לפני שנתחיל את הדברים שאומר חזקיהו, נקדים ונאמר שהדברים שחזקיהו אומר כאן הם בלשון, בלשון קצת עמוקה, בלשון שבאה לבטא את גודל רוממות הדברים שהוא רוצה לומר, ולכן אנחנו נשתדל לבאר את הדברים על פי המלבי"ם. אני אמרתי בדמי ימי אלכה בשערי שאול, פוקדתי יתר שנותיי. אני אמרתי בדמי ימי אליך. כל מי שקורא ודאי מבין את הדברים כפשוטם, כמו שהיום מתבטאים בן אדם זה הלך בדמי ימיו. הלך בדמי ימיו רוצים להגיד נפטר בצעירותו. אבל הסכיתו ושמעו מה המלבי"ם מסביר. המלבי"ם מסביר, באופן עקרוני עניין מושג הזמן, ידוע שזה נושא שדיברו עליו המון. מהו בעצם הזמן? מישהו מכם פעם פגש את הזמן? זה משהו שאפשר למשש אותו, לראות אותו, להריח אותו? גם מה בכלל המהות של הזמן? האם זמן זה משהו שמישהו המציא כמושג, או קיים בטבע? הרמב"ן, הרמב"ן אומר יסוד שאיינשטיין לקח לו 800 שנה לעלות עליו, אבל בסוף גם הוא הגיע אליו. הרמב"ן כותב שהזמן, אומר הרמב"ן, שייך רק במקום ששייך בו חומר. מקום שלא שייך בו חומר לא שייך זמן. פירושו של דבר שמהות הזמן היא בעצם מהות מופשטת, אבל זו מהות שעוברת על דבר גשמי. זאת אומרת, אם יש דבר גשמי, אז שייך לגביו זמן. מה, מה הזמן עושה בעצם לדוגמה? התבלות של הדבר. כל יום שעובר עליו, הדבר הזה הולך ומתבלה וחל בו שינוי, זה דוגמה למהות הזמן. אבל אם אין בעצם שום חומר בטבע, אין שום חומר כלל, אז גם כן לא שייך זמן. על פי התיאוריה הזאת אגב בונים היום מאיצי חלקיקים, על פי התיאוריה הזאת כל המושג של האטום כידוע. במציאות אגב, על פי, על פי הקביעה של איינשטיין, אם לדוגמה יקחו תינוק ויטיסו אותו במהירות האור בתוך חללית, וישאירו את אחיו התאום כאן בארץ, אומר איינשטיין בעוד 10 שנים תוריד את החללית, אז תראה שני אחים תאומים, אחד בן יומו והשני בן 10. זה שנשאר כאן בארץ גדל. וההוא שהיה בחללית, איינשטיין טוען שבמהירות האור הזמן מתאפס. זאת אומרת דבר שמגיע למהירות האור, הזמן פשוט עומד מלכת. זה תיאורטי לחלוטין, כיוון שאין דבר שיכול להביא אותו למהירות האור. אין דבר שאפשר להביא אותו למהירות האור, ועל פי מה שאיינשטיין אומר זה גם לא שייך, כי דבר שיביאו אותו למהירות האור הוא יהפוך ממסה לאנרגיה. הוא בעצם הוא כבר יהפוך להיות מין איזה שהם גלי אור, הוא כבר, הוא כבר לא יהיה דבר חומרי. לא שייך במהירות האור מציאות של חומר. אבל היום בכל אופן, מבחינה מעשית, אנשים שמגיעים למהירות גבוהה, שתי מאך, מהירות הקול אני מדבר, או אנשים שטסים בחללית במהירות מאוד גבוהה, השעון שלהם מתחיל להאט. הוא לא עובר במהירות שהשעון שלנו עובר. זאת אומרת שבעצם אתה רואה שמושג הזמן תלוי במושג המרחב והמקום. תלוי בחומר, במקום שאין חומר כמו שאומר הרמב"ן, אין זמן. אגב וזה גם כן תשובה לאותה שאלה שרבים שואלים, מה עשה הקדוש ברוך הוא לפני שברא את העולם? שבוע לפני, חודש לפני, שנה, מיליון שנה. זה בכלל לא מתחיל, כי הרי העולם זה חומר. לפני שהיה חומר לא היה זמן. מאיפה מתחיל הזמן? כל הזמן תלוי במציאות החומר. כשאין מציאות לחומר, אין גם כן מציאות לזמן.
עכשיו, כשאדם חי, מתנועע, יש תנועה כביכול של החיים, לאו דווקא שלו, אבל נתפוס בדוגמה של אדם כי על זה הוא מדבר כאן, אז בעצם אנחנו אומרים שהזמן נע. כאשר האדם כבר מת, אז אנחנו נגיד שהזמן דמם, אבל עדיין אי אפשר להגיד שאין זמן. יש גוויה, יש גופה, זה עדיין חומר. כשהגופה הזאת תתעכל, נגיד לא יישאר ממנה כלום, אז נגיד הזמן התאפס. אין כבר משמעות לזמן, אם אין את החומר, אין משמעות לזמן. אז עכשיו לפי זה כעת נבאר את מה שהוא אומר. אני אמרתי בדמי ימי אלכה בשערי שאול. אומר, אומר חזקיהו, אני סברתי בדמי ימי, דמי זה מלשון דומם. כאשר הזמן אצלי יהיה דומם, ואמרנו מתי הזמן דומם? כאשר הבן אדם הוא גופה. אין לו את התנועה, הזמן הוא לא דינמי, הזמן כביכול עומד, יש זמן אבל הוא בחינה של דמי ימי. אליך. מה זה בדמי ימי אליך בשערי שאול? הוא אומר, זה אומר אתה מבין מכאן שהוא עדיין לא הגיע למצב של אפיסה מוחלטת, הוא עוד בשערי שאול, הוא עוד רק נפטר. מה שנקרא הגיע רק לשער. זה עתה נפטר. אומר אני סברתי שאני אגיע כבר למצב כזה שאני בדמי ימי, הכוונה שהימים שלי יהיו בבחינה של דוממים, שותקים, לא מתנועעים, כי כשאדם חי ימיו מתנועעים, וכשבן אדם מת כביכול ימיו כבר דוממים. ואז אמרתי אלכה בשערי שאול עם דמי ימי, הכוונה טרם יבלה אותי השאול שמבלה את הגוף, אז כביכול יהיו דוממים ימי. אבל אחרי שכבר יבלה אותי השאול, אני כבר לא אהיה בשערי שאול, אלא השאול יביא אותי למצב של אפיסה מוחלטת, כביכול ירקיב את הגוף ולא יהיה מאומה, אז הזמן כביכול יעמוד. ולא רק יעמוד אלא כביכול יתאפס, אין משמעות לזמן כשאין חומר. אז כביכול ביחס אליי, אומנם הזמן הכללי ממשיך ללכת, אבל אם אני בודק כביכול את השעון שלי, השעון שלי התאפס, כי גמרנו, אני כבר התאפסתי מצד עצמי, אני כבר לא חומר, אין כלום, נרקב, לא נותר מאומה. פוקדתי יתר שנותיי. ממילא יחסרו אצלי יתר שנותיי. כי אם נגזרו לי עוד כך וכך שנים ואני עכשיו הגעתי למצב של אפיסה מוחלטת, אז גם אין זמן, אז פוקדתי, נחסרתי את יתר שנותיי. כביכול אותם השנים שהייתי אמור לחיות, נחסרו כעת מחיי.
אמרתי לא אראה יה, יה בארץ החיים. לא אביט אדם עוד עם יושבי חדל. יש כאן תוספת ברש"י, אני רוצה קודם כל לראות אותה. אמרתי לא אראה יה, לא אשתמש עוד בשם יה. שם י"ק. בארץ החיים. למה רק בארץ החיים? כי רק חיים משתמשים בו. אבל המתים אינם רשאים. שנאמר לא המתים יהללו יה. כביכול זה שם שהמת לא מסוגל להזכיר אותו. ולכן אם בן אדם פגש איזשהו דמות ושומע ממנו שם י"ק, כתוב בספר חסידים שידע שזה לא מן המת. ואם נגלה אליו המת בחלום ואמר שם י"ק, שידע שזה לא המת. זה שד או משהו מעין זה, אבל זה לא המת. כי המת לא מסוגל להגיד את השם י"ק. לא המתים יהללו יה. חוק למתים שאין מזכירים שם בן שתי אותיות לעולם. אז אמרתי לא אראה יה, אני כבר אמרתי שאני כבר יותר לא...
לא ישייך שם יה אצלי. דהיינו, אני עומד לעבור למצב של מוות. עוד הסבר מה שמביא הרד"ק בשם אביו, שלא אראה יה הכוונה לא אראה מעון יה. הכוונה בית המקדש. כביכול לא אוכל יותר לבוא לבית המקדש. אמרתי לא אראה יה. איזה בית המקדש? בית המקדש כאן התחתון. לא אראה יה בארץ החיים, שזה מעון השם כאן בעולם הזה.
עם יושבי חדל, חדל הכוונה כמו כבש כשב, שלמה שמלה, מן הפעלים ההפוכים. אז יושבי חדל הכוונה כמו יושבי חלד. ולמה זה נקרא חדל? זה בא לסמן, לסמל את העולם הזה שזה עולם של חידלון. כן? זה עולם שסופו להגיע אל החידלון. לעומת זאת העולם המציאות הרוחנית היא לנצח. אבל שית אלפי קאים עלמא וחד חרוב, נכון? יחרב האלף השביעי. אז לכן זה נקרא חדל, לשון חידלון.
טוב, נראה מה אומר המלבי"ם. הוא מתאר עכשיו, אומר המלבי"ם, את המצב שלו שבו הוא יהיה אחרי המוות. הוא אומר אני אמרתי שמה, אחרי המוות, לא אראה יה. מסביר המלבי"ם, השגת השכל כאשר הוא עדיין מחובר אל הגוף, שונה לחלוטין ממה שהשכל משיג כאשר הוא נבדל, כאשר הוא נפרד מן הגוף, כאשר החומר לא מגביל אותו. זאת אומרת, אם ישאלו את הבן אדם מה ההשגה שלו בקודשא בריך הוא בתוך גוף, זה יהיה משהו שונה לחלוטין מאשר ההשגה שלו כאשר הוא כבר עזב את הגוף והנפש שלו היא רוחנית יותר ומסוגלת בכלל להשיג מושגים רוחניים.
עכשיו, כעת אין לו אפשרות להשיג את זה. מדוע? כי זה בדיוק כמו שננסה להסביר לעיוור מה זה צבע לבן. מה זה צבע ירוק. מה זה צבע אדום. עיוור מבטן ומלידה. מה תסביר לו מה זה לבן? לבן כמו חלב, הוא יגיד לך זה רטוב. לא, לא, זה לא קשור. לבן, לבן, אני אומר לך לבן, כמו שלג, אז זה קר הוא יגיד לך. לא, לא קשור לקר. זה... למה הוא לא מבין? כי אין בכלל מושג כזה אצלו של צבע. ברגע שאין בכלל מושג אז אז אין לו אפילו התחלה. כי הרי כל הבנה שלנו תלויה במשהו קודם. כשאני רוצה להסביר לך משהו, אתה יודע למה זה דומה? אתה יודע למה קרקר דומה? אתה מכיר לחם? תחשוב שייבשו אותו ועשו אותו דק יותר והוא נהיה פריך ו... יש לך התחלה של השגה, כי לחם אתה מכיר. ומה זה לייבש אותו אתה מכיר. אז אני יכול להתחיל לדבר, כי העולם שלנו הוא עולם של דימויים. אני רוצה להסביר דבר מה, אני מדמה אותו למשהו אחר. אבל אם אני רוצה להסביר לך מימד נוסף שבכלל לא שייך, לא מוכר בתודעה שלך, אני לא יכול להסביר לך אותו. כי אין לי למה לדמות.
ולכן תמיד שרוצים לדמות מושגים רוחניים, ספירות, מה מדברים? אורות. אבל מה, למעלה יש אורות? חס ושלום. כתוב שמי שחושב כך ומהרהר כך מגשים את האלוקות. לא לא לא ראיתם כל תמונה. זה אזהרה, אחת מהאזהרות שמזהירים את האנשים שעוסקים בדברי קבלה שחס ושלום לא להגשים את הדברים, המושגים הרוחניים. לא לחשוב שיש שמה יד ורגל ואור ו... אלא מה? מכיוון שאין לנו בכלל השגה, אומרים לי מה המושג המופשט הגבוה ביותר שאתה יכול להבין? זה אור. כי אור זה מושג רוחני קצת, כי הוא הוא דבר לא מוחש. כל דבר שאני אסביר לך, אני אגיד לך חרס, אז אתה מכיר, הנה אני נוגע, זה צלחת. עץ, אני נוגע, זה גשמי. אבל מי תפס פעם אור? כיוון שכך, אז אני רוצה לדמות משהו הכי גבוה, הכי גבוה שאתה יכול להבין זה אור. אבל שלא תחשוב ששמה מדובר באורות. כך גם כן כאן.
אמרתי לא אראה יה. הכוונה, אני לא אראה יותר את השם במושג ובתפיסה ובהבנה שאני רואה אותו היום כשאני בתוך גוף גשמי. שהתפיסה שלי היום היא מגושמת, של אדם שנמצא בתוך גוף, אדם שנמצא בתוך חושך. ואז, יה בארץ החיים. איזה יה לא אראה? את השם כפי שהוא באמת יה בארץ החיים. כמו שקולטים את השם כפי שהאדם רואה אותו בארץ החיים. הכוונה היא, כאן בעולם הזה אנחנו קולטים ומשיגים את השם יתברך בשונה לחלוטין מהמציאות האמיתית שלו. לא אראה יה אשר בארץ החיים, את זה אני כבר לא אראה. אלא איזה יה אני אשיג? י-ה של העולם הרוחני, של התפיסה האמיתית יותר, של האדם אחרי שהוא כבר נפרד מן הגוף.
כי הסברנו כמה פעמים, הסברנו כמה פעמים שהגוף זה מסך. הגוף זה חומר עכור שיוצר הפרדה בינינו לבין השם. מה מפריד, מה גורם לנו לא להשיג את האלוקות במלוא מהותה? זה הגוף, זה החלק הגשמי של האדם. ככל שהאדם יותר מרומם את הגוף שלו, הכוונה מזכך אותו, הוא יכול להשיג את האלוקות מבלי מסכים ומבדילים. אבל ככל שהגוף יותר גשמי ושקוע בתאוות, כך גם כן ההשגה הרוחנית שלו מתמעטת, מתגמדת. אז אמרתי לא אראה יה, יותר לא אראה את י-ה, איזה י-ה? י-ה כפי שמשיגים אותו בצורה המוגבלת בארץ החיים. אלא אני עכשיו כבר אראה את השם ברמה רוחנית הרבה יותר גבוהה, כי אני כבר אפרד מן הגוף. אני כבר אמרתי, אני עומד להיפרד מן הגוף, אני עומד למות.
לא אביט אדם עוד עם יושבי חדל. דבר נוסף, הנשמות, מה שנקרא השכלים, אחרי הפטירה, הם לא משיגים השגה חושית כמו שאמרנו. ההשגה שלהם היא השגה שכלית. זאת אומרת, כשאני רואה פה, אני חייב את כלי הראייה כדי לראות. אני חייב עיניים. כשאני טועם, אני חייב את כלי חוש הטעם כדי לטעום. כשאני מדבר, אני חייב את כלי הדיבור. אדם שפגומים אצלו כלי הדיבור הוא לא יוכל לדבר, הגם שבנשמה שלו לא פגום כלום, לא חסר כלום. ולכן כאשר תצא נשמתו מן הגוף, הוא כן יוכל לתקשר עם הנשמות האחרות לדוגמה. אבל הוא היה אילם. אילם זה בעיה של הכלי פה. הכלי, הדיבור אצלו פגום. אבל הנשמה מצד עצמה אין בה חיסרון, היא שלמה.
אז הוא אומר, יוצא איפה שכאשר אנחנו לדוגמה בתור נשמות, כנפרדים מן הגוף, אנחנו משיגים אחד את השני באותה צורה? ודאי שלא. אנחנו במהות אחרת, בישות אחרת. וזה מה שהוא אומר, לא אביט אדם עוד עם יושבי חדל. אני כבר לא אסתכל עליך, על האדם שמחוץ לי, כמו שמסתכל אדם הנמצא כאן בארץ, יושבי חלד. אדם הנמצא כאן בארץ תופס את זולתו בצורה מסוימת, רואה אותו, משיג אותו בצורה מסוימת. אבל בתור נשמה, כל ההשגה אחרת לגמרי. לדוגמה, יכול להיות שאני עכשיו תופס אותך כאדם זר לי, ובזמן שכשבתור נשמה אני פתאום אראה שאתה חלק מנשמתי ותיקונך תלוי בתיקוני. אני רק נותן את זה כדוגמה, אבל יכול להיות עוד שינויים רבים ועצומים איך נשמה אחת תופסת את זולתה בתור נשמה, לעומת איך אדם תופס את זולתו בתור בתור גוף. וזה מה שהוא אומר, אני חשבתי אני כבר עומד לצאת מן הגוף, אני כבר לא נשאר כאן בעולם הזה, כבר הרגשתי שאני על עברי פי מוות. וממילא לא אביט אדם עוד עם יושבי חדל, אני כבר לא אתבונן על אדם כמו שיושב חלד, כמו שאדם גר בעולם הזה, כמו שהוא מתבונן על אדם. אלא אסתכל על הדברים בצורה רוחנית כמו שנשמה קולטת נשמה אחרת.
דורי נסע ונגלה מני כאוהל רועי. קיפדתי כאורג חיי, מדלה יבצעני, מיום עד לילה תשלימני. טוב, פה חייבים את המלבי"ם. אחרי צירוף של כל כך הרבה מילים לא ברורות, בואו נראה מה המלבי"ם מסביר כאן. אומר המלבי"ם, דורי נסע ונגלה מני. דורי, מסביר המלבי"ם, ההיקף שמקיף את כל זמן משך חיי האדם נקרא דור. מאיזה לשון זה דור? אומר המלבי"ם, זה כמו כדור. כדור זה היקף. זה כמו, איך אומרים אגב להסתובב בערבית? דור. דורי דורי, נכון? דוואר, נכון? מסתובב. היקף. זה המושג של דורי. הכוונה היא להקיף, להסתובב. דורי, הכוונה ההיקף של הזמן, שנות דור. כאשר האדם כבר הפך להיות למצב של גוויעה או אפילו הגוויעה כבר נרקבת, אז כביכול הדור שלו נפסק. המציאות של הדור, מה שחופף עליו נפסק.
אומר המלבי"ם, נרצה נמשיל את זה, זה כמו אוהל שחופף, אם נגיד, ניתן דוגמה, נתאר לעצמנו שהאנשים וחייהם הם כמו פס ארוך שהתחיל נגיד מאדם הראשון ומתקדם דור אחר דור, דור אחר דור. שנות הדור הם דומים לאוהל שנוסע קדימה. כביכול עכשיו זה הדור הזה, עכשיו נולדים עוד, זה הדור הבא, עוד דור, הולך נוסע קדימה. ואלה שעד עכשיו היה האוהל חופף עליהם, מה איתם? הם כבר מתו, והאוהל כבר לא חופף עליהם. שנות הדור כבר התקדמו. הם נשארו כביכול, הם נוסעים אחורה והאוהל נוסע קדימה. וזה אנשים חדשים שנולדים ועוד הדור עכשיו מעליהם. ואלה שכבר נפטרו, האוהל הזה כביכול כבר עבר אותם. האוהל הזה כבר איננו חופף עליהם. וזה מה שהוא אומר, דורי נסע ונגלה מני. האוהל הזה שכביכול בא מציין את הדור, כביכול את מי שקיים כעת בעולם, כבר נסע. הוא כבר התקדם. נגלה מני, הכוונה המציאות שלי כבר הפכה להיות גלויה, כי אם האוהל לא חופף עליי, אז ממילא אני כבר הפכתי להיות מציאות של גלוי, זה אומר כבר חלפו שנותיי. חלפו ימות דורי. הדור שלי כביכול כבר הסתיים. אני עכשיו מגולה, אני כביכול בלי אוהל.
קיפדתי כאורג חיי, מדלה יבצעני. קיפדתי, המלבי"ם מסביר, זה מלשון, לא מלשון כמו שאומרים היום להקפיד, אלא הכוונה היא מלשון קשרתי. הוא מביא לזה כמה דוגמאות, קפדה בה, זה עוד פסוק, או קיצור בכל מקום התרגום מבאר קיצור זה קפדה. כן? אז גם פה, קיפדתי, מסביר המלבי"ם, הכוונה קשרתי כאורג חיי. המליצה כביכול, אומר המלבי"ם, מתארת את הזמן של האדם כמו בגד, שכל פעם מוסיפים עוד חוט ועוד חוט ועוד חוט. כשמסתיימת האריגה, הבגד מושלם, כביכול בזה מסתיימים גם חיי האדם. האדם כביכול חייו נמשלו לאריגה של בגד. מהרגע שהוא נולד זה החוט הראשון, וכך לאט לאט עוד חוט ועוד חוט ועוד נימה ועוד חוט ונקשר ונתפר, עד שהחוט האחרון, זה סוגר, זה חותם את הבגד, המכה בפטיש, בזה כביכול האדם נפטר. החיים כמו מורכבים מחוטים דקים שארוגים זה בזה. כך גם כן מובא אצל איוב. איוב אומר, איוב מזכיר גם כן את העניין הזה שהחיים קשורים לאריגה כביכול, כמו אריגה שאדם אורג בכל רגע ורגע עוד חלק בחייו. אז הוא אומר, אני קיפדתי וקשרתי את חיי מהחוטים האלה, שזה בחינה של שניות ורגעים. כל רגע, כל שנייה זה עוד חוט, זה עוד קשירה, כמו האורג. והחוט הזה עדיין כביכול האריגה הזאת עדיין לא נשלמה. הבגד הזה עדיין לא שלם. זאת אומרת, יש לי עוד פרק של חיים כדי לחיות.
אבל אתה, מדלה יבצעני. על ידי הדלה, הדלות בה אני נמצא, הכוונה החולי שלקיתי בו, יבצעני, כביכול הקדוש ברוך הוא משלים את הבגד הזה בזמן קצר. זה בגד ארוך, יש לי עוד הרבה עד שאסיים לארוג אותו. אבל מרוב הדלות שאני רואה שאני נמצא בה, הכוונה החולי שלי, שזה אומר שאני עומד להיפטר מן העולם, זה אומר שהשם עומד לסיים את הבגד הזה ברגע אחד. כביכול הבגד הזה יושלם ויסתיים, ואז זה מרמז ומסמל את הפטירה שלו.
מדלה יבצעני, מיום עד לילה תשלימני. דבר שהיה אמור לקחת ימים ושנים ארוכות עד שאסיים את הבגד כביכול, הכוונה את מסכת חיי, מיום עד לילה. מיום עד לילה, הכוונה פרק זמן כזה כל כך קצר, תשלימני, משלים את הבגד הזה. כביכול יושלמו בזה חיי.
שיוויתי עד בוקר כארי, כן ישבר כל עצמותי. מיום עד לילה תשלימני. לעומת זאת, אומר המלבי"ם, אני התחזקתי בלילה כנגד הדלות שאמרנו, שהגיע למצב של חולשה, והחולשה הזאת הוא מרגיש, זה עומד לסיים את הבגד כביכול ברגע אחד. אז שיוויתי עד בוקר כארי, חשבתי שאני אהיה כארי, אני אתגבר. אבל כן ישבר כל עצמותי. אותו ארי שחשבתי שיסמל את ההתגברות כנגד החולי, הוא עצמו משבר כל עצמותי. מה כוונת הדברים? מסביר המלבי"ם, שהוא נוסף לחוליו נתווסף לו הקדחת. הקדחת זה חום שיש לו לאדם. עכשיו לפעמים החום הזה שיש לו לאדם נותן לו מין תחושה של כוח. כי החום הזה כביכול זן את הגוף ונותן לו מין תחושה של כוח. אדם שיש לו חום גם לא צריך לאכול. הגמרא אומרת שהחום זן את הגוף, הוא מפרנס את הגוף, אין לו חשק לאכול, אין לו תיאבון לאכול. כי החום כמו כמו מאכיל אותו. אז זה כמו מה שנקרא עובד בטמפרטורות גבוהות. הוא מרגיש שכביכול הנה הוא יש לו איזשהו כוח, יש לו חום. אז שיוויתי עד בוקר כארי, חשבתי אם ככה זה אומר שאני כבר עומד להתגבר על החולי. אבל אז נוכחתי לראות שכארי כן ישבר כל עצמותי. הארי הזה, הקדחת הזאת, זה לא חום פנימי, זה לא משלך, אלא זה כמו אש זרה. זה חום הנוסף לחום הגוף. כי לפעמים כשבן אדם הוא מגיע למצב של לדוגמה לפני המוות, אז יש ירידת טמפרטורה של הגוף. יש מצב שהגוף הולך ומצטנן. מתקרר. ואז ברגע שהרגשתי חום, אמרתי או, זה אומר שאני מתחיל להתגבר כארי. אבל אז התברר לי זה לא החום של הגוף חזר אליי. זה חום חיצוני, זה הקדחת שאוחזת אותי. ואז אם כן, זה חום של זה לא ארי שבא כביכול לחזק גופי, אלא זה ארי שישבר כל עצמותי. זה ארי שרק ישבור לי את הגוף, זה אש זרה. עד שבמצב הזה אני חושב לעצמי, מיום עד לילה תשלימני. אני כבר לא אשרוד. מהיום עד לילה, פרק זמן כל כך קצר, כבר יושלם הבגד הזה כמו שדיברנו עליו בפסוק הקודם, הכוונה יושלמו חיי ואגיע אל המוות.
כסוס עגור כן אצפצף, אהגה כיונה. דלו עיני למרום, השם עשקה לי, עורבני. כסוס עגור כן אצפצף. מסביר המלבי"ם, איך בתוכו כביכול, בתוך חזקיהו היו שני שתי תפיסות כביכול מנוגדות, שני רעיונות מנוגדים. מצד אחד הוא כבר הרגיש שזהו, הוא עומד לעזוב את העולם. הבגד הזה עומד להסתיים, הוא עומד כאן לסיים את תפקידו. ואז הוא נדמה לעצמו כסוס ועגור. סוס ועגור, זה לא מדובר על הסוס הצוהל, אלא מדובר על שני מיני עופות. זה מופיע במקום נוסף, כתוב ותור וסיס ועגור. הכוונה היא שני מיני עופות. והמיוחד בשני מיני העופות הללו, כלשונו של המלבי"ם, ממשפחת העופות הנוסעים. מה שנקרא היום הציפורים הנודדות. פה כתוב כסוס, שם כתוב סיס. אומר המלבי"ם, זה אותו סוס, הסיס זה היינו הך. סוס זה סיס, זה אותו דבר, זה אותו עניין. כן. אז כסוס עגור כן אצפצף. הרי הסוס הוא לא מצפצף. מי מצפצף? זה העופות. והוא לא קישר בין סוס הבהמה לבין העוף, מה הקשר? ולכן הוא מסביר שזה מדברים פה על שני מיני העופות, כך גם שאר המפרשים מסבירים, שהסוס והעגור פה מדברים על שני מיני העופות.
אז כמו שהסוס והעגור, שני העופות הללו, הם נודדים. מתי הם נודדים? בחורף. לאן הם נודדים? למדינות החמות יותר. זה העופות הנודדים. אז הוא אומר, כך גם כן, כאשר אני הרגשתי את החולי שלי, אני הרגשתי כמו סוס ועגור שמרגישים בבוא החורף. מה הסוס והעגור מרגיש בבוא החורף? שהנה מתקרב המוות. כי הרי הוא לא מסוגל לשרוד שם בארצות הקרות. כשיש שלג, כשיש קור, הכל כביכול נכנס לקיפאון, ואז המוות כביכול יעטוף גם אותו. מה הוא נאלץ לעשות? לנדוד. ללכת לארצות החמות. הוא אומר, הוא מצפצף ונוסע אל הארצות החמות, כביכול מחפש חיים. כך גם כן אני הרגשתי כסוס עגור כן אצפצף. כמו מי שכבר כנפי המוות פרוסות עליו, כבר אני עומד להגיע אל ארצות החיים. מה זה ארצות החמות? נדבר פה עכשיו למעלה. אני עומד להתחבר אל האין סוף ברוך הוא, אני עומד למות.
עכשיו תשימו לב, המלבי"ם אומר שדלתות הכתוב מקבילות. דלתות הכתוב מקבילות זה דרך שהמלבי"ם מבאר בפסוקים רבים. באיוב זה מאוד מקובל, בעוד מקומות גם כן המלבי"ם הולך על פי הקו הזה. בישעיהו הוא לא הביא את זה הרבה, אבל גם בישעיהו זה מצוי. דלתות הכתוב מקבילות, זאת אומרת אם הכתוב כולל בתוכו ארבעה משפטים לדוגמה, אז דלתות הכתוב מקבילות אומר שמשפט אחד ושלוש הם מהווים המשך ישיר, ומשפט שתיים וארבע מהווים המשך ישיר אחד לשני. זאת אומרת, משפט אחד פותח, הסיום שלו זה שלוש. משפט שתיים פותח, הסיום שלו זה ארבע. אז אם נרצה עכשיו את הפסוק הזה לחלק לארבעה חלקים: כסוס עגור כן אצפצף, אהגה כיונה. דלו עיני למרום, השם עשקה לי עורבני. ערבני. אז אם עכשיו אנחנו נרצה לחבר את דלתות הכתוב ונקבע שהם מקבילות זו לעומת זו: כסוס עגור כן אצפצף, דלו עיני למרום. אהגה כיונה, השם עשקה לי ערבני. זה דלתות הכתוב מקבילות, וכעת נבאר איך הוא מבאר, איך הוא מסביר את הפשט בפסוק. כסוס עגור כן אצפצף, אני כביכול מצפצף כסוס, כמו אותם ציפורים שהם הולכות אל המקומות החמים, לאן? דלו עיני למרום. אז אני כבר מרגיש שאני עומד להגיע למעלה. אני נודד כאן ממקומי, זה מקום שהגיע אליו המוות, אני לא אשאר כאן. אהגה כיונה, השם עשקה לי ערבני. אבל מאידך גיסא, כמו שאמרנו שהיו לו פה שני רעיונות מנוגדים, שתי תפיסות מנוגדות בתוכו. מצד אחר הוא אומר אהגה כיונה. כמו היונה ששומרת את הקן שלה, היא לא זזה ממנו, כך עכשיו אני מרגיש כמו שיש כאילו המוות בא לעשוק ממני את הקן שלי, ואני כמו הוגה כיונה וצועק, ומה צועק? השם, עשקה לי, ערבני. השם ריבונו של עולם, תראה, רוצים לעשוק אותי. ערבני, הכוונה תהיה ערב לי, תציל אותי מאותו נזק שעומד לקרות לי.
מה אדבר ואמר לי והוא עשה. אדדה כל שנותי על מר נפשי. עכשיו הוא מתאר שתוך כדי שהוא ככה מחשבתו משוטטת בין שני הדברים הללו, מצד אחד הוא מרגיש שכבר עומד למות, מצד שני הוא צועק להשם, אנא השם תן לי עוד חיים. אז הוא אומר, מה אדבר? הרי לכאורה לריק אני מתפלל כשאני מבקש שהשם יערוב לי, השם יציל אותי מהמוות הבא לעשוק אותי. הרי אמר לי והוא עשה. השם כבר אמר, מת אתה ולא תחיה. ואם כן, מה אתה מתפלא? והוא עשה. המציאות שאתה חווה עכשיו, השם קיים את מה שהוא אמר. זאת אומרת, זה לא הפתעה, זה לא משהו לא טבעי. השם מראש שלח אליך נביא, אמר, והוא עשה.
אדדה כל שנותי על מר נפשי. אבל הוא חוזר ואומר, אני אדדה כל שנותי על מר נפשי. הכוונה במחשבתי אני כבר דילגתי על כל שנותי. וגם נדדתי ודילגתי על מר נפשי. כביכול כל השנים שעוד נותרו לי לחיות, אדדה. אדדה זה מלשון דילוג, כן? כמו אדדה מדבת אלוהים. כביכול השנים שעוד נותרו לי לחיות, כבר דידיתי אותן, כבר כביכול דילגתי אותן, כאילו הן כבר לא במציאות. וגם דילגתי על מר נפשי. זאת אומרת, יש שלב שכשאדם עוד יש לו תקווה, אז יש לו מרירות מאוד גדולה על מה שעובר עליו. ויש שלב של השלמה, של ייאוש. בשלב הזה גם כבר המרירות עוזבת אותו גם. הוא כבר כביכול, זה כמו השלמה, זהו, גמרנו, נגמר, זהו כבר, זה המציאות ו... תפסיק לבכות על זה. אז הוא אומר, אצלי אני כבר הגעתי לכזה מצב שאדדה על מר נפשי. זאת אומרת, כבר כמו לאחר ייאוש, מתוך השלמה עם רוע הגורל, עם זה שאני אמור להיפטר מן העולם, אז גם דילגתי גם על השלב הזה, כבר על מר נפשי. גם על המרירות שאחזה אותי קודם, כביכול גם על זה כבר דילגתי. גם עם זה כבר אני נמצא בהשלמה. אז דבר אחד, מחד גיסא, אדדה על כל שנותי, הכוונה אני מבין שאני מדלג על השנים שנותרו לי, זאת אומרת אני כבר לא אחיה אותם. וגם הצער הגדול שהיה לי על כך, גם על זה כבר הספקתי כמו שאומרים להשלים עם זה ולדדות ולדלג גם על זה.
השם עליהם יחיו, ולכל בהן חיי רוחי, ותחלימני והחייני. אבל אז, השם אמר עליהם, על שנותי, שיחיו. השם עליהם יחיו. אני אומנם התייאשתי, אבל הקדוש ברוך הוא כבר נתן את חלקי בחיים. ולכל בהן חיי רוחי. השם אמר לכל בהן, כל הדברים שממלאים את שנותי, השם אמר חיי רוחי. יהיו מוכנים להחיות את רוחי. במה? ותחלימני והחייני. אומר, עד עכשיו היה נדמה לי כאילו החלמת אותי והחייתני. הכוונה כביכול, הכל היה נדמה לי עד עכשיו כחלום. סליחה, כאילו החלמת אותי. אבל מאידך, והחייני. מה עכשיו התברר לי? שהקדוש ברוך הוא נתן לי חיים תמורת המוות. זאת אומרת, עד עכשיו מתברר לי שכל מה שחשבתי היה בבחינת חלום רע. צפיתי כבר את המוות, זהו, התייאשתי, כבר אני אדדה על מר נפשי, הבגד שלי הושלם. פתאום מה השם עושה? מחיה אותי. אז מה זה אומר? שכל מה שהיה עד עכשיו, זה היה חלום רע. חלום רע שחלף, איננו, גז לו. וזה מה שהוא אומר, ותחלימני. הפכת את כל מה שעבר עליי לאיזה חלום רחוק, שהנה ברוך השם, והחייני. השם דאג, השם עליהם יחיו, השם דאג שהימים שלי יחזרו מחדש. אפילו שכבר הם כמו הושלמו, דילגתי אותם, כמו מתו, חידלון כמו שהסברנו, אבל השם עליהם, כשהקדוש ברוך הוא אומר דברו עליהם, אז יחיו. חזרתי לחיים. כל הרע שחשבתי עליו, בחינת חלום רע הוא, והחייני, חזרתי לחיים.
הנה לשלום מר לי מר, ואתה חשקת נפשי משחת בלי, כי השלכת אחרי גווך כל חטאיי. יש פה ביאור נפלא מאוד של רש"י. הנה לשלום מר לי מר. אומר רש"י, גם כשבישרו לי שלום, כשנשלח אליי הנביא לבשר לי שלום, אבל הוא אומר, זה בשורה מרה. למה זה בשורה מרה? כי הרי במה תלה את רפואתו? באחרים. מה כתוב שם? כה אמר השם אלוהי דוד אביך, למעני ולמען דוד עבדי אני אגן עליך. אני ארפא אותך. מה, בגלל הזכויות שלך? לא לא לא לא. למעני, אומר השם, ולמען דוד עבדי. אז זאת אומרת, קיבלתי פה מתנה אבל עם עקיצה. הנה לשלום, השלום שהקדוש ברוך הוא נתן לי, החזיר אותי לחיים, הציל אותי מן האויב, מסנחריב כמו שהוא מובטח, אבל זה שלום מר. כי אומרים לי תדע לך, זה לא בזכויות שלך, זה בזכויות אחרים. אז זה שלום שיש בו מרירות. כך מסביר רש"י לפי ביאור אחד.
הוא מביא עוד הסבר. לשלום מר לי מר. כשנתבשרתי מאיתך להושיעני מיד סנחריב, אז מחד גיסא זה בשורה טובה, אתה תינצל מסנחריב. אבל מה באותו רגע לאיזה מצב נכנסתי? של חולי. מאידך גיסא, זה מר לי. כי מחד גיסא אתה מודיע לי בשורה טובה, אתה תינצל מסנחריב, מאידך גיסא, יש פה בשורה רעה שהנה אני נופל ביד החולי. ולכן יש כאן שני דברים מנוגדים. מצד אחד שלום, הבטחה להינצל מהאויבים, מצד שני מרירות, קיבלתי מחלה. כך רש"י מסביר. הרד"ק מסביר, הנה לשלום מר לי מר, הכוונה כשהייתי חולה, היה לי מר בעבור שלא היה לי שלום. לא הכוונה היה לי שלום ומר לי מר, כי אז זה בעצם לא כל כך מובן, ולכן רש"י היה צריך להסביר את מה שהסביר, איך ליישב את הסתירה. זה שלום או שזה מרירות? שלום זה טוב, מרירות זה רע. לכן הוא אומר הפוך, לשלום, הכוונה ציפיתי שיהיה שלום. לשלום, הלמ"ד זה כמו למ"ד של לקראת. אני מחכה לשלום, אבל מה אני מקבל תמורת זה? מר לי מר. תמורת שלום קיבלתי מרירות, קיבלתי חולי.
המלבי"ם מסביר באופן כללי שאדם בריא זה אדם שיש בו שלום. ומדוע? כי זה נקרא שיש שלום בין כל מוסדי הגוויה. זאת אומרת, איך אנחנו מתקיימים? הלב מספק את הדם לכולם, והריאות מספקות את החמצן לכל הגוף, וכן הלאה על זה הדרך. אם הם יסתכסכו ביניהם, גמרנו, הבן אדם הלך. כן? כל אחד מחליט לטפל רק בעצמו, אז הגוף מת. אז ברגע שיש שלום, פירושו שלום בין כל מוסדי הגוויה, זה אומר שיש חיים. אז הוא אומר, הנה לשלום, ציפיתי לחיים, כי היה פה איום על חיי, יש כאן את סנחריב. ציפיתי לשלום, הנה עכשיו מודיעים לי אתה תנצח את סנחריב. אבל מה עכשיו? מר לי מר. במקום מצפה לשלום, והנה מה אני מקבל? מרירות של מחלתי.
המלבי"ם מסביר, הנה לשלום, אומר המלבי"ם, ועכשיו אני רואה כי לשלום מר לי מר. למלבי"ם יש כלל. הכלל של המלבי"ם, תמיד כשמילה חוזרת פעמיים, היא באה לבטא בפעם השנייה משהו שונה מהפעם הראשונה. לא ייתכן שהנביא יחזור על אותה מילה פעמיים מבלי שהמילה השנייה היא ביטוי אחר. ולכן אם לדוגמה כתוב את סיר פעמיים באותו פסוק, אז פעם הוא יסביר את זה סיר לדוגמה מלשון ציר דלת, ופעם ציר מלשון שגריר, לדוגמה. כך גם פה. הנה לשלום מר לי מר. מסביר המלבי"ם, יש פה שתי משמעויות למילה מר. מר זה גם מלשון המרה, להמיר דבר, כן? לא ימירנו ולא יחליפנו. ומר זה גם מלשון מרירות. אומר, במקום השלום שהובטח לי, שהרי מה הובטח לי? שאני אנצח את סנחריב. מר לי מר. המירו לי את זה, החליפו לי את זה במרירות. כי הנה כעת אני חולה. ולמה הוא נוקט פעמיים את אותה מילה? כי זה בעצם לשון נופל על לשון. כמו חמור חמורותיים. לפעמים רוצים לבטא דבר, אז מבטאים אותו במילה דומה כדי לתפארת המליצה. אבל המר הראשון זה מלשון תמורה, והמר השני זה מלשון מרירות. המירו לי, דהיינו המירו לי את השלום במרירות.
ועכשיו אני רואה, ואתה חשקת נפשי משחת בלי. אתה חשקת את נפשי מהשחת המבלה. כשאני ראיתי את נפשי עומדת בשערי שחת, מוכנת להיות בבחינת בלויה, בלי מלשון בלוי, הכוונה היא להירקב בארץ, אז אתה חשקת בה, כביכול משכת אותה מהגזירה הנוראה הזאת של הבלי, בלי מלשון בלוי, וחשקת בה. משכת את נפשי משם. עד שמרוב שחשקת, השלכת אחרי גווך כל חטאיי. היה סיבות מספיקות לכאורה שהייתי נענש במוות. אבל את כל חטאיי השלכת אחרי גווך. כמו שכתוב על כל פשעים תכסה אהבה. אז מרוב שחשקת בנפשי, כביכול העלמת עיניך מחטאיי. ולא סתם העלמת עיניך, כי הרי כבר הסברנו שחזקיהו עשה תשובה, ועל ידי זה מחלת על כל עוונותיי והוצאת ופדית את נפשי משחת שהיה אמור לבלות אותה, היה אמור להביא אותה למצב של בלי, של בליה, חשקת והצלת נפשי משם.
כי לא שאול תודך, מוות יהללך. לא ישברו יורדי בור אל אמיתך. כי לא שאול תודך. ההודאה, להודות להשם על טובו עמנו, לא ייתכן כאשר האדם נמצא בשאול. איך אני יכול בשאול להודות להשם יתברך? איך אני יכול מוות יהללך? איך אפשר אדם שהוא מת להלל את הקדוש ברוך הוא? והוא מתכוון פה משתי סיבות. סיבה אחת, הרי עיקר ההודאה להשם על מה אנחנו מודים? על החיים. אז לא שאול תודך. מי שבשאול איך יודה להשם? אין לו את העיקר, אין לו את החיים. אז כביכול אין לו על מה להודות. דבר שני, אין לו את האפשרות להודות. כי הדרך להודות היא דרך הגוף, דרך הפה. אז ממילא מוות יהללך? אפשר כאשר בן אדם הוא מת להודות ולהלל את השם? הרי הוא במצב של חידלון. לא ישברו יורדי בור אל אמיתך. גם, דבר נוסף, יורדי בור, אנשים שמתו, לא ישברו אל אמיתך. הכוונה, כאשר בן אדם חי, יש לו תקווה לעתיד. זה נקרא לסבר. עיני כל אליך ישברו. זה מלשון תקווה, להמתין למה שהובטח לו, זה נקרא לסבר. לא ישברו יורדי בור אל אמיתך. הבטחות שלך, הם לא כבר לא יצפו להם, כי הרי הם כבר אינם בין החיים. זה לא ייתכן ביורדי בור.
ולכן יש כאן שני דברים מנוגדים. מצד אחד שלום, הבטחה להינצל מהאויבים, מצד שני מרירות, קיבלתי מחלה. כך רש"י מסביר. הרד"ק מסביר, הנה לשלום מר לי מר, הכוונה כשהייתי חולה, היה לי מר בעבור שלא היה לי שלום. לא הכוונה היה לי שלום ומר לי מר, כי אז זה בעצם לא כל כך מובן, ולכן רש"י היה צריך להסביר את מה שהסביר, איך ליישב את הסתירה. זה שלום או שזה מרירות? שלום זה טוב, מרירות זה רע. לכן הוא אומר הפוך, לשלום, הכוונה ציפיתי שיהיה שלום. לשלום, הלמ"ד זה כמו למ"ד של לקראת. אני מחכה לשלום, אבל מה אני מקבל תמורת זה? מר לי מר. תמורת שלום קיבלתי מרירות, קיבלתי חולי.
המלבי"ם מסביר באופן כללי שאדם בריא זה אדם שיש בו שלום. ומדוע? כי זה נקרא שיש שלום בין כל מוסדי הגוויה. זאת אומרת, איך אנחנו מתקיימים? הלב מספק את הדם לכולם, והריאות מספקות את החמצן לכל הגוף, וכן הלאה על זה הדרך. אם הם יסתכסכו ביניהם, גמרנו, הבן אדם הלך. כן? כל אחד מחליט לטפל רק בעצמו, אז הגוף מת. אז ברגע שיש שלום, פירושו שלום בין כל מוסדי הגוויה, זה אומר שיש חיים. אז הוא אומר, הנה לשלום, ציפיתי לחיים, כי היה פה איום על חיי, יש כאן את סנחריב. ציפיתי לשלום, הנה עכשיו מודיעים לי אתה תנצח את סנחריב. אבל מה עכשיו? מר לי מר. במקום מצפה לשלום, והנה מה אני מקבל? מרירות של מחלתי.
המלבי"ם מסביר, הנה לשלום, אומר המלבי"ם, ועכשיו אני רואה כי לשלום מר לי מר. למלבי"ם יש כלל. הכלל של המלבי"ם, תמיד כשמילה חוזרת פעמיים, היא באה לבטא בפעם השנייה משהו שונה מהפעם הראשונה. לא ייתכן שהנביא יחזור על אותה מילה פעמיים מבלי שהמילה השנייה היא ביטוי אחר. ולכן אם לדוגמה כתוב את סיר פעמיים באותו פסוק, אז פעם הוא יסביר את זה סיר לדוגמה מלשון ציר דלת, ופעם ציר מלשון שגריר, לדוגמה. כך גם פה. הנה לשלום מר לי מר. מסביר המלבי"ם, יש פה שתי משמעויות למילה מר. מר זה גם מלשון המרה, להמיר דבר, כן? לא ימירנו ולא יחליפנו. ומר זה גם מלשון מרירות. אומר, במקום השלום שהובטח לי, שהרי מה הובטח לי? שאני אנצח את סנחריב. מר לי מר. המירו לי את זה, החליפו לי את זה במרירות. כי הנה כעת אני חולה. ולמה הוא נוקט פעמיים את אותה מילה? כי זה בעצם לשון נופל על לשון. כמו חמור חמורותיים. לפעמים רוצים לבטא דבר, אז מבטאים אותו במילה דומה כדי לתפארת המליצה. אבל המר הראשון זה מלשון תמורה, והמר השני זה מלשון מרירות. המירו לי, דהיינו המירו לי את השלום במרירות.
ועכשיו אני רואה, ואתה חשקת נפשי משחת בלי. אתה חשקת את נפשי מהשחת המבלה. כשאני ראיתי את נפשי עומדת בשערי שחת, מוכנת להיות בבחינת בלויה, בלי מלשון בלוי, הכוונה היא להירקב בארץ, אז אתה חשקת בה, כביכול משכת אותה מהגזירה הנוראה הזאת של הבלי, בלי מלשון בלוי, וחשקת בה. משכת את נפשי משם. עד שמרוב שחשקת, השלכת אחרי גווך כל חטאיי. היה סיבות מספיקות לכאורה שהייתי נענש במוות. אבל את כל חטאיי השלכת אחרי גווך. כמו שכתוב על כל פשעים תכסה אהבה. אז מרוב שחשקת בנפשי, כביכול העלמת עיניך מחטאיי. ולא סתם העלמת עיניך, כי הרי כבר הסברנו שחזקיהו עשה תשובה, ועל ידי זה מחלת על כל עוונותיי והוצאת ופדית את נפשי משחת שהיה אמור לבלות אותה, היה אמור להביא אותה למצב של בלי, של בליה, חשקת והצלת נפשי משם.
כי לא שאול תודך, מוות יהללך. לא ישברו יורדי בור אל אמיתך. כי לא שאול תודך. ההודאה, להודות להשם על טובו עמנו, לא ייתכן כאשר האדם נמצא בשאול. איך אני יכול בשאול להודות להשם יתברך? איך אני יכול מוות יהללך? איך אפשר אדם שהוא מת להלל את הקדוש ברוך הוא? והוא מתכוון פה משתי סיבות. סיבה אחת, הרי עיקר ההודאה להשם על מה אנחנו מודים? על החיים. אז לא שאול תודך. מי שבשאול איך יודה להשם? אין לו את העיקר, אין לו את החיים. אז כביכול אין לו על מה להודות. דבר שני, אין לו את האפשרות להודות. כי הדרך להודות היא דרך הגוף, דרך הפה. אז ממילא מוות יהללך? אפשר כאשר בן אדם הוא מת להודות ולהלל את השם? הרי הוא במצב של חידלון. לא ישברו יורדי בור אל אמיתך. גם, דבר נוסף, יורדי בור, אנשים שמתו, לא ישברו אל אמיתך. הכוונה, כאשר בן אדם חי, יש לו תקווה לעתיד. זה נקרא לסבר. עיני כל אליך ישברו. זה מלשון תקווה, להמתין למה שהובטח לו, זה נקרא לסבר. לא ישברו יורדי בור אל אמיתך. הבטחות שלך, הם לא כבר לא יצפו להם, כי הרי הם כבר אינם בין החיים. זה לא ייתכן ביורדי בור.
ועכשיו הוא מבאר. חי, חי הוא יודך. כמוני היום, אב לבנים יודיע אל אמיתך. כנגד מה שהוא אמר כי לא שאול תודך, הוא אומר רק חי, רק מישהו חי, בגלל שהוא חי, הוא יכול להודות לך. וזה הכפילות. חי, על מה יודך? חי הוא יודך. על מה הוא יודה לך? חי, על עצם החיים שנתת לו. וממילא, כן, הוא שייך אצלו ההודאה. אבל לעומת זאת, מי שהוא בשאול לא יכול להודות להשם משתי סיבות כמו שהסברנו קודם. א', ההודאה היא על עצם שנתת לי חיים, מי שאינו חי לא יכול להודות. דבר שני, עצם זה שאין לו פה ואין לו גוף כדי להודות, הוא לא יכול לדבר. וזה מה שהוא אומר, רק חי, חי הוא יודך. על מה? על זה שהוא חי. וזה מקביל כנגד מה שהוא אמר בפסוק הקודם. כי לא שאול תודך, מי שבשאול לא יודה להשם כי אין לו על מה, כי אין לו חיים. כך גם כן הוא אומר חי, חי הוא יודך. ונגד מה שהוא אמר לא ישברו יורדי בור אל אמיתך, דהיינו הרי הוא הסביר שמי שיכול לצפות להבטחות השם זה רק אדם חי. מי שכבר מת אין לו מה לצפות להבטחות השם. הוא אומר מי כן יכול? כמוני היום אב לבנים יודיע אל אמיתך. רק מישהו כמוני היום שיש לו הבטחה שהוא יוליד בנים, אני יכול להודיע אמיתך. אני יכול להודות להשם יתברך כי יש לי תקווה להבטחות השם. לא ישברו יורדי בור אל אמיתך, אבל אני כן אסבר. במה אסבר? יש לי הבטחה הרי. הקדוש ברוך הוא הרי אמר לחזקיהו, אתה נענש על כך שלא הולדת בנים. אני שרוצה עכשיו להוליד בנים, אני שעכשיו שבתי בתשובה, יש לי למה לסבר, יש לי למה להמתין. ואז ממילא יודיע אל אמיתך. כשאדם יש לו בנים אז הוא מודיע לדור הבא את חסדי השם איתו, את אמיתת השם עמו, את ההבטחות שהקדוש ברוך הוא הבטיח לדור הבא. אבל אם הייתי יורדי בור, איך אני אודיע לדור הבא את ההבטחות שהבטחת לי? איך אני אבשר להם את אמיתך, את אמיתותך, את התקוות שיש לי מכך שהוליד בנים ושיהיה לי דור המשך? רק מי שהוא חי יכול לסבר הלאה, להודיע גבורות השם לבנים אחריו.
השם להושיעני, ונגינותיי ננגן כל ימי חיינו על בית השם. השם שהושיע אותי עכשיו, הוא גם להושיעני בעתיד. ונגינותיי, הנגינות שהייתי מנגן לצרכי, עד היום הרי המלכים היו שמים לפניהם מנגנים בשביל להנאתם. הוא אומר, מעכשיו ננגן כל ימי חיינו על בית השם. אני מקדיש את נגינותיי לכבוד השם יתברך. מה שעד עכשיו הייתי הולך ומנגן לעצמי, לכבודי, לא, מעכשיו כל הנגינות שנעשה יהיו לכבוד השם יתברך.
ויאמר ישעיהו ישאו דבלת תאנים וימרחו על השחין ויחי. ישעיהו אומר לקחת דבלת תאנים. הרד"ק אומר, הפסוק הזה כבר זה פסוק חדש שלא קשור למה שדיברנו קודם. קודם זה מכתב שהוא כתב ובו תודה להשם יתברך על כל החסד שהשם עשה איתו. כאן זה כבר לא חלק מהמכתב. המכתב הסתיים, ופסוק כ"א כעת הוא מתאר את הרפואה שלו. הרד"ק גם מתפלא קצת למה זה נכתב פה, למה זה לא נכתב לעיל, אחרי וגנותי על העיר הזאת, השם מבטיח לו רפואה ושיגונן על העיר, אז היה צריך להיות מיד כתוב ויאמר ישעיהו ישאו דבלת תאנים. כך זה גם כן מופיע בספר מלכים. אבל פה הסדר קצת שונה, והרד"ק נשאר בשאלה.
הדבלת תאנים, זה בעצם תאנים, תמיד כשכתוב הכוונה תאנים לחות. כשכתוב דבלת, הכוונה כשדורסים אותם בעיגול, עושים מזה כמו חלקום. דהיינו זה הופך להיות כעין ריבה כזאת, שמים את זה, דורסים את זה בעיגול, זה נקרא דבלה. לקחו וימרחו, ימרחו הכוונה החליקו והדביקו את זה על גבי השחין. אומרים חז"ל, נס בתוך נס. דבר ראשון, בשר חי ששמים עליו דבלת תאנים, מסריח. וכל שכן פה, שהבשר הזה כבר לוקה על אחת כמה וכמה שהדבר הזה יסריח ויקלקל את השחין. את השחין הרי צריך לתת לו מצב כזה שיהיה לו אוויר, שיוכל להתייבש. ופה עוד אתה לוקח ושם על זה דבלת תאנים, ודאי שזה מקלקל אותו. אומרים חז"ל, פה עשה נס בתוך נס. הקדוש ברוך הוא נותן דבר המחבל לתוך דבר המתחבל, ובכל אופן מרפא אותו. כמו שהקדוש ברוך הוא ריפא את המים המרים על ידי נתינת דבר מר לתוכם. זאת אומרת, רק באופן טבעי אתה צריך למתק דבר מר. באופן ניסי אתה יכול למרר דבר מר עם דבר מר אחר, וזה עצמו ימתק אותו.
ואז עכשיו הוא חוזר ומתאר לנו מה שאמר קודם, תדע לך שהרפואה שהייתה כאן הייתה רפואה שלא על פי טבע, כי הנה תראה השם עשה לו נס. ויאמר חזקיהו מה אות כי אעלה בית השם. המלבי"ם אומר שלכאורה בספר מלכים ראינו שחזקיהו אמר את זה בדרך של שאלה, ונענתה לו תשובה. חזקיהו אמר מה אות כי ירפא השם לי ועליתי ביום השלישי בית השם? ויאמר ישעיהו זה לך האות מאת השם, ואז השמש חזרה עשר מעלות אחורנית. פה לכאורה, ויאמר חזקיהו מה אות כי אעלה בית השם, נגמר הפרק. לא כתוב כאן שישעיהו אומר לו יהיה לך אות, השם ירפא אותך. לא כתוב כאן שזה יהיה בעצם אות. לכן המלבי"ם מסביר גם פה וגם שם, שמה אות כי אעלה בית השם, זה לא בדרך שאלה כאילו מה אות, איזה אות ייתן לי השם יתברך? אפילו שכך משתמע מפשט הכתובים, ואפילו שכך גם כן רש"י במסכת סנהדרין אומר שהיה כאן איזושהי תביעה כלפיו על זה שהוא כביכול ביקש אות מאת השם, שזה דבר שאיננו ראוי. המלבי"ם לא מסביר כך. המלבי"ם מסביר מה אות כי אעלה בית השם, זה מלשון התפעלות. מה אות גדול הוא כי אעלה בית השם, שאיני צריך לאותות נוספים. דהיינו, כמה נפלא האות עצם זה שאני אחלים, אני מבריא תוך שלושה ימים ויכול כבר לעלות אל בית השם, להודות להשם יתברך על כל הניסים שעשה איתי. מה אות גדול הוא! כמה אות נפלא זה, שאני כבר לא זקוק לאותות נוספים. אבל בהתפעלות. אבל בכל אופן תשימו לב, ישעיהו אמר לו דע לך, השם הכין אות גדול יותר, שהאות הזה יהיה גם כן לנס עמים כמו שנראה בהמשך, שזה כדי שכל העמים יתפעלו ממנו. ובפרק הבא נראה גם כן לאיזה צורך נעשה האות הגדול והמיוחד הזה של חזרת השמש אחורנית, כפי שהדברים יבואו ביתר פירוט בדברי המלבי"ם.