בסדר, יהיה שלום, אל תדאגו, ויהיה בסדר, במזרח תיכון חדש ואל תדאגו, הכל יהיה בסדר. אל תאמינו לכל הנבואות, הנבואות האפוקליפטיות של ירמיהו על אסונות, על צרות, ותמיד הם אוהבים להפחיד הדתיים האלה, לא לא להיבהל, אל תיבהלו, יהיה בסדר, יהיה בסדר. מרפאים שבר עמי, פה הרי יש מחלה אנושה, המחלה האנושה הזאת הייתה מצריכה ניתוח מקיף, יש פה שבר נורא, ובמקום זה הם חושבים שבדיבורים זה יתרפא. מרפאים אותה בדבר קל, אומרים הכל בסדר, הכל שלום, לא תהיה שום בעיה.
המלבי"ם מסביר שמה שכתוב וירפאו את שבר עמי על נקלה, הוא אומר עוד הסבר, שה'על' זה מלשון רפואה, כמו שכתוב רפואת תעלה, כן? אז רואים ש'על' זה מלשון רפואה. אז וירפאו את שבר עמי על נקלה, הכוונה בתרופה נקלה, בתרופה חסרת משמעות, תרופה ש... זאת אומרת יש איזושהי מחלה קשה והוא נותן לו אקמול. אז וירפאו את שבר עמי על נקלה, 'על' זה תרופה, רפואת תעלה, בתרופה קלה הם חושבים שיכולים לרפא את שבר עמי ואומרים להם שלום שלום, ובאמת אין שלום.
הובישו כי תועבה עשו, גם בוש לא יבושו, גם הכלים לא ידעו, לכן יפלו בנופלים בעת פקדתים יכשלו אמר השם. הובישו, רש"י מסביר הכוונה עליהם להתבייש, כך הוא מביא מהתרגום, עליהון למבהת, זה הכוונה הובישו. הכלים, עליהם להכלים. אבל הרד"ק מסביר שזה בא בתמיהה. הובישו? הרי כשהם עשו תועבות אתה חושב שהם התביישו בזה? אתה חושב שהייתה להם איזושהי אי נעימות? הובישו כי תועבה עשו? כאשר עשו תועבה נראה לך שהם התביישו בכך? גם הכלים לא ידעו. זאת אומרת גם כלימה לא הייתה להם על רוע מעשיהם, גם אם מישהו הכלים אותם הם לא נכלמו על רוע מעשיהם. לפעמים כשבן אדם עושה דבר שלילי ומישהו מוכיח אותו, לפחות הוא נכלם, לפחות הוא מרגיש אי נעימות, ניחא. אבל אם הוא אחד אני יודע מה מהמאפיה, אז מה תבייש אותו על על איזה שהוא משהו לא יפה שהוא עשה, איזה התנהגות לא נאותה? בזה תפארתו, בכל הדברים הנוראים שהוא עושה. אז הכלים לא ידעו. לכן אומר יפלו בנופלים, גם נביאי השקר, גם כוהני הבעל, כאשר יפלו שאר הנופלים מעם ישראל גם הם יפלו בנופלים בעת פקדתים יכשלו אמר השם. כאשר תהיה פקודתם הם יכשלו, ומתי זה יהיה? כאשר יחרב הבית והעיר, זה יהיה הזמן שבו אפקוד עליהם חטאתם, אז גם הנביאים וגם הכוהנים שתפקידם היה לעורר את העם, גם הם יכשלו, גם הם יפלו.
המלבי"ם מסביר שמה שכתוב כאן הובישו, הם עצמם יבושו על התועבה והם עצמם אמורים לשוב בתשובה. ככה היה צריך להיות. אבל מה בפועל? הוא אומר לך גם בוש לא יבושו וגם הכלים לא ידעו. מה ההבדל בין בוש לבין הכלים? אז זה אנחנו כבר הסברנו את זה כמה פעמים בעבר, המלבי"ם הסביר שבושה זה מעצמו, וכלימה זה מאחרים. פניי לא הסתרתי מכלימות, כלימות מישהו הכלים אותי. לעומת זאת בושה אני מתבייש מעצמי. זה בושה, בושה שבן אדם יודע עשיתי דבר לא הגון ויש לו בושה. וזה מה שהוא אומר כאן, הובישו, זאת אומרת הם היו צריכים בעצמם להתבייש על התועבה שהם עשו, אבל גם בוש לא יבושו. אתה רואה שהם בעצמם אין להם בושה, הוא לא מרגיש שהוא עשה משהו לא הגון. טוב, מה תגיד? אולי על כל פנים כשמישהו מכלים אותם זה כן עובד, הם כן לוקחים לתשומת ליבם. הוא אומר גם הכלים לא ידעו, זאת אומרת הוא בכלל לא מבין שזו כלימה. לפעמים יש בן אדם שאתה עוקץ אותו על איזה שהוא מעשה לא הגון שהוא עשה, והוא עוד חושב שזה קומפלימנט. זאת אומרת הוא בכלל לא מבין את העוקץ, הוא בכלל לא מבין שהאמירה כאן באה לבטא איזושהי מעשה לא הגון, הוא חושב שכאילו אתה מתפעל ממה שהוא עשה. אז הוא אומר הכלים לא ידעו, לא ידעו, הוא בכלל לא יודע שזה כלימה. אז כשאתה מזכיר את מה שהוא עשה כדי ככה לרמז על מעשה שלילי שלו, הוא בכלל לא מבין שזה מעשה שלילי, הוא בכלל לא יודע שזו כלימה.
ולכן יפלו בנופלים. מה זה יפלו בנופלים? אומר המלבי"ם, אם שני אנשים הולכים ואחד מהם החליק, הרי האדם הבא אחריו יזהר גם הוא כדי שאני לא אחליק אחריו. אם הוא החליק זאת אומרת שיש פה משהו מחליק. אז כשאני הולך אחריו ודאי שאני נזהר שגם אני לא אפול. אבל אם השני הוא עיוור, אז גם אם הסיבה הראשונה תוסר, זאת אומרת הראשון שהחליק פינינו אותו מהדרך, הוא כבר לא נמצא פה, הוא אומר לך לא יעזור כלום, כיוון שהעיוור הזה, או אפילו אם הסיבה הגורמת החלקה, לדוגמה היה כאן שמן ואת השמן ניקינו ואין עוד סיבה הגורמת החלקה, אז גם אם אנחנו נסיר את הסיבה הגורמת החלקה, הוא בכל אופן ייפול. למה? כי הוא ייתקל בראשון שהחליק. זה כאשר הוא עיוור. ואם כן, כאן הוא אומר בורא, היות והאנשים הללו לא שומעים מוסר, הם על ידי שהם רואים את הנופלים, הם לא חוזרים בהם ואומרים זה דרך חלקה, זה מדרון, הנה בוא תראה אלה החליקו, הם נפלו. אם היית שומע מוסר, מה המוסר אומר? ראית מה קרה להם? זה יקרה גם לך. אז היית פורש. אבל היות והם לא שומעים מוסר, הם לא לומדים מזה, ולכן מה תהיה התוצאה? יפלו על ידי הנופלים. הכוונה גוויותיהם של הנופלים תהוונה מכשול לבאים אחריהם שהם יפלו על ידם. מה זה בעצם אומר? שהנביאים יענשו על ידם שהעם נפלו על ידם. זאת אומרת אתה הנביא, נביא השקר, אתם הכוהנים שהלכתם והטעיתם את העם, העם נפלו. מה קרה בעקבות זה? אתם תיתקלו בגוויות שלהם ותיפלו גם אתם. מה הרעיון של הדברים? הכוונה זה שאתה הבאת לנפילתו, הוא יביא לנפילה שלך. כמו שכתוב שלא יהיו תלמידיו בגיהנום והוא יהיה בגן עדן. אז אתה קלקלת אותו, אתה החטאת אותו, אתה בהכרח תהיה יחד איתו. אז זה יפלו בנופלים, דהיינו אלה שכאן נפלו, הם יהיו מכשול לך והם יפילו גם אותך.