אז אם אתה רוצה להגיד לדמות את הקדוש ברוך הוא לאחד מן הכוכבים, אז קודם כל ראו מי ברא אלה. מה, הם יצרו את עצמם? הרי מישהו ברא אותם. איך אתה רוצה לדמות את הקדוש ברוך הוא למישהו שהוא עצמו נברא? הקדוש ברוך הוא הרי לא נברא, והכוכבים הם הרי נבראים. מי ברא אלה? מי ברא את כל אותם כוכבים וגרמי השמיים? דבר נוסף, יש להם הרי חיסרון, כי הרי הם לא מסוגלים להתרבות עוד. והקדוש ברוך הוא מסוגל לברוא עוד ועוד. הכוכבים הרי, המוציא במספר צבאם, יש להם מספר, נגמר. לא מתרבים הכוכבים. הם לא מתעצמים עוד ועוד. יש מספר קבוע, קצוב. והקדוש ברוך הוא הרי יש לו כוח לברוא עוד ועוד. אז אין לדמות את הבורא לנברא. דבר נוסף, הכוכבים הם מוגבלים בפעולה שלהם.
לכולם בשם יקרא. הרי שם כידוע מבטא מהות. וכל אחד מן הכוכבים יש לו שם. ניתן לדוגמה את הכוכבים, כוכבי הלכת. אז שבתאי נקרא שבתאי בגלל שזה מלשון משבית, מחריב. כבר דיברנו בעבר שכוכב שבתאי הוא הכוח ההרס בעולם. לכן מי שעושה מלאכה ביום שבת שאז שולט כוכב שבתאי, אין לזה קיום. כוכב שבתאי זה אומר השבתה. צדק זה מראה על צדקה, על חסד. מאדים מראה על שפיכות דמים. זאת אומרת, כל כוכב לכולם בשם יקרא. לכל כוכב יש שם. ואם יש לו שם, פירוש הדבר מלאכתו מוגבלת רק לאותו שם. לא יכול להיות כוכב צדק שיוליד אכזריות. המלאכה שלו מוגבלת לצדק. ושל שבתאי להשבתה וכן הלאה על זה הדרך. אז אם כן כל אלה מוגבלים, לכולם בשם יקרא. איך אתה מדמה לו את הקדוש ברוך הוא שהוא בלתי מוגבל?
דבר נוסף, מרוב אונים ואמיץ כוח איש לא נעדר. אם אתה תשאל, אבל הנה אני רואה שלכוכבים יש קיום נצחי. הרי כל דבר לכאורה בטבע אנחנו רואים שיש בו כליה. האדם אפילו מצד עצמו כלה ועובר, ימינו בהם שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה. אבל למה עבדו את הכוכבים? כי הכוכבים זה מסמל על משהו נצחי. השמש לכאורה תמיד קיימת והארץ לעולם עומדת. אז זה גרם לאנשים להתחבר דווקא אל הכוחות, אל הגרמים השמימיים. אז הוא אומר, אם אתה רואה שיש בהם כוח שהם קיימים באופן תמידי, זה לא כוח עצמי, אלא זה מכוח זה שברא אותם. מרוב אונים, מהכוח של זה שיצר אותם ואמיץ כוח, על ידי זה איש לא נעדר. על ידי זה אף אחד מאותם כוכבים וגרמי שמיים לא נעדר. זה לא כוח פרטי שלהם, זה כוח של מי שיצר וברא אותם. אז על זה הוא אומר, אל מי תדמיוני ואשווה? אז אל מי אתה יכול לבוא ולדמות אותי? אל אחד מאותם גרמי השמיים שהם רק פועלים מחמת כוח אחר?
המלבי"ם מסביר שיש הבדל בין אונים לבין כוח. כוח מסמל את הכוח הפנימי. אונים, און מסמל את ההוצאה של הכוח אל הפועל. אם יש לו כוח פנימי, על ידי זה הוא גם פועל ועושה, וזה נקרא און. כמו שאומר יעקב, ראובן כוחי, זה החלק הפנימי, וראשית אוני, זה ההוצאה של אותו כוח אל הפועל. הכוח הפנימי, אומר המלבי"ם, לפעמים קורה שהוא מתעייף. כמו שאנחנו אומרים, הנותן ליעף כוח. ואם אנחנו רואים שהוא באמת מחזק את עצמו וממשיך ומתגבר, אז אנחנו קוראים לזה רוב אונים ואמיץ כוח. אנחנו אומרים הוא מאמץ כוחו. דהיינו, אומנם מצד הפנימיות שלו זהו, כבר אין לו כוח, אבל אני אומר לא, הוא מאמץ כוחו. הכוונה מתגבר כדי לאמץ את הכוח. רב כוח זה אומר שיש לו כוח עצום בפנים. הוא רב כוח בתוכו, יש לו עוצמה אדירה בתוכו. ואמיץ כוח זה אומר לא רק שהעוצמה היא גדולה, הוא גם מאמץ את הכוח להמשיך בו לאורך זמן. ההתמדה, זה החלק של האמיץ כוח. ריבוי הכוח זה רב כוח. ההתמדה שהיא נמשכת לאורך זמן זה מבחינת אמיץ כוח, מאמץ את הכוח לאורך זמן. אז הנבראים שאתה רואה שהם קיימים במציאות, ביש, המציאות הזאת גם רוב כוחם וגם אימוץ כוחם, הכל זה מאיתו יתברך. הוא אמר ויהי, הוא ציווה ויעמוד. ואם כן, אומר להם הנביא, אז למי תדמיוני ואשווה? למי שייך לדמות את הקדוש ברוך הוא? כל מה שאתה רואה פה, את כל גרמי השמיים, זה רק מכוחו ומפעולתו. ואם כן, ודאי שאי אפשר לדמות את הצורה ליוצרה.
הרד"ק מסביר, אומר הרד"ק, שאו מרום עיניכם. תסתכלו בכוכבים, שהכוכבים הם גופים עצומים וגדולים. ותתבוננו בהם ותראו מי ברא אלה. הרי אתם חייבים להבין שהכוכבים הם ברואים ואינם בוראים. אומר הרד"ק, אחד היסודות הבסיסיים ביותר לאמונה בהשם זה לדעת שהעולם מחודש. להבדיל מהפילוסופים וביניהם סוקרטס ועוד, שהאמינו שהעולם הוא קדמון. ואז זה חסך להם הרבה שאלות. איך, מה יש פה? איך, מי עשה? לא, זה היה מאז. זהו, פתר את הבעיה. זה היה, תמיד זה היה ככה. העולם הוא קדמון. זה כופרי החידוש. הם כופרים בחידוש העולם. וכך גם באמת היו רבים מאנשי המדע שסברו בעבר, אבל היום הם כבר מאמינים שהעולם התחדש, רק הם קוראים לזה המפץ הגדול. תקרא לזה המפץ הגדול, נקרא לזה בריאת העולם. זה לא משנה לנו העניין של סמנטיקה איך להגדיר את זה. זה ממש לא משנה איך נגדיר את זה. אבל ברגע אחד הם מסכימים גם הם שברגע אחד התחיל העולם. ברגע אחד הוא התחיל. גם אנחנו, טוב, הם לאט לאט מתקרבים. תראו, הם בסוף יגיעו. הם בסוף יגיעו. לאט לאט הם מתקרבים. כל פעם הם מגלים עוד משהו ועוד משהו, קוראים לזה בשמות אחרים, אבל הם יגיעו בסוף. אז ברור לנו שהעולם מחודש. וזה העניין של שבת. מה העניין של שבת? להאמין שהקדוש ברוך הוא יצר עולמו בשישה ושבת ביום השביעי. זאת אומרת, האמונה בחידוש העולם. עכשיו, כשאתה רואה דבר שהוא מחודש, ברור שיש לו מחדש. כי אם הכוכב הוא נברא, ברור שמישהו ברא אותו. ברור שמישהו חידש אותו. וכשאתה מבין שהוא יש מישהו מחדש, זה לא יכול להיות הוא עצמו. כי לא יכול להיות שהוא ברא את עצמו. לא יכול להיות שהוא חידש את עצמו. עכשיו, מי זה שחידש אותו? אתה חייב להגיע למסקנה שזה אחד. אני אולי אקדים. כל מה שאני מדבר עכשיו זה פילוסופיה. והשיטה הפילוסופית הייתה מאוד מאוד חזקה בזמנו של הרמב"ם, כדרך להוכחה את מציאות הבורא, כדרך להוכחה שהקדוש ברוך הוא הוא אחד ולא נוסף לו, כדרך להוכחה שהעולם הוא לא קדמון. זה הייתה דרך מקובלת. רבנו בחיי בחובת הלבבות, מי שיראה בשער האמונה, שמה מדבר על העניין הזה להוכיח את מציאות הבורא בדרך פילוסופית. עכשיו, חלק מזה זה שלא יכול להיות שיש שניים. למה? כי אם יש שניים, אז נשאל מי קדם למי? מי קדם למי? אם יש שני בוראים, מי קדם למי? ואם אחד קדם לשני, זאת אומרת שהוא בעצם יצר את השני. אז הוא יצר את השני אם הוא קדם לשני. כי הרי שום דבר לא נוצר מעצמו. ואם אני מקבל שיש בורא שהוא קדמון ויש עוד בורא, אז איך יכול להיות שגם הוא קדמון? זה לא שייך. אלא חייב להיות שהראשון יצר את השני. אז חייב להיות שיש רק אחד. אז הוא אומר, אם כן, אתם חייבים להגיע למסקנה שיש בורא אחד שיצר את כל המציאות. אז שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה. תתבוננו בטבע ותגיעו למסקנה שיש מישהו שברא את כל זה. הרי הכוכבים הם נבראים, הם לא בוראים. ואם כן, המוציא במספר צבאם. כוכבים שאי אפשר לספור אותם, המוציא במספר צבאם, הוא יודע לספור אותם.
תראו איזה דבר מגוחך. בזמנו של הרד"ק, הוא אומר, מה שאמרו חכמי התכונה והסכימו, כי יש מספר לכוכבים והם 1098. אתם שומעים? 1098. וזה, זה כמה זה מגוחך. ותראו כבר בגמרא, כמה התחילו לדבר על רהטון ועל קרטון ועל זה, וכמה מיליונים של מיליונים של מיליונים כבר בגמרא מדברים. והם חכמי התכונה הגיעו ל-1098. אז הוא אומר, שלא יהיה לך מזה קושיות. כי גם מה שהם ספרו, זה הכוכבים הגדולים, המאירים על הארץ. ואגב, כל זה גם רק על הגלקסיה שלנו. יש עוד הרבה גלקסיות נוספות, ויש שמשות וירחים נוספים שהם מחוץ לגלקסיה שלנו בכלל. אז מה, למה אתה מגיע בכלל? כמה אתה בכלל יכול לראות? גם היום עם כל הטלסקופים הכי מתקדמים, אי אפשר לראות את כל הכוכבים. אי אפשר לדעת. מה שאנחנו רק יודעים, זה מצד אותות שיש לנו כוחות מגנטיים שאנחנו רואים. יש כוכבים שאי אפשר לראות אותם. רק יודעים שיש איזה כוח מגנטי מאותו כיוון, אז יודעים שיש שמה מסה גדולה שיוצרת את אותו כוח מגנטי. אבל לראות אותם עצמם, כוכבים ודאי רבים שלא שייך בכלל לראות אותם. אז גם מה שהם הגיעו אז, הוא אומר, תדע לך, זה רק על הכוכבים הגדולים. מספרם, מי יודע? רק הקדוש ברוך הוא המוציא במספר צבאם. ולא זו בלבד, אלא גם כן מונה מספר לכוכבים, לכולם שמות יקרא. הקדוש ברוך הוא גם כן יש לו שמות לכל אותם הכוכבים. פירושו של דבר, אומר השם, כשיצרתי כוכב, לא סתם יצרתי אותו, אלא יצרתי אותו למלאכה, הוא קיבל תפקיד מסוים. ושם מבטא מהות, כמו שאמרנו, מבטא את התפקיד שהטלתי עליו. והשם לכולם שמות יקרא, והוא נתן להם תפקיד וכוח לעשות פעולה. כדוגמה מה שאומרים חז"ל, שאין לך כל עשב ועשב למטה שאין עליו כוכב ומזל המכה עליו מלמעלה ואומר לו גדל. אז יש להם פעולות, יש להם תפקידים לעשות כאן בעולם הזה. אז הוא אומר, מרוב אונים ואמיץ כוח. מה זה מרוב אונים? למה זה קשור למה שאמרנו לפני כן? לכולם בשם יקרא מרוב אונים. הקדוש ברוך הוא קרא לכולם שמות בגלל שיש לכל אחד מהם און, פעולה, כוח לפעול באותו דבר. מרוב אונים, כפי ריבוי האונים והפעולות והכוחות הנדרשות מהם, לכולם בשם יקרא. קרא לכל אחד בשם כדי שיפעל כפי מה שנדרש ממנו.
ואם אתה רואה שהנבראים האלה שהם נבראים מעלה, איש לא נעדר. הכוונה היא, אתה רואה שהם שלמים, לא חסרים מאומה. כך היה ביום הבריאה וכך יהיה כל ימי עולם, לא יוסיף ולא יגרע. ואומר הרד"ק, דע לך, תוספת שייכת רק בבעלי חיסרון. אי אפשר להוסיף למי שאינו חסר. הרי, הרי אם אני ארצה להוסיף למשהו שלם, אני רק אזיק לו. אני רק אזיק לו. אם אני יהיה לי מטוס, אני עכשיו ארצה לחבר לו משהו. אם המטוס לא צריך את זה, זאת אומרת שהוא חסר באמת והוא צריך את זה, אז אתה רק הכבדת. אני רוצה לחבר לו עוד גלגל, אדביק לו עוד גלגל. אני מועיל לו או מזיק לו? מזיק לו, הוא לא יוכל לעוף טוב. אבל אם חסר לו גלגל, אז הועלתי לו. זאת אומרת, תמיד תוספת זה רק לחסר. מי שלא חסר, אז התוספת מגרעת לו. אז כל המוסיף גורע. אז מתי התוספת נצרכת? רק למישהו שהוא חסר שלמות. אז הוא אומר, הנה תראו, הכוכבים וכל מה שהקדוש ברוך הוא יצר הם שלמים. מזה תסיק שמי שברא אותם שלם בכל תכלית השלמות. אם זה רק נברא של הקדוש ברוך הוא והוא לא חסר מאומה, אמיץ כוח איש לא נעדר, לא נעדר ממנו שום יש, שום דבר לא נעדר ממה שהקדוש ברוך הוא ברא, אז מזה תכיר את הבורא. זה מה שאנחנו אומרים, מה שהזכרנו, מבשרי אחזה אלוה. אדם יכול להתבונן בגופו, יכול להתבונן במציאות הגשמית, אומר הנביא, מזה תסיק שיש כוח עצום לבורא יתברך. ולכן חז"ל אומרים, כל מי שאינו מחשב בתקופות ומזלות, עליו הכתוב אומר, ואת פועל השם לא הביטו ומעשה ידיו לא ראו. מניין שמצווה לאדם לחשב בתקופות ומזלות? ומי שאינו מחשב, אומרת הגמרא, אפילו אסור לספר הימנו. עד כדי כך. מניין? ממה שכתוב שאו מרום עיניכם. זאת אומרת, אדרבה, כשאדם מתבונן בגרמי השמיים, כשאדם מתבונן בכוכבים, מתבונן בחוכמה האדירה ואיך הם סובבים על מסילותם בדיוק של ממש של שעונים אטומיים, מי שמתבונן בזה חייב להגיע למסקנה שיש בורא לעולם שגדול ורם ונשגב מכל אותם כוחות עליונים שאתה רואה.
הגאון מווילנה יש לו כאן ביאור נפלא מאוד. למה תאמר יעקב ותדבר ישראל, נסתרה דרכי מהשם ומאלוהי משפטי יעבור. הלוא ידעת אם לא שמעת אלוהי עולם השם בורא קצות הארץ, אין חקר לתבונתו. הקושיה של הרמב"ם ידועה ומפורסמת, איך ייתכן הסתירה של ידיעה ובחירה? אם הקדוש ברוך הוא יודע את כל מה שאני עתיד לעשות מראש, אז אם כן איפה הבחירה שלי? הרי לא ייתכן שמה שאני אעשה יהיה בניגוד לידיעתו. אז אם בורא עולם יודע שראובן בשבת הקרובה הוא יחלל אותה, זה אומר שאין מצב שראובן ישמור שבת. אז כשראובן יגיע לשבת ויחלל אותה, הוא בעצם כפוי ואנוס על פי ידיעתו של הקדוש ברוך הוא. ואם תגיד לא, ראובן יכול לבחור לא לחלל שבת, אז חלילה השם לא ידע? כי הרי אמרנו שהשם ידע שהוא יחלל שבת. הרמב"ם מתרץ את הקושיה הזאת ואומר שידיעתו של הקדוש ברוך הוא היא לא כידיעתנו. אין לנו השגה בידיעה של הקדוש ברוך הוא. כמו שאני לא משיג כלל את מהותו של הבורא, אז אני גם לא משיג את ידיעתו. זאת אומרת, בהבנה שלנו, אם יש ידיעה מוקדמת, אין בחירה לאחר מכן. אבל כשמדובר בידיעתו של הבורא, זה ידיעה מסוג אחר. ולכן שם, על אף שיש ידיעה מוקדמת, לאחר מכן יש בחירה. כי גבהו שמיים מארץ, כן גבהו דרכיי מדרכיכם ומחשבותיי ממחשבותיכם. הראב"ד כידוע משיג על זה. הבאנו בזה תשובה נוספת כאשר למדנו בפרקי אבות, הרחבנו בתשובה שבאמת אין כאן סתירה בין הדברים. כך גם כן כשלמדנו את ספר איוב, הבאנו ביאור לעניין. אנחנו לא ניכנס כעת לזה, נרצה להמשיך עם הביאור של הרמב"ם. אומר הגר"א, שים לב, דבריו של הרמב"ם נמצאים כאן בפסוקים בצורה מפורשת. למה תאמר יעקב ותדבר ישראל, נסתרה דרכי מהשם ומאלוהי משפטי יעבור. אתה אומר, לא ייתכן אלא אחד מהשניים. או שנסתרה דרכי מהשם, זאת אומרת, הקדוש ברוך הוא לא יודע מה אני אבחר, ואז על ידי זה יש לי בחירה חופשית. או אם תגיד שהשם יודע מה אני אבחר, אז מאלוהי משפטי יעבור. אין משפט והשגחה על מה שאני עושה. כי אם הקדוש ברוך הוא יודע מה אני אעשה, אז אין לי בחירה חופשית. אז ממילא גם לא ראוי שיעניש אותי. אז מאלוהי משפטי יעבור, לא ראוי שהשם יעשה לי משפט. מה הפסוק עונה על זה? הלוא ידעת אם לא שמעת אלוהי עולם השם בורא קצות הארץ, אין חקר לתבונתו. אין לך שום השגה להבין ולחקור את תבונתו של הקדוש ברוך הוא. אז ממילא אין לך שום הבנה והשגה מהי ידיעתו של הקדוש ברוך הוא, ואיך ידיעתו של הבורא יתברך בעצם לא סותרת את הבחירה שיש לך לאחר מכן. כמו שהרמב"ם מתרץ. כך מבאר הגר"א מווילנה, מתוק מדבש.
למה תאמר יעקב ותדבר ישראל, נסתרה דרכי מהשם ומאלוהי משפטי יעבור. מסביר המלבי"ם, למה תאמר יעקב. אחרי שהוא מנחם את ירושלים, עכשיו הוא עונה לעם ישראל. הרי ראינו בתחילה שהוא פונה לירושלים. עכשיו הוא מדבר אל כלל ישראל. העם, כאשר הם רואים את אורך הגלות, כאשר הם רואים את שלוותם של הרשעים, הם כבר מתייאשים מלצפות לגאולה. והרי כבר ראינו כמה ניסה לשכנע אותם בתחילה, שלא יחששו מהגויים והקדוש ברוך הוא יביא את הגאולה והקדוש ברוך הוא גויים כאין נגדו. הוא חוזר עכשיו ואומר להם, אתם הרי מתבוננים במציאות ואתם רואים שכביכול יש חוסר סדר. אתם רואים שאין השגחה. הצדיקים, העובדים את השם, אתם רואים שהם גולים, אתם רואים שהם דוויים וסחופים. והבוגדים בהשם יתברך, הגויים, הרשעים, אתם רואים שהם בשלווה. למה ישלו בוגדי בגד? ישלו מלשון שלווה. כן, שלווה בארמנותייך, ישליו אוהבייך, זה לשון שלווה. למה הם, אתה רואה שהם מצליחים, הם פורחים כעשב. ובעקבות זה הם כופרים או בהשגחה, או אם יש השגחה, אז אין שכר ועונש. כי הנה אני רואה שאדם עושה נגד רצון השם והשם רואה ולא מעניש אותו, זאת אומרת שאין שכר ועונש. עכשיו, הטענות האלה, אומר המלבי"ם, הם טענות שמשתנות בין שתי קבוצות בעם ישראל. יש את הקבוצה העמך, ויש את הקבוצה היותר משכילה, היותר מחוכמת, שהם בדרגה היותר גבוהה, שגם הם טוענים את אותם טענות, אבל תשימו לב, בדרך יותר פילוסופית. ולכן הכתוב אומר, למה תאמר יעקב ותדבר ישראל. יעקב מדבר על הדרגה הנמוכה של עם ישראל, לשון עקב, אלה שבעקביים. וישראל מדבר על הדרגה הגבוהה שבעם ישראל, לשון שררה, לשון חשיבות. עכשיו תשים לב, אומר המלבי"ם, שכתוב תאמר יעקב וכתוב ותדבר ישראל. יש פה אמירה, יעקב אומר וישראל מדבר. ומה הם אומרים? נסתרה דרכי מהשם ומאלוהי משפטי יעבור. מסביר המלבי"ם שיש הבדל בין דיבור לאמירה. עכשיו תראו איך הפסוק מסתדר בצורה נפלאה ביותר. יש הבדל בין דיבור לאמירה. דיברנו על זה כמה פעמים, המלבי"ם הולך עם הקו הזה בכמה מקומות בתנ"ך. אמירה, אומר המלבי"ם, זה אמירה פשוטה, משפט. אמרתי. לעומת זאת, דיבור תמיד זה דיבור ארוך, מחובר מכמה משפטים, טענות, ראיות, זה נקרא דיבור. גם היום כשאנחנו רוצים לבטא, אנחנו רואים את זה. אמרתי לו. מה זה אמרתי לו? זרקתי לו משפט, אמרתי לו שישתוק. אמרתי לו. אתה לא אומר דיברתי איתו שישתוק. אבל כשאתה רוצה להגיד אני הסברתי לו את המצב, אני אומר אני דיברתי איתו. מה זה דיברתי איתו? זה היה לי שיחה איתו. יש לי דיבור איתך. לא משנה שדקדוקית זה לא נכון, יש לי דיבור איתך, אבל לא משנה, זה רק מוכיח שדיבור זה אומר הרחבת דברים, באריכות. ויעקב, כמו שאמרנו, זה החלק הנמוך, וישראל זה החלק הגבוה. אומר המלבי"ם, לכן תשים לב שהטענות הם שונות. בין הטענות של יעקב לבין הטענות של ישראל, הם שונות. יעקב אומר, למה תאמר יעקב, נסתרה דרכי מהשם. יעקב טוען, אין השגחה. נקודה. הקדוש ברוך הוא לא רואה, הקדוש ברוך הוא לא משגיח, לא מצד חוסר יכולתו חלילה. זה גם ההמון מבין שהשם הוא בעל, הוא מבלי תכלית, אין לו קצה וסוף, אין סוף ליכולתו. רק מה? השם כל כך גבוה, כל כך רם, אנחנו כל כך נמוכים, כחגבים. השם לא משגיח על מה שקורה. זה הטענות של ההמון, זה הטענה של יעקב. אבל לעומת זאת, חכמי לב, שהם הגדר ישראל, הם מבינים שהקדוש ברוך הוא הוא שיא השלמות. ולא שייך על שיא השלמות להגיד שהשם לא יודע מה קורה איתנו, כי אז זה חיסרון בבורא יתברך. ולכן הם באים ואומרים, אוכיח לך באותות ומופתים שהאדם לא חופשי במעשיו. ומדוע? אדרבה, בגלל שאני מאמין שהקדוש ברוך הוא מסתכל, ובגלל שאני מאמין שהקדוש ברוך הוא יודע, ולא רק שהוא יודע, יש לו ידיעה רוחנית עליונה יותר ממה שאני ואתה יודעים. כי אני ואתה יודעים מה שקורה עכשיו, אבל הקדוש ברוך הוא יודע גם מה יהיה בעתיד. זאת אומרת, הקדוש ברוך הוא יודע מה אתה תעשה שבת הבאה, ושנה הבאה, ובעוד עשור. את כל זה הקדוש ברוך הוא יודע. ואם הקדוש ברוך הוא יודע, אז איפה הבחירה החופשית? אז איפה הבחירה החופשית? כי הרי אם הקדוש ברוך הוא יודע ששבת הבאה ראובן יחלל שבת, ועכשיו אתה אומר לראובן, תיזהר ראובן, תשמור את השבת. הוא אומר, הרי אם ראובן לא יחלל שבת, אחד מהשניים. או שאתה תגיד שהקדוש ברוך הוא לא ידע, או שתגיד שהוא פעל נגד רצונו של הקדוש ברוך הוא. ושני הדברים האלה הרי לא יעלו על הדעת. להגיד שהשם לא יודע, לא יעלה על הדעת. אז השם ידע שראובן יחלל שבת. ולהגיד שראובן יעשה נגד ידיעת השם, גם לא שייך. כי אז מה, הוא פועל נגד השם יתברך? גם לא שייך. אז בהכרח מכן לסיכום, שראובן חייב לחלל שבת, כי השם ידע שהוא יחלל שבת. אז איפה הבחירה החופשית של ראובן? אז לכאורה לפי זה, זה טענה פילוסופית מאוד מחוכמת, שבאה וטוענת שאם כן הקדוש ברוך הוא, ידיעתו מכריחה אותנו לעשות. ולכן זה הטענה השנייה, ותדבר ישראל. אלה שהם ישראל, היותר מחוכמים, הם כבר באים עם דיבור, הם באים עם הוכחה, עם טענות. הם לא אומרים נסתרה דרכי מהשם, השם לא יודע. לא, הם יודעים שהשם יודע הכל. והיא הנותנת, שמאלוהי משפטי יעבור. השם לא ישפוט וידון אותי על מעשיי. מאלוהי משפטי יעבור, השם לא ידון אותי, כיוון שכל המעשים שלי הם לא מעשים רצוניים. כי אם הקדוש ברוך הוא יודע, ממילא אז לא ייתכן שאני אעשה אחרת. עכשיו תשימו לב, זה מדוקדק גם בלשון. כי כתוב כאן, נסתרה דרכי מהשם ומאלוהי משפטי יעבור. נסתרה דרכי מהשם, זה יעקב מדבר. זה הדרגה הנמוכה. הדרגה הנמוכה אומרים נסתרה דרכי מהשם. השם זה זה שברא את כל העולם. שם כללי. דרכי מהשם נסתרה. השם לא יודע, זה שברא את כל העולם לא מתעסק איתנו, לא יודע בכלל מה קורה איתנו. אבל לעומת זאת, אלה היותר מחוכמים, הישראל שהם מדברים, אז הם לא אומרים חלילה שהשם לא יודע. הם אומרים, מאלוהי. אלוהי אמרנו תמיד מבטא את ההשגחה הפרטית שלו עליי. יש השגחה פרטית, אלוהי, הוא אלוה שלי, הוא רואה מעשיי בכל רגע נתון. אבל משפטי יעבור. השם יעביר את המשפט מעליי. לא יהיה מצב שהקדוש ברוך הוא ישפוט אותי על כל המעשים שלי.
הלוא ידעת אם לא שמעת אלוהי עולם השם בורא קצות הארץ לא ייעף ולא ייגע, אין חקר לתבונתו. הלוא ידעת אם לא שמעת אלוהי עולם השם הקדוש ברוך הוא בורא קצות הארץ. רש"י מסביר, מי שיש לו כזה כוח ומי שיש לו כזאת חוכמה, הוא יודע את כל המחשבות. והוא ממילא גם כן יודע למה הוא מאחר את הטובה שעתידה להגיע לעם ישראל. לכאורה למה לא שלח לנו כבר את הגאולה? למה לא מוציא אותנו כבר מן הגלות? המטרה היא, אומר רש"י, כדי לכלות את הפשע ולהתם את החטאת על ידי הייסורים. כל חודש, כל שנה שהעולם ממשיך לשרוד, פירושו של דבר עוד שלב בתהליך הזיכוך. עוד שלב בתהליך הזיכוך. אז גם אם אתה רואה שהמציאות היא כזאת שלכאורה כבר מזמן היינו צריכים להיגאל, ועבר קציר, כלה קיץ ואנחנו לא נושענו, הוא אומר לך אל תתייאש. הרי הקדוש ברוך הוא שהוא בורא עולם והוא ברא את קצות הארץ, לא ייעף ולא ייגע. ואם כן, אין לקדוש ברוך הוא מניעה לגאול אותנו. אתה שואל למה אז הוא לא גואל אותנו? אומר לך, אין חקר לתבונתו. אתה לא יכול להבין את מחשבותיו. רש"י מצד עצמו מסביר לנו איזשהו רעיון שיכול להיות במהלך הזה שהקדוש ברוך הוא לא ממהר לגאול אותנו, מכיוון שעוד דור ועוד דור ועוד דור, יש עוד זיכוך ועוד זיכוך ויותר אנשים יהיו זכאים לזכות לחיי העולם הבא. הרד"ק מסביר, הלוא ידעת, אומר הרד"ק, זה על פי דרך השכל. ידיעה כביכול מעצמך. אם לא שמעת, זאת אומרת מישהו הרי לימד אותך. שמה? אלוהי עולם השם. אלוהים זה מלשון שופט. עד האלוהים יבוא דבר שניהם. הרד"ק מסביר שפה רוצה לומר, תדע לך שכל מה שהקדוש ברוך הוא עושה, הוא עושה בדין ובהשגחה. כאלוה ושופט שדן. וכיוון שהקדוש ברוך הוא משגיח על כל העולם, והוא הרי ברא את העולם ותתבונן בזה איזה פלא, שהקדוש ברוך הוא ברא קצות הארץ. ואיפה העולם נמצא? באמצע. מבלי ששום דבר תומך בו, מבלי ששום דבר מחזיק אותו. בורא עולם, בורא קצות הארץ, והנה הוא מחזיק את העולם ותולה ארץ על בלימה. איך זה ייתכן? אומר, אם כך אתה חייב להגיע למסקנה שיש השגחה. והקדוש ברוך הוא נמצא בכל עת, והקדוש ברוך הוא כביכול מחזיק את העולם שיחזיק כמו שהוא נמצא. ואם כן, זה אומר שהשם לא ייעף ולא ייגע. הקדוש ברוך הוא כאשר הוא מחזיק את העולם, זה ברוב כוחו ומחזיק אותו שיעמוד במציאות הזאת מבלי שהקדוש ברוך הוא כביכול מתעייף ויגע במציאות הזאת. אז אם ככה, למה אתה חושב שאין לקדוש ברוך הוא כוח לגאול אותנו? למה אתה חושב שכביכול פה תם כוחו? אם הקדוש ברוך הוא ברא את קצות הארץ ומחזיק את הכדור במרכזו והוא לא מתעייף ולא מתייגע מזה, אז למה אתה חושב שהקדוש ברוך הוא כביכול קשה לו, כבד עליו לגאול אותנו, זה יעייף אותו כביכול, זה מייגע אותו, זה מעל לכוחו? אה, אם כך תשאל, נו, אז למה הוא לא גואל אותנו? טוב, אני מקבל. השם זה לא מעייף אותו, זה לא מעל לכוחותיו, השם הוא כל יכול והוא בורא קצות הארץ ומחזיק את הכדור במרכזו ברוב כוחו. נו, בסדר, יש לו כוח. למה הוא לא גואל אותנו? על זה הוא אומר, אין חקר לתבונתו. להתבונן ולהבין מעשה השם, איננו מכירים ויודעים. זה למעלה מכוחותינו, למעלה מהבנתנו. אין חקר לתבונתו. וכיוון שכך, אז אל תשאל שאלות. רש"י נתן לנו כבר טעם. רש"י נתן לנו איזשהו הסבר. ואחד ההסברים כמו שרש"י אמר, זה שהקדוש ברוך הוא רוצה שהעולם יוסיף עוד ועוד זיכוך שיהיו עוד אנשים שיהיו זכאים לחיי העולם הבא, שעוד אנשים שיתקנו את עצמם. אבל הרד"ק כביכול אומר, אין חקר לתבונתו. אתה הרי ממילא לא יכול להגיע אל חקר הבנת מעשה השם. אז מה יש לך שאלות למה השם לא ממהר לגאולנו?
המלבי"ם מסביר, הלוא ידעת מצד השכל, והמופת, הכוונה הוכחה חותכת. אם לא שמעת, שאמרו לך מצד מה שמפורסם ומקובל. כי אלוהי עולם השם, השם ברא את העולם כולו. ולא תחשוב שרק את העולם העליון, אלא בורא קצות הארץ. הכוונה כל העולמות כולם. ולא תחשוב שהקדוש ברוך הוא רק ירה אבן פינתה, הכוונה עשה את היסודות ולאחר מכן זה נמנע לבד. הוא אומר לא, בורא קצות הארץ. הכוונה היא מתחילה ועד קצה, הכל הקדוש ברוך הוא עשה בכוחו. אז לא תוכל להכחיש, כמו שראינו הרי אליבא דהמלבי"ם, הרי למה תאמר יעקב ותדבר ישראל נסתרה דרכי מהשם? הרי הם טענו דרכינו נסתרה מאת השם, הקדוש ברוך הוא לא רואה, או כביכול אלה שאמרו שהשם כן רואה ומשגיח, אבל עם כל זה אין בחירה חופשית, כיוון שהשם יודע כל מה שעתיד להיות. או שהשם עזב את הארץ אחרי שברא אותה. הוא אומר לך, לא ייעף ולא ייגע. הרי הקדוש ברוך הוא איננו יגע משום מלאכה. ואם כן השם יודע כל מה שקורה. ואם תשאל, רגע רגע, אז אם השם יודע, אז איפה הבחירה החופשית כמו ששאלנו? איפה הבחירה החופשית? הרי השם יודע בוודאות מה אני אעשה. ואם הוא יודע, כבר לא נשאר לי מקום לבחירה. על זה הוא משיב כמו שהרמב"ם משיב. שהרי הרמב"ם כשנשאל בשאלה הזאת, הוא עוסק בשאלה הזאת בספרו ביד החזקה, והרמב"ם אומר, אין ידיעתנו כידיעתו. אומר הרמב"ם, ידיעת השם שונה מידיעתנו. אם אני יודע על משהו שאתה עתיד לעשות, והידיעה היא גמורה, אתה לא תוכל לעשות אחרת. זה ידיעה מוחלטת שכביכול מכריחה אותך לעשות. אבל הקדוש ברוך הוא יודע, יש פה ידיעה שאיננה סותרת את הבחירה החופשית שלך. יש פה הסבר? אין פה הסבר. אלא זאת אקסיומה. האקסיומה היא קביעה. הקביעה אומרת, אין ידיעתנו כידיעתו. אתה בא ושואל על פי הידיעות שלי. אם השם יודע, אני מוכרח לעשות כך. אומר לך לא לא, אצל הקדוש ברוך הוא אין סתירה בין השניים. השם יכול לדעת וזה לא מכריח אותך. איך? אתה לא יכול להבין. אם היה לך את הידיעה שלו, היית מבין. אין ידיעתנו כידיעתו. זאת תשובתו של הרמב"ם. אגב, הראב"ד מתקשה בזה. והראב"ד כותב, לא נהג מנהג החכמים זה. בלשון חריפה הוא כותב על הרמב"ם. ומדוע? אומר הראב"ד, מפני שאם יש לך שאלה שאין לך עליה תשובה, מוטב היה לו לא היית מעלה אותה כלל. אבל להעלות שאלה ולכתוב התשובה היא איננו יודעים, אין ידיעתו כידיעתנו, זה, זה לא תשובה. כבר אם ככה היה עדיף שלא היית מעלה את השאלה. כי ככה עוררת קושיה אצל אנשים ולא נתת תשובה. וזה מה שכתוב כאן, אין חקר לתבונתו. מסביר זאת המלבי"ם, כמו שאומר הרמב"ם, אין חקר לתבונתו. זה לא כמו התבונה שלך, שאם אתה יודע דבר מה בוודאות לא יכול להיות אחרת. אצל השם יש ידיעה ודאית ויכול להיות גם שהבחירה החופשית עדיין לא נשללה מן האדם. אמרנו שיש תשובות נוספות על העניין הזה, ואמרנו שמי שירצה יוכל לשמוע בדיסק של איוב על הנושא של ידיעה ובחירה, יש שמה שיעור שלם על הנושא, ולכן לא הייתי רוצה להיכנס שמה, אנחנו מפרטים תשובות נוספות, התשובות שהם בעצם יותר מקובלות מאשר התשובה של הרמב"ם בעניין. המלבי"ם מסביר, כתוב פה לא ייעף ולא ייגע. אומר המלבי"ם, עייפות זה נובע מהאדם עצמו מצד שהוא מוגבל. צריך דברים חיצוניים כדי להעמיד את כוחו, כמו אוויר, כמו מים. כמו שכתוב, לא שתה מים וייעף. אין לו משהו אחר שמחזק אותו, אז ממילא הגוף נחלש. הגוף הוא מוגבל, הוא חייב דלק, הוא חייב אוויר, הוא חייב מים, הוא חייב מאכל. זה ייעף. מה זה ייגע? ייגע, אדם יגע מחמת מלאכה. יגיעה זה מחמת שאדם מתאמץ, עשה מלאכה. הוא אומר לך, הקדוש ברוך הוא, הכוח שלו הוא לא תלוי בשום דבר אחר, ולכן לא ייעף. הכוח שלי תלוי במה שאכלתי, תלוי במה ששתיתי, תלוי באוויר שאני נושם. אז ממילא כשאחד מהדברים הללו חסרים לי, אני אעף. אבל היות והקדוש ברוך הוא לא נתלה בזולתו, הכוח שלו לא נובע ממישהו חוץ ממנו, אז ממילא לא שייך אצלו עייפות. לא ייגע, מכיוון שהיגיעה נובעת כמו שאמרנו ממלאכה קשה, אצל הקדוש ברוך הוא אין שום דבר קשה. אצל הקדוש ברוך הוא אין שום דבר שמאמץ אותו. כיוון שכך, ממילא לא ייגע. אז אי אפשר להגיד שהשם נתייגע בעקבות דבר מה, בעקבות מאמץ מסוים.
נותן ליעף כוח, ולאין אונים עוצמה ירבה. עם ישראל שעכשיו הם במצב שהם עייפים מחמת הגלות, הקדוש ברוך הוא נותן להם כוח. אומר המלבי"ם, מה זה ליעף כוח ומה זה אין אונים עוצמה? מסביר המלבי"ם, יעף זה אדם, יעף זה עייף, כן? זה אדם שהכוח הפנימי שלו, השורשי שלו, נחלש. אין אונים זה לא, יש לי כוח פנימי, אבל אין לי את הכלים להוציא את הכוח אל הפועל. כמו לדוגמה, חלילה אדם נכה. אז יכול להיות שכוח ורצון פנימי יש לו המון, אבל אין לו את הכלים כדי להוציא, כי אין לו ידיים, אין לו רגליים. או ידיו או רגליו שריריהם לדוגמה נחלשו. אז זה מה שהוא אומר, ולאין אונים, מי שיש לו את הכוח הפנימי אבל רק חסר לו איך להוציא את הכוח אל הפועל, כי חסר לו את הכלים להוציא את הכוח אל החוץ, אומר על זה עוצמה ירבה. השם ייתן חוזק ועוצמה בעצמותיו. זה הכוונה עוצמה ירבה. ירבה תוקף עצמותיו, גם למי שיש לו את הכוח הפנימי, רק חסר לו את האונים, חסר לו את הכוח בעצמותיו, כיוון שאיבריו רכים. ויעפו נערים ויגעו, ובחורים כשול יכשלו. ויעפו הנערים החזקים עכשיו בכוחם, אתה רואה שהם גיבורים, אומר לך ייעפו. וזה תלוי אם הם יהיה להם תקווה להמתין לגאולת השם. מדוע ייעפו נערים? מדוע ייגעו, מלשון יגיעה? מדוע בחורים כשול יכשלו? מכיוון שהם מצפים לגאולה והם רואים שהיא לא באה, אז לכן זה הדבר שמחליש אותם. מסביר המלבי"ם, ייעפו וייגעו. ייעפו זה מעצמו, וייגעו כבר הסברנו קודם על ידי שאני יגע במלאכה ובעבודה מחמת זה יש יגיעה. אז גם הבחורים שיש להם כוח יותר רב מן הנערים, הם מצד עצמם לא ייעפו, לכן עליהם נאמר כשול יכשלו. הבחורים, מה זה בחור? מאיזה לשון זה בחור? מלשון נבחר. הוא במבחר שנותיו, הוא חזק ביותר. הוא לא ייעפו. רק נערים ייעפו וייגעו. אבל בחורים לא ייעפו וייגעו, יש להם גבורה, יש להם עוצמה. אבל יש משהו אחר שיפריע להם. מה? מכשול חיצוני. וזה ההמשך, ובחורים כשול יכשלו. אז גם אלה שיש להם כוח עצמי, כשול יכשלו. זה מי שלא מקווה אל השם. אבל לעומת זאת, מי שמקווה אל השם, הוא באמת יראה כוח ועוצמה בעצמו שכן יוכל להמתין לגאולה עד שתגיע. אני אוסיף פה את מה שרש"י והרד"ק מסבירים. רש"י מסביר, על מי זה נאמר ויעפו נערים ויגעו? זה גבורת הכשדים, שהם מנוערים מן המצוות. ואלה שהם עכשיו, אתה רואה שהם מכים בנו ומושלים בנו ורודים בנו, אומר אל תדאג, ייעפו נערים ויגעו. ובחורים כשול יכשלו. אל תתייאש מן הגאולה. אלה שהם קווי השם, הם יחליפו כוח. אבל אלה שהם ממרים פי השם, אלה שמייסרים את עם ישראל, הם ייעפו וייגעו. כי אדם באופן טבעי אומר, איך ייתכן? תראה איזה גיבורים הם, תראה איזה חלשים אנחנו. אומר אל תחשוש מזה. קווי השם יחליפו כוח. ואלה שהם עכשיו נראים לך כחזקים וגיבורים, הם ייעפו וייגעו. וקווי השם יחליפו כוח, יעלו אבר כנשרים, ירוצו ולא ייגעו, ילכו ולא ייעפו. קווי השם יחליפו כוח. קווי הכוונה כמו קווה. זה הגירסה המקובלת. קווי השם יחליפו כוח, הכוונה אלה שמקווים ומצפים אל השם, הם יחליפו כוח. הם יעלו אבר כנשרים. יש פה פירוש מעניין של הרד"ק. אומר הרד"ק, מה זה יעלו אבר כנשרים? הרי אבר זה נחשב לכנף של היונה או של הציפור. מי ייתן לי אבר כיונה. אז יעלו אבר כנשרים, כתב רבנו סעדיה, כי הנשר יעלה ל-10 שנים גבוה מאוד על פני רקיע השמיים, ויקרב לחום האש, הכוונה אל השמש, ויפיל עצמו לים מרוב חומו. אחרי שהתחמם ביותר, יפיל עצמו לים מרוב חומו. וימרט ויתחדש אחר כן ויעלה אבר. זאת אומרת, מרוב חומו נשרפו נוצותיו, ואז הוא נופל לים, מצטנן, ואז מתחילים לגדול לו נוצות חדשות. ימרט ויתחדש אחר כן ויעלה אבר. וישוב לימי עלומיו. זה גורם לו להתחדש מחדש. וכן כל 10 שנים הוא עושה כזה אוברול כללי, עד 100. בשנת המאה יעלה כמנהגו וייפול בים וימות. על המשל הזה שהיה מקובל בזמנם, אני לא יודע אם זה הייתה מציאות ברורה או שזה היה משל שהיה מקובל, כמו המושג שנקרא עוף החול, שיש איזה אזכרה בדברי חז"ל המושג הזה של עוף שכביכול מת וחוזר ומתחדש. אז על המושג, על המשל הזה שהיה מקובל בזמנם, הוא אומר לך, כך גם כן עם ישראל. יעלו אבר כנשרים, יתחדשו. כמו שכתוב, תתחדש כנשר נעורייכי. שהקדוש ברוך הוא כביכול מחדש, כמו שהנשר אחת ל-10 שנים כביכול חוזר לימי עלומיו, כך גם כן יהיה מצבם של עם ישראל. המלבי"ם מסביר, וקווי השם יחליפו כוח, עד שיעלו אבר לעוף פתאום אל השמיים כנשרים. מסביר המלבי"ם, כתוב כאן ירוצו ולא ייגעו, ילכו ולא ייעפו. למה כתב דווקא את הלשונות האלה? אומר המלבי"ם, מי שרץ, מתייגע. זה מעייף אותו. מי שהולך, לא כל כך מתייגע. אבל תראו בן אדם אחרי שרץ שתי דקות, מתייגע. למה? מתעייף. לעומת זאת, בן אדם יכול ללכת 20 דקות, חצי שעה, שעה, שעתיים, שלוש. ודאי שהכוחות אוזלים, אבל אין לו את היגיעה של בן אדם שרץ. אז מי שרץ, עליו נאמר ירוצו ולא ייגעו. לעומת זאת, ילכו, מי שהולך, הוא לא ייגע, אבל מה קורה בשלב מסוים? הוא מתעייף. כואבות לו הרגליים. אחרי שהלך כמה שעות, אז מתחילה העייפות. על לגבי העייפות הוא כותב, ילכו ולא ייעפו. הם ילכו ולא יתעייפו. עכשיו, כמו שאמרנו, שהאדם שמתעייף צריך לאכול. כי אמרנו עניין העייפות זה אומר החולשה של הגוף, ובעקבות זה שאין לו מאכל. אז מי שילך ולא יאכל דבר מה, יגיע למצב שהוא יתעייף, יגיע למצב שכלו כוחותיו. אומר לך, אבל לעומת זאת, אלה המקווים להשם, ירוצו, אפילו שבאופן רגיל בריצה מגיעים ליגיעה, הם לא ייגעו. ואלה שהולכים, אפילו שבאופן תמידי ההולך מגיע למצב של עייפות, הם ילכו ולא ייעפו. כנגד מי זה אומר? כנגד עם ישראל שהקדוש ברוך הוא עתיד לגאולם ולהשיבם לארצם. אומר על זה הרד"ק, בשובם לארצם לא ייגעו, ילכו בדרך ולא ייעפו. הקדוש ברוך הוא יגאל אותם גאולת עולמים במהרה, מבלי שתהיה להם את העייפות, אלא ילכו בהתלהבות ובחשק ויעלו לציון ברינה.