ספר ישעיהו פרק ל"ה. ישושום מדבר וציה ותגל ערבה ותפרח כחבצלת. המלבי"ם יסביר לנו כעת מה הכפילות כאן בפסוק. מה זה מדבר וציה וערבה? ואומר המלבי"ם ישושום יש הבדל בין מדבר לבין ציה לבין ערבה. המדבר זה מקום שלא ראוי לזריעה מצד עצמו. העפר שבמדבר לא מאפשר זריעה, לא משנה לאן תיקח אותו. מצד עצמו הוא לא ראוי לזריעה. הציה לעומת זאת, זה מקום שאולי מצד עצמו היה ראוי לזריעה, אבל מצד חום השמש שבוער שם, אי אפשר לגדל שם שום גידולים. ציה זה מקום שהוא יבש ביותר ומחמת החום אי אפשר לגדל שם מאומה. הערבה זה מקום שהוא ראוי מצד עצמו, גם מצד מזג האוויר שלו הוא ראוי לגדל שם, אבל הבעיה שם של המקום ההוא שיש שמה קוצים ודרדרים וכל מיני גידולים שגדלים באופן פרא שלא מאפשרים לגדל שום גידול תועלתי. אז אני חוזר שוב, יש מדבר שמצד עצמו לא ראוי, ציה מצד עצמו ראוי אבל השמש גורמת לכך שאי אפשר יהיה לגדל שם, וערבה שגם מצד עצמו וגם מצד מזג האוויר הוא ראוי, אבל כל מיני קוצים ודרדרים שגדלים שם גורמים לכך שהמקום לא יהיה ראוי לגידולים.
עכשיו כתוב פה ישושום. ישושום פירושו לשון שמחה. יש הבדל בין שמחה לבין ששון לבין גיל. מה ההבדל ביניהם? ששון אומר המלבי"ם זה פעולות חיצוניות שנועדו כדי להראות שמחה. כמו תוף, כינור, מחול. ששון, שש ושמח. השמחה לעומת זאת, וגם הגיל, זה משהו יותר נפשי, יותר פנימי. ששון זה משהו חיצוני, שמחה וגיל זה משהו נפשי פנימי. רק מה ההבדל אם ככה בין שמחה לגיל? השמחה זה השמחה המתמשכת. הוא בן אדם שמח. לעומת זאת גיל אומר המלבי"ם זה תמיד משהו שיבוא באופן של איזושהי בשורה משמחת, משהו שפתאום קרה, משהו שנתחדש, מצאת איזושהי מציאה. אז אני אומר ויגל ליבי. אבל שמחה לעומת זאת זה משהו שהוא תמידי. שניהם, גם שמחה וגם גיל זה פנימי, להבדיל מששון שהוא חיצוני. עם כלי זמר, ריקוד, אבל שמחה וגיל הם פנימיים, רק שהשמחה זה השמחה התמידית, ואילו הגיל כמו שאמרנו זה משהו שמתחדש בעקבות איזה מציאה, איזה בשורה טובה שהגיעה אליו.
עכשיו נבוא לביאור הפסוק. אומר הארץ של העמים זה מקום שלא ראוי שיהיו שמה נפלאות, זה מקום שלא ראוי שיהיה שמה שמחה נפשית. אבל על כל פנים מה כן יהיה שמה? ישישום. זאת אומרת כשאדום יפלו יהיה שמה ששון. מה זה ששון כמו שהסברנו? זה שמחה חיצונית. אבל יש גם כן מדבר וציה. מדבר וציה זה מקום שלא ראוי כביכול לאור האלוקי. אם זה המדבר כמו שאמרנו הוא לא ראוי מצד עצמו לא ראוי לגדל שם, ואם זה הציה שהוא מצד עצמו ראוי אבל שמש לוהטת יש שם והיא גורמת לכך שהוא לא יהיה ראוי לגידולים, וזה מה שרוצה לומר שיכול להיות שמצד עצמו הוא ראוי אבל מצד השורש שלו בשמיים למעלה העמים האלה לא ראויים לאור האלוקי. הוא אומר הם, כיוון שהם יבשים, או המדבר מצד עצמו, או הציה מצד שלא ראויה לאור האלוקי, הכוונה יש שמה חום גדול, תנאים סביבתיים גורמים לכך שהם לא יהיו ראויים, הוא בא לבטא בזה את העמים, לכן השמחה שלהם תהיה חיצונית, ישושום. יהיה להם שמחה חיצונית במפלתה של אדום.
לעומת זאת הערבה, כמו שאמרנו זה מקום שמצד עצמו ראוי, זה מקום שמצד האקלים הוא גם ראוי. מה הבעיה שלו? זה כל מיני גידולי פרא שגדלו שם. את מי זה מסמל? זה את עם ישראל. עם ישראל מצד עצמם ראויים, מצד השפע האלוקי, זה אומר האקלים, ראויים גם כן שיחול עליהם השפע האלוקי. מה הצרה? כל מיני עשבים שוטים שגדלים אצלנו והם אלה שגורמים לרחק את עם ישראל מעבודת השם. אין להם חיסרון במהות, גם לא חיסרון מצד הקשר האלוקי שלהם, כמו שאמרנו שהאקלים שמה הוא מתאים, אבל היו פה מלאים קוצים. אז הוא אומר בערבה, גם היא תפרח כחבצלת. אם אצל המדבר וציה היה רק ישושום, שזה הששון החיצוני, אצל הערבה, אצל עם ישראל יהיה תגל. ולא אמרנו גיל זה לשון שמחה המתחדשת והיא שמחה פנימית. אצל עם ישראל זה יהיה תגל ערבה. ואז כאשר יסורו כל אותם קוצים, השם יכלה את אותם קוצים מן הכרם, אז תפרח כחבצלת. אז הערבה פתאום תתחיל להפריח. היא פתאום תתחיל לגדל ולצמח צמחים. מדוע? מכיוון שהמקום היה ראוי והאקלים ראוי, רק הקוצים הפריעו. וכשהשם יכלה את הקוצים, אז אצלנו יהיה ממש גם גילה וגם יתחילו לפרוח כחבצלת, שזה מסמל פריחה של פרחים נאים, של גידולים יפים.
המלבי"ם מגדיר יותר את הששון והשמחה. אומר המלבי"ם תדע שששון כמו שאמרנו זה סימנים חיצוניים לשמחה. אומר המלבי"ם יכול להיות מצב שבן אדם יהיה בששון אבל הוא לא יהיה בשמחה. איך? הוא רוקד והוא לובש בגדי יום טוב, אבל נפשו עליו תאבל. והשמחה הרי מה הסברנו? זה השמחה הנפשית. אז הוא כלפי חוץ עושה כל מיני פעולות של שמחה, הוא נמצא בששון אבל הוא לא נמצא בשמחה. יכול להיות לפעמים הפוך. יכול להיות שמחה בלי ששון. למה? יש לו שמחה פנימית גדולה. כלפי חוץ הוא לובש בגדי אבל, כלפי חוץ הוא נראה בדיכאון, אבל בפנימיות שלו הוא שמח מאוד. אז אין לו ששון, דהיינו השמחה החיצונית, אבל יש לו שמחה שהיא בעצם השמחה הפנימית. ואם כן יכול להיות שהדברים האלה לא סותרים אחד את השני, יכול להיות ששון בלי שמחה ויכול להיות שמחה שהיא בלי ששון.
פרוח תפרח ותגל אף גילת ורנן. כבוד הלבנון ניתן לה, הדר הכרמל והשרון, המה יראו כבוד השם, הדר אלוקינו. כמו שהסברנו, הגיל זה שמחה פנימית אבל חד פעמית. כשאתה מתבשר בבשורה טובה, אומרים לך נולד לך בן, אז זה שמחה גדולה, שמחה פנימית, אבל היא לא נמשכת 30 שנה. אחרי שהתבשרת יום, יומיים, שבוע, שבועיים, הגילה הזאת חולפת. לעומת זאת כאן הוא רוצה לומר, תדע לך הגילה הזאת תהיה תמידית. פרוח תפרח ותגל. אותה חבצלת שתגל ערבה, היא תפרח ותגל, גילה תמידית על ידי הניסים שיתחדשו בה באופן תמידי. ולא זו בלבד, אף גילת ורנן. כל השמחות מעורבות באנחה. שהרי גם אם נולד לך בן וזה שמחה מאוד גדולה, אבל אתה יודע שסוף הילודים למות. אז כל שמחה כאן בעולם הזה מהולה באיזשהו עצב. אבל כאן, גילת ורנן, זאת תהיה גילה תמידית בלי הפסקה, כולל רנן. רנן פירושו יהיה גם שירה, שמחת הלב. מדוע? כבוד הלבנון ניתן לה, הדר הכרמל והשרון.
מסביר המלבי"ם הלבנון, מדבר על יער הלבנון. יער הלבנון הוא מכובד, הוא מלא ארזים, ארזים גבוהים, אדירים, אבל אין שמה הדר של נוי. הארזים הם לא מהודרים בנוי מיוחד. אבל אתה עומד נפעם, יש לזה כבוד. לעומת זאת הכרמל והשרון, שמה יש יופי נהדר, יש ייחודיות מבחינת הצבעים, הנוי. מאידך גיסא, כאשר אתה תחפש שם כבוד, זה לא ממש נראה מעורר כבוד, אבל ללא כל ספק זה עם הרבה הדר ונוי. והוא רוצה לומר שיהיה פה גם בחינה של כבוד וגם בחינה של הדר. לכן הוא אומר יהיה כאן בחינה של כבוד הלבנון ויהיה כאן גם כן בחינה של הדר הכרמל.
דבר נוסף, הוא מוסיף ואומר המה יראו כבוד השם, הדר אלוקינו. המציאות אז תשתנה כאשר הם יראו כבוד השם. כבוד השם תמיד זה ביטוי שבא לומר שהקדוש ברוך הוא בורא את העולם, ההנהגה הכללית שהקדוש ברוך הוא מנהיג את העולם, זה כבודו יתברך. הם יראו את כבוד השם כאשר הם יראו את ההנהגה שהקדוש ברוך הוא משגיח עלינו באמצעות הטבע ובזה יהיה כבוד השם. ושם אלוקינו, הם יראו את הדרו. שם אלוקינו, המלבי"ם תמיד יש לו כלל שכשכתוב אלוקינו זה תמיד בא לבטא את הקשר שלו עם עם ישראל. להבדיל מהשם שזה אומר באופן כללי, כבוד השם, ההשגחה הכללית של הקדוש ברוך הוא, מאידך אלוקינו זה השגחה הפרטית עלינו שאנחנו עמו. הקשר שיש לקדוש ברוך הוא איתנו על ידי הניסים, האותות, המופתים שהשם עושה לצורכינו. מחמת זה יש הדר להשם יתברך. הכוונה אנחנו עם ישראל רואים בהדרו יתברך, איך הוא משפיע עלינו רוב טוב. ואז נזכה לראות הדר אלוקינו. ללא כל ספק זאת סיבה שאז יהיה גילת ורנן. תהיה שמחה והדר ורנן תמידי בעקבות הניסים שהשם יעשה לנו.
חזקו ידיים רפות וברכיים כושלות אמצו. וכאן הוא פונה אל הנביאים. אתם הנביאים אמורים לחזק את העם שמתייאשים מהגאולה. הייאוש הזה יהיה משלוש סיבות. ואתם מצווים לחזק את אותם אנשים שכבר רפו ידיהם, ברכיהם כשלו. שלושה אופנים יש לאותה חולשה שאותה אתם תצטרכו לחזק. חזקו ידיים רפות. יש אנשים שרפו ידיהם, הוא לא עושה שום דבר מחמת הייאוש. אם לדוגמה אני אומר לבן אדם תחזיק את זה, אני כבר בא לקחת, והוא מחזיק ומחזיק ומחזיק ואף אחד לא הגיע, אז הוא כבר עוזב את זה, הוא לא יכול, הוא לא מסוגל. חזקו ידיים רפות. אלה שכבר התייאשו מן הגאולה, רפו ידיהם, לא עושים שום דבר, תחזקו את ידיהם. וברכיים כושלות אמצו. יש אנשים שהוא מהיר בעבודת השם, אבל כבר נכשלו ברכיו. יש צרות, יש אסונות, יש סבל. הוא אומר לך את הברכיים הכושלות הללו אמצו. גם אדם שלא התייאש מחמת עצלותו והוא רפה ידיים, הוא רוצה להחזיק מעמד, אבל מה לעשות, כשל כוח הסבל, הברכיים הם כבר כושלות. על זה הוא אומר וברכיים כושלות אמצו.
המלבי"ם מסביר שיש הבדל בין חזקו לבין אמצו. אומר המלבי"ם חזקו פירושו של דבר לחזק דבר שעכשיו הוא רפה, תחזק אותו. לעומת זאת לאמץ, זה אומר שיהיה מכאן ואילך אמיץ וחזק בלי שינוי לאורך זמן. שלא ישתנה לאורך זמן, זה הכוונה אמיץ. חזק זה אומר לחזק עכשיו מישהו שנחלש באופן זמני. לאמץ את אותו דבר פירושו של דבר באופן תמידי. עוד דבר אומר המלבי"ם, החיזוק די בשביל ידיים רכות, כי ידיים רכות, ידיים רפות, זה אומר שאדם בבחירה הוריד את ידיו. צריך את זה לחזק. לעומת זאת האימוץ זה נצרך לברכיים כושלות, כי פה אני צריך כבר כוח מבחוץ לבוא ולאמץ את הדבר, כדי להחזיק אותו באופן תמידי, לאמץ אותו שיהיה בלי השתנות.
אמרו לנמהרי לב חזקו אל תיראו, הנה אלוקיכם נקם יבוא, גמול אלוקים הוא יבוא ויושעכם. עכשיו הוא פונה אל הסיבה השלישית. אלה שהם לא מתאמצים כבר בעבודת השם ולא רפו ידיהם וגם לא כשלו רגליהם, יש להם שלווה. אז למה הם ככה, הם לא עושים שום דבר? כי האנשים האלה נמהרי לב. האנשים האלה אומרים חיכינו עידן ועידנים ופלג עידן, ולא נתקיימו דברי הנביאים. אז האנשים האלה אומרים תשמע, גמרנו, זהו, אין, זהו, כבר לא יבוא. כבר לא יהיה שום דבר, תדע כמה כבר שנים אנחנו מחכים. האנשים האלה הם נמהרי לב, להתייאש. הלב, הוא אומר, אמרו לנמהרי לב חזקו, אל תיראו. אתם שדוחקים את השעה, תתחזקו, אל תיראו, אל תחששו שמא הגאולה לא תגיע. כי הנה אלוקיכם נקם יבוא, גמול אלוקים הוא יבוא ויושעכם. אם אתם תבינו למה מתעכבת הגאולה, אתם לא תישברו. הגאולה מתעכבת מכיוון שאלוקיכם נקם יבוא. הקדוש ברוך הוא כדי להיפרע מן הגויים יבוא בדרך נקם.
מה ההבדל בין דרך נקם לסתם פירעון שהשם נפרע מכל אומה? דרך נקם פירושו אתה משלם מחיר על מה שעשית. אני נוקם בך בעקבות מעשים שעשית. אומר הקדוש ברוך הוא אם ככה אני צריך שתתמלא סאתם כדי שאני אוכל לנקום בהם כהוגן. כל עוד לא נתמלאה סאתם, אי אפשר לנקום בהם. סיבה אחת. סיבה שנייה, כדי להביא לכם את הגאולה אתם צריכים להיות ראויים. ראויים פירושו של דבר אתם בעלי מצוות, בעלי מעשים טובים, אז אתם ראויים לגמול. וגמול תמיד, פעולת הגמול, עשית משהו, קיבלת גמול. לעומת זאת, אומר הקדוש ברוך הוא, אבל אתם, גם לכם חסר. לא רק הגויים עדיין לא הגיעו למצב כזה שהם היום כבר ראויים לעונש לנקם, גם אתם עדיין לא ממש ראויים לגאולה, מכיוון שמפאת המעשים שלכם עדיין אתם לא ראויים לגמול. אתם עדיין צריכים להתאמץ עוד בעבודת השם, ולכן הגאולה הולכת ומתעכבת. ואם אתם תמתינו ואתם תחכו ותשאלו רק למה היא לא באה, אל תצפו שהיא תגיע. אלא מה אתם צריכים? לעשות מעשים. רק אם תעשו מעשים, אז גמול אלוקים הוא יבוא ויושעכם.
אז תפקחנה עיני עיוורים ואוזני חרשים תפתחנה. אז תפקחנה עיני עיוורים. אלה שעד עכשיו היו עיוורים, אלה שעד עכשיו לא הכירו ולא ראו את הנהגת השם, אז תפקחנה עיני עיוורים. ואוזני חרשים, אלה שעד היום לא שמעו לקול הנביאים, אלה שעד היום לא קיבלו את המוסר, אז בעקבות זה אוזני חרשים תפתחנה. וזה כנגד מה שהנביא קרא להם ואמר החרשים שמעו והעיוורים ראו, כעת הוא אומר לעתיד לבוא תפקחנה עיניהם. מסביר המלבי"ם, האושר מושג על ידי שכל, דיבור ומעשה. ונפרט. השכל, זאת אומרת העיון, להשיג את האמת, בדעות, באמונות, זה על ידי ההתבוננות בדברים, ההעמקה בתורה. אומר אז תפקחנה. האמת תהיה ידועה לכל. האמת תוכר לכל. ואם היום בן אדם צריך להשקיע מאוד כדי להגיע לאיזושהי השגה בתורה, השגה בעבודת השם, אז תפקחנה העיניים וזה יהיה בבחינה שאשפוך רוחי על האדם. ואז אפשר יהיה להגיע לזה בקלות יותר, תפקחנה עיניהם. או, אומר המלבי"ם אפשרות נוספת, זה על ידי שאדם יראה כאלה נפלאות, או יקבל את הנבואה, את הקבלה, את המסר מהנביאים או מאבותיו, על ידי זה יפקחו עיניו. מה שעד עכשיו כמו הולך בחושך, אבל אז הוא יראה כאלה ניסים, כזאת התגלות אלוקית, נביאים שמדברים איתו, על ידי זה תפקחנה עיניו. וזה כנגד מה שראינו שכתוב אז עיני עיוורים תפקחנה להביט אל פועל השם, ואוזני חרשים תפתחנה לשמוע אל דברי הנביאים.
עכשיו כנגד המעשה הוא אומר, אז ידלג כאייל פיסח ותרון לשון אילם, כי נבקעו במדבר מים ונחלים בערבה. הרי אמרנו שכל, דיבור, מעשה. אז כנגד השכל יפתחו עיני העיוורים ואוזני החרשים ישמעו את מה שימסרו להם בדרך השכל. כנגד זה כנגד מה שהסברנו, כנגד השכל. כנגד המעשה, מה שנקרא הפעולה, אז ידלג כאייל פיסח. מי שהיה פיסח, מה זה פיסח? נכה, בעבודת השם אנחנו מדברים, כן? ידלג כאייל. פתאום אתה רואה את הבן אדם הזה, קם ומתרונן בעבודת השם. הוא עד עכשיו מה שנקרא היה צולע בעבודת השם, היה בגדר פיסח. אומר לך אז ידלג כאייל. ותרון לשון אילם. אמרנו שזה בשלוש בחינות, שכל, מעשה ודיבור. עכשיו הוא ידבר על הדיבור. כנגד הדיבור ותרון לשון אילם. מי שעד עכשיו היה אילם, ישיר את שיר השם. הכוונה מי שעד עכשיו לא עשה פעולות בפיו לעבודת השם, תרון לשון אילם, לשון רינה, ירונן וישיר להשם יתברך.
ומדוע? כי נבקעו במדבר מים ונחלים בערבה. במדבר ששמה המים לא מצויים, עכשיו יבקעו מעיינות. בערבה ששם לא מצויים נחלים, אומנם יכול להיות שיש שמה מים על ידי מעיינות, אבל נחלים לא מצויים שם, הוא אומר לך שם יבקעו נחלים. מסביר המלבי"ם, מפני שלושה דברים אי אפשר ללכת במדבר. א' כי חסר מים. ב' אין דרך כבושה, אין כבישים במדבר. ודבר שלישי מפני חיות רעות. עכשיו הוא אומר, תדע לך כאשר פדויי השם ישובון, הכוונה עם ישראל ישובו דרך המדבר לציון, תדע לך מהמדבר שלושת החסרונות הללו יסתלקו. אז החיסרון הראשון מה? אין מים, נבקעו במדבר מים ונחלים בערבה.
והוא ממשיך. והיה השרב לאגם וצימאון למבועי מים, בנווה תנים רבצה, חציר לקנה וגומא. גם מקום שהוא באופן טבעי יבש, יהיה רטוב ולח. וצימאון, הכוונה כיוון שאין שמה מעיינות ומקורות, מקום שהוא צמא תמיד למים, יהיה עכשיו למבועי מים. בנווה תנים רבצה, מקום שתמיד היה שומם ויבש, עכשיו יהיה בו חציר כזה שראוי לגדל קנה וגומא. שמתם לב פעם איפה גדלים הקנה והגומא? רק מקום שיש מים. אתה רוצה לדעת איפה מים עומדים, תסתכל מרחוק, איפה אתה רואה קנה וגומא, תדע לך יש שמה מים עומדים. זה תמיד מקום מים. אז הוא אומר יהיה כזו כמות של מים, שיהיה שם המקום הזה יהפוך להיות מקום של חציר וקנה וגומא. יגדלו שמה במקום הזה.
עכשיו מה אתה שואל? אבל אין דרך במדבר. איך עם ישראל יבואו דרך המדבר? והיה שם מסלול ודרך, ודרך הקודש יקרא לה, לא יעברנו טמא, והוא למו הולך דרך ואווילים לא יתעו. יהיה שם מסלול ודרך. המלבי"ם תמיד מסביר שדרך זה דרך הרבים. ומסלול זה מה שיש לידו להילוך של היחידים. ויש שם מסלול ודרך, גם ליחידים וגם לרבים. ואיך יקראו לדרך הזאת? דרך הקודש יקרא לה. אבל אומר המלבי"ם אל תטעה לחשוב שזה כמו שיש היום לישמעאלים שהם הולכים דרך המדבר לאן? אל הקבר של הנביא שלהם, מי שהרמב"ם מכנה אותו המשוגע. והם שמה קוראים גם למקום הזה דרך הקודש. אז תגיד מה, אולי דרך הקודש כמו שיש אצלם? הוא אומר לא, דרך הקודש יקרא לה, לא יעברנו טמא. הם, אלה שילכו שם במקום הזה, יישמרו מכל טומאה. והוא למו הולך דרך. הדרך הזה מיוחד למו, אל מי? אל העברים, אל הפיסחים, אלה שהשם יבוא עכשיו לגאול אותם. הולך דרך, עד עכשיו אלה שהיו הולכים במדבר, כן, היו צריכים לשני דברים. א' היו צריכים ללכת בקבוצות גדולות, מסוכן ללכת במדבר לבד. הוא אומר אבל כאן תדע לך שהם לא יצטרכו את זה. דבר שני, עוד לפני כן, הם צריכים גם מורה דרך. מי יודע במדבר איך לנווט? אבל אומר כאן לא יהיה בעיה, יהיה הולך דרך, אפילו יחידי. ולא זו בלבד, אלא הוא מוסיף ואומר ואווילים לא יתעו. גם אווילים, הכוונה גם אם תהיה חבורה שלמה שכולם אווילים. מה זה אווילים? אוויל תמיד מסביר המלבי"ם זה מלשון אולי. להבדיל מכסיל, שהכסיל הוא יודע את האמת ועם כל זה הוא הולך בדרך החושך. האוויל הוא תמיד מסתפק, אולי, מי אמר? האנשים האלה הם הולכים במדבר כאווילים, אולי פונים לפה, אולי פונים לשם, אולי זאת הדרך, אולי שם הדרך, הם לא יודעים את הדרך לכאורה. הוא אומר עם כל זה, אז לעתיד כשהקדוש ברוך הוא יעשה מסלול ודרך במדבר, גם האווילים, גם החבורה הזאת שתמיד לא יודעים איפה ללכת, גם בלי GPS הם ידעו איך ללכת. יהיה להם מסלול ודרך ישרה.