כי אוויל עמי, אותי לא ידעו, בנים סכלים המה, ולא נבונים המה. חכמים המה להרע, ולהיטיב לא ידעו. כי אוויל עמי. אוויל עמי, אומר הרד"ק, אם הם היו חכמים, הם היו מכירים את הדרך הטובה, ואז היו יודעים אותי. פירושו של דבר, היו יודעים שכל מה שקורה להם זה ממני. ואז היו מבינים שהכתובת היחידה להסיר מעליהם את הצרה זה לפנות אליי. אני המטיב והמריע. אבל היות ואוויל עמי, אז אותי לא ידעו. כל הצרות באות עליהם והם לא יודעים כביכול שזה נובע ממני. בנים סכלים המה. למה הוא קורא להם בנים? כי הם בנים אתם להשם אלוהיכם. והבנים הללו, מה לעשות, הם בנים, אבל סכלים. הם לא נבונים. וחכמים המה להרע ולהיטיב לא ידעו. את כל התבונה ואת החוכמה שלהם הם מנצלים לרע. מכיוון שהחוכמה והתבונה זה לנצל אותה לעבודת השם, לדרך השם. והם, חכמים המה אבל להרע, ולהיטיב לא ידעו. כמו שמזכיר במקום אחר, הנה בדבר השם מאסו וחכמת מה להם. כמו שאומר ישעיהו הנביא, ובילדי הנוכרים יספיקו. פירושו של דבר שהם היו הולכים ללמוד את החוכמות של הגויים. חוכמות כדי לעשות עורמה וכל מיני תחבולות על מנת לעשות רע, ולא חוכמות שבהם מכירים את דרך השם.
המלבי"ם בספר משלי אנחנו מאריכים לפרט את הגדר של האוויל, של הסכל, של הנבון, של החכם. שמה המלבי"ם חוזר על זה כמה וכמה פעמים. אנחנו נסביר על פי העקרונות שמובאים שם. אומר המלבי"ם, כי אוויל עמי. אוויל עמי, חסר להם דעת להשיג את משפט השם בידיעה ברורה. מה הגדר של אוויל? המלבי"ם מסביר בכמה וכמה הזדמנויות שאוויל זה מלשון אולי. אוויל זה הטיפוס הספקן, הסקפטי. זה שאף פעם לא בטוח. כן, נכון מאוד, ייתכן, אבל תשמע, יש גם דעות אחרות, יש גם שיטות אחרות, ושום דבר לא ברור, ואין הוכחה, ואין... כל דבר הוא מכניס בעמימות, תחת הספק, ועל ידי זה, כן, לא ברור שככה השם אמר, לא ברור שזוהי התורה, ולא ברור... הכל אצלו לא ברור. זה הגדר של האוויל. על ידי שהוא מעורר ספקות בכל דבר ודבר, כך כביכול הוא רוצה על ידי זה לברוח מהחיוב, לקיום התורה, לקיום המצוות, הכל בגדר אולי. זה ההפך של דעת. מה הגדר של דעת? דעת זה ידיעה ברורה. ידיעה מוחלטת. אקסיומה. שתיים ועוד שתיים זה ארבע, זה בגדר דעת. דעת זה דבר שהוא לא זקוק להוכחה, הוא דבר מוחלט, הוא דבר ברור לחלוטין. ולכן הוא אומר, כי אוויל עמי, כמו שאמרנו זה הספקן, ממילא אותי לא ידעו. כי דעת זה ידיעה ברורה, וכיוון שאין להם ידיעה ברורה, אז מה הם? אוויל. האוויל זה המסתפק. זה כל הזמן, זה זה שכל הזמן לא בטוח, ועל כן אותי לא ידעו.
וגם חסר להם הבינה. מה זה בינה? המלבי"ם בכמה מקומות מסביר שבינה זה החלק הלימודי הנרכש מכוח התבוננות. בינה זה מלשון התבוננות. על ידי שמתבוננים ומעמיקים, זה מבין דבר מתוך דבר. זה תמיד בא מכוח ההתבוננות. הוא אומר, הם בנים סכלים, הם לא נבונים. דהיינו, אם היה פיקח, היה לומד דבר מתוך דבר. אבל כיוון שהוא סכל, אז בנים סכלים המה, מה זה אומר? שהם לא נבונים. זה מיד בא אחרי זה. זאת אומרת, אין בהם את כוח הבינה, שזה ללמוד דבר מתוך דבר.
ואותי לא ידעו, מכוח זה תבין שאותי לא ידעו. כיוון שחסר להם את הבינה, שעל ידי הבינה הם משיגים את השם. פירושו של דבר, מה הפירוש על ידי הבינה משיגים את השם? צריך לדעת שיש אפשרות להשיג את השם גם בכוח חקירה. כמו שמביא בחובת הלבבות, שער הייחוד. על ידי חקירה פילוסופית אפשר להשיג את השם. אז כיוון שהם לא נבונים, אז ממילא אותי לא ידעו. הם לא יודעים את השם, כי אם היה לך בינה, היית לומד דבר מתוך דבר, ועל ידי חקירה, איך אברהם אבינו השיג את בוראו? על ידי חקירה. שהיה מתבונן בשמש, בירח, בעננים, בכל גרמי השמיים. מי מהם מנהל אותנו? עד שהגיע למסקנה שחייב להיות מנהיג לבירה שהוא שולט בכל. אז היות ואין להם את הבינה ללמוד דבר מתוך דבר, על ידי זה הם לא מגיעים למסקנות הנכונות. אבל מהי הדרך המקורית כדי להגיע אל השם? זה על ידי הקבלה. קבלה לא מתכוונים כאן מקובלים, אלא קבלה מתכוונים קבלה מדור לדור. מה שאנחנו מקבלים ממשה רבנו. זה נקרא על ידי הקבלה. וזה נקרא חוכמה. מה שאנחנו משיגים על ידי הקבלה, זה נקרא חוכמה. כי ישנם הרבה דברים שאין לגביהם הוכחה. המלבי"ם מאריך בזה בספר משלי, שישנם דברים רבים שלא ניתן להביא לגביהם הוכחה, ולכן פה צריך את הקבלה. הקבלה הכוונה מה שקיבלנו מדור לדור, מה שקיבלנו ממשה רבנו, מה שקיבלנו מן הנביאים. בעיקר זה נאמר על תחום המוסר. מה הגון, מה לא הגון, מה מוסרי, מה לא מוסרי, מה נכון, מה לא נכון. זה תחום שהרבה יתווכחו עליו. זה תחום שיש בו הרבה מקום לבוא ולטעון, פעולה זאת נכונה, הוא יגיד לא, פעולה זאת לא נכונה. פעם נתתי דוגמה של שאלה בתחום המוסר. אם בחורה צעירה הרתה, שלא בנישואין, בת 16. אז יש אדם שיגיד, נו, מה אתה רוצה, שהיא תלד אותו? ואחרי זה קודם כל שבחורה בגיל כזה תחווה חוויה של לידה, וכל הצער והסבל שיהיה לה, עוד לדעת שיש לה איזה ילד מושלך באיזה בית יתומים, שהיא לא גידלה אותו אף פעם והיא לא מכירה אותו והוא לא מכיר את אמא שלו, ולאמלל גם את הילד הזה, באיזה צורה הוא יגדל, זה בטח אחד שיגיע אל מחוזות הפשע וכולי וכולי. מבחינה מוסרית, צריך להפיל אותו. ויבוא בן אדם אחר ויגיד, נו, אז מישהו שלא מתאים לך, או שאולי יצא פושע, אז בוא נרצח אותו כבר עכשיו. זה בעצם מה שאתה מציע. אז אתה מציע לרצוח אותו כי מה? כי העתיד שלו אינו סוגה בשושנים? אז איך יש הרבה שכונות שיש שמה ילדים שברור שהעתיד שלהם הוא גרוע מאוד, אולי בוא נרצח אותם? אז רצח הוא פתרון? יש פה דילמה מוסרית. אנחנו יודעים מה ההכרעה, כי יש לנו תורה. אבל אנשים שלא, אז בצורה הכי ברורה הם יגידו לך לעשות הפלה. והכל מטעמי מוסר. זאת אומרת, דיברנו אם כן, אנחנו שמים לב שבעניינים מסוימים, בפרט בענייני הטוב ורע, פה צריך את הקבלה. את הקבלה הכוונה מה קיבלנו ממשה רבנו, מן הנביאים, שזאת חוכמה שהיא ברורה לחלוטין שכך קיבלנו משמיים.
אז הוא אומר, הנה תראה, החוכמה שלהם, זה בחינה של חוכמה. החוכמה הזאת, חכמים המה להרע ולהיטיב לא ידעו. החוכמה זה בהנהגת הנפש, לדעת טוב ורע, כמו שדיברנו על מוסר. אז הם, את החוכמה שלהם כביכול מפנים תמיד אל הרע. המסקנות שלהם הם תמיד לעשות רע. ולהיטיב לא ידעו. הם לא מגיעים בחוכמה, כיוון שהחוכמה לא מקובלת מכוח רוחני עליון, היא לא מקובלת מנביאים וממשה רבנו, אז ממילא תמיד תוצאותיה הם לרע. ראיתי את הארץ והנה תוהו ובוהו ואל השמיים ואין אורם. ראיתי את הארץ, הנביא כעת מתאר את החורבן, כביכול כל הבריאה שיצאה לפועל בששת ימי בראשית, איך כולה נחרבה. ובפסוקים הבאים, אומר המלבי"ם, אתה תשים לב איך הוא מתאר את הבריאה לפי מה שמופיע בחומש בראשית כתהליך הבריאה, עכשיו הוא מתאר את הבריאה הזאת בתהליך של חורבן. אז ראיתי את הארץ, והנה אני רואה שהארץ תוהו ובוהו, ואל השמיים ואין אורם. פירושו של דבר, הרי הבריאה התחילה ביומיים הראשונים, כתוב ביום הראשון ורוח אלוהים מרחפת על פני הארץ, והכל היה תוהו ובוהו, הכל היה מכוסה במים. והנה אני רואה שחוזר המצב לקדמותו. ראיתי את הארץ והנה תוהו ובוהו, הכל כבראשונה. לאחר מכן, ויאמר אלוקים יהי אור. ועכשיו אני מסתכל ואני רואה לשמיים, ואל השמיים ואין אורם. אז גם המצב של תוהו ובוהו חזר, וגם מה ויהי אור חזר, שבעצם אין אור. ואחרי זה, ביום השני, ביום השלישי, התחילה להתהוות היבשה, על ידי שהמים נפרדו, ואז על ידי זה ומכוח זה נהיו הרים, נהיו גבעות על פני המים, כמו שכתוב יעלו הרים ירדו בקעות אל מקום זה יסדת להם. כל זה נעשה לאחר מכן ביום השלישי, כשהתחילה להתהוות האדמה. וכאן הוא אומר, ראיתי ההרים והנה רועשים, וכל הגבעות התקלקלו. פה הוא עובר כבר לדבר על היום השלישי, שביום השלישי כבר נוצרו ההרים, והנה במקום שיהיה לנו הרים, אני רואה את ההרים הנה רועשים, כביכול המים חוזרים ומכסים את הארץ ושוטפים את ההרים, ועכשיו הכל הופך להיות בחינה של חורבן. ועכשיו הוא מתאר את כל מה שיקרה מיום שלישי והלאה, דומם, צומח, חי, מדבר, כל זה הרי נברא מכאן והלאה, הוא אומר לך בוא ותראה איך כל מה שנברא כעת בחורבן, שאותו הוא רואה בעיני רוחו, שזה חורבן ירושלים, כביכול הוא מתאר את הכל נהרס. כל מה שנבנה בששת ימי בראשית, איך כביכול הכל נחרב.
מרוב קלותם כביכול הם הם כולם נעלמו. ההרים, מה מעמיד אותם? הגבעות, מה מעמיד אותם? הכובד שלהם. אבל פה התקלקלו, הכוונה מלשון קל, פתאום הוא נעלם, נסחף, אין גבעות, אין הרים. אומר המלבי"ם, אז אומנם פה התחלנו מיום ראשון עד יום שלישי, אבל מכאן והילך אנחנו מתחילים מיום שישי ויורדים. ולמה? כי מכאן והילך הוא עובר לדבר לפי סדר חשיבותם בתכלית. ומה יותר התכלית שבשבילו נברא העולם? זה האדם. לכן עכשיו הוא ידבר מהיום השישי. ראיתי והנה אין האדם וכל עוף השמים נדדו. ביום השישי נברא האדם, והנה אין האדם. האדם זה מין המדבר, והנה אני רואה שהמדבר נעלם, כלה מין המדבר. וכל עוף השמים נדדו, כל עוף השמים עובר לדבר על החי. אנחנו יורדים דרגה ומדברים על החי. והחי שנמצא ביבשה, המין אשר נמצא ביבשה והרחוק יותר מהאדם זה עוף השמים. עוף השמים נברא ביום החמישי.
לאחר מכן הוא מבאר את כיליונו של מין הצומח. ראיתי והנה הכרמל המדבר וכל עריו נתצו מפני השם מפני חרון אפו. ראיתי והנה הכרמל, הכרמל זה מה שמוכר לנו כהר הכרמל, אני רואה אותו שהוא חזר להיות כמו מדבר. איפה הצמחים? איפה הירקות? איפה העשבים? ומכאן הוא יורד עוד דרגה אל הדומם. עכשיו הוא מדבר על הדומם, שהנה ראיתי מהו הדומם שהוא מלאכת האדם? מדברים לא על דומם אבן שהיא נבראה כך בששת ימי בראשית, אלא מדברים על הדומם שאנחנו פעלנו, אלה הם ערים, אלה הם מגדלים, זה דומם שאנחנו בנינו. אומר והנה אני רואה שכל עריו נתצו מפני השם. כל עריו זה גם בחינת הדומם, גם הם נתצו. ואם אתה רוצה לדעת כל החורבן הזה,
שהכל נהיה תוהו ובוהו, וכלה את הכל, דומם, צומח, חי, מדבר, כלה את הכל, אומר לך, כל זה למה? מפני השם, מפני חרון אפו. כל זה לא קרה על פי טבע, זה היה בהשגחת השם. ולמה? מפני חרון אפו. כי כה אמר השם שממה תהיה כל הארץ וכלה לא אעשה. כה אמר השם שממה תהיה כל הארץ, השם אומר הארץ תהיה שממה, אבל עם כל זה כלה עם עם ישראל לא אעשה. כילה הקדוש ברוך הוא חמתו בעצים ובאבנים ולא בעם ישראל. אז אומנם כפי שראינו יש תיאור שהכל מתבטל, הוא אומר אבל דע לך, כל מה שקורה שם, הכל מדבר רק על הארץ. תוהו ובוהו, ההרים רועשים, הגבעות התקלקלו, אין האדם, כל עוף השמים נדדו, הכרמל, עריו נתצו.
עם כל זה אומר הקדוש ברוך הוא וכלה בעם ישראל לא אעשה. עם ישראל עדיין יישאר קיים. הקדוש ברוך הוא יותיר שארית, ואלה הם אותם אלה כמו שאומר רד"ק, אותם פליטים שילכו בגולה. וזו ההבטחה אומר הרד"ק, ואף גם זאת בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם. אומר הקדוש ברוך הוא, עם כל זה כלה לא אעשה. כיליון חרוץ, כיליון מוחלט, דבר כזה אומר השם בשום אופן לא יהיה, אלא המציאות תהיה שרק הארץ תסבול, אבל העם יישארו עדיין קיימים וילכו בגולה. רש"י מסביר שכל מה שכתוב כאן בא לרמז על האבות. הנה ראיתי ההרים רועשים, אומרים חז"ל הרים אלה הם האבות. וכל הגבעות התקלקלו, אלה הם האימהות. ומה כאן הוא מדבר? שתם זכות אבות. כביכול אנחנו נשענים על הרים, אלה הרים אשא עיני, אלה אבות הקדושים, נשענים על זכותם. אבל אני רואה שהנה אינם רועשים, אין לנו את הזכות אבות הזאת של ההרים. זכות אימהות זה הגבעות, גם הם התקלקלו, גם הם הזכות שלהם גם היא כביכול כבר תמה. מה זה אין האדם? ראיתי והנה אין האדם, גם זכותו של משה שעליו נאמר עניו מכל האדם, זה משה רבנו, אז גם משה רבנו זכותו כבר אינה פועלת. והנה הכרמל המדבר וכל עריו נתצו מפני השם, מי עשה אותות ומופתים בכרמל? אליהו. אז גם זכותו של אליהו, הנה הכרמל גם הוא נתצו מפני השם, גם הזכות שלו כביכול נתצה, וגם את הזכות שלו אין לנו כדי לתקן וכדי להציל את הארץ. נזכיר עוד דבר, מה שאומר כאן הרד"ק, שהרד"ק מסביר שעריו נתצו מפני השם, הוא אומר עניינו נתיצה והריסה. אבל לעומת זאת בתרגום משתמע שהוא מסביר את הנתצו מלשון שריפה. איך נתצו זה לשון שריפה? אז הוא מסביר שזה כמו הפעלים ההפוכים. נתצו כמו ניצתו. כן? הכוונה היא כמו שאתה אומר לשרש, זה או להשריש באדמה או לעקור שורשים, אז כך גם כן נתצו וניצתו, שהמשמעות של הדברים זה מלשון או מלשון נתיצה או מלשון פה אומנם זה לא פעלים הפוכים אבל זה מלשון הצתה, כמו נגדיר יותר מדויק, דוגמה יותר טובה, זה כמו כבש כשב, שלמה שמלה. אז אתה רואה שאותה מילה יכולה להופיע בשתי צורות. אז גם פה להצית ולהתיץ, לפי עניינו המשמעות של שניהם במקרה שלנו משמעותה היא שריפה.
על זאת תאבל הארץ וקדרו השמים ממעל על כי דברתי זמותי ולא נחמתי ולא אשוב ממנה. על זאת תאבל הארץ וקדרו השמים ממעל, על זאת תאבל הכוונה היא תשחת הארץ. על כי דברתי זמותי, הכוונה מה שדיברתי אל הנביאים כאשר זממתי, זמותי הכוונה זממתי, הכוונה חשבתי, כמו שחשבתי כך דיברתי, כך יהיה על הארץ והארץ תאבל וקדרו השמים, זה בעצם ביטוי לגודל הצרה שתהיה, עד שהשמים יקדרו, הכוונה השמים ישחירו, יהיו פניהם קודרים לגודל הצרה. המלבי"ם יש לו כאן ביאור נפלא מאוד, מהלך שלם, הסכיתו ושמעו. מה הפירוש דברתי זמותי ולא נחמתי ולא אשוב ממנה? מה בעצם נאמר כאן? אומר המלבי"ם, יש הבדל בין הבטחה לטובה שהקדוש ברוך הוא מבטיח, לבין הבטחה לרעה, בין ייעוד הטוב לייעוד הרע. אומר המלבי"ם, הטוב שהקדוש ברוך הוא מייעד לנו, השם חפץ בו מצד עצמו, כי באמת השם חפץ להיטיב. אז כשהקדוש ברוך הוא רוצה לעשות טובה, הוא רוצה בטובה מצד עצמו, כי השם הוא שלמות הטוב ולכן הוא מעוניין להיטיב. לעומת זאת, כאשר השם חפץ לעשות רעה, הוא לא חפץ בו מצד עצמו, כי באמת השם היה רוצה לעשות לנו רק טוב. אבל מה שהקדוש ברוך הוא עושה רעה זה כדי להשיג על ידו בסופו של דבר טובה. מה? שיחזרו בתשובה, שישנו את דרכיהם. ולכן אם ככה יוצא, אומר המלבי"ם, שכאשר הקדוש ברוך הוא מודיע לנו על טובה שצריכה להיות, אז פיו ומחשבתו שווים. כי השם באמת רוצה להיטיב, והשם גם אומר לך אני איטיב לך, אני איטיב לך. פיו ומחשבתו שווים, כי זה רצונו האמיתי. אבל כאשר השם אומר אני אביא רעה, אז אין פיו ומחשבתו שווים. כי פיו אומר אני אביא רעה, אבל מחשבתו, הלוואי ולא הייתי צריך להביא רעה, הלוואי והייתי יכול להביא רק טוב לעם הזה. במחשבתו הקדוש ברוך הוא מצפה ומייחל שלא להביא את הרעה, כי בעצם המטרה של הרעה היא לא תכלית בפני עצמה, אלא היא תכלית כדי להגיע לייעוד הטוב. ומהו הטוב? שנחזור בתשובה. אז כשהשם אומר יהיה רע, בתוך תוכו כביכול הקדוש ברוך הוא אומר אני לא רוצה שיהיה להם רע, אני רוצה רק שיחזרו בתשובה מבלי צורך להביא את הרע.
לכן אומר המלבי"ם, תשים לב לשינוי מאוד מעניין, לקמן בפרק י"ח כתוב: רגע אדבר לנתוש ולנתוץ ושב הגוי ההוא וכולי, ונחמתי על הרעה אשר חשבתי לעשות לו. ורגע אדבר על גוי ועל ממלכה לבנות ולנטוע ועשה הרע בעיניי ונחמתי על הטובה אשר אמרתי להיטיב איתו. שמתם לב לשינוי? כאשר אדבר לנתוש ולנתוץ, שאני רוצה לעשות רעה, ושב הגוי ההוא, ולעומת זאת זה לא מגיע להם כבר הרעה הזאת, נחמתי על הרעה אשר חשבתי לעשות לו. זאת אומרת לא כתוב אשר דיברתי, אשר חשבתי. וכאשר אני אדבר על גוי ועל ממלכה לבנות ולנטוע ועשה הרע בעיניי ונחמתי על הטובה אשר אמרתי להיטיב איתו. אומר המלבי"ם, שמת לב? לגבי רע הוא נקט מחשבה, לגבי הטוב הוא נקט אמירה. והסיבה היא, כי מהטוב, בנוגע לדבר טוב, הקדוש ברוך הוא מתנחם רק ממה שהוא אמר, לא ממה שהוא חשב. ולכן כאשר הקדוש ברוך הוא אומר נחמתי על הטובה, ממה נחמתי? נחמתי על הטובה אשר אמרתי. אני מתנחם ממה שאמרתי, אבל לא ממה שחשבתי, כי טובה אני תמיד חושב לעשות טוב. רק אמרתי לעשות טוב, אני כבר לא יכול, אני מתנחם מהטובה אשר אמרתי. לעומת זאת כאשר מדובר על הרעה, במחשבתו הקדוש ברוך הוא הרי באמת רוצה להביא לנו טובה. הקדוש ברוך הוא הרי לא מעוניין להביא רעה. אז אם כן כאשר מדובר על נחמתי על הרעה, זה נחמתי על הרעה אשר חשבתי. פירושו של דבר, אני גם על מה שחשבתי אני מתנחם, כי באמת מאז ומתמיד אני חושב רק לטוב, והמחשבה היא לעולם טובה, רק האמירה יכולה להיות פעמים רעה ופעמים טובה. אבל המחשבה, זאת אומרת הסיבה הפנימית, היא תמיד אך ורק לטובה.
לפי זה אומר המלבי"ם, כל מחשבה שהשם חושב להביא רעה, שייך בה חרטה, שייך בה התנחמות, שהקדוש ברוך הוא חושב תכף להתחרט על הרע אם ייטיבו מעשיהם. אז אומנם אני עכשיו רוצה להביא רעה, אבל אני מה שנקרא, זה רע שהוא כל הזמן עם אופציה להתהפך. הוא כל הזמן עם אופציה להשתנות. מכיוון שאין מגמה מוחלטת להביא רעה, הקדוש ברוך הוא לא שואף להביא רעה. מכיוון שהרע, אומר המלבי"ם, שהשם חושב עליו, הוא רע שהתכלית שלו היא טובה. אז ממילא תמיד הרצון להביא רע הוא הוא זמני. הוא אף פעם לא רצון מוחלט. לעומת זאת להביא טוב זה אמירה מוחלטת, כיוון שהקדוש ברוך הוא תמיד שואף להביא טוב. שהקדוש ברוך הוא תמיד רוצה רק לעשות טובה. ואם כן אומר המלבי"ם, הרע שהקדוש ברוך הוא חושב הוא רע תנאי. הוא אף פעם לא מוחלט. זה רע שתלוי, אם אתם תעשו, תשנו דרכיכם, לא יהיה רע. זה תמיד רע בתנאי. אם היה הרע החלטי, אי אפשר היה לשנות אותו. מוחלט וכלה ונחרצה, זה לא בר שינוי. למה אנחנו כן יכולים לשנות את הרע? מכיוון שהרע הוא על תנאי. תשנו דרכיכם, הרע ישתנה, יהיה טוב. שימו לב, אומר המלבי"ם, פה אנחנו רואים משהו שונה. הוא בא ואומר לנו, כעת ייעדתי רעה. ומהו הרעה? חורבן הארץ. פה שונה הגזירה הזאת מיתר הרעות שתמיד אני מייעד. כי תמיד אמרנו שהרעות שהקדוש ברוך הוא מייעד הם תמיד על תנאי, הם לא מוחלטות. תשנו דרך, תשתנה הרעה, כי באמת מחשבתי תמיד לטובה. אומר המלבי"ם, כאן תשים לב, הקדוש ברוך הוא גוזר את הגזירה הזאת בצורה מוחלטת, בלי אפשרות להתנחם, בלי אפשרות לשוב מעצם הגזירה, גם אם ייטיבו מעשיהם. יש כאן קביעה מוחלטת. תאבל הארץ וקדרו השמים ממעל על כי דברתי זמותי, הכוונה חשבתי במחשבתי, ולא נחמתי ולא אשוב ממנה. זה שונה לחלוטין מכל הרע שהקדוש ברוך הוא עד עתה דיבר עליו, שתמיד הוא בתנאי ותמיד שייך להתנחם בו ותמיד שייך לחזור בו. פה הקדוש ברוך הוא אומר לא נחמתי, לא אשוב ממנה, הדבר הזה יהיה דבר מוחלט, גם אם ישנו דרכיהם, גם אם ייטיבו מעשיהם, אומר הקדוש ברוך הוא כשאני מדבר את הדבר הזה, לא נחמתי, אין פה דיבור שיש בו אופציה של שינוי. לא, זה דיבור שאין בו אופציה של שינוי, שלא נחמתי, שלא שייך להתנחם אליו.
ומה באמת ההסבר? אומר המלבי"ם, זה יובן על פי מה שחז"ל אומרים, שחורבן הארץ גרם שהקדוש ברוך הוא לא כילה חמתו על העם, אלא כילה חמתו על העצים ועל האבנים. שממה תהיה כל הארץ וכלה לא אעשה. כיוון שהארץ תהיה שממה, זה מה שמגן על עם ישראל שלא תהיה כליה. אם כך אומר המלבי"ם, אז יוצא נפלא מאוד. כי אמרנו שעל דבר טוב הקדוש ברוך הוא לא מתנחם. דבר טוב הקדוש ברוך הוא תמיד רוצה בקיומו. רק על דבר רע מראש הדבר הזה נתון לשינוי. מראש המחשבה היא לא מוחלטת, אלא אם אתם תשנו דרכיכם, אני אשנה לטובה. אומר המלבי"ם, זה נכון כאשר הדבר הוא רע מצד עצמו. אז באמת יש מקום לשנות אותו על ידי שינוי המעשים. אבל פה הרי כל העניין שהקדוש ברוך הוא מכלה חמתו על העצים ועל האבנים, זה גוף הטובה. מכיוון שעל ידי זה הרי תהיה הגנה לעם ישראל, כיוון שעל ידי זה עם ישראל לא יכלו. אומר אם כן המלבי"ם, פה התכלית, עיקר הדבר, הוא לא רע, הוא טוב. ולכן אומר הקדוש ברוך הוא, בזה אין מקום להתנחם. כי אם ככה יוצא, שהגם שזה נראה כגזירה קשה, כגזירה של חורבן, אבל אין טובה הימנה. מכיוון שהגזירה הזאת המשמעות שלה שלא יכלו עם ישראל. ואם כן אם אתנחם, אז אוי ואבוי. כי אם אני אתנחם, מה זה אומר? התנחמתי על גזירת הכליה של הארץ, ואז מה יקרה? עם ישראל יכלו חלילה. אומר הקדוש ברוך הוא, לא, זה דבר שלא אתנחם עליו. אז יוצא אם ככה, שהגם שזה נראה לך כגזירה קשה, אדרבה, התכלית שלה היא תכלית טובה, וזה קיום עם ישראל. ולכן אומר הקדוש ברוך הוא, את הדבר הזה דיברתי וחשבתי מבלי להתנחם ולא ישוב ממנה כל עיקר. לדבר זה אין עוד אפשרות של שינוי.
מכל פרש ורומי קשת בורחת כל העיר. באו בעבים ובכפים עלו כל העיר עזובה ואין יושב בהן איש. אולי אני אפסק את הפסוק קצת שונה. באו בעבים ובכפים עלו כל העיר עזובה ואין יושב בהן איש. מכל פרש ורומי קשת. פרש אלה הם הפרשים שבאים פרשי האויב כדי לכבוש. רומי קשת זה יורה בקשת, זורקי קשת. סוס ורוכבו רמה בים, הכוונה מלשון השלכה. בורחת כל העיר, באו בעבים. כל העיר בורחים, באו בעבים. עבים הכוונה היא ביערות, שהיערות הם עבים. זה הסבר אחד. יש הסבר נוסף של באו בעבים, אומר הרד"ק, שהכוונה היא כביכול הלכו להתחבא בעננים. זה ביטוי מופלג כביכול, איפה שרק יהיה, אפילו אפילו בענן. ואותם אנשים מכוח מה? למה חיפשו להם מקום להסתמן? אומר לך מכיוון שהם שומעים שעלו על כל העיר עם רב. כל פרש ורומי קשת, אז אומר הרד"ק, אומנם כתוב פה לשון יחיד, אבל זה כמו שכתוב ויהי לי שור וחמור. אף אחד לא חושב שזה שור אחד וחמור אחד. כן? אז גם כן כאן, ותעל הצפרדע, אף אחד לא חושב שזה צפרדע אחת, אלא אם נניח למדרש של רבי עקיבא. אבל על כל פנים, אנחנו מבינים שלפעמים מתבטא בלשון יחיד על דבר שהוא רבים. אז גם פה מכל פרש, הכוונה פרשים. רומי קשת, הכוונה רומי קשת, הכוונה משליכים בקשת. ומרוב שהם ישמעו ויהיה פחד נורא, אומר הנביא, בורחת כל העיר. כל אנשי העיר בורחים. וכאן הכוונה היא שהם בורחים למקום שבו הם יוכלו להסתתר. באו בעבים ובכפים עלו כל העיר. מה זה כפים? כפים הכוונה סלעים. כיפיא, הכוונה מתרגם תרגם סלעים. הם בורחים ומחפשים איזה מקום שיוכלו להתחבא שם, אם זה יהיה בחורשה, אם זה יהיה בסלעים, על מנת להתחבא מפני האויבים אשר יבואו על העיר. המלבי"ם מסביר שכאן הוא מתאר בעצם מצב נורא, שאחרי שכל הערים שסביבות ירושלים כבר חרבו, וגם ירושלים ובנותיה נסו מפני האויבים, עוד היו כאלה שהלכו להסתתר במצודת ציון. שזה מקום מוקף חומה בתוך ירושלים. והם היו בטוחים כביכול שהאויב כאן לא יוכל לעשות לנו מאומה. ולכן הוא מתאר את ציון בתוך שאר המקומות החרבים, שהם כאשר הם שמעו קול פרש ורומי קשת, הם ברחו כולם. אבל כביכול הייתה רק אחת, וזה תכף נראה, זה המלבי"ם פה נותן הקדמה למה שנראה בפסוקים הבאים. הייתה רק אחת, אומר המלבי"ם, רק זונה אחת מובטחת על יופיה נשארה בעיר. במחשבה כי האויב הבא יחמוד יופיה ויחמול עליה. זאת אומרת, כיוון שהיא נאה ויפה, אז היא סמכה שהאויב יחמוד יופיה ויותר אותה בגלל יופיה. אז זהו אומר, הלא מכל פרש ורומי קשת. אז הרד"ק הסביר שהכוונה היא רבים אבל נקט בלשון יחיד. אבל המלבי"ם לא מסביר כך. אומר המלבי"ם, שמכל פרש זה באמת יחיד. הוא אומר תדעי לך שזה רק קול פרש, ואפילו רומי קשת אחד, ואפילו שלא ראו אותו, רק שמעו את הקול שלו, זה כבר מספיק שהיא תברח מהעיר. זאת אומרת, זה כבר יגרום לה לפחד כל כך נורא שהיא לא תישאר, היא לא תחכה שיבוא כל הצבא. זאת אומרת, זה מראה עד כמה המצב היה ירוד, שאפילו קול פרש אחד וקול רומי קשת אחד גרם לבריחה, ולא שברחו על פני השדה, אלא באו בעבים, מחפשים את היערים להיכנס פנימה במקומות המכוסים באילנות. ומשם הם עלו בכפים, שזה הסלעים הגבוהים. ושלא תחשוב שזה היה באופן זמני, הוא אומר לך כל העיר עזובה. עזובה זה נטושה לגמרי, ואין איש, אין יושב בהן איש. זאת אומרת לא נשאר אף אחד לשבת, זה לא שהלכו לזמן קצר ומתכוננים לחזור.
ואת שדוד מה תעשי כי תלבשי שני כי תעדי עדי זהב כי תקרעי בפוך עיניך לשוא תתיפי מאסו בך עוגבים נפשך יבקשו. ואת שדוד מה תעשי, כביכול מסביר המלבי"ם שכאן הוא כביכול אומר לה, ואת שדוד, אחרי שמגיע השודדים ששדדו כבר את כל מה שיש לך, מה נשאר לך? רק מלבוש שני, איזה שהוא תכשיט, עדי זהב. מה תעשי כי תלבשי שני ותעדי זהב? הרי גם את זה יקחו האויבים. ומה שתקרעי בפוך עיניך, מה זה תקרעי בפוך עיניך? היו פותחים את העין ושמים שם צבע. זה נקרא תקרעי בפוך עיניך. הפוך זה הסוג של צבע ששמים בעיניים. ואז הוא אומר, זה נקרא תקרעי בפוך, מסבירים המפרשים, כי כדי לשים את זה בעין צריך לפתוח את העין כביכול קורעים אותה. פותח את העין במלוא כוחה. זה נקרא תקרעי בפוך עיניך. תקרעי עיניך לשים בהם פוך. ואת חושבת שבזה את תמצאי חן בעיניהם? אני אומר לך על זה, לשוא תתיפי. העוגבים, אלה שהם המאהבים שבעיניהם את מנסה למצוא חן, הם מאסו בך. והסיבה היא כי הם לא מבקשים את יופייך, אלא את נפשך יבקשו. הם רוצים להרוג אותך. זאת אומרת, מה שאת חושבת שאת תצליחי להינצל בכוח זה, אין לך סיכוי להינצל מכוח חן, אלא הם יבואו במטרה אחת ובמגמה אחת, וזה אך ורק להרוג.
הרד"ק עומד על דקדוק, אומר ואת שדוד. את שדוד, או שאתה שדוד, או שאת שדודה. מה זה את שדוד? אומר הרד"ק, יש כאלה שרצו להסביר ואת כשדוד. זה כף הדמיון כביכול. את כמו שדוד, ואז כן אפשר להגיד בלשון זכר, כי את בדומה לשדוד. אבל אומר הרד"ק באמת לא צריך את זה. כיוון שאנחנו יודעים שכנסת ישראל פעם מכונה בלשון זכר ופעם מכונה בלשון נקבה. וכל אחד מהם הוא נכון. אני יכול לדבר על כנסת ישראל, שהם הרעיה לדוגמה בשיר השירים, ואז אני אדבר עליהם בלשון נקבה. ואני יכול לדבר בלשון זכר, כי אני מדבר על עם ישראל, ואז אני אדבר עליהם בלשון של זכר. אז אפשר להגיד ואת שדוד, מכיוון שמדברים על עם שהביטוי כלפיו הוא גם לשון זכר וגם לשון נקבה. ועל זה אומר להם הנביא, ואת מה תעשי? כשיבוא השוד והשבר, במה את תנצלי? במה את חושבת שיהיה לך הגנה? מתאר הרד"ק ואומר, המציאות שלהם אז הייתה שהם הגיעו למצב כזה של ייאוש מוחלט. זאת אומרת, לא מצאו שום סיכוי של הגנה והצלה. שהרי במציאות שלהם הם היו צריכים ללבוש שקים, הם היו צריכים לשוב לאלוקים בתשובה שלמה. אבל בוא תראה שהם לא עשו מזה מאומה. הם לא ציפו לשום ישועה. לא האמינו בשום הצלה. על זה אומר, לא תלבש שני, לא תעדי זהב. הנביא הרי מתאר את המצב שהיה כאן, ואומר שהאנשים פה כביכול כל דברי הנביאים ממש לא דיברו אליהם. כביכול לא, זה זה מה שנקרא חלומות באספמיא. זה לא משהו שעומד להיות. הרי הנביא מעיד עליהם, ישעיה, למדנו את זה במי שירצה ישמע בדיסק על ישעיה, והנה ששון ושמחה הרוג בקר ושחוט צאן. היו אומרים כרתנו ברית את מוות.
הם לא ציפו לשום ישועה, לא האמינו בשום הצלה. על זה אומר, לא תלבש שני, לא תעדי זהב. הנביא הרי מתאר את המצב שהיה כאן, ואומר שהאנשים פה כביכול כל דברי הנביאים ממש לא דיברו אליהם. כביכול לא, זה זה מה שנקרא חלומות באספמיא. זה לא משהו שעומד להיות. הרי הנביא מעיד עליהם, ישעיה, למדנו את זה במי שירצה ישמע בדיסק על ישעיה, והנה ששון ושמחה הרוג בקר ושחוט צאן. היו אומרים כרתנו ברית את מוות. עם שאול עשינו חוזה, שוט שוטף כי יעבור לא יבואנו. אל תדאג, יהיה בסדר. השותים במזרקי יין. היו בטוחים בעצמם. היו שלווים, היו שאננים. אבל הנה אתה רואה שיש מוות, יש סכנה. לא, אל תדאג, כרתנו ברית את מוות. יש לנו חוזה איתו. לכאן הוא לא נכנס. אתם מבינים איזה אשליה היה להם? עם שאול עשינו חוזה. יש להם חוזה עם הגיהנום. שוט שוטף כי יעבור לא יבואנו. לא יפגע בנו במאומה. כבר דיברנו כאן פעמים, שהאדם משום מה תמיד חש שכל מה שמסביבו זמני. הוא הוא פה קבוע. איך איך אמר לנו פעם ראש ממשלה אחד? איך אמר לעמו? באתי כדי להישאר. בשלב מסוים שהעם החליט שכבר לא מתאים להם, אבל לא, שלא תתבלבלו, אני באתי כדי להישאר. לא מתכוון ללכת לשום מקום ואל תמהרו לשמוח. באתי כדי להישאר. הוא לא נשאר הרבה זמן, אבל על כל פנים, שנדע שתמיד לאדם יש את האשליה הזאת.
אומר הזוהר, אזיל בר נש בהאי עלמא וחשיב דדיליה הוא וישתאר בגווה לדרי דרין. אדם הולך לו בעולם, יש לו אשליה שהעולם שייך לו, והוא יישאר פה לדורי דורות. כולם ברי חלוף, אבל הוא נצחי. הוא יישאר כאן. וזה מדהים, כי אתה יכול לראות אפילו, השם יצילנו, השם ישלח רפואה שלמה לכל חולי עמו ישראל, אתה יכול לראות אפילו חולים סופניים. הוא לא מעכל את זה שהוא עומד ללכת. הוא לא מעכל, ותמיד זה בא לו בהפתעה. זה תמיד בא לו בהפתעה. הוא לא מעכל את זה, אפילו שהרופאים אומרים לו תשמע, המצב שלך כך והמצב שלך כך. זה מדהים, כיוון שלכאורה היינו אומרים תשמע, בן אדם בריא, בסדר, אז הוא מרגיש שהוא פה יהיה ב-70, ב-100 השנים הקרובות, אז זה בכלל לא נראה לו שהוא עומד ללכת. אבל בן אדם שכבר מודיעים לו, תשמע אדוני, אתה חולה סופני, מדובר בבן אדם בר דעת. אתה רואה בן אדם לא מתארגן בכלום. לא מתארגן בכלום. אני מדבר איתך על אנשים שבן אדם לא כותב צוואה, בן אדם לא לא, הוא כן, הוא ממש הוא רוצה, מה זה רוצה? כאילו מתי? שנה הבאה? הרופאים מדברים איתו על חודשים, אז על מה על מה הוא מדבר? פתאום בן אדם אחרי חודשיים קריסת מערכות, גמרנו, נגמר. בן אדם הלך, השם יצילנו, השם ישלח רפואה שלמה לכל חולי עמו ישראל. אבל זה רק שנבין עד כמה מוטבע בבן אדם התחושה, אני נשאר, אני לא הולך, אני לא הולך. ואם באמת היה לו רק משהו מן התחושה אני עומד ללכת, כל החיים שלו הרי הרוחניים היו משתנים. ופתאום היית רואה איך הוא מנצל כל רגע. אבל אתה רואה את הבן אדם שהוא נמצא כמה חודשים לפני הסוף, ומה הוא אומר לך? יש עוד הרבה מסמכים שאני צריך לסדר. יש עוד הרבה עניינים, ריבונו של עולם, זה כאילו רגע לפני מפגש למעלה, זה מה שמטריד אותך? כל מיני מסמכים, אני השארתי, מי מעניין אחרי זה הניירת שלך? את מי זה מעניין אחרי זה מה שתשאיר? מה אתה דואג? כאילו מה, איך אנשים יסתדרו עם מה שהשארת? זה הדאגה שלך?
יש לך מפגש שמה שהשם יצילנו, שכמה צריך תפילות שנעבור אותו בשלום. והבן אדם, אתה מדהים לך, זה זכות לא פשוטה. כי בן אדם לא יודע עיתו, והבן אדם הזה כן יודע עיתו. זאת אומרת שהוא יכול כן להתכונן. ועם כל זה אתה רואה את הבן אדם, יש לו עניינים, הוא צריך ללכת לבנק, הוא צריך ללכת לפה. איך? מה מה? עולם כמנהגו נוהג, אתה אתה לא מבין לקראת מה אתה הולך? האדם יש לו כוח הדחקה נורא, שהאדם, אני נשאר פה. אבל אמרו לך הרופאים? כן, זה הרופאים גם טועים לפעמים. הוא לא יגיד לך את זה, אבל בראש שלו הוא נשאר פה. אומר הנה תראה, זה הייתה המציאות אז. הנביא אומר ששון ושמחה, הרוג בקר, לפחות שיהיה לך קצת עצב. הנביא מודיע כאן דברים קשים. הוא אומר על אסונות שעתידים להיות. ששון ושמחה, יש סטייקים, הרוג בקר, שחוט צאן. כרתנו ברית את מוות, אל תדאג, יהיה בסדר. ואז הוא אומר, גם כן ממשיל, אומר הרד"ק, ממשיל אותה לזונה, שכך כנסת ישראל כביכול הייתה מנסה להידמות במעשים שלה אל עובדי האלילים, כדי למצוא חן בעיניהם. ואז על ידי זה הגוי אולי לא ירדוף אותנו. אתם רואים? זה לא לא סתם, זה לא הרצל לא היה הגאון הראשון. זה כבר הרבה לפניו. הרצל הרי אמר, אנחנו סובלים מרדיפות של הגויים, כי אנחנו מרוחקים מהם, אנחנו שונים, אנחנו אנחנו בכנסיית יוהנס ביום ראשון לקול צלצלי הפעמונים, אנחנו נעשה המרה על דת המונית של עם ישראל, כולנו נתנצר לקול כינור ועוגב, ופתרנו את הבעיה האנטישמית. אם אין יהודים, אין אנטישמים, נכון? הגיוני מאוד. תעשו חשבון, באמת זה גאונות, איך איך לא חשבנו על זה קודם? הרי כל השנאה של יהודים, אם אין יהודים, אין שנאה. באמת ממש גאונות פשוטה. ורק היה בעיה קלה, אתם יודעים, פעם העכברים סבלו מאוד מהחתול. מאוד סבלו במשך שנים. עד שקם איזה עכבר גאון ואמר, יש לו פתרון אידיאלי. מה? אנחנו נקנה פעמון, נקשור אותו לצווארו של החתול, כל פעם שהחתול מתקרב, אנחנו נשמע. כל פעם שמתקרב אנחנו נשמע, וככה אף פעם לא יהיה לנו הפתעות. החתול הרי בא בשקט מאחורה, טאק, נותן מכה ונגמר הסיפור. ככה אנחנו נדע. הרעיון היה אידיאלי, רק לא נמצא מתנדב שיקשור את הפעמון על צוואר החתול, אבל מעבר לזה, זה פשוט היה רעיון גאוני. הרעיון של הרצל היה גאוני, רק הוא לא מצא את העם שהיה מוכן למסור צווארו לשחיטה, בואו קחו תשחטו אותנו, אנחנו ממחר נוצרים. ישחטו את העם היהודי בדרכי נועם, בדרכי נועם, חס ושלום, לא שחיטה ממש, אנחנו מוכנים להיות ממחר נוצרים, דת השקר מקבלים עלינו באהבה. הוא לא מצא את העם הזה ברוך השם. אבל מעבר לזה, הרעיון ממש רעיון אידיאלי, הפתרון הסופי אפילו היטלר לא חשב עליו.
כך שלמעשה אנחנו רואים שכבר אז כנסת ישראל הייתה מידמה במעשי האומות, אומר הרד"ק, לעבוד את אלוהיהם, ללבוש מלבושיהם, להתגדל ולהתפאר בפניהם בבגדים נאים ובמרכבות נאות, כדי שיאהבו אותה ויאמרו הרי היא כמונו. ויאהבוה. הנה, אנחנו כמו הגויים, אתה רואה שאנחנו לא שונים מכם, אז אולי תאהבו אותי. אומר להם הנביא, מה עשו בך עוגבים, נפשך יבקשו. את חושבת שבזה יאהבו אותך? מלשון עגבים, כי עגבים זה זה עניין של פיתוי של זנות. אומר להם אדרבה, ההפך ממה שחשבתם יבוא בעיניכם. אומר הרד"ק, אתם סילקתם את הביטחון מהשם, בטחתם באומות, אז אתה תראה אי אלוהימו צור חסיו בו. יקומו ויעזרוכם, יהי עליכם סתרה. דבר כזה שאתה חוסה בו מחוץ להשם יתברך, הקדוש ברוך הוא משליך אותו בידו. זה שאתה בוטח בו, תיגש אליו, תבקש ממנו שהוא יעזור לך, יהי עליכם סתרה.
כי קול כחולה שמעתי צרה כמבכירה קול בת ציון תתיפח תפרש כפיה אוי נא לי כי עיפה נפשי להורגים. כי קול כחולה, כחולה זה מלשון חיל ורעדה. שמעתי צרה כמבכירה, מבכירה זה אישה שיולדת פעם ראשונה. כידוע שהלידה הראשונה שלה היא הלידה תמיד של האישה הלידה הכי קשה. כי פעם ראשונה שנפתח רחמה, וזה קושי גדול ועצום. אז זה לא סתם קול כחולה, אלא צרה כזאת כמבכירה, כמו יולדת בכור שאז הצעקות שלה הם הם קשות, אז הצעקות שלה הם גדולות. ואז היא תתיפח, תתיפח הכוונה היא הוגה והומה ומקוננת על ההרוגים. תתיפח מסביר הרד"ק שזה מלשון ויפח לקץ. או יש פסוקים נוספים ששמה מופיע הביטוי הזה. רש"י מביא דוגמה, ויפח חמס. מה זה יפח חמס? מדבר חמס, הוגה חמס. וזה מלשון כמו נופח בפיו. אז הדיבור הוא מלשון נפיחה, כי כשאדם מדבר הוא הרי נופח בפיו. אז גם פה תתיפח זה גם כן מלשון דיבור. אנחנו מבטאים את זה היום בלשון בכי, אז כנראה שזה מבטא דיבור של קינה. ומה מה הקינה? הקינה היא על ההרוגים. אוי נא לי כי עיפה נפשי להורגים. עיפה נפשי מסבל, מהצער הגדול של ההרוגים שכעת הגיעו לכאן וכעת הם נמצאים כבר סמוך אליי. אז אין לי עוד כוח לשאת את הפחד ואת הצרה הגדולה הזאת.
המלבי"ם מסביר שהנמשל הוא שבת ציון כעת נשארה אחרי שברחו כל הערים. ואז כמו שאמרנו, המשיל אותה לזונה שבטוחה שיופיה יעמוד לה כנגד האויב. כך גם כן בת ציון חשבה שהאויב יחמול על תפארת ציון, על הדרה, על נויה, שהוא לא ישחית אותה. אומר המלבי"ם, והם טעו בזה. מכיוון שבאמת בא האויב והבקיע את חומת העיר, ולא חס על הדרה ולא על יופיה של ירושלים. וזה כמו בקיעת חומת העיר, הוא ממשיל אותה לכמו אישה היולדת, שאישה היולדת נבקעת כרסה ויוצא הוולד. כך גם כן המשיל את העניין הזה של בקיעת העיר, שגם כאן נבקעה העיר ויצא הוולד, הכוונה היא יצאה בת ציון מירושלים, אלה עוד אשר נותרו בה, כעת גם הם יוצאים בגולה.
אז שמענו קול כחולה, זה היה עת צרה כמו אישה המבקירה ללדת, שמכיוון שעד עכשיו היא הייתה בגדר מקשה ללד, זאת אומרת עדיין הוולד היה בתוך מעיה, זאת אומרת עדיין האויב לא הצליח לבקע את החומה. והנה כעת מבקירה ללד, זאת אומרת עד עכשיו האישה הרי המקשה ללד יוצאים ממנה דמים ויוצאים ממנה מי שפיר, אז עד עכשיו אומנם הקיזה דמה, אבל עדיין מה שנקרא הוולד עוד בפנים. בת ציון עדיין לא גלתה. אבל עכשיו אנחנו שמענו קול בת ציון תתיפח, כי עיפה נפשי להורגים. אז הגיע נבוזראדן רב טבחים כדי לטבוח טבח רב בעם היושב בציון. זאת אומרת שכל מה שהיא חשבה שיוכל לעמוד לה וזה נויה של העיר, הנה כעת העיר נבקעת כבת המבקירה והיולדת, ואז על ידי זה יצא העם בגולה.