ספר ישעיהו פרק כ"ח. הוי עטרת גאות שיכורי אפרים וציץ נובל צבי תפארתו אשר על ראש גיא שמנים הלומי יין. הוי עטרת גאות. אומר המלבי"ם, החיזיון של הפרק הזה ושל הפרק הבא הוא מתאר את התלאות שעברו על שבט יהודה על ידי מלך אשור ועל המפלה לבסוף. עכשיו הפסוקים מפסוק א' עד פסוק ה' מדבר על עשרת השבטים. רואים? הוא מתאר לנו את אפרים. אפרים זה מעשרת השבטים, זה ביטוי לעשרת השבטים. למה כינו את עשרת השבטים אפרים? הרי זה עשרה שבטים. חבור עצבים אפרים הנח לו. מכנים אותם בשם אפרים, נכון? הבן יקיר לי אפרים. אז הסיבה היא כי מי היה המלך הראשון של עשרת השבטים? ירבעם. מאיזה שבט? אפרים. אז לכן הם נקראו אפרים. בשם כולל הם נקראו אפרים. יש לזה עוד סיבות, אבל זה הסיבה הפשוטה. אז אומר המלבי"ם, בתחילה הוא אומר לך בוא תראה מה קרה לעשרת השבטים, ולאחר מכן הוא עובר ויתאר לנו מה קורה עם יהודה, כשבעצם עיקר המגמה זה מפסוק ה' והלאה, לתאר מה קורה עם יהודה. אבל לצורך זה הוא אומר בוא ראה מה השם עשה לשבט אפרים ואחרי זה תראה מה עובר על שבט יהודה.
אומר המלבי"ם, תראה שמלכות אפרים כבר שבתה ובטלה. התבטלה מלכות אפרים. אבל מלכות יהודה עדיין כביכול הקדוש ברוך הוא יש לו ציפייה מהם, יש תקווה שמלכות יהודה יישרו את דרכם. אבל הוא אומר לך הציפייה הזאת לא התממשה, מכיוון שגם הם ביין שגו, גם הם בשכר תעו, גם עליהם יעבור כוס. זאת אומרת, כל הצרות שעברו על אפרים לא תהיה ברירה אלא להעביר אותם גם על יהודה, כי בעצם באותם מכשלות שנכשלו אפרים בסופו של דבר נכשלו גם יהודה.
ועכשיו מבאר המלבי"ם, הוי עטרת גאות שיכורי אפרים. אומר המלבי"ם, הוי, הרי העטרת גאות של שיכורי אפרים, מה הייתה הגאות שלהם? במה הם התפארו? זה במלכות שלהם. למה הוא קורא לזה עטרת גאות? אומר המלבי"ם, מכיוון שזה לא באמת עטרת תפארת. יש עטרת, זה מה שעוטר את הראש, מה ששמים סביב לראש, העטרת שזה תפארת לו. אבל הוא אומר כאן זה לא באמת עטרת תפארת, אלא זה עטרת גאות. זאת אומרת, יש בן אדם שיאתה לו המלוכה, אז המלוכה הולמת אותו, זה תפארת לו. ויש בן אדם שלא יאתה לו כלל המלוכה, זה איזה קדאפי שעלה ואחז את השלטון בכוח, והמלוכה איננה הולמת אותו כל עיקר. וזה מה שהוא אומר, המלוכה שלו זה רק עטרת גאות, מתוך גאווה תפס את המלוכה, אבל לא מצד שהוא ראוי, מתוך התנשאות, רוח הדמיון, אומר המלבי"ם, זה שקר.
וציץ נובל, הארץ שלהם הייתה ארץ שמנה מאוד, הייתה מגדלת פירות משובחים במקומות השמנים ביותר, והוא אומר בסופו של דבר זה היה ציץ. הציץ פרח, אבל מה יצא ממנו? הציץ הזה נובל. צבי תפארתו, צבי זה גם דבר מפואר, דבר שהוא התפאר בו. על ראש גיא שמנים, הרד"ק מסביר שהוא מתאר כאן את שבט אפרים, איך שבט אפרים היו מתענגים על הטובה שהייתה להם, ובעקבות זה כל עסקם במאכל ומשתה. במה עסקו? תענוגות, הנאות העולם הזה. הם חיפשו איך... שיכורי אפרים, קודם כל מכנה אותם בכינוי גנאי על כך שהם רוב הזמן היו בשכרות, מכיוון שהיה להם יין רב, עסקו במאכל ומשתה ובאו לידי שכרות, ועל ידי זה היו מקיאים כדרך השיכורים, והיו נמשכים אחרי הנאות העולם הזה. וזה מה שהוא אומר, שבתורה שמנת עבית כשית ויטוש אלוה עשהו, וזה בדיוק מה שקרה אצל אפרים.
וזה מה שחז"ל אומרים, חמרא דפרוגיתא ומיא דדורמסקית קיפחו עשרת השבטים. חמרא דפרוגיתא זה יין מיוחד שהיה במקום שנקרא פרוגיתא. היה שמה יין משובח ביותר. מיא דדורמסקית זה הכוונה היא נחלים, נהרות, מימות מיוחדים שהיו במקום שנקרא דורמסקית. מי הגיע לשם? רבי אלעזר בן ערך, נכון? רבי אלעזר בן ערך, חשב שיבואו תלמידיו אחריו, ולאחר מכן שכח את כל תורתו. לאן הגיע? מיא דדורמסקית. הגמרא אומרת זה מה שחיסל גם כן את עשרת השבטים. אז במילים פשוטות, מה גרם למפלה שלהם? הנהייה אחרי תאוות העולם, עשו בטנם אלוהיהם.
והנביא אומר להם, הוי עטרת גאות שיכורי אפרים. דהיינו הוא אומר, הם היו מתגאים, עשו מהגאווה עטרת, כביכול מי שיש לו יכולת אפשרות להתגאות יותר הוא משובח יותר. הם היו מתפארים בעושר שלהם, בתענוגות שלהם, וזה כמו ציץ או אילן שהוא יפה, אבל כאשר נושבת בו רוח הוא נובל, הוא נופל לארץ, הופך להיות עפר. הוא אומר כך גם כן יהיה צבי תפארת אפרים, עטרת גאוותם, העטרה הזאת לא תימשך זמן רב. היא, אותו צבי, אותו דבר, צבי, מי יודע מה זה בלשון הקודש? בארמית מה זה צבי? רצון. נכון, לצבות פירושו צבי, הכוונה רוצה, דבר שאדם חפץ בו. דבר שצבי תפארת הכוונה הדבר המיוחד שאדם מתפאר בו שכולם רוצים אותו, כולם חפצים בו, כמו צבי היא לכל הארצות. אשר על ראש גיא שמנים, דהיינו עטרת הגאות וציץ התפארת על ראש גיא שמנים, הכוונה היא המקום המשובח ביותר, מקום שמשמה היו מוציאים את השמן, מרוב שמן שהיה שמה שהיו יוצקים על ראשם, זה כאילו הגיא היה מלא שמן, וכולם היו לוקחים משם שמן. מרוב שפע עצום שהיה להם, אותם אנשים היו, היה להם כמות עצומה של שמן שזה היה על ראש גיא שמנים, כביכול השמן מילא את הגיא, מילא את הבקעה, הכל מלא שמן, והאנשים שם כל הזמן היו הלומי יין. כביכול היין הלם בו, כן? יין פטישים. הלומי יין, מרוב שכל הזמן היו מתעסקים בתאוות והנאות העולם הזה.
הנה חזק ואמיץ להשם כזרם ברד שער קטב כזרם מים כבירים שוטפים הניח לארץ ביד. עכשיו הוא יתאר איך הממלכה שלהם הושבתה מהם. הנה חזק ואמיץ להשם. יש להשם דבר חזק ואמיץ. מה פירוש חזק, מה פירוש אמיץ? אומר המלבי"ם, חזק בא לבטא כוח גדול. חזק זה אומר דבר שמתגבר ומתחזק מאוד. לעומת זאת אמיץ מורה על כך שהדבר נמשך למשך זמן רב. ולכן תמיד זה הולך ביחד, חזק, תהיה חזק. אבל לפעמים אני יכול להיות חזק לשתי דקות. אומרים לי לא, אמץ. אמץ הכוונה היא תישאר בחוזק הזה למשך זמן רב. זה הכוונה אמיץ. רוצים להגיד קשר שלא ניתר בקלות, איך אומרים? קשר אמיץ. עוד פעם, אותו רעיון. הקשר הוא קשור והוא נמשך לזמן רב, הוא לא יותר בקלות. אז החזק זה חוזק לשעתו, אבל הוא אומר לך ואמץ, דהיינו החוזק הזה יהיה למשך זמן רב. אז כך גם כן אומר כאן, הנה חזק ואמיץ להשם כזרם ברד שער קטב כזרם מים כבירים שוטפים.
מסביר המלבי"ם, זה יהיה חזק כזרם ברד. זרם ברד הכוונה היא רוח עם ברד, הרוח הזאת או גשם עם ברד, זה שובר ארזים. לפעמים ברד יכול לשבור, היה ברד ששבר זגוגיות של רכב למי שזוכר ועוד עשה שקעים במכוניות, מרוב שהיה כמו כדורי טניס היה כדורי הברד. אז יש מצב של זרם ברד, הוא שובר ארזים. ויש שער קטב. שער פה זה כמו בשין, כמו בסמך, מלשון רוח סערה. רוח סערה קטב. קטב זה מלשון לכרות, כן? קטב, בקוף, כורתת את הכל ממקומו. עכשיו אם אתה תחבר אותם ביחד, אז יוצא שלא יישאר מאומה. מדוע? זרם ברד זה קודם כל שוברת הארזים. טוב, אבל יכול להיות שהוא נשבר והוא נשאר פה. הוא אומר לא, תבוא סער קטב ואת כל מה שהיה כאן תסחף ותיקח את הכל מפה. אז זה בעצם, בעצם הם משלימים אחד את השני. יש פה זרם ברד שבשלב השני יש פה סער קטב. ועל ידי זה כזרם מים כבירים, זה יהיה חזק ביותר, כמו זרם מים כבירים שוטפים. הברד שובר אבל לא שוטף. אבל אם יבואו אחריו זרם מים, אז הם שוטפים את הכל, זה נושא אותו למרחוק.
וזה משל בא לומר על הברד, הברד הוא בעצם משל להרג והשמד שבני אשור עשו אצל בני אפרים. והוא ממשיל את זה לזרם שהם הגלו אותם אל נהר גוזן ואל הרי מדי. נהר גוזן גם כן בא לבטא פה, מבטא זרם, מקום של שטף. ועכשיו הקדוש ברוך הוא שילח אותם משם לחלוטין. פירושו של דבר, כמו שהסברנו בפרק הקודם, הם בגדר אובדים. למה? כי אם זה היה רק שובר וסערה של קטב שחותכת, אז עוד יכול להיות שהם נשארו פה. אבל לא, זה נהיה בא אחרי זה זרם מים כבירים ונשא אותם מכאן. אז זה לא מכה והם עוד כאן. הם שבורים אבל פה. אלא אחרי ששיבר אותם כאן, נשא אותם לאחר מכן מים כבירים שוטפים, שטף אותם ולקח אותם אל מעבר לנהר גוזן, מעבר לנהר הסמבטיון, למקומות שהיום אין לנו בעצם שום ידיעה על איה מקומם. וזה בא לבטא את גודל המכה שבני אפרים ספגו.
ברגליים תרמסנה עטרת גאות שיכורי אפרים. הוא סיים את הפסוק הקודם הניח לארץ ביד. מה זה הניח לארץ ביד? שבהתחלה הוא הניח את העטרת גאות לארץ בידו. פירושו של דבר, הוא העביר את העטרה, עטרת גאות זה העטרה שנמצאת על ראש המלך, הכתר כביכול של ראש המלך, הוא הוריד אותה לארץ. זה מבטא כביכול הסרת המלוכה. הסיר ממנו את הכתר, הניח אותו לארץ בידו, כביכול הסיר ממנו את הכתר. בשלב השני, ברגליים תרמסנה עטרת גאות. אחרי שהעביר אותו והוריד אותו לארץ, אז כבר במקום שפל, אז ברגליים תרמסנה. העביר מהם לחלוטין, הגלה אותם מהארץ. מה זה אומר? אם לפעמים אני מסיר מאחד את כתר המלוכה, יכול להיות שיבוא אחר ישים אותו על ראשו. מה זה אומר בנמשל? זה אומר שהם לא איבדו את הממלכה, אלא הגיע מלך אשור נגיד, הוריד מכאן את המלך, השפיל אותו, קם מלך אחר ומלך במקומו. אבל אם אני אומר לא, אחרי שהורידו את הכתר לארץ, הכתר הזה נרמס. מה זה אומר? שבעצם לא ימלוך פה עוד אף אחד. וזה בעצם מה שקרה עם עשרת השבטים. לא קם להם מחליף. אצל יהודה היו כמה שלבים שהסיר מהם את המלך ומינה את צדקיהו ומינה מלכים אחרים. אבל אצל אפרים לא היה מצב כזה שמינו מישהו אחר, אלא אחרי שהסיר מהם את הכתר לארץ, רמס אותו, שלא קם מישהו אחר למשול במקומם.
אומר המלבי"ם, וזה מקביל כנגד זרם ברד וכנגד זרם מים כבירים. על ידי הזרם ברד, שזה המשל להריגה, זרם חזק שמוריד ברד והורג וכותש את הכל, על ידי זה נפלה עטרת המלוכה. ולאחר מכן על ידי זרם מים כבירים, כמו שהסברנו, זה מה ששוטף את הכל לאחר השבירה, זה משל אל הגלות, שזה גרם שברגליים תרמסנה. אי אפשר להחזיר את המלוכה למלך אחר, כולם גלו. חזל אומרים שלוש פעמים בא סנחריב על אפרים. בשתי הפעמים הראשונים, הראשונות, עדיין היה להם פליטה. בפעם השלישית זה היה למרמס עד לכלה, דהיינו שלא נותר מאומה משבט אפרים.
והייתה ציצת נובל צבי תפארתו אשר על ראש גיא שמנים כביכורה בטרם קיץ אשר יראה הרואה אותה בעודה בכפו יבלענה. אחרי שהוא מתאר לנו איך נפלה אותה עטרת גאות, הוא יתאר לנו עכשיו את המפלה של הציץ נובל. הציץ נובל כעת זה משל על הארץ שלהם. הארץ הרי תיארנו אותה כמקום מלא שמן, מקום מלא יין, מקום שופע. הוא אומר בואו ראו מה קרה למקום הזה. דבר ראשון, הייתה ציצת נובל צבי תפארתו, כמו שהסברנו הדבר שהוא הצבי, התפארת, הדבר המיוחד שכולם רוצים אותו, אשר על ראש גיא שמנים, שאמרנו שהגיא היה מלא שמן, כביכורה בטרם קיץ. כמו פרי אשר מבכר, מבכר הכוונה בכף, הכוונה היא נהיה בכור, גדל ומשלים את עצמו עוד בטרם יבוא הקיץ. ואז כאשר מישהו רואה אותה, אשר יראה הרואה, אז הוא רואה פה מלא פירות בוסר, אבל רואה אה, פרי אחד מיוחד שכבר הבשיל והוא מוכן, עוד בטרם קיץ, עוד לפני הזמן, הוא כבר מוכן ובשל. אשר יראה הרואה אותה, גם אם הוא לא הבעלים, לגודל תאוותו בא ויקח ויקטוף אותה. זה פרי יחיד, ככה בין כל השאר שהם עדיין בוסר. ולרוב תאוותו, שזה פרי עכשיו חדש בעונה, אין עד עכשיו לא היה, זה עכשיו הראשון שגדל, לרוב תאוותו אשר בעודה בכפו יבלענה. עוד עוד כשהזה עוד רק הגיע ליד שלו, הוא אפילו בלי ללעוס, מכניס את זה מהר. זה ביטוי שרוצה לומר עד כמה התאווה לפרי הזה הייתה גדולה, אז כדי כך שבעודו בכפו יבלענה, בבת אחת מתוך החביבות של הפרי המיוחד הזה. כך הוא בא לתאר אלה שירשו את עם ישראל, קודם כל מי ירש אותם? זרים ירשו אותם. זה מה שהוא אמר, אשר יראה הרואה אותה, גם אם הוא לא בעל הבית, הוא לא בעל הפרדס, יראה הרואה אותה, הרואה ראה כזאת תאנה, כזה גידול מיוחד, הכוונה על ארץ ישראל, על מקומם של שבט אפרים, מיד בא ולקח אותה, והחריב אותם כאשר הם עדיין היו מושרשים בארצם, כמו שכשאתה אומר עדיין יושבים לבטח. ואז בעודו בכפו יבלענה, בא ובילע את אותם היושבים כאן והגלה אותם, ולקח את כל השלל שהיה כאן בארץ, את כל הגידולים המיוחדים, את כל הארץ המיוחדת שהייתה להם כאן.
עד כאן הוא בעצם מתאר לנו את מה שהיה עם שבט אפרים. אומר הנה תראה, עטרת ציץ נובל של אפרים שהם היו הלומי יין, הם כבר מה שנקרא המכה שלהם הם כבר קיבלו אותה. בוא עכשיו תראה מה קורה עם יהודה. כל זה היה הקדמה כדי לומר לנו מה יקרה עם יהודה. אני רוצה אולי להוסיף תוספת קטנה, יש פה ביטוי ציץ נובל צבי תפארתו. הביטוי הזה משתמשים איתו הרבה כביטוי מליצי לשבתי צבי, שם רשעים ירקב. אותו שבתי צבי רוצים לכנות את שמו, אז כדי להזכיר את שמו לדיראון, להזכיר את שמו בדרך שלילית, אז מכנים אותו ציץ נובל צבי תפארתו. ציץ נובל צבי, כן? שיהיה בבחינה של ציץ נובל. או יש ספרים שמכנים אותו, מישהו מכיר עוד ביטוי שמכנים אותו? צבי שבור. יפה, צבי שבור. מאיפה, מה המקור של זה? כן, המשנה היה, לא, בשבת, קצת צבי שבור לבית, כן? אז גם פה מכנים אותו צבי שבור, כן, שעבר שבירה. והוציאו ספר כנגדו להוכיח את השקר ואת ההבל שלו, וקראו לספר ציץ נובל צבי. זה בפסוק ד', כן? גם פה על אותו עיקרון, על אותו ביטוי, כינו אותו גם כן בשם הזה, כן, יאבדו כל אויבי השם.
בפסוק הזה בעצם הנביא אומר להם שהקדוש ברוך הוא לשאר עמו, מי הם שאר עמו? פירושו של דבר מלכות יהודה, אז יהיה השם לעטרת צבי ולצפירת תפארה. מה זה צפירת תפארה? בכלל מה פירוש המילה יצפור? מישהו מכיר איפה כתוב יצפור? לא, צפיר עיזים זה משהו אחר. כתוב בשופטים, בשופטים בפרק ז' כתוב שם שכאשר הוא אסף צבא גדול למלחמה, הוא אמר מי שחושש, מי שירא ורך הלבב ישוב ויצפור. בעלות השחר ישוב ויצפור. מה הכוונה? הכוונה היא שבבוקר ילך בחזרה לביתו. מה זה יצפור? יש שם כמה ביאורים. יש אומרים יצפור לשון צפרא, בוקר, הכוונה מיד שזה יהיה בבוקר. אבל יש מסבירים ילך ויצפור מהר גלעד, הכוונה היא יעשה סיבוב מהר גלעד, זה הכוונה ילך ויצפור. אז צפירה, כמו צפירת תפארה, הכוונה היא התפארת, העטרת ששמים על הראש, משהו כמו הכובע של הרב בן איש חי, מי שראה תמונות, זה כמו מצנפת שלוקחים ומסובבים. יש הבן איש חי זה מקום שהוא מלמד איך עושים את זה, איך לוקחים ומסובבים. זה נקרא יצפור. יצפור הכוונה יסובב. ילך ויצפור מהר גלעד, יקיף את הר גלעד וישוב לביתו. אז לכן גם המצנפת נקראת צפירת תפארה. התפארת שבראשו הייתה צפירה, צפירה הכוונה היא סיבוב. או כמו שכתוב במשנה, הקופה מי שיעשה שתי צפירות לרוחב שלה. מה זה צפירות לרוחב הקופה? הכוונה שהיו מסובבים את החבית או את הסל, זה הכוונה צפירה. אז הוא אומר ביום ההוא השם צבאות יהיה לעטרת צבי ולצפירת תפארה למי? לשאר עמו. אחרי שתהיה מפלה של מלכות אפרים, אבל מלכות יהודה הקדוש ברוך הוא יהיה להם לעטרת, יהיה להם לצפירת תפארה.
ולרוח משפט ליושב על המשפט ולגבורה משיבי מלחמה שערה. אומר המלבי"ם, הצלחת המדינה תלויה בשני דברים. דבר ראשון, שהמלך, זה שלובש את העטרת, יעשה משפט בין אדם לחברו. וזה מה שהוא אומר שהשם ילביש עטרת צבי, מה זה עטרת צבי? עטרת צבי לרוח משפט, כדי ברוחו לעשות משפט בצדק. דבר שני, צריך שיהיה למדינה גיבורי כוח, עושי מלחמה, שהם יוכלו למנוע את האויב מבחוץ שלא יבוא ויזיק להם. אז עשיית המשפט זה שמירת הקיום של המדינה מבפנים. ברגע שיש צדק, יש משפט במדינה, יש אושיות שיכולים לקיים את המדינה. והכל טוב ויפה, אם יבוא אויב מבחוץ עדיין יוכלו להכניע את המדינה, לכן צריכים גיבורים כדי שישמרו על המדינה מאויב חיצוני. וזה מה שהוא אמר, ולצפירת תפארה לשאר עמו, מה הכוונה צפירה? הסברנו שהכוונה לשון הקפה, הקדוש ברוך הוא יהיה כחומה המקיפה, ויהיה בבחינה של גבורה משיבי מלחמה שערה. הקדוש ברוך הוא יהיה גונן עליהם בגבורה שישיבו מלחמה שערה כנגד האויב שירצה לבוא להחריב את ארצם. אז יהיה להם קיום הן מבחינת החוסן הפנימי והן מבחינת, וזה במשפט, והן מבחינת החוסן החיצוני, וזה גבורה משיבי מלחמה.
כך הייתה התוכנית ביחס ליהודה. אבל כאן הנביא יבוא ויראה לנו בואו ראו איך כפי שקרה לאפרים, כפי שהם הלכו והידרדרו, שגו ביין כמו שהסברנו, הלכו אחרי תאוות והנאות העולם הזה ובעקבות כך גלו, אומר הנביא היה הרבה תקוות ביחס ליהודה, אבל לצערנו התקוות נתבדו, וכך גם כן בדיוק התחילה הידרדרות של ממלכת יהודה.
וגם אלה ביין שגו ובשכר תעו. כוהן ונביא שגו בשכר, נבלעו מן היין, תעו מן השכר, שגו ברואה, פקו פליליה. הוא אומר בואו ראו, מלכות יהודה לא לקחו מוסר ממה שקרה למלכות אפרים. הנה אפרים היו הלומי יין ותראו מה קרה להם, וכך גם כן אצל יהודה התחילו לאט לאט להידרדר. בהתחלה ביין שגו. שגו זה שגיאה, שגיאה זה דבר מועט. והיין זה נחשב דבר פחות משכר מהשכר. בשלב השני בשכר תעו. לא מספיק לו יין, הוא צריך שיבס ריגל, הוא לא... ג'וני ווקר, הוא חייב משהו בשכר. אבל אז זה כבר לא שגו. שגו זה כמו שהסברנו זה התחלה של הטעות. אחרי זה בשכר תעו, זה כבר טעות גמורה, טעות גדולה. ומזה להידרדרו כוהן ונביא שגו בשכר. היינו מצפים שהמנהיגים לפחות כששותים לא מנהיגים. והנה פה אנחנו רואים שהמנהיגים טעו. ואז זה בעצם אומר שהגיעו למצב שבו אין בכלל כיוון לעם. כי אם העם שוגים והמנהיגים עדיין שפויים, אז נפלא מאוד. אבל אם המנהיגים עצמם הולכים ושוגים אחר העם, אז מי ינהיג אותם? זה מה שהוא בא ואומר, כוהן ונביא, אלה שהיו אמורים לנהל את העם, להנהיג את העם, גם הם שגו בשכר. ועד כדי כך שהוא אומר, הנביא, עכשיו הוא ידבר על הנביא, נבלעו מן היין. נשחת כוח הנבואה שלו, כוח הדמיון שלו שצריך להיות מאוד מפותח, נשחת מכוח היין. ועל ידי זה שגו ברואה. דהיינו היה צריך לראות ראיות כמו שהנביא נקרא הרואה, לראות מראות אלוקים, והם שגו. לא ראו מראות אלוקים, משאות שווא ומדוחים, אומר המלבי"ם. ואותו דבר קרה גם כן לכוהנים. הכוהנים תעו מן השכר. הכוונה הם תעו בהוראה. ובעקבות זה, הרי שפתי כוהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו. מי שהיו הדיינים, מי שהיו השופטים, מי שהיו המנהיגים הרוחניים של העם היו הכוהנים, כי להם היה את הזמן לשבת ולעסוק בתורה. מה ששאר העם היו עובדי אדמה, שאר העם היו סוחרים. אז הכוהנים מהם מצפים לשמוע דבר הלכה, מהם מצפים לראות לקבל הוראה, הרי לשכת הגזית איפה הייתה? בהר הבית, נכון? שם הייתה לשכת הגזית. שם המקום שמשם יוצאת הוראה. אבל הוא אומר לך בואו ראה, גם הכוהנים תעו מן השכר, ובסופו של דבר פקו פליליה. פקו פליליה, פקו רש"י מסביר מלשון פיק ברכיים, או לשון פוקה, מכשול. הכוונה היא נכשלו בפליליה. מה זה פליליה? פלילים. פלילים זה משפט, פלילים זה דין. כמו ונתן בפלילים. אז יוצא אם כן, שלא רק העם היה באותה הידרדרות, אלא ההידרדרות הזאת חלחלה עד הגדולים. והמלבי"ם בעצם מסביר שאין כאן כפילות. נבלעו מן היין, תעו מן השכר, שגו ברואה, פקו פליליה. המלבי"ם מסביר שזה שתי צלעות הכתוב מקבילות. ויש כאן יחס הן לכוהן והן לנביא. אז בהתחלה הוא אומר, היחס לנביא, נבלעו מן היין, זה הנביאים, שגו ברואה. אתם רואים, דילגתי על תעו מן השכר, כי פה הוא כבר עובר לכוהנים. אז נבלעו מן היין שגו ברואה, אלה הנביאים. אחרי זה הוא עובר לדבר על הכוהנים. הכוהנים תעו מן השכר, פקו פליליה. הכוונה כמו שהסברנו, הטו את הדין בעקבות השכר, כי הרי כתוב שבן אדם ששתה רביעית יין אסור לו להורות, אסור לו לדון, אסור לו להיות בדין. והם בעקבות זה פקו, נכשלו בהוראת הדין. הרד"ק מביא עוד ביאור בשם אדוני אבי ז"ל, הוא מסביר מה זה שגו ברואה? הוא אומר גם בדבר הנראה לעין. שואלים אותו מראה דמים, זה טהור או טמא? דבר זה נראה לעין, כביכול תשאל בן אדם מתחיל אפילו, אומר לך זה טהור. הוא טעה וטימא אותו. או טמא, הוא טעה וטיהר אותו. גם היו שואלים אותו כל מיני שאלות שהם נראים לעין, דבר שכל אחד יכול לראות, זה ניכר, זה ברור. הם מרוב שהיו הלומי יין, טעו ברואה, שגו ברואה, הכוונה גם דבר שהרואה מיד מכיר בו, גם בזה באו לידי טעות.
כי כל שולחנות מלאו קיא צואה בלי מקום. כל השולחנות שלהם התמלאו קיא צואה, מהשכרות שלהם. כאשר בן אדם שותה עד בלי גבול, מגיע שלב שהקיבה מתחילה להתכווץ והשם ירחם, הכל יוצא החוצה. ולא היה להם מקום מיוחד. אתם יודעים, ביוון היה להם מקום מיוחד אחרי שהיו גומרים לשתות או גומרים לאכול, מה יעשה? נגמר, השק התמלא. היה מקום מיוחד, מחילה מכבודכם, הולכים מקיאים את הכל וחוזר חלילה. חוזר, ממלא את השק שוב פעם. אומר שם לא היה להם מקום מיוחד לזה, אז הוא היה שותה, שותה, שותה, עד שהשותה הזה מקיא הכל. ואז שולחנות מלאו קיא צואה, מה זה קיא צואה? המלבי"ם מסביר זה כמו קי וצואה. כמו ראובן שמעון, שהכוונה ראובן ושמעון. אז שולחנותיהם מלאו קי וצואה, והיו מטנפים את עצמם בכל מקום בגלוי. רש"י מסביר שהשולחנות שלהם היו של זבחי מתים, הכוונה של עבודה זרה, שזה כמו קי צואה. כך מסביר רש"י. זאת אומרת לא כפשוטו קי צואה אליבא דרש"י, אלא העבודה זרה היא נחשבת כצואה, כמו שהגמרא אומרת צא תאמר לו, כן? זה מלשון צואה, עבודה זרה. בלי מקום, שהכוונה היא דבר שאין הדעת סובלת אותו.
את מי יורה דעה ואת מי יבין שמועה גמולי מחלב עתיקי משדיים. ואז מסיים הנביא ואומר, אחרי שהוכחתי אותם פעם אחרי פעם, ראו מה קרה לאפרים ולא לקחו מוסר, אז עכשיו אני שואל, הכוהן את מי יורה דעה? הנביא את מי יבין שמועה? הרי אין מי שרוצה לקבל. זאת אומרת, גם אם יהיה כוהן ונביא שעדיין לא שגו ולא טעו, הם עדיין נשארו שפויים, אבל יש אל מי לדבר? יש עם מי, את מי להוכיח? והרי הכוהן למי יוכיח? גמולי מחלב? וכי הוא יורה דעה לגמולי מחלב, אנשים שהם כמו תינוקות, גמולי מחלב, עוד רק נגמל מהחלב? את מי הוא יבין שמועה? עתיקי משדיים, תינוקות שהם עכשיו נעתקו משדיים, הכוונה שסיימו לינוק? המלבי"ם מסביר שיש הבדל בין גמולי מחלב לבין עתיקי משדיים. כיוון שהתינוק שהוא עתיקי משדיים, הכוונה נעתק משדיים, פירושו הפסיק לינוק, הוא עדיין לא גמול מחלב. כי הוא עדיין ממשיך לאכול חמאת בקר, היו ממשיכים לתת לו לשתות חלב פרה וכדומה. השלב השני, כשהוא קצת גדל עוד, אז הוא גם נהיה גמול מחלב. אז גם חלב הוא לא שותה, אלא רק אדם מבוגר שמדי פעם, אבל זה לא עיקר מאכלו ומשתהו. מה שהוא רוצה לבוא ולומר, הנביא אין לו את מי להוכיח, אלא מה, הוא צריך לדבר עם התינוקות? איתם הוא יכול לדבר. האנשים הגדולים אין מה לדבר איתם.
כי צו לצו צו לצו קו לקו קו לקו זעיר שם זעיר שם. ברור? כמעט. בואו נסביר. אז זה יופיע עוד פעם בפסוק י"ג, כן? אז בואו רק ננסה להבין מה כתוב כאן. נסביר קודם כל מה אומר המצודת דוד, אחרי זה נראה מה המלבי"ם אומר. המצודת דוד אומר, מרוב שהאנשים האלה היו רחוקים ממצוות השם, מרוב התענוגות שהיו רודפים אחריהם, היה הכרח לעשות להם סייגים. כיוון שהסייג נועד כדי שהבן אדם המגיע, מה זה סייג? זה גדר. נועד כדי שהבן אדם המגיע לא ייגע בגוף האיסור, היה צריך לעשות לו גדר כדי שייעצר לפני, כדי שייבלם לפני כן. אז יש צורך לעשות צו, עוד צו, לצו של הקדוש ברוך הוא. כבר יש צו של הקדוש ברוך הוא, צריך לעשות לו עוד צו. עוד ציווי, עוד סייג, כדי שלא יגיע אל האיסור עצמו. וזה לא מספיק, כי צריך גם לצו הזה שהוא עצמו הרחקה, עוד ציווי אחרת, עוד הרחקה אחרת, כדי שלא יגיע, כי אם לא הוא יגיע כבר לצו הראשון ומהצו הראשון כבר עובר את ציווי השם. אז צו צריך לעשות לו צו, ולצו הזה צריך גם לא לעשות צו. זה מה שהוא אומר צו לצו, ואחרי זה אחרי שעשית כבר צו, צריך לצו הזה עוד פעם צו לצו. צריך לעשות לו עוד פעם סייג, עוד פעם גדר, גם לגדר שעשית. אותו דבר קו לקו, קו לקו. מה זה הקו? מסביר המצודת דוד, היה להם דרך כדי לבדוק שהבניין, בונים אותו ישר, מה הם היו עושים? הם היו מעמידים משקולת. המשקולת הזאת היה חוט, איך? פיון. פיון, משקולת כזאת עם ברזל, עם חוד בקצה, וככה היו יודעים שעושים את הבניין בצורה ישרה. אם לא אז אתה מיד רואה שהבניין הוא עקום. אז הוא אומר, היה צריך לעשות משמרת שזה בעצם כמו המשקולת הזאת כדי לשמור שלא יעקמו, אבל המשקולת הזאת זה משל כן למשמרת, לסייג, אומר אבל זה לא מספיק, אלא גם לזה היה צריך גם לעשות, לא רק קו לקו שאמר השם, אלא גם הקו שאתה עשית, זה אומר המשמרת שאתה עשית, קו לקו, גם לזה צריך לעשות עוד קו, עוד משקולת כדי לשמור שלא יגיעו ויעברו על המשמרת הראשונה.
00:00 בקושי כבר מוכנים ללמוד תורת השם, אומר זה כבד עליהם, צריך ללמד אותו קצת פה, קצת שם, אומר מעט מעט, בקושי מוכנים לשמוע. דהיינו תראה לאיזה הידרדרות העם הגיע. זה המצודת דוד.
המלבי"ם מסביר, צו לצו, אומר המלבי"ם, דהיינו לא די שציוויתי אותם פעם אחת, אני צריך לחזור ולצוות אותם פעם שנייה, ולא די בזה אלא עוד אני צריך לחזור ולצוות ולחזור ולצוות פעם נוספת. צו לצו, צו לצו. לפי המלבי"ם זה לא עניין של סייג וגדר, אלא ציווי. הנביא צריך לחזור על הדברים ולחזור ולשנן ולחזור ולשנן דברים שכבר נאמרו והוסברו כמה פעמים.
וזה המשך של הפסוק הקודם, שהוא אומר למי אני צריך להסביר? לתינוקות? אני מדבר עם מי? עם גמולי מחלב, עתיקי משדיים? הוא אומר אני מסביר להם כמו שמסבירים לילד. איך מסבירים לילד? קו לקו. כאשר רוצים להסביר לו משהו, שמים לו לוח ומתחילים לצייר לו בלוח, מסבירים לו הנה אתה רואה פה יש קו ופה יש קו, הוא לא קולט דברים מופשטים. צריך לעשות לו קווים על גבי הלוח כדי שיבין. ולפעמים גם את זה הוא לא מבין, אז אני צריך לתת עוד הקדמה לזה וגם את ההקדמה לצייר. דהיינו כדי לפשט עוד יותר את הדברים. אז זה מה שהוא אומר, קו לקו, קו לקו. זה אומר גם את מה שאני עושה לו בקו, גם את זה אני צריך לחזור ולצייר שנית כדי להסביר את זה יותר.
ושלא תחשוב שאני בא להסביר הרבה דברים יחד. מה שאני מסביר אומר לך שאני צריך להסביר להם כמו לילדים קטנים, זה זעיר שם זעיר שם. זה אפילו שאני מסביר להם דברים מועטים, קצת פה, קצת שם, כמו שלומדים עם תינוקות. אתה לא יכול לעשות לתינוקות ארבע שיעור גמרא, ארבע שעות גמרא. הוא לא מסוגל. חצי שעה גמרא, חצי שעה הפסקה, עוד אחרי זה חצי שעה קצת נביא, קצת משניות. זעיר פה זעיר שם. אז הוא אומר שתבינו איך אני צריך לדבר אל העם הזה, מכיוון שאי אפשר לדבר איתם על יותר מזה. איזה הידרדרות העם הגיע.
כי בלעגי שפה ובלשון אחרת ידבר אל העם הזה. מסביר המלבי"ם, הנביא נדמה להם כאילו הוא מדבר בלעגי שפה, דהיינו כאילו הם לא מבינים את דבריו. לעג ועילג, המלבי"ם אומר שזה מאותו שורש, זה כמו כבש כשב, שלמה שמלה, להק קהל, כן? אז גם פה, לעג ועילג זה מאותו רעיון. לעגי שפה כמו עילגי שפה. בלעגי שפה ובלשון אחרת. דהיינו, אומר המלבי"ם, יש לפעמים שבן אדם מדבר בלשון אחרת. מה זה בלשון אחרת? הוא לדוגמה רומי והוא מסביר לו בפרסית. הוא הונגרי והוא מסביר לו בעיראקית. זה נקרא לשון אחרת. אז יכול להיות שהוא מדבר בשפה צחה ביותר, ברמה גבוהה, אבל ההוא לא מבין. הוא לא מבין כי זה לא השפה שלו, זה לשון אחרת.
לפעמים יכול להיות שהוא מדבר בשפה שלו. הוא עיראקי והוא מדבר איתו בעיראקית, אבל הוא מדבר בלעגי שפה. הכוונה השפה שלו לא צחה. הוא משבש את המילים, הוא לא מוציא את המילים כהוגן מהפה, ואז על ידי זה הבן אדם לא מבין את מה שהוא אומר לו. זה נקרא בלעגי שפה. עכשיו מה קורה אם שני הדברים נצטרפו יחד? גם לשון אחרת, אבל נו, איכשהו אני עוד מנסה לקלוט, אבל הלשון האחרת גם אותה הוא מדבר בלעגי שפה. אז אם עוד יש לי אי אלו הבנה בכמה מילים באנגלית, הוא משבש אותם, ואז גם את מה שאני קצת מבין גם את זה אני לא מבין. וזה מה שהוא אומר, כי בלעגי שפה ובלשון אחרת ידבר אל העם הזה. פירושו של דבר, נדמה להם כאילו הנביא, שהוא מדבר בלשון הקודש, בלשון צח ומזוקק, אומר המלבי"ם, נדמה להם כמו שרוצים להגיד היום, כאילו דיברתי אליו טורקית. הוא לא מבין בכלל מה אני מדבר איתו, כאילו אני מדבר איתו בשפה זרה, ככה היה נדמה בעיניהם.
אשר אמר אליהם, זאת המנוחה הניחו לעייף וזאת המרגעה, ולא אבו שמוע. הוא אומר, שלא תחשוב שמשהו הוא לא שומע שזה בגלל שהוא לא מבין. הוא אומר, לפעמים קורה שבן אדם לא שומע ולמה? מפני שהוא לא רוצה לשמוע. אתה דורש ממני, אתה דורש ממני דברים שהם דורשים ממני מאמץ, דורשים ממני הקרבה, דורשים ממני לסגף את עצמי, דורשים ממני לפתוח את הארנק. ואז אני בעצם לא עושה את הדברים הללו, לא שומע למה שאתה אומר כי בטבע קשה לי לעשות את מה שאתה מבקש, זה מנוגד לטבע שלי. אז הוא בא ואומר, הנה תראו, מה תגידו? שהם לא שומעים לדברים כי אני ביקשתי דברים גדולים? אני מבקש מהם דברים קשים, לכן אומרים לו לא שומעים מה אתה אומר, אנחנו לא מבינים מה אתה מדבר. כיוון שהם לא רוצים לעשות כי זה קשה להם. אומר הנביא, בואו ראו מה ביקשתי מהם? אמר אליהם, זאת המנוחה, אמרתי להם בזה יהיה לכם מנוחה וזאת המרגעה, ובזה יהיה לכם מרגוע. מה ההבדל בין מנוח למרגוע? אומר המלבי"ם, המנוח זה לגוף, המרגוע זה לנפש. אמרתי להם רק יהיה לכם בזה מנוחה לגופכם ומרגוע לנפשכם, רק הניחו לעייף. אדם שנאנח מה מצד אלה שעושקים אותו, העייף, תניחו לו. במילים פשוטות, אל תעברו עבירות חמורות שבין אדם לחברו. הוא אומר אפילו דברים כל כך פשוטים, זה לא מצריך ממך הקרבה, זה לא מצריך ממך מאמץ, זה לא דורש ממך סיגופים, הוצאת ממון, אל תגזלו, אל תעשקו. ויהיה לכם בזה מנוחה לגוף ומרגעה לנפש. ולא אבו שמוע. אף על פי כן לא היו מוכנים לשמוע. אז אל תאמר שזה מצד שהם לא מבינים מה אני אומר, כי כבר הסברתי שאני מסביר להם בצורה שפה פשוטה כמו שמציירים לילד. ואל תגיד שזה בגלל שזה כבד עליהם לכן הם לא שומעים, כי הרי ביקשתי מהם דברים הקלים ביותר, לא לגזול ולא לעשוק.
והיה להם דבר השם, צו לצו, צו לצו, קו לקו, קו לקו, זעיר שם, זעיר שם, למען ילכו וכשלו אחור ונשברו ונוקשו ונלכדו. הוא אומר אבל אפילו שהם לא רוצים לשמוע את דבר השם, מכל מקום יהיה להם דבר השם, צו לצו, ציווי אחר ציווי, אזהרה אחר אזהרה, פעם אחר פעם, אבאר להם ואחזור ואבאר להם, קו לקו, אצייר להם ואחזור ואצייר להם. מה זה עוזר? הרי אתה רואה שהם לא שומעים בסופו של דבר. למען ילכו וכשלו אחור. אומר המלבי"ם, אדם שהולך בטעות, הוא לא יודע שיש שמה מכשול, הוא הולך לפנים. כי הוא בטוח שהדרך נכונה. לעומת זאת אדם שיודע שיש מכשול ובכל אופן הולך, זה נקרא הולך לאחור. הוא נסוג אחור. כיוון שמעיקרא אתה יודע שזה לא המקום, לא שמה הדרך, לפנים זה שם, אז מה אתה הולך לפה? זאת אומרת אתה בכוונה רוצה ללכת אחור. אם אני לא יודע, אז אני חושב שלפנים זה פה. אבל ברגע שהם יודעים, זה נסוג ואחור. זה מה שהוא אומר, למען ילכו וכשלו אחור. הם ילכו במזיד למקום שיש מכשול, ואז הם ילכו אחור, ועל ידי זה יהיה להם שבר ללא תרופה. דהיינו הקדוש ברוך הוא שולח את הנביאים אליהם, זה אומר זה כבר לא עוזר, אז למה בעצם זה כן מועיל? שיהיו בגדר מזידים. שומעים? דהיינו שלא תגיד לא שמעת, הנה תדע לך זה איסור, ומה עכשיו אתה עושה, אני רוצה שתקבל על זה עונש כמזיד. ואז אף על פי כן וכשלו ונוקשו. אומר המלבי"ם, מכשול זה באבן. מוקש זה פח יקוש. מה ההבדל? מכשול לא בהכרח מישהו שם לך בכוונה. יש פה אבן, הלכת, נכשלת. לעומת זאת מוקש, מישהו שם לך. מישהו חפר פה בור כדי שאתה תינקש בו. מזה בא גם כן הביטוי מוקשים ששמים בצבא, ששמים במלחמה. הכוונה היא מישהו טמן לו מוקש. מוקש זה תמיד דבר שטמנו לו. לעומת זאת אבן, יכול להיות שסתם נשארה פה איזושהי אבן והוא הלך ונתקל בה. אז הוא אומר המטרה היא כשלו אחור ונשברו, שיהיה להם שבר ללא תרופה למכתם, וכשלו ונוקשו, יהיה להם מכשול באבן של מוקש, שזה יהיה בגדר פח יקוש. דהיינו הוא בא ואומר, איזה משל, למכשול זה משל לחטאים שהם חוטאים מעצמם. והמוקש זה משל לנביאים, נביאי השקר שהיו באים ומטעים אותם. אדם שנכשל מעצמו זה מכשול, זה אבן. אבל אם בא נביא ומטעה אותך, אז הוא בעצם שם לך פח, טומן לך פח. שם לך בכוונה תחילה מוקש. אז יהיה להם גם את זה וגם את זה. אז הוא אומר, אם זה כדאי לכם? אל תחשבו שאני אפסיק מלהוכיח אתכם, אני אוכיח אתכם ובסופו של דבר תענשו כמזידים.
לכן שמעו דבר השם אנשי לצון, מושלי העם הזה אשר בירושלים. היות שהקדוש ברוך הוא רוצה שבכל אופן אני אמשיך ואזהיר, בכל אופן אמשיך ואתנבא לכם, אפילו אם אתם לא שומעים, אז אותם אנשי לצון, אלה שמתעסקים בליצנות, אתם שמושלים על עם השם בירושלים עיר הקודש, תקשיבו לנבואה שאומר לכם כעת. ולמה אני מכנה אתכם אנשי לצון? כי אמרתם, כרתנו ברית את מוות, ועם שאול עשינו חוזה. שוט שוטף כי יעבור לא יבואנו, כי שמנו כזב מחסנו, ובשקר נסתרנו. הוא יסביר עכשיו מה הליצנות שאותם אנשים אומרים. הם אומרים לו, כרתנו ברית את מוות ועם שאול עשינו חוזה. המלבי"ם מסביר, המוות הוא פה כביכול במשל, הוא כאן בעצם בחינה של שליח. השאול והאבדון הם המשלחים. מה זה השאול והאבדון? הכוונה לגיהנום, נגיד לצורך העניין. מקום של שאול ואבדון. מי מגיע לשם? מגיע לשמה כל אלה שמתו ומגיע להם עונש, הם מגיעים לשאול ואבדון. שאול ואבדון, אומר המלבי"ם, כמו צועקים הב הב ואינם שבעים. כמו שכמו שאומר שלמה המלך, עלוקה, כן? שתי בנות צועקת הב הב. אז זה השאול והאבדון. המוות זה בעצם השליח שלהם. מי מספק את הסחורה לשאול ואבדון שיהיו שבעים תמיד? זה המוות. אז הם אומרים, כרתנו ברית את מוות. טוב, יש לי ברית שהמוות לא יפגע בי. המוות לא יזיק לי. אבל מה יעזור לך? הרי יש לך את השאול והאבדון, והשאול והאבדון הם אלה ששולחים את המוות, המוות הוא רק שליח. אומר לה אל תדאג, עם שאול עשינו חוזה. אנחנו גם עם השאול יש לנו סימן איתו שלא יעשה לנו שום רע. זאת אומרת לא עם השליח ולא עם המשלח, לא עם המוות שהוא השליח ולא עם המשלח שזה השאול והאבדון, אנחנו מסודרים איתם. עשינו איתם חוזה. חוזה זה לא במשמעות של היום, היום המשמעות חוזה זה הסכם. פה המשמעות חוזה זה מלשון סימן. ומלשון סימן זה כמו מלשון מחזה, להראות דבר. לסמן דבר, זה נקרא חוזה. אז יש לנו איתו סימן שהדבר ככה יהיה, כרתנו ברית עם מוות ועם שאול עשינו חוזה. ומה החוזה הזה בעצם אומר? שוט שוטף כי יעבור לא יבואנו. דהיינו לא רק שהמוות לא יפגע בנו ושהשאול והאבדון לא ימשיכו לדרוש את מותנו, אלא גם שוט שוטף כי יעבור לא יבואנו. גם אם במקרה יעבור כאן איזה שהוא מלך שהולך למקום אחר או איזושהי צרה כלל עולמית, אלינו לא יגיע. בנו לא יפגע. יש לנו ברית עם מוות ויש לנו חוזה עם השאול, שכל זה לא יזיק לנו. כי שמנו כזב מחסנו ובשקר נסתרנו. זה אני אסביר תכף. המלבי"ם לפני כן אומר, מהו בעצם הנמשל? מצרים זה המשל למוות. הרכוש שיש במדינה זה המשל לשאול. כי בעצם מה מביא אנשים אלינו כדי לבוא לכבוש אותנו? זה שיש לנו רכוש. אז הרכוש שלנו הוא בעצם משל למה? הוא משל לשאול, כי הוא זה ששולח את המוות. הוא מביא את פרעה לפה שפרעה ילחם כנגדנו. שפרעה יזיק לנו. כי בעצם כמו שהסברנו, המוות זה פרעה, מה מושך אותו? מה שולח אותו? הכסף שלנו. הוא מושך אותו. זה בחינה של שאול שאומר לו בוא, בוא תיקח, הנה יש כאן ממון. ואז הם אומרים, אנחנו כרתנו ברית עם מלך מצרים. אנחנו לא חוששים, כרתנו איתו ברית. אבל מה תגיד? אבל עדיין הכסף שלכם מאוד קורץ לו. השאול, המוות הרי רק שליח, השאול הוא המשלח, הכסף שלכם עדיין קורץ לו לפרעה ואומר לו בוא, יש כאן כסף. אומרים לו אין לנו מה לדאוג, גם עם שאול עשינו חוזה. כי הרכוש שלנו, זה החוזה לקיום הברית, כי שלחנו לו את האוצרות שלנו, כמו שנראה בהמשך בפרק ל', ישאו על כתף וכולי, חייליהם. הכוונה היא, יש לנו כזה הסכם שבהסכם הזה אנחנו שולחים לו את הממון. אז למה לו לבוא אלינו כדי לכבוש אותנו אם הכסף מגיע אליו? אז מה הדאגה? מצרים זה המוות, הוא לא יבוא. מה אתה דואג? אבל הוא שולחים אותו, הכסף שלכם מפתה אותו? שלחנו לו כבר את הכסף שלנו. אז אין לנו מה לדאוג, אנחנו סומכים על מלך מצרים. ואז גם שוט שוטף כי יעבור, גם אם יהיה איזה שטף כללי שיחריב ארצות, אבל אלינו לא יגיע, לא יבואנו. כי שמנו כזב מחסנו ובשקר נסתרנו. אומר המלבי"ם, מה ההבדל בין שקר לבין כזב? אומר המלבי"ם, כזב הוא אמיתי לזמנו, אבל מתברר שקרו לאורך זמן. שקר לעומת זאת, מהרגע הראשון ברור שהוא שקר. וזה גם כן מתאים ללשון, כי מאיזה לשון זה כזב? אכזב. נחל אכזב. מה זה נחל אכזב? זאת אומרת שהוא זורם אבל הוא מפסיק בשלב מסוים. זה נחל אכזב, נכון? כך גם כן כזב גורם לאכזבה, כי בשלב ראשון הייתה עוד ציפייה. הייתה ציפייה. שקר לעומת זאת, מראש זה שקר, מראש לא הייתה שום ציפייה לשום דבר. אבל הכזב בהתחלה הוא עוד נראה כאמת, אבל בסוף מתברר שהוא בסוף הוא מאכזב. מסתור, אומר המלבי"ם, המסתור הוא יותר גדול מהמחסה. דהיינו דבר שאתה מסתתר בו זה יותר גדול מאשר רק אתה חוסה בצילו. אז בא ואומר, הכזב יהיה להם בו כביכול חסיה מועטת. והשקר, שהוא בכלל אין בו ממש, אפילו לזמנו השקר הוא לא נכון כמו שהסברנו, והם חושבים שזה יהיה לנו למסתור, ממש הסתרה גדולה. זה ממש דברי ליצנות. כי הרי הכזב עוד תגיד עוד יש בו איזה שהוא מחסה מועט, בשקר הרי אין כלל מחסה. והם כביכול בדברי הליצנות שלהם אומרים אל תדאג, אנחנו השקר הוא זה שיהיה לנו למסתור ויגן עלינו הגנה גדולה. מה הנמשל? הם בוטחים על מצרים, הם חוסים בו, והוא רצה כביכול לעזור להם. דהיינו, היה תקווה. היה תוכניות, היה ציפייה. אבל בסופו של דבר זה היה כמו אכזב. כמו אכזב, לא הושיע להם מאומה. הם בטחו על אשור, שלחו לאשור מנחה, שוחד. אה, אשור זה כבר מסתור. זה מסתור גדול. אבל זה היה ממש בחינה של שקר. למה? כיוון שבאופן מיידי אשור בא נלחם איתם. מצרים עוד אכזב, עוד היה איזה תקווה שיגן עלינו. עוד היה איזה ציפייה שעוד אנחנו נחסה בו. אבל לעומת זאת אשור, כבר ישר מההתחלה אחרי שסיכמו איתו ושלחו לו את האוצרות, בא כדי לכבוש אותם.
על הפסוק הזה יש תרגום, תרגום יונתן. הפסוק הזה אני בטוח שרבים מכירים אותו מהרצאות של הרב אמנון יצחק בזמנו אחרי הסכמי אוסלו, אז הרב אמנון יצחק היה מרבה להזכיר את הפסוק הזה עם התרגום. אני אקריא לכם את התרגום וקצת נחוש אקטואליה. ארי אמרתון, גזרנא קיים עם קטולא, ועם מחבלא עבדנא שלמא. הרי אמרתם, עשינו שלום, גזרנו קיים, כרתנו ברית עם המוות. מי זה עם המוות? אש"ף, נכון? זה סמל המוות. ועם מחבלא עבדנא שלמא. עם המחבלים עשינו שלום. הביאו לו לפה מתוניס ועשו איתם שלום. מה התגובה? מחת סנאה רתתא עלכון כנחל מגבר. תבוא עליכם מכת השונאים כמו נחל שוטף. באינתיפאדה. דאתון אמרין לא תיתי עלנא, שאתם אומרים לא יבוא עלינו, אותה מכה של אויב לא, אנחנו נעשה שלום, אנחנו לא דואגים, יהיה בסדר. ארי שוינא בכדיב רחצננא ובגין שקרין אטמרנא. הוא אומר הרי אתם שמתם בשקר את מבטחכם, כן, בכזב אתם נשמרים כביכול במי אתה חוסה? באחד שכל כולו שקר וכזב, הרי תוך כדי שעשה איתם את ההסכם, היה הולך ואומר לעם שלו אנחנו עובדים עליהם, אנחנו מרמים עליהם, זה הסכם קורייש, עוד טוטו אנחנו נשמיד אותם, נגרש אותם. אז זה מה שהוא אומר להם הנביא, הרי אתם כביכול מראש, כבר בשעת ההסכם, כבר אז אתם יודעים שאתם סומכים על שקר. אלא מה? בשביל התהילה, לקבל פרס נובל, לקבל פרסום, מראש אתה הולך ועושה עם שלום מחבלים כאשר אתה יודע שאתה עושה שלום עם שקר.