וכדי להראות להם עד כמה הדברים קרובים, מה נאוו על ההרים רגלי מבשר, משמיע שלום, מבשר טוב, משמיע ישועה, אומר לציון מלך אלוהייך. מה נאוו על ההרים רגלי מבשר. נאוו, מסביר הרד"ק, זה משורש איווה. מה נאוו, לחייך בתורים. נאוו זה לשון דבר שאדם מתאווה לו, דבר יפה. מה נאוו על ההרים רגלי מבשר. כמה נאים על ההרים רגלי מבשר. אומר הרד"ק, זה בדרך משל, כמו מה יפו פעמייך בנעלים. מה נאים ויפים רגלי המבשר שיעלה על ההרים כדי להשמיע ולבשר שלום, לבשר ישועה, לומר לציון הנה כבר אלוהייך מלך. כביכול כמה אנחנו ממתינים ומצפים, כמה נאות יהיו רגליו של המבשר, כמה נאים יהיו פעמיו של המבשר שיבוא וישמיע, הנה כעת הקדוש ברוך הוא מלך על עם ישראל. כי עד הזמן הזה, אומר הרד"ק, לא נראה ולא ניכרת מלכותו יתברך. הגם שהקדוש ברוך הוא מלך, השם מלך, השם ימלוך, אבל לא ניכרת מלכותו. אבל אז, אומר לציון מלך אלוהייך, וכולם ידעו וכולם יראו ויכירו את השם, והייתה להשם המלוכה, הדבר יהיה ניכר. משמיע ישועה, אומר לציון מלך אלוהייך.
המלבי"ם אומר, שהמבשר שיעלה על ראשי הרים, כמו שכתוב על הר גבוה עלי לך מבשרת ציון. בהתחלה הבשורה שלו תהיה משמיע שלום. מה זה משמיע שלום? קודם כל למה אנחנו מחכים? למה אנחנו ממתינים? קודם כל שלום. שיפסיקו המלחמות, שיפסיקו לרדוף את עם ישראל, מבחוץ ומבפנים. אז בהתחלה משמיע שלום. אחרי שיש שלום, שלום זה אומר רק לא מזיקים לך. מה זה אומר שלום? לא מפריעים לך. השלב הבא, אחרי משמיע שלום, יהיה מבשר טוב. מה זה מבשר טוב? מלכות בית דוד, בניין בית המקדש. השלב הבא, משמיע ישועה. מה זה משמיע ישועה? כל עם ישראל יקובצו כל נידחיו לירושלים, לארץ ישראל. משמיע ישועה, קיבוץ גלויות. ולאחר מכן תתגלה מלכות שמיים בכל העולם, אומר לציון מלך אלוהייך. ואז כל העולם כולם ידעו שמלך אלוהייך, יתגלה שמו בכל העמים.
קול צופייך נשאו קול, יחדיו ירננו, כי עין בעין יראו בשוב השם ציון. קול צופייך. מי אלה צופייך? הנביא נקרא צופה. צופה נתתיך על הגויים. למה? כי הנביא צופה את העתידות. מה קול צופייך נשאו קול, מה הם ירננו? הם יראו, נשאו קול הכוונה זה תמיד בא לבטא שמחה. והם ירננו, ישירו, ירננו, הם רואים את מראי הנבואה שהנה הקדוש ברוך הוא כעת מתגלה. ואז עין בעין יראו בשוב השם ציון. עין בעין יראו. מה הפירוש? הרי בכולנו היה רוח נבואה במעמד הר סיני. אנחנו נזכה שכולנו נראה עין בעין. לא רק זה, אלא הכבוד שיהיה ניכר בצורה ברורה. התרגום אונקלוס אומר צופייך זה פרנסייך. קול צופייך, הכוונה אלה המנהיגים, המפרנסים את עם ישראל, כולם ישמחו לראות את בשוב השם ציון.
המלבי"ם מסביר שזה הסבר ובעצם ביאור לפסוקים הקודמים. ראינו שיהיה מבשר טוב, מבשר טוב שיבשר על הגאולה, על הישועה. ואיפה המבשר הזה עומד? עומד על ההר. וצופה, איפה הוא עומד? הצופה עומד במגדל. המבשר עומד על ההר, והצופה עומד במגדל. הצופה עומד במגדל, הוא צופה כנגד מי שנמצא בעבר השני. ובאותו רגע שהוא מבשר לו, צועק לו, הגיעה הגאולה, הקדוש ברוך הוא מלך. ואז הצופה פותח את העיניים ורואה עין בעין את מה שההוא צעק ואמר לו. לפעמים יש מצב שבא אתה אומר למישהו שקורה משהו, אומר אני עדיין לא רואה כלום. כן, לא, זה מתקרב. אבל לא, אני עדיין לא רואה כלום. אומר פה לא ככה יהיה. אלא אחרי שראינו שיהיה מבשר טוב שעומד על ההר, הצופה עומד בצד השני, כי הוא גם צופה, רוצה לראות מה קורה, מה מגיע, מה השינויים. המבשר צועק לו, הנה מלך אלוהייך, והוא מיד רואה את זה. קול צופייך נשאו קול יחדיו ירננו, כי עין בעין יראו. מה פירוש עין בעין? באותו רגע שראה את הדברים המבשר טוב, באותו רגע יראה את זה גם הצופה. הכוונה הגאולה תהיה מיידית. ואז יחדיו ירננו. מי זה יחדיו ירננו? גם המבשר וגם הצופה. כי כמו שהסברנו, ברגע אחד שניהם יראו את הדברים. אז יחדיו ירננו. מי זה הצופה? זה הנביא. סליחה, כן, הנביאים הם המבשרים, והצופים זה עם ישראל. לא כמו שהסברנו ברד"ק שהצופים הם הנביאים. אומר לא, הצופים לפי המלבי"ם זה המצפים. הוא כבר, הוא צופה לזה, הוא מצפה לזה, הוא מחכה. ולעומת זאת יש את המבשר, זה המקבל את המסר מאת האלוקים, והוא מבשר את זה לעם. המבשר מודיע לצופים, לעם ישראל שכבר מצפים, ואז עין בעין, ברגע אחד יראו את ישועת השם. יחדיו ירננו, מי הם? הצופה והמבשר, שניהם יחדיו ירננו. כי עין בעין יראו. מה זה עין בעין? מסביר המלבי"ם, שיש עין פנימית ויש עין חיצונית. יש עין המחזה, שזה המבשר, הוא ראה את זה בנבואה. ויש את העין החיצונית של הצופה שכעת זוכה לראות את הדברים כעת בהתגשמותם. עין בעין יראו, מה שראה המבשר בעינו הרוחנית, כעת רואים כולם בעיני בשר. כעת רואים את הדברים כיצד הם מתגשמים בשוב השם ציון.
פצחו רננו יחדיו חורבות ירושלים, כי ניחם השם עמו, גאל ירושלים. פצחו רננו יחדיו. לפצוח הכוונה לפתוח. פוצחים ברינה, מרימים קול. פצחו רננו יחדיו חורבות ירושלים. המלבי"ם אומר שכאשר הצופים נושאים קול רינה, יחד עם המבשרים כמו שאמרנו, נשאו קול יחדיו ירננו, אז גם חורבות ירושלים יפצחו כולם, גם הם יפצחו וירננו. מה פירוש הדבר? שהחורבות ירושלים כעת יתחילו להתעורר משממונם. חורבות ירושלים...
יתחילו להיבנות, אז פצחו רננו יחדיו חורבות ירושלים. יחד עם המבשר ועם הצופים, כעת תתחיל ירושלים להיבנות. כי עין בעין יראו בשוב השם ציון, אז כעת מתחילים גם חורבות ירושלים להשתקם, כי ניחם השם עמו, גאל ירושלים. ניחם השם עמו, זה הקיבוץ גלויות, ועל ידי זה הוא ניחם את ירושלים, שירושלים כמו שראינו הייתה כאלמנה, כגלמודה מבלי בניה. ומה, איפה התנחומים? שכעת בניה שבים אליה. וזה כנגד מה שראינו משמיע ישועה, כעת מה היא הישועה? הנה הגיעה עת ישועתך, השם יושיע אותך מיד האויבים, ויושיב בתוכך את בנייך. זה הקיבוץ גלויות שירושלים, כמו שאמרנו שירושלים באופן כללי באה לבטא את המון העם. ירושלים באופן כללי באה לדבר על כלל ישראל. ההמון יקובצו גלויותיו לירושלים, כי ניחם השם עמו, ועל ידי זה ניחם את ירושלים.
חשף השם את זרוע קודשו לעיני כל הגויים, וראו כל אפסי ארץ את ישועת אלוהינו. הרד"ק אומר, חשף זה זרוע קודשו, זה בא לבטא שהישועה תהיה בגלוי. כמו הזרוע שהיא חשופה, גלויה, כך גם כן הישועה תהיה בגלוי. המלבי"ם אומר שזה כנגד מה שאמרנו, אומר לציון מלך אלוהייך. השם חושף את זרוע קודשו, והסביר לנו המלבי"ם כבר בעבר שזרוע בא לבטא כוח. השם חושף את זרוע קודשו, זה ניסים, ניסים גדולים שהם בלי זכויות שלנו. זה מה שהוא הסביר להל, שיש הבדל בין זרוע לבין יד. זרוע זה החלק העליון, זה מה שמניע את היד. הזרוע, הסביר לנו המלבי"ם, שזה גם בלי זכויות. אלא זה ברצון המאציל, ברצון הבורא יתברך. זה משהו פנימי יותר, זה ממנו יתברך. לעומת זאת היד, זה בא לבטא את מה שהשם פועל על פי הזכויות שיש לעם ישראל, זה כבר דבר גלוי יותר.
כאן הקדוש ברוך הוא יחשוף את זרוע קודשו, ניסים גלויים שלא ישיג אותם זכות אדם וצדקתו כלל, אומר המלבי"ם. הכוונה לא מכוחנו, לא מזכויותינו, אלא רק ברצון השם יתברך. והניסים האלה יהיו בגלוי לעיני כל הגויים, ואז וראו כל אפסי ארץ את ישועת אלוקינו. כולם יראו את הישועה שהקדוש ברוך הוא מושיע אותנו, תתגלה מלכות שמיים בכל העולם. ואז כולם יראו שהישועה הזאתי לא ישועה מקרית, היא לא ישועה טבעית, היא ישועה שמתוכננת מאת השם יתברך, את ישועת אלוהינו. השם מושיענו כי הוא אלוהינו, מכוח זה באה הישועה.
סורו סורו צאו משם, טמא אל תיגעו. צאו מתוכה, היברו נושאי כלי השם. סורו סורו, כעת הוא מצייר כביכול איך עם ישראל יוצאים מהארץ ששמה עובדים עבודה זרה. סורו סורו צאו משם, השם מצווה אותם, תצאו משם. ומדוע? סיבה אחת, מפני שהעפר עצמו טמא. צאו משם כי טמא אל תיגעו. טהרת הגוף, הרי ידוע שארץ הגויים גזרו טומאה על ארץ העמים. ארץ העמים זה מקום טמא. אז סורו צאו משם כי המקום שם טמא. דבר נוסף, בגלל טהרת המחשבה. אומר להם הקדוש ברוך הוא, אתם נמצאים במועדי עבודה זרה, ואז אתם יכולים לבוא למחשבת עבודה זרה, למחשבת איסור. ולכן צאו מתוכה, היברו נושאי כלי השם. אתם נושאי כלי השם, לא ראוי שיהיה בכם מחשבה שאינה ראויה.
תשימו לב שכאן הוא בעצם מדבר על מחשבה, זה רמוז בביטוי היברו. אומר המלבי"ם, מה זה היברו? תמיד היברו בא לבטא טהרת המחשבה, כמו בר לבב, כמו עם נבר תתברר, זה תמיד בא לדבר על המחשבה. היברו בכלל זה מלשון ניקיון, כמו ברור, נקי, כן? קליר, זה נקרא היברו. היברו הכוונה היטהרו מחשבתכם, אתם שאתם נושאי כלי השם. אז יש לי שתי סיבות למה אמר לכם סורו סורו תצאו משם מהר. א', כי המקום טמא פיזית. ב', כי המקום טמא רוחנית. ואם המקום טמא פיזית אתם עלולים לנגוע בדבר טמא ולהיטמא, ולכן אומר אל תיגעו, סורו סורו צאו משם. חוץ מזה, המקום גם טמא רוחנית, ואתם יכולים להגיע לדעות משובשות, לדעות טמאות. היברו, אתם שאתם נושאי כלי השם, אתם שאתם נושאי שם השם, מפרסמי שם השם בעולם, צריכים להיות בדרגה של קדושה.
כי לא בחיפזון תצאו, ובמנוסה לא תלכון. כי הולך לפניכם השם, ומאספכם אלוהי ישראל. בפסוק הזה יש ביאור נפלא מאוד של המלבי"ם, וקדם לו הגר"א, שבעצם שניהם מבארים את הפסוק על פי דקדוק לשון הקודש ושניהם נתכוונו לדבר אחד. תשימו לב, כי לא בחיפזון תצאו, ובמנוסה לא תלכון. יש פה שני ביטויים שונים שאנחנו צריכים להבין אותם. יש פה חיפזון, יש פה מנוסה. צריך להבדיל מה ההבדל בין חיפזון לבין מנוסה. יש פה יציאה ויש פה הליכה. לא בחיפזון תצאו, ובמנוסה לא תלכון. מה ההבדל בין יציאה להליכה? ויש בהמשך, כי הולך לפניכם השם, ומאספכם אלוהי ישראל. גם פה שימו לב, השם הוא הולך לפנינו והשם הוא מאספנו. מה ההבדל בין הולך לפנינו לבין מאספנו? והולך לפניכם השם, ומאספכם אלוהי ישראל. מה ההבדל בין השם לבין אלוהי ישראל? שימו לב, תראו איזה ביאור נפלא.
אומר המלבי"ם, אומר הגאון מווילנה: יש הבדל בין חיפזון לבין מנוסה. מה ההבדל? תמיד שבן אדם נחפז, כי הוא נחפז להגיע למקום מסוים. הוא צריך להיות באופן דחוף, להשיג דבר מסוים במקום אחר, לכן הוא נחפז. אני, אני ממש נחפז ללכת, יש לי שיעור. נחפז זה תמיד לקראת משהו. לעומת זאת מנוסה, זה תמיד מפני משהו. מישהו רודף אחריי, אני נס מפניו. אני לא אומר אני נס לשיעור. יש כאלה שבאמת נסים לשיעור, הם בורחים מהבלאגן בבית לשיעור, זה גם דבר נפלא. אבל על כל פנים, תמיד לנוס זה תמיד לברוח ממשהו. להיחפז זה תמיד לקראת משהו. שימו לב, יציאת מצרים, מה הייתה? מנוסה או חיפזון? יפה מאוד. גם חיפזון, נכון. אבל גם מנוסה. ושני הביטויים הללו מופיעים ביציאת מצרים. עם ישראל, כי בחיפזון יצאת ממצרים. מה זה בחיפזון? יש לנו מתן תורה, יש לנו התגלות אלוקית, יש לנו מעמד הר סיני, אנחנו נחפזים כדי להגיע סוף כל סוף ליום הכלולות, שזה יום מתן תורה. אנחנו נחפזים. לעומת זאת, כאשר יצאנו ממצרים, אחרי שהתחלנו ללכת בדרך, וכתוב וינס ישראל מפני מצרים, כי מצרים רודפים אחרי בני ישראל, אז אנחנו בבחינה של נסים. למה? כי כעת מצרים רודפים אחרינו.
והוא אומר לך, לעתיד דע לך, לא כך יהיה. מצד אחד כי לא בחיפזון תצאו. למה אנחנו לא יוצאים בחיפזון מה שבמצרים נחפזנו למעמד הר סיני? לא בחיפזון תצאו, שימו לב, הסיבה היא בסוף הפסוק: כי הולך לפניכם השם. למי אתה נחפז? השם פה לפניך. למי יש לך להיחפז? אמרנו להיחפז זה לקראת משהו. שמה השם המתין לנו בהר סיני. פה הולך לפניכם השם, אתם לא צריכים ללכת אחריו עד הר האלוקים, הוא פה, הולך לפניכם השם. ולכן לא בחיפזון תצאו, אז עצם היציאה לא תהיה בחיפזון. אבל עם ישראל אומנם יצאו בחיפזון ממצרים, אבל לאחר מכן הם נסו מפני האויבים שרדפו אחריהם, זה ההליכה. הוא אומר לא בחיפזון תצאו, כמו שבמצרים יצאנו בחיפזון, לא הספיק בצקנו להחמיץ כי רצינו כבר להגיע להר סיני. אבל יכול להיות שלאחר מכן יהיה לנו מנוסה כי האויב יזנב בנו. ובמנוסה לא תלכון. לא תלכו במנוסה בגלל שהאויב אחריכם, כי יש לכם מאסף. כי מאספכם אלוהי ישראל. מה זה מאסף לכל המחנות? זה שנמצא אחורה, זה שדואג שלא יזרקו אבני בליסטראות, זה, זה הכיפת ברזל שמגינה עלינו. מאספכם אלוהי ישראל, השם הולך לפניכם אבל גם הולך כמאסף מאחריכם אחרי המחנות, אז ממי יש לכם לנוס? השם הוא גם בבחינת מאסף. כי הולך לפניכם השם, ואם הוא הולך לפניכם אז לא בחיפזון, אין לך למי לרוץ, השם הוא פה. וגם אתה לא צריך לנוס מפני האויבים, מכיוון שהשם הוא המאסף והוא מאחוריך והוא שומר שהאויבים לא יפגעו בך.
מה ההבדל, אם כך נשאר לנו רק להבין, כי הולך לפניכם השם ומאספכם אלוהי ישראל? אז זה כבר הסביר המלבי"ם, שהשם נקרא מצד שהוא מנהיג את כל העולם. אלוהי ישראל הוא נקרא מצד ההשגחה הפרטית שלו עלינו. הוא האלוה שלנו, הוא מייחד שמו עלינו, אלוהי ישראל. המאסף שהולך אחרי המחנות, אומר המלבי"ם, כדי להציל אותם מהאויב שרודף אחריהם, מאספכם אלוהי ישראל. זה השם במיוחד מכיוון שהוא אלוהי ישראל, הוא המאסף והוא זה ששומר עלינו שמירה מיוחדת מפני האויבים. ולפניהם, מי שהולך להאיר לנו באור החיים, הולך לפנינו, זה מצד שהוא השם. שהשם זה שם כללי, שהשם הוא המאיר לארץ ולדרים עליה. הוא מאיר לעולם כולו, אז פה השם בבחינה כללית, השם תמיד הולך בראש. כי השם תמיד הוא הראשון לכולם. אבל מה פתאום השם הולך לסוף? אה, לסוף זה בגלל שמירה מיוחדת עליך. כי אני אלוה שלך. המאספכם זה דבר לא טבעי. המאספכם מצד שהשם הוא אלוהי ישראל. אבל זה שהשם הולך בראש, זה תמיד השם הולך בראש. אז לכן הולך לפניכם זה השם, זה י-ה-ו-ה, כזה השם הפעולה התמידית שלו כמו שהוא השם של אלוהי כל העמים. מה שאני הולך ונהיה מאספכם, זה מצד המעלה שלכם, שלכן אני אלוהי ישראל המייחד שמו עליכם בדווקא.
הנה ישכיל עבדי, ירום ונישא וגבה מאוד. ישכיל עבדי, רש"י מסביר, באחרית הימים יעקב, עבדי, יצליח. הצדיקים שבו יצליחו. המלבי"ם מסביר, כתוב פה ירום ונישא וגבה מאוד. ומי שמכיר את המלבי"ם יודע שיש פה כר נרחב כדי להבחין מה זה רם, מה זה נישא ומה זה גבוה. לכאורה כפל ושילש העניין במילים שונות. מסביר המלבי"ם, רם ונישא זה בא לציין את המקום. רם זה נקודת הרוּם, המקום הגבוה ביותר. נישא, הכוונה שהוא נישא מהמקום הנמוך והתרומם אל המקום הגבוה. וגבה, זה אומר המקום שבו הוא נמצא, גובה הדבר בעצמו. לדוגמה, אני אומר הארז, הארז הוא גבוה. מה זה אומר? הוא ארוך. גובה הדבר בעצמו, דבר שהוא גבוה, ארוך, זה נקרא גבוה. מה המקום הרם בו? זה הצמרת. צמרת הארז היא המקום הרם שבארז. זאת אומרת, הוא, כמו שאני אומר הבחורצ'יק הזה גבוה, המקום הכי גבוה בבחור נגיד זה הראש. זה, זה הביטוי של רם. גבוה זה בא לתאר את כולו. רם בא לתאר את מקום הרוּם שבו. ואם הבחור הזה הולך וגדל, או הארז הולך וגדל, אז אני אומר הוא הולך ונישא. נישא הכוונה מדבר על הפעולה, שהולך ומתרומם והולך ומתגדל. וזה מה שהוא אומר כאן, ישכיל עבדי. בהשכלה, עבדי, עם ישראל יגדל, שהוא ירום, כמו שאמרנו רם זה מדבר על נקודת הגובה. ונישא, והולך ומתרומם והולך ומתגדל, עד שיהיה בסופו של דבר גבה מאוד. עד שיהיה גבוה מאוד בחוכמה, בדעת, ביראת השם, מעלה נשגבה.
כאשר שממו עליך רבים, כן משחת מאיש מראהו ותוארו מבני אדם. כאשר שממו עליך רבים. שממו זה לשון תמיהה, לשון שומם ותמה, משתומם. כאשר שממו רבים, מרוב שפלותו של עם ישראל. ראו כמה עם ישראל נמוך, כמה עם ישראל שפל בין הגויים. והם אומרים הרי עם ישראל משחת מאיש מראהו. תוארו ומראהו מושחת ופגום יותר משאר בני אדם. פה יש קושי, תשימו לב, שממו עליך, אחרי זה אומר משחת מאיש מראהו ותוארו, פעם הוא מדבר עליו באופן נסתר, פעם הוא מדבר עליו באופן גלוי. אז הרד"ק כבר אומר שכך דרך המקראות לבאר. אבל על כל פנים, המשחת מאיש מראהו, משחת כמו מושחת מאיש מראהו, האבן עזרא אומר דבר נפלא. אומר האבן עזרא, משחת מאיש מראהו, דברי הגויים, שיתמהו על ישראל ויאמרו כי משחת מאיש מראהו. כי כמה עקומים בעולם שיחשבו שצורת היהודי משונה מכל הצורות. הרי על זה גבלס ביסס הרבה מן התעמולה שלו. על העם היהודי, כמה הוא נחות, איזה, תמיד הם מציירים לו את האף מעוקל, מושחת מאיש מראהו, משונה מכל הצורות. אומר האבן עזרא, גם יש בהם שישאלו, היש ליהודי פה או עין? זאת אומרת, עד כדי כך נוצרה איזה דמות דמונית של היהודי, זה משהו מפלצתי. אתה בטוח ליהודי יש פה? יש לו עיניים? כן הוא בארץ ישמעאל ובארץ אדום. קח עכשיו, תשמע, היום כבר יש אמצעי תקשורת, אז כולם יודעים פחות או יותר שהיהודי נראה כאחד האדם. אבל שם לא הכירו, ואז רק שמעו על הנוראות של היהודי. כמה היהודים עם בעייתי, כמה היהודים הם מסוכנים. אז מה, באמת ליהודים יש פרצוף? יש להם אף? יש להם עיניים? קראתי פעם שאיזה יהודי הגיע לאוסטרליה, פגשה אותו שם אישה מבוגרת, והוא אמר לה שהוא יהודי. היא אמרה לו, אתה יהודי? אתה מוכן רגע להוריד את הכובע? הוריד את הכובע, התחילה למשש לו כאן למעלה. שואל אותה מה קרה משהו? היא אומרת לו, לא, לא, כי שמעתי שליהודים יש קרן. יש להם כאן קרן שיוצאת להם מהמצח. אני רציתי לבדוק אם זה נכון. וזה היה בשיא הרצינות. זאת אומרת, לא שתגיד מישהי שבאה לצחוק על היהודי, או, ככה היא שמעה. ליהודים יש קרן. סוף סוף יוצא לה לפגוש יהודי בגודל טבעי, בוא נבדוק, אולי קצצתם אותה, אולי זה רק כאילו, אולי עשיתם משהו קוסמטי. בטח יש לכם קרן. אז שממו עליך רבים, משחת מאיש מראהו. הרי היהודי הוא מושחת מתואר איש, אין לו אפילו צורת אדם לפי תפיסתם של הגויים.
ומסביר המלבי"ם, שכאשר רבים ישתוממו ויתמהו הרי מושחת מאיש מראהו, זאת אומרת הוא היה בדרגה השפלה והנמוכה ביותר, אז הוא אומר תהיה ההצלחה שלו בתכלית הגדולה. וזה כבר בפסוק הבא. כן יזה גויים רבים, עליו יקפצו מלכים פיהם, כי כאשר לא סופר להם ראו, ואשר לא שמעו התבוננו. טוב, לפני שאני אסביר את הפסוק הבא, המלבי"ם כאן נותן לנו על הפסוק הקודם עוד הסבר לשוני. אומר המלבי"ם, כאשר שממו עליך רבים, מה הפירוש כאשר? הכוונה כמו בעת אשר שממו עליך רבים, באותה עת הם יופתעו לראות איך אתה פתאום כזה רם ונישא. והכן משחת מאיש מראהו, זה כמו וכפי אשר הם נדהמו לראות שמושחת מאיש מראהו, כך יידהמו לראות איזה גדולה פתאום תהיה להם לעם ישראל. הכן בא להגיד זה לעומת זה. כמו, דהיינו כפי גודל התדהמה מהשפלות של היהודי, כן תהיה גודל התדהמה ממעלת עוצמת גדלות העם היהודי. דהיינו, השינוי יהיה כזה מפליג, שהתדהמה ההיא תהיה שווה לתדהמה שהם יראו כעת איך ישתנה מצבו.
עכשיו המלבי"ם מסביר מה זה משחת מאיש מראהו ותוארו מבני אדם. מה ההבדל בין תואר האדם לבין מראה האדם? אומר המלבי"ם, המראה מציין את הצבע. מה הוא מראהו? הכוונה באיזה צבע הוא. לעומת זאת התואר בא לתאר את החיטובים של הדבר. לדוגמה, אני אומר התואר, זה אומר תואר הלחיים, תואר האף. פירושו של דבר, האף בולט או לא, אוזניו גדולות או לא. זה הכוונה התואר. כמו אם נרצה אולי לתאר, זה כמו שאתה לוקח תצייר את הבן אדם מבחוץ, רק עם קו, עם קו, רק תעבור על החלק החיצוני שלו, זה נקרא תוארו. לחייו גדולות או קטנות, פיו, עיניו, אוזניו, אפו, זה התא... זה תוארו. עכשיו, כשאני ארצה לתאר את צבע פניו, זה יהיה מראהו. ומראהו לבן, ומראהו כהה, ומראהו... זה בא לתאר את הצבע. וזה רואים הרבה בתורה. מראה עמוק, מראה שפל מן העור, כשמדברים שם להבדיל על צרעת, כן? וזה המושג יפת תואר ויפת מראה. תואר הכוונה בתואר החיצוני, חיתוך האיברים. ומראה הכוונה צבע הפנים או צבע גופה. אומר המלבי"ם, יש הבדל גם כן בין איש לבין בני אדם. איש זה מלשון יש, כולל כל הישות, כולל כל הנמצא. זאת אומרת, איש יכול להיות גם בנוגע לבעלי חיים. גם בהם מצאנו את הביטוי איש. ולעומת זאת בני אדם מציין דווקא את מין האדם. אז הוא אומר, משחת מאיש מראהו. מצד התואר שלו הוא יותר מושחת מאיש, אפילו לא כתואר בהמה. שאיש אמרנו זה כל דבר יש. ומצד הצבע, שיש בעלי חיים שהם יפים מאוד בצבעם, הוא אומר ותוארו מבני אדם. והתואר שלו יותר גרוע מתואר בני אדם, הכוונה אין לו אפילו תואר בני אדם. כביכול רוצים לתאר את שפלותו של היהודי.
דע לך, כי לעומת מה שיתארו את שפלות היהודי, כן יזה גויים רבים, עליו יקפצו מלכים פיהם, כי כאשר לא סופר להם ראו, ואשר לא שמעו התבוננו. כן יזה גויים רבים. מה הפירוש יזה גויים רבים? הרד"ק מסביר יזה זה מלשון דיבור. כמו יטיף שעניינו הזיה. אם אני אומר הוא מטיף בשער, מה זה מטיף? מדבר, נכון? נותן תוכחת. וגם כן להטיף, אני מטיף מים. אז זאת אומרת אתה רואה שהביטוי שאותו אנחנו נוקטים לגבי מים, לגבי נוזלים, זה גם הביטוי שנוקטים לגבי דיבור. אז יזה גויים רבים, יזה הכוונה מלשון ידבר גויים רבים. והוא אומר שהם יתמהו, אלה שתמהו על שפלותו, יתמהו על גדולתו. איך פתאום זה שלא הכרנו אותו, פתאום מדבר, פתאום הוא מנהיג את האחרים, פתאום רואים בו עוצמות שלא תיארו. עליו יקפצו מלכים פיהם. אפילו המלכים תהיה להם יראה וכבוד מפניו. כמו שכתוב וראו גויים צדקך וכל מלכים כבודך. המלכים אפילו יראו כבודך. כי אם הפחות מכבד אותי, זה לא גדולה. אבל אם המלך מכבד אותי, אז זה מראה כבר על עוצמה.
זה מה שהוא אומר כאן, עליו יקפצו מלכים פיהם. המלכים כמו יקפוץ את פיו. לא, אין לו מה לדבר, לא יכול לפתוח את הפה. זה שלא הכרנו אותם, כאלה שפלים, פתאום כאלה רמים ונישאים. מה פירוש יקפצו? אז מעניין מאוד שהרד"ק אומר שהביטוי קפיצה הוא ביטוי שמבטא שני דברים הופכיים. מצד אחד קפיצה זה לשון פתיחה. כמו מקפץ על הגבעות. הכוונה מה זה מקפץ? פותח רגליו בפתיחה גדולה, זה קפיצה. אז קפיצה זה לשון פתיחה. וקפיצה זה גם כן לשון סגירה. כמו קפץ את פיו, קופץ את ידו. ואומר ואת שני הדברים אני יכול להסביר כאן. על פי שני הביאורים אני אסביר לך את מה שכתוב כאן. מצד אחד יקפצו מלכים פיהם, הם יפתחו את פיהם לספר בגדולת עם ישראל. או אני יכול להגיד מצד שני יקפצו פיהם כמו נעתקו המילים מפי. קופץ פיו, אין לי מילים מה להגיד על הגדולה של העם הזה, שאותו ראינו שהוא משחת מאיש מראהו. איך פתאום אנחנו רואים שהעם הזה גדול, רם ונישא. המלך רואה את זה, שם יד לפה, אין, קופץ פיו, אין לו מה לומר. נעתקו המילים מפיו. כי כאשר לא סופר להם ראו. הכוונה, הרבה פעמים מישהו מספר לך משהו, כשאתה מגיע, אתה אומר כן, נכון, בסדר, אבל לא, תשמע, הגזים קצת, זה לא עד כדי כך. אתה לא מתפעל כמו שהוא התפעל בסיפור שלו. אבל פה זה יהיה בדיוק הפוך. יתברר לך שמה שסיפרו לך היה מעט לעומת המציאות. וזה מה שהוא אומר, כאשר לא סופר להם ראו. הם יראו את גדולתם של עם ישראל שהיא הרבה יותר ממה שסיפרו להם. עוצמה הרבה יותר ומעבר למה שאנשים אמרו. ויותר מאשר שמעו, התבוננו. ויותר מאשר שמעו, כאשר מתבוננים בו, הם יראו עוצמה גדולה ועצומה שזה הרבה הרבה יותר ממה שהם שמעו, ממה שאמרו להם קודם.
המלבי"ם מסביר שמה שכתוב כן יזה גויים רבים, וכאשר לא סופר להם ראו, אומר המלבי"ם, דבר שהוא בלתי אפשרי, יכול להיות שני סוגים. יש שני מינים של בלתי אפשרי. יש דבר שהוא בלתי אפשרי במציאות, בפועל הדבר הזה בלתי אפשרי. ויש דבר שהוא בלתי אפשרי רק מבחינה רעיונית. מה הכוונה? לדוגמה, אם אני אומר לך דבר שהוא בלתי אפשרי במחשבה, זה כמו עיגול מרובע. אתה יכול להבין דבר כזה? זה בלתי אפשרי. תנסה לחשוב על עיגול מרובע. זה לא הולך ביחד. זה דבר שמבחינה רעיונית, מחשבתית, הוא בלתי אפשרי. יש דבר שהוא בלתי אפשרי במציאות. מה זה בלתי אפשרי במציאות? לדוגמה, שאדם יעוף בשמיים. אפשרי במציאות? היו כמה שניסו, זה לא נגמר טוב. אז לעוף בשמיים זה בלתי אפשרי. בן אדם שסתם בעצמו יפרוש כנפיים וינסה לעוף, זה בלתי אפשרי. אבל שימו לב, הבלתי אפשרי במציאות הוא אפשרי במחשבה. אני יכול לדמיין בן אדם עף. אתה יכול לדמיין עיגול מרובע? זה ההבדל בין בלתי אפשרי במציאות לבלתי אפשרי במחשבה. יש דברים שאי אפשר לעשות אותו במציאות, אבל אני יכול לדמיין אותו. אני יכול לחשוב על כזה דבר. כי זה לא סותר שבן אדם יעוף, כי הנה אתה רואה שיש עוף שעף. אז באופן תיאורטי גם יכל להיות שבן אדם יעוף. אבל לחשוב באופן תיאורטי על עיגול מרובע, על צבע שחור שהוא לבן, זה בלתי אפשרי. זה איך, דבר כזה לא יכול להכיל רעיון. אז זאת אומרת, לסיכום, דבר שהוא סותר במחשבה הוא בלתי אפשרי כלל. לעומת זאת, דבר שהוא סותר במציאות, אז יכול להיות שבמציאות הוא לא ייתכן, בפועל הוא לא ייתכן, אבל במחשבה הוא כן ייתכן. אומר המלבי"ם, הפליאה הזאת שהם יתפלאו מהצלחתם של עם ישראל, זה עד עכשיו היה אצלם בלתי אפשרי במציאות. כי לא היה מציאות כזאת של אומה כל כך שפלה, שפתאום נהייתה אומה כזאת רמה ונישאה. ולכן אשר לא סופר להם שקרה, מה שלא סופר להם שקרה בפועל, עכשיו הם רואים בחושים. דהיינו דבר כזה, מה שנקרא לא יאומן כי יסופר. לא היה דבר כזה מעולם. לא ראינו אומה כזאת שפלה שתתרומם ותתעלה. אבל תגידו לי, זה מנוגד לשכל? זה מנוגד למחשבה? אי אפשר לתאר דבר כזה? בטח שאפשר. אבל בפועל דבר כזה קרה? דבר כזה לא קרה. זה כמו אדם עף. אדם עף, כמו שאמרנו, יכול לדמיין בשכל. אז הוא אומר, עכשכשיו הם רואים בחושים מה שלא סופר להם. הנה כעת הוא רואה את זה בפועל. ויותר מזה, הוא אומר, זה מה שהיה אצלם כמו דבר בלתי אפשרי במחשבה אפילו, שדבר בלתי אפשרי במחשבה אמרנו לא ייתכן בכלל, לא יכול לצייר דבר כזה במחשבה, איך ייתכן שעם כזה נבזה פתאום יתרומם, אשר לא שמעו התבוננו. עכשיו הוא יתבונן ויראה, ובמחשבתו הוא יראה הדבר שחשבת שגם במחשבה לא ייתכן, הנה בוא תראה כיצד הדבר הזה ייתכן. כי המלבי"ם מסביר, דבר בלתי נשמע, הכוונה שאי אפשר לצייר אותו במחשבה, זה המושג בלתי נשמע. אז אשר לא שמעו התבוננו, כעת הוא מתבונן במחשבתו ויכול כן לתפוס את זה במחשבתו. אבל לפני כן, אשר לא סופר להם, מה שלא סיפרו להם על משהו שקרה בפועל, את זה הם רואים בפועל.