אַךְ בַּיהוָה לִי אָמַר צְדָקוֹת וָעֹז עָדָיו יָבוֹא וְיֵבֹשׁוּ כֹּל הַנֶּחֱרִים בּוֹ. רש"י מביא, המקרא הזה מסורס. רש"י אומר, המקרא הזה כתוב... יש לפעמים מצב של מקרא מסורס. מקרא מסורס הכוונה שהמקרא לא כתוב כסדרו. אלא כתוב כביכול צריך להתחיל לקרוא אותו מהאמצע, אחרי זה לחזור להתחלה, אחרי זה לסיים אותו. ואז צריך ליישר כביכול את המקרא, לכתוב מחדש, להוריד לך, תקרא אותו בדרך הזאת, כך תבין את המקרא. עכשיו זה יכול להיות משתי סיבות. יכול להיות סיבה אחת שדרך ההבנה שלנו היא לא דרך ההבנה של כותב הספר. הוא מבטא את הדברים בצורה הזאת ואנחנו רק כדי לקרב את הדברים אל הדעת שלנו צריכים לסדר את הדברים אחרת ואז יהיה קל עלינו להבין. זה אפשרות אחת. יש אפשרות שנייה שדברי הנביא כוללים בתוכה גם דברים נסתרים, גם ענייני סוד, שלכן יש צורך לכתוב אותם בדרך מסוימת כדי לרמז על העניינים הנסתרים שבהם, כדי לרמז על העניינים הפנימיים שבהם. ובשביל להבין את הדברים ברובד הפשט צריך לסרס את הכתוב כדי להבין אותו. אבל בעצם בכתוב עצמו ישנם כמה רבדים. אז רש"י מסביר, אך בהשם לי אמר צדקות ועוז עדיו יבוא ויבושו כל הנחרים בו. אף על פי... אך בהשם, אך לי בהשם אמר צדקות ועוז. אפילו שכל הגויים ישתחוו לפניו, אך לי לבדי, כנסת ישראל, בהשם הובטח לי צדקות ועוז. יהיה לי תמיד, לעולם ובאופן נצחי, מעמד על על מצבם של הגויים. עם ישראל לעולם יהיו בדרגה גבוהה יותר, בבחינה של בנים אתם להשם אלוהיכם. אז הגם שכל ברך תכרע וכל לשון תישבע, אבל שלא תחשוב שהם יעמדו בדרגתם של עם ישראל. אלא בהשם כביכול, השם הובטח לי, כביכול יש פה שבועה בהשם, שלעם ישראל לי יהיה גדר של צדקות ועוז מאת הבורא. ולא יבואו מכחישי התורה לחלל את כבודו. וכל הנחרים בהקדוש ברוך הוא, דהיינו כל אלה שמאמינים... כל אלה סליחה שמתגרים בהשם, הנחרים בהשם, יבושו כל הנחרים בו. והם יתחרטו על מעשיהם וישובו בתשובה. אבל לעולם מצבם של עם ישראל יהיה גבוה יותר, דרגתם של עם ישראל לעולם תהיה דרגה של בנים להשם אלוהיהם ולא כדרגת האומות.
אז הוא אומר כאן, אומר לך אדם חסר לב תוקע כף עורב ערובה לפני רעהו. מי שהוא דיין שבעצם הולך ומוציא ממון מאחד כדי לתת לשני ולא עושה את הדברים בדקדוק הראוי, בהתבוננות הראויה, אלא ממהר לפסוק את הדין, זה אדם חסר לב. למה? כי הוא עורב ערובה לפני רעהו. אתה הלכת להיות ערב קבלן לפני רעהו, לפני שתבעו אותו תבעו אותך, ואז מי שיתחייב זה אתה. וקבע את קובעיהם נפש. את גוזלי ישראל הקדוש ברוך הוא גוזל נפש, אז אם הדיין הטה משפט, אז בעצם מיד ניגשים אליו. זה נקרא ערב קבלן, אז זה אדם חסר לב מי שיעשה כדבר הזה. אני רוצה אולי להדגיש שהחסר לב, לא להתבלבל, לא מדברים במובן של היום של אין לך לב. היום כשרוצים להגיד על מישהו אכזר אומרים אין לו לב, חסר לב. לא, לא על זה מדברים. חסר לב שמדברים הכוונה חסר שימת לב, חסר התבוננות הלב. אם היה לך התבוננות הלב היית רואה למה אתה מגיע, לא היית עושה כדבר הזה. רק בגלל שאתה חסר לב, לא שם ליבו על מעשיו, לכן אתה מגיע שאתה תוקע כף עורב ערובה לפני רעהו. אם היה לך מעט שימת הלב הראויה, לא היית מגיע על הדבר הזה.
אוהב פשע, אוהב מצה, מגביה פתחו מבקש שבר. אני לפני שנה התחדש לי פשט חדש בפסוק הזה. מי שזוכר בזמנו נתפסה חבורה שמצאו מחסן ענק, האנגר ענק בדרום, של מצות מזויפות עם כל ההכשרים הכי טובים. הלכו עם מכונת סריקה הכי פשוטה, צילמו את הטיקטים ועשו מצות בית יוסף, מצות הרב מחפוד, מצות בד"ץ העדה החרדית ירושלים, כל ההכשרים הכי טובים צילמו ומצאו מצות בלי שום, שתבינו, לא השגחה לא מספקת, לא רבנות, בלי שום השגחה, כלום, שום דבר. סתם, לקחו אפו מצות ועמדו לשווק את זה לשווקים. מדובר היה במכשלה עצומה ונוראה כי זה חמץ גמור. ובחסדי השם כנראה שמישהו ידע מזה וזה, והיה לו מספיק רגש כדי ללכת ולדווח על הדברים, ובחסדי השם נתפס עוד לפני שזה הגיע לשווקים. אבל היה מזה רעש גדול. אז אני אמרתי עכשיו הבנתי פשט מחודש בפסוק, אוהב פשע אוהב מצה. אתם מבינים? אלה שאוהבי הפשע הם אוהבים מצה, העיקר לעשות קצת כסף קל.
רש"י מסביר, אוהב פשע, מי שאוהב לפשוע כנגד חברו, אוהב מצה, אתה מעורר בזה מצה ומריבה. ומי שמגביה פתחו, הכוונה מדבר בגאווה, פתחו הכוונה פתח פיך ויאירו דבריך. מי שמגביה פתחו, זה אדם שמה שנקרא מדבר גדולות, מדבר בגאווה, מבקש שבר. כמה זה נכון. הרבה פעמים בן אדם אתה רואה מתרברב, אנחנו ונעשה ונביא ונצליח ו... מתרברב, מתהלל חוגר כמפתח. לפעמים זה מתהלל חוגר כמפדח. למה? אחרי זה יש לו רק בושות וביזיונות. למה דיברת כל כך הרבה? לפחות לא היית מדבר, הנפילה אחר כך לא הייתה ניכרת. אבל כיוון שאתה דיברת כל כך הרבה, מה אנחנו נעשה ואיך אנחנו נצליח ואיך אנחנו ו... ו... ו... אחרי זה פתאום אתה יוצא כזה קטן, אז זה נקרא שבר, ביזיון גדול. אז מגביה פתחו מבקש שבר. אתה כבר מזמין את הנפילה. אל תתרברב הרבה, אל תתהלל חוגר כמפתח, בוא קודם כל נראה אותך עושה, אחרי זה תדבר. אל תגיד לא, אנחנו מביאים 20 מנדטים. 20 מנדטים, אחרי זה מתברר שהבן אדם את עצמו לא הכניס. אחוז החסימה לא עבר. עשית הרבה רעש, הרבה טררם, הרבה זה, והתברר שלא אמרת כלום. טוב, ממילא בן אדם תמיד דרכו להוסיף קצת לעצמו כדי לנפוח רוח של התלהבות ועשייה, לדבר בסדר גודל הגיוני. אבל כשאתה בא לדבר בסדרי גודל לא הגיוניים, אתה קופץ ועולה הרבה מעבר לפופיק, כשאחרי זה יש נפילה, השבר הוא גדול. מבקש שבר.
רבנו יונה מסביר, אוהב פשע אוהב מצה, אומר רבנו יונה, כמו שהסברנו קודם, זה סמוך לפסוק הקודם. עד כמה גרוע עניין האדם ההולך ונותן ערבות, מחלק ערבויות לאחרים. זה כמו אדם שאוהב מצה, שהוא אוהב את הפשעים. למה? כי יש לו על ידי זה סיבות לריב. הוא אוהב מריבות. הוא נהנה לריב. ויוצא מהחימה פשעים רבים. כמו שכתוב ובעל חימה רב פשע. אז אדם כזה שהולך ונהיה ערב לחברו, אתה הרי תבוא לידי חימה. אתה תכעס כמו שאמרנו על המלווה שבא לבקש ממך את הכסף, כי אדם לא נותן בכיף כסף שהוא לא לקח. אתה תכעס על הלווה שבמקומו היית צריך לשלם. יהיה פה חימה, נכון? וכשיש חימה יש פשע. ובעל חימה רב פשע. זה מציאות. ברוב דברים לא יחדל פשע, ואדם שכועס מסוגל לעוונות ולפשעים הכי גדולים, וכל מיני גיהינום שולטים בו, ומתוך כעס בן אדם משתולל, בן אדם עושה דברים שהם הפך ההיגיון והפך השכל, מסוגל להזיק לעצמו, להזיק לאחרים. היו כאלה שברגע אחד של כעס גם רצחו את זולתם, ואחרי זה בדרך לכלא היה לו שנים רבות לחשוב על השטות שברגע אחד הוא עשה. מאיפה זה נבע? מחימה. מי הביא אותך לחימה הזאת שהביאה אותך לפשע? המעשה שעשית שהלכת וחתמת ערבות. על ידי זה הבאת את עצמך למצב של כעס על המלווה, על הלווה, באת לידי חימה, על ידי זה אתה גם תבוא לידי פשע.
מגביה פתחו מבקש שבר. מי שמגביה פתחו, דהיינו כמו שאמרתי מטפס גבוה מדי, מבקש שבר. כי הרי נאמר לפני שבר גאון. לפני שבר, הרי זה נאמר לדוגמה על המן. מה כתוב על המן? בימים ההם גידל המלך את המן. למה גידל אותו? למה צריך לגדל אותו? אומרים חז"ל, לפני שבר גאון. לזרוק בן אדם מקומה שנייה, הבום לא נשמע טוב. כשאתה זורק אותו מקומה 50, זה זה הרבה יותר כמו שצריך. אז הקדוש ברוך הוא אומר להשליך את המן מאיפה? בתור ספר בכפר קרצום? זה לא, זה לא עושה כמו את הרעש המתאים. מה עושה הקדוש ברוך הוא? זורק אותו מאיפה? מהמשנה למלך, מהדרגה הכי גבוהה, חותם המלך בידו. משם מפיל אותו. משם מקפיץ אותו אל עץ התלייה, זה זה באמת שבר עצום. לפני שבר גאון, אז תיזהר, אל תתעלה, תגאה יותר מדי למעלה, שהשבר לא יהיה בהתאמה.
אומר רבנו יונה, בא הפסוק הזה שחיבר בין השניים. אוהב פשע אוהב מצה, ומגביה פתחו מבקש שבר, שלכאורה זה מדבר על שני דברים נפרדים. מחפש המריבה אוהב פשעים, ומי שמגביה פתחו עולה למעלה מבקש את הנפילה. למה, למה חיבר ביניהם? אומר רבנו יונה, בא המקרא לשקול את שתי המידות הרעות הללו ולהכריע שאהבת השררה גרועה יותר. למה? כי עניינה של גנות המריבה, למה המריבה זה דבר כל כך גרוע? בגלל שעל ידי שאתה אוהב מצה, אתה תבוא לידי פשע. אתם מבינים? זאת אומרת המריבה עצמה ודאי שהיא לא דבר טוב, אבל מה עיקר הנזק שלה? זה התוצאות ממנה. ממריבה אתה תבוא לפשע, אתה תכה, אתה תגנוב, אתה אתה גם מסוגל לרצוח. זה עיקר גנות המריבה. עיקר גנות המריבה, המצה, שעל ידה תגיע לפשע. אבל השררה, הגאווה, זה דבר פסול מצד עצמו. לא בגלל מה הוא יביא אותך. אז אם ככה, זה דבר יותר גרוע. אתם מבינים? זאת אומרת, יותר גרוע לעשות דבר הפסול מצד עצמו מאשר לעשות דבר שיביא אותי לדבר פסול. מריבה מביאה לפשע. לעומת זאת בקשת הגאווה והשררה זה דבר שהוא מצד עצמו פגום ופסול, ובסופו של דבר בעליה יקבל שבר. ועל זה נאמר תועבת השם כל גבה לב. מה אתה רואה? עצם הגבהות היא תועבה. לא כי זה יביא אותי למשהו, אלא עצם הגבהות כבר זה דבר מתועב.
הגאון מווילנה מסביר, מי שאוהב מצה, מריבה, אוהב למרוד ולפשוע ברעיו. דהיינו, עושה כל מיני דברים שמרגיזים את האחרים, כי זה חלק מהתענוג שלו לריב, להתווכח. יש אנשים שהם הם נהנים, הם נהנים כשיש מריבה, יש יש אקשן, אקשן. הוא לא אוהב שהחיים ככה יותר מדי על מי מנוחות. אבל כשיש על מישהו לדבר, יש על מישהו לרכל, מספר וזה, ראית מה הוא עשה וזה, הוא מחפש, הוא מחפש את הסיבות לריב. יש לפעמים כאלה גם לפעמים לצערנו גם בבית הכנסת. אתם מבינים? הוא רק מה שנקרא מחפש איזה מעידה, מחפש שמישהו יגיד משהו כדי לקום ואיך אומרים, ליפול עליו. זה אנשים אוהבים מצה, הם אוהבים פשע. הוא מחפש פשעים כדי שיהיה על מה לריב. אבל מגביה פתחו, מה זה מגביה פתחו? הגאון מביא לזה הסבר מעניין. פתח הבית, יש לו גובה מסוים. הבן אדם הזה רוצה שייכנסו הרבה אנשים אליו הביתה. מגביה את הפתח. בואו, בואו, מכניס רעים רבים לפתח ביתו. האדם הזה מבקש שבר. למה מבקש שבר? כי יש פסוק שאומר איש רעים להתרועע. מה זה איש רעים להתרועע? אתה חושב שאם יהיה לך רעים רבים זה טוב? תדע לך שזה יביא אותך לידי שבר. מאיזה לשון זה להתרועע? להישבר. תרועם בשבט ברזל ככלי יוצר תנפצם, נכון? אה, כתוב על חודש אב ריע מזליה, הסברנו בעבר. ריע מזליה מה זה? רעוע מזלו, לא רע מזלו. רעוע. לעומת זאת חודש אדר מה כתוב עליו? בריא מזליה. בריא זה חזק. חזק לעומת רעוע. זה לא רע לעומת טוב. על כל פנים, מה אתה רואה? שאיש רעים להתרועע. מי שיש לו יותר מדי חברים, זה יביא אותו לידי שבר. זה מביא לידי מריבות, זה מביא לידי לשון הרע, זה מביא לידי זה שכאשר בן אדם נמצא הרבה עם רעיו אז הוא גם נמצא עם אשתו של רעהו, ויכול לבוא מידי על ידי זה לכל מיני כישלונות, על ידי זה חברים מושכים אותו גם לדברים לא הכי טובים. תבחר לך חבר, עשה לך, קנה לך חבר, שיהיה חבר טוב, חבר אמיתי, חבר שיקדם אותך בעבודת השם. אבל אל תחשוב לא, הרבה חברים זה טוב. לא לא, יותר מדי חבר'ה זה לא טוב, לא בהכרח הדבר הזה יועיל לך. ולכן מגביה פתחו, מכניס הרבה אנשים הביתה שיבואו הרבה רעים, מבקש שבר. זה להתרועע, רעים רבים הרבה פעמים יפילו וישברו אותך. לכן עדיף לך חבר יחידי ולא להגביה פתחך לחברים רבים.
עוד הסבר אומר הגאון מווילנה, מגביה פתחו הולך בקו של רש"י. פתחו זה פתחי פיו. פתח פיך ויאירו דבריך. מגביה פתחו, פותח פיו לדבר סרה, מבקש שבר, זה יהיה מחיטה לו. הכוונה, כשאדם מדבר דברים לא טובים, פיך יכשילך. הדיבורים שלך, הפה שלך, בסופו של דבר יכשיל אותך. וברוב דברים לא יחדל פשע. אתה מדבר הרבה, בסופו של דבר ימצאו סתירה בדברים שלך, בסופו של דבר אתה תחייב את עצמך על דברים שבכלל לא התכוונת, בסופו של דבר אתה תפגע בכל מיני אנשים, עם כוונה או בלי כוונה, שהם ירגישו שהיה לך כוונה שלילית או זדונית נגדם. דבר פחות, תזיק פחות. מגביה פתחו מבקש שבר, אתה מביא על עצמך שבר, כישלון.
הרלב"ג מסביר, אוהב פשע, מסביר הרלב"ג, מדברים על בן אדם שאתם מכירים יש אנשים יש טיפוסים שהם מומחים לפגמים. מומחים לפגמים. הוא מתאים לו לעבוד בתור איש ביקורת. כל דבר ישר הוא תופס. איפה לא טוב, איפה לא עשו נכון, איפה הוא נכנס לבית, ישר אומר לך מי עשה לך את הקיר העקום הזה? אף אחד לא שם לב, הוא ישר. הוא מומחה. כל ענייני החסרונות והפגמים, הוא מומחה. הוא גם מוצא באחרים פשעים, שהיו או שלא היו, לא משנה. הוא מומחה, יש לו זכוכית מגדלת כזאת ענקית, טלסקופ האבל, שכל אחד הוא בוחן אותו ב-10 בחינות כדי לחפש אצלו מה לא בסדר ומה הוא לא עשה נכון ומה הוא לא דקדק ומה... אדם כזה מגדיר אותו שלמה אוהב פשע. הוא טיפוס שראוי למחלקה קרימינלית במשטרה. אוהב פשע, מחפש פשעים. כל הזמן הוא מחפש כל מיני קונספירציות ויש לו כל מיני הסברים על למה הוא עשה ככה, ומה התכוונו נגדו, ומה רצו לעשות לו, ואיך רצו להזיק לו, ו... אוהב פשע, אוהב מצה. אתה יודע מה אתה מביא על עצמך? מצה ומריבה. כי תמיד אנשים יעשו דברים שאתה תוכל למצוא להם פרשנות שלילית, ותמיד יהיה לך את כל הנסיבות שיוכיחו לך שאתה צודק ומה שהם עשו לך היה להם כוונה זדונית נגדך. אומר, האדם הזה אוהב מריבה ומחלוקת. ומי שהוא מגביה פתחו, מה זה מגביה פתחו? לפי הרלב"ג תשימו לב זה נפלא כי זה המשך. מגביה פתחו, משקיף על הדברים מצד שישים עצמו בעליונות מקום. מגביה פתחו, הוא על הכל מסתכל מלמעלה. אתם מבינים? הוא מחלקת ביקורת. הוא על הכל מסתכל מלמעלה. מגביה פתחו. אז האדם הזה, אתה בסופו של דבר תמצא בכל אחד חיסרון, בכל אחד פגם. תמיד אתה תמצא, זה עשה לי ככה, הוא התכוון ככה, זה היה לו רצון כזה. למה? על כל אתה מסתכל מלמעלה. מלמעלה, אתה העליון, ומה כולם עשו לך והתכוונו כנגדך. הוא חושב את עצמו גדול המעלה, וכל דבר שמישהו עושה הוא תמיד מפרש איך זה נגדו, ולא כיבדו אותי כמו שצריך כי הרי מגיע לי כבוד רב. האדם הזה מבקש שבר. זה יביא עליך רעה גדולה.
המלבי"ם מסביר, אוהב פשע אוהב מצה. אומר המלבי"ם, מה ההבדל בין מריבה לבין מצה? אומר המלבי"ם, מריבה זה לריב. מצה זה כשכבר מתחילים לעבור לפנטומימה, כבר מדבר בידיים. כבר מתחיל להכות. כי יינצו אנשים יחדיו ונגפו אישה הרה. מריבה זה מה שנקרא עוד בפה. שלב ב', כבר עוברים לידיים, נכון? אז זה נקרא מצה. אומר אוהב פשע אוהב מצה. על ידי שהוא אוהב פשע, כמו שכתוב איש חימה רב פשע, על ידי החימה יבוא מצה. על ידי זה יבוא גם כן מריבה. למה? כי כמו שהסברנו קודם, הוא מרגיש מעל כולם. ומי שמגביה פתחו מבקש שבר. מה זה מגביה פתחו? שימו לב למלבי"ם יש פה פירוש מחודש. לא כמו אחרים שהסבירו, יש מי שהסביר פיו, יש מי שהסביר מגביה את הפתח כדי שייכנסו רבים אליו הביתה. אבל שימו לב, המלבי"ם אומר לא כך. מגביה פתחו, מגביה מפתן פתחו. כשאתה מגביה את המפתן של הפתח, בן אדם בא להיכנס הביתה, מה קורה לו? נופל על הפנים, נכון? מי שמגביה פתחו, הבית שלו בנוי במקום נמוך והוא מגביה רק את הפתח, מה יוצא לו? הוא יישבר. מגביה פתחו מבקש שבר. אתה נכנס, טראח, נתקע בפתח שהגבהת, במפתן שהגבהת. כך גם כן, אם הבן אדם הוא אדם שפל, ופותח את פיו בגאווה יותר ממה שהוא, זה כמו הגבהת את הפתח. לא מתאים, תוריד. הגבהת את הפתח, אתה כל פעם תיתקל ותישבר. אז המגביה פתחו, מדבר בגאווה יותר ממה שהוא, האדם הזה בסופו של דבר יישבר באותם דיבורים שהוא מוציא מפיו.
עיקש לב לא ימצא טוב ונהפך בלשונו יפול ברעה. עיקש, מה זה עיקש? עקום. השועל שיניו עקושֹת. מה זה עקושֹת? עקומות. עיקש לב, זה בדרך כלל גם בן אדם שהוא עיקש. מה זה עיקש? מסבירים לו, אני אומר לו אדוני, ככה הגיוני, ככה ישר. הוא מתעקש עקום. זה מה זה מתעקש? בדרך עיקש. עיקש הכוונה עקלתון, עקוש. כן. אז עיקש לב, הכוונה אדם שהדעה שלו עקומה, דעתו משובשת, הוא לא מכיר את האמת. לא ימצא טוב. למה? כי מי שדעתו ישרה ימצא טוב, משכיל על דבר ימצא טוב. אבל מי שעיקש לב, הלב שלו תמיד עקום, דעתו משובשת, אף פעם לא יגיע לדבר טוב, תמיד יגיע לדברים רעים. ונהפך בלשונו יפול ברעה. אבל מי שהוא מכיר את האמת, שימו לב, ובכל אופן הוא טוען שקר, ובכל אופן מצדיק את הרשע, מרשיע את הצדיק. למה? כי הוא שונא את הצדיק לכן הוא מרשיע אותו, אוהב את הרשע לכן הוא מצדיק אותו. האדם הזה יפול ברעה. עכשיו תשימו לב, מי יותר גרוע? הוא או העיקש לב? ודאי שהוא. למה? עיקש לב זה בן אדם שזקוק לרחמים. הוא מסכן, הדעה שלו עקומה, וזה תמיד מוביל אותו למסקנות עקומות, אז הוא לא ימצא טוב. אבל הנהפך בלשונו, דעתו ישרה. למה הוא מכל אופן הופך את דעתו? למה הוא מעקם אותה? בשביל אינטרסים. הוא הרבה יותר גרוע מהראשון. הראשון באמת מסכן, הוא באמת עקום. מה יעשה? כל ההחלטות שלו יוצאות עקום כי הוא עקום בראש. דעתו עקומה. השני מדבר על אדם שרואה את האמת, אבל מתעקש להגיד הפוך. רואה את האמת, אבל יש לו אינטרסים, אז הוא מצדיק את הרשע, מרשיע את הצדיק. זה נהפך בלשונו. יש הוא יודע מה ישר, אבל הוא מהפך לשונו כדי להוכיח את ההפך. האדם הזה הוא הרבה יותר גרוע. לא רק שלא ימצא טוב כמו העיקש לב, אלא האדם הזה הוא יותר גרוע, הוא יפול ברעה. האדם הזה יגיע לו רעה על המעשים המקולקלים שהוא עושה.
הגאון מווילנה מסביר, עיקש לב, מי שיש לו לב עקוש, לב עקום, הוא סר מדרך הטובה. מה זאת אומרת? מהי הדרך הטובה? זה המצוות עשה. מה כן לעשות, ועשית הישר והטוב. הוא לא מקיים מצוות עשה, הוא נקרא עיקש לב. סר, מעקש ומעקם את ליבו לסור מדרך הטוב. אדם כזה לא ימצא טוב. כי הרי כתוב חטאותיכם מנעו הטוב מכם. עכשיו תראו כמה זה מדוקדק נפלא. מה זה חטא בלשון הקודש? חיסרון. והייתי אני ובני שלמה חטאים. מה זה חטאים? חסרים. עכשיו אדוניה בן חגית מתנשא למלוך ותעשה לאמור אני אמלוך וכולי, על ידי זה אני ובני שלמה נהיה חסרים מהמלוכה. יש שמה עוד פירושים, אבל זה הפירוש הפשוט של הפשט. חטא זה חיסרון, כמו שאני אומר על אדם החטיא את המטרה, החסיר את המטרה. על זה הוא אומר, עיקש לב לא ימצא טוב. מה הפירוש? האדם הזה שכמו שאמרנו עיקש לב ולא הולך בדרך טובה של קיום מצוות עשה, אז יש לו חטא, יש לו חיסרון. הוא מחסיר את המצוות עשה. חסר לו את מצוות העשה. נחסר ממנו טוב, אבל תשימו לב, לא כתוב שיש בו רע. למה? כי הוא לא עובר על לאווים. הוא לא מקיים עשה. מי שלא מקיים עשה זה נקרא לא ימצא טוב. לעומת זאת, מי שנהפך בלשונו, זה איש תהפוכות שעושה רע בדיבורו, זה הרבה יותר גרוע. זה עובר על לא תעשה. העובר על לא תעשה יפול ברעה שהוא עושה. כי הראשון פסיבי. אבל השני כבר אקטיבי, לעשות רעה בפועל. אה, רעה בפועל זה הרבה יותר גרוע. אדם כזה יפול ברעה, אותה רעה שאתה עושה היא תפיל אותך ותכשיל אותך.
המלבי"ם מסביר, עיקש לב לא ימצא טוב. עיקש לב, אומר המלבי"ם, אדם שהלב שלו, תמיד המלבי"ם מסביר הלב זה כוח הממשלה באדם. הלב זה כוח הממשלה. צדיקים ברשות ליבם, מה הכוונה? יש להם ממשלה גמורה על כל רצונותיהם. והמושלים על ליבם. והרשעים הם ברשות ליבם, הכוונה שהלב שלהם שהוא מושך לתאוות, מושך אותם לכל מה ש... לכל מה שהוא חפץ והם נגררים אחריו. אז אומר המלבי"ם, עיקש לב זה אדם שכוח המושל בו, הלב, הוא עקוש, הוא עקום. לא הולך על פי דרך החוכמה, לא הולך בדרך הישרה. אז אפילו שהוא בעצם כל הזמן מתבונן וחושב איך להגיע אל דרך הישר, לא ימצא טוב. למה? כי אם אתם זוכרים הסברנו בעבר שהחוכמה אדם לא יכול להסיק אותה מעצמו, אלא היא חייבת להיות מקובלת מכוח עליון. כי החוכמה זה מה ישר, מה מוסרי, מה הגון לעשות. את זה אמרנו תמיד, כל צד בטוח שהוא הישר וההגון והמוסרי. וכמו שדיברנו והארכנו על זה בעבר בפרקים הראשונים, ולכל אורך הספר רואים את הקו הזה. החוכמה זה ענייני המידות, אי אפשר להגיע להכרעה מה מוסרי מה לא מוסרי, אי אפשר להגיע להכרעה בכוח השכל. אז האדם הזה לא ימצא טוב. למה? מכיוון שהוא השכל שלו עקוש, הוא לא יכול להגיע אל המסקנות הנכונות, ולא ניתן להגיע בזה אלא על ידי קבלה מן החכמים, מן התורה הקדושה, מהריבונו של עולם. אז יכול להיות שרע הוא לא יעשה, אבל לא תשיג את דרך הטוב, כי דרך הטוב לא ניתנת להשגה על ידי שכלו העקוש של האדם.
אבל הנהפך בלשונו, המלבי"ם תמיד מסביר שהפה מסמל את החוכמה והלשון את הבינה. פי הפתחה בחוכמה. ואילו הלשון זה לשון תבונות. תמיד הלשון מסמל את הבינה. החוכמה כמו שאמרנו זה המקובל מהחכמים, מהתורה הקדושה, זה מה המוסרי מה ישר. הבינה זה אחרי שאני מתבונן בדברים ואני מסיק עוד מסקנות. אני מרחיב את זה ומבין דבר מתוך דבר גם על מה שלא נמסר לי. אז מי שלשונו נהפך, לשונו מדבר תהפוכות, מה זאת אומרת? הוא במקום שיתבונן ויסיק היקשים לוגיים נכונים, הוא מסיק דברים הפוכים. הוא לא לומד את ה... את המסקנות, הוא לא מסיק את המסקנות הנכונות. הרבה פעמים אתה רואה שבן אדם יש לו נתונים, על פי הנתונים היה אמור להגיע למסקנה א', הגיע למסקנה ב'. מה זה אומר? משהו עקום שם. זה לשון מדבר תהפוכות. הוא מהפך את הישר. והוא על ידי זה מגיע לכל מיני מסקנות מוטעות. אז המסקנות המוטעות בחוכמה, הוא מגיע לאפיקורסות, הוא מגיע לכפירה בהשם יתברך, הוא מגיע לכל מיני דברים ששוללים את מציאות הבורא או את מצוותיו. למה? כי הלשון שלו, כמו שאמרנו ההתבוננות, מהפכת את הדברים. במקום שיגיע למסקנות הנכונות, הוא מגיע למסקנות הפוכות. מאותו פסוק שאני רואה אלוקות, אותו פסוק הוא לוקח ולומד אותו בצורה עקומה כדי להוכיח את סברתו המוטעית. לדוגמה, נעשה אדם בצלמנו כדמותנו. הנה, אתה רואה? לא היה רק אחד, נעשה אדם. משמע שהיו כמה אלוהויות. כמו שמשה רבנו עצמו חשש מהטעות הזאת. זאת אומרת, אני מבין מכאן עד כמה הקדוש ברוך הוא מלמד אותנו מוסר שלעולם הגדול ייקח עצה מן הקטן. אבל האדם הזה שהוא נהפך בלשונו, המסקנות שלו הן תמיד מוטעות, הוא לא מתבונן נכון, נהפך בלשונו, יפול ברעה. לא זו בלבד שלא ימצא טוב, אלא יפול ברעה. כי הרעה זה אומר הכפירה, זה אומר אי ההבנה הנכונה בתורה, שהיא מציאות האלוקים, קיום מצוותיו יתברך. מתוך מה? מתוך היקשים לוגיים מוטעים, מתוך התבוננות שלא נעשתה כראוי.
יולד כסיל לתוגה לו ולא ישמח אבי נבל. יולד כסיל, מסביר רבנו יונה, זה אדם שיש לו מידות רעות. האדם הזה גורם תוגה לאביו. ילדת כסיל, יש לך מזה תוגה, יש לך מזה צער. ולא ישמח אבי נבל. וכן הנבל. הנבל אומר רבנו יונה, זה האדם הנבזה, הפחות, האדם שלא קנה מעלות לא בחוכמה ולא במעלות השכליות. כמו שכתוב ואחריתו יהיה נבל. זה לשון ירידה וביזיון. הפרח נובל, יעלה נובל. זה לשון ירידה וביזיון. אם נבלת בהתנשא, ולא יקרא עוד לנבל נדיב. אז לא ישמח אבי נבל. מי שיש לו בן שהוא נבל, שלא קנה חוכמה, אדם כזה שכמו בחינה של נובל, לא ישמח. עכשיו תשימו לב, מה יותר גרוע? מי שילד כסיל או מי שילד נבל? ודאי שהכסיל רע מן הנבל. כי הכסיל הולך בדרכי האיוולת ומוציא את המידות הרעות אל הפועל. כמו שאמרנו, כסיל הוא בעל מידות רעות, אז זה לא נשאר בו, אלא מוציא את זה אל הפועל. יש בו שנאה, יש בו קנאה, יש בו כעס, יש בו גאווה. את המידות האלה הוא מוציא לפועל. זה הכסיל. יוצא אם ככה שיש לו נזק ממשי. נזק בפועל. לעומת זאת, הנבל, הנבל כמו שאמרנו אין לו חוכמה, לא מתבונן, לא קנה מעלות שכליות. הוא לא עושה רעה בפועל. אז לכן אבא שלו לא יהיה לו תוגה, אבל לא ישמח. לא ישמח אבי נבל. לעומת זאת כשיש לך בן שהוא כסיל, יולד כסיל לתוגה לו. זה ממש תוגה, זה ממש צער, זה ממש סבל שיש לו כזה בן.
דבר נוסף מסביר, מה זה לא ישמח אבי נבל? לא ישמח, הוא אומר גם אם יש לו עושר, הוא לא ישמח בעושר הזה. למה? כי הוא אומר למי אני אשאיר אותו? לנבל. אתם מבינים? מה יש לו? איזה בן יש לו? נבל. לא חכם, לא... כמו שאמרנו אין לו שום מעלה שכלית. לזה אני אשאיר את העושר שלי? שיאבד את כולו באיזשהו עסק רע? אז אומנם לא יהיה לו תוגה, אבל גם לא ישמח.
הגאון מווילנה מסביר, הרב שמלמד את התלמיד תורה, הוא נקרא אביו של התלמיד מבחינה רוחנית או גשמית? רוחנית, נכון? הוא האבא הרוחני שלו. גם היום אנחנו מתבטאים בביטוי הזה. האבא, ההורה הרוחני שלו, זה שלימדו תורה. איפה ראינו את זה? מי קרא לרבו אבא? יפה. אבי אבי רכב ישראל ופרשיו. אלישע ככה אמר לאליהו. אתה רואה שקרא אותו אביו, נכון? יש כאלה שאומרים היום הנוער של היום צועק לאבא אבי, אבי רכב. תביא רכב. כן. אלישע אומר אבי אבי רכב ישראל ופרשיו. אז אתה רואה שהוא הרב נקרא האבא הרוחני של התלמיד. וזה מה שהוא אומר, יולד כסיל. מי שהוא יולד כסיל, מה זה יולד כסיל? מלמד כסיל. אתה נהיה אבא רוחני למי? לכסיל. לתוגה לו. למה? כי התלמיד הכסיל הזה אחרי זה יחלוק עליך, יבזה אותך בדברים, לא ינהג בך כבוד. אז ילדת, במובן של מלמד תורה, לימדת תורה למי? לכסיל, לבן כסיל. ואומר האדם הזה, יולד כסיל לתוגה לו. מה הפירוש? זה מגיע לך. מה הלכת ללמד כסיל? לימדת כסיל, אל תתפלא אחרי זה אם שב אליך כבומרנג, שהכסיל הזה חולק עליך, מדבר כנגדך בגאווה ובוז, מקים מקום כנגדך ועושה דברים כדי לבטל את דבריך. ולא ישמח אבי נבל. לעומת זאת, כאשר הוא מדבר על אבא ביולוגי, פה הוא מדבר לא ישמח אבי נבל. כאשר הבן הוא נבל, מה זה נבל? הולך בטל, מדבר שפת יתר, מרבה להג, בטלן, הוא נקרא נבל. אז האבא הביולוגי שלו לא ישמח. אז בעצם אנחנו מדברים פה הן על אבא רוחני והן על אבא ביולוגי.
המלבי"ם מסביר, לפי הקו שהוא הולך איתו בכל הספר. שהכסיל זה אדם שיכול להיות מבחינת רמה אינטלקטואלית הוא פיקח מאוד, יכול להיות גאון, יכול להיות שיש לו IQ של 180. אין בעיה. רק מה? הוא לא מנהל חייו בחוכמה. לא הולך על פי התורה. כי באמת יכול להיות בן אדם שיהיה הפרופסור הכי גדול, שיסביר לך את נזקי העישון, ואחרי זה יוציא סיגריה כדי להירגע ממה שהוא אמר, כי הוא מאוד נבהל מהדברים. אז הוא צריך להירגע. איך הוא נקרא? כסיל. למה? כי באמת אין לך בעיה שכלית, יש לך בעיה שתאוותיך מתגברות על השכל הגדול שיש לך. זה מה שהוא אומר כאן. הכסיל זה תמיד אדם שיודע את הדבר, ובכל אופן תאוותו גוברת עליו, מעוורת את עינו. עכשיו שימו לב, אומר המלבי"ם, יש כסיל מלידה ויש כסיל כמעלה נרכשת. הכסיל מלידה זה אדם שנולד עם תאוות רבות. ויש אנשים מגיל קטן אתה רואה שהוא נולד עם תאוות רבות. וזה הרבה ידוע כוח המוליד שיש כמה איזה טבע נתן האבא והאימא, וכידוע שזה תלוי גם כן בארבע היסודות שיש בילד. האם זה יסוד המים, יסוד העפר, יסוד הרוח, יסוד האש. מי שיסוד המים גובר בו, זה יסוד התאווה. אז יש כאלה שמלידה, מבטן ומלידה, הוא בעל תאווה. ויש כסיל, ויש כסיל שהוא על ידי הרגל ולימוד. מה הכוונה? באמת לא היה לו תאוות מגיל צעיר, אבל הוא לאט לאט התחבר עם כאלה חבר'ה, לאט לאט עשה כאלה מעשים, עד שהגיע והתחבר אל התאווה. בכל אופן, אומר המלבי"ם, אם הכסילות היא לא כסילות טבעית, אפילו שהוא לא ישמח בו, אבל לא יהיה לו מזה איזשהו יגון מיוחד. למה? כי הוא מקווה שהוא יתחנך לדרך הטוב. אז עכשיו משכו אותו אל התאוות, הוא מקווה שהשכל יגבר והוא ימשוך אותו אל השכל, דרך הטובה. אבל אם הוא יולד כסיל, מה זה אומר? כבר מראש, בילט אין, יש בו את כל התאוות. כבר מראש הוא כסיל מה שנקרא באופן טבעי, זה בא לו בטבעיות הכסילות שלו. זה לתוגה לו. כי להוציא אותו מזה הרבה יותר קשה. להוציא אותו מזה הרבה יותר קשה, כי זה כבר מושרש בו בנפש, כבר מעת הלידה. עכשיו לא להבין לא נכון, זה לא אומר שתסגור, תסתום עליו את הגולל. לא. ודאי שבכל מצב בן אדם יכול לתקן מידותיו, יכול לשפר מעשיו. רק ודאי הרבה יותר קשה לנו לתקן טבע שמוטבע בנו מעת היוולדנו, מאשר לתקן טבע נרכש. כי טבע נרכש הוא לא חלק ממני. לעומת זאת טבע שמוטבע באדם מעת היוולדו, הוא חלק ממנו. יותר קשה לתקן אותו. אבל ודאי לא שייך לומר שאי אפשר לתקן, ודאי שייך לתקן. אז יולד כסיל, אם הוא הוליד אחד עם טבע מראש מעת הלידה הוא כסיל, אז זה ממש תוגה לו. כיוון שבזה כמו שאמרנו קשה יהיה לתקנו. ולא ישמח אבי נבל. הנבל, אומר המלבי"ם, זה הפך הנדיב. והנבל לרוב זה מתוך הרגל. בהתחלה יש לו קצת כסף והוא לאט לאט מתחיל להתחבר לכסף שלו, עד שקשה לו לפתוח את היד ולתת משהו. ויש אדם שהאבא שלו הוא נבל, הוא מלמד את הבן שלו להיות נבל. לא, למה נתת לו? מה, תשמור על הכסף שלך, כל אחד מבקש ממך אתה צריך לתת? ומה פתאום, ואל תוותר, ואם יכלת לקחת למה לא לקחת? האבא מחנך אותו להיות נבל. מחנך אותו להיות ההפך מהנדיב, לקפוץ את ידו, לא להעניק, לא לתת לאף אחד. לא ישמח אבי נבל. מה זה האבי נבל? האדם הזה שהאבא הוא נבל ומלמד את הבן שלו להיות נבל, אז לכאורה הנה טוב לי, ברוך השם התלמיד הוא תלמיד טוב, איך שאני לימדתי אותו ככה הוא מתנהג. אומר לא לא, תדע לך בסופו של דבר זה לא, לא ישמח אותך. בסופו של דבר זה לא ישמח אותך. המלבי"ם לא מסביר למה, אבל אפשר להסביר בפשטות, זה לא ישמח אותך כי פתאום יתברר שזה חוזר אליך. כי פתאום הבן שכל כך לימדת אותו להיות אופורטוניסט, אחד שרק טובתו הוא המדינה, הוא רק מה שלי טוב, זה מה שחשוב לי, שום דבר לא מעניין אותי, יתברר בסוף שגם אתה לא מעניין אותו. גם טובתך בכלל לא מעניינת אותו. אין לו בעיה לירוק עליך, אין לו בעיה לרמוס אותך. אני אבא שלך, אני... כן, נו אז מה? נו מה, מה יוצא לי מזה שאני אעזור לך? מה יוצא לי? גמרנו, כבר אין לך ירושה. מה יצא לי מזה? אתם מבינים? זאת אומרת, אתה בסופו של דבר חושב שהצלחת בחינוך שלך, הנה אחד שהוא לא פראייר. כן, אבל אתה הולדת בן שהוא, חינכת אותו להיות נבל, לא ישמח אבי נבל. בסופו של דבר אתה בעצמך תצטער על הטבע הזה שהענקת לבן שלך.
אומר הרד"ק, אך בה' לי אמר צדקות ועוז. ביאור אחד אומר הרד"ק, המפרשים פירשו כי אלה דברי הנביא. ואומר הנביא, את העתידות האלה אני לא יודע אותם בדרך החוכמה, כי הרי חכם עדיף מנביא, יש דברים שאפשר לדעת בדרך החוכמה, ויש דברים שנמסרו בנבואה. אז הוא אומר, את הדברים האלה אני קיבלתי בנבואה. בשם שאמר לי אלוהי הצדקות והעוז. אך בה' לי אמר צדקות ועוז. כאילו הוא כותב, אך בה' שהוא אלוה הצדקות והעוז, כך לי אמר. שלא תחשבו שדברים אלה אומר אני אותם מחוכמתי, אלא מאת השם יתברך. עוד ביאור הוא מביא בשם האבן עזרא, אך בה' לבדו צדקות ועוז. ומה שכתוב אך בה' לי אמר, הוא מתכוון לומר בשם אני מדבר, בשם הדובר עמי, שלי אמר. מי זה השם יתברך? הוא אמר צדקות ועוז, של השם צדקות ועוז. עוד ביאור הוא מביא בשם אביו, תראו עד כמה הפסוק הזה קשה מבחינת הסידור שבו, שצריך לבאר עוד ביאור ועוד ביאור כדי לנסות להבין אותו. בשם אדוני אבי ז"ל הוא מביא, אמר הנביא אני נשבע בה', כי לי אמר צדקות ועוז. אך בה' כביכול זה שבועה. אך בה' אנוכי נשבע, כי לי אמר השם צדקות ועוז. להשם יתברך הצדקות והעוז, כך נשבע השם. טוב, עד כאן פירושים של אחרים. עכשיו הוא מביא את הפירוש שלו. והנכון אצלי בפירוש הפסוק הזה, יש לו ביאור מחודש, שבעצם הפסוק הזה הוא המשך של הפסוק הקודם. הפסוק הקודם היה, בי נשבעתי יצא מפי צדקה דבר ולא ישוב, כי לי תכרע כל ברך תשבע כל לשון, אך בה'. זאת אומרת, כי לי תכרע כל ברך נקודה. כאילו פה מתחיל פסוק חדש, תשבע כל לשון אך בה'. כל לשון תשבע אך בה'. רק בה' תשבע כל לשון ולא באל אחר. עכשיו יש לו גם ראיה לזה. כי לכאורה פשט הפסוק איך שהבנו אותו קודם, את פשט הפסוק הקודם, בי נשבעתי יצא מפי צדקה דבר ולא ישוב, כי לי תכרע כל ברך תשבע כל לשון. זה פשט הכתוב, שהתשבע כל לשון חוזר על הפסוק הקודם. אומר, קשה להסביר את זה. כי איך תסביר? לי תכרע כל ברך, לי תשבע כל לשון? אומר, אף פעם לא מצאנו שבועה בלשון לי. תמיד מצאנו שבועה בלשון ב'. נשבע בהשם, בהשם נשבעתי, בי נשבעתי, בשמו תישבע, וישבע לו בהשם. אף פעם לא מצאת להשם. נשבע להשם. אז איך אתה תגיד פה כי לי תכרע כל ברך, הלי ממשיך גם הלאה, לי תשבע כל לשון? איפה מצאנו שבועה לי? תמיד זה שבועה בי. לכן הוא אומר חייבים לומר כי לי תכרע כל ברך נקודה, סוף עניין. תשבע כל לשון אך בה'. כל לשון תשבע אך בה' יתברך. ואז בעצם הפסוק הקודם והפסוק הזה הם בעצם פסוקים המחוברים. דבר נוסף, עכשיו ההמשך הוא לא קשור. לי אמר השם צדקות ועוז. יש פה תוספת, זה לא קשור למה שנאמר קודם, אך בה' תשבע כל לשון. וכן האל אמר לי צדקות ועוז, אני אתן צדקה ועוז לכל אלה שעבדו אותי. ומאידך, יבואו ויבושו כל הנחרים בו. אלה שלא עבדו את השם יתברך, יגיע השלב שבו יבואו ויבושו. הם יבואו כדי לקבל מלכותו יתברך, ויבושו על מה שעשו. יבואו ויתבזו על זה שבמשך כל הדורות הם המרו את פי השם. המלבי"ם אומר, אך, אומר המלבי"ם, הנה השם נשבע לקבל את כל עובדי עבודה זרה שיבואו ויקבלו את מלכותו. פה מדברים על העתיד, שיבואו עובדי עבודה זרה ויאמינו בהשם, וידע כל פעול כי אתה פעלתו ויבין כל יצור כי אתה יצרתו, ויאמר כל אשר נשמה באפו השם אלוקי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה. אז זה מה שהוא אומר כאן, אך בה' לי אמר צדקות ועוז. אומר, יהיה הבדל בין עם ישראל לבין כל האומות הללו שיבואו. ההבדל ביניהם יהיה, בה' לי אמר צדקות ועוז. כביכול כתוב, אמר בה' יהיה לי צדקות ועוז. לי, לישראל, יהיה בה' בין צדקות בין עוז. יהיה לי עליונות על האומות, כי לי יהיה צדקות ועוז מה שלא יהיה לאומות. מה הכוונה? כשהשם יבוא לחלק שכר, כאשר הקדוש ברוך הוא יקבל גם את האומות שיסכימו לשוב אליו יתברך, אז אומר הקדוש ברוך הוא, לעם ישראל יהיה יתרון א' צדקות. עם ישראל לכל אורך הדורות היו צדיקים. צדקות. אומנם היו גם כאלה שסטו מן הדרך, אבל לא גילינו את השם פתאום כשהשם יתגלה כאשר ידרכו רגליו על הר הזיתים. לא אז גילינו אותו, לא אז נשוב אליו. אלא בכל משך הדורות כי עליך הורגנו כל היום. אז לי יש מעלה אחת, צדקות. דבר אחד, יהיה לנו גם עוז. פירושו של דבר, הגויים יבואו בחסד שהשם יקבל אותם. כי עכשיו אתה מגיע? איפה היית במשך 4,000 שנה, 5,000 שנה? אז השם יקבל אותם, זה יהיה בגדר חסד. לעומת זאת עם ישראל יבואו בעוז. עוז הכוונה בתוקף. יהיה להם את הזכויות שלהם עצמם, יהיה להם את העוז שלהם עצמם. וזה יהיה ההבדל, שאלה שיבואו עדיו יבואו ויבושו כל הנחרים בו. אלה הגויים אשר עד עכשיו נחרים בו, עד עכשיו הכעיסו את השם יתברך, הם יבואו עדיו, יבואו עד אל השם, אבל יבושו ממה שעד היום ביזו את השם יתברך. לעומת זאת עם ישראל יבואו א' בצדקות, ב' בעוז, את העצומות מצד הצדקות שהם עשו, וממילא הם באים בכוח, הכוונה בכוח מעשיהם, בעוז, ולא כמי שבא כמתגנב בבושה. לכן תשימו לב, יש פה דקדוק מעניין בפסוק. עדיו יבוא ויבושו כל הנחרים בו. איך היה צריך לומר? יבואו. אתה מדבר על הגויים, על רבים. עדיו יבואו ויבושו. או שתגיד יבוא ויבוש, או שתגיד יבואו ויבושו. מה זה יבוא ויבושו? אומר המלבי"ם, לפי מה שהסברנו זה נפלא. כי כשאנשים מתביישים, הם לא נכנסים כקבוצה. הם מתגנבים יחידים. שלא יראו אותו, הוא מתגנב, הוא נכנס יחידי. אז לכן עדיו יבוא, יבואו בהתגנבות יחידים, ויבושו. יהיה להם בזה בושה מאת השם יתברך, וכיוון שיהיה להם בושה הם יבואו כבודדים, כנכלמים, כמו העם שנחל מפלה במלחמה, אז איש לאוהלו, הם לא חוזרים כקבוצה, כגדוד. כשהעם מצליח במלחמה הם חוזרים כגדוד, שרים. אבל כשיש ניסה, מפלה, בורחים כבודדים, כל אחד בורח לחור שלו. כך גם כן הגויים עדיו יבוא, היות ויבושו אז כל אחד יבוא וככה יתחמק יחידי. אבל לעומת זאת, בה' יצדקו ויתהללו כל זרע ישראל. לעומת זאת, לא רק שהם יצדקו בה', יש להם צדקות, יש להם מצוות ומעשים טובים, אלא עוד יתהללו. יהיה לנו במה להתהלל שאנחנו לא שכחנו את השם מעולם. עם ישראל כעם מעולם לא עזב את עבודת השם. לא כמו העכו"ם שיבושו. ולכן תשימו לב, יצדקו ויתהללו כתוב בלשון רבים. למה? כי אנחנו נבוא כקבוצה. כי זכינו לעבוד את השם. גם בתקופה של הגלות, גם בתקופה של הסתר, גם בתקופה של קושי. לעומת זאת אצל הגויים זה יבוא. הם כמו שאמרנו יתגנבו כיחידים כי בשבילם זה יהיה בושה. אצלנו יתהללו כל זרע ישראל, אז ממילא על ידי זה לא רק שלא תהיה לנו בושה, אלא עוד נשמח במלכותו של השם יתברך, ויתהללו בו, אומר הרד"ק, לעיני העמים, כי הם דבקו בו אפילו בגלותם. כמו שאמר, אם שכחנו שם אלוהינו ונפרוש כפינו לאל זר, האם בגלות עזבנו את השם? נשארנו דבוקים בהשם גם בהיותנו בגלותנו. אז בה' יצדקו ויתהללו כל זרע ישראל.