ספר ירמיהו פרק ה'. שוטטו בחוצות ירושלים וראו נא ודעו ובקשו ברחובותיה אם תמצאו איש אם יש עושה משפט מבקש אמונה ואסלח לה. שוטטו בחוצות ירושלים, חפשו ובקשו, זה הכוונה היא שוטטו, ראו נא ודעו, תחפשו, תבקשו, האם יש איש עושה משפט מבקש אמונה? אומר הרד"ק משתמע מכאן שבירושלים לא היו שום אנשי משפט, שום עושה אמונה, שום צדיקים וחסידים. שואל הרד"ק איך יתכן? הרי דוד המלך אומר בספר תהילים נבלת עבדיך מאכל לעוף השמיים בשר חסידיך לחייתו ארץ, אתה רואה שבירושלים היו חסידים, היו עבדי האל, אז איך אתה אומר תלכו ותבקשו אם תמצאו איש, אם יש עושה משפט מבקש אמונה? הנה תראה חסידיך, עבדיך, רואים שכן היו צדיקים וחסידים בירושלים.
אז באמת הסבר אחד מביא הרד"ק בשם אביו, שירמיהו דיבר בחוצות ירושלים, ודעו ובקשו ברחובותיה. חסידים לא מסתובבים בחוצות ולא מסתובבים בקניונים ולא ברחובות. החסידים לא שמה נמצאים. זה אמרתי בדרך הלצה כן, אבל על פי דרך יותר כפי הקו שהרד"ק מביא בשם אביו, הכוונה היא שבהרשעים היו בחוצות. וכיוון שהרשעים היו בחוצות, הדרך של החסידים היה להסתגב מפניהם ולהיכנס למקומות פנימיים, אז הם לא יכלו להרשות לעצמם להסתובב ברחובות, להסתובב בחוצות. וזה בעצם מה שטוען כנגדם הנביא. הוא אומר תלכו תראו את המצב הנורא אשר בירושלים, שאנשי הרשע מסתובבים בחוצות עד אשר החסידים ועבדי האל כבר חוששים לצאת לחוצות. כבר חוששים להסתובב במקומות הללו מפני שהרשעים שם מבקשים את נפשם. זאת אומרת שהמעשה הרשע שם בירושלים הגיע הגיעו לכזאת רמה נוראה עד שהרשע השתלט על הרחובות. ידוע שיש כאלה מקומות בחוץ לארץ ששמה אנשים מהוגנים לא יוצאים מהבית בשעות הלילה. שכן, שמה אנשים יודעים, אתה יוצא בשעות הלילה יש הרבה סיכוי שאתה חוזר על אלונקה. כן? חוזר כוונתי לבית העלמין, זה הכוונה, לא הביתה. כן? בכל אופן, אם הוא חוזר, בהחלט. בכל אופן שנבין שיש מצבים כאלה שהרשעים מסתובבים בעיר ואז זה סכנה גדולה אל הצדיקים. אז אמת, היו צדיקים, היו חסידים, אבל לא יכלו להסתובב בחוצות הערים מפאת הרשעים אשר היו בה.
אבל יש הסבר נוסף שמביא הרד"ק בשם רבותינו, שהפסוק הזה באמת מדבר ברשעים. ועם כל זה הפסוק קורא להם חסידים. זאת אומרת באמת לא היו חסידים, לא היו עבדי אלוקים. אז מה זה שכתוב נתנו נבלת עבדיך מאכל לעוף השמיים בשר חסידיך, אתה אומר לא היו, היו רק רשעים? אלא הכוונה כיוון שהם היו רשעים וחייבי מיתה, ברגע שמתו נתכפר להם. ואז ממילא איך דוד מכנה אותם? הם כבר חסידיך, הם כבר צדיקים. למה? כיוון שעונשם היה במיתה ומיתתם כפרתם, אז ברגע זה הם נקראים חסידים. זה נותן לנו אגב הסבר למה אנחנו לאנשים אשר מתו בשואה קוראים קדושי השואה. ואנחנו קוראים להם צדיקים וחסידים, הגם שלכאורה ישאל האדם הרי רבים מהם היו כאלה שנטשו דת אבותם, רבים מהם לצערנו היו כאלה גם כן שהתחברו אל הגויים והפכו להיות ממש כמוהם, התבוללו, והרי הנאצים ימח שמם וזכרם הלכו וחיפשו דור שלישי ורביעי אחורה כדי גם אותם לשלוח למחנות. אז למה מה, כולם קדושים? כן. לאחר שמתו כולם קדושים, כיוון שקיבלו דינם כולם קדושים. כך שלמעשה גם אם היה אדם רשע בזה שנהרג ונתן את הדין, אומר הרד"ק נתכפר להם במיתתם עד שדוד המלך מכנה אותם בשר חסידיך לחייתו ארץ, נבלת עבדיך מאכל לעוף השמיים, הם בגדר חסידים ועבדי השם לאחר שלקו ונתייסרו וקיבלו כנגד חטאתם.
אומר הנביא, אם תמצאו איש, אם יש עושה משפט. מה זה אם תמצאו איש? איש הכוונה איש טוב, איש גדול, כמו שכתוב הלוא איש אתה, זה דרך של שבח, של אדם איש מעלה. תלכו תראו האם תמצאו איש, אם יש עושה משפט, האם יש מישהו שעושה משפט. אבל איש זה ביטוי בפני עצמו לאדם שהוא בעל מעלה. המלבי"ם מסביר שכאן בעצם הקדוש ברוך הוא כביכול בא ואומר אל תתמהו על שהבאתי על ירושלים כזאת רעה נוראה, כזאת צרה. אומר להם הקדוש ברוך הוא שוטטו בחוצות ירושלים. החוץ, אומר המלבי"ם, זה לצד הבתים. הרחוב, הרחוב זה מקום השוק. אז לכו תחפשו בחוצות ירושלים. ולא רק בחוצות לא תמצאו, אלא גם אם תבקשו ברחובותיה, שזה הכוונה המקום של השווקים ששמה אנשים מתאספים, אומר גם שם לא תמצאו איש עושה משפט. החוצות והרחובות הם תמיד מלאים אנשים, ולא תמצאו איש עושה משפט. תשימו לב, הפירוש של הרד"ק פה הוא פירוש מקורי. לא כמו שהיינו מבינים את הפסוק כפשוטו, לכו תראו האם תמצאו איש אם יש עושה משפט מבקש אמונה ואסלח לה, הכוונה אין איש חסיד וצדיק ברחובות, לא זה הפשט. המלבי"ם בעצם יש לו קצת קושי, כתוב אם תמצאו איש, אם יש עושה משפט מבקש אמונה. מה זה הכפילות הזאת אם תמצאו איש אם יש עושה משפט? היה צריך להגיד אם תמצאו איש עושה משפט. או אם תמצאו עושה משפט מבקש אמונה. מה זה אם תמצאו איש אם יש עושה משפט מבקש אמונה?
תשמעו איזה ביאור מחודש אומר המלבי"ם. אומר המלבי"ם כביכול כתוב כאן בפסוק, אם תמצאו איש בעת שיש עושה משפט מבקש אמונה. פירוש הדבר, היו שופטים, היו היו דיינים, והם היו יוצאים אל הרחובות. ומה היה קורה בעת שהם היו יוצאים אל הרחובות? מיד כולם, כל ה כל הרשעים, כל הבנדיטים למיניהם, כל אלה שהיו פועלים כנגד ההלכה וכנגד התורה, כולם היו נעלמים. כולם היו פתאום מתאדים. למה? מכיוון שכולם יודעים שאני הראשון שאותו יתפסו. ואז יוצא אם ככה שפסוק, פירוש הפסוק הוא כזה: אם תמצאו איש, תלכו תסתובבו ברחובות ותראו האם תמצאו איש, האם אתם רואים שם איזשהו אדם בזמן אם יש עושה משפט, כאשר עושה משפט מסתובב ברחוב, אתם מוצאים איש? כשיש עושה משפט מסתובב ברחוב אתם מוצאים איש? דהיינו שהולך הדיין ברחוב, אתה פתאום לא רואה אף אחד. אתם כשיש מישהו שמבקש אמונה ברחוב, הכוונה היא מישהו שאמור להיפרע מאלה שסוטים מן הדרך, מישהו שהוא מבקש אמת ואמונה, אז אתה רואה אין איש, פתאום כולם נעלמים. זאת אומרת שהמצב הוא כזה נורא שכביכול כמעט כולם היו אנשי רשע, ואיך שהיה יוצא, במילים שלנו היום, איך שהמשטרה פתאום מסתובבת ברחוב, אין אף אחד אין אף אחד ברחובות, כולם בבתים. כולם בבתים. אתם יודעים מה קורה, יש כל מיני שווקים, אולי רק כדי להמחיש, יש כל מיני שווקים בארץ, שווקים של ירקות, אני אדבר, משהו כמו מחנה יהודה ודומיהם. ושמה יש אחד שצועק מס הכנסה, אחד צועק מס הכנסה, על המקום כל ה אתה רואה בסטות ריקות, ריקות, ריקות, אתה יכול ללכת, אתה יכול ללכת כל השוק, אין אף לא אחד. כולם נעלמים, מתאדים, אין אף לא אחד. הקופה הוא לוקח, זה ברור, כן? אבל הירקות נשארים שמה, ואלה עוברים, מסתכלים, מחפשים איפה בעל הבית, איפה בעל הבית, איפה... כולם קיבלו כאב בטן, הלכו להתפנות. אתם מבינים? רק ראו מס הכנסה. אז הוא אומר אותו דבר פה, רק יוצא השופט מראה פניו ברחוב, תלכו תראו אם תמצאו איש. תראו פתאום כולם נעלמים, אין, הרחוב ריק. זאת אומרת זה מראה עד כמה העוולה שלהם הגיעה למצב כל כך נורא, שרובם היו אנשי עוול, שאם רק היה איש חוק אחד יוצא, מיד כולם היו מתאדים, לא היה ניתן לראות אותם.
המלבי"ם עומד כאן על דקדוק. שוטטו בחוצות ירושלים וראו נא ודעו. אומר המלבי"ם, תשים לב שבדרך כלל הסדר הוא ודעו וראו. ולמה? כי ידיעה זה הרבה פעמים ערטילאי, וראייה זה ברור. ראייה זה ראיתי בעיניים. וכאן לעומת זאת אתה אומר הפוך, וראו נא ודעו. קודם תראה ואחרי זה תדע. היה צריך להיות הפוך. אומר המלבי"ם, כיוון שהוא אומר להם ראו ועל כל פנים תדעו על פי הודעת אחרים. פירושו של דבר, כאן אני רוצה שאתם תראו. ואם אתה לא הצלחת לראות, זאת אומרת זה כל כך גלוי שאתה יכול לראות. ואם לא הצלחת לראות אז יספרו לך. אבל שתדע שהדברים הללו גלויים וניכרים לכל. והוא מוסיף ואומר, ראו נא ודעו ובקשו. מה הבקשו בא להוסיף? אומר המלבי"ם שבעצם הוא אומר להם אם אתה גם בזה לא מוצא אז תבקש ותחקור ואז אתה תראה עד כמה יש. הוא מביא כמו שמובא בשמואל א', ודעו וראו את מקומו, כך שלח שאול אחרי דוד, וראו ודעו מכל המחבואים אשר יתחבא שם. בהתחלה דעו וראו, אחרי זה אמר וראו ודעו מכל המחבואים. מה ההבדל אומר המלבי"ם? אומר המלבי"ם בהתחלה הוא מצווה אותם אל תסתמכו על הודעות, על סיפורים, אני רוצה ודעו וראו. אני רוצה שהדבר הזה לא תסתפקו בידיעה, תלכו ותראו. אחרי שתראה איפה דוד נמצא, תבוא תגיד לי. ככה מבקש שאול. כי פעמים רבות כבר קודם הוא יצא בחינם. שאול יצא והתברר שדוד בינתיים נעלם. אז לכן הוא לא מסתפק בזה, אומר אחרי שיודיעו לך, ודעו, וראו את מקומו. ולאחר מכן, על ידי הראייה, אתם כבר תעשו חשבון וראו ודעו מכל המחבואים. על ידי הראייה אתה כבר תעשה חשבון איפה יכול להיות שהוא יסתתר מכל המחבואים ששמה הוא יכול ללכת, וזה כבר בידיעת השכל.
ואם חי השם יאמרו לכן לשקר ישבעו. אומר הנביא, ואם חי השם יאמרו, אחרי שאנחנו מתארים מצב כזה, וראו נא ודעו, בקשו ברחובותיה, אין איש עושה משפט, אין מבקש אמונה, אם אתה בכל אופן תשמע חי השם יאמרו, אתה שומע אותם שהם נשבעים בשם השם. אז הוא אומר תדע לך, לכן לשקר ישבעו. פירושו של דבר, ברוב הפעמים מסביר הרד"ק הם נשבעים באלוהים אחרים. הם נשבעים בעבודה זרה, כמו שכתוב וישבעו בלא אלוהים. ואם כבר אתה שומע שנשבעים בשם השם, זה לשקר. אתם יודעים מה זה לשקר? כשיוסף הוא רוצה להגיד לאחים שלו אתם לא יוצאים מכאן, הוא אומר להם חי פרעה אם תצאו מזה. אני נשבע לכם בחיי פרעה אתם לא יוצאים מכאן. יש אדם היה תמיד אומר נשבע לך בחמותי. אתם מבינים? כשהוא לא רוצים לקיים, אז לשקר נשבעים בשם השם. הם תמיד נשבעים בשם העבודה זרה. אבל לשקר בזה הם נשבעים לשם השם. המלבי"ם מסביר שאם חי השם יאמרו, אפילו שתשמעו לפעמים שכשהם מריבים עם חבריהם הם נשבעים בשם השם, אז נראה לך הנה אתה רואה יש פה אנשי אמת, יש פה אנשים ששם השם על שפתם. אומר על זה המלבי"ם, מה שהם נשבעים זה כביכול כמשפט התורה נראה, אבל אל תקנה את זה. אל תיקח מזה ראיה אומר המלבי"ם, זה ההפך. פירושו של דבר, הם רוצים לעשות רושם כאנשים הגונים, הם רוצים לעשות רושם כצדיקים, אז הם נשבעים בשם השם. וזה אות שאדם עושק את חברו על ידי שבועת שקר. ואין אמונה. אחרי שאתה רואה שהבן אדם כביכול עושה רושם של אדם של איש אמת, תדע לך הרי דברו הוא שקר, אז אין אמונה, אי אפשר לתת אמונה בדבריו.
השם עיניך הלוא לאמונה. הכיתה אותם ולא חלו. כיליתם מאנו קחת מוסר. חיזקו פניהם מסלע, מאנו לשוב. השם עיניך הלוא לאמונה. הלוא בעלי אמונה להיטיב, ככה הם היו. ולמה הם פה פתאום בגדו בהשם? למה אין איש מבקש אמונה? הכיתה אותם, הם לא נעשו בעקבות זה חולים, ולא חלו. לא נעשו חולים בעקבות המכה כדי לשוב מראתם, כדי לתקן את דרכיהם. ועל זה כביכול מסביר הרד"ק שהנביא תמה, איך עיניך השם הלוא לאמונה, השגחתך בעולם הרי זה כדי להביא דבר טוב לעולם, לא לא דבר בטל, הכוונה השגחת השם היא לתועלת. כשהקדוש ברוך הוא משגיח על העולם זה לתועלת לעולם. ואם ככה, איך יכול להיות פה שהשגחתך לא הביאה תועלת? ומה הייתה השגחתו עליהם? הרי הכיתה אותם ולא חלו. לא כאבו, לא הרגישו בעצמם. אז לכאורה פה זה פלא. מה הועילה השגחתך עליהם? תמיד השגחתך מעוררת אמונה. אני מרגיש את יד השם, אני רואה עין בעין את השגחתו עליי. אבל כאן השגחתך השם לא משפיעה כלום. עיניך השם הלוא לאמונה, וכאן אנחנו רואים שהשגחתך לא מעוררת אמונה בעם. וזה מעין מה שכתוב לשווא הכיתי את בניכם, מוסר לא לקחו. על מה תוכו עוד תוסיפו סרה? זה כבר הסברנו כמה פעמים, שהקדוש ברוך הוא מכה כשיש טעם. הנה בן אדם יש בן והבן הזה סטה מן הדרך ומכות כבר לא יועילו לו, אז אין טעם להכות. האמת היא שכמעט תמיד אין טעם להכות, אבל באופן רגיל גם כאשר היה תועלת בהכאה, אז יש עדיין טעם. אבל כשאין תועלת, אז סתם להכות ולייסר זה אכזריות גרידא. זה מה שכאן אומר הנביא, עיניך השם הלוא לאמונה, הרי כל הפעולות שלך זה לחזק את אמונתם. אבל הנה תראה שהמכות לא עוזרות. הכיתה אותם ולא חלו. כיליתם, מאנו קחת מוסר. כיליתם? מה הם הגיעו לכליה? מסביר הרד"ק כיליתם הכוונה הבאת אותם עד קרוב לכליה. זה הכוונה כיליתם. הם כבר קרובים לכליה, נו מה נשאר מכם? עשרה שבטים כבר גלו, כמה נשארתם אתם? אצלכם כבר הגלו את רוב העם אשר ביהודה ובנימין. אף על פי כן מאנו קחת מוסר. ואם הנביאים מוכיחים אותם, חיזקו פניהם מסלע. פנים שלהם פנים עזות וקשות כסלע. לא מוכנים להתרגש, לא מוכנים להתפעל, לא מוכנים לקבל מוסר, לא מתביישים מפני הנביאים, מאנו לשוב. הם ממאנים לשוב אל השם.
המלבי"ם מסביר שהדברים האלה כאן שכתוב השם עיניך הלוא לאמונה, אומר המלבי"ם אלה הם דברי הנביא. והנביא כביכול בא ושב להשם ואומר, הרי ריבונו של עולם עיקר העניין שאתה מכה אותם זה כדי שישובו בתשובה. ואם הם לא שבים בתשובה, הם לא מאמינים שהעונש שהם מקבלים זה באמת ממך, אז אם ככה ראוי שתחליף את האמצעים. זה מה שאומר המלבי"ם. זה בעצם טענת הנביא. אם כל המגמה היא להביא אותם לאמונה וההכאה לא מביאה לאמונה, אז ריבונו של עולם צריך לחשוב על אמצעים אחרים שהם באמת כן יוכלו לשוב על ידם. כי הנה תראה שבעקבות המכות חיזקו פניהם מסלע, מאנו לשוב.
ואני אמרתי אך דלים הם, נואלו, כי לא ידעו דרך השם משפט אלוהיהם. ואני אמרתי שזה לא בא מצד המרד בזדון, מסביר המלבי"ם. זה מתוך חוסר ידיעה. דלים המה ונואלו. נואלו הסברנו כמה פעמים שהכוונה היא מלשון אוויל, הם הולכים בדרך אווילות, לא ידעו דרך השם. אם אדם יודע דרך השם כשהוא מקבל מכות, הוא מיד מבין זה מאת השם. אבל אם הוא לא יודע דרך השם, אז כשהוא מקבל מכות הוא אומר איזה מקרה נורא קרה לי. מקרה. מקרה, זה לא קשור להשם יתברך. הוא לא מבין שזה בעבור המרי. ולכן דבר ראשון צריך שיכירו שחטאו. זאת אומרת קודם כל שתדע שמה שעשית בכלל לא בסדר. אבל הרי הם לא ידעו כלל את השם, הם לא יודעים מה היא מצווה, מה היא עבירה. במצב כזה איך אפשר לשוב בתשובה כשאני בכלל לא מודע לכך שחטאתי? דומה הדבר לתינוק שנשבה. זה כמו שהיום תיקח איזה יהודי דור שלישי ורביעי אי שם ברוסיה ותכה אותו. על מה ישוב בתשובה? על מה? הוא לא יודע מה זה חטא. אם הוא לא יודע מה זה חטא על מה הוא ישוב בתשובה? לא, לא הנחתי תפילין. הוא לא יודע מה זה תפילין, הוא בכלל לא יודע שהוא יהודי. אז אדם כזה שאין טעם להוכיח אותו מפני שהוא בכלל לא יודע שהוא קלקל, אז מה הטעם לייסר אותם? הרי לא ידעו דרך השם. אז דבר ראשון צריך שידעו שהם חטאו. דבר שני, צריך שיבינו שהעונש הוא לא מקרי, שיבינו שהעונש הוא בהשגחה מאת השם. הרי הם לא יודעים משפט אלוהיהם, הם לא מבינים שהעונש הוא בהשגחה. וזה כנגד מה שהוא אמר דלים הם נואלו. מצד שנואלו, מצד דלים, יש להם דלות בתורה, אז הם לא יודעים דרך השם. ואז ממילא היות והם דלים הם לא מכירים משפט אלוהיהם, כי הם חושבים שהדלות והעניות היא זאת שהסבה לנו את הרעה. אם היינו חזקים יותר, אם היינו גיבורים יותר, היינו יכולים להתגבר על הכל. ככה הם בטוחים. הם לא מבינים לא, יש פה מישהו שמייסר אותך כי סטית מן הדרך, כי מרדת בהשם. ואם כן, אומר לו ירמיהו, אז ריבונו של עולם, כל זה מוכיח את אשר אמרתי שאין טעם לייסר אותם. אין טעם להכות אותם, מכיוון שאתה רואה שתוכחה וייסורים בסופו של דבר לא מביאים אותם אל דרך האמת. ואם כן ריבונו של עולם, הדרך צריכה להיות דרך אחרת.
הרד"ק מסביר שאמת שבירושלים היו חכמים גדולים, ובירושלים היו גם אנשים גדולים בתורה. ואם ככה קצת לא מובן, מה זה נואלו, מלשון אווילים, טיפשים? והמלבי"ם מסביר שמדובר באנשים שבכלל לא יודעים את דרך השם. איך אפשר להסביר את הדבר הזה? אומר הרד"ק, מכיוון שאלה שנותרו אחרי הגלויות הראשונות היו דלת העם. הכורמים והיוגבים. הכורמים והיוגבים זה עמי הארץ גמורים. הרי החרש והמסגר גלו בראשונה. החרש והמסגר היו תלמידי חכמים. והם אלה שבראשונה הוגלו וירדו לבבל. אז מי נשאר כאן? דלת העם. ודלת העם זה עם הארץ כפשוטו. עם הארץ, מסבירים המפרשים, אדם שכל עיסוקו בארציות. ואלה היו אנשים שכל עיסוקם היו חקלאים. והחקלאים בדרך כלל כידוע, גם היום כשרוצים להגיד על מישהו שהוא פחות מפותח מאחרים, אומרים זה מושבניק. אז החקלאים בזמנם היה עוד הרבה הרבה יותר נמוך, כי הם היו אנשים הרי רחוקים מהעיר הגדולה. וממילא הידיעות שלהם היו הרבה יותר קלושות. ואז על ידי זה אפשר להגיד גם כן שכשאתה מדבר איתם על תורה ומצוות, הם בכלל לא מבינים על מה אתה מדבר. אין להם דעת, לא ידעו דרך השם, לא ידעו משפט אלוהיהם.
המלבי"ם מסביר מה ההבדל בין דרך השם לבין משפט אלוהיהם. כל מקום שהוא מדבר על השם, י-ה-ו-ה, הוא מדבר על ההנהגה הכללית. הקדוש ברוך הוא שמנהל את כל עולמו, זה י-ה-ו-ה. לעומת זאת, כאשר הוא מייחד אותו עלינו, אלוהיכם, זה מצד ההשגחה הפרטית שלו עלינו. מצד זה שהוא מנהיג אותנו. י-ה-ו-ה, השם שמנהיג את כל העולם. אלוהיהם, זה ההשגחה המיוחדת לנו. לכן על ההשגחה הכללית, על הנהגת השם בעולם, אומר הם לא ידעו דרך השם. ועל ההשגחה הפרטית לנו וההשפעה שלו עלינו, אומר לא ידעו את אלוהיהם. גם את זה לא הרגישו. והרי אנחנו יודעים שהקדוש ברוך הוא נפרע מאיתנו יותר מאשר משאר האומות. מכיוון ששאר האומות הרי ממילא לא יודעים כלום. אבל עם ישראל הרי רק אתכם ידעתי מכל העמים, על כן אפקוד עליכם. זאת אומרת זה שהשם יודע אותנו, משגיח עלינו בהשגחה פרטית, זה גם כן מציב אותנו תמיד בפוקוס, שאם אנחנו סוטים מיד מקבלים מכה. הרי זו הייתה המציאות של עם ישראל במדבר. היה להם השגחה צמודה ברמה הגבוהה ביותר. ענני כבוד מלווים אותם, משה רבנו איתם, אהרון בתוכם, השגחה ברמה הגבוהה ביותר. באר שהולכת איתם באופן צמוד, מן שיורד בכל יום מן השמיים. ודווקא בתקופה הזאת אתה רואה שהיו בהם את המכות הכי גדולות. מדוע? מה הסיבה הזאת? כי כשאתה בהשגחה צמודה, כל סטייה קלה מן הדרך, אז אש השם פרצה בעם. אז מתחילה מגפה ואהרון צריך לצאת ולעמוד בין המתים ובין החיים. זאת אומרת השגחה צמודה גם כן תובעת דין כאשר יש סטייה מן הדרך. והם פה בכלל לא יודעים דרך השם כהשגחה כללית, וגם כל שכן לא מבינים את השגחתו עלינו מצד שהוא אלוהי ישראל, שאת זה ודאי לא הבינו ולא השיגו. אז מה הטעם לייסר אותם? מה הטעם להכות אותם?
אלכה לי אל הגדולים ואדברה אותם, כי המה ידעו דרך השם משפט אלוהיהם. אך המה יחדיו שברו עול, ניתקו מוסרות. אלכה לי אל הגדולים. מי אלה הגדולים אומר הרד"ק? זה הגדולים והעשירים. הם לא מתעסקים במלאכה, יש להם זמן פנוי ללמוד תורה, ללמוד חוכמה. והם בדרך כלל אנשים יותר מוסריים, אנשים יותר עם ידיעת התורה. והם אולי ידעו דרך השם משפט אלוהיהם. אולי אותם אני אוכיח ומהם תהיינה תוצאות חיוביות. אבל אומר הנביא, כשאני מדבר איתם יחדיו שברו עול התורה. זאת אומרת, הראשונים לא ידעו. הראשונים לא הבינו. אבל אלה הגדולים הם הרי יודעים, הם הרי מבינים, אז מה זה אצלם? זה שברו עול. הוא יודע, הוא מכיר, אבל זה עול, כבד עליי. שובר את זה. זה זה השברו עול. זאת אומרת שראיתי שגם מהם לא ניתן לקבל איזושהי תוצאה חיובית בתוכחה. הם ניתקו את העול, הם ניתקו את המוסרות. ואמרו יחדיו, פירושו שיחדיו הכוונה כולם כאחד מרדו.
המלבי"ם מסביר, אלכה לי אל הגדולים, כי הם יודעים את הדברים הללו, זה דרך השם ומשפט אלוהיהם. דבר ראשון הם יודעים שהקדוש ברוך הוא מנהיג את העולם. דבר שני הם יודעים שיש פה השגחה פרטית, השם אלוהיהם, כי הגדולים יודעים שהקדוש ברוך הוא עיני השם אלוהיך בה, והקדוש ברוך הוא משגיח עלינו בפרט, על עם ישראל יותר מן הגויים. אבל פה אני רואה שהם יודעים ריבונם ומתכוונים למרוד בו. כמו שאמרנו פה זה שברו עול, זה כבר בזדון. וזה כנגד דרך השם ומשפט אלוהיהם, שזה התורה והמצווה, שזה דרך השם. אומר דרך השם, מסביר המלבי"ם, זה כמו העול על צווארם. הם פרקו את העול מעל צווארם. הייסורים והעונשים זה משפט אלוהיהם. זאת אומרת, כשאתה פורק את דרך השם, אתה לא מקבל את המצווה, השם עושה לך משפט. וזה מצד אלוהיהם, שהוא האלוה שלנו, שהקדוש ברוך הוא מנהיג ומנהל אותנו בפרטות, שאנחנו בניו, שאנחנו עמו. ואז את זה הוא מדמה למוסרות. הקדוש ברוך הוא רצה לאסור אותם במוסרות. מה זה המוסרות? המוסרות אלה הם הכבלים שקושרים אל השור כדי לאסור אותו. אז את זה הם ניתקו. הקדוש ברוך הוא כביכול כמו כפה עליהם את קיום התורה והמצוות, והם ניתקו את המוסרות. הם לא שמו לב למוסר, הם לא שמו לב לעונש, לא שמו לב לייסורים, ניתקו כל זאת מעליהם. זה כנגד משפט אלוהיהם.
על כן הכם אריה מיער, זאב ערבות ישדדם, נמר שוקד על עריהם. כל היוצא מהנה יטרף. כי רבו פשעיהם, עצמו משובותיהם. על כן הכם אריה מיער. אריה זה מלכות בבל. זאב ערבות ישדדם אומר רש"י, זאב זה מלכות מדי. נמר שוקד על עריהם, זו מלכות אשור. זאב ערבות, מסביר מסביר רש"י, זה מלשון ערבה ושוחה, זאב המדבר. והוא הזאב ערבות ישדדם וממהר לשדוד אותם. או מלשון אורב להם. הרד"ק מסביר, היות והם שברו עול התורה, מכה אותם אריה מיער. הוא ממשיל את האויב לאריה, שאריה יוצא מהיער לטרוף. זאת אומרת לאריה יש גבורה. האריה לא חייב להישאר רק ביער. הוא מסוגל גם לצאת מן היער, מהמקום הבטוח והמוגן, הוא מסוגל גם לצאת ולטרוף. על כן הכם אריה מיער, אריה שיצא מן היער לטרוף. לעומת זאת הזאב, הזאב יוצא לעת ערב. וזה ביאור אחד בעניין של זאב ערבות. יש מסבירים שזאב ערבות שזה מעניין ערב, כך מסביר המלבי"ם באחד הפירושים, שהכוונה היא הזאבים באים בלילה. בדרך כלל גם שומעים את קולותיהם בלילה. הזאבים גם תשימו לב, הם בדרך כלל באים בקבוצות. הזאבים הם פחות גיבורים מהאריה. והיות וכן, הם באים רק בחסות העלטה. הוא לא כמו האריה שיש לו גבורה לצאת מן היער ולהילחם, אלא הם זאב ערבות, הם באים רק בערב, יוצאים לעת ערב. הוא לא חזק כמו האריה ולא כמו הנמר, והוא ירא. רק יוצא בערב ושעה שהוא מרגיש בטוח יותר. האריה הוא משל למלך. כמו שאריה הוא מלך החיות, זה אומר שיבוא עליהם מלך בבל. הזאב הוא משל לחיל. והנמר לשרי החיל. זאת אומרת הוא בא להמשיל כאן איך יבוא המלך ושריו וחיל עליו, וכולם יבואו ויכו בירושלים. הנמר שוקד. מאיזה לשון זה שוקד? כמו שקד שוקד שומר. הכוונה משתדל, מתמיד בדבר. אז הנמר יהיה שוקד על עריהם. לא ייתן לנו מנוחה, יעשה עלינו מצור ויהיה שוקד בהתמדה גדולה עד שיכניע אותנו.
מסביר המלבי"ם, שהיות והחטא שלנו הוא מצד המרד ולא מצד הסכלות, כי הנה ראינו שהוא מנסה לדבר גם עם הגדולים. והגדולים ראינו שהם שברו עול, ניתקו מוסרות. וזה אמרנו מרד גמור. לכן הוא אמר, כעת מה שיקרה זה שיבוא אריה, הכם אריה. ואחרי זה זאב ערבות. הזאב ערבות הוא הדרך שלו לאכול את הנבלות. זאת אומרת האריה ייתן את המכה, ומי שאחרי זה יבוא אחר החללים, זה יהיה הזאב. הוא יאכל את מה שנשאר. והוא ישודדו, מה הכוונה ישדדם? הוא יאכל את מה שנשאר ממה שהכה האריה. הנמר, שדרכו להיות תמיד ליד הערים, לארוב על האנשים, הוא שוקד על עריהם. למה שלוש פעמים מזכיר פה שלושה מיני חיות? מסביר המלבי"ם, זה הנמשל על שלוש פעמים שנבוכדנצר הגיע עם מחנהו והחריב אותם. וזה בא להראות על שרבו פשעיהם, גם מבחינת כמות, עצמו משובותיהם, שזה מבחינת איכות. זאת אומרת, בן אדם יכול לעשות הרבה חטאים קטנים. ומעידך גיסא, הוא יכול שיעשה חטאים וכל חטא הוא גדול. עכשיו יכול להיות שחטא גדול מצד עצמו, גם אם הוא לא הרבה, כבר ראוי להעניש עליו. הוא אומר בוא תראה שכאן יש כפילות. מצד אחד רבו פשעיהם. הפשעים שלהם הם רבים. זה כבר חומרה. אפילו אם יהיו קטנים, אבל הרבה, זה חמור מאוד. כמו שמובא בספרים הקדושים, שזה דומה לקנה שאתה יכול לשבור אותו בקלות, אבל ברגע שיהיו קנים רבים, אז מה שהיה קורע עכביש הופך להיות כעבות העגלה. אפילו אם הוא חטא קל, אומר רבנו יונה, כאשר אתה חוזר עליו ושונה בו, הוא נהיה עבה ונהיה קשה. זה מה שקורה כאן. הוא אומר בוא וראה, רבו פשעיהם, זה מבחינת הכמות. מה תגיד, אבל אלה חטאים קטנים, פשעים קלים? הוא אומר לך לא, עצמו משובותיהם. עצמו זה הכוונה באיכות שלהם, זה עצום. מה כל כך עצום בהם? יש שני מיני חטאים. יש חטאים שאדם חוטא מתוך תאווה, מתגבר עליו יצרו. זה לא נקרא עצמו. זה חטא שהוא לא רוצה למרוד בהשם, אבל התגבר עליו יצרו. לא להבין לא נכון, ודאי שגם על זה עתיד ליתן את הדין, אבל זה לא ברמה של חומרה של מרד. ואנחנו הרי ראינו בפסוק הקודם, אך המה יחדיו שברו עול ניתקו מוסרות. ראינו שהוא הלך אל הגדולים, אל אלה שזמנם פנוי, אל אלה שאמורים לדעת תורה. והם בכל אופן שברו עול ניתקו מוסרות. זה אומר שהפשעים שלהם עצמו, באיכות, זה פשע גדול ונורא, כיוון שזה פשע שהוא מתוך מרד. על זה הוא אומר משובותיהם. משובותיהם, מסביר המלבי"ם, מה ההבדל בין פשע למשובה? פשע זה מרד במעשה. לעומת זאת משובותיהם זה עניין נפשי. עניין נפשי, רוח שובב. מה פירוש הדבר? בנפשו הוא מורד. זאת אומרת, במחשבתו, בדעתו הוא מתנגד לציווי השם. אז יש פה הרבה יותר מסתם פשע במעשה, כי אני יכול להגיד הוא פשע במעשה, מה, איזה דברים הוא עשה? הלך אחר תאוותיו, הלך. אבל כשאני אומר לך משובה, זה אומר משהו שקשור לרצון הפנימי. זאת אומרת שיש פה מרידה בהשם.