[שקט]
בעזר השם נעשה ונצליח. אנחנו בסיעתא דשמיא מתחילים היום את ספר ירמיה. בספר ירמיה אנחנו נקדים שתי הקדמות. שתי הקדמות שאני כבר מקדים ואומר, למי אשר יכבדו עליו ההקדמות וישמע את ההקלטה, יוכל לקפוץ לדלג עליהם ולעבור לתחילת הספר.
ההקדמה הראשונה שנרצה להקדים זה הקדמת המלבי"ם שעוסקת במליצתו של הנביא ירמיהו ובמין סוג ביקורת שביקרו את הנביא על צורת התבטאויותיו. וההקדמה השנייה שנרצה להקדים תהיה הכרונולוגיה. להבין איפה היה ירמיהו ממוקם מבחינת תקופת הנביאים, באיזה תקופה הוא פעל, כנגד איזה מלכים, מה עבר על ירמיהו, ואת זה נרצה מה שנקרא לסדר את הדברים בגדול כדי להבין בדיוק על מה מדובר, ולאחר מכן ללמוד את הספר כסדרו כדרכנו על פי ביאורו הנפלא של המלבי"ם.
אז אנחנו נפתח בהקדמת המלבי"ם על המליצה של הנביא ירמיהו ועל צורת הכתיבה. אומר המלבי"ם, שלושה חיקויים נמצאים בבני אדם, כה יאמר השר אברבנאל בהקדמתו. ידוע שהמלבי"ם בהרבה עניינים מביא את האברבנאל, מעריך מאוד את הפירוש שלו, ובמקומות יש שהוא מסכים איתו, מקומות יש שהוא סותר דעתו, אבל על כל פנים הוא מאוד החשיב את דעתו של האברבנאל.
המלבי"ם אומר, שלושה חיקויים נמצאים בבני אדם. חיקויים במובן של חקיקות. פירושו של דבר, ישנם שלושה מיני חקיקות בנפש האדם, פעולות היוצאות מן האדם, והאברבנאל כעת ינסה לסקור את הספר מבחינת שלושת העניינים הללו ולהכריע ביחס אליהם מה הדרך הנכונה שיש להתייחס אל ספר ירמיה.
הדבר הראשון, אומר האברבנאל, זה בנפשות. פירוש הדבר, בנפש חקוקים הדעת, החוכמה. כוח הנפש בעוצמתה הגדולה, אומר האברבנאל, זה כאשר הנפש מסוגלת להשיג את הדברים כפי אמיתתם. ככל שהאדם יותר חכם, יותר שלם בחוכמתו, יותר שלם בנבואתו, הוא מסוגל להשיג את הדברים יותר כפי אמיתתם. פירוש הדבר, ככל שהנביא זקוק יותר למשלים, זקוק יותר להשתמש בכל מיני אלגוריות, כל מיני דימויים, אז זאת אומרת שמדרגת הנבואה שלו נמוכה יותר. ככל שהוא מסוגל לראות את הדברים יותר בצורה ברורה, זאת אומרת שההשגה שלו גבוהה יותר והאספקלריה שלו מאירה יותר. זה נקודה אחת, זאת מעלה אחת של הנביא, וככל שהוא חכם יותר, יותר הוא משיג את רוח השם אשר דיבר בו, והיא, הם מהדברים שנמצאים בנפש החכמה ובנפש הנבואית.
יש חקיקה נוספת בנפש האדם, שיש בו כוח של לשון ושפה להוציא החוצה את מה שהוא רואה בעיני רוחו. ויש להבין שזה מאוד מאוד לא פשוט, מאוד לא פשוט. יש ראשי ישיבות שהם נחשבים לגאונים עצומים, לעומת זאת מי שמגיע אליו לשיעור, אפשר לומר עליו לאו כל מוחא סביל דא. לא כל אחד מסוגל לרדת ולהבין את מה שהוא אומר, לרדת לסוף דעתו. זאת אומרת, זה לא נוגע במאומה לבהירות שלו. יש לו בהירות עצומה בהבנת הסוגיה, אין לו את הכלים להוריד את הבהירות הזאת אל התלמידים שיצליחו לקלוט על מה בעצם הוא מדבר. ואגב, לפעמים זה הולך כפי דרגת ורום מעלת הדובר, ככל שדרגתו יותר גבוהה, הרבה יותר קשה לו לבטא את המראות והמחזות שהוא רואה, או אם מדובר בשיעור, את הדברים שהוא מבין ומעמיק בהם. זה שני דברים. יש את מה הוא מבין, מה הוא מעמיק, ויכול להיות שיש לו השגות עצומות, ויש מצד שני את כוח ההעברה, שזה כוח הלשון. הלשון, השפה, שבאו לתאר את מה שהוא רואה בנפש.
אומר המלבי"ם, בזה יש הבדל בין בני אדם. יש אחד שיש לו לשון מדברת גדולות, והוא נקרא לשון לימודים. מדבר בשפה ברורה, במליצה נעימה, כל מה שציירה הנפש מבלי עיכוב. יש לו ביטויים מרהיבים לתאר את מה שחקוק בנפשו. הוא מסוגל להעביר אליך בצורה חיה את כל מה שהוא ראה בנבואה או את כל מה שחקוק בנפשו מבלי עיכוב. אומר המלבי"ם, ובזה היה יתרון המליצים והמשוררים זה על זה. במה יתרונו של משורר זה על משורר אחר? כוח פאר המליצה, לכתוב מליצות נפלאות, רמות ומחודדות, שיעבירו אליך את מה שהוא ראה או את המסר שאותו הוא רוצה להעביר. ובכלל כל חכם לב ונביא השם, היה יתרון של נביא על חברו גם בעניין הזה, בצורת הלשון, ביופי המליצה. ככל שדבריו יותר מתוקנים בלשון מדוקדקת, במליצה יפה, כך גם כן הם יותר חשובים.
החקיקה השלישית זה בכתיבה. פירוש הדבר, החכם מסוגל לפעמים להתבטא במליצה, אבל הוא לא מספיק בקיא בכתיבה. וזה צריכים לדעת, אפשר לראות גם היום. כמו שנתתי דוגמה של מישהו שהוא מעמיק מאוד אבל לא מסוגל לבטא את מה שיש, את כל הרעיונות הנשגבים שבמוחו, כך יכול להיות גם מציאות של אדם, יש הרבה אנשים, אתה אומר שמעתי דרשה שלו, פשש, נהניתי מאוד. קראתי מאמר, לא הבנתי כלום. מה זאת אומרת? חוכמת הכתיבה וחוכמת הניסוח בדיבור, אלה שתי חוכמות נפרדות. וגם הפוך. יש אנשים שמבחינת לכתוב הם כותבים שפיץ, אתה קורא מאמר שלו, תענוג לקרוא, הכתיבה שרה, זה מתרונן. כשאתה אחרי זה מנסה לשמוע אותו בדרשה, אתה אומר יותר נעים לקרוא אותו. יותר קל לקרוא אותו, אני יותר מבין כשאני קורא אותו. בדרשה הוא לא, הוא לא מסוגל, מבחינת רטוריקה, הרטוריקה שלו חלשה הרבה יותר מאשר כישרון הכתיבה שלו. כך שאנחנו מבינים שכישרון כתיבה וכישרון דיבור אלה הם שני דברים נפרדים.
אומר המלבי"ם, וכמו שציור הנפש זה הדבר הראשוני שמשפיע על הדיבור, כך גם כן הדיבור זה הדבר הראשוני שמשפיע על הכתיבה. אומר המלבי"ם, וגם בזה יש הבדלים בין בני אדם. יש הבדל גדול בין בני אדם לא רק בצורת הכתיבה ויופי תבניתה, שכותב בצורה יפה ונקייה, נפקא מינה לסופרי סת"ם ודומיהם, שהוא לא, הוא כותב מליצות, הוא מעתיק, אבל כותב יפה, כתיבתו יפה. בדקדוק הכתיבה ויושרה, אומר המלבי"ם, אבל גם חשוב שלא יהיה לו טעות ושגיאה. שזה גם תלוי בחוכמת הכתיבה. לא בהיות הזכר בלשון נקבה, היחיד בלשון רבים, והעבר בלשון עתיד, ובהיפך. איך שמעתי אחד פעם אומר, שהוא בעד שתי מדינות לשתי עמים. אתם הבנתם? הוא בעד שתי מדינות לשתי עמים. יפה מאוד. שתי מדינות לשתי עמים. טוב, בכל אופן, אז זאת אומרת אתה מבין שצריך גם לדעת להתבטא נכון, וגם בלשון עבר ועתיד.
נשים לב, שיכול להיות מאוד שיש דברים שבדיבור לא שמים לב אליהם, אבל כשבן אדם כותב זה כבר טעות שהיא ניכרת. כי, כי אם אני אמרתי ילך, אז כשאתה אומר אני ילך, אז אתה לא שמת לב אם אמרתי ילך או אלך. אבל כשאני מעלה את זה על ספר, אז כתוב אני ילך, אתה מיד שואל את עצמך מי כותב ככה? זה, זה שיבוש ברור, שיבוש מוחלט. במקומותנו יש טעויות הרבה יותר גדולות. היום לצערנו הדור ממש לא יודעים לכתוב. אני מדבר איתך על כותרות, שאומרים לך שזה ירושה לו מאביו ומסביב. אתם שמעתם? זה גם מאביו וגם מסביב אפילו. זה בא לו מסביב כנראה, הביטוי הזה. כן, במקום מסבו, מקיצור יש עוד כל כך הרבה שיבושים, אני אומר לכם, מי שעובר היום על עיתון עומד פשוט נדהם מהבורות של האנשים שאמורים לכתוב. כך שלכתוב, לא לחשוב, זה לא דבר פשוט. להשתמש בלשון רבים ועבר, בלשון יחיד וכל הדומה לזה, זה טעות בכתיבה מדוקדקת כראוי.
אומר המלבי"ם, וגם בזה ימצא הבדל גדול בין מחברי הספרים. מעלת ההשגה בציור הנפש, צחות הלשון, דקדוק הכתיבה. שלושת הדברים הללו. מה הוא משיג, לאחר מכן איך הוא מסוגל לבטא את הדברים בלשונו, ולאחר מכן כשהוא אמור להוריד אותם אל הכתב, איך הדברים הללו מדוקדקים גם כן על פי כללי הדקדוק.
אומר המלבי"ם, אחרי שלושת היסודות הללו, בוא תראה מה עשה האברבנאל. על פי הדברים האלה, בחן השר, כן, דון אברבנאל, לכן הוא קורא השר. בחן השר את דברי נביאנו בכור הבחינה. ויחקור עליו, אם היה שלם בשלושה החיקויים הנזכרים. והוציא משפטו, חקק וקבע. כי בדבר החיקוי הראשון, הכוונה כוח הנפש, השגתה, ראיית הדברים במהותם ובשלמותם, מבלי צורך למשלים ולהבין אותם כראוי, עלה למעלה ראש על כל חוזה השם ומלאכיו. שם אותו בדרגה הראשונה של הנביאים. אלה שראו את הדברים בצורה הכי ברורה. עד שהייתה מעלתו בזה קרובה למעלת אדון הנביאים איש האלוקים. אולם בשני חיקויים האחרונים, כוח הלשון וכוח הכתיבה, נגרע ערכו לפי דעתו מערך שלמות הנביאים כולם. במילים פשוטות, בשני הפרמטרים האחרונים הוא גרוע יותר מכל הנביאים. אני בכוונה קורא את הדברים כי לי באופן אישי קשה מאוד להוציא כאלה דברים מהפה. אנחנו מעולם לא הורגלנו בביקורת על אנשים גדולים, בוודאי לא על נביאינו, אבל חשוב לי להביא את הדברים כיוון שהמלבי"ם לאחר מכן ייתן תשובה לדברים שנאמרים.
א', אם באשר לא הטיב לדבר בצחות המליצה ולכלכל דבריו כפי משפטי הלשון. זאת אומרת, אתה רואה שאין לו צחות המליצה ברטוריקה שלו. במקום אל, כתב אל במקום על, זכר בלשון נקבה, מערב יחיד, רבים, נוכח, נסתר, עבר, עתיד, מחליף אם זאת תמורת זה. ומה הוא רוצה להגיד מה הסיבה? מכיוון שהוא התחיל להתנבא בעודו נער, אז בעודו נער, נו, לא היה שלם בכוח הביטוי שלו, והיות וכן, אז ממילא התוצאות לפניך. זה דבר, זה השני בעצם, כי בראשון הוא נתן לו ציון מצוין. בשני הוא אומר לך בלשון לא היה ממש מושלם בזה ואפילו גרוע מכל הנביאים. וכן לא השתלם בסדר הכתב והמכתב. על כן הוא אומר, תראה בספרו הרבה קרי וכתיב יותר מכל הנביאים. מכל כתבי הקודש. והאריך להביא ראיות שלא השלים עצמו בענייני הכתיבה, כתיבתו חסרה חלילה.
והינני אומר, או, הגעתי לשורה הזאת. והינני אומר, והוא כותב בסוגריים, ואם האדון שהיה משלומי אמוני ישראל הסליחה. אני מבקש מהאברבנאל מחילה שאני עומד לסתור את כל דבריו. כי את הטוב נקבל מאיתו, ואת הרע לא נקבל. זה לשון שהתבטא באיוב, רק שם זה עם סימן שאלה ופה זה עם סימן קריאה. אני מקבל לחלוטין את מה שהאברבנאל אומר שהנביא ירמיה היה מעל כל הנביאים בהשגות שלו, במדרגה הראשונה שבזה הוא נתן לו את המעלה הכי גבוהה, שההשגה שלו הייתה קרובה למדרגת משה רבנו, את זה אני מקבל. אשר הרים כבוד נביאנו ומעלתו עד ראש צורים אביר הנביאים. אומר תראה שגם חז"ל באגדותיהם גידלו וינשאו וישימו את כיסאו מעל כל הנביאים שרי קודש, את זה אנחנו נקבל. אבל בדבר אשר זדה עליו להוריד כבוד מליצתו והדר ספרו, כי לא שלם בנועם המליצה ודרכי הלשון, לא נשמע לו ולא נובה. את זה אל תקבל מהאברבנאל. ובטרם אשיב על דבריו בעצמם אומר,
כי החקירה הזאת בכללה, ופה הוא אומר נקודה מאוד השקפתית שמאוד חשובה. והיא חשובה בעיקר לכל אלה ששואבים את הידיעות שלהם על התנ"ך או על התנ"ך מאוניברסיטאות, ממבקרי המקרא. וכבר אמרנו שמבקרי המקרא זה כאלה שרק קפצו לביקור במקרא, לא באמת היו שם. לכן הם מבקרי המקרא, כן? אז, אז, בואו עכשיו תראו איך בעצם הוא מיישר לנו את ההשקפה הנכונה. כי החקירה הזאת בכללה, לתור ולבקר את כתבי הקודש אשר כתבו הנביאים ביד השם ורוחו עליהם, להגביל מדרגתם, הנביא הזה שמונה, ההוא תשע, זה נביא עשר, חבל על הזמן, ההוא בומבה של נביא. זה, כל אחד, אומר זה לא דרכנו. לא דרכנו הדרך הזאת, להגביל מדרגתם, לחרוץ משפט על מחברם, מה אתה, אתה שוקל אותו, אתה מודד אותו, אם היה שלם בשלושת החיקויים הנאמרים או שהיה חסר בהם. אומר קודם כל שתדע, הדרך הזאת זה לא דרכנו. זה דרך אוניברסיטאית של גישה אל המקראות. אנחנו לא אוניברסיטאים, אנחנו לא דוקטורים לתנ"ך, וכבר אמר פעם, אמר פעם הרב כהנמן, כאשר אמרו לו שפלוני הוא דוקטור לתלמוד. אמר דוקטור לתלמוד? התלמוד לא חולה, הוא לא זקוק לדוקטור. ופעם אמרו לחכם אחר, שהנה פלוני זה הרב הדוקטור. שומעים? הרב הדוקטור. אז הוא אמר להם, אני יודע שכאשר הדוקטור עומד ליד הרב, אות היא שהרב חולה. אתם מבינים? אם הרב הזה זקוק גם לתואר דוקטור, סימן שהרב פה חולה. אז הוא זקוק גם לתואר דוקטור. מאיפה קנית את הדוקטורט? מאיפה? כמה שנים בזבזת על שהייה במחוזות של כפירה ופריצות ודברים נוראים ואיומים? איפה, כמה שנים בזבזת על קריאה בדברי כפירה, הבל ורעות רוח כדי לקנות את הדוקטורט שלך? אז אם אתה רואה שיש הרב הדוקטור, זאת אומרת שהרב שם חולה.
אומר המלבי"ם, את דבריו של האברבנאל, או בכלל את התפיסה הזאת, את השיטה הזאת, נוכל לקבל רק אם נסכים שהנביאים מקבלים חזון מאת השם, אבל השגתם בדברים כהשגת החכמים והתלמידים מדברי החוכמה המקבלים מאת רבם. אם אתה באמת כך מתייחס אל הכתובים, אז כמו שאתה אומר, תשמע, התלמיד לא לגמרי הבין את כל מה שהרב אמר, התלמיד לא לגמרי עמד על ניואנסים, אז אתה יכול להגיד גם תשמע, כנראה גם הנביא לא לגמרי בדיוק עמד ולא לגמרי הבין או לא לגמרי ביטא את הדברים בצורה נכונה. אומר המלבי"ם, אבל אם אנחנו בעצם מתייחסים אל כתבי החכמים ואל כתבי הנביאים כאל מסר אלוקי, כאל נבואה שכולה ניתנה מאת השם, אומר המלבי"ם, אז מה שייך בכלל להעביר ביקורת על דברים שהקדוש ברוך הוא נתן והעביר בצורה הזאת? איך יעלה כזאת על לב איש שלם בתורתו ואמונתו, לדמות את השפע האלוהי הנבואי אשר ישפוך את רוחו על חוזיו ומלאכיו, את יגלה להם השם סודו וישלח אותם במלאכות השם, הכוונה בשליחותו, איך אתה מדמה את זה לשפע השכל האנושי? שהשכל האנושי עלול לטעות, מצד היותו חומר, מצד היותו מוגבל. מה לתבן את הבר? כשמישהו מקבל דבר מאת השם, זה זך, זה נקי, זה ישר, זה טהור. מה שייך לדמות את זה לתלמיד שקיבל מאת רבו, והיה לו חוסר הבנה, והיו מן הדברים שלא לגמרי עמד על סוף דעתו, וחלק מן הדברים הוא ניסה להעביר לאחר מכן והשתבש בהם. אתה מדמה לזה את השפע האלוקי? אומר כיצד יעלה דבר כזה על הדעת?
ואם נסך השם עליכם רוח תרדמה, אומר המלבי"ם, עליכם הדורשים והמעיינים על פי כוח השכל האנושי. אז אתה דורש ומעיין בכוח השכל האנושי, ואתה חושב שגם הנביא מוסר את נבואתו בכוח השכל האנושי. אומר המלבי"ם, ויעצם את עיניכם מהביט אל האלוהים. אתם המבקרים, הקדוש ברוך הוא עצם את עיניכם מהביט אל האלוהים. הכי גם את הנביאים ואת ראשיכם החוזים והצופים במראות אלוהים כיסה? עד שיהיה להם כמו ספר החתום דברי השם? כביכול הקדוש ברוך הוא מוסר נבואה לנביא, והנביא לא מבין אותה, והנביא לא יודע איך לבטא אותה, והנביא משתבש בה, והנביא אומר את הדברים בצורה לא נכונה. מה, כך באמת אתה מעלה על הדעת? הרי זה מה שטען הנביא כלפי אנשי דורו, אל תגעו במשיחי ובנביאי אל תרעו. מה, אתה מחפש פגמים בנביא? חסרונות בנביא? ביטויים לא ראויים בנביא? הרי הוא אומר לך, אין השגת הנביא כהשגת האדם. כי הרי לכולנו ברור, וכבר המלבי"ם דיבר על זה בכמה הזדמנויות, שהשגת האדם תמיד היא מן המאוחר אל המוקדם. פירוש הדבר, אם אני רוצה לדעת מה היה בבריאת העולם, מהי הגישה של אנשי המדע? הוא לוקח חומר, הוא בודק אותו, הוא רואה מה ההשתנות שלו, הוא רואה איך הזמן פועל עליו, מזה הוא מסיק מסקנה, אם זה מה שקרה ב-100 שנה, אז תלך אחורה, מה קרה ב-1,000 שנה? מה קרה ב-2,000 שנה? ומזה הוא רוצה להסיק מה היה לפני כך וכך אלפי שנים. תמיד ההשגה האנושית היא מן המאוחר אל המוקדם. אני רואה את מה שיש בסוף, מזה אני מסיק מסקנות מה היה בהתחלה. ההשגה הזאת לעולם תהיה חסרה. הרבה הרבה יותר טוב אם היה לנו הסרטה מעת בריאת העולם, והיינו משיגים מן המוקדם אל המאוחר. הייתי רואה את הדברים לפי הסדר שלהם, איך זה היה מההתחלה עד הסוף. אני לא צריך הסרטה, כי בורא עולם מתאר בפניי מה הוא עשה. זה ההבדל בינינו לבין אנשי המדע. אנשי המדע מנסים להשיג מן המאוחר אל המוקדם, ואז יש להם כל מיני תיאוריות שהם מחליפים אותם חדשים לבקרים, עד שבאמת תודה רבה להם, הם הגיעו למסקנה שהיה המפץ הגדול, והם כבר מאוד מאוד מאוד התקרבו. כי לפני כן היו כל מיני תיאוריות על התפתחות איטית של העולם, ולפני כן היו תיאוריות שהעולם בכלל מאז ומעולם היה קיים. והנה הם כבר הגיעו אלינו. הם כבר הגיעו למה שאומרת התורה שהעולם נברא ברגע אחד. תודה רבה, יש עוד כמה דברים שהם עוד לא הגיעו, אבל לאט לאט הם יגיעו. צריך לתת להם את הזמן, נוכחנו לראות שאתה נותן להם את הזמן, הם בסופו של דבר מגיעים אל הכיוון הנכון. אז גם לזה הם יגיעו לכיוון הנכון. לבראשית ברא אלוקים, גם לזה הם יגיעו לכיוון הנכון. אבל מה בעצם הבנת? שכשתבוא להשיג מסקנות ממאוחר למוקדם, אתה תטעה הרבה בדרך. אבל כאשר אתה רואה את הדברים מן המוקדם אל המאוחר, אז תיארו בפניי מאיפה הכל התחיל. בראשית ברא אלוקים את החומר ההיולי הראשון, ואיך מתוך זה הכל נברא. כך גם כן הוא אומר, אתה צריך להבין את ההבדל בין ההשגה האנושית להשגה של הנביא, שהיא השגה רוחנית אלוקית.
כאשר החוזה משכיל בדבר השם, אומר המלבי"ם, הוא ישיג השגה פתאומית, מן הקודם אל המאוחר. מופשטת מכל ענייני החומר. כי ייתן השם את רוחו עליו בעניין נעלה מדרך הטבע. כשאתה מנסה לקלוט משהו בשכל, כמו שאמרנו, מן המאוחר אתה מנסה להשיג מה היה מוקדם. ודבר אחד. דבר שני, ההשגה שלך היא הדרגתית. מה זה הדרגתית? אני לומד עוד דבר, אני מתקדם עוד קצת, אני מעמיק עוד קצת, ולאט לאט לאט עד שהעניין מתבהר אצלי. זה תמיד השגה שכלית היא הדרגתית. היינו מאוד מאוד שמחים אם היינו קמים בבוקר ומגלים שמישהו הכניס לנו להארד דיסק שבמוח את כל התורה כולה. זו השגה רוחנית. השגה רוחנית היא לא הדרגתית. זה לא עוד פרק ועוד קטע למדתי. ברגע אחד יודע הכל. זה הנביא. הנביא זה השגה רוחנית. תבינו, חומר הוא מוגבל. חומר לא יכול ברגע אחד לקבל הכל. חומר חייב לרכוש בצורה איטית. לעומת זאת רוח, משהו רוחני, מה קורה לבן אדם בחלום? בשנייה אחת בן אדם יודע הכל. בשנייה אחת בן אדם רואה חלום של שעה, שעתיים. כמה זמן זה לוקח? שניות ספורות. מה קורה לבן אדם שחווה חוויה של מוות קליני? הוא מתאר לך שהוא ראה את כל החיים שלו. והמוות קליני שלו ארך ארבע שניות. ואת כל החיים שלו הוא ראה הכל בסרט, לפעמים מתאר לך שבית דין של מעלה ואת כל מה שעבר עליו. והכל היה בשניות ספורות. צריכים לדעת, במציאות הרוחנית אין מגבלה למקום, לזמן. ברגע אחד הכל קורה. כך השגת הנביא. הקדוש ברוך הוא כביכול מעלה את רוחו אליו, ואז ברגע אחד הנביא מקבל מסר מאת השם.
וזה מה שאומר, מגדיר המלבי"ם, אומר דע לך, השפעת הנבואה תלויה ברצון האלוהי ובכוחו הגדול, אשר יברא בריאה חדשה, משהו למעלה מהשגת השכל המודבק בחומר. ואז נפשו יוצאת ונפרדת מחברת החומר, ותהיה כאחד מן השכלים הנפרדים. זה ביטוי תמיד בקדמונים למלאכים. היא נהיית כמו מלאך, אשר אין מסך ומעצור באדם מלראות באור הבהיר. אתה בתוך גוף גשמי, לא יכול לראות אלוקות. אבל הנביא יצא מהגוף, והוא מחובר לרוחניות. כי סר הענן והערפל, נסו הצללים, כי רוח השם עברה ותטהרם. זה לשון הפסוק. כך שלמעשה כלל לא שייך לדמות את השגת התלמיד מרבו להשגת הנביא מאלוקיו. וגם לפי מה שכתב הרמב"ם במורה נבוכים, שהנבואה תחול לפי ההכנה של הנביא, אומר, עם כל זה תראה שהרמב"ם לא הסכים עם דעת הפילוסוף, שהפילוסוף שם טען שכל מי שמוכן פיזית, דהיינו נוצר עם הכנה פיזית, בוודאי יקבל נבואה. בוודאי שלא. אתה רואה שצריך פה את רצון השם, וכפי מה שהשם ירצה להשפיע עליו. אומר, אם כן, אתה מבין שבעצם לא שייך להתחיל לבקר את הנביא. האם הוא כתב דבר מדויק, או האם הוא עמד על פי דקדוק הלשון? כי בכלל זה לא תלוי בו. הכל מיד השם עליו השכיל. אז יעלה על הדעת שהנביא לא ראה טוב כשהשם מראה לו? יעלה על הדעת שהנביא לא התבטא נכון כאשר השם מדבר בפיו? כאשר השם שם את הדברים בפיו? אז מה, הקדוש ברוך הוא מסר את דבריו חסרים? כך אתה מעלה על הדעת? יעלה על הדעת של מישהו לבקר את דברי התורה ולהגיד שבתורה יש דברים שכתובים לא נכון או לא מדויק? האם אתה יודע יותר טוב מהקדוש ברוך הוא? הרי אם אתה רואה משהו שחסר, אתה מבין שהחיסרון הוא בך. אתה מבין שהקדוש ברוך הוא שיא השלמות, ואתה רוצה לתקן אותו ולהגיד לו שמשהו עשה לא שלם? ואם ריק הוא, מכם. אם אתה רואה ריק וחסר, החיסרון הוא בך. בהבנה שלך, בתפיסה שלך, בצורת הביקורת שלך. אצלך הבעיה. לא הבעיה אצל הקדוש ברוך הוא, כי מה שהקדוש ברוך הוא מוסר לעולם הוא דבר מושלם ובלא שום פגם ובלא שום חיסרון.
אומר המלבי"ם, ולא רק בעצם המסר, אלא גם בלשון שדיבר בו את מלאכת הנבואה אל העם, ויופי השיר והמליצה, ופרטי המילות שבהם הוא כותב את הדברים על ספר, את זה הנביא לא ממציא מחוכמתו ומשכלו. רק הושמו בפיו ובעטו ברוח השם עליו. אז הכל מאת השם, והשם כביכול כמו אומר לו כתוב כך. הוא שם דבריו על לשונו, ויאמר כה תדבר וכה תכתוב בעט קודש, לא תגרע ולא תוסיף. אז איך אתה מעלה על הדעת שהנביא כתב דברים בגירעון הכתיבה ויופי המליצה? שואל המלבי"ם, יעלה דבר כזה על הדעת? הרי יש פסוק מפורש האומר, ואנוכי אהיה עם פיך והוריתיך את אשר תדבר. או פסוק אחר, רוח השם דיבר בי ומילתו על לשוני. או פסוק אחר, מפיו יקרא אליי ואני כותב על הספר בדיו. שזה מה שהיה שירמיה קרא לפני ברוך, וברוך היה סופר מהיר, אומר המלבי"ם, לא היה לו רשות לתקן אפילו אות אחת. כי אין פה מקום לסברות, אין פה מקום ליפי המליצה, אם הקדוש ברוך הוא אמר לכתוב את הדברים אחרת. ואם אתה מעלה על דעתך שיש טעויות, אז בוא נתקן את כל ספרי הנביאים. בוא נשלח בהם יד, בוא נעשה עליהם השגות והגהות ותיקונים בכל מקום ומקום כפי מה שנראה לנו על פי דקדוק הלשון. ואז יהיו ספרי הקודש כעיר פרוצה אין חומה, שועלים מחבלים כרמים ילכו בם, לחבל ולהשחית ולקצץ בנטיעות. ולבלע את הקודש. כי כל אחד יגיד לא, פה זה לא כתוב נכון, השני פה יראה מקום לתקן, השלישי שם יגיד יפי המליצה תיתן לשנות את המילה למילה אחרת, או כדי להשיג חרוז וכולי. אז מה, כעיר פרוצה בלא חומה כל כתבי הנביאים נבוא ונשנה ונשבש אותם? והמסורה עשתה סייג וגדר סביב כתבי הקודש, חומה בצורה סביב. הכל בכתב מיד השם עליה השכיל. ואיך נאמר כדבר הזה אשר אין לו שחר, לשום לרוח משקל ולשקול בפלס מעלת ספרי הנביאים ומדרגתם במאזניים? יעלה על הדעת, אתה רוצה לשקול את מדרגת הנביא, זה התבטא כך, ההוא מתבטא אחרת, זה לשונו צחה, ההוא לשונו עילגת? יעלה כדבר הזה על הדעת?
וגם אם אתה רואה שיש הבדלים בין הניסוחים בין נביא לנביא, יש שינויי סגנון, אומר המלבי"ם, כך היה רצון השם המנבא אותו. שזה ייכתב בסגנון הזה, וזה ייכתב בסגנון זה. כי אין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד. והקדוש ברוך הוא, לזה נתן סגנון כזה, ולשני סגנון אחר. כאשר, אומר המלבי"ם, להשפעה האלוקית יש הגבולות ומדרגות וסדרים ידועים אצל השם, וכל אחד הקדוש ברוך הוא משפיע לו כפי עניינו. ורשותך, אומר המלבי"ם, לומר, בזה אני כן מסכים, שאין בזה כפירה אם אתה תגיד שזה נערך לפי הכנת הנביאים ולפי רצון השם המנבא אותם. זה כן אפשר לומר. אבל להגיד שהוא חסר, כי חלילה הנביא חסר? להגיד שזה כתוב משובש כי הנביא לא יודע לכתוב? הרי לא ייתכן שיצא דבר חסר מאת השם יתברך. ואם תגיד לא, השם הוציא את הדברים שלמים, הנביא לחסרונו כתב ככה את הדברים. יעלה על הדעת? האם ראש ממשלה ייסע על רכב מקרטע? שכל 10 דקות צריך לעצור בצד כי הוא מעלה עשן כלשהו? אז אם זה אתה לא מעלה על ראש הממשלה, אז קודשא בריך הוא ישתמש בכלי פגום כדי להביא את הנבואות שלו לעם? אצל מישהו שהוא עילג, שלא יודע לדבר? איתו הקדוש ברוך הוא ישתמש? מה, חסר לקדוש ברוך הוא שלמים? חסר לקדוש ברוך הוא כאלה שיוציאו את הדברים בצורה מדויקת וראויה? והנה תראה שהגם שמשה רבנו מגמגם היה, עם כל זה בתורה לא נכתבו שום דברי גמגום. ואף אחד לא יעלה על הדעת שכיוון שהקדוש ברוך הוא אמר נבואתו בפי משה, אז בתורה יהיו כתובים דברים בצורה לא שלמה. כי דבר השם לעולם יבוא בשלמות. וכשהוא נכתב בספר, הוא נכתב בשלמות. ואם אתה רואה שנדמה לך שבמאמר אחד ממאמרי הנביאים יש חיסרון מילות או דברים בלתי מיושרים לפי חוקי המליצה, אומר המלבי"ם, עליך לתלות את הדברים בחיסרון הבנתך. לא בדברי אלוהים חיים השלמים והתמימים, אשר אין בהם נפתל, נפתל ועיקש.
טוב, קודם כל המלבי"ם העמיד אותנו על ההשקפה הנכונה. עכשיו המלבי"ם יבוא ויגיד טוב, אבל הם הראו טענות, טענות. מה אני עושה עם אותם טענות? אומר המלבי"ם, ואתה אסורה נא ואראה את ראיותיו של הרב המבקר. אשר מהם הכריח שהנביא שלנו לא היה בקי בחוקי המליצה והלשון והמכתב. שהנה הוא מצא כמה פעמים שינויים, אל במקום על, וזכר ונקבה מעורבים, יחיד ורבים, נוכח ונסתר, מבלי סדר. ובגלל זה הוא החליט שהנביא התחיל להתנבא בעודו נער, והנער מה לעשות, לא שלם בתהלוכות הלשון, והיות וכן, אז אתה רואה שיבושים. עכשיו הוא מקשה עליו קושיה עצומה. יאמר נא האדון, הרי גם נער לא טועה בכאלה טעויות. עכשיו לא מדברים על הנוער של ימינו. מדברים על נער שלפני 3,000 שנה. יעלה על הדעת שהוא יטעה בטעויות לשוניות? נער שלפני 2,500 שנה, כאילו דברים של זכר, נקבה, מה, כאלה בלבולים יהיה לו? להחליף מילת אל בעל? זה הרי גם היום הוא לא יתבלבל. הוא יגיד תשים אל השולחן כשהוא מתכוון על השולחן? מה זה, זה הטעות שלו? או הוא יגיד תשים על השולחנות כשהוא מתכוון על השולחן? הוא יתבלבל בין רבים ליחיד? נער הרי לא מתבלבל. אולי אם הוא עולה חדש, הנביא לא היה עולה חדש. אז איך באמת פתאום הוא התבלבל בין זכר לנקבה, בין אל לעל? עכשיו הקושיה הכי גדולה. הוא אומר, כמה זמן הוא התנבא בעודו נער? הרי ירמיה נביא היה 40 שנה. אז נגיד שהוא התנבא עדיין צעיר. כשהוא הגיע לגיל 30, 40, 50, אתה מסכים שהוא כבר רכש לעצמו את השפה על בוריה. הוא כבר לא נער. אומר המלבי"ם, כשאתה מתבונן אתה רואה שרוב נבואותיו של ירמיה, ואנחנו נראה בהמשך שאנחנו יכולים לדעת פחות או יותר מה נאמר בתחילת נבואתו, מה נאמר לקראת סוף ימיו. אתה רואה שאת רוב נבואותיו הוא ניבא כשהוא כבר באחרית ימיו. רוב הנבואות של ירמיה היו בסוף ימיו. אז אם ככה, כל הטיעון שלך יכול להיות נכון רק לגבי חלק קטן של הנבואות, שתגיד שעוד היה נער. אבל הרי את רוב הנבואות הוא התנבא כבר כזקן, בקי ורגיל. אז איך שמה יש טעויות לפי הבנתך? קושי ראשון.
קושי שני, אומר אדרבה, כאשר אתה מתבונן אתה רואה שאותם חסרונות שמצא בו האברבנאל והמבקרים, אותם חסרונות נמצאים דווקא בנבואות האחרונות שלו. כך שהנבואות הראשונות שלו, בהיותו נער, דווקא כן היו מדויקות לפי תהלוכות הלשון וכל החסרונות שהוא מצא בהם. זאת אומרת, הפוך ממה שאתה טוען. כי לפי שיטתך, את החסרונות בלשון היינו צריכים למצוא בנבואות הראשונות, אז הוא היה נער. אבל אנחנו רואים הפוך, שדווקא הנבואות הראשונות אין לו עליו תלונות, אין לו עליהם תלונות, הם מדוקדקות לשונית, כשהנבואות האחרונות דווקא עליהם יש כלפיו תלונה כביכול, שבהם הוא כבר ממש לא נער, הוא כבר היה זקן ובקי ומכיר את כל תהלוכות הלשון. נו, זה לא ראיה לסתור את כל טענותיו וטענותיהם של המבקרים הטוענים שזה בגלל שהיה נער?
עוד שואל המלבי"ם, הרי מחבר הספר שלנו חיבר עוד ספרים. מישהו יודע איזה עוד ספרים חיבר ירמיה? ירמיהו חיבר את איכה, כפי שמפורסם, אבל ירמיהו גם חיבר את מלכים. על מלכים, טוען המלבי"ם, הרי אף אחד לא מצא בו חיסרון. אף אחד לא מצא את כל הפגמים שמצאת בספר ירמיה. אז אתה מוכן להסביר לי איך פתאום שם הוא למד לדבר? ופה פתאום הוא שכח איך מדברים? וכמו שראינו, זה לא עניין של תקופה, כי הרי את החסרונות אתה מוצא גם בסוף התקופה שלו.
אומר המלבי"ם, לפי מה שאתה תהיה מוכרח לומר, שגם אם אתה מוצא חסרונות על פי דקדוק הלשון ודומיהם, באמת אלה הם חסרונות לפי פירושי המפרשים. ולפי הפירוש שאני אראה לך, אומר המלבי"ם, אתה תיווכח לראות שספו תמו החילופים, חלפו עברו, נשארו מעט מהרבה, ומה שהיה לזרא בעיני המפרשים, לנו יעשו מטעמים מתוקים מדבש ונופת. אדרבה, מה שאצלם נתפס כחיסרון, אני אראה לך עד כמה פנימיות יש בדברים, עד כמה יופי, פאר והדר, ואתה תראה, אתה תראה שלא זו בלבד שזה לא חיסרון, אתה תראה כמה פנימיות ועומק יש כשהנביא דאג להתבטא דווקא בביטוי הזה ודווקא באמירה הזאת, ודווקא פה נראה לך שהוא החליף, אבל ההחלפה הזאת היא לא מקרית והיא לא טעות, אלא הוא התכוון לרמוז לנו ברמז נפלא. וגם הזרים המעטים הנשארים, שדברים שעדיין נשארו לך כדברים זרים על צורת התבטאות הנביא, אינם מעוות לא יוכל לתקון, אם אתה תשים על לב כי האלוהים דיבר ויפתח שפתיו עמך, והשם יגלה לך את תעלומות החוכמה שעטופים ומכוסים בלבוש זר, למען תחדור אל תוכם ותכיר כי כפליים לתושייה. וכי מלבד הפשט עוד לאלוה מילים. ואומר, ודווקא במקומות היותר מוזרים בעיניך, שמה הסוד היותר פנימי. שמה הרמז היותר פנימי של הדברים. זאת אומרת, אם הדברים כתובים כפשוטם, אז אני מבין את הדבר כפשוטו, אני לא מחפש מרגליות מתחתיו. אבל כשמישהו מביא לי כתב חידה, אני אומר רגע, אני לא מבין מה כתוב פה. אם בעשירי תיקח את השלישי, תוסיף לו את הרביעי, תקבל את הנביא המנבא את ישראל. איזה כתב חידה. כולם מתחילים להבין, לא, רגע, בוא, בוא, זה לא פשוט, זה לא פשוט, צריך להבין מה כתוב כאן. אבל כשמישהו אומר וידבר השם אל משה לאמור, אז אף אחד לא מחפש עומק. כתוב, כתוב שהשם דיבר למשה. אז זאת אומרת, אדרבה, דווקא במקומות שבהם פתאום אתה רואה, אתה אומר תשמע, לא, לא ברור לי מה הוא כתב כאן, אלה הם המקומות שבהם יש עומק. אלה הם המקומות שיש חידה, אותה צריך לפצח, אותה צריך להבין. ואומר, ודווקא אז, הבנים היקרים המלובשים לבושים זרים, מה שנראה לך זה מוזר, זה מה כתוב פה, זה לא מובן, הם ילדי שעשועים, שוכנים פנימה בהיכלי מלך. זה דווקא הדברים הנפלאים, אלה הם הדברים הפנימיים, הרמוזים, דווקא במה שנראה לך כזר.
כמו שכשהגמרא כותבת על ציפור שעלתה על אילן והטילה ביצה, והביצה הטביעה כך וכך כרכים ועיירות, אז כל אחד מבין, תשמע, תשמע, אף אחד לא מתכוון לתאר לעצמו, לעצמו שכתבו פה פשט. שבאמת היה כאן ציפור שהטילה ביצה והביצה הטביעה כך וכך עיירות. איך אמר אותו חכם שנשאל על ידי המלך, אני לא זוכר מי זה היה, אז הקיסר שאל אותו, איך, מה זה הדברים האלה? אגדות רבה בר בר חנה וכל מיני דברים כאלה שהם נראו לו מאוד מאוד מוזרים, על צפרדע שענקית ועל מה, מה זה הדברים המוזרים האלה? אז הוא אמר לו, תגיד לי, אם יהיה כתוב שטיפת דיו מקולמוסו של הקיסר הטביעה אלפי כפרים ועיירות, מה אתה תבין? אתה תבין שהקיסר גזר גזירה, חתם עליה, בעקבות הגזירה הזאת נגזרה כליה על כך וכך כפרים ועיירות של הקיסר. אז בלשון מליצית, טיפת דיו מקולמוסו של הקיסר הטביעה כך וכך כפרים ועיירות. עכשיו יבוא מישהו בעוד 500 שנה, יקרא טיפת דיו של הקיסר הטביעה, נו באמת, על איזה קולמוס מדובר? מה, ואיך טיפת דיו יכולה להטביע כפרים ועיירות? תשמע, האנשים האלה דיברו דברים לא הגיוניים. אבל מי שחי עכשיו ומבין את הרמז והמליצה, אז מבין שבעצם רוצים לומר שבאבחת חתימה באה כורת על, על אלפי כפרים ועיירות. ואף אחד לא מתכוון לומר שבאמת הטיפת דיו הטביעה, אלא זה, זה עניין אלגורי, זה משל שאתה צריך להבין אותו בהתאם. כך גם כן אומר המלבי"ם, תמיד שאתה רואה משהו שהוא קצת מוזר בהבנה הפשטית שלו, תחפור למטה, תמצא מרגליות. תחפור פנימה, תראה שיש עומק. אז אדרבה, מה שמצאת כחיסרון, לא רק שזה לא חיסרון, אלא זה בא לרמז שיש פה משהו פנימי, שיש פה איזה שהוא רמז שאותו צריך לחפור ולמצוא. כי כל דבר הנוטה מכללי הלשון, זה יסוד מאוד חשוב שהמלבי"ם כתב אותו בספר התורה והמצווה, ששם הוא כותב את כל כללי כתבי הנביאים, אז שמה הוא מביא את הכלל הזה. כל דבר הנוטה מכללי הלשון ויסודי המליצה, הוא מצפון ואוצר רב לפנינים יקרים אשר נמסרו מפה לאוזן, שם ישכנו בסתר האוהל, וחקר כבודם כבוד. חקר כבודם זה כבוד להשם, שאתה מגלה את צפונות התורה, שדברים שלכאורה נראים לנו כלא נתפסים בהבנה הרגילה, פתאום אתה רואה כמה עומק ופנימיות יש באותם דברים.
עוד הוא אומר, למה החכם מתלונן שבספרנו יש קרי וכתיב כפול ממה שבספרים אחרים? מה שהוא רוצה להגיד בזה, שבעצם הוא לא היה בקי בכתיבה, ואז הוא היה כותב ביטוי אחד, כשבעצם צריך לכתוב ביטוי אחר. אז מה עשו? את הביטוי שהוא כתב הגדירו ככתיב, ואת הביטוי האחר שהוא היותר נכון דקדוקית, רשמו בצד, זה נהיה קרי. במילים פשוטות, הקרי והכתיב, כביכול בא מישהו והגיה את הספר. כל הביטויים הלא שלמים שלו, הוא כתב בספר, הוא נכתב בשלמות. ואם אתה רואה שנדמה לך שבמאמר אחד ממאמרי הנביאים יש חיסרון מילות או דברים בלתי מיושרים לפי חוקי המליצה...