ספר ישעיהו פרק כ"ט. הוי אריאל אריאל קרית חנה דוד ספו שנה על שנה חגים ינקופו. מי זה האריאל שהוא מדבר עליו כאן? אז רש"י מסביר פירוש אחד מתרגום יונתן אריאל מדבחא. זה המזבח. יש לזה מקור, בספר יחזקאל כתוב והאריאל שתים עשרה, גודל המזבח שתים עשרה. למה הוא נקרא אריאל? הרי ברור שזה מלשון אריה. מה קשור מזבח לאריאל? מסבירים חז"ל שהאש שהייתה יורדת מן השמיים הייתה רבוצה כארי על גבי המזבח. לכן זה נקרא אריאל. חז"ל מסבירים מלשון היכל, החז"ל מסבירים זה כמו ההיכל, זה ההיכל. מי שיסתכל על ההיכל במבט מלמעלה רואה את ההיכל צר מאחוריו ורחב מלפניו. וזה בדיוק כמו האריה. כמו שהאריה מאחור הוא צר ומקדימה הוא רחב, כך גם כן היה נדמה בית המקדש.
המלבי"ם מסביר שהאריאל כאן זה הכינוי לגיבורים. וכן לירושלים. האריאל זה כמה ביטויים. פעם ראינו אריאל כינוי לגיבור, פעם אריאל כינוי הוא הכה את ה את הארי, נכון? וכן, אז זה כינוי למזבח, זה כינוי לירושלים וכינוי לכלל האומה. אומר המלבי"ם כמה וכמה מקומות ראינו שימוש בביטוי אריאל. וכאן המלבי"ם מסביר שכאן הוא מבאר את הנמשל של המשל שהוא אמר מקודם. הוא אמר לא לעולם יחרוש. נכון? הסברנו החרישה לא תהיה לנצח, צריך לזרוע בסופו של דבר. כך גם כן הצרות לא יתמידו, אלא הם ישובו בתשובה ואז הצרות יסורו, כי עיקר המטרה זה כדי שיזרע בהם הזרע של האמונה בהשם, של עבודת השם, של אהבת השם. אז זה הוא אומר הוי אריאל אריאל. אריאל זה ירושלים. הירושלים הזאת שהיא חשובה מצד עצמה, והאריאל השני בא לבטא חוזק ותוקף, היא חוזקם של ישראל, היא גבורתם של ישראל. הן מצד המלך שלהם, שיש להם מלך צדיק, קרית חנה דוד. זה הקריה שבה חנה דוד. חנה לשון חניה. כן, יש כאלה מתבלבלים עם קרית חנה. מתבלבלים עם קרית חנה. כאילו זה לא קשור לשם חנה. זה מלשון חניה, זה לא בדגש. קרית חנה דוד. המקום אשר בו חנה דוד המלך שהיה צדיק.
אז עיר כזאת, הרי היו צריכים להיות עסוקים ביראת השם, בעבודת השם. ובמקום זה, ספו שנה על שנה חגים ינקופו. הם מוסיפים שנה על שנה, במילים פשוטות שורפים את הזמן. לא מוסיפים בעבודת השם. עוד שנה נוספת ועוד שנה נוספת ועוד שנה. ומה עשית בזמן הזה? מה הוספת בזמן הזה? מה קיבלת בזמן הזה? שום דבר. ספו שנה על שנה חגים ינקופו. החגים מקיפים, הכוונה היא עוד חג מגיע ועוד יום טוב. איזה יום טוב? הוא מדבר על הימים טובים שהם ממציאים לעצמם. פה מסיבה כזאת, פה חגיגה כזאת, פה... חגים ינקופו, הולכים ונוקפים. המלבי"ם מסביר מה זה נוקף? נוקף יש לו כמה משמעויות. יש נוקף שזה מלשון כריתה, כמו נוקף זית. זה קשור גם כן לביטוי נוגף, כן? ויש נוקף שזה מלשון היקף, להקיף. אז כשרוצים להסביר לדוגמה שהיו כורתים את האילן, היו נוקפים אותו, מה זה נוקפים? הכוונה מסירים ממנו את הענפים מסביב. כי זה גם לשון היקף וגם לשון נוקף, גם לשון הכרתה והפרדה של אותם הענפים המיותרים. פה הוא מסביר את זה על הקפת ימי המשתה. הימים והחגים שלהם, זה היה ספו שנה על שנה, עוד שנה ועוד שנה, וימי המשתה, ממשתה למשתה, אבל מה הוספת? איזה רוחניות קיבלת?
והציקותי לאריאל והיתה תאניה ואניה והיתה לי כאריאל. אבל השם אומר על זה באו הייסורים, מה שהסברנו קודם. שלא לעולם יחרוש. החרישה הזאת נועדה והציקותי לאריאל. הציקותי פה הכוונה מצוקת הנפש. והיתה תאניה, המטרה היא תאניה ואניה. מה זה תאניה ואניה? להתאונן. להתאונן, זה הכוונה תאניה ואניה. שיהיה להם, ייאנחו. ממה ייאנחו? מגודל הצרות שיש להם וייאנחו בתשובה על המעשים שהביאו להם את הצרות. זה המטרה והציקותי לאריאל. סתם להציק לאריאל? סתם לגרום לירושלים שיהיה להם צער ומצוקה? זה לא מטרה בפני עצמה. כמו שהחרישה היא לא מטרה בפני עצמה, המטרה היא לזרוע. ואז תהיה תאניה ואניה, היא תתאונן על חטאיה, על רוע מעלליה, והיתה לי כאריאל. אז היא תהיה כמו שהיא ראויה להיות כאריאל. כמו שבאמת התקווה ממנה שתהיה כאריאל.
וחניתי כדור עליך וצרתי עליך מוצב והקימותי עליך מצורות. עכשיו הוא חוזר למשל השני שהוא הסביר על לחם יודק. שהסברנו שכדי להפיק את הלחם צריך לקחת את התבואה וממש לטחון אותה. הוא אומר אני אחנה סביבותייך בחיילותיי, דהיינו אשלח חיילות שיקיפו את ירושלים. וצרתי עליך, יהיה מצור, אין יוצא ואין בא. ואחרי זה והקימותי עליך מצורות כדי לתפוס את העיר וללכוד אותם. כדור, הכוונה היא זה מלשון עיגול, כן? כמו מתגלגל ככדור. רק שפה הכף זה כף הדמיון, כן? כמו דור, כדור. או יש מסבירים שדור זה הכוונה היא מדורה. המדורה היא עגולה. אז גם פה כדור הכוונה מלשון כמדורה. אבל הרעיון הוא שזה מעיגול, היקף שהוא בעיגול שמקיפים וצרים את ירושלים.
ואז תגיע ירושלים למצב ושפלת מארץ תדברי ומעפר תשח אמרתך והיה כאוב מארץ קולך ומעפר אמרתך תצפצף. ואז שפלת, מצבה של ירושלים יהיה בשפל. ומארץ תדברי, כביכול היא מדברת מתוך הארץ פנימה. ומעפר תשח אמרתך. וזה יהיה נמוך כל כך עד שמן העפר כביכול משם נשמעים הדיבורים. והאוב, מי שיודע כשהאוב היה מדבר, מי שיודע באיזה קול הוא היה מדבר? כתוב בספרים שהאוב היה מדבר בקול של אדם כאילו מדבר מתוך האדמה. אתה שומע קול כזה של הד, לא אתה לא שומע קול צלול. עמום. קול עמום כאילו מישהו מדבר מתחת האדמה. ככה היה בעל האוב מדבר כאשר הוא היה מעלה באוב איזושהי נשמה. וזה מכאן לומדים את זה, מהפסוק הזה. ושפלת מארץ תדברי ומעפר תשח אמרתך. הדיבורים שלך יהיו כאילו מתוך העפר, כאוב מארץ קולך. כמו אוב שהוא מדבר, אתה שומע את המת מדבר כאילו הוא מתוך הארץ. ואז זה כביכול לא דיבור של אדם חי, אלא רק מגופו של אדם מת. זאת אומרת לא יהיה אפילו דיבור אלא רק צפצוף כצפצוף העוף. זה בא לומר שעם ישראל יהיו במצב שפל ביותר. בא לומר שהם כבר יגיעו לשפלות עד הארץ ועד עפר, הכוונה כמו ילחכו עפר. ואז ושפלת ותשח. תשח, כן, זה אומר שפלות זה מבחינת הגובה. מגובה גבוה ירד לגובה נמוך, זה נקרא ושפלת. ותשח זה מבחינת הקומה שלו, שקומתו הלכה ונהיה שחוח. וגם הוא מוסיף תדברי אמרתך, אומר המלבי"ם האמירה היא חלשה מדיבור. דיבור תמיד זה בכוח. כמו וידבר אדוני הארץ איתנו קשות. דיבור זה תמיד קשה. איך נקרא מנהיג? דבר. למה מהסיבה הזאת, דבר אחד לדור ולא שני דברים לדור. הוא המנהיג, הוא מדבר קשות. אם הוא ידבר רכות אז הוא לא יכול להנהיג את הדור. לעומת זאת אמירה תמיד זה אמירה רכה. פעם דיברנו על זה שתמיד שכתוב בליבו, מישהו מדבר בליבו, לא כתוב וידבר בליבו. תמיד כתוב ויאמר. ויאמר המן בליבו. ויאמר עשו בליבו. תמיד לשון אמירה. כי בן אדם עם עצמו תמיד מדבר ברכות. עם אחרים הוא מדבר קשה, אבל עם עצמו הוא תמיד מדבר ברכות. אז לכן תמיד הביטוי הוא אמירה. אז כאן האמירה היא חלשה יותר. ושפלת מארץ תדברי ולאחר מכן מעפר תשח אמרתך, שזה מראה על ירידה יותר נמוכה, שאז כבר אין לך אפילו כוח לדבר אלא רק בבחינה של אמירה. ובשלב האחרון מעפר אמרתך תצפצף. שזה כבר אפילו לדבר לא יהיה כוח, אלא זה יישמעו רק צפצופים.
והיה כאבק דק המון זרייך וכמוץ עובר המון עריצים והיה לפתע פתאום. אומר המלבי"ם האבק זה הפירוד של הדבר המורכב לחלקים קטנים, זה נקרא אבק. ויש לו יתרון לעומת המוץ. א', המוץ זה הפסולת החיצונית. לעומת זאת אבק, אם הייתי רוצה לדבר על החיטה לדוגמה, מה יהיה האבק? אם אני אקח את החיטה עצמה ואטחן, אז יהיה אבק. אבל המוץ זה לא החיטה עצמה, המוץ זה הקליפה החיצונית. דבר נוסף, המוץ הוא מוץ עובר. הרוח נושאת אותו בקלות. וזה מה שהוא אומר. מחנה סנחריב יבוא, אלה שדיברנו עליהם וחניתי כדור עלייך וצרתי עלייך מוצב, זה יהיה מחנה סנחריב. ומחנה סנחריב הם המון זרייך. הם יהיו מסביב לירושלים. אבל דע לך, הם יהיו בבחינת כאבק דק. כל אלה שיהיו מסביב, הם יזורו כאבק. והמון עריצים, הגיבורים שמלך אשור והשרים שהביא איתו שהם לא מתו, אומר הם יהיו כמוץ עובר. מה קרה הרי למלך אשור בעצמו ולבנים שלו? הם הרי שרדו את ההכאה של המלאך שהכה במחנה אשור. ואיך איך בסופו של דבר סנחריב מת? הבנים שלו הרגו אותו, נכון? אסר חדון, נכון? בניו הרגו אותו. שם, איפה הרגו אותו? כשהוא משתחווה לנסרוך אלוהיו. היה לו אלוה קראו לו נסרוך. עץ מתיבת נח. היה לו נשר מתיבת נח, שלו הוא היה עובד. והוא אותו נסרוך שם באותו מקום, הבנים שלו הרגו אותו. אז היה פה שניים. היה פה כאלה שכאבק דק פה במקום הזה, והיו כאלה כמוץ עובר, אלה שלא מתו כאן על ידי מלאך השם, אלא הם כמו המוץ שהוא העביר אותם למקום אחר. עריצים, והיה לפתע פתאום, אומר גם הם, אלה שהיו עריצים, היו הגיבורים, אלה שלא מתו שם על ידי מלאך השם, הוא אומר לפתע פתאום. ברגע אחד, לפתע פתאום, בלילה אחד, הם יפלו. איך שבניו הרגו אותו בארצו.
המלבי"ם מסביר מה ההבדל בין לפתע לבין פתאום? אנחנו תמיד משתמשים בביטוי הזה והנה לפתע פתאום. לכאורה שני המילים הללו הם כפילות של אותו דבר. לפתע זה פתאום. הדבר הזה קרה בפתע או הוא קרה בפתאומיות, אמרת את אותו ביטוי. אומר המלבי"ם יש הבדל ביניהם. הפתע מציין את המהירות של הפעולה. אם בפתע בלא איבה הדפו. והפתאום זה מציין את הזמן שהפעולה זמן התוכפת פעולתה מבלי הכנה. מי שהבין את ההסבר? אני אסביר. המלבי"ם אומר יש לדוגמה דבר קרה בפתאומיות. אז עכשיו יכול להיות שני דברים פה פתאומיים. יכול להיות מבחינת הזמן לא ציפינו לזה ופתאום זה קרה. זה היה אמור להיות מחר, מחרתיים, זה קרה עכשיו. זה דבר אחד. עכשיו כשזה בא אותו דבר, יכול להיות שהוא בא בצורה איטית. לא ציפיתי לו בזמן הזה, הוא בא כמו שאמרתי בפתאומיות, אבל הוא בא בצורה איטית. מצד שני אני יכול להגיד הפוך. הוא בא בזמן שלו, אבל כשהוא בא, הוא בא מהר מאוד. זה שני דברים. זה שני דברים. האם המעשה עצמו קרה במהירות או שמבחינת הזמן המעשה עצמו קרה מהר, זאת אומרת הוא בא מוקדם. כשאני אומר על דבר מסוים שהוא קרה במהירות, תוך שנייה זה קרה, זה נקרא בפתע. יכול להיות שזה קרה בזמן. זה לא קרה מוקדם מן הרגיל, זה קרה בזמן. אבל זה קרה בשנייה אחת, זה נקרא בפתע. כשאני רוצה להגיד לא, זה עוד לפני הזמן זה הגיע. עוד בכלל לא ציפינו לזה וזה הגיע. אני אומר זה קרה פתאום. עכשיו, אם זה גם הגיע לפני הזמן וגם קרה מהר מאוד, אז אני אומר לפתע פתאום. זה קרה מהר מאוד בפתע, וגם מבחינת הזמן זה לא היה אמור להגיע עכשיו, זה היה אמור להגיע יותר מאוחר, וזה הגיע עכשיו. אז אני אומר זה קרה פתאום. אז פתאום זה אומר מבלי שהתכוננו לו. זה בא מהר מבלי שהתכוננו לו. אבל יכול להיות שכשהוא בא, הוא בא באופן איטי. כשאני אומר פתע זה אומר שלא רק שהוא בא מבלי שהתכוננו, אלא גם כשהוא כבר בא, הוא בא במהירות גדולה ביותר. וזה מה שהוא אומר כאן. המיתה שלו תהיה לפתע פתאום. זאת אומרת גם מבחינת הזמן מוקדם וגם מבחינת המעשה ברגע אחד, וזה נקרא לפתע פתאום.
מעם השם צבאות תפקד ברעם וברעש וקול גדול סופה וסערה ולהב אש אוכלה. הגזירה הזאת שתהיה על מלך אשור, כמו שדיברנו שיבוא בשערי ירושלים בתקופתו של חזקיהו ומלאך השם יכה בהם. מעם השם צבאות תפקד, השם יפקוד את זה עליו. ועכשיו זה יהיה ברעם וברעש. זה שני העניינים שהוא הזכיר לאל. כהר פרצים יקום השם. השם יקום כהר פרצים, הסברנו שם מה הפירוש הר פרצים, הוא אומר כאן זה יהיה ברעש. ויהיה דבר נוסף כעמק בגבעון ירגז, כשהסברנו אז בגבעון הרי ירדו עליהם אבני אלגביש מן השמיים, רעמים משמיים נלחמו. אז יהיה פה גם רעם שזה עליון, הרעמים מכוח עליון, וגם רעש. רעש מה זה תמיד שמדברים על רעש אדמה? רעידת אדמה. רעש תמיד זה רעידת אדמה. תמיד שתקראו במקורות שבעת הרעש היה כך וכך, ובעת הרעש בצפת וכדומה, כל מיני ביטויים כאלה, רעש זה תמיד רעידת אדמה. אז יהיה פה גם רעם כביכול משמיים ירעים עליהם, וגם רעש מארץ מתחת ירעיש עליהם, הכוונה ירעיד את האדמה תחתם. וקול גדול סופה וסערה. זה לא יהיה בחשאי, זה יהיה בקול גדול. ואל זה יתלווה סופה, עם להבות אש, הסופה תבעיר את הלהב, כמו שהוא הסביר לאל, והיה אור ישראל לאש. ויהיה אש אוכלה שתוכל בהם במחנה אשור. פה המלבי"ם אומר שבזה הוא מרמז לשלוש המחנות שראה אליהו הנביא. כן, כתוב שכאשר הוא הלך למדבר, למערה ששם השם התגלה למשה, אז התגלה לו אליו שם השם שאמר לו אני הוכחתי את עם ישראל והם עברו בריתך וכולי, שהקדוש ברוך הוא שלח אותו אחרי זה למשוח את אלישע. אז שם מובא שהוא ראה רוח ורעש ואש. ואחרי זה היה קול דממה דקה. אז הוא אומר כאן יהיה את כל זה. יהיה רוח, יהיה רעש, יהיה אש. אבל לא יהיה דממה דקה. אלא פה ההבדל יהיה שזה יהיה בקול גדול. בקול גדול, זאת אומרת השם ירעים עליהם בקולו ויכניע אותם בקול עצום ורב.
והיה כחלום חזון לילה המון כל הגויים הצובאים על אריאל וכל צובאיה ומצודתה והמציקים לה. והיה כחלום. כמו אדם שחולם, בבוקר הוא מתעורר, הוא רואה דמיון. זה לא היה מציאות בכלל. בייחוד אומר המלבי"ם זה חיזיון לילה. דהיינו דבר שבא על ידי כוח הדמיון, מה שאדם חוזה בלילה, שחוץ מזה שהוא אין בו ממש, הוא גם כן לא עושה רושם על האדם. חלום כשהוא אמיתי הוא עוד משאיר איזשהו רושם, אדם קם מתפעם, מתפעל. אבל כאשר החלום הוא חיזיון בלבד, דהיינו משהו שבא מדמיון, אז גם רושם בבוקר הוא לא עושה. כך הוא אומר לך, יהיה כל המון כל הגויים הצובאים על אריאל. דהיינו אלה הגויים שהיו צובאים על אריאל, הכוונה על ירושלים, כפי שאמור לאל וחניתי כדור עלייך, והוא הסביר שהכוונה היא שהגויים יבואו כדי להקיף, כדי לצור על ירושלים. והוא אמר לנו לפני כן ואומר וכל צובאיה ומצודתה, מה שהוא אמר לפני כן וצרתי עלייך מוצב. עכשיו הוא אומר מה יהיה עם אותם צובאיה ומצודתה, אלה שעשו מצודה, צרים מסביב. ומצודתה זה נגד מה שכתוב והקימותי עלייך מצורות כמו שראינו קודם. המציקים לה זה מה שכתוב לפני כן והציקותי לאריאל. כאשר עם ישראל היה צריך לעורר אותם, הקדוש ברוך הוא אמר שהוא יעשה את כל זה. והנה כעת באים הגויים, באים אשור ועושים את כל הדברים הללו, את כל מה שהשם הודיע שעתיד להיות. מה תהיה התוצאה של כל זה? והיה כאשר יחלום הרעב והנה אוכל והקיצה והקיץ וריקה נפשו. וכאשר יחלום הצמא והנה שותה והקיץ והנה עייף ונפשו שוקקה. כן יהיה המון כל הגויים הצובאים על הר ציון.
כאשר יחלום הרעב והנה אוכל. כאשר הרעב חולם והוא בחלומו רואה את עצמו אוכל. כבר ימים שלא בא אוכל לפיו, אבל הוא רואה את עצמו אוכל. והקיץ וריקה נפשו. כאשר הוא מתעורר בבוקר, נפשו ריקה. וכאשר יחלום הצמא והנה שותה, בחלום הוא רואה את עצמו שותה וכבר הרבה זמן לא באה שתייה לפיו. והקיץ והנה עייף ונפשו שוקקה. מה ההבדל בין ריקה נפשו לבין נפשו שוקקה? המלבי"ם מסביר שהאנשים שהם מזי רעב, אנשים שלא בא שתייה לפיהם או אוכל לפיהם, בחלום באופן טבעי הם הרי חולמים שהם אוכלים ושותים. וזה טבעי מפני שהאדם חולם מהרהורי ליבו, ממה שנמשך אליו. רק מה, אומר המלבי"ם, יש הבדל בין הרעב החולם לבין הצמא החולם. כאשר האדם הוא רעב, אז החום שלו, החום הטבעי של הגוף שלו עולה, זה מה שנקרא מזי רעב, ואז הקיבה שלו מאבדת את תאוות האכילה. קורה אם כן מצב שבו הוא מגיע למצב של חולשה, של עייפות, אבל הוא לא רעב לאוכל כבר. וכבר ככה גם אומרים אלה שעושים תענית הפסקה של שישה ימים בלי אכילה או שתייה ברצף. אומרים שהיום השני הכי קשה. ולאחר מכן זה כבר נהיה יותר קל. זאת אומרת מגיע שלב שהקיבה בעצם כבר לא דורשת את האוכל, אבל הגוף חייב את האוכל. ואז מה שקורה אדם הולך נהיה עייף, הוא נהיה תשוש, הגוף לא קיבל את שלו. אבל תחושות הרעב הם בדרך כלל בהתחלה. בשלב השני כבר תחושות הרעב כבר יורדות. אבל מה קורה בסופו של דבר? יש לו מצב של חולשה. וזה מה שהוא אומר. כאשר יחלום הרעב והנה אוכל והקיץ וריקה נפשו. מה הוא רואה? שנפשו ריקה. אבל שימו לב, נפשו לא שוקקה. הוא לא תאב לאכילה. כי כמו שהסברנו הרעב כשהוא רעב מאוד, כבר המצב הוא שהוא לא חש בתחושת הרעב. המלבי"ם מגדיר את זה הקדחת תזין את הגוף. הקדחת זה החום. כשבן אדם יש לו חום, תראו את זה הרבה פעמים אפשר לראות את זה במציאות, אנשים חולים אין להם תיאבון. אנשים שיש להם חום אין להם תיאבון. הקדחת תזין את הגוף. אבל שימו לב, כאשר מדובר בצמא, אומר פה המציאות משתנה. כאשר מדובר בצמא ואדם בעקבות הקדחת והחום שיש לו, הוא צמא ביותר, לא קיבל שתייה, לא שתה כבר זמן רב, ואז כאשר הוא מקיץ, אז קודם כל הוא עייף. כמו הרעב החולם שראינו הוא הקיץ ריקה נפשו, גם הוא עייף, הכוונה הגוף תשוש. אבל חוץ מזה אצל הצמא, הקדחת לא תזין את הגוף בשתייה. תשימו לב שתמיד החולים צמאים. אלה שיש להם חום הם תמיד מבקשים לשתות, הם תמיד רוצים לשתות, הם תמיד מרגישים יובש. וזה מה שהוא אומר, אצל הצמא והנה שותה והקיץ והנה עייף ונפשו שוקקה. הוא באמת משתוקק לשתות. הרעב לא משתוקק לאכול. רק מה, הרעב קם וראה שהוא לא קיבל כלום. הצמא לא די שהוא לא קיבל כלום, אלא עוד נהיה לו מינוס, כי עכשיו נפשו שוקקה, הוא כבר שוקק לשתייה, הוא ראה שתייה והוא כביכול לא הגיע אליה, אז הוא שוקק לשתייה.
המלבי"ם הסביר את זה כדי להבין את הכפילות. כי יכלת לתת משל של רעב וקם בבוקר ונשאר רעב. למה אתה מביא גם צמא? הוא רצה להסביר שיש הבדל ביניהם. שהרעב כמו שהסברנו, כמו שנכנס כך יצא, והצמא עוד יצא עם מינוס, כי הוא עכשיו גם קיבל נפשו שוקקה. למה חשוב לנביא לתת את שני המשלים הללו? כי הוא בעצם רוצה לתת להם שני נמשלים. הנמשלים הם ההמון גויים שהביא לכאן אשור שצרו על ירושלים. המון גויים הללו מה קרה איתם? חזרו כלעומת שבאו. הם היו רעבים. אמר להם מלך אשור בואו, פה יש אוכל, יש זהב, יש כסף, יש עושר, בואו תהיו שותפים. הם באו. בסופו של דבר אחרי המכה הגדולה הם חזרו כלעומת שבאו. נכנס רעב, יצא רעב. לא השתנה אצלו מצב להיות יותר גרוע. לעומת זאת, כאשר יחלום הצמא, פה הוא מדבר על אדם שהוא צמא. מה פירוש אדם שהוא צמא? הוא מדבר על אלה שציפו לקבל ויצאו יותר צמאים ממה שהגיעו. מי אלה שיצאו יותר צמאים ממה שהגיעו? זה אשור בעצמו. מה קרה לכל מחנה אשור? כולם מתו שם בירושלים. נכון, בא מלאך השם, 185 אלף ראשי גייסות. אשור עצמו, מה קרה לו? איבד את המלוכה שלו. סנחריב עצמו איבד את המלוכה. נכון, אסר חדון בניו הרגו אותו. אז הוא בבחינה של צמא. הוא חשב להרוות צימאונו והוא יצא צמא יותר. זה מה שהוא רוצה לומר. בוא וראה שאצלו הוא עוד יצא במינוס.
התמהמהו ותמהו השתעשעו ושועו שכרו ולא יין נעו ולא שכר. פה הוא מדבר על בני יהודה שבאו בבוקר, ראו את מפלת סנחריב. הם קמים בבוקר, רואים שיש מצור, פתאום הם רואים דממה. שקט. מלאך המוות עשה ביקור פה. התמהמהו, בהתחלה כאשר הם מתקרבים, בהתחלה התמהמהו. הם לא ממהרים להתקרב. תמיד כאשר אתה רואה כזה מצב, אתה מיד מה חושש? אולי זה מארב. אולי פתאום הם עשו שקט כדי שאנחנו נבוא נתקרב ואז יכו בנו. כמו שהיה אצל מי? שלושה אנשים מצורעים שהיו מחוץ לעיר. אז לכן בהתחלה כשהם מתקרבים, התמהמהו. הם לא מתקרבים בריצה, הוא מתקרב לאט לאט כדי לבדוק שבאמת לא עושים להם כאן איזשהו תרגיל. אחרי זה כשהוא קרוב יותר, ותמהו. הם עומדים תמהים, הם לא מאמינים למראה עיניהם. ואחרי זה השתעשעו. השתעשעו פה זה מלשון כמו שכתוב אצל קין ואל מנחתו, וישע השם אל הבל ואל מנחתו ואל קין ואל מנחתו לא שעה. לשעות לדבר הכוונה היא להתייחס אליו, להביט אליו. זה הכוונה. לשעות אליו. השתעשעו ושועו. בהתחלה הם פונים לשם, מתרחקים קצת, ופונים עוד פעם ושועו. כמי שלא מאמין, הוא מתקרב ומתרחק, מתקרב, הוא לא קולט כאן את המצב. ואז הם שואלים איך ייתכן? רואים שמה אנשים שוכבים כולם כמו שיכורים. שכרו ולא יין. כמו השיכור אחרי כמה לגימות הגונות נופל כמו פגר. אז בהתחלה הם עוד לא יודעים שמלאך השם הכה בכולם. אז כשהם מתקרבים למחנה הם רואים שם את כל הפגרים, הם אומרים זה נראה כאילו אנשים שתו, אבל איפה הבקבוקים? לא רואים את הסיבות לכך. לכן זה הפליא אותם. שכרו ולא יין, איפה פה היין? נעו ולא שכר. והנה אומר אנחנו רואים הם ישנים עכשיו כביכול נעים כמו השיכור בקיאו, אבל הם לא שתו שכר. לא יודעים איך יכול להיות שהאנשים האלה שהיה כאן מצור וסכנה גדולה, איך פתאום כל המציאות השתנתה.
יש פה תוספת ביאור נוסף של הרד"ק בשם אביו. יש פה עוד שני ביאורים מה זה השתעשעו ושועו. אז הרד"ק מביא בשם אביו שזה הכוונה היא על נביאי השקר. שנביאי השקר היו מרמים את העם, היו אומרים להם דברי הבל והעם היו מאמינים להם. פה זה השתעשעו זה מלשון אוזניו הכבד ועיניו השע. מה הכוונה השע? סתימה, חלק. איך בפרשה שלנו, ואנוכי איש חלק, מתרגם גבר שעעי. מגולח, למשעי, נכון? חלק זה שעעי. אז לפי זה השתעשעו פה זה הכוונה עיניו השע, עיניו השע הכוונה היא כי יש לו סתימה על העין, חלק, כבר אין לו שם ארובת עין, סתמו לו את העין, נהיה מקום חלק. אז הנביאים, נביאי השקר השתעשעו, הם עצמם עורו, ושועו והם גם עיוורו את העם. נתנו להם כל מיני אשליות, כל מיני דברים שאין בהם אמת. זה לפי הרד"ק. לפי המצודת דוד, ההשתעשעו פה יש לו ביאור שלישי. השתעשעו הוא אומר הכוונה היא תתעסקו בצעקה, תזעקו מרה על המצב שלכם, תשובו בתשובה. ואז השתעשעו מאיזה לשון זה? לשון שוועה. תשועו אל השם יתברך. אז יש לנו שלושה ביאורים מה זה ההשתעשעו הכתוב כאן.
כי נסך עליכם השם רוח תרדמה ויעצם את עיניכם את הנביאים ואת ראשיכם החוזים כיסה. עכשיו הוא מתחיל להתווכח עם בני דורו שעד עכשיו לא האמינו לדברי הנביאים, שהנביאים אמרו שיהיו צרות, שהנביאים אמרו שתהיה גלות. הוא אומר הנה תראו השם יצק עליכם רוח תרדמה. נסך הכוונה מלשון כמו להסך רגליו, כמו ליצוק, כן? ליצוק דבר נוזל. כן, נסך יין, נכון? מלא מסך וכולי. אז נסך השם עליכם, יצק השם עליכם רוח תרדמה, כאילו אתם רדומים. הכוונה שקועים בהבלי עולם, כלשונו של הרמב"ם כמו שאנחנו קוראים לפני התקיעות. אלה השוכחים האמת בהבלי הזמן. איך הרמב"ם מגדיר אותם? הישנים. ככה הרמב"ם מגדיר אותם. הקיצו נרדמים מתרדמתכם. אז גם פה הוא מוכיח אותם, אתם נרדמתם, שקועים בהבלי עולם. ועל ידי זה ויעצם את עיניכם. מה ההבדל בין רדום לבין עצום? אומר המלבי"ם, מי שנרדם עיניו סגורות באופן חלש. מי שעוצם עיניו זה בכוח. אז זאת אומרת לא די שנרדמתם, עוד כביכול סגר את העיניים שלכם בכוח. ויעצם את עיניכם את הנביאים. אבל שימו לב, ויעצם את עיניכם, מה ההמשך? את הנביאים ואת ראשיכם החוזים כיסה. הוא אומר להם איך אתם חושבים שאותה רוח תרדמה, אותו עיוורון שאוחז אתכם, איך אתם חושבים שגם את הנביאים וגם את החוזים שהם המנהיגים שלכם, גם אותם מכסה רוח עיוורון? הרי בגלל שאתם שקועים בעיוורון שלכם ובתרדמה שלכם, אתם בטוחים שגם הנביא עיוור. אתם בטוחים שגם הנביא לא רואה, גם הנביא לא מבין. וזה עכשיו הוא יוכיח להם כמה הם טועים.
ותהי לכם חזות הכל כדברי הספר החתום אשר יתנו אותו אל יודע ספר לאמור קרא נא זה ואמר לא אוכל כי חתום הוא. וניתן הספר על אשר לא ידע ספר לאמור קרא נא זה ואמר לא ידעתי ספר. נסביר כאן שני הסברים. הסבר אחד של הרד"ק, שני גם המלבי"ם וגם הרד"ק מסבירים שפה מדובר חזות הכל הכוונה הנבואה שהקדוש ברוך הוא שלח. חזון נביאיו, זה הכוונה חזות. פה זה מלשון נבואה. הנביאים שמתנבאים לכם, זה כמו ספר חתום בשבילכם. אם יתנו את זה לבן אדם שיודע לקרוא, אז הוא יגיד אני לא יכול, זה חתום. מה פירוש חתום? בזמנם איך הם היו סוגרים מכתב לדוגמה? היו מקפלים אותו, כראוי, ולאחר מכן היו שמים לו שעווה. מישהו היה פעם אצל נוטריון? כן. אז שמה היו לוקחים כן שעווה כזאת, שמים עליה חותמת. מי שהיה פותח אותו כבר שובר את החותמת, הוא לא יכול לעשות עוד פעם את אותו דבר. ועל ידי זה היו יודעים שהמכתב נפתח. זה נקרא הספר החתום. אז אם נותנים לבן אדם שיודע לקרוא, אז הוא אומר אני לא יכול, זה חתום. זה בתוך חותם, אני לא זה סגור, אני לא יכול לקרוא. למה זה? אומר מכיוון שהוא לא רוצה לקרוא. בעצם הנביאים מוסרים לכם נבואה. אתם לא מעוניינים לשמוע מה שהנביא אומר. ולכן אתם אומרים תפתח, זה סגור, אני אני אני לא יכול לקרוא את זה. אם באמת היית רוצה לקרוא, היית פותח וקורא. רק מה, אתה מחפש סיבה להתפטר, אומר הרד"ק. ולכן האנשים טוענים ספר החתום, לא אוכל כי חתום הוא. כך גם כן החכמים שלכם לא רוצים לשמוע ולא רוצים להבין. וניתן הספר על אשר לא ידע ספר, אז כל שכן מי שבכלל לא יודע לקרוא, זה בכלל יש לו טענה אני לא יודע לקרוא. ההוא שעוד יודע לקרוא יש לו טענה זה סגור. ההוא שלא יודע לקרוא על אחת כמה וכמה, הוא אומר גם אם תפתח אני לא יודע לקרוא.
המלבי"ם מסביר את זה יותר ואז נבין גם כן מה בעצם הנביא רוצה להוכיח אותם. המלבי"ם מסביר את זה, הוא אומר להם אתם טועים, כמו שהסברנו קודם, שאתם סבורים שהקדוש ברוך הוא גם כן את הנביאים ואת ראשיכם החוזים כיסה. כמו שאתם עיניכם עצומות, בטח גם הנביא לא רואה, בטח גם הנביא לא מבין. אז מה אתם סבורים? אתם בטוחים שזה כספר החתום. גם הנביא שבעצם יודע שהשם שלח אותו, אבל את הביאור של הנבואה, את המשמעות של הדברים, הוא לא מבין. אתם חושבים שזה ספר החתום. עד כדי כך שגם זה שמוליך את הספר, הנביא שמגיש לכם אותו, גם הוא לא מסוגל להבין אותו, זה ספר חתום, הוא לא פתוח, הוא לא קרא אותו. ועל פי זה אתם באים ושואלים, הרי אם יתנו את האיגרת הזאת למי שיודע ספר, מי נקרא יודע ספר? זה הנביא עצמו. אתם אומרים תביא את זה לנביא, אפילו מי שיודע ספר, ויאמר לו קרא נא זה, תגיד לו נו תקרא מה כתוב כאן, תסביר לנו מה... ואמר לו אוכל כי חתום הוא. ככה אתם סבורים שכביכול הנביא אומר אני לא יכול לפתוח את זה, זה חתום. מה פירוש הדבר? הנביאים הרי היו מקבלים את המסר שלהם בחידות. כמו שהסברנו בעבר. רק משה רבנו היה רואה באספקלריה מאירה. אבל הנביאים היו רואים בחידות. מה זה בחידות? אצל משה כתוב במראה ולא בחידות. אבל אצל הנביאים זה כן בחידות. מה זה אומר? מה אתה רואה? מקל שקד אני רואה. מה מה אתה רואה? סיר נפוח אני רואה. הוא היה רואה איזושהי חידה שאותה הוא צריך לפענח. רק הסברנו בעבר שלעולם לא ייתכן שהנביא יטעה בפענוח שלו. לעולם לא ייתכן שהנביא יטעה בהבנת מה שנמסר לו. כי אם הנביא יטעה, א', אז מה זה יותר מחלום? גם חלום אתה יכול לתת כמה פרשנויות, גם נבואה. במה נבואה נתייחדה יותר מן החלום? שנבואה אנחנו אומרים זה 100 אחוזים, לעומת חלום שמה לתבן את הבר. הראיה הכי גדולה לזה, דיברנו על זה פעם, הרמב"ם כמדומני מזכיר את זה, זה מעשה העקידה. הקדוש ברוך הוא אומר לאברהם תלך תעקוד את בנך. אם היה ניתן לטעות בדברי הנביא, דהיינו שהנביא אולי לא הבין כראוי את דבר השם, מה הולך לשחוט את הבן שלו? אולי לא הבנת נכון? אולי הציווי שנמסר לך לא היה מספיק ברור? מכאן אנחנו רואים שהנביא מקבל הוראות ברורות ביותר והוא מבין אותם ולא ייתכן שיטעה. הרב דסלר אומר שייתכן מאוד רק אם זה פעם ראשונה בנבואתו, כמו שמואל שבהתחלה בכלל לא ידע שהשם קורא לו, והוא רץ לעלי כל פעם שהתחיל אצלו דבר השם. רק בהתחלה יכול להיות מצב שיטעה בנבואתו. או כמו יעקב, אכן יש אלוקים במקום הזה ואנוכי לא ידעתי. איך לא ידעת? אתה נביא. אלא לא ידעתי מכיוון שזה תחילת נבואתו. בתחילת נבואתו יש מצב שפעם אחת עדיין הוא לא יכיר את הדרך שבה השם מתגלה אל נביאיו. אבל אחרי שהוא כבר הכיר את זה, אין מצב של טעות. אפילו שזה נמסר לו בחידות, נמסר בליבו ביאור הדברים שידע מה נמסר, שידע מה בעצם המסר. אבל העם לא רוצים לקבל את המסר. אז מה הם אומרים? אה, תשמע, הנביא מדבר בחידות, גם הוא לא מבין, תן לו לקרוא, הוא לא מבין. הוא לא יודע מה כתוב שם. יגיד לך אני לא יכול לקרוא, זה חתום, אין לי רשות לפתוח את זה. אז אם הנביא שאמור להיות מבין לא מבין, וניתן הספר על אשר לא ידע ספר לאמור קרא נא זה, אז עכשיו אתה לוקח לי את הנבואה הזאת, נותן את זה על אשר לא ידע ספר, אנחנו העם, אנחנו אנשים המוניים, פשוטים, לא יודעים ספר. אתה רוצה שאנחנו נקרא? שאנחנו נבין? הנביא לא מבין מה הוא אומר, אז אנחנו נבין? זה הייתה בעצם סיבה מבחינתם להסיר מעליהם את מסר הנבואה. זאת אומרת הנבואה לא מחייבת. מדוע? הנביא בכלל לא מבין מה הוא אומר, אנחנו בכלל על אחת כמה וכמה. וזה כמו שאמר די לא איתי אינש על יבשתא די מילת מלכא יכיל להחוויה. מישהו זוכר את זה? בדניאל. מי מי אמר? על מה זה נאמר? באיזה הקשר? אני ממליץ לשמוע את הדיסק על דניאל. יש שמה מובא שכאשר נכתב על הקיר מנא מנא תקל ופרסין, אז שמה הוא קרא לחרטומים. והיה גם לפני כן, והיה כאשר הוא חלם את החלום והוא לא רצה לגלות להם מה החלום. אתם תגידו לי מה חלמתי וגם את הפתרון. אז הם אמרו לו אין אדם על היבשה שיכול להגיד דבר כזה. ככה ככה הם טענו לו. אומר זה בעצם מה שהם טוענים כאן. אין אדם שמבין את הנבואה הזאת, אז מה אתה רוצה מאיתנו? החכמים לא מבינים, הנביא לא מבין, אז אנחנו נבין?
ויאמר השם יען כי ניגש העם הזה בפיו ובשפתיו כיבדוני וליבו רחק ממני ותהי יראתם אותי מצוות אנשים מלומדה. יען כי ניגש העם הזה, אומר המלבי"ם העם הזה חושבים שבטענות כאלה הם מתקרבים להשם. למה אתה מתקרב? איך? אומר אתה אומר שהקדוש ברוך הוא מדבר לבני אדם ברמה של בני אדם. מה פתאום? אתה יודע איך אני מעריץ ומעריך את דברי השם יתברך? דברי השם נשגבו מאיתנו. הם כל כך נפלאים שאנחנו לא יכולים להבין אותם, הם עמוקים מאוד. אתה מזלזל בנבואת השם. אתה אומר השם מדבר, כולם מבינים. מה פתאום? אדרבה, תדע לך, הדברים של השם הם מאוד גבוהים, אין לנו בהם השגה, זה דברים עמוקים מאוד. אתם חושבים שאתם מתקרבים בזה להשם. כי ניגש העם הזה בפיו ובשפתיו כיבדוני, באמירה שלהם, דברי השם נשגבים, הם חושבים שהם מרוממים את השם. אבל אומר הקדוש ברוך הוא אני יודע ממה זה נובע. וליבו רחק ממני. הוא באמת לא רוצה לקיים את מה שאני אומר. אז בגלל זה הוא אומר דברי השם נשגבו. מה זה למה הדבר דומה? זה כמו שאתה אומר לילד שלך, בוא אני רוצה להסביר לך, תיגש למקום פלוני, אתה הולך שם, לוקח פנייה ימינה ואני רוצה שתביא לי... לא הבנתי אבא, לא הבנתי. לא אבא, זה קשה, זה רחוק, אבא אני לא הבנתי, עוד פעם. לא לא לא הבנתי. למה לא הבנתי? למה הוא נהיה סתום פתאום? יש לך ילד אינטליגנט, למה? אין לו כוח ללכת. אין לו כוח. פתאום הוא לא מבין מה אתה רוצה, פתאום הוא לא יודע איך מגיעים, פתאום הוא חושש. כן? פעם הילדה שלי חזרה מהגן, אומרת אבא אני לא אוהבת שוקולד, אני ממש לא אוהבת שוקולד. התחלתי לברר, התברר לי שקיבלה עונש מהגננת שהיא לא תקבל שוקולד. אז היא אומרת בכלל לא אוהבת שוקולד, בכלל. אמרתי לה אני רציתי להביא לך שוקולד, מה את לא... לא, אני אוהבת שוקולד. אז בן אדם שהוא לא רוצה משהו, אז הוא יספר סיפורים. אז מה הם אומרים? דברי השם נשגבים, מי יכול להבין אותם? למה? כדי לא לעשות. כדי לא לעשות, אז אתה אומר לא הבנתי. אז אומר הקדוש ברוך הוא אני יודע ממה זה נובע, וליבו ריחק ממני. כיוון שהאנשים האלה רחוקים ממני, ולכן הם בעצם לא מעוניינים להתקרב אל השם, אז הם אומרים דברי השם נשגבים, הם גבוהים, הם עמוקים, לא ניתן להבין אותם. ותהי יראתם אותי מצוות אנשים מלומדה. איך זה מתקשר? נפלא מאוד. תראו, הרי אם אתה אומר שהקדוש ברוך הוא דבריו הם נשגבים מאוד. אז כשאני בא לקיים מצווה, אני יכול להבין את המצווה? אני קרוץ חומר, יכול להבין את דברי השם הנשגבים ביותר? מה אני יכול להבין? לא שייך בכלל להבין את מצוות השם. ככה אותם אנשים אומרים. אז ממילא כשאתה מקיים את המצוות, למה אתה עושה אותם? מלומדה. מה זה מלומדה? ככה אבא שלי עשה. למה אבא שלך? כי ככה גם אבא שלו עשה. ולמה? ככה גם אבא שלו עשה. וזה נקרא מצוות אנשים מלומדה. בלי להעמיק במצווה, בלי להתבונן במצווה, בלי לחשוב אני עושה את זה לעשות נחת רוח להשם יתברך, ותפילין של יד כנגד הלב, ותפילין של ראש כנגד המוח, כדי שאני אשעבד בזה את התאוות שמקורם בלב ואת המחשבות שמקורם במוח וכולי. יש יש טעמים למצוות. אבל האנשים האלה, ברגע שהם אומרים שהקדוש ברוך הוא דבריו שגבו מאיתנו, הם הם לא ניתן להשיג אותם, אז ממילא גם כל קיום המצוות שלהם זה בלי טעם, כי הרי אי אפשר להבין את השם. אז כל מה שהוא עושה זה כי אבא שלי עשה, אז אני ממשיך לעשות כמוהו. עבודת השם שלהם היא עבודת כזאת שהיא מתוך ההרגל ולא ולא כמו שצריך להיות כדי לעשות נחת רוח להשם יתברך מתוך כוונה להעמיק במצוות, להבין את דברי השם. ודאי שצריכים לדעת שהטעמים שאנחנו יודעים הם טעמים ארציים והטעמים האמיתיים הם בתורת הסוד, שהם טעמים נשגבים הרבה יותר. אבל עצם זה שבן אדם אומר אי אפשר להבין, אז אני מקיים כמי שלא מבין, אז הוא בעצם אומר אני לא רוצה לקיים את מצוות השם, אני עושה כי אין לי ברירה, כי אבא שלי ככה עשה, אני ממשיך אחריו.
לכן הנני יוסיף להפליא את העם הזה הפלא ופלא ואבדה חכמת חכמיו ובינת נבוניו תסתתר. רש"י מביא, אני אוסיף להכות את העם הזה פלא נוסף על פלא. פה זה לא להכות אלא יותר מדויק יהיה להגיד שליבם יהיה אטום, פלא נוסף על פלא, כיסוי על כיסוי, אוטם על אוטם. מה הרי לפני כן ראינו שכבר נאטם, נסך עליכם השם רוח תרדמה, ויעצם את עיניכם. ראינו שהם הגיעו למצב של עיוורון. למה? כי הם באמת לא רוצים לשמוע. כי הם באמת לא רוצים לקבל. הם טוענים שמצוות השם, דיבורי השם, דיבורי הנביא, אפילו הנביא לא מבין מה הוא אומר, אז אנחנו יכולים להבין דברים כאלה? אומר הקדוש ברוך הוא, העונש שלהם שיהיה להם אוטם נוסף על לבבם. מה זה הפלא ופלא? ואבדה חכמת חכמיו. אומרים חז"ל מה זה ואבדה חכמת חכמיו? קשה סילוקם של צדיקים, של חכמי ישראל, כפליים כחורבן בית המקדש. מאכן אנחנו יודעים שזה קשה כפול מחורבן בית המקדש? כיוון שכתוב בכל המכות שכתובות במשנה תורה, כתוב והפלא השם את מכותיך. כמה פלאים? אחד. והפלא השם את מכותיך. ואילו כאן שאבדה חכמת חכמיו, הכוונה היא פטירתם של החכמים, הפלא ופלא. פלא על פלא, הכוונה היא מכה מופלאת שבמופלאת. אז מכאן אתה לומד שזה כפול, בקושי יותר מאשר חורבן בית המקדש. המלבי"ם מסביר, כמו שהם אומרים שדברי השם מופלאים, דברי השם מכוסים, דברי השם נעלמים, נשגבים מאיתם, אומר הקדוש ברוך הוא אם כן ככה אעשה לכם. אני אוסיף להפליא ולכסות מאיתם הכל עד שלא ישיגו מאומה. וגם הדברים שהם מקובלים לאנשים בחוכמה, בהבנה של הדברים, מה שאנשים בדרך כלל כן מבינים, אומר גם זה יאבד מאיתם. אבדה חכמת חכמיו. ובינת נבוניו, מה ההבדל בין חוכמה לבין בינה? המלבי"ם מסביר את זה פעמים רבות בספר משלי. ההבדל הוא שחוכמה זה מה שאדם מקבל מאחרים. מה שאדם קיבל מרבו, מה שאדם מקבל מאחרים. לעומת זאת בינה, זה אחרי שאדם יש לו את החוכמה, עכשיו הוא מעמיק בדברים, הוא מתבונן בהם ומסיק מסקנות. זאת אומרת מסקנות על דברים שלגביהם הוא לא קיבל. זה לא חלק מהחוכמה שהוא קיבל, הוא מסיק מזה מסקנות. וזה נקרא בינה. הבינה זה להבין דבר מתוך דבר. אז הוא אומר גם החוכמה, מה שהם קיבלו בטעמי המצוות וכל מה שקשור בזה, יאבד מאיתם. ולא רק זה, גם בינת נבוניו, גם זה עצמו יהיה נסתר מהם.
המלבי"ם מסביר שבאמת הם היו צריכים להבין שכשהקדוש ברוך הוא מדבר עם העם, הוא לא מדבר לפי כוח המדבר אלא לפי כוח השומע. כמו שלא ייתכן שרבי שמלמד בתלמוד תורה ידבר לפי הרמה שלו, אלא בוודאי שהוא יורד לרמה של הילדים, כי הרמה של הילדים הרבה יותר נמוכה ממנו, ואם הוא ידבר ברמה שלו אז בעצם אחרי שבוע שבועיים יזרקו אותו משם, כי כולם יצאו סתומים, אף אחד לא מבין מה מה הוא מדבר. על אחת כמה וכמה, כשאתה רוצה לפאר את השם, כמה הקדוש ברוך הוא נשגב, כמה הוא מרומם, נפלא מאוד, נכון, הכל נכון. אבל אתה חושב שהקדוש ברוך הוא מדבר איתך לפי הנשגבות והרוממות שלו? אם הוא יוצר קשר עם קרוצי חומר, עם האדם, אז הוא נותן לנו דברים שהם ברי השגה אצלנו. הוא לא מדבר איתנו בדברים שהם לא ברי השגה אצלנו. כמו שמלמד יוצר קשר עם תלמידיו ומלמד אותם על פי רוחב ליבם ולא על פי רוחב ליבו.