ספר ישעיהו פרק מ"ו. כרע בל, קורס נבו. היו עצביהם לחיה ולבהמה, נשואותיכם עמוסות משא לעייפה. כרע בל קורס נבו. אומר רש"י, אלוהותיהם של בבל כרעו וקרסו. וכאן רש"י מסביר שזה אחד מן המקומות שבהם חז"ל, הפסוקים, עושים צחוק מעבודה זרה. הגמרא אומרת כל ליצנותא אסירא בר מליצנותא דעבודה זרה. להתלוצץ על כל דבר זה גרוע, חוץ מלהתלוצץ על עבודה זרה. שלהתלוצץ על עבודה זרה יש לזה מעלה. והסיבה לכך, ליצנות הגמרא אומרת שהיא דבר קשה, היא דבר לא טוב, היא קשה, היא דוחה מאה תוכחות. מי שמתלוצץ אז הכל קל בעיניו. ואז אפילו עריות החמורות הגמרא אומרת, גם זה קל בעיניו. אין לו מחסום לנגד עיניו, כי הכל בצחוקים, הכל בזה, בקלילות, וזה שום דבר לא מטריד אותו. ולכן מה העונש של הלץ? נכונו ללצים שפטים. רק כאשר הלץ מתחיל לקבל מכות, הוא מבין שהעולם לא מצחיק, אז לא צוחקים. זהו. מתחיל לחטוף מכות, זה הדרך היחידה. כי דרך הרציונל, השכל, ההיגיון, זה לא עובד. כל דבר שתגיד לו עושה צחוק. יש דבר אחד שמותר להתלוצץ ממנו וזה עבודה זרה. כי המלחמה כנגד העבודה זרה היא כל כך קשה, שמותר גם להשתמש בכלי הזה שנקרא ליצנות. והכלי הזה שנקרא ליצנות הרבה פעמים הוא לא פועל דרך כלים לוגיים, אלא רק מתוך שאתה עושה מהדבר צחוק, אפילו שיכול להיות שהוא דבר אמיתי ונכון, אבל עשית ממנו צחוק, ביזית אותו, ביטלת אותו.
זה הסיבה אגב שרבים מה... לצערינו מהרחוקים מתורה ומצוות משתמשים בדרך הזאת כדי להילחם כנגד כל דבר שבקדושה. הוא עושה צחוק משומר המצוות, הוא עושה צחוק מהמצווה, הוא עושה צחוק מדברים שבקדושה, ואז הוא לא צריך להתעמת עם זה. הוא לא צריך להתעמת עם זה ולהסביר מה לא טוב בזה. הוא צחק על זה וגמרנו.
בזמנו, כשדוקטור ויצטום... כשדורון ויצטום ודוקטור אליהו ריפס, אליהו ריפס היה מתמטיקאי, הוא אדם חי, אדם מתמטיקאי בעל שם עולמי. וזכה גם בפרסים בעולם. וכשהוא שמע על המחקר של דוקטור... של דורון ויצטום בנושא של הדילוגים בתורה, יש לו ספר שנקרא 'המימד הנוסף', וזה ספר שנעשה באמת בצורה מחקרית, לא... לא כל מיני מציאות שמוצאים, כי בהרבה ספרים אפשר למצוא מציאות. מחקרית וסטטיסטית, להוכיח שמה שיש בתורה זה תופעות שיכולות לקרות אחד למיליון, לאחד ל-12 מיליון, לעוד דברים שהם ממש לא הגיוניים אלא אם כן מישהו תכנן את זה בצורה הזאת. אז הוא, אליהו ריפס, רצה להוכיח שהמחקר הזה הוא מוטה ושהמחקר הזה לא נכון וש... בקיצור, אתם יודעים, במחקרים אתה יכול לעשות... לירות חץ, אחרי זה לעשות מסביבו את העיגולים. ככה יש שיטה כזאת במחקר. במקום להתאמץ ולחקור ולבדוק דבר, אז אתה קובע את המסקנה מראש, עכשיו מתחיל להביא מובאות למה המסקנה שלך נכונה. לפעמים על סמך זה גם מייצרים תרופות ועל סמך זה גם אנשים מתים אחר כך. יש גם מצבים כאלה, אתה הכל אתה מטה כדי שיתאים למחקר שלך.
אז הוא רצה לבדוק את זה ולהוכיח את השקר שמאחורי זה. כשהוא נכנס למחקר רציני, בעקבות זה הוא חזר בתשובה. הוא נוכח לראות את האמת שבתורה, שיש מישהו שצפן את כל העתיד, כל ההיסטוריה, חנוכה, פורים, היטלר ימח שמו וזכרו, סדאם חוסיין, כל מה שתרצו, כל העתיד, רצח רבין, הכל טמון בדילוגי אותיות בתורה. אז בזמנו עשו הצגה כנגד העניין הזה, שמו את כל העניין ללעג וקלס. מישהו סיפר לי שהוא שמע ראיון עם אחד מאלה שערכו את ההצגה, שהעלו אותו עם, כמדומני, דורון ויצטום או ריפס, לא זוכר מי מהם. הוא אומר לי ש... שאמרו לו 'מה יש לך להגיד על מה ש... זה?' אומר 'אני אשאל רק שאלה אחת. אני רוצה לשאול את זה שערך את ההצגה, אתה קראת את המחקר מההתחלה עד הסוף?' אז הוא אומר 'לא'. אז הוא אומר 'אז מה יש לי בכלל להתעמת איתו? בן אדם לוקח דבר, תגיד לי זה רציני? לקחת דבר שלא קראת אותו, אתה לא יודע על מה הוא מבוסס, ולהתחיל לעשות ממנו צחוק?' אומר 'זה ממש לא רציני, אין לי מה לדבר איתו. אין לי מה לדבר איתו. תקרא את המחקר, יהיה לך השגות עליו, אני מוכן לשמוע. אבל לבוא ולקחת ולעשות הצגה שתציג את הדבר באופן נלעג, זה...'
היה דרכם של המשכילים למיניהם, דרכם כסל למו, לקחת דבר שבקדושה ולהלעיג כנגדו. זו הדרך שאנחנו גוזלים את החנית מיד המצרי. כאשר יש עניין של טומאה, אז אנחנו יודעים שיש שם שקר. עבודה זרה אנחנו יודעים שהיא שקר. ואפשר להוכיח שהיא שקר. ואחד מן הכללים שנלחמים כנגד העבודה זרה זה בדרך של ליצנות. מאיפה, מה המקור של הגמרא? הגמרא אומרת מכאן: 'כרע בל, קורס נבו'. על מה כאן מדובר? האלילים, בל זה האלוה של בבל, אותיות בבל כוללות את המילה בל, כי זה האלוה שלהם. וגם נבו. הם קראו וקרסו. אומר רש"י, לשון צחוק של עכו"ם הוא. צחוק מעבודה זרה. כמי שיש לו חולי מעיים ואינו מספיק לשב על מושב בית הכיסא עד שהוא נתרז. עוד לא הספיק לשבת וכבר התפוצץ. כן? כבר התריז, הכוונה עשה צרכיו, מחילה מכבוד הציבור. זה לעג על העבודה זרה. כרע בל, קורס נבו, עוד לא הספיק לשבת, כבר כרע וקרס, עשה צרכיו.
היו עצביהם, עצביהם זה הצלמים, כן? עצביהם כסף וזהב, זה הצלמים שלהם. היו לחיה ולבהמה. על מה הם... למה הם נדמו? כמו חיה ובהמה. תכניס חיה הביתה למשך כמה דקות, אחרי זה אתה צריך לעשות ספונג'ה ולהתחיל לפזר דאודורנט בבית ו... מסריח, עושה בכל מקום את צרכיה, לא... אין לה שום מינימום של ניקיון והיגיינה. אומר ככה היו עצביהם, העבודה זרה שלהם, כמו חיה ובהמה שמזהמים ומלכלכים עצמם בראי שלהם. נשואותיכם עמוסות, הראי שבמעיים שלהם היה כבד כמו עמוס לעייפה, ולכן כרע בל, לכן הם כרעו עם הצואה שנמצאת בתוכם. עומק הדברים אנחנו נראה בהמשך מה... מה הוא מתכוון לרמוז בעניין הזה של העניין של הצואה, למה הזכיר כאן דווקא את העניין של הצואה ומה התכוון לרמוז בזה.
הרד"ק מסביר שעכשיו הוא חוזר לצחוק על הפסילים. אם אתם זוכרים, ראינו בפרקים הקודמים כיצד הוא מלעיג על עובדי העבודה זרה, לוקח בול עץ, חציו משתמש איתו לעשות עליו סטייקים, החצי השני הולך ועושה אותו אלוה. כמה מגוחכת העבודה זרה. אז הוא אומר תראה, כשבבל נלכדה, לא די שהאלוה שלהם לא הציל אותם, יש לכם בל, יש לכם נבו, נו, שיציל אתכם. הוא אומר לא די בזה, אלא הוא עצמו כרע. הוא עצמו נפל לארץ. נבו עצמו קורס. קורס זה כמו ה... המלבי"ם אומר זה כמו כרס. כרס זה ו'. כרס וקורס זה אותו רעיון. רוצים להגיד אדם שקורס כמו כרס, זה נקרא... זה הביטוי של נפילה של קורס. אז אלה שסמכתם עליהם, אלה שציפיתם שהם יגנו עליכם, לא די שעליכם לא הגנו, אלא הם עצמם כרעו וקרסו.
היו עצביהם לחיה ולבהמה. אחרי שהם קרסו ונשברו, תטעינו אותם על הבהמות כדי להוליך אותם איתם למדי ופרס. והם היו מכוסים כסף וזהב. מה זה לחיה ולבהמה? הרי בהמה היא בהמת משא. ממתי חיה היא חיית משא? אתה נושא משהו על צבי? על אריה? איזה חיית משא יש? אומר הרד"ק, פיל. פיל הוא חיית משא. אז אם כן כשכתוב 'היו עצביהם לחיה ולבהמה נשואותיכם', הכוונה נשאו אותם על חייתם ובהמתם. הבהמות שבהמות משא, חמורים ופרות ושוורים, וגם החיות שזה כדוגמת הפילים. נשואותיכם עמוסות. את זה אומר הרד"ק, הוא אומר להם בדרך צחוק ולעג. הבהמות היו עמוסות מנשואותיכם, מהעבודה זרה שלכם, שהיו צריכים הבהמות לשאת. טעונות יותר מדי, יהיה כבד להם מרוב הזהב שבידם, עד שהחמרים והגמלים יגידו 'משא לעייפה'. הבהמה כבר עייפה מכובד המשא. יש פה כביכול לעג, תראה לאיזה מצב הגעתם, שבמקום שהאלוה שלכם יגן עליכם, לא רק שהוא יכרע וייפול, עוד יצטרך כמו נכה שמישהו יישא אותו, יעמיס אותו על הבהמה כדי לשאת אותו. זה האלוה שעליו סמכת. זה האלוה שאליו התפללת. לא רק שהוא כרע, עוד בהמה צריכה לשאת את השברים שלו, לקחת אותה עליה ותהיה כורעת מכובד המשא.
המלבי"ם אומר, 'כרע בל' לא מדברים על העבודה זרה עצמה, אלא מדברים על האיש הכורע לאליל בל. והאיש הקורס לפני אליל נבו. כרע בל, כרע האדם שהשתחווה לבל. וקורס האדם שהשתחווה לנבו. הרי האנשים האלה, עצביהם לחיה ולבהמה. המלבי"ם יש לו פה פירוש מקורי. מה זה העצביהם? אומר המלבי"ם, עצביהם זה תואר האדם, דמות האדם. 'ידיך עצבוני'. זה הכוונה מלשון עיצוב. עצביהם הכוונה עיצוב דמות, צורת האדם. היו עצביהם לחיה ולבהמה. דמות פני האנשים עובדי העבודה זרה, עצבם, עיצוב פניהם, נעשה כמו חיה ובהמה. היות ואתה משתחווה לאליל כזה נבזה ומאוס, אז אין לך בכלל תואר דמות אדם. אתה ירדת למדרגת בהמה. ואפילו גרוע מבהמה, כי בהמה עושה רצון קונה. ואתה הלכת ולקחת לך בול עץ ושמת אותו לאליל לך. אז היו עצביהם, הם איבדו את תואר אנוש שלהם, איבדו את תואר אדם. אז לכן היו עצביהם, דמותם, העיצוב פניהם, הפכו להיות לחיה ולבהמה, גרועים מן החיה והבהמה, אחרי שהם כאלה משתחווים לאלילים כאלה נבזים.
נשואותיכם, הוא בא אליהם ואומר, הרי תראו, האלילים שאתם נושאים על שכמכם, הלא הם עמוסות. יש עליהם עוד משא כבד, שהאליל עצמו עמוס לעייפה. ממה? היו מטעינים עליו זהב, שמים לו שרשראות, שמים לו קישוטים. ואתם נושאים את האליל עם המשא שעמוס עליו, עם התכשיטים, את הכל אתם נושאים, במקום שהוא יישא אתכם. אומר המלבי"ם, תשימו לב, יש כתוב כאן 'נשואותיכם עמוסות'. מה זה נשואותיכם? זה משא. מה זה עמוסות? זה גם משא, מעמיס משא. מה ההבדל בין נשוא לבין עמוס? אומר המלבי"ם, תמיד עמוס זה שמישהו מעמיס על מישהו אחר. כשמישהו מעמיס, אז זה נקרא עמוס. כמו 'ויעמוס איש על חמורו'. וכך גם כן, אדם כשמישהו אחר מעמיס עליו, 'אביך העמיס עלינו עול כבד'. כשמישהו מעמיס עליי זה נקרא מעמיס. כשאני לוקח בעצמי ונושא, זה נקרא נושא. לכן לפי זה הסביר המלבי"ם, נשואותיכם, אתם מה שאתם נושאים, וזה אני העמסתי על עצמי, אני לקחתי על עצמי את האליל. נשואותיכם עמוסות, האליל עצמו העמיסו עליו כסף וזהב. אז לכן זה נשואותיכם עמוסות משא לעייפה. הנה תראה, אתה צריך בסוף לשאת את האליל שציפית שיישא אותך, שציפית שיושיע אותך.
קרסו כרעו יחדיו, לא יכלו מלט משא, ונפשם בשבי הלכה. קרסו כרעו יחדיו, לא יכלו מלט משא. רש"י ממשיך לפי אותו קו שמלעיג על האלילים שכביכול לא יכולים להוציא צואתם. לא יכלו מלט משא, להפליט הצואה שבמעיהם כשאר המוציאים כהוגן. אז אם קודם הבנו שהיה להם בעיה שהיו מטריזים, עכשכשיו הוא אומר שיש להם גם בעיה הפוכה, לפעמים יש להם עצירות. לא יכלו מלט משא. לא יכולים להוציא הצואה שבמעיהם. מלט הכוונה כמו להוציא, להפליט, 'והמליטה זכר'. הרד"ק מסביר, לא יכלו למלט את עצמם מן המשא שלא ישאו אותם הבהמות. כביכול, נו, אתה אלוה, אתה... הבהמות צריכות לשאת אותך? לא יכלו למלט את עצמם מהמצב הזה שהם כמו חנוטים, הם כמו נכים שצריכים שהבהמות ייקחו ויישאו אותם. לא יכלו מלט משא.
המלבי"ם מסביר, עכשיו שהלכו עובדי האלילים האלה, בל ונבו, לגולה, עם האלילים שלהם, כמו שהסבירו שהקרס וכרע מדברים על עובדי אלילים עצמם שכרעו וקרסו לפני האלילים שלהם, והנה כעת הם הולכים לגולה, הם נושאים את האלילים האלה על שכמם. אז אפילו שהם כרעו, קרסו יחדיו, השתחוו לאלילים שיושיעו אותם, בכל אופן לא יכלו מלט משא. לא יכלו להושיע לעצמם לכל הפחות שיימלטו אותם מלשאת את המשא הכבד הזה, שהוא האליל עם המשא העמוס עליו. זאת אומרת במילים פשוטות, לא די שאתה בתור אליל לא מילאת את הציפיות שלי להציל אותי, אלא גם אתה אפילו לא מציל אותי מהצורך לסחוב אותך. אתם מבינים? לא די שלא הצלת אותי, אלא עוד אתה גם לא מציל אותי מהמאמץ שאני עוד צריך לסחוב אותך עכשיו. צריך לקחת אותך על הגב. גם מזה לא הצלת אותי. זה מה שהוא אומר, קרסו כרעו יחדיו, לא יכלו מלט משא. לא יכלו למלט את עצמם מלהיות למשא ומעמסה על כתפיי. גם את זה הוא לא יוכל למלט עצמו, לא הושיע לי אפילו את הישועה הקטנה הזאת שלפחות לא יהיה לי כבד לסחוב אותו. גם את הישועה הזאת לא הושיע אותי. והיו מוכרחים ללכת, ונפשם הלכה בשבי הלכה. נפשם הכוונה כביכול האלילים, שהם היו אוחזים שיש להם נפש ויש להם רצון ויש להם כוחות, האלילים האלה נפשם בשבי הלכה. עם העובדים הולכים יחד, העובד ואלילו הולכים יחד בשבי, ואפילו את המשא הכבד שצריך לשאת על כתפיו גם את זה לא יכול להושיע אותו.
שמעו אלי בית יעקב וכל שארית בית ישראל, העמוסים מני בטן, הנשואים מני רחם. שמעו אלי בית יעקב וכל שארית בית ישראל, העמוסים מני בטן. רש"י מסביר העמוסים מני בטן, מאז נולדתם בבית לבן הארמי, עמסתי אתכם על זרועותיי. כי כבר מאז עם היהודי היה נרדף. על ידי לבן, על ידי עשיו, על ידי... מאז התחילו כבר הרדיפות. בכל דור ודור. ולא כמו העכו"ם אומר רש"י, שהיו עומסים ונושאים את אלוהיהם כמו שאמור למעלה. אבל אתם עמוסים ונשואים בזרועותיי. פה כביכול בא ליצור הבחנה, אתה רואה את ההבדל ביניכם לבין הגוי. הגוי צריך לקחת את האלוה הנכה שלו על הכתפיים. האלוה שלא הושיע אותו ונשבר, הוא צריך לשאת אותו על כתפיו. אבל אומר הקדוש ברוך הוא, אני, אני נושא אותך על כתפיי. אני נושא אותך על זרועותיי. אם כן תראה את ההבדל בין אל אמת לאלילי השקר.
קראתי פעם איזה משל נפלא מאוד. מסופר שפעם איזה אדם הלך וראה כביכול, ראה כך בדמיונו את... את משעולי חייו. ואז הוא רואה את הדרך שלו בחיים כמו פסיעות על גבי החול. הוא רואה שלכל אורך הדרך יש עוד זוג פסיעות לידו. והוא בעצם מבין שהזוג פסיעות לידו זה 'השם צילך על יד ימינך'. שהקדוש ברוך הוא כל הזמן מלווה אותו. אבל אז הוא שם לב שדווקא בתקופות הקשות שלו, בעיתות המשבר, הוא רואה רק זוג פסיעות אחד. הוא לא רואה זוג פסיעות נוסף לידו. ואז הוא פונה לריבונו של עולם ואומר, ריבונו של עולם, למה דווקא בעיתות המשבר אני לא רואה את הפסיעות שלך לידי? למה דווקא בעיתות הקושי, במצבים הלא פשוטים שעברתי, בצרות שהיו לי, דווקא אז אני רואה רק זוג פסיעות אחד? יוצאת בת קול ואומרת לו משמיים, בני, זוג הפסיעות שראית, שלי הם. כי אותך באותם תקופות נשאתי על כפיים. זאת אומרת, דווקא בעיתות הקשות, תדע לך, אז השם נמצא איתך ברמה הכי קרובה שיכולה להיות. דווקא בזמנים הקשים הקדוש ברוך הוא נושא את האדם על כפיים. אין זמן של קרבה להשם יתברך יותר מכשאדם בצרה, כשאדם עובר צער, כשאדם עובר ניסיון, זה זמן שיש בו את הקרבה הכי גדולה להשם יתברך. ואז הקדוש ברוך הוא כביכול נושא אותו על כפיים, כי האדם לא יכול, לא יכול בכלל לעמוד בזה. ואם עמדת, אומר הקדוש ברוך הוא, נשאתי אותך על כפיים, אני הרמתי אותך כך שיכולת לעבור את אותה תקופה. אז גם כאן כביכול אומר, תראה, האלילים צריכים העובדים לשאת אותם. אבל אומר השם, אתם עמוסים ונשואים בזרועותיי, אני נושא אתכם. לא אתם צריכים לשאת את האלוה שלכם.
המלבי"ם מסביר שלעומת זאת, אחרי מה שהזכיר קודם, אומר להם שמעו נא, אתם בית יעקב. בית יעקב זה ההמון של עשרת השבטים. וכל שארית בית ישראל זה הפליטה שנשארה משבט יהודה ובנימין. כך שהוא בעצם מדבר על כולם. אתם העמוסים מני בטן. כמו שהסברנו, אתם לא נושאים אלא נשואים. הקדוש ברוך הוא נושא אתכם. והוא מדמה אותם כמו אישה שנושאת את פרי בטנה. בהתחלה היא נושאת אותו תשעה ירחים בבטן. ואחרי זה, כאשר הוא כבר יוצא מרחם אמו, היא נושאת אותו על ידיה. וזה מה שכתוב כאן, העמוסים מני בטן, זה התשעה חודשים הראשונים שאתם עדיין השם עומס אתכם כביכול בבטן. ולאחר מכן הנשואים, אחרי שכבר יצאתם מני רחם, כבר השם נושא אתכם, כביכול מרים ונושא אתכם מן הרחם. המלבי"ם אומר שתמיד כשכתוב בטן הכוונה הריון, ואחרי זה מן הרחם הכוונה היא לידה. כמו שכתוב 'עליך הושלכתי מרחם', זה בעת הלידה. ומוסיף ואומר 'מבטן אמי אלי אתה'. ועוד לפני כן, עוד בבטן, אלי אתה. 'זורו רשעים מרחם', ולא רק מרחם, אלא עוד 'מבטן תעו דוברי כזב'. אלא עוד בשלב שעוד היו בבטן, בהריון, משם תעו דוברי כזב. ואם כן, אז מה שכתוב כאן 'העמוסים מני בטן', הרי הסברנו, העמוסים, מה זה... מה ההבדל בין עמוס לנושא? עמוס זה מישהו העמיס עליו, נכון? זה מיש... זה על ידי מישהו אחר. מתאים מאוד, העמוסים מני בטן. הרי בבטן, הרי הטיפה שם היא מכוח האב. אז מישהו העמיס על האישה את ההריון. זה העמוסים, זה על ידי אחר, כמו שאמרנו. להעמיס זה מישהו אחר מעמיס. אז גם שם ההריון הוא עומס על ידי האיש. ולכן זה נקרא העמוסים מני בטן. לעומת זאת, לאחר מכן כאשר יוצאים מן הרחם ואז כבר יש לידה, אז זה כבר הנשואים מני רחם. כי מי מרימה את התינוק? האמא ברצונה. האמא ברצונה מרימה את התינוק. אז היא נושאת אותו מרצונה. לעומת זאת ההריון הוא כביכול שלא ברצונה, אלא זה מישהו אחר מעמיס עליה. לכן מתאים גם כן הביטוי עמוסים לעומת נשואים.
ועד זקנה אני הוא, ועד שיבה אני אסבול. אני עשיתי ואני אשא, ואני אסבול ואמלט. ועד זקנה, הכוונה עד שאתם עדיין זקנים, כלה כוחכם, אין לכם זכות כביכול. לפני כן עוד היה לנו זכות אבות, אבל אם הזקנו, כביכול הזכות אבות שלנו כבר משומשת, כבר עשינו בה שימוש, ניצלנו אותם. אומר הקדוש ברוך הוא, עד זקנה אני הוא, ועד שיבה אני אסבול. עדיין במידה טובה להושיעכם ולשאת ולמלט. כפי שאמר, אומר רש"י, על יראתם, שיראתם היא נסבלת, הכוונה היא נישאת על ידי עובדיהם, כמו שהסברנו. העובד עבודה זרה צריך לסחוב את העבודה זרה על הגב וללכת. הוא צריך לסחוב אותם. אומר אצל הקדוש ברוך הוא, אני אסבול אחרים. אני אסבול, אסבול מלשון סבל, לשאת, לא מלשון מה שאנחנו קוראים היום סבל, ייסורים. אלא מלשון סבל. אלא אני אסבול, אשא אתכם עליי, אני סובל אחרים, ואת משאם אני אמלט. המלבי"ם מסביר שהנשיאה שהקדוש ברוך הוא נושא את בניו היא יותר מנשיאת ההורים את ילדיהם. למה? כי אצל ההורים היחס הוא כזה: כשהילד קטן, ההורה נושא את הילד. כאשר הילד גדל וההורה מזקין, באופן טבעי צריך להיות שהילד יישא את ההורה. רק המציאות לצערנו שזה לא... קשה לבנות על זה. כן? אומרים שעשרה... אבא אחד מפרנס עשרה ילדים, ועשרה ילדים לא מפרנסים אבא אחד ולא דואגים לאבא אחד. כן, הוא מחפש מי... מי ידאג לו, מי יעזור לו, זה פתאום לא זמין, זה לא יכול עכשיו, ההוא בדיוק נסע, זה בדיוק בעסקים, זה זה... לך תחפש אותם. כן? אז זה לא תמיד כך, אבל על כל פנים כך זה באופן הטבעי. באופן הטבעי זה לא שההורה ממשיך לשאת את הילד שלו גיל 20, 30, 40, 50. זה לא טבעי. אלא הילדים נושאים כביכול את הוריהם, הם עוזרים להם. אומר אמר הקדוש ברוך הוא, אבל אצלנו לא כן הוא. אלא עד זקנה אני הוא. וגם עד שיבה אני אסבול. אני נושא את עם ישראל גם כשהזקינו, וגם כשהגיעו לשיבה. תמיד זה שיבה אחרי זקנה. 'ואני זקנתי ושבתי'. תמיד שיבה זה אחרי זקנה. אומר הקדוש ברוך הוא, כשאני... עם ישראל לא רק זקנה אלא גם שיבה, הם כבר מעלים שיער שיבה עליהם, כביכול כבר הזקינו מאוד, אומר הקדוש ברוך הוא, לא די שלא אתם תישאו אותי, אלא עוד אני נושא אתכם. אני אשא ואני אסבול ואמלט. אני אסבול ואמלט הכוונה אני לא רק שעשיתי אתכם, אני אסבול כל צורכיהם, אני כביכול נושא כסבל עליי, ואמלט אותם מכל פגע.