ישעיהו פרק ל"ב. 'הן לצדק ימלך מלך ולשרים למשפט ישרו'. הוא אומר לך, דע לך, כל מה שראינו עכשיו היה בזכות חזקיהו. חזקיהו לא מלך כדי שיכבוש עמים. למה הוא מלך בעצם? לצורך מה המליכו אותו? בשביל צדק. כדי שישגיח על השרים, שהשררה שלהם תהיה במשפט, כדי שהכל יהיה על פי הדין וההלכה. אנחנו כשממליכים מלך לא עושים זאת כדי שיהיה לנו איזושהי ממשלה על הגויים, כדי להוכיח את עוצמתנו. לא. המטרה שהמלך מולך 'הן לצדק ימלך מלך ולשרים למשפט ישרו'. שהשרים ישרו, יהיה שררתם, כדי לעשות משפט.
אומר המלבי"ם, מה ההבדל בין משפט לבין צדק? המשפט זה לפי הדין, זה ביד השרים. זה משפט, לעשות בהם משפט כתוב. לעומת זאת הצדק, זה הסברנו כמה פעמים, זה מלשון צדקה, זה לפנים משורת הדין. הצדק זה רק ביד המלך. זאת אומרת, כשבא עניין לפני השופט, השופט חייב לחרוץ את הדין, הוא לא יכול להחליט שהוא נותן לו חנינה. לעומת זאת המלך יכול להחליט לחון אותו, הגם שבעצם זה לא מגיע לו. ולכן אנחנו רואים עד היום, כשרוצים לדוגמה, יש איזה שהוא אסיר שרוצים לחנון אותו, אז זה עוד מהדברים הבודדים שהשאירו בידו של הנשיא, זה העניין הזה של לחון את האסירים. וגם זה לא הרבה בידו, בדרך כלל רק חותמת גומי. יש ועדה שיושבת והיא מחליטה מי ראוי ומי לא, והוא חותם גומי לחתום על מה שהם הגישו לו. כן. אבל בזמנם המלך יכל לחון אדם שמגיע לו מוות, לתת לו את שרביטו, כי אם יושיט אליו את שרביט הזהב וחיה. זאת אומרת, ביד המלך היה לחרוץ דין גם צדק, גם צדקה, זה ביד המלך. אבל השופט לא היה לו הרבה ברירות, אם הדין קובע כך והחוק קובע כך, הוא לא יכל לפעול כנגד. אז לכן לגבי שרים הוא כותב משפט, כי המשפט חייבים לעשות אותו, זה הדין. אבל לגבי מלך, 'לצדק ימלוך מלך', המלך מסוגל גם לעשות צדקה ולעשות גם לפנים משורת הדין.
'והיה איש כמחבא רוח וסתר זרם כפלגי מים בציון כצל סלע כבד בארץ עיפה'. הוא הרי מדבר כאן על ההגנה של חזקיהו, שהיה מלך של צדק, מלך של משפט. הוא אומר, תדע לך, חזקיהו הגן וגונן על עמו בצדקות שלו. והוא אומר, הגם שחזקיהו הוא אדם שנברא על פי טבע, וכל דבר שנברא על פי טבע מורכב מארבע יסודות, את זה כבר למדנו. ארבע יסודות שנקראים ארמ"ע: אש, רוח, מים, עפר. אז אם כן, 'והיה איש', חזקיהו בגדר איש, הוא מורכב מארבע יסודות. הוא אומר, תדע לך, יש בכוחו לשלוט על כל הארבע יסודות ולגונן מפניהם.
והוא עכשיו מתחיל: 'והיה כמחבא רוח', כמו דבר שמתחבאים בו מפני היסוד הראשון שהוא הרוח. דבר שני, 'וסתר זרם'. זרם הרי אנחנו תמיד יודעים הכוונה היא גשם, מים. זרם מים רבים. אז הוא כמו מקום שיש בו להסתתר מפני זרם, שזה הרעה של יסוד המים. 'כפלגי מים בציון', כמו פלגי מים שנותנים תועלת במקום של ציה וחום. כשיש ציה וחום, מה בעצם מועיל? מה עוזר? מה מחיה? המים. הם מגינים, המים מגינים כנגד מה? כנגד האש. אם יש דבר שמתחמם, איך מקררים אותו? על ידי מים. אז הוא 'כפלגי מים בציון', במקום חם יש בכוחו לגונן מפני החום, מפני יסוד האש. 'וכצל סלע כבד בארץ עיפה', במקום שיסוד העפר הוא המזיק, אז הוא סלע כבד. כאשר יש מפולות בוץ, מפולות עפר, מה יכול לגונן מפניהם? סלעים גדולים. שמים סלעים והסלעים גורמים שהעפר לא ימשיך וידרדר הלאה. אז הוא מגן כמו סלע כבד בארץ עיפה, במקום שהארץ כבר התעייפה ומתחיל העפר להידרדר ויש סכנה שיסוד העפר יגבר, הסלע הוא המגן. אז הוא בעצם מתאר לנו איך אדם שהוא איש, מורכב מארבע יסודות, אף על פי כן יש בכוחו לגונן מפני הנזק של כל הארבע יסודות.
'ולא תשעינה עיני רואים ואזני שומעים תקשבנה'. לעיל ראינו שהוא אמר 'השמן לב העם הזה ואזניו הכבד ועיניו השע', כדי שלא יראו ולא ישובו, כן, 'ושב ורפא לו', הקדוש ברוך הוא אמר שיקבלו את העונש הראוי להם. עכשיו הוא אומר, זה יהיה עד מתי הרי ראינו? עד 'שאו ערים מאין יושב'. ואז 'מצבת בם זרע קודש מצבתה', אם אתם זוכרים הסברנו שעדיין יישאר זרע קודש שממנו יתחיל לפרוח, שממנו יתחיל הכל לקום ולצוץ מחדש. והם יהיו כאלה שיראו וישמעו ויבינו. על מי הוא מדבר? על תקופתו של חזקיה. שבתקופתו של חזקיהו יהיו אנשים צדיקים. עכשיו תתקיים הנבואה הזאת, 'לא תשעינה עיני רואים'. כנגד מה שהוא אמר 'עיניו השע', השע הסברנו חלק, למשעי, כביכול טח עליהם איזה שהוא דבר והחליק אותו, הוא לא מסוגל לראות. אומר עכשיו, עיניו לא תשעינה, לא תשעינה עיני רואים, יפקחו עיניהם לראות. וגם 'ואזני שומעים תקשבנה', האוזניים שלו תקשבנה. וההקשבה היא בדרך כלל מרחוק. פירושו של דבר, גם כשמישהו יקרא לו מרחוק הוא יקשיב. המשל בזה הוא שדיברנו בעבר, שהם בעצם היו כעיוורים וכחרשים. הנביא בא ומוכיח אותם, הנביא מראה להם איך הדרך שלהם אינה לו זו, הוא מסביר להם שהם בעצם פוסעים בדרך ההפוכה לדרך הנכונה, והם כאדם ההולך ועיניו אטומות ואוזניו סתומות, לא שומע למי שמכוון אותו, לא רואה את דרך הישר. אבל עכשיו, 'ולא תשעינה עיני רואים', אומר כעת יפקחו עיניהם, 'ואזני שומעים תקשבנה'.
'ולבב נמהרים יבין לדעת ולשון עלגים תמהר לדבר צחות'. כנגד מה שהוא אמר 'השמן לב העם הזה', הוא אומר פתאום הם יבינו, לבבם כבר יסור ממנו השומן. 'ולבב נמהרים יבין לדעת'. נמהר זה הכוונה היא אדם שעושה את מעשיו שלא במחשבה, בפזיזות, הוא נמהר. לבב נמהרים פתאום יבין לדעת. ושלא תחשוב שההבנה שלו תהיה הבנה כדי ללעוג ולקנטר, לא, אלא זה תהיה הבנה שמתוכה הוא ישיג דעת. ולא זו בלבד, 'ולשון עלגים תמהר לדבר צחות'. לא רק שהם יבינו בעצמם, אלא הם עוד ילמדו את אחרים. ומי שעד עכשיו היה בחינה של עילג, עילג זה אדם שמדבר בלעגי שפה, הכוונה שהוא בקושי יודע לדבר, הם עוד לשונם תמהר לדבר צחות. תמהר לדבר צחות, ידברו בשפה צחה. הכוונה הם אלה שיפיצו את התורה, הם אלה שיפיצו את דבר השם. אלה שלבבם היה טוח עם שומן, אלה שלשונם הייתה עילגת, כעת הם יהפכו להיות אלה שמביאים את דבר השם ומלמדים את האחרים.
'לא יקרא עוד לנבל נדיב ולכילי לא יאמר שוע'. לא תהיה עוד חנופה. הרי בזמן שיש חנופה, אז לרשע קוראים צדיק, ולאדם שאיננו הגון קוראים אדם טוב. אומר אז לא יהיה כזה מצב. 'לא יקרא עוד לנבל נדיב'. לא יקראו לנבל נדיב. 'ולכילי לא יאמר שוע'. כילי מה זה כילי? בדרך כלל זה קמצן. זה גם הכוונה היא מלשון נוכל, כפי שתכף נסביר. 'ולא יאמר לו שוע'. מה זה שוע? שוע זה מלשון אדם עשיר, אדם נדיב. ונסביר. אומר המלבי"ם, הנבל זה אדם שהוא רע בפנימיותו ובחיצוניותו. הכוונה היא גם בנגלה וגם במצפון, גם בצפונותיו. רע לשמיים ורע לבריות. אבל הכילי זה מלשון נוכל. הוא עורמתו צפונה בליבו. והוא לא מראה את עורמתו כלפי חוץ, הוא לא מראה את רשעותו כלפי חוץ. זה כמו שאמרנו, כילי זה מלשון נוכל. (שואל: לא עורק? כילי זה לא עורק?) לא, כילי זה מלשון נוכל. זה גם ביטוי לקמצן, יש לזה כמה משמעויות. אז הוא אומר, עד עכשיו הם היו מחניפים, היו קוראים לנבל, קוראים לו נדיב. הוא אומר מעכשיו לא רק שלא יקרא לנבל נדיב, שבעצם הנבל והנדיב זה שתי קצוות מה שנקרא המרוחקים ביותר, הוא אומר עד עכשיו היו קוראים לנבל נדיב, הוא אומר לא רק זה לא יהיה, אלא גם לכילי, שהכילי הוא לא כל כך רע כמו הנבל, כי כמו שהסברנו הנבל הוא רע גם בפנימיות וגם בחיצוניות, והכילי אמרנו הוא בפנימיות שלו הוא רע אבל בחיצוניות שלו הוא כביכול בן אדם טוב, כלפי האחרים כביכול הוא בן אדם טוב. הוא אומר לא, גם הכילי שהוא לא כל כך רע כמו הנבל, לא רק שלא יקראו לו נדיב שזה הקצה השני, אלא גם לא יאמר לו שוע, ששוע זה מדרגה פחותה מנדיב. אז הוא אומר בהתחלה הייתה כזאת קיצוניות, שלנדיב שהוא מהקצה הזה, היו קוראים, סליחה, לנבל שהוא מהקצה הזה, היו קוראים נדיב שהוא מהקצה השני. הוא אומר עכשיו לא רק שזה לא יהיה, אלא אפילו הרבה פחות. הכילי שהוא לא הכי קיצוני, לא יקראו לו שוע שגם הוא השוע מבחינת טוב הוא לא הכי קיצוני לצד השני. אז גם שיבוש כזה לא יהיה. המלבי"ם מסביר, כילי זה כמו מלשון ארור נוכל, 'בנכליהם אשר נכלו לכם', אדם שחושב עצות רעות, אדם שכליותיו יועצות רע. לכן תמיד כילי מבטא רע בפנימיות. שוע, אומר המלבי"ם, זה תמיד בא בהיפוך לדל. 'ולא ניכר שוע לפני דל'. 'לו יערך שועך ולא בצר'. הכילי הוא לא שוע. אבל הנבל כמו שאמרנו שהוא הקצה השני לערך של הנדיב. רש"י מסביר, שוע זה מלשון אדון. ולמה איך שוע קשור לאדון? הכל שועין אליו. כמו 'תשעה לתפילתי'. לשעות למישהו הכוונה היא להפנות עצמך אליו. אני שועה אליך. אז הנדיב, האדון, הוא נחשב שוע כי תמיד פונים אליו, מבקשים ממנו, כולם זקוקים לו. לעומת המסכן שאפילו אם הוא חכם, חכמתו בזויה. הנדיב אפילו אם ידבר שטויות, אפילו הבדיחות שלו תפלות, כולם יצחקו. כן, לך תדע, אולי משהו, אולי משהו ידבק בי. כן? כולם באים ללחוץ לו את היד, כולם... זה חלק מעלמא דשיקרא. אז הוא נקרא אדון. למה? כולם שועין אליו, זה שוע.
'כי נבל נבלה ידבר ולבו יעשה און לעשות חנף ולדבר אל השם תועה להריק נפש רעב ומשקה צמא יחסיר'. עכשיו הוא מתאר את פחיתותו של הנבל, והסברנו הרי שהנבל הוא בקצה הסקאלה, הוא יותר גרוע מן הכילי. הוא אומר, הנבל יש לו פחיתות בשני עניינים. א', הוא רע בין בגלוי בין בסתר. כי בגלוי הוא אומר 'נבלה ידבר'. אין לו שום בעיה, הוא מדבר דברי נבלה, דברי חוצפה, דברי גסות, בפרהסיא, בלי בושה. מה תגיד, אולי בפנימיות שלו, נו, אולי הוא עוד שמה בסדר? הוא מצפונו, הוא אומר לך 'ולבו יעשה און'. גם בתוך ליבו יש לו און, און הכוונה רע, מחשבות שליליות. דבר שני, אומר המלבי"ם, רעתו מתפשטת על שלושה עניינים שבהם תלויה שלמות האדם. א', לגבי האמונה בהשם יתברך. ב', בין אדם למקום. ג', בין אדם לחברו. בכל שלושת הדברים הללו האדם הנבל מקולקל בהם. כנגד בין אדם למקום, הוא אומר 'לעשות חנף'. כל המצוות שהוא עושה זה בחנופה, כדי להתגאות, כדי לקבל תועלת. חנופה לא באמת כי השם ציווה ולשם השם. זה לגבי בין אדם למקום. כנגד האמונה בהשם, 'ולדבר אל השם תועה'. כביכול השם עושה שלא כהוגן, השם עושה שלא כצדק. 'ולדבר אל השם תועה'. וכנגד המעשים שבין אדם לחברו, 'להריק נפש רעב ומשקה צמא יחסיר'. הרעב, יש עכשיו איזה שהוא דבר מאכל שכבר הגיע לידו, הוא הולך להריק נפש רעב, הולך ומרוקן את זה ממנו. הגיע איזה משקה לאדם שהוא מסכן וצמא, 'ומשקה צמא יחסיר', הולך ונוטל ממנו את המשקה שיש לצמא. אז הנבל הזה, נסכם, יש בו א', רע בפנימיותו ובחיצוניותו, ודבר שני, חסר כל שלמות, הן בבין אדם למקום, הן באמונות ודעות, והן בבין אדם לחברו, מכל הבחינות.
'וכלי', לעומת זאת הכילי שעליו דיברנו קודם, 'וכלי כליו רעים הוא זמות יעץ לחבל עניים באמרי שקר ובדבר אביון משפט'. אומנם הכילי הוא לא רע כמו הנבל, יש בו מעלה עליו בשני עניינים אומר המלבי"ם. א', הרעה שלו היא לא גלויה, הוא לא מרשיע בפרהסיא. הוא לא עושה את רעתו בצורה גלויה כמו שהנבל מרשיע בפרהסיא. דבר נוסף, הוא חוטא רק במצוות של בין אדם לחברו, אבל לא במצוות של בין אדם למקום. זאת אומרת, בפנימיות שלו הוא עוד איכשהו טוב, אבל בחיצוניות שלו, כמו שהסברנו, הוא בבין אדם לחברו הוא חוטא ומקלקל. אבל הוא אומר לך, עדיין נדיב ודאי אי אפשר להגדיר אותו. 'וכלי כליו רעים'. מה זה כליו? הכוונה הנכלוליות שלו, הפנימיות שלו היא רעה, מחשבותיו רעות. יכול להיות שכלפי חוץ הוא בן אדם סימפטי ונחמד, הכילי הזה, כי הרי אנחנו לא מדברים על נבל, שנבל גם כלפי חוץ הוא נבל. נבל הוא נבלה עמו, כמו שהתנהג נבל הכרמלי, חירף וגידף את דוד והתנהג בצורה גסה כלפי אדם ששמר על צאנו. הכילי אצלו זה לא כך. הכילי כלפי חוץ הוא נחמד, אבל הוא אומר לך 'כליו רעים, הוא זמות יעץ'. יש לו תמיד זומם בליבו כל מיני תוכניות, איך לעשות, איך... כלפי חוץ הוא מאוד נחמד, הוא מאוד בסדר איתך, אבל הנוכל הזה, הכילי כמו שהסברנו זה מלשון נוכל, הוא מסתיר את רעתו. ועל ידי זה 'לחבל עניים'. הוא מחבל בעניים על ידי שהוא משקר אותם. 'ובדבר אביון משפט'. וגם כאשר האביון מדבר משפט, הכוונה יש משפט ברור, אין ספק שהאביון צודק במשפטו, הוא בכל אופן הולך ומרמה אותו, הולך ולוקח ממנו שלא כדין, לוקח וגוזל אותו. אז הוא אומר, ודאי שנדיב הוא לא יכול להיקרא. איך נקרא לו נדיב?
הלא 'ונדיב נדיבות יעץ והוא על נדיבות יקום'. אי אפשר לקרוא לכילי נדיב, הגם שהוא רחוק כמזרח ממערב מהנבל, שהנבל כמו שהסברנו זה גם בפנימיות וגם בחיצוניות, אבל ודאי זה עדיין הכילי הוא ודאי עדיין לא נדיב. הרי נדיב הוא ההפך הגמור. הוא 'נדיבות יעץ'. איפה העצה נמצאת? בפנים או בחוץ? פנימית. אדם יועץ, כליות יועצות. הנדיב הוא נדיבות יעץ. גם בליבו ובמצפונו הוא מלא נדיבות. איך לוותר לאחרים, איך להשפיע לאחרים טובה, יש לו נדיבות בפנימיותו. אבל שלא תחשוב שזה רק בפנימיות שלו. הוא אומר לך 'והוא על נדיבות יקום'. מסביר המלבי"ם, גדר הנדיב, שלא תהיה הנדיבות עניין מקרי בלתי נדרש לעצמו, בעבור איזה תכלית חוץ מן הנדיבות. אני אסביר, הלשון של המלבי"ם לפעמים קשה. המלבי"ם מסביר, אם אתה נדיב לשם אינטרס, זה לא נדיב. אם אתה נדיב כי יהיה לך מזה תועלת, כי אתה בבחינת שלח לחמך על פני המים, אז אתה לא נדיב, אתה בסך הכל אינטרסנט, שאתה חושב שני צעדים קדימה. ההוא לא נותן, אתה אומר תשמע, אם אני אתן, אני אקבל בסוף. אז אדם כזה נקרא נדיב? אדם שלוקח זקן, הולך ועוזר לו ומסייע לו וזקן ערירי, מטפל בו בכל מה שאפשרי. יש מי שיגיד תשמע, התפעלתי, איזה בעל חסד, איזה בן אדם טוב לב. אבל מי שקצת מכיר את הטיפוס, אומר לך תשמע, הוא אומר כמה זמן הבן אדם הזה עוד יחיה? בוא אני אעזור לו, אני זה, בסוף הוא ייתן לי את הירושה, הכל יעבור אליי. הלזה נדיב ייקרא? זה מה שהוא אומר. נדיב חייב להיות שלא יהיה לו שום מגמה בנדיבות שלו. הנדיב, התכלית תהיה הנדיבות. דהיינו להועיל, להיטיב לזולת. התכלית של הנדיבות, זה מה שהוא אומר, צריך שתהיה הנדיבות עניין עצמי נדרש לעצמו. יבוז בעבורו אהבת עצמו, כל תועליות וערבות שיהיו לו, הוא מוותר עליהם. הכל, המטרה היא להיות נדיב. המטרה היא לתת לזולת. לא איך אני נותן כדי לקבל בסופו של דבר. ואומר, אדם כזה, כל יסודו ותכליתו היא על נדיבות, זה אדם שבאמת ראוי להיקרא נדיב. וזה מה שהוא אומר, 'והוא על נדיבות יקום'. מה זה על נדיבות יקום? הכוונה היא, לא שהנדיבות יקום עליו, אלא הוא עצמו יקום, הכוונה יסודו יהיה על נדיבות. כל היסוד שלו, הרי מה הוא יסוד הדבר? יסוד הדבר זה התכלית שלו. כאשר אני מתכנן משהו, צריך לראות מה הוא יסוד הדבר, זאת אומרת מה בבסיס התוכנית, ואז אחרי זה זה הדרכים איך אני מוציא לפועל. לדוגמה, אני יכול, אם אני רוצה לדוגמה לצבור הון, יסוד הדבר זה איך אני צובר הון. איך אני מוציא את זה לפועל? אני מקים עסק. עכשיו, יכול להיות בן אדם שאת אותו דבר יעשה גם בגמ"ח שהוא יקים. הוא יקים גמ"ח, אבל אם יסוד הדבר זה איך אני צובר הון, והגמ"ח זה דרך איך לצבור הון, אז זה הפך את בעצם את כל מה שעשית לשלילי. כי יסוד הדבר הוא שלילי. אבל אם המטרה היא באמת יסוד הדבר הוא איך לעזור לאחרים, אז גם אם בדרך אני צובר הון, כדי לעזור לאחרים, המעשה הזה עצמו הופך להיות מעשה של שבח, מעשה של נדיבות, כי כל המטרה, היסוד של הדבר, היא בעצם להועיל לאחרים. וזה מה שהוא אומר, מיהו הנדיב האמיתי? 'והוא על נדיבות יקום'. יקום זה היסוד של הדבר. אם באמת היסוד זה המטרה היא התכלית היא כדי לנדב, כדי להועיל, כדי לתת לאחרים, אומר אז אם כן כל מה שתעשה מוביל אל המטרה ואל התכלית הזאת, כי זה קם, זה יסוד הדבר. אבל אם יסוד הדבר הוא כל מיני רווחים אחרים, אז גם כשאתה עושה הרבה נדיבויות בדרך, אנחנו תמיד נחפש איפה האינטרס, איפה התועלת, מה אתה רוצה להרוויח מכל זה. אומר, בוא תראה, זה ההבדל בין הכילי לבין הנדיב. שהנדיב גם בתוכו, א', עצתו היא נדבה, דבר שני, כל מעשיו הם ביסוד הנדיבות, ולא נדיבות שאמורה להועיל ולתת איזה שהם רווחים אחרים או אינטרסים זרים.
'נשים שאננות קומנה שמענה קולי בנות בוטחות האזנה אמרתי'. הרד"ק מסביר, נשים שאננות, נשים הכוונה היא כתרגומו מדינן, הכוונה מדינות. בנות בוטחות, הכוונה היא כרכים, הכוונה ערים. וזה כנגד הרי יהודה שהיו שאננות ובוטחות. אמר להם, אפילו שעכשיו אתם עדיין שאננות ובוטחות, עוד מצפה לכם תהפוכות, עוד תרגזנה. 'האזנה אמרתי', וזה הפסוק הבא, 'ימים על שנה תרגזנה' וכולי. וזה גם כן, הביטוי הזה מופיע בעוד מקום. 'ישמח הר ציון', מה ההמשך? 'תגלנה בנות יהודה'. מי אלה הבנות של יהודה? בנות יהודה זה לא בנות של יהודה, אלא הכוונה היא הערים, ערי הלוויין של יהודה. זה הכוונה בנות יהודה. הבנות הכוונה הערים הסמוכות. אז גם פה, בנות בוטחות הכוונה היא לערים. המלבי"ם מסביר שזה מה שכתוב כאן, יתבאר על פי מה שמובא בספר עמוס: 'הוי השאננים בציון והבוטחים בהר שומרון'. כדי להסביר את זה אני צריך להסביר קודם מה ההבדל בין שאנן לבין בוטח. האדם השאנן זה אדם היושב בשקט. הוא שקט, הוא שליו, הוא לא בוטח בגבורתו, אין לו באמת גבורה, אבל אין לו גם מטרידים, אין לו מלחמות. מחמת זה הוא שאנן. לעומת זאת האדם הבוטח, הוא בוטח בגבורתו. זאת אומרת, הוא לא שאנן, יש עליו איומים, יש לו חששות, אבל, איך אומרים, תבואו, אני אראה לכם מה אנחנו יודעים. בוטח בגבורתו, הוא חזק, הוא גיבור. השאנן לעומת זאת, הוא לא גיבור, אבל הוא שקט כי אין עליו איומים. אז לכן הוא יושב שאנן. לפי זה כעת הוא מסביר. בני ציון, זה חוזר על יהודה. ציון כידוע זה ירושלים, זה יהודה. בני יהודה לא בטחו בגבורתם, אבל הם היו שאננים. סנחריב עדיין לא הביא איום עליהם. ולכן הם היו שאננים. אין להם גבורה, אבל בינתיים הם בשקט. לעומת זאת בני הר שומרון, שאלה היו בני אפרים, הם לא היו שאננים, כי מלך אשור נלחם איתם. אבל הם היו בטוחים שיש להם כוח. הם היו בטוחים בגבורתם. הם אמרו יבוא להילחם, אנחנו נצא כנגדו. לפי זה הוא אומר כאן, מה שכתוב 'נשים שאננות', אלה הם בני יהודה, שהם השאננות. בני אפרים הם נקראות 'בנות בוטחות'. עכשיו תראו כמה זה נפלא. כי הרי מאיפה היה מקור המלוכה? יהודה, נכון? רק לאחר מכן, כאשר שלמה נפטר, רחבעם קם למלוך, בא ירבעם ואנשי שומרון, בעצם עשרת השבטים, רצו לעשות איתו תנאים, הוא לא קיבל אותם, נתפלגה הממלכה. המלכות שנתפלגה, שהיא בעצם אפרים, היא נקראת בת של המלכות האם, שהיא מלכות יהודה. אז נשים שאננות, זה מלכות יהודה, היא האישה. ולאחר מכן בנות בוטחות, זה אלה שיצאו מהם, שהם בני אפרים, שהם בגדר בת, שהם בוטחות, כמו שהסברנו, הם בוטחות על גבורתם, אפילו שסנחריב כבר בא להילחם איתם, אבל הם בוטחות שעל פי גבורתם הם יצליחו לנצח את הקרב. אז עכשיו הוא אומר להם, 'נשים שאננות קומנה שמענה קולי'. זאת אומרת, אני רוצה שאתם תשמענה את קולי, פירושו של דבר, המסר שלי הוא לא ישיר אליכם, אבל אתם תשמעו. לעומת זאת, 'בנות בוטחות האזנה אמרתי'. לבנות הבוטחות, שזה אפרים, לי יש מה שנקרא מסר ישיר בשבילכם. למה? כי אתם עכשיו בבעיה. אתם עכשיו מאוימים על ידי סנחריב, אתם מאוימים על ידי אשור. אז לכן 'האזנה אמרתי'. להאזין פירושו לשים לב למה שאני אומר. אמרתי מיועדת לכם. אבל כיוון שסנחריב יבוא בעתיד גם על יהודה, אז זה כמו שלפעמים יש ילד שהוא בעייתי, נותנים לו חינוך, ורוצים שהילד שקצת עכשיו מתחיל לסטות מהדרך, שהוא יראה. שהוא ישים לב מה עושים לילד הזה כדי שהוא יחשוש, שייפחד. כמו שיש ביטוי שאומר, גוערים על הכלה ומתכוונים לשוויגער. או גוערים על השוויגער ומתכוונים לכלה. הוא גוער בחמות, אומר לאשתו, למה, למה לא סידרו פה? למה, למה הכל פה בלאגן? כשהוא מתכוון בעצם לכלה, מה, את לא יכולה לזוז קצת לסדר? מה... הוא בעצם אומר את זה לאשתו, אבל הוא מתכוון שכלתו תקשיב. אז גם פה בעצם, המטרה, הדיבור זה לבנות הבוטחות. הבנות הבוטחות הרי אפרים, הם בטוחים בכוחם והם הרי סטו מן הדרך ראשונים. 'האזנה אמרתי', אמרתי נועדה לכם. אבל גם אתם, הנשים השאננות שעדיין אין עליכם איום, גם אתם יהודה, 'שמענה קולי'. תקשיבו למה שאני עכשיו מדבר אליהם. את הקול שלי, הקול זה כמו בא מרחוק, תדעו. זה לא דיבור ישיר אליכם, אבל את הקול הזה שמה שאני מדבר איתם, כדאי שתסכיתו, תשמענה קולי, כי בעצם בעתיד יש לדברים גם השלכה ביחס אליכם.
'ימים על שנה תרגזנה בוטחות כי כלה בציר אוסף בלי יבוא'. 'ימים על שנה', אומר להם שנה, זה שנה כפשוטו. ימים על שנה הכוונה מיד אחרי שתכלה השנה, דהיינו בא' בתשרי, כמה ימים לאחר מכן, 'תרגזנה בוטחות'. מי אלה הבנות בוטחות הסברנו? בנות בוטחות זה אפרים. ירגזו בני אפרים, תרגזנה בוטחות. להרגיז הכוונה כמו מלשון מרגיז ממלכות. הכוונה ירגזו ממקומם, הם לא יישארו כמות שהם. מתי? 'כלה בציר'. בסוף הקיץ, אפילו שכבר בצרו את שדותיהם, בסוף השנה. מי שבוצר את שדהו, אדם שהוא בשלווה, בנחת, הולך בוצר את שדהו, אין עליו איומים. בצרו את שדותיהם, הוא אומר לך תדע לך, הם לא יספיקו לאסוף את תבואתם הביתה, כי עוד לפני חג האסיף יבוא עליהם האויב. וזה מה שהוא אומר, 'בציר אוסף בלי יבוא'. הכוונה כמו בלי אוסף. עוד בטרם תאסוף את מה שבצרת, יבוא האויב.
'חרדו שאננות רגזה בוטחות פשטה ועורה וחגורה על חלצים'. כמו שאמרנו, יש כאן מסר עקיף ליהודה. 'חרדו שאננות רגזה בוטחות'. המלבי"ם מסביר, מה ההבדל בין חרדה לבין רגזה? אומר המלבי"ם, חרדה זה עוד לפני הצרה. אני חרד מפני הצרה. לעומת זאת רגזה זה כאשר הצרה כבר באה. ולכן תשימו לב כמה זה נפלא. הרי השאננות עוד אין להם שום בעיה, יהודה עדיין אין עליהם איום. אבל הוא אומר להם, אתם צריכים לחרד מן הבאות. ומדוע? כי 'רגזה בוטחות'. רגזה בוטחות, הרי אלה שהיו בוטחות, כמו שאמרנו, הורגזו ממקומם. מי אלה? אפרים. הרי הם כבר קיבלו כבר. כוס התרעלה שתו אותה עד תומה. אז זה מסר עקיף לכם, יהודה, שגם אתם תיזהרו, שלא תלכו באותה דרך. בואו תראו מה קרה לבוטחות, בני אפרים. 'פשטה ועורה וחגורה'. אומר, פשטה, האויב פשט את המלבושים החיצוניים שלה. לאחר מכן פשט גם את הכותונת, שהיא מה שנקרא לעורה, זו שמלתה לעורה. ומה נשאר? 'וחגורה על חלצים'. כל מה שנשאר להם זה רק חגורה על חלצים, מה שנקרא לכסות בשר ערווה, שזה אומר הלבוש המינימלי ביותר. פירושו של דבר, בואו וראו איך הפשיטו וערטלו את בני אפרים, דהיינו כבשו אותם בצורה קשה, ולכן חרדו שאננות, שלא תהיו גם אתם, תעבור גם עליכם אותו התסריט.
'על שדים סופדים על שדי חמד על גפן פוריה'. רש"י מסביר, 'על שדים סופדים', זה כדרך הסופד שהוא מכה, אוי, ככה הוא מכה על חזהו. זה הכוונה על שדים סופדים. חז"ל דורשים על חכמי סנהדראות, שחכמי הסנהדראות הם כמו שדיים שמניקים. השדיים תמיד מבטאים, גם בשיר השירים, בכל מקום, תמיד מבטאים שפע. תמיד המשמעות שלהם זה לינוק משדיים, הכוונה להשפיע למקבלים. אז גם פה, אלה הסנהדראות שהם כמו שדיים שהיו מניקים, יספדו עליהם, כי בטלה סנהדרין. 'על שדי חמד על גפן פוריה', כל זה הרי ייכרת, כל זה ייאסף, כל זה יחרב על ידי הגויים. המלבי"ם מסביר שכאן הוא מתאר, זה המשך של הפסוק הקודם. הוא הרי תיאר את בני אפרים, מה עבר עליהם. אמרנו 'רגזה בוטחות', אלה שהיו בוטחות בכוחם, השם הרגיז ממלכותיהם. 'פשטה ועורה', הפשיט אותם לחלוטין. על זה הוא בא ומוסיף ואומר, הם סופדים על שדיים. מה הכוונה? הם אומרים הלוואי והיינו כבת קטנה וערומה שיונקת משדי אמה. פירושו של דבר, כאשר בן אדם הוא בגדר תינוק, הוא לא צריך לדאוג לפרנסה שלו. הוא לא, הוא לא מוטרד מה אני אוכל היום בצהריים. הוא יודע, אם אמא פה, יש לי מה לאכול. מדוע? כי האמא מניקה אותו. והוא אומר, הלוואי והם היו כתינוק שיכול להיות בטוח על שדי אמו. והמשל, אומר המלבי"ם, זה הרי הנמשל. מה זה, זה הרי המשל. הנמשל של הדברים, אומר המלבי"ם, שהוא אומר הלוואי והיו להם את השדות שהיו מוצאים שמה לחם. לפחות אם אין לו לבוש, לפחות שאוכל היה לו. אבל הרי לא די ש'פשטה ועורה', גם 'על שדי חמד ועל גפן פוריה', גם זה אין להם. אין להם פרנסה, אין להם אוכל. אז על זה יש להם להתלונן. ואם תשאל, מה קרה לשדותיהם? הרי כבר מקודם אמרנו שהיה להם בציר והלכו וכבר אספו את הבציר, וברגע האחרון הגיע האויב. מה קרה לכל זה?
'על אדמת עמי קוץ שמיר תעלה כי על כל בתי משוש קריה עליזה'. הוא אומר, הרי השדות הם חרבים, אין להם אפשרות של פרנסה. 'על שדי חמד, על גפן פוריה', שדה נחמדה, גפן פוריה, הכל אבד. 'על אדמת עמי קוץ שמיר יעלה'. קוץ שמיר יעלה, הכוונה קוץ ושמיר יעלה שם על האדמה. זאת אומרת, המקום שהיה אמור לגדל תבואה משובחת, ענבים פוריות, המקום הזה במקום זה מגדל קוץ ושמיר. 'כי על כל בתי משוש קריה עליזה'. ואם אתה רוצה לדעת מדוע קרה כדבר הזה, כי הוא אומר, על כל בתי משוש וגם על קריה עליזה, המקומות שהם נחשבים למשובחים, המקומות שבהם היו, היה משוש כל הארץ, הבתים שלהם, הארמונות שלהם, כל המקומות האלה עלה בהם קוצים, שמיר. ומדוע? כי הגלו את האנשים משם. ברגע שהגלו משם...
את האנשים ממילא מה נוצר מצב שאין מי שיחיה אז הם שוממים ואם אדם מבין שהבתים שוממים תבין גם כן למה השדות כי אחרי שאתה רואה שאפילו הבתים שוממים שזה מקום מגורי בני האדם כבר בהם עלה קוצים ושמיר אז מה יש להתפלא שהשדות אין מי שיעבד אותם ומדוע זה מכיוון שהגלו את כולם כיוון שהגלו את כולם אז אפילו בבתים עלה קוצים ושמיר אז אין להתפלא מדוע על אדמת עמי קוץ ושמיר תעלה.
כי ארמון נוטש. המון עיר עוזב. עופל ובחן היה בעד מערות עד עולם. משוש פראים מרעה עדרים. כנגד מה שהוא אמר לפני כן שעלה קוץ ושמיר על כל בתי משוש בכל הבתים כבר יש קוץ ושמיר אומר מדוע איך פתאום יש קוצים בתוך הבתים כי ארמון נוטש כאשר הארמון נינטש עולים שם קוצים.
כנגד מה שהוא אמר שעלה קוץ ושמיר על קריה עליזה למה כל העיר עלה קוץ ושמיר כי המון עיר עוזב ההמון עזב את העיר. עופל ובחן היה בעד מערות עד עולם. מסביר המלבי"ם הכוונה היא כזאת בעד מערות היה עופל ובחן משוש פראים עד עולם. הפראים העדרים הבהמות עד עכשיו גרו במערות עכשיו הם כביכול עוזבים את המערות האלה והולכים לגור בדירות טובות ונפלאות איך קורה כדבר הזה כאשר אנחנו נוטשים את הבתים מי נכנס למקומם קיפוד ועורב ובהמות וחיות הם רועים בתוך הבתים כי הרי הבתים נטושים.
זה מה שהוא אומר עופל ובחן זה תמיד ביטוי למגדלים ארמונות עופל ובחן היה בשבילם בשביל הבהמות זה בעד מערות בעד זה כמו תחליף למערות עכשיו לקחו להם עופל ובחן ושלא תחשוב באופן זמני אלא הם לקחו את זה להם עד עולם המקום הזה נהיה משוש פראים בהמות חיות שהם בהמות פרא זה המקום הזה נהיה להם לבית מרעה עדרים הם רועים בתוך הבתים האלה בתוך המבצרים האלה ולכן אל תתפלא איך על אדמת עמי קוץ שמיר תעלה מכיוון שאפילו הבתים כבר הפכו להיות מקום של קוץ ושמיר ומקום ששם רועים בהמות ופראים.
עד יערה עלינו רוח ממרום. והיה מדבר לכרמל והכרמל ליער יחשב. עד מתי זה יהיה עד יערה עלינו רוח ממרום עד שהקדוש ברוך הוא יערה יערה זה עניינו לשפוך ליצוק ותער כדה אל השוקת ושפכתי על בית דוד רוח חן ותחנוניה עד יערה עלינו רוח ממרום עד שהשם ישפוך עלינו רוח רצון מאיתו יתברך כלפינו שהשם ירצה להושיע אותנו ואז והיה מדבר לכרמל המקום שעכשיו הוא חרב כמו מדבר יהיה מלא תבואות כמו הכרמל הכרמל זה ארץ יהודה לא הכוונה להר כרמל ארץ יהודה שהיא לא חרבה המקום שהוא מדבר יהיה לכרמל והכרמל ליער יחשב הכרמל שזה ארץ יהודה שהיא לא חרבה היא תהיה מלאה אנשים כיער הכוונה הכל יצוץ ויפרח.
ושכן במדבר משפט. וצדקה בכרמל תשב. ושכן במדבר משפט המקום שעכשיו נחשב למדבר יהיה שמה משפט משפט תמיד בא לבטא דין של בן אדם לחברו ושכן במדבר כמו ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם כי תקנה עבד עברי וכולי כל ענייני הבן אדם לחברו ושכן במדבר משפט הכוונה אז המקום הזה שהוא מדבר הרי תבינו על מקום מדבר אין מריבות נכון על מקום מדבר אין ויכוחים זה שלי זה אומר שלי אף אחד לא רב על מקום מדבר הוא אומר לך ושכן במדבר משפט אבל כיוון שהמקום הזה אמור להיות פורה אז יכול להיות מריבות זה החלק שלי מה פתאום אתה פלשת לשדה שלי הוא אומר לא גם שמה יהיה משפט זאת אומרת המקום יהיה מיושב אבל לא יהיו מריבות מכיוון שיהיה משפט ביניהם יהיה צדק ביניהם לא יקרבו שדה לשדה.
והצדקה תמיד צדקה המלבי"ם מסביר הכוונה היא בן אדם למקום לא מה שאנחנו קוראים היום צדקה שאני נותן צדקה למישהו אלא צדקה זה מלשון להיות בצדק עם בורא עולם לשון צדיק תמיד צדקה זה בן אדם למקום והצדקה הכוונה היא מה שבן אדם למקום תשב היכן בכרמל וצדקה בכרמל תשב מה הוא רוצה לומר זה ירושלים ובנותיה שם יעבדו את השם שם יהיו ינהגו בדרך של צדקות.
מה הוא רוצה לומר המלבי"ם מסביר הוא רוצה לבטא בזה שהצדקה תהיה עיקר והמשפט יהיה טפל זאת אומרת כאשר אנשים עוסקים בעיקר במלאכתם אז עיקר מה שיש להם זה דינים של בן אדם לחברו ההוא עשה לו כך זה גזל אותו מפה זה נכנס לו בתוך העסקים שלו וכולי אבל לעומת זאת כאשר מדובר באנשים שתורתם אומנותם אז אין לו הרבה דינים בבן אדם לחברו אין לו הרבה מסחר אין לו הרבה עניינים של ממון לכן הוא אומר תשים לב שיהיה מצב כזה ושכן במדבר משפט הנושא של משפט יהיה בגדר שכן שכן זה לא קבוע לעומת זאת וצדקה בכרמל תשב העניינים של בן אדם למקום יהיה בגדר תשב ישיבה זה ישיבה זה דבר קבוע ולכן הוא אומר זה אומר שעיקר עסקם יהיה בענייני הרוחניות בענייני הצדקות הקרבה להשם הבחינה של הצדקה שזה בן אדם למקום זה יהיה בחינה של תשב זה יהיה העיקר כי עיקרם יהיה תורתם אומנותם.
והיה מעשה הצדקה שלום. ועבודת הצדקה השקט ובטח עד עולם. יש לנו פה מעשה לעומת עבודה יש לנו שלום לעומת השקט ובטח. מסביר המלבי"ם מה ההבדל בין עבודה לבין מעשה עבודה תמיד זה דבר כבד יותר ממעשה עבודה זה דבר שיש בו יותר טורח עבדתי קשה תמיד זה בא לבטא משהו כבד יותר לעומת עשיתי זה יכול להיות משהו מאוד בקלות עשיתי את הדבר.
והיה מעשה הצדקה שלום הסברנו שצדקה זה מצוות שבן אדם למקום המצוות שבן אדם למקום נחלקות לשני חלקים יש מצוות שמעיות ומצוות שכליות המצוות השכליות דברים שבהם מדברים על אמונה על מוסר לדוגמה לא תגנוב לא תרצח לא תנאף כל המצוות האלה הם מצוות שאדם מבין אותם בשכל מה שאנחנו מבינים בשכל אנחנו עושים בשמחה כי אני מבין את התועלת של הדברים אני אני קולט אני יודע שיהיה בזה חברה מתוקנת יותר אני יודע שמבחינת המידות שלי זה משפר אותם נפלא מאוד את זה האדם עושה בנפש חפצה זה נקרא מעשה הצדקה למה מעשה כי זה לא כבד עליי אמרנו זה עשייה עשייה זה בקלות זה לא עבודה מעשה הצדקה שלום תכף נסביר את ההבדל בין שלום לבין השקט ובטח ואז נבין למה הוא נוקט פה דווקא שלום.
לעומת זאת יש מצוות שהם בגדר חוק ענייני הקורבנות העניינים שהם לא מובנים לנו כדוגמת שעטנז או שאר המצוות שהם בגדר חוק אנחנו מקיימים אותם אבל שימו לב עבודת עבד כי אני לא באמת מבין את זה אבל למה אני עושה צו מלך עליי הקדוש ברוך הוא ציווה ולכן אני עושה זה יותר קשה לי זה כבר לא מעשה זה עבודה זה זה כבר דורש ממני אמונה זה כבר דורש ממני הקרבה כי הרי אם נכשלתי במשהו ואני צריך להביא קורבן אז אני צריך להוציא סכום גדול של כסף כשאני לא באמת מבין מה הקורבן עושה זה הרבה יותר קשה לי וזה על החלק הזה זה נקרא עבודת הצדקה זה יהיה השקט ובטח השקט ובטח אומר המלבי"ם זה יותר משלום.
מעשה הצדקה יהיה שלום אבל עבודת הצדקה שזה החלק של הצדקות בן אדם למקום במשהו עבודה בדברים שהם חוק דברים שהם לא מובנים בשכל האדם על זה השכר יהיה הרבה יותר גדול יהיה א' השקט ובטח ב' זה יהיה נצחי עד עולם.
מסביר המלבי"ם מה ההבדל בין השקט לבין בטח לבין שלום קודם כל אומר המלבי"ם שהעניין של שלום זה תמיד על ההצלחה הסטנדרטית יש לו שלום במחוזות זה לא אומר שיש לו איזה הצלחה גדולה מדי ולא ההצלחה הסטנדרטית המורגלת הרגילה זה נקרא שיש לו שלום לעומת זאת השקט ובטח תמיד בא לבטא מעלה גבוהה יותר יש לו לא רק שלום יש לו גם השקט ובטח ומה ההבדל ביניהם השקט זה מהזעף הפנימי בטח הכוונה היא ביטחון חוזק הלב ביחס לעתיד ההשקט בא ואומר אין לי משהו שמפריע לי מתוכי לפעמים בן אדם יכול להיות שמסביב הכל איתו בסדר אבל הוא מסוכסך עם עצמו הוא סובל מכל מיני בעיות הוא סובל מחרדות הוא סובל מפחדים הוא סובל יש לו כל מיני בעיות פנימיות עם עצמו זה בא לבטא ההשקט ההשקט הוא שקט הוא לא בלחץ הוא לא בחרדות מבחינה פנימית בטח זה אומר שאני יש לי ביטחון בבורא עולם וכדומה ואז אני ממילא לא חשוף לפחדים מבחוץ.
שלום כמו שאמרנו זה השלום הסטנדרטי הרגיל לא איזושהי מעלה גדולה אין הפרעות זה נקרא שלום אז מעשה הצדקה שהסברנו שמעשה זה דבר קל וזה מעשה הצדקה בדברים שאדם מבין אותם בשכל השכר על זה יהיה שלום שזה הדרגה הנמוכה אבל עבודת הצדקה מה שאתה צריך לעבוד כדי להיות צדיק ובן אדם למקום במה במצוות שהם בגדר חוק זה יהיה השקט גם מבחינה פנימית וגם בטח מבחינה חיצונית ולא זו בלבד אלא שזה יהיה גם עד עולם זה יהיה נצחי בלי הפסקה.
וישב עמי בנוה שלום ובמשכנות מבטחים ובמנוחת שאננות. וישב עמי בנוה שלום נוה זה בדרך כלל דירת הצאן איפה רואים את מי לקח מאחר נוה את דוד נכון כתוב שלקח מאחר עלות נכון הביא אותו מאחר מנוה הצאן נוה אומר המלבי"ם זה הדירה של הצאן וזה תמיד בא בהשאלה על בית כשרוצים להגיד בית בהשאלה זה השאלה ממי בעצם ממקום מגורי הצאן זה דירת הצאן הוא אומר יהיה שמה ישב עמי בנוה שלום יהיה שלום לא יהיו בוזזים לא שוללים ולא רק זה בלבד ובמנוחת שאננות מה זה מנוחות הערים הפרזים הם יהיו שאננים שאנן הכוונה היא לא יהיה שמה קול רעש ישבית את המנוחה המלבי"ם מסביר שהשאנן זה ההפך משאון הכוונה שאון זה רעש ושאנן הכוונה מבלי רעש הוא שקט ושאנן אין לו רעש אין משהו שמטריד אותו אין משהו שמפריע לו אז הערים הפרזים הם יהיו שאננים מה זה הערים הפרזים הכוונה הערים הפרוזות כמו הפרוצות אלה שהם ללא חומה הם יהיו שאננים לא יהיה להם איזה רעש שיפחיד אותם לא יהיה להם אויב שיבוא וישבית את המנוחה שלהם ובמנוחות שאננות.
לעומת זאת המשכנות המשכנות הסברנו משכן זה כבר דבר קבוע מדבר כאן על מבצר הוא מדבר כאן על ארמון הרי המבצר הם יהיו מבטחים ביטחון הסברנו זה אני בוטח גם אם יש עליי איום אבל אני בוטח כי יש לי במה לבטוח יש לי מבצר יש לי חומות אם האויב יבוא הוא לא יצליח כנגדי וישב עמי בנוה שלום ובמשכנות מבטחים כיוון שהוא יושב במשכנות מבצרים אז ממילא הוא יהיה בטוח ובמנוחות וגם אלה שיהיו בערים בערי הפרזות גם הם יהיו שאננות מכיוון שלא יהיה עליהם איום ולא יהיה עליהם איום ממילא הוא יהיה שאנן לא יהיה חרד מפני שאון.
וברד ברדת היער ובשפלה תשפל העיר. המלבי"ם מסביר שהיער והשפלה שניהם היו בחלקו של יהודה ראינו שהשפלה היה מחלק יהודה בספר יהושע בפרק ט"ו ואותה החריב סנחריב כתוב שלכיש ולבנה שהחריב סנחריב היו מערי השפלה היער שהם החריבו שם גם זה היה באותו גבול וזה היה כל זה מחלק יהודה לפי זה הוא אומר וברד ברדת היער תשימו לב הברד פה זה לא הברד שיורד מן השמיים לא מכת ברד איך אנחנו יודעים לפי הניקוד אם זה היה הניקוד בשני פתחים הייתי יודע שמדובר בברד שהוא שם דבר אבל אם כתוב וברד הכוונה עם קמץ בב' הכוונה ובאת רד וברד הכוונה ובעת שירד ככה רש"י מסביר ורש"י אומר בעל כורחך אין ברד זה שם דבר שם דבר הכוונה כמו שם עצם ברד שהרי נקוד חציו קמץ וחציו פתח בלשון פעל הוא ברד ברד הכוונה פעל מה הוא פעל הוא ירד.
לפי זה הוא אומר וברד ברדת היער מסביר המלבי"ם הכוונה היא כאשר ירד הכל ונחרב מתי כאשר ירד ונחרב היער ובשפלה תשפל העיר מתי בשפלה בחלק של יהודה תשפל העיר כאשר ישפלו כל הערים אשר היו בשפלה הם ירדו ממדרגתם בעת ההיא שהכל נחרב אז יהיה המציאות הזאת מה יהיה אז אשריכם זורעי על כל מים משלחי רגל השור והחמור אשריכם דורו של חזקיהו שהם הדור הנשאר כאשר הכל ירד כמו שהסברנו ברד ברדת היער כאשר ירד היער והשפלה והעיר שהייתה בחלקו של יהודה תגיע למצב של שפלות אבל מישהו בבחינה של זורעי על כל מים משלחי רגל השור והחמור אשריכם מי אלה זה הדור של חזקיה אלה שנשארו כאן הם יזרעו על כל מים הכוונה על כל מוצא מים כשאתה זורע במקום שאין שם מים אז יש סכנה שזה יתייבש אבל אם אתה זורע במקום שהוא מוצא מים יש שמה מעיין שמפכה ליד מקום הזריעה זה נקרא זורעי על כל מים הזריעה הזאת תצמיח משלחי רגל השור והחמור היא תצמיח בהמות שהם משלחי רגל השור והחמור הכוונה היא שהם יוכלו לרעות במקום הזה זה יהיה מקום של חיות מקום של גידולים כמו שכתוב וכל ההרים אשר במעדר יעזרון והיה למשלח שור ולמרמס שה השפלה תחרב אבל הוא אומר לך תדע לך אל ההר הוא לא יגיע אשריכם זורעי על כל מים הדור של חזקיה הם הדור הנשאר הזריעה שלהם תצמיח לשלח את השור והחמור זאת אומרת כל מה שמסביב יכלה וזה השפלה ברדת היער כמו שהוא מסביר אבל בהר ציון תהיה פליטה והיה קודש מה זה זה ירושלים סנחריב יבוא סנחריב יצור הוא יחריב את כל מה שמסביב ירושלים הוא לא יוכל לגשת יבוא מלאך השם ויכה אותו שם מסביב 185 אלף ראשי גייסות ובזה יבטל כוחו.