לכן, כה אמר השם אלוקים, הנני יסד בציון אבן. אבן בוחן פינת יקרת מוסד מוסד המאמין לא יחיש. המלבי"ם נותן הקדמה, אומר המלבי"ם הנבואה הזאת נמשכת עד פרק כ"ט, והתוכן שלה שהוא מספר לנו על מה שעתיד להיות. הוא אומר לנו חזקיהו המלך ימרוד במלכות אשור, מה שאתם סומכים על מצרים בסופו של דבר הביטחון שלכם על מצרים לא יקום. אשור בסוף יגיע לכאן, אבל בסופו של דבר הוא ייפול. ולפי זה בעצם הוא בא להגיד להם דברי תוכחה, ובהמשך הוא יתאר את הצרות שיהיה להם על ידי מלך אשור, ולאחר מכן הוא יתאר את המפלה של מלך אשור בסוף העניין. הוא מתאר כעת מצב של מליצה שאומר הנביא על יהודה, שכביכול בית יהודה כעת נהרס, נחרב, והקדוש ברוך הוא אומר אני אבנה את בית יהודה מחדש. ולכן בהתחלה אומר השם הנני יסד בציון אבן. אני בהתחלה אניח אבן בחינה של יסוד שעליו יבנה הבית. מי זה האבן, מי זה היסוד? זה המלך חזקיה. אבן בוחן. אומר המלבי"ם, לאבן הזאת יש שלוש מעלות. א', מצד החומר של האבן, היא תהיה אבן בוחן. אבן בוחן הכוונה אבן חזקה, שנבחנה ונתנסתה כאבן טובה. זה לא מורכב מגיר וחול. זה אבן בוחן, חזקה. דבר שני, מצד הערך שלו, זו תהיה אבן יקרה, וזה ההמשך, פינת יקרת. אבן שתהיה פינת יקרת, אבן יקרה כמו אבן ספיר, כדי שתהיה פינת יקרת, האבן המיוחדת. אבן הראשה לראש פינה. ודבר שלישי, זו אבן שהתכלית שלה תהיה גדולה ועצומה, כי היא תהיה אבן מוסד מוסד. הכוונה, זה יהיה יסוד של כל היסודות. יסוד שעליו יניחו את כל היסודות, הוא יחזיק את כל הבניין בכללו. מה הנמשל? הוא רוצה לומר להם, המלך הזה מצד עצמו יהיה נבחן ומנוסה, ויחשב לצדיק גמור, צדיק מתאוות, זך ממחשבות. גם מצד הייחוס שלו, כי הוא יהיה לראש פינה מזרע בית דוד העיקרים, זה פינת יקרת. וגם שהוא יהיה יסוד היסודות, ילבש עצה וגבורה ויחל להושיע את עם ישראל. ממנו תהיה הישועה, הוא יהיה היסוד של כל הישועות שיבואו לאחר מכן. אבל הוא מוסיף ואומר שלא תחשבו שזה יקרה מיד. אל תחכו פה עם שעון ותגידו נו מחר זה כבר יבוא. המאמין לא יחיש. מי שמאמין בדבר הזה, לא יחיש וימהר. זה לא יהיה מיידי. יעברו הרבה צרות עד שהדבר הזה יגיע.
ושמתי משפט לקו וצדקה למשקולת. ויעה ברד מחסה כזב וסתר מים ישטופו. אחרי שהוא תיאר את היסוד של הבניין, כעת הוא מתחיל לתאר את הבניין בעצמו. אומר המלבי"ם, דרך הבנאים אחרי שהם שמים את אבן הפינה, הם מודדים מאותה אבן ימינה, שמאלה, כדי לדעת מה יהיה אורך הבניין, מה יהיה רוחב הבניין. זה כלי כדי למדוד את אורכו ורוחבו. בשלב השני, אחרי שאנחנו מתחילים לבנות את החומה לגובה, אז רוצים לוודא שבאמת אנחנו בונים את החומה ישר. את זה צריך לבדוק על ידי קו. הקו זה משקולת שמחברים אותה לקצה של חוט ומותחים את החוט, שמים אותו מקצה החומה, ואז רואים את המשקולת איך היא יורדת, כמדומני זה נקרא פלס, פלס בנאים. רואים איך היא יורדת, היא יורדת תמיד בקו ישר, ועל פי זה אפשר לדעת האם החומה בנויה ישר. על פי זה הוא אומר ושמתי משפט לקו. המשפט שיהיה בין אדם לחברו, זה יהיה הקו של אורך ורוחב הבניין. כביכול על פי המשפט שיעשו בין אדם לחברו, אומר הקדוש ברוך הוא על פי זה אני אחליט איך לבנות את בית יהודה באורך וברוחב. מה יהיה המדד לזה? אני אראה את המשפטים שהם עושים בבין אדם לחברו. והצדקה, וצדקה למשקולת. הצדקה זה המעשים הטובים של בין אדם למקום, זה תהיה המשקולת. על פי זה, אומר הקדוש ברוך הוא, כביכול אפשר יהיה להחליט מה יהיה גובה הבניין. משמעות הדברים, הצדקה זה בעניינים של בין אדם למקום, על ידי זה זה יהיה דבר שיהיה לו קיום רוחני, בהשגחה נפלאה. לעומת זאת המשפט, שזה עניין ארצי, זה יהיה קו. הקו כמו שהסברנו זה אורך ורוחב, הכוונה יותר קיום גשמי. אז צריך את הבין אדם לחברו בשביל הקיום הגשמי של בית יהודה, וצריך את הבין אדם למקום שזה יהיה בבחינת משקולת שאיתו בודקים את הגובה, זה מסמל על ההשגחה הנפלאה שנזכה לה כביכול משמיים לגובה, זה מסמל את הגובה, את העניינים הרוחניים. והיות ועכשיו אתם כבר בונים בניין מבצר שיהיה לכם כוח מצד עצמכם, מצד המשפט, מצד הצדקה שתעשו, אז אין לכם כבר צורך לסמוך על אשור. זה כבר מיותר לחלוטין. ממילא, ויעה ברד מחסה כזב וסתר מים ישטופו. אומר השם יעה, יעה זה כמו יטאטא. אומר השם אני אטאטא, תוכל לטאטא על ידי ברד את מי שהיה מחסה כזב, אשור ומצרים. הברד כביכול ישבור אותם. אבל כאשר הברד שובר, הוא עדיין מניח את הדבר במקומו, העץ הנשבר עדיין פה. והוא רוצה לבטא שהוא בכלל לא יהיה כאן, הוא יתרחק לחלוטין, לכן הוא אומר סתר מים ישטופו. לאחר מכן יבוא סתר מים, אותו סתר שעליו אתה בטחת, מים ישטופו. אותו סתר ישטפו אותו מים. המים יבואו וישטפו אותו וירחיקו אותו מכאן כלל, זאת אומרת לא יישאר ממנו שום רושם.
ועל ידי זה, וכופר בריתכם את מוות, וחזותכם את שאול לא תקום. שוט שוטף כי יעבור והייתם לו למרמס. על ידי זה אומר להם הנביא, ממילא הברית שהייתה לכם עם אשור ומצרים תתבטל. כופר אומר המלבי"ם זה מלשון ביטול, כמו לכפר על העוון, הכוונה לבטל את העוון. וכופר בריתכם את מוות. ואז על ידי זה שוט שוטף כי יעבור והייתם לו למרמס. אתם תהיו למרמס אל מחנה אשור שיעבור בארץ יהודה. אבל עדיין הוא לא אומר שאנחנו ניפול בידו, כי אומנם הוא יגיע לפה, אבל בסופו של דבר השם יציל אותנו ממנו. מדי עוברו ייקח אתכם, כי בבוקר בבוקר יעבור, ביום ובלילה, והיה רק זועה הבין שמועה. מדי עוברו ייקח אתכם, הכוונה בכל פעם שהוא עובר הוא ייקח אתכם. כשהוא כבש את העמים שיושבים בסוריה, כל פעם הוא היה מגיע לארץ יהודה, ארץ יהודה נמצאים על טיבור הארץ. אל תחשבו שהוא לא יעבור פה בתמידות, כי הוא אומר להם בכל בוקר הוא יעבור, ויתעכב אצלכם ביום ובלילה. והיה רק זועה. הוא אומר תדעו לכם, מה שאני אביא עליכם את מלך אשור, אל תחששו שהוא יגלה אותנו כמו שהגלה את עשרת השבטים. הוא אומר לא, זה היה רק זועה הבין שמועה. התכלית שאני אביא אותו לכאן זה כדי להחריד אתכם, לזעזע אתכם. והמטרה היא בעצם הבין שמועה, כדי שתבינו את השמועה אשר שמעתם מאת השם, שזה בעצם הנבואות שנועדו להחזיר אותם בתשובה, לתקן את מעשיהם. המטרה היא רק זועה הבין שמועה. המטרה היא רק שיזוע הלב שלך ותבין את השמועה שמסרתי לך ביד הנביאים, לזעזע אתכם.
כי קצר המצע מהשתרע, והמסכה צרה כהתכנס. רש"י מסביר, קצר המצע מהשתרע, אני אביא עליכם שונא שידחק אתכם, שאתם לא תוכלו להספיק את העבודה שלו, כמו המצע שהוא קצר מהאיש המשתרע עליו, מזרן שהוא פחות מהמידות של האדם ששוכב עליו. זאת אומרת יהיה פה מישהו שייצר לכם מאוד. ויהיה המסכה צרה כהתכנס. חז"ל דורשים את זה על הצלם שהכניס מנשה להיכל. קצר המצע, אומר הקדוש ברוך הוא, מלהשתרר עליו שני רעים. כביכול בית המקדש זה מקום שצר לי בו, צר לי בו להיות בו עם רע נוסף, הכוונה יחד עם עבודה זרה. המלבי"ם מסביר, כי קצר המצע מהשתרע. הוא מתאר להם כאן את המפלה של אשור. כמו אדם שמכניס אורח הביתה, הוא שם לו, מסדר לו מיטה. משכיב אותו במיטה שהמצע קצר בה. זה המצע קצר מהשתרע. והמסכה, מסביר המלבי"ם, שהכוונה היא לכיסוי, השמיכה שמעליו, המסכה צרה כהתכנס. הכוונה, אם הוא רוצה לפשוט ידיו ורגליו, הוא לא יכול, קצר המצע, המזרן קצר. לא יכול להניח את רגליו. אם ירצה להכניס את רגליו לגופו, אז מה שקורה זה שעכשיו הוא נהיה מרוכז יותר, אז הגוף כביכול נהיה תפוח יותר, אז צריך שמיכה יותר ארוכה. אין לו מספיק שמיכה. המסכה, הכוונה כמו השמיכה, צרה כהתכנס. המסכה מלשון כיסוי. צרה כהתכנס, אין מה שיכסה אותו מלמעלה. זה משל. מהו הנמשל? כי כהר פרצים יקום השם, כעמק בגבעון ירגז, לעשות מעשהו, זר מעשהו, ולעבוד עבודתו, נוכריה עבודתו. מסביר המלבי"ם, השם יביא על האויב שפטים, והשפטים האלה יהיו מלמעלה ומלמטה. מלמטה, זה הבחינה שהזכרנו קצר המצע מהשתרע. הארץ תרגז תחתיו, יהיה רעש, רעד אדמה. כמו שהיה בהר פרצים, כמו ששמה היה אצל דוד, שההר נפרץ על ידי שהארץ רעשה, ההר נבקע וזז ממקומו. קצר המצע מהשתרע, הם לא יוכלו לברוח. למה? כי המצע, הארץ שעליה הוא יברח, כולו יהיה בקעות ופרצים. זה קצר המצע מהשתרע, כי כהר פרצים יקום השם. הכל יהיה כמו הר עם פרצים ובקעות, לא ניתן יהיה לרוץ עליו. אמרנו המסכה תהיה צרה כהתכנס. מה הם יגידו? טוב, אז אנחנו לא נברח כי אי אפשר, כי יש בקעים, אז אנחנו נעמיד את עצמנו במקום, נעמוד צפופים. הוא אומר זה לא יעזור לך. כעמק בגבעון ירגז. מה היה בגבעון? אבני אלגביש ואש ירדו מהשמיים. שם לא יהיה לך מסכה שתוכל להיות חופה תחתיה. לא תהיה לך שמיכה, איזה מטריה אווירית שתוכל להגן עליך, כי אז משמיים ימטירו עליך אבני אלגביש. לעשות מעשהו, המלבי"ם מסביר שהמאמרים מקבילים, דלתי הכתוב מקבילות. כי כהר פרצים יקום לעשות מעשהו. מעשהו יהיה זר, דבר שאינו מורגל. אומר המלבי"ם, אפילו שבדרך כלל רעש אדמה זה דבר מורגל, אבל בכל מקרה פה זה יהיה זר, זה הדבר בלתי רגיל. כעמק בגבעון ירגז לעבוד עבודתו שהיא נוכריה, נוכריה עבודתו. המטרת אש מהשמיים, אומר המלבי"ם, זה דבר לא טבעי. זה דבר נוכרי, ולכן הוא קורא לזה עבודה, כי זה דבר קשה כביכול, וזה לא קורה במציאות, זה נוכרי. אבל הוא אומר בכל אופן, כך יעשה השם לגויים. מסביר המלבי"ם שזר הכוונה דבר מוזר ונפרש, כמו להזיר את עצמו מן היין. הישראל הוא זר לאכילת...
קודשים, הוא מופרש ממנה. ההדיוט הוא זר לשימוש בשמן המשחה, הוא מופרש ממנו. הנוכרי פירושו של דבר משהו שבא ממקום אחר, מארץ אחרת. מה ההבדל בין מעשה לבין עבודה? אומר המלבי"ם, עבודה זה תמיד מעשה שיש בו עמל, יש בו טרחה, יש בו יגיעה. אצל הקדוש ברוך הוא הרי אין יגיעה, אז מה שייך להגיד דבר שיש בו עמל ויגיעה? מסביר המלבי"ם, דבר שהוא בלתי רגיל אצל הקדוש ברוך הוא, זה נקרא מעשה זר. דבר שהוא יוצא מדרך הטבע, זה נקרא עבודה נוכריה. מעשה זה דבר לא קשה. זר, אמרנו דבר שאינו רגיל. לעומת זאת עבודה כביכול אצל הקדוש ברוך הוא זה קשה, וזה לא סתם עבודה אלא זה עבודה נוכריה, הכוונה דבר שבכלל לא מכאן. מה הפירוש? תמיד שקורה דבר מה אנחנו יכולים להגיד סיבה ומסובב. למה יש גשם? כי יש עננים. למה יש עננים? יש התאדות של מהים. יש סיבה ומסובב. לעומת זאת דבר נוכרי זה דבר שלא תלוי בסיבה ומסובב. איזה סיבה ומסובב יכול להיות פתאום שיפלו אבני אלגביש מן השמיים על האויב? זה נקרא בחינה א' של עבודה, שכביכול זה דבר קשה שהשם לא עושה אותו אלא רק במצבים מאוד מיוחדים. דבר שני, זה נקרא נוכריה, כי זה דבר שאיננו הווה באופן תמידי ולא קשור לסיבה ומסובב.
ועתה אל תתלוצצו, פן יחזקו מוסריכם, כי כלה ונחרצה שמעתי מאת השם אלוקים צבאות על כל הארץ. ועתה אל תתלוצצו, מסביר רש"י, אל תגידו כרתנו ברית עם מוות, שלא יהיו לכם ייסורים קשים יותר. אומר המלבי"ם, אתם אנשי הלצון, אלה שעושים צחוק מדברי הנבואה, אלה שלא מקבלים את אותה אמת שאני מוסר ביד הנביאים, תיזהרו. השמעתי שהשם עושה כלה, הכלה הזאת תהיה נחרצה מאת השם, ולכן תיזהרו, כי כלה ונחרצה ויש פה גזירה מאת השם.
האזינו ושמעו קולי, הקשיבו ושמעו אמרתי. עכשיו הוא יבוא וידבר איתם על המוסר, על הייסורים. פן יחזקו מוסריכם. אומר המלבי"ם, כעת הנביא יפתח במשל פיו, לחוות דעת איך הייסורים הבאים על האומה בכללה או על איש אחד בפרטות, הם הכרחיים בטבע הבריאה. לא ניתן להגיע לשלמות מבלי הייסורים. הן ייסורים שבאים על הכלל, הן ייסורים שבאים על הפרט. הייסורים זה בעצם איזשהו אמצעי שמוביל את הכלל אל התכלית שלו, אל השלמות האנושית, וגם את הפרט, את האדם הפרטי. כל אדם לפי מעשיו, מוביל אותו אל האושר האמיתי. אומר המלבי"ם, המשל הזה כעת מתחלק לשני חלקים. החלק הראשון זה פסוקים כ"ד עד כ"ו, זה מדבר על הייסורים הכלליים של כלל האומה. החלק השני מכ"ז עד כ"ט, זה מדבר על הייסורים שבאים על אנשים מיוחדים, על אנשים פרטיים, לאיזשהו עניין פרטי כדי להוכיח את אותו אדם באופן אישי.
על החלק הראשון שבא על כלל האומה, הוא אומר האזינו קולי. על החלק השני שבא אל האנשים הפרטיים, הוא אומר הקשיבו אמרתי. מדוע? כי בואו נדבר דבר פרטי אל אנשים פרטיים. מה ההבדל? אומר המלבי"ם, יש הבדל בין קולי לבין אמרתי. קול זה קול פשוט. אה, זה קול. אמירה זה כבר משהו יותר מורכב, זה מורכב מכמה הברות. אז הקול זה בעצם המשל, אמרתי זה פתרון המשל. הקול זה משהו לא ברור, זה השמעת קול. לאחר מכן צריך את האמירה, שזה פתרון הקול, הסבר לקול. לכן הוא אומר האזינו קולי, הקשיבו אמרתי. הקשבה תמיד זה דבר שהוא פחות מהאזנה. ואם כן, לגבי קולי הוא אמר האזינו, זה צריך האזנה חזקה, כי זה רק קול, זה המשל, אתה צריך לנסות לפענח אותו, אתה צריך האזנה חזקה. לעומת זאת אמרתי, שזה כבר הביאור, מספיק בהקשבה, כי זה כבר ביאור, לא צריך פה האזנה חזקה. כמו שכתוב שמענה קולי, האזנה אמרתי. אומר המלבי"ם, האזנה פחותה משמיעה. אז אם נרצה לסדר אותם, יש שמיעה, זה הדבר הכי חזק. פחות מזה זה האזנה, ופחות מזה זה הקשבה. ולכן שימו לב, שימו לב מה כתוב כאן. האזינו ושמעו קולי. האזינו ושמעו. קודם כל האזינו, שזה האזנה פחותה, לאחר מכן תשמעו. קודם כל האדם מקשיב, שומע דבר מה, הקשיבו ושמעו. הוא כופל פעמיים. האזינו ושמעו, הקשיבו ושמעו. כי גם האזינו וגם הקשיבו זה פחות משמעו. אז לכן קודם כל האזינו, אני בהתחלה קולט, אחרי זה אני מתחיל להתעמק, מתחיל להתבונן. אותו דבר אני מקשיב, לאחר מכן אני מתחיל להתבונן, להתעמק, אני שומע. אני כבר שומע פה ומתחיל להבין את הדברים. אז לכן תמיד זה האזינו ושמעו, הקשיבו ושמעו, כי תמיד השמיעה תבוא לאחר ההאזנה או אחרי ההקשבה, שזה ההתבוננות יותר.
הכול היום יחרוש החורש לזרוע, יפתח וישדד אדמתו. כעת הוא מתחיל לדבר על הייסורים שבאים אל כלל האומה. והוא מבאר לנו, דע לך, הייסורים האלה מוכרחים מצד טבע הבריאה. כמו שכל מיני אדם בהכרח, כשבן אדם נולד יעברו עליו ייסורים. עצם זה שהוא גדל, השיניים שצומחות אצלו, כמה פעמים רצו איתו אל הרופא, כמה פעמים היה לו חום, כמה פעמים הוא סבל. כל זה בהשגחה, כדי שתדע, העולם הזה זה לא עולם של חוויות. זה לא עולם של כיפים. אתה רואה שסובלים פה. זאת אומרת שיש תכלית אחרת, הרבה יותר גבוהה. ולכן העולם הזה בנוי בצורה כזאת שאדם יהיה חייב להגיע למסקנה הזאת. כך מסביר חובת הלבבות. שמי שיתבונן יראה כמה סבל יש בעולם, יגיע למסקנה, לא נבראנו בשביל העולם הזה. כי בעולם הזה אתה רואה שיש הרבה סבל. ואותו דבר גם כן הוא אומר, דע לך, שהיה הכרח להעביר סבל רב את כלל האומה הישראלית, כי השם בחר בהם, והייסורים והחולאים הם היו בחינה של כור שבו צורפים את הזהב, להסיר מהם את החלאה ואת הזוהמה שהייתה בהם מקודם. עם ישראל הרי הוסרה זוהמתם. איך? על ידי הייסורים שהם עברו ב-86 שנה של הייסורים הקשים במצרים, על ידי מתן תורה הוסרה זוהמתם. על ידי שעל ידי זה התגברו כוחות השכל, כוחות הנפש. זה התכלית של גלות מצרים. משל לזה אומר הנביא, אני אתן לך משל מעניין החרישה. הכול היום יחרוש החורש לזרוע, יפתח וישדד אדמתו.
ידוע שהנפש של האדם היא כביכול נמשלה לשדה. כמו שדה שמצמיחה את הצמחים, יש בה את הכוח בפועל להצמיח ולהוציא זרע ופרי תבואה, אם יעבדו אותה. אם אתה תשקיע, השדה תצמיח. כך גם כן נפש האדם. אם תשקיע בנפש, תלמד אותה את דרכי החוכמה, תלמד אותה את המוסר, הנפש תפרח ותצמיח דברים נפלאים. אבל אם לא תשקיע בנפש, אם תזלזל בנפש, אתה תראה שהנפש הזאת תצמיח מפלצות, דברים נוראים. למה? כי לא השקעת בה. ועכשיו הוא עובר גם כן אל המשל שממנו נראה את הנמשל. והמשל הוא אומר, עבודת האדמה מתחלקת לשני חלקים. יש חרישה ויש זריעה. כך גם כן בעבודת הנפש, כפי שנראה בהמשך.
החרישה עצמה, תשימו לב, נחלקת לשלושה עניינים. כתוב פה יחרוש החורש, יפתח וישדד אדמתו. חרישה, פיתוח, צידוד. מה ההבדל? דבר ראשון אתה מגיע לשדה, השדה מלאה קוצים. יש הכרח לחרוש אותה. כמו שכתוב נירו לכם ניר ואל תזרעו אל קוצים. ניר זה חרישה. תעשה חרישה כדי לא לזרוע אל קוצים. פעולה ראשונה, יחרוש החורש במטרה לזרוע. אחרי זה, איפה הוא שם את הזרע? צריך לפתוח חור באדמה. זה נאמר יפתח. לאחר מכן, כדי שיהיה שדה ואני צריך עכשיו לכסות את הזרע ולעשות את האדמה שתהיה יותר תיחוחה, צריך לשדד את אדמתו. כך גם כן בחרישה שבנפש. עייר פרא אדם ייוולד. והנפש מצד עצמה יש בה כוחות רעים רבים, שאותם צריך לחרוש. את הקוצים והדרדרים האלה שיש לאדם מילדותו, מקטנותו, זה התאוות וכל ענייני הגשמיות וכל ענייני המחשבות הרעות שיש לו לאדם, כל זה בא לו מימי הילדות. את כל זה צריך בהתחלה להסיר. זה הקוצים שצריך להסיר מהאדמה כדי שאפשר יהיה לזרוע בה. כך צריך להסיר מהנפש את הקוצים כדי שניתן יהיה לזרוע בה את זרעי החוכמה. לאחר מכן צריך לפתח את כוחות הנפש. זה מה שנקרא יפתח. על ידי מידות טובות, על ידי לימוד המוסר, כדי שכשילמד את החוכמה, החוכמה תתקבל כראוי. כי אם אדם ילמד מבלי מוסר, מבלי יראה, אז איך אמר לו שם, טוב לו שלא העלית. אם אין יראת שמיים, אם אין קו חומטון, טוב לו שלא העלית. דבר שלישי, צריך לכתש את הרגבים, את המקומות שהם בחינה של סלע וצור שאי אפשר לזרוע שם. איך את זה יכתש? זה על ידי הייסורים שבאים. הייסורים הם כותשים כביכול את הרגבים, הם מדכאים את כוחות החומר, את התאוות, את ענייני הגשמיות. כי הרי אדם יכול להיות שיהיה לו חוכמה ויהיה לו יראה, אבל עדיין נמשך אחרי הנאותיו. אז כמו שהחורש את האדמה, החרישה זה רק הכנה כדי להגיע לתכלית שהיא הזריעה, אז אנחנו נשאל, הרוצה לחרוש את אדמתו כדי לזרוע, הוא חורש מבלי קץ? ודאי שלא. כי הרי כאשר המטרה היא לזרוע, אז ודאי שאני אחרוש בגבול מסוים כדי שאוכל להמשיך ולזרוע. וזה מה שהוא אומר, הכול היום יחרוש החורש לזרוע? כשהמגמה היא לזרוע, אז כל היום חורשים? זה יעלה על הדעת? כך גם כן הוא אומר, הייסורים הרי הסברנו זה הסרת הקוצים, זה חרישת האדמה, צידוד הרגבים. אומר, וכי אתה חושב שזה יהיה תמיד? הייסורים הללו הם דבר שלעולם ולנצח יהיה עם ישראל בגלות ועם ישראל יסבול? לא. הרי המגמה היא להחזיר את העם בתשובה. ואם עם ישראל יחזרו בתשובה וישפרו מעשיהם, על ידי זה החריש הזה ייפסק. על ידי זה הסרת הקוצים, על ידי זה צידוד האדמה ייפסק. כי הרי כל המגמה זה כדי שניתן יהיה לזרוע. אז האם היום כל היום יחרוש החורש כדי לזרוע ולפתח ולשדד אדמתו? ודאי שלא. אז אם כך, כך גם כן עליכם לדעת שהייסורים שלכם אינם ייסורים תמידיים, אלא בסופו של דבר השם יתברך יפסיק את אותם ייסורים כאשר הם ישיגו את מטרתם.
הלוא אם שיווה פניה והפיץ קצח וכמון יזרוק, ושם חיטה שורה ושעורה נסמן וכוסמת גבולתו. הרי אם שיווה פניה, המטרה היא להשוות את פני האדמה ואז להתחיל את הזריעה. והפיץ קצח, עכשיו הוא מתאר את הזריעה. הזריעה תלויה במינים השונים. הקצח הוא בהפצה. לעומת זאת הכמון הוא בזריקה. והפיץ קצח וכמון יזרוק. ושם חיטה שורה. וגם כן יש חשיבות למיקום של הגידולים. החיטה, אותה בדרך כלל שמים באמצע. מסביב שמים את השעורה. את הכוסמת היה דרכם לזרוע על הגבול. כך גם כן הוא אומר, אפילו שבחרישה אין הבדל, כל השדה נחרשת בצורה זהה, אבל בזריעה אתה כבר מתחיל לשים לב, יש הבדל. יש חלק מהזרעים בזריקה, יש חלק מהזרעים בהפצה, יש חלק במרכז השדה, יש חלק בצדדים. מה, מהו הנמשל? הרי עיקר הייסורים כמו שהסברנו זה כדי לעורר את האדם, לרכך אותו. כמו שמרככים את האדמה כדי שתהיה ראויה לקבל את הזרע, כך גם כן הייסורים באים לרכך את ליבו של האדם כדי שיהיה מוכן לקבל את המוסר, יהיה מוכן לקבל את דברי החוכמה. אז אומר הנביא, תשים לב שביסורים כולם שווים. אם יש גלות, כולם סובלים אותו דבר. אבל לעומת זאת, מה יצא מהגלות הזאת? מה יגדל פה? איזה מסקנות הסקת? לאן זה הוביל אותך? זה כבר משתנה לפי טיב מין הזרע, המיקום שבו הוא נזרע. זאת אומרת התוצאות של הייסורים האלה, שזה עיקר מטרתם, שהאדם יתעורר לתשובה, שהאדם יתעורר לעבודת השם, פה זה כבר משתנה מאדם לאדם. הזריעה היא כבר תלויה באדם עצמו. מה אתה מחליט להיות? אתה בחינת חיטה, אתה שעורה, אתה כוסמת שהיא רק בגבול? אבל בחרישה, בייסורים, כולם שווים. איך מקבלים את הייסורים? מה אתה מסיק מזה? זה כבר ישתנה לפי הכנת המקבלים. דהיינו, מי שהוא קרוב אל החוכמה, רמז קטן מעורר אותו. מי שהוא רחוק יותר, אז כבר ראינו צו לצו, קו לקו, צריך עוד פעם ועוד פעם ועוד אמירה ועוד סיור ועוד הסבר. ומי שהוא רחוק ביותר, אז לוקח זמן עד שבכלל כל החרישה הזאת משפיעה ופועלת עליו.
וייסרו למשפט אלוהיו יורנו. עכשיו הוא מסביר לנו את הנמשל. כמו שהחרישה היא צורך הזריעה, כך גם כן מה שהשם ייסרו למשפט, כדי שאלוקיו יורנו. המטרה היא, יש לה תכלית, שעל ידי זה אלוקיו יורנו. השם יורה לו את הדרך הנכונה. על ידי זה אדם יקבל את המוסרים הללו ויתקן דרכיו.
כי לא בחרוץ יודש קצח, ואופן עגלה על כמון יוסב, כי במטה יחבט קצח וכמון בשבט. עכשיו הוא מבאר את החלק השני של המשל. אמרנו שיש ייסורים כלליים והייסורים הכלליים הם זהים לכולם. אם יש גלות, כולם בגלות. אבל ישנם ייסורים פרטיים. ייסורים פרטיים זה סבל פרטי שבא על אדם מסוים או אפילו על צדיקים. זה לא סבל שיש לכולם. מדובר או במחלות, בעיות בריאותיות וכדומה, בעיות כלכליות וכדומה. כל מיני ייסורים שהם ייסורים פרטיים. ועכשיו על זה הוא יבאר, הוא ייתן לנו משל ולאחר מכן הוא ייגש לנמשל. כי לא בחרוץ יודש קצח. כמו שהסברנו, הקצח זה מין של אחד ממיני הגידולים. עכשיו הדרך שלהם הייתה לדוש את התבואה. אומר המלבי"ם, דישת התבואה, הרי התבואה עצמה מעורבת בפסולת, יש איתה מוץ. הפסולת הזאת יש בהם שני מיני פסולת. יש להם שני מיני, נגדיר את זה, תערובת שהיא לא עיקר התבואה שמעורבים בתבואה. יש את התערובת החיצונית. התערובת החיצונית זה הקליפה החיצונית שבקלות אפשר להסיר אותה. אותה עם דישה אפשר להסיר את הפסולת החיצונית. ויש לעומת זאת את הפסולת העצמית הדבוקה בתוך החיטה עצמה. זה אי אפשר להסיר אותה. מה צריך לעשות? טוחנים אותה. רק אחרי שטוחנים מנפים את זה, ובניפוי אתה מצליח להוציא. אם נרצה לתת דוגמה, אם תיקחו את גרגיר החיטה, מה הוא מבחוץ? הוא קשה, נכון? החלק הקשה הזה הרי זה חלק שאם רוצים להפיק לחם לבן, מה עושים? מוציאים אותו. עכשיו הוא יוצא בדישה? תיקח בהמה ותדוש, זה לא יוצא. מה שיוצא זה הקליפה החיצונית. הקליפה העצמית הזאת תצא בדישה. מה אתה צריך לעשות? לטחון אותו. אחרי שאתה טוחן אותו, אז החלק החיצוני הוא מעט קשיח יותר, בניפוי בנפה הוא נפרד. היום כבר מעדיפים להשאיר אותו כי הוא עיקר הבריאות של הלחם, הוא הרבה יותר מוצלח מהחיטה עצמה. אבל בכל אופן, מי שרוצה לחם לבן, חלות וכדומה, חייב לרקד את זה, דהיינו להשתמש בנפה דקה כדי להפריד את החלק הזה. אז יש פה אם כן שני מיני פסולת. פסולת אחד יוצא בקלות, פסולת אחד צריך רק אחרי הטחינה צריך ניפוי כדי להצליח להוציא את אותו הפסולת. אומר המלבי"ם, זה משל. יש אנשים שיש להם שיבושים נגיד בדעות. עכשיו יש מצב שהשיבוש בדעות הזה נובע מדמיונות. כשזה נובע מדמיונות הוא אומר קל להוציא את זה, כמו הקליפה החיצונית של התבואה. אתה דש אותה וזה יוצא. אבל לפעמים זה מחלחל פנימה. זאת אומרת לפעמים הדעות המשובשות האלה נכנסו אליו עד שהם הפכו להיות חלק ממנו. הוא מה שאומרים היום מזדהה עם זה. אם אותו שיבוש הוא כל כך מזדהה, זה נהיה חלק ממנו, הוא מאמין בזה באמונה שלמה ו... אז קשה מאוד להוציא. זה לא, אתה לא מספיק שתדוש. זה לא מספיק. אתה צריך הרבה יותר, אתה צריך ממש לטחון ולכתוש אותו כדי להצליח להוציא את השיבוש הזה. זה המלבי"ם בלשונו זה, החלק החיצוני שרק דבוק הוא מגדיר את זה דיבוק שכניי. והחלק שהופך להיות חלק ממנו זה דיבוק עצמי. זה כבר דבוק בעצמותו. אז עכשיו אם אנחנו מדברים על הדישה כייסורים, כי הרי מה אתה עושה לחיטה? זה סוג של התעללות. אתה לוקח ומכה בה ומשפשף אותה. זה ייסורים. מה ייסורים יותר קשים? לטחון אותה. נכון? זה ייסורים הרבה יותר קשים. אתה לוקח ממש הופך אותו לאבק. אז זה מה שאומר המלבי"ם, הוא בא לומר לנו כאן תראה. יש ייסורים, כל אדם ואדם לפי עניינו. יש לפעמים מצבים שדי לאדם בייסורים מועטים, כי זה רק כמו קליפה מבחוץ. הדעות הם לא הפכו להיות חלק ממנו, זה דמיונות שבייסורים קלים, כמה מכות זה יוצא. הדישה הזאת מספיקה. אבל יש ייסורים שהם צריכים להיות הרבה יותר קשים, מכיוון שאז האנשים כבר ממש הזדהו עם אותם דעות משובשות, זה הפך להיות חלק מהם. קשה מאוד להוציא את זה מהם. ואז צריך ממש טחינה, צריך ממש לדוך, לטחון, רק אז אפשר יהיה להוציא את החלק הפסולת שדבוק והפך להיות חלק מן החיטה.
עכשיו אומר המלבי"ם, נבאר את הפסוק. כי לא בחרוץ יודש קצח. הדישה שבאה להסיר את הקליפה החיצונית כמו שהסברנו, אותה מסירים בקלות. פה לא צריך חרוץ. מה זה חרוץ? מורג חרוץ חדש בעל פיפיות, תדוש הרים ותדוק. המורג כמו שהסברנו בעבר, זה היה כלי עם בליטות עץ והוא היה כבד מאוד. בהמה, קושרים לה את זה מאחור, הבהמה הולכת והיא התבואה נמצאת על הקרקע, והבהמה על ידי שהיא הולכת היא מושכת את אותו כלי כבד עם בליטות, והכלי הזה משפשף את החיטה בארץ. ועל ידי זה הוא גורם לכך שהחיטה, הקליפה החיצונית שלה נפרדת. זה כמו אם בדוגמה, אם תיקחו בוטן ותעשו ככה בצורה הסיבובית הזאת, אתם תקבלו את הקליפה האדומה נפרדת, ככה מפרידים את הקליפה של החיטה. הוא אומר לנו דע לך, לא בחרוץ יודש קצח. הקצח לא צריך לדוש אותו בחרוץ. או גם אופן עגלה על כמון יוסב. גם כן לא צריך את אופן העגלה. מה זה אופן העגלה? היה להם עוד דרך לדוש, על ידי שאופן העגלה מסתובב והוא מועך את התבואה. על ידי שהוא מועך אותה, הוא מפורר מתוכה את הקליפה החיצונית. אלא מה? הקצח די לחבוט אותו במטה. זה אומר כמה מכות, יוצאת הקליפה. לא צריך מאמצים גדולים. לא צריך דישה, לא צריך אופן העגלה. הכמון עוד יותר בקלות. זאת אומרת, מה הוא רוצה לומר לך? לפעמים לא צריך הרבה ייסורים. לא בחרוץ יודש קצח, לא צריך לדוש אותו עם חרוץ, ואופן עגלה לא יוסב על כמון, לא צריך לסובב אותו על הכמון כדי להפריד ממנו את הקליפה שלו. כי במטה יחבט קצח, תן כמה מכות וזה יוצא. וכמון בשבט, את הכמון זה עוד פחות מזה, די בשבט. השבט זה עוד פחות מן הכמון. זאת אומרת, רצו לומר לך, לפעמים הדעות המשובשות לא הפכו להיות חלק ממנו, מכה קלה זה יוצא. אז לפעמים בייסורים הפרטיים די במעט ייסורים, לא צריך הרבה ייסורים כדי שהאדם יתעורר, כדי שיתקן דרכיו.
לחם יודק, כי לא לנצח אדוש ידושנו, והמם גלגל עגלתו ופרשיו לא ידוכנו. אבל אם רוצים לעשות לחם, אז צריך להסיר גם כן את הקליפה הדבוקה בעצמה. לא רק את החיצונית שקל להוציא אותה. אלא צריך להוציא את החלק שדבוק בה בעצמו, וזה הסברנו, לא די בדישה. מה צריך? במכתשת, לטחון אותו בריחיים או דכו במדוכה. ואז גם הדישה בגלגל, גם זה לא יועיל כדי להסיר את הקליפה הפנימית. כי לא לנצח אדוש ידושנו. הדישה היא מסירה את המוץ כמו שהסברנו מלמעלה, וזה לא יעזור שתמשיך לדוש לנצח. זה יוציא עוד קליפה? אין, אחרי שהקליפה שלמעלה יצאה, נגמר. נשארת עם הקליפה הפנימית ששום דישה לא תעזור לה. מה אתה צריך לעשות? כמו שהסברנו, לדוך במדוכה או לטחון בריחיים. לא לנצח אדוש ידושנו, הדישה לא תעזור לו גם אם תמשיך לדוש עוד כמה שנים, זה לא יסיר את הקליפה העצמית שלו. ואז גם המם גלגל עגלתו, גם אם אתה תכניס את זה בגלגל העגלה ופרשיו, הם אלה שיעברו על החיטה הזאת, זה לא יעזור, כמו שהסברנו, זה רק להסיר את הקליפה החיצונית. הוא אומר, פה לא יעזור לך, צריך מכתשת או ריחיים, ולכן זה לא ידוכנו, זה לא יעזור כדי לדוך אותו, כדי לעשות אותו דק. כך גם כן אדם שנדבקו בו כל השיבושים, כל אותם דעות משונות, כל אותם דעות המנוגדות לתורה, הפכו להיות חלק ממנו, אז לא מסירים את זה בקלות. דישה לא תוציא את זה ממנו. בשביל זה צריך ידוכנו. ידוכנו הכוונה כמו לדוך אותו במדוכה עד שהופכים אותו להיות דק. ואדם כזה בנמשל זקוק לייסורים קשים יותר, שרק הייסורים הקשים יותר יכולים להביא אותו לשינוי בחשיבה.
פעם דיברנו, סיפרנו פה על האדמו"ר מצאנז קלויזנבורג, זכר צדיק לברכה, שהוא היה במחנות עם איזשהו אדם, שאדם הזה היה שר האוצר בממשלה הפולנית. הוא היה שר אוצר והשם שלו היה חתום על כל השטרות הפולניים. זה אדם שהרים את הכלכלה הפולנית מאפס, היה שמה אינפלציה של מאות אחוזים, והוא הרים אותה מאפס, העלה אותה על דרך המלך. והאדם הזה היה יהודי. יהודי שהתכחש ליהדותו, ובזכויותיו הגדולות אשתו הגויה, השיקסע שלו, הלשינה עליו לגרמנים יימח שמם וזכרם, והם באו ולקחו אותו. ומי שהוא סמך עליה והכל והיה בסדר ומשרה וכבוד ו... הוא אומר, הוא הגיע למשבר נורא ועצום. הם היו יושבים ומשוחחים ביניהם, וכמה הרב מצאנז קלויזנבורג, שהיה ענק שבענקים, יש לו סדרה שלמה של ספרים שו"ת דברי יציב, היה גאון עצום, בעל אהבת תורה עצום, איבד את כל המשפחה שלו, 12 נפשות הוא איבד אותם בשואה, הוא הגיע לנתניה, הקים מחדש את החסידות, הקים מחדש את המשפחה, הקים בנה מחדש את החסידות, בנה בתי חולים, בנה בתי ספר לאחיות, הקים את מפעל הש"ס, מה לא עשה? אדם אחד. יש לו סדרה של ספרים כמו היביע אומר. גאון, גאון עצום. והוא ישב ודיבר איתו שם, וכל פעם הוסיף לו עוד דברי חיזוק ועוד... והוא התווכח איתו, הבן אדם ההוא שמה התווכח איתו, היה בן אדם משכיל מאוד. לא, לא היה קל לשכנע אותו. עד שבסופו של דבר, בשלב מסוים, יום אחד הוא אמר לו, אתה יודע, אני הגעתי למסקנה שאתה צודק. אני טעיתי בכל הדרך שלי. כך הוא אמר לו אחרי חודשים ואחרי השפלות, והם רצו, השפילו אותו במיוחד, כי הוא היה לו מעמד, והגרמנים יימח שמם תמיד היה להם איזושהי הנאה סדיסטית להשפיל דווקא את בעלי המעמד, אם זה היה רבנים או אם זה היה אנשים שהיה להם דווקא אותם היה להם עניין להשפיל. והתעללו בו בצורה קשה. ובשלב מסוים הוא אמר לו, לילה אחד שהם היו על הדרגש, הוא אמר לו, אתה יודע, אני הגעתי למסקנה שאתה צדקת, אני טעיתי בכל הדרך שלי. למחרת הוא השיב נשמתו ליוצרו. אמר על זה האדמו"ר מקלויזנבורג, הוא אמר, תראה מה זה, לפעמים כמה נשמה יהודית צריכה לעבור. כמה כתישות על גבי כתישות וטחינות על גבי טחינות, עד שבסופו של דבר הוא יגיד השם הוא האלוקים. כמה בן אדם צריך לעבור. זה מה שאומר לנו כאן. יש מצב שלא בחרוץ יודש. לא צריך את אופן העגלה, בקלות, כמה מכות בשבט, נגמר. הוא מוציא כבר את הקליפה שלו, זה חיצוני לו, זה לא חלק ממנו. אבל יש מצב שזה הפך להיות חלק ממנו, הוא מזדהה עם זה. אם זה חלק ממנו, הוא אומר לא יעזור אופן העגלה, לא יעזור שתכה בו במקלות, לא יעזור שתדוש אותו במורג חרוץ, שום דבר לא ייתן. צריך לקחת ולכתוש, כתישה גמורה, אחרי זה לנפות בנפה, ורק אז תצליח להוציא את מה שהפך, מה שהוא כבר חלק מאותו גרגיר חיטה.
גם זאת מעם השם צבאות יצאה, הפליא עצה הגדיל תושיה. עכשיו הוא אומר, גם זאת מאת השם אשר הפליא עצה. אנחנו רואים במעשה השם שהקדוש ברוך הוא עושה דברים פלאיים ביותר בעולם. המלבי"ם אומר, הפלא שלהם זה גם מצד רוב הכמות וגם מצד רוב האיכות. זאת אומרת, אם אנחנו מתבוננים על רוב הכמות, תסתכלו על המציאות בעולם. עצם מציאות העולם, גלקסיות שמסביבו, עוד לא יודעים את הסוף. ברור לנו שהעולם הוא מוגבל כי הוא גשמי. אבל מי יכול לדעת היכן נגמר העולם? וכל פעם מגלים עוד גלקסיות נוספות ועוד... איננו יודעים ואין אי אפשר להשיג ולהכיל את זה. הקדוש ברוך הוא ברא עולם שהוא רב הכמות מבלי תכלית. מדברים על מיליוני שנות אור כשמדברים על מושגים של טיסה בחלל. מצד שני, הרי כשבן אדם עושה משהו בכמות מאוד גדולה, אז הרבה פעמים זה בא על חשבון האיכות. אבל אם בן אדם יבדוק את האיכות של מה שהקדוש ברוך הוא ברא בעולם, בכל תא חי, בכל הדבר הקטן ביותר, שעומדים ומתבוננים על ה-DNA שבתוכו, על המורכבות שבתוכו, כולם בחוכמה עשית, עומדים ונדהמים מהמורכבות העצומה של הדבר הקטן ביותר. זאת אומרת יש פה מצד אחד עוצמה אדירה של גודל, ויש פה מצד אחד חוכמה אדירה ועוצמה אדירה בכל פרוטון קטן ביותר. זה מה שנקרא, מה שנקרא היום גם במאקרו וגם במיקרו. אתה יכול לראות את זה גם בגדולה ובעוצמה האדירה, וגם כשתרד לפרטים, איזה חוכמה אדירה יש בכל תא חי, דברים שהמדענים עד היום לא סיימו לחקור. אז הוא אומר, זה נותן לנו להבין את ה'כולם בחוכמה עשית'. כולם בחוכמה עשית. מה רבו מעשיך השם. יש פה הרבה. אה, אם יש הרבה אז בדרך כלל כשמייצרים הרבה זה לא דברים ייחודיים. אומר לא, השם עשה הרבה, וכולם בחוכמה עשית. עם כל הגודל העצום והרב הזה, כל פרט ופרט שיש בו הוא בחוכמה. כך גם כן כתוב מה גדלו מעשיך השם, ועליו שגדלו, מה עמקו מחשבותיך. בכל פרט ופרט כמה מחשבה וכמה השקעה השקיע הקדוש ברוך הוא. כך גם כן כאן הוא בא ואומר לך, בוא תראה שהקדוש ברוך הוא כיסה את העצה והחוכמה במציאות שהוא ברא, עד שרק מי שמתבונן בגדלות השם יכול להבחין ולראות בגדולת השם. גם זאת מעם השם צבאות יצאה, הפליא עצה הגדיל תושיה. הגדיל תושיה זה המציאות בעצמה, היא גדולה בכמות כמו שהסברנו. ותושיה זה מלשון יש. תושיה הכוונה את היש שיש כאן בעולם, הקדוש ברוך הוא הגדיל בצורה עצומה. ואומר לך, מעבר לזה, תראה עד כמה הפליא עצה. כמה הקדוש ברוך הוא הפליא עצה שכל פרט ופרט כאן עשוי בחוכמה אדירה. ועל זה הוא בא לרמז גם כן כמו שהוא אמר לנו לפני כן את תיקוני הלחם, לחם יודק כי לא לנצח אדוש. איך מכינים את הלחם? הוא בא ואומר לך, כך גם כן הקדוש ברוך הוא מעוניין שאדם יסיר את המוץ והתבן בכוח הנפש. הכוונה היא, כמו שהקדוש ברוך הוא ברא את הדבר הקטן ביותר בשלמות, האדם צריך להביא את עצמו למצב של שלמות, למצב שלא יהיה בו לא את הפסולת החיצוני ולא את הפסולת הפנימי, לא את הפסולת הניסרת על ידי דישה או על ידי הכאה בשבט, ולא את הפסולת הפנימית שצריך דיכה וטחינה כדי להסיר אותה. אלא כל מעשיו צריכים להיות בתכלית השלמות, כמו שהקדוש ברוך הוא ברא את עולמו בתושיה ובעצה עמוקה בתכלית השלמות.