ספר ישעיהו פרק ל'. הוי בנים סוררים נאום השם לעשות עצה ולא מני ולנסוך מסכה ולא רוחי למען ספות חטאת על חטאת. אני אקרא עוד פסוק: ההולכים לרדת מצרים ופי לא שאלו לעוז במעוז פרעה ולחסות בצל מצרים.
קודם כל כבר אנחנו רואים שיש כאן תוכחה כנגד העם שהלך לחסות במצרים, תחת המטריה של פרעה לבקש ממנו סיוע. הרד"ק כבר עומד כאן על קושי, שואל הרד"ק הרי ישעיהו התנבא בימי עוזיהו יותם אחז ויחזקיהו נכון? ולא ראינו ששמה הם ביקשו עזר ממצרים. זאת אומרת על איזה תקופה מדבר כאן ישעיהו? בזמנו לא מצאנו שהלכו לבקש עזר ממצרים. ואם נגיד שהוא מתנבא על הדור של צדקיהו שהוא היה אחריו, שהם באמת שלחו למצרים כדי לבקש עזרה, אומר זה לא מסתבר כי אחרי זה הוא עובר לתשועה שהייתה בימי חזקיהו, זאת אומרת שהוא מדבר כאן על התקופה של חזקיהו, לא מדבר על תקופה יותר מאוחרת של צדקיהו שזה היה כבר לקראת החורבן. לכן קשה קצת להסביר שזה מדובר על תקופה אחרת כשאחרי זה הוא חוזר לתקופה מוקדמת יותר.
לכן הרד"ק נוטה לבאר שזה מדבר על ימי אחז. ואפילו שלא מצאנו באחז במפורש בכתובים, לא בדברי הימים וגם לא בספר מלכים שאחז הלך לבקש עזר וסיוע ממצרים, אומר ייתכן מאוד שפה הוא מגלה לנו את זה. זה הסבר אחד. הסבר שני הוא אומר שייתכן זה היה בימי חזקיהו עצמו, שאז עוד לפני שחזקיהו החזיר אותם למוטב, הם הלכו לבקש סיוע ממצרים. כך הרד"ק נוטה להסביר.
רש"י מסביר שזה מדבר על משהו מבואר ומפורש יותר על ימי הושע בן אלה. כתוב שהושע בן אלה שלח מלאכים אל סוא מלך מצרים. הושע בן אלה זה היה המלך האחרון של מלכות ישראל, מלכות שומרון. הוא היה המלך האחרון שלהם. לאחר מכן הם גלו ומלכות יהודה עדיין המשיכה. אבל הוא היה המלך האחרון שלהם. הוא זה שאגב הסיר את הפרוזדאות, הוא נתן לעלות לרגל. בימיו כבר הייתה אפשרות לעלות לרגל אבל כבר נחתם גזר דין ובסופו של דבר הם גלו. אז לפי רש"י מדברים על ימיו של הושע בן אלה ואז זה כבר כתוב כן מפורש בכתובים.
מסביר הרד"ק, אומר להם הנביא הוי בנים סוררים נאום השם. אוי להם לאותם שנקראו בנים, בנים אתם להשם אלוהיכם, זה דרגה גבוהה, ובעקבות זה לאחר מכן מה הופכים להיות? סוררים. אם זה עבד סורר, אתה אומר מעיקרא לא היה לו דרגה לא היה לו מעלה הוא עבד. אבל מישהו בן, אחרי שהוא בדרגה של בן הופכים להיות סוררים, סוררים הכוונה סר מן הדרך. לא זו בלבד שהם לא פונים להשם כדי לבקש עזרתו, הם עוד הולכים לבקש עזרה וסיוע מכאלה שהקדוש ברוך הוא אסר לפנות אליהם, מכאלה שהקדוש ברוך הוא אסר לחזור לארצם.
וזה מה שהוא אומר לאן הם הולכים? למצרים. ההולכים לרדת מצרים שעל מצרים אומר המלבי"ם הרי עליהם נאמר לא תשובו בדרך הזאת עוד. אז איך אתה הולך למצוא מחסה, לא די שעזבת את השם עוד אתה הולך לחפש מחסה אצל מי? אצל מצרים? הרי היו צריכים לשאול את הנביא, לשאול פי השם האם באמת לעשות כדבר הזה. והם לא עשו כדבר הזה אלא מה? לעשות עצה ולא מני. הם הולכים לעשות עצה ולא ממני, לא ביררו האם הדבר הזה הוא ממני האם אני כך מייעץ להם לעשות. ולנסוך מסכה ולא רוחי. ולנסוך מסכה הכוונה היא לעשות עצה בסוד ובסתר. מסכה מסביר הרד"ק זה מלשון כיסוי. כן? מסכה כמו שהיום עושים מסכה מכסה את הפנים, אז הם עשו מסכה הכוונה כיסוי, היו עושים את הדבר בכיסוי, בסתר כביכול, כדי לקחת עצה ללכת ולפנות למצרים.
למען ספות חטאת על חטאת. לא די להם בעוון הראשון שלהם שעזבו את השם, עוד הם הולכים לקחת להם ולחסות תחת אדון אחר, תחת מלך מצרים וכביכול מסתירים, עושים במחשך מעשיהם שכביכול לא יהיה ניכר להשם יתברך מעשיהם.
המלבי"ם מסביר סוררים כוונה סרים מדרך הישר פעם אחר פעם. ולכן נקרא סוררים ולא סר. סר זה פעם אחת. סורר זה שב וסר ושב וסר שוב ושוב. א' חטאו לעשות עצה נגד ציווי השם כמו שנראה בפסוק הבא. ב' חטאו לנסוך מסכה. המלבי"ם לא מסביר כמו הרד"ק שמסכה זה מלשון הסתר, המלבי"ם מסביר שהכוונה היא לשון משרה. כן? דהיינו כמו שכתוב ואני נסכתי מלכי. נסכתי שם זה מלשון כמו נסיך. אז לנסוך מסכה הם הולכים לקחת להם מלך, מישהו שיהיה כנסיך עליהם, את מי? את מלך מצרים. וזה נגד השם נגד רצונו.
ההולכים לרדת מצרים ופי לא שאלו לעוז במעוז פרעה ולחסות בצל מצרים. למה זה לרדת מצרים? אז ביאור ראשון ארץ ישראל גבוהה מכל הארצות. ביאור נוסף אם נסביר שזה חוזר על יושבי ירושלים אז כל מי שיוצא מירושלים הוא בגדר יורד. לכן זה נקרא ירידה. ביאור שלישי לרדת הכוונה היא פה במובן שירידה הייתה להם בעניין הזה. היה להם פה ירידה הכוונה פה מדברים על היותר על המהות מאשר על העניין הטכני. מדברים מבחינה רוחנית זה לרדת מצרים, אתה צריך להגיע למצב של ירידה כדי להגיע למצב כזה שאתה מקבל עזרה וסיוע ממלך מצרים שאסור עליך לשוב לשם. ממנו אתה הולך לקבל עזרה? ודאי שזה ירידה בשבילך.
אומר המלבי"ם הם הולכים לבקש עצה מפרעה ובתוך כך היו כמה מהם גם כן שהלכו להשתקע במצרים. ופי לא שאלו. לא שאלו פי השם כי הרי הקדוש ברוך הוא אמר לא לשוב למצרים עוד. הלכו לחסות בצילו של פרעה וזה מה שכתוב לעוז במעוז פרעה. הכוונה היא שהוא יהיה להם למעוז ומחסה. רצו למצוא עזר על ידי פרעה אבל פרעה הזה לא באמת יעזור להם. פרעה הזה באמת לא יראו אצלו ישועה. ולחסות בצל מצרים הם קיבלו עליהם את מצרים לאדון. ממש הולכים לחסות בצילו. אז יש הבדל בין לעוז לבין לחסות. לעוז הכוונה היא שהדבר הזה כביכול יגן עליי. לחסות הכוונה לקבל מלכותו באופן מוחלט שהוא אני חוסה בצילו, הוא המנהיג אותי, הוא זה שמקבל אותו עליי לשררה וזה מה שהוא אמר לפני כן לנסוך מסכה, לקחת אותו עליך כנסיך, כמלך עליך שהוא זה שינהיג אותך. ואומר המלבי"ם למה כתוב ההולכים לרדת? אומר הם הולכים אבל המטרה היא לרדת. כמו שאנחנו קוראים היום יורדים. מה זה יורדים? אדם שהולך להשתקע שם. אז הם הולכים אבל זה לא תחשוב שהוא רק הלך לשם כדי לפגוש אותם, כדי לדבר עם פרעה שיגן עליהם. המגמה שלהם זה לרדת להשתקע במצרים, דבר שהקדוש ברוך הוא הרי אסר אותו בתכלית.
והיה לכם מעוז פרעה לבושת והחסות בצל מצרים לכלימה. המלבי"ם מסביר יש הבדל בין בושת לכלימה. בושת זה מה שאדם מתבייש בעצמו, קרה דבר מסוים והוא בעצמו מתבייש בעצמו שקרה כדבר הזה. לעומת זאת כלימה זה מה שאחרים מכלימים את פניו. הוא אומר להם אתם חושבים שיש לכם על מה לסמוך על מצרים והיה לכם מעוז פרעה לבושת. יהיה לכם לבושת כי אתם תראו שזה לא יועיל לכם, זה שאתם סומכים על כוחו לא עזר לכם. והחסות בצל מצרים מה שאתם חוסים בצילו יגרום לכם כלימה מאחרים. כי הרי כדי לחסות בצל מצרים אתם צריכים להחניף להם, אתם צריכים להעלות להם מנחה, אתם צריכים להשפיל את עצמכם בפניהם. ואם זה לא ייתן את התוצאות המקוות אז מה קיבלת מזה? רק כלימה. כי השפלת את עצמך ובסופו של דבר נכלמת ממנו, נתת לו מנחה, השפלת את כבודך ולא קיבלת את התוצאות. אז החסות בצל מצרים תביא אותכם למצב של כלימה, נהייתם לו למס עובד בחינם.
כי היו בצוען שריו ומלאכיו חנס יגיעו. כי היו בצוען שריו. רש"י מסביר שהיו בצוען שריו הכוונה שריו של מלך ישראל, הם הלכו בשליחות למצרים. ומלאכיו של מלך ישראל, כי הרי הוא מדבר על הושע בן אלה, חנס יגיעו. חנס זה תחפנחס שמופיעה במקומות אחרים בתנ"ך. אז לפי רש"י פה הפסוק הזה מדבר על השליחים של מלך ישראל לשם. שימו לב המלבי"ם מסביר הפוך. המלבי"ם מסביר שפה מדברים על אנשי מלך מצרים. אתם ציפיתם שהוא ישלח לכם עזרה, אתם ציפיתם שהשרים שלו החשובים שלו יבואו לקראתכם, הם יבואו לעזור הרי שילמנו. הוא אומר לך היו בצוען שריו, הם נשארו בצוען בעיר המלוכה הם אפילו לא יצאו. לא תגיד הם התקדמו לעברנו, אפילו לא התכוון לבוא לעזור לך. השרים שלו של מלך מצרים נשארו בצוען, לא באו לעזרתכם. ומלאכיו חנס יגיעו. אבל המלאכים שלו זה השליחים. השליחים שמה באו לקחת? הם באו לקבל את המנחה. השליחים שבאו לקבל את התשורה והמנחה שאתם שלחתם, או הם כן באו. הם באו לקבל את התשורה ואת המנחה, הם באו. לשלוח אנשים כדי לעמוד בהסכם כדי לבוא לסייע לכם? היו בצוען שריו. וזה מה שהוא אומר ומלאכיו חנס יגיעו. הם הגיעו עד חנס כי לתחפנחס לחנס נשלחה המנחה. אז הם באו כדי לקחת את המנחה אבל לספק את הסחורה הם לא סיפקו, דהיינו תועלת ממצרים לא הייתה להם.
כל הוביש על עם לא יועילו למו. לא לעזר ולא להועיל כי לבושת וגם לחרפה. כל הוביש, הם קיבלו על עצמם בושות רבות בעבור עם לא יועילו למו. השפלת את עצמך, ביזית את עצמך, שלחת מנחה, על מי? על עם לא יועילו למו, עם שלא הועיל לך במאומה. לא לעזר ולא להועיל. מה ההבדל בין עזר לבין להועיל? עזר אומר המלבי"ם זה בדרך כלל להציל מצרה. ועזר מצרייו תהיה. עזר זה אדם שצריך להיעזר במישהו אחר להציל אותו מצרה. תועלת יכול להיות כל מיני תועלת. יכול להיות שיבוא לפה יעזור לי לסלול כבישים. יכול להיות שיבוא לכאן ייתן לי תועלת מבחינה כלכלית. הרבה עניינים יש תועלת. אז הוא אומר לא לעזר ולא להועיל. לא רק שעזר להציל אותך מהצרה והאסון הזה של האויבים מסביב הוא לא יעזור לך, אלא לא להועיל, אפילו נגיד כל תועלת אחרת אולי היה יוצא לי ממנו, אומר גם זה לא קיבלת. מה כן זה הועיל לך? כי לבושת וגם לחרפה. מה זה הועיל לך? הבושת והחרפה שאתה קיבלת מהם, זה הועיל לך. ובושת הכוונה היא שאדם מתבייש מעצמו, וחרפה זה כמו כלימה, מה שאחרים מביישים אותו, מחרפים אותו, מכלימים את פניו. אז הוא אומר יהיה לכם בושת עצמית וגם כלימה מאחרים וגם חרפה מאחרים שיחרפו אתכם וזה חרפה יותר קשה מן הכלימה. בהתחלה הוא אומר בצל מצרים לכלימה, הוא אומר זה יהיה יותר מזה, זה יהיה חרפה כי חרפה זה מלשון לחרף ולגדף.
משא בהמות נגב בארץ צרה וצוקה לביא וליש מהם אפעה ושרף מעופף ישאו על כתף עיירים חיליהם ועל דבשת גמלים אוצרותם על עם לא יועילו. משא בהמות נגב. משא שהיו נושאים אל הנגב. רש"י מסביר אני אסביר קודם כל את השמות שכתוב כאן. רש"י אומר האפעה זה מין נחש רע ואין בעולם כי אם שניים, זכר ונקבה. והם יולדים ל-70 שנה. שומעים? יש שני מינים כאלה, שני בעלי חיים כאלה בעולם שנקראים אפעה, זכר ונקבה, אחת ל-70 שנה הם יולדים. אפעה ושרף מעופף. מה זה שרף מעופף? זה מין נחש והנחש הזה רש"י מסביר זה לא שלו באמת לנחש הזה יש כנפיים, אלא הוא מקפץ למרחקים גדולים. גם היום זה מוכר בטבע, כן, יש כזה נחש שהוא קופץ למרחקים. ולא זו בלבד אלא הוא נקרא שרף. למה הוא נקרא שרף? כי הוא זורק להב מפיו. מה הפירוש זורק להב מפיו? אז פשוט לא מדברים פה על דרקון שמוכר לנו מכל מיני מיתולוגיות שהכוונה שהוא מוציא אש, אלא הכוונה זורק ארס מפיו. וידוע שיש נחשים שהם יורקים ארס. ואם הוא יורק את הארס בעיניו של הקורבן הוא בדרך כלל מסמא אותו. ואז כן הוא מכוון את זה לעיניו ואז על ידי זה הוא מצליח להכניע אותו. אז זה נקרא שרף כי הוא זורק ארס ממרחק ששורף והוא גם מעופף, הוא מקפץ ומעופף.
בואו נסביר עכשיו מה בעצם הוא אומר להם כאן. אומר להם משא בהמות נגב. מסביר המלבי"ם משא בהמות נגב, משא לביא ליש מהם, משא בהמות נגב פירושו של דבר לפי דעת המלבי"ם בהמות זה לא בהמות. אלא בהמות זה מלשון המיה כשהב' היא ב' הקישור, בכל"מ, מאותיות בכל"מ. אז המילה עצמה זה המות והב' זה בהמות, כן זה ב' הקישור. דהיינו רוצה לומר המשא שהם נשאו בהמות נגב. מה זה נגב? נגב זה מדבר. המדבר, ואת הנתתני ארץ הנגב, נכון? מי אמרה את זה? עכסה, נכון. נתת אותי במקום שהוא מנוגב. מנוגב מטובה. מה נתן לה בשביל זה? במקום כך מה הוא הוסיף לה? גולות מים, נכון? צריך לחזור לספר יהושע. נתן לה גולות מים, גולות עילית וגולות תחתית, נתן לה מעיינות מים. אז נגב זה מקום מנוגב, זה מקום שהוא ללא טובה, מקום מיובש. אז משא בהמות נגב. מסביר המלבי"ם שפה הוא מדבר על התקופה ההיא שהם התחילו להעביר סחורות, התחילו להעביר בעצם את המנחה שנועדה למלך מצרים כדי שמצרים יספקו את הסחורה, שאנחנו רצינו מהם הגנה וכיוון שכך היה צריך להעביר להם את המנחה. ואיך המנחה הזאת עוברת ומגיעה למצרים? הייתה צריכה לעבור דרך המקום שנקרא נגב, דרך המדבר. כדי להגיע למצרים צריך לעבור דרך המדבר. והמדבר הזה נקרא בהמות נגב, יש שמה המיה של המדבר, המיית המדבר, כנראה מתכוון לרוח שהומה שם ונשמעת בעת שהיא נושבת שם במדבר. והרוח הזאת, משא בהמות נגב בארץ צרה וצוקה, זה כמו זה במקום שהוא ארץ שהוא צרה וצוקה, מקום שמה נמצא שם באותם אזורים? בעלי חיים מסוכנים, חיות טרף. משא בהמות נגב דרך המקום הזה שלחו את המנחה למלך מצרים.
ובאותו מקום משא לביא ליש מהם. מי נשא מהם? הלביא והליש שהם סוגי אריות, הם נשאו מהם. זאת אומרת הם נשאו מנחה כדי להביא למלך מצרים, הלביא והליש נשאו מהם, הכוונה טרפו אותם. זאת אומרת הגיעו דרך מקומות מסוכנים, מאלה שהם היו מוליכים את המנחה הלביא והליש וכן האפעה והשרף הם טרפו והשחיתו מאותם אלה מוליכי המנחה. מה אתה חושב שזה גרם לכך שהם יחזרו בהם? שיחזרו בחזרה למקומם? יבינו שזה לא לרצון להשם? הם לא שבו מדרכם. הוא אומר תראה ישאו על כתף עיירים חיליהם. עיירים זה צעירי הגמלים. המלבי"ם מסביר שעיר בדרך כלל בא לבטא חמור צעיר. אבל מצאנו במקומות נוספים שהביטוי עיר מושאל לכל בהמה צעירה. אומר המלבי"ם יראו דוגמה כתוב עיר בן אתונות, אתה רואה שאתון בנה נקרא עיר. או לדוגמה כתוב עיר פרא אדם ייוולד. אתה רואה שעוד פעם מגדיר את האדם כעיר. אז גם פה עיירים הכוונה היא על צעירי הגמלים. אז הם יצאו לדרך עם צעירי הגמלים כדי לשאת את המשא, את המנחה כדי להעביר למלך מצרים, אבל מרוב שהדרך שלהם התארכה ימים ושנים, בסופו של דבר מה נהיה מאותם עיירים? ישאו על כתף עיירים חיליהם ועל דבשת גמלים אוצרותם. מהעיירים כבר נהיו גמלים. דהיינו בא להמליץ ולומר הם כבר הזקינו מרוב הזמן שלקח להם לשאת את המשא הזה להוביל אותו לפרעה.
ולא זו בלבד אלא עד שזה נהיה דבשת הגמלים. למה הדבשת של הגמל נקראת דבשת? מפני שכאשר שמים משא על דבשתו, הגב של הגמל מתחכך ונפצע. יש לו הרי חטוטרת. מה היו עושים כדי לרפאות את זה? היו מורחים על זה דבש. וכיוון שכך הגמרא גם אומרת, הגמרא מסכת שבת אומרת שדבש כדי לשים על גב הגמל. אז הדבש היה מרפא את החטוטרת של הגמל מהמשא שהיו נושאים עליו. ולכן על שם זה שהיו שמים את הדבש בחטוטרת זה נקרא דבשת. דבשת מלשון דבש. אז הוא אומר נוצר מצב שנהיה דבשת הגמלים, כבר הגב שלהם נתחכך מרוב ימים שהם נשאו את המשא הזה כדי לקחת אותו לשם למצרים.
ולא זו בלבד אלא הוא אומר בהתחלה כשהם שלחו אז החיל מה שהם שלחו כבר נגמר, היה צריך להתחיל לשלוח אוצרותם. מה זה אוצרותם? אוצרותם זה מה שאדם אוצר בארמונות שלו. דהיינו כאשר הם ראו שהחיות והטורפים במדבר לקחו את מה שהם שלחו את המנחה, התחילו לשלוח את האוצרות שלהם, מה שנמצא בבתי נכות, מה שנמצא באוצרות הפנימיים שלהם. ואת זה למי שלחו? על עם לא יועילו. על עם שמהם לא יהיה להם תקווה. כביכול הנביא בא ואומר תראו כמה נואלו אותם אנשים, תראו כמה סכלים הם היו שהלכו והתאמצו מאמץ כל כך גדול בתוך סכנות, בתוך מצבים של נדודים של במשך חודשים ארוכים, בשביל מי? על עם לא יועילו. מישהו שמהם תועלת לא היה להם כלל.
וזה מה שהוא חוזר ומזכיר: ומצרים הבל וריק יעזורו לכן קראתי לזאת רהב הם שבת. הוא אומר מצרים חוץ מזה שהם לא יכולים לעזור לכם עכשיו, הרי מצרים הבל וריק יעזורו מאז ומעולם. זאת אומרת אם אתה רוצה לראות, אתה פונה למישהו, אתה אומר בוא נבדוק מה ההיסטוריה שלו. פנו אליו בעבר? ראו ממנו תקווה? היה תועלת? הוא אומר מצרים הבל וריק יעזורו הרי מאז ומעולם לא היה שום תקווה מעזרה של מצרים. הבל וריק יעזורו, מעולם לא עזרו לשום אומה שבטחו בהם במאומה. המלבי"ם מסביר מה ההבדל בין הבל לבין ריק. המלבי"ם אומר הבל זה דבר שאין בו ממש. כמו לדוגמה הבל פה. דבר שאין בו ממש. לעומת זאת ריק יש בו ממש. מה הממש שבו? הקליפה החיצונית. כי הרי אם אני אומר זה ריק, אז מה זה אומר? שיש קליפה חיצונית, נכון? אם לא אז מה ריק? תמיד שאתה אומר על משהו שהוא ריק, אתה אומר הבית ריק, הקופסה ריקה, הכוס ריק, זאת אומרת יש בית, יש קופסה, יש כוס, אם לא על מה אתה מדבר כשאתה אומר ריק? אז אומר המלבי"ם ההבל אין בו ממש, הריק יש קליפה אבל בפנים כמו שאמרנו הוא בעצם ריק. מצרים גם אם ירצו לעזור, העזרה שלהם היא הבל. מה זה הבל? אין בו ממש. כמו הבל פה. אבל גם העזרה הזאת החלשה שאולי תגיד נו אולי יש בזה משהו, הוא אומר זה ריק. מה זה ריק? זה מעטפת חיצונית. אתה בודק בפנים אין כלום. זאת אומרת גם אם הוא ירצה לעזור לך הוא מבטיח לך הבטחות שהוא לא מתכוון לעמוד בהם. הבטחות שכשאתה פותח בפנים אתה רואה זה ריק. אז גם ההבל הזה שרק נראה לך בקליפה החיצונית, תדע לך בתוכו זה ריק. אז דבר ראשון אל תצפה כי זה הבל. וגם ההבל הזה שהוא מבטיח לך מה אתה בסוף תקבל? רק חיצוניות, פנימיות לא תקבל. זאת אומרת עזרה לא תקבל, רק הבטחות שהוא באמת יבוא ויעזור.
ולכן הוא אומר להם האומה הזאת רהב הם שבת. הוא אומר זה המלבי"ם מסביר שפה המקראות מקבילים. דהיינו מצד אחד אני אומר לך הם הבל, ומצרים הבל. וכיוון שהם הבל אני אומר לך הם רהב. מה זה הבל? כמו שהסברנו זה כמו הבל פה, אין בו שום תועלת. הבל פה אז מה הם מדברים רק? אז זה רהב. מה הם עושים רושם? אומר חזק הכל רהב, אל תתפעל מזה. רהב זה גאווה, הוא כביכול מתגאה שיש בו כוח. אבל אם אמרתי לך שזה הבל, תבין שכל הדיבורים שלהם על עצמם הם רק רהב. ואחרי זה הוא אומר הרי ריק יעזורו, כמו שהסברנו הרי אין לזה שום פנימיות זה רק מעטפה חיצונית, הוא אומר זה הם שבת. מה זה שבת? אומר כשאתה פותח בפנים אתה רואה כלום. מה זה אומר? הוא שובת ממלאכה. הוא לא עושה שום, הוא לא מזיז את עצמו במאומה. תגיד אולי ההבל הזה במשהו יבוא ויסייע בידי? אומר לך לא, גם ההבל הזה יושב במקומו ולא זז. זאת אומרת אין לך מהם שום תועלת.
עתה בוא כותבה על לוח איתם ועל ספר חוקה ותהי ליום אחרון לעד עד עולם. עתה בוא כותבה על לוח איתם. דהיינו תכתוב את הדברים על לוח קטן שיישאר איתם למשמרת, שיהיה להם לזיכרון לעצמם. וחוץ מזה תכתוב את הדברים על ספר חוקה. מה זה ספר חוקה? הכוונה ספר שבו היו כותבים וחוקקים בעט ברזל. ומה ההבדל? כשאתה כותב דבר אז יכול להיות שהוא ידהה. כשאתה חוקק דבר הוא נשאר לזמן רב או אולי אפילו לנצח. יש עד היום כל מיני מערות שמוצאים בהם כל מיני דברים שגילפו וחקקו לפני אלפי שנים. מה שחקוק בסלע נשאר לזמן רב. אז לא רק כותבה על לוח שזה כתיבה על הלוח שיכולה להימחק אבל זה יהיה איתם. איתם הכוונה כל ימי חייהם זה יעיד בהם. חוץ מזה תכתוב על ספר חוקה שזה יישאר גם לדורות הבאים שיהיה חקוק. למה צריך את זה? כותבה על לוח איתם הוא ממשיך ותהי ליום אחרון. זה יישאר להם עד יומם האחרון. וכנגד מה שהוא אמר על ספר חוקה, תחקוק את זה בספר, ספר כמו שאמרנו חקיקה ממש באבן עם חרט ברזל, לעד עד עולם. זה יישאר אצלם לנצח לעד עד עולם, דהיינו דבר שלא יישכח לעולם.
מה מה הוא רוצה שייכתב? כי עם מרי הוא בנים כחשים בנים לא אבו שמוע תורת השם. אומר המלבי"ם יש כמה דרגות. יש מי ששומע תורת השם והוא גם מאמין בהשם, אבל בכל אופן הוא מחליף את דברי הקדוש ברוך הוא בדברים אחרים. למה? כי בא לו. יש לו תאוות. זאת אומרת הוא לא מתנגד לעצם זה שזה דברי השם, הוא לא מנסה להגיד שהדברים הם לא נכונים, אבל מצד שני הוא בפועל עושה כנגד אותם דברים. מדוע? בגלל תאוות ליבו. יש מי שאומר לא, הקדוש ברוך הוא בכלל לא ציווה את זה. זה לא שהוא הולך רק אחרי תאוות ליבו, הוא מתנגד לעצם הדברים. ויש עוד יותר גרוע מזה, שאתה בא להגיד לו מה הקדוש ברוך הוא ציווה, הוא אפילו לא רוצה לשמוע. הוא עוד יותר גרוע, כי הקודם שמע, עוד לפחות מביע דעה. אבל ההוא יותר גרוע, הוא אפילו לא רוצה לשמוע. וזה מה שהוא אומר כאן. כאן הוא הולך לפי הסדר. כי עם מרי הוא. זה אדם שבאמת מאמין בהשם ואומר התורה אמת, רק הוא ממר, מחליף, כמו לא ימיר. ממר את דברי השם בתאוות ליבו. נכון השם אמר, נכון כך צריך להיות, אבל בא לי אחרת. זה עם מרי הוא. יותר מזה, בנים כחשים. שמכחישים וכופרים, אומרים השם לא ציווה את זה, לא כך השם אמר, זה לא מה שהשם רוצה. זה בנים כחשים. ויותר מזה, בנים לא אבו שמוע תורת השם. זה הכת השלישית שהם אפילו לשמוע לא מוכנים. אם היית שומע עוד היית מתווכח, עוד היינו נכנסים לאיזה דיון, לאיזה דיאלוג, עוד היה אפשר לשכנע. אבל את מי הכי גרוע לנסות לשכנע? מי שבכלל לא רוצה לשמוע. מי שלא רוצה לשמוע הוא בלתי חדיר. אין לך איזה סדק להיכנס בו. אבל כשבן אדם רוצה לשמוע, אפילו מתווכח, תדעו לכם בסמינרים אלה שמתווכחים הכי קשה, הם חוזרים בתשובה הכי מהר. למה? כי באמת זה כואב לו, אכפת לו, הוא מבקש את האמת. מי הכי גרוע? ההוא שיושב צופה מן הצד ואומר כן נחמד, מה שהרב אמר נחמד, מה שהוא אמר נחמד, הכל עובר לידו. הוא לא... בסדר, הכל בסדר, נחמד, היה נחמד. חוזר הביתה עם הנחמד שלו וזהו, ממשיך ככה נחמד עד סוף החיים. זה הכי גרוע. אבל כשבן אדם בא מביע דעה, אכפת לו, יש לו מה להגיד, עם זה יש מה לדבר, יש פידבק, יש יש עם מישהו שהוא באמת אכפת לו מהדברים. אבל הגרוע ביותר לא אבו שמוע תורת השם. הכי גרוע זה שהוא שבכלל לא מגיע לסמינר. אומר לא לא תעזוב אותי עכשיו מה אני לא רוצה לשמוע, אז איך עוד יכולים לשכנע אותי? תעזוב זה מסוכן, תעזוב, טוב לי ככה, זהו, תעזוב. זה לא אבו שמוע תורת השם.
אשר אמרו לרואים לא תראו ולחוזים לא תחזו לנו נכוחות דברו לנו חלקות חזו מהתלות. אשר אומרים לרואים. הרואים זה הנביאים. הנביאים היו מוכיחים אותם על עבירות שבין אדם לחברו. האם היו אומרים להם לא תראו. הכוונה היא אל תסתכלו על כאלה דברים. אל תתבוננו לראות מה אנשים עושים ואז ממילא לא תצטרכו להוכיח אותם. כן? לא תראו. פעם נכנסתי לאיזה מקום, היה שם יהודי עם כיפה, חנות מכולת, ואז שמה מכר כל מיני ז'ורנלים השם ירחם. אז הפכתי את זה. אמרתי לו תגיד למה אתה מכשיל אנשים? הפך את זה בחזרה, אומר אז אין לך בעיה אל תסתכל. זהו. מה שהנביא אומר. אשר אמרו לרואים לא תראו. מה למה אתה מסתכל? יש לך בעיה אל תסתכל. אל תסתכל. יש רעות? יש דברים לא טובים? הם אומרים לנביאים אם אתה לא תראה את הרעות שאנשים עושים, אתה לא תצטרך להוכיח אותם, לא יהיו בעיות. אם לא תסתכל, שיטת בת יענה, תטמון את הראש בחול, לא יהיו בעיות. אומרים לרואים לא תראו, אל תביטו על כאלה עניינים כדי להוכיח עליהם. ולחוזים, החוזים היו מוכיחים אותם על עניינים שבין אדם למקום. וזה נקרא חוזים כי המלבי"ם מסביר שהחוזה הוא בעצם כביכול מתבונן בעניינים האלוקיים. תמיד עניין לחזות זה בפנימיות. לראות זה נופל גם על ראייה חיצונית. אבל לחזות, אז לדוגמה ואחזה גם אנוכי אשית ליבי, התבוננות פנימית נקראת לחזות. דהיינו אדם שחוזה בדברים, כמו שאומרים חוזים בכוכבים. מה זה חוזים בכוכבים? גם פה זה ראייה יותר פנימית מאשר הראייה החיצונית. אז הם בעצם פנו לחוזים, אלה שהיו רואים מה קורה בבית דין של מעלה, אלה שהיו חוזים ורואים מה קורה אצל השם יתברך, איך היחס של עם ישראל, כמה חרון אף יש על מעשיהם של עם ישראל, להם הם היו אומרים לא תחזו. ואלה שהיו מוכיחים אותם על מה שהם היו רואים כאן בארציות, איך ההוא עושק את זה ואיך ההוא מרמה את ההוא ואיך ענייני חוסר הצדק היה שם בצורה מחפירה וענייני רצח ועריות והשם ירחם, כל העניינים הללו, הם היו הרואים. הנביא היה אמור להוכיח על כך. היו אומרים להם אל תראו. אם אתה לא תראה, אתה לא תצטרך גם להוכיח.
סורו מני דרך הטו מני אורח השביתו מפנינו את קדוש ישראל. אל הרואים, כמו שהסברנו הנביאים הרואים שהיו מוכיחים על בין אדם לחברו, היו אומרים להם סורו מני דרך. הכוונה היא תתחילו גם אתם לעשות כמונו. ועל ידי זה הטו את אחרים מני אורח. אני אסביר. יש הבדל שהמלבי"ם חוזר על זה כמה וכמה פעמים, יש דרך, אורח, נתיב. המלבי"ם חוזר על זה במקומות רבים בתנ"ך. דרך זה הדרך המרכזית. מה שנקרא היום אוטוסטרדה. הדרך שמובילה בין עיר לעיר נקראת דרך. יש אורח. מהדרך הראשית כדי להיכנס אל העיר אתה עובר דרך אורח. הכוונה היא זה דרך המובילה אל המקום עצמו, אל העיר עצמה, והיא דרך כבר קטנה יותר, היא לא הדרך הראשית, היא הדרך המובילה לעיר. זה דרך של פחות אנשים מאשר הדרך המרכזית. יש נתיב. נתיב זה בן אדם יש לו אחוזה פרטית, אז יש לו כביש גישה של בן אדם פרטי. זה נקרא נתיב. נתיב זה משהו של אדם אחד. פה הוא לא מדבר על נתיב, אז לכן אנחנו נתעסק רק עם הדרך והאורח. הם אומרים אל הנביאים עצמם, סורו מני דרך. הכוונה היא תתנהגו גם אתם כמונו. אל תלכו בדרך המרכזית של יושר וצדק, אלא תעשקו, תגזלו, גם אתם כמונו. ועל ידי זה הטו מני אורח. אתם תטו, אתם תפעילו, אתם תגרמו גם כן, אנחנו בעצם מעוניינים בזה שגם שאר הציבור יטו מני אורח. מה זה אומר? אם האחראי, נגיד השופט, הדיין, הוא נוטה מני הדרך, הוא משנה את היסודות של המשפט, מותר לגנוב, מותר לגזול, מה על ידי זה הוא גורם? שעל ידי כך העם, הם כבר בוחרים להם אורחות עקלקלות. בכל מיני עניינים שבינו לבין רעהו בדרך בדרך הפרטית שלהם, הם כבר משנים את הדין ומעוותים את המשפט. למה? אם הדיין מותר לו, אם השופט מותר לו, אם הנביא קבע שגזל זה לא גזל ועושק זה לא עושק, אז גם הם האנשים הפרטיים כבר סוטים מן האורח. אז סורו אתם מני דרך ועל ידי זה הטו את העם מני אורח, שגם בעניינים הפרטיים הם יעשו כל מיני דברים שלא הולכים בדרך הנכונה, באורח הנכון.
השביתו מפנינו את קדוש ישראל. פה הם פונים אל החוזים. החוזים כמו שאמרנו זה אלה שמוכיחים אותם בעניינים של בין אדם למקום. ולהם הם אומרים השביתו מפנינו את קדוש ישראל. כל המצוות של בין אדם למקום מיוסד על היסוד שהקדוש ברוך הוא הוא קדוש ישראל. הקדוש ברוך הוא הוא מקודש ומרומם והשם רוצה שגם אנחנו נהיה עם קדוש להשם אלוקינו. והייתם קדושים כי קדוש אני. הקדוש ברוך הוא אומר אני רוצה שתתנהגו בקדושה...
00:00 כמו שהשם הוא קדוש, כמו שמביא הרמח"ל בדרך השם, שכל המצוות נועדו לקדש את האדם. ועל ידי שהאדם יתקדש, על ידי כך לאחר הפטירה, על ידי זה הנפש שלו תידבק בקדוש ברוך הוא כי קדוש אני. אבל מי שלא יהיה קדוש, מה בעצם נגרם? שלאחר הפטירה כאשר תצטרך הנפש להגיע אל האושר העליון שלה להידבק בו יתברך, היא לא תוכל להידבק מכיוון שהוא מרוחק. לא ניתן שדבר לא קדוש ידבק בקדוש. המצוות נועדו לקדש אותנו, לרומם אותנו, לזכך אותנו, שבבוא הזמן נוכל להידבק באינסוף ברוך הוא. ודאי שהקדושים אשר בארץ המה, הם נדבקים עדיין כאן בעולם הזה בשם יתברך. ופה כבר דבוק עם השם יתברך ברצון יראיו יעשה. אבל גם אם אנחנו לא מרגישים את זה, אז כאשר האדם יפשוט את גופו, אז הוא יראה מה מידת הדבקות שלו בשם יתברך. כמה הוא יכול להידבק בו. במה הדבר תלוי? ככל שהיה מקודש יותר, הוא יכול להידבק בקדוש אני. אבל ככל שהוא פחות מקודש, אז הוא יותר מרוחק מהקדוש אני. ולכן הם באים ואומרים, אל תזכירו קדוש ישראל. למה? מכיוון שאנחנו אין אין להשם יתברך כביכול תועלת בקדושה ובחיבור הזה עמנו, ולכן השביתו מפנינו את המושג קדוש ישראל. זה כנגד מי? זה הם אמרו לחוֹזים, שהחוֹזים מוכיחים אותם על עניינים שבין אדם למקום. הם אמרו להם לא, אין לנו עניין להתחבר עם הקדוש ישראל, אין לנו עניין לקדש את עצמנו בעניינים של בין אדם למקום, אז אל תזכירו לנו את הדברים הללו מכיוון שאין לנו בזה תועלת.