[שקט]
ישעיהו פרק כ"ד. הנה השם בוקק את הארץ ובולקה ועיווה פניה והפיץ יושביה. הנבואה הזאת, יש אומרים שהיא נבואה עתידית, אבל אנחנו נלמד כשיטת המלבי"ם, שהנבואה הזאת יתנבא ישעיהו על גלותם של עשרת השבטים על ידי סנחריב. ואז הוא מודיע להם, תדעו לכם, ארצכם עתידה להישמם, עתידה להיעזב על ידיכם כאשר יבוא סנחריב ויגלה אתכם.
הנה השם בוקק את הארץ. בוקק הכוונה היא מרוקן. כן? כמו בהושע ובנחום מופיע גם כן הביטוי הזה בוקק. הכוונה היא השם מריק את הארץ, מרוקן אותה. בתחילה ממה הוא מרוקן אותה? את הארץ הכוונה היא את פרי הארץ. בהתחלה לא יהיו פירות. ובולקה, הכוונה היא מפקיר אותה. הדבר יהיה הפקר לכל. גם זה נמצא בנחום שהכוונה להרק, לרוקן את פרי הארץ, להשחית אותו. מפקיר את כל פרי הארץ. לאחר מכן, ועיווה פניה. לאחר מכן הוא ישחית ויבלבל את הארץ עצמה. הכוונה היא את הקרקע. בשלב הבא, והפיץ יושביה. הכוונה עם ישראל יצאו בגולה.
זה הביאור על הגלות של העם עצמו. אבל הוא אומר גם הארץ תושחת, מסביר המלבי"ם. עד כדי כך שאדם לא יוכל להכיר את נחלתו. ולכן זה מה שכתוב ועיווה פניה. עיווה פניה הכוונה הוא ישחית את הארץ עצמה, את הגבולות, ישנה את הארץ עד שבן אדם יבוא ויגיד היה לי פה שדה, היה לי פה קרקע, איפה היא? מאיפה זה מתחיל, איפה זה נגמר? הוא לא יודע. למה? כי נתעוותו פניה של הארץ. עד כדי כך ההשחתה של סנחריב תהיה גדולה. ועיווה זה גם כן מלשון טירוף ובלבול. יבלבל את פניה של הארץ.
והיה כעם ככהן, כעבד כאדוניו, כשפחה כגבירתה, כקונה כמוכר, כמלווה כלווה, כנושה כאשר נושה בו. כאשר העם ילכו לגולה, הוא אומר תדעו לכם סנחריב לא יישא פנים לאף אדם. לא יהיה חשיבות לאף אדם, לא יהיה אצלו שום מעלה ושום שררה, הוא לא יתחשב במאומה. את כולם הוא ישפיל ויבזה בשווה.
עד כדי כך, והיה כעם ככהן. העם יהיו במדרגה אחת עם הכהן, כי גם הכהן יושפל כמותו. כעבד כאדוניו. המלבי"ם אומר תמיד שכתוב בשני כפי הדמיון, כעם ככהן, שני כפי הדמיון. פעמיים כ"ף הדמיון. אומר המלבי"ם זה אומר שהם יהיו שווים לגמרי. כשיש פעמיים כ"ף הדמיון זה אומר לגמרי שווה. לעומת זאת אם אני אומר ראובן כשמעון, אז ראובן לא יהיה במדרגה, באותה מדרגה כמו של שמעון, אלא כמו שמעון, בדומה לשמעון, אבל לא מוחלט. אבל אם אני אומר כראובן כשמעון, זה אומר ההשוואה ביניהם תהיה מוחלטת. כשיש שני כפי"ם זה אומר ההשוואה מוחלטת. אבל אם לא, אז זה אומר שההשוואה לא מוחלטת. כאן והיה כעם ככהן, יהיה להם דרגה אחת ממש. הוא לא יתחשב בכלל. ולא זו בלבד, אלא כעבד כאדוניו. אפילו העבד יהיה בדרגת אדוניו.
שימו לב, ככל שהוא מוסיף עוד דוגמה הוא הולך ומחריף. כי תמיד זה הכלל שלימד אותנו המלבי"ם וזה גם הכלל בניסוח שאנשים מתנסחים. תמיד כשאני רוצה לומר על צרה, אני מתחיל מהקל אל הכבד. כי אם אמרתי את הכבד, אז מה העניין להגיד את הקל? מה אחרי זה אתה אומר על הדברים הקלים, זה כבר לא חדשות, זה כבר לא מעניין. אתה אומר הבן אדם הזה קיבל קנס של מיליון דולר ועוד גם על חניה נתנו לו עוד 100 שקל. מה זה ועוד? מה זה אחרי המיליון דולר? תמיד מתחילים, אומר קיבל קנס של 100 שקל ואחרי זה עוד 100 אלף שקל על כך ועוד חצי מיליון על כך ובסוף נתנו לו קנס של מיליון דולר. בסדר, אז הלכת לפי הסדר. כך גם כן הוא אומר בהתחלה כעם ככהן. ההבדל בין העם לכהן הוא לא מהותי כל כך, הוא לא משמעותי כל כך. אבל כעבד כאדוניו, זה כבר הבדל הרבה יותר משמעותי, שהעבד יהיה בדרגה אחת עם אדוניו.
ולא זו בלבד, כשפחה כגבירתה. השפחה תהיה במדרגה אחת עם גבירתה. כי אומר המלבי"ם השפחה יותר נכנעת לגבירתה מאשר העבד נכנע לאדוניו. העבד עוד יש לו איזה חשיבות כלשהי, אבל השפחה זה הכי פחות חשיבות, היא נכנעת יותר לגבירה. איפה אתה רואה את זה? כעיני עבדים אל אדוניהם, נכון? כעיני שפחה אל יד גבירתה. מה אתה רואה? שהוא אומר לך עיני עבדים אל אדוניהם ויותר מזה כעיני שפחה אל יד גבירתה. רואים מכאן ששפחה אל גבירתה זה שפלות יותר גדולה מאשר עבד אל אדוניו. זאת אומרת לא יהיה שום מעלה כלל.
מה זה מזכיר לנו? מזכיר לנו את השואה הנוראה והאיומה שהייתה באירופה. לא תקום פעמיים צרה. גם שמה לא עניין אותם החשוב, הדל, הבעל השררה, שאינו בעל שררה, את כולם לקחו. יכל להיות אדם שהיה שר לפני כן ואדרבה, אפילו באלה ניסו להתעלל יותר. והם חיפשו דווקא את הגדולים, דווקא את הרבנים. כולם היו שווים, לא היה מצב שאחד קיבל איזה דרגש יותר משובח במחנה העבודה בגלל שהיה לו איזה תפקיד רם ונישא לפני כן. ולפעמים אדרבה, עוד דווקא באלה ניסו להתעלל. זה מה שהוא אומר, והיה כעם ככהן, כעבד כאדוניו, כשפחה כגבירתה.
כקונה כמוכר, כמלווה כלווה. פה עכשיו הוא עובר לחלק נוסף. לא זו בלבד שכל מעלה ושררה תופסק, לא יהיה לה משמעות, הוא אומר תדע לך גם חיובי הקניינים, מעלת הממון, שזה איזושהי מעלה כלשהי, גם זו תופסק. הקונה יהיה דומה למוכר. מוכר בדרך כלל מתי בן אדם היה מוכר נחלה? כשהוא מך. כאשר מידלדל מצבו הכלכלי, אין לו ברירה אלא למכור נחלתו. אבל באופן רגיל בן אדם לא מוכר את נחלתו. בא ואומר יהיה מצב כזה שהקונה, שהוא אדרבה, זה שמבטא עשירות, הנה יש לי כסף אני קונה, הוא אומר לא, הוא ייחשב כמך ודל כמו המוכר. כקונה כמוכר.
ולא זו בלבד, הקונה שקנה קרקעות, שאתה אומר טוב נו, מסתבר שהקונה יהיה כמוכר, כי למוכר אין קרקע, וברגע שאני הקונה ומגלים אותי מכאן, אז מה? גם לי אין קרקע. אז זה מובן שכקונה כמוכר, כי הרי לשנינו אין קרקע כעת. הוא אומר לא, גם מי שעסק בענייני ממון, לא רק בענייני נדל"ן, נכסי דלא ניידי, ואז אתה אומר ברור שבעצם אין לו כלום, אלא גם מי שעסק במסחר בכסף ממש, ואז לכאורה כן יש לו. לדוגמה, אדם שמלווה לחברו כסף. אומר האדם הזה, כמלווה כלווה. הוא יהיה דל כמו הלווה. כמו שהלווה אין לו מה לשלם והוא דל, אפילו בלווה שנגיד יש לו מה לשלם אבל הרי הוא נזקק להלוואה, מה זה אומר? המצב הכלכלי שלו גרוע. כך גם כן המלווה יהיה מצבו הכלכלי גרוע כמו של הלווה.
ויותר מזה, כנושה כאשר נושה בו. מה זה נושה? אדם שתובע את חברו לפרוע לו את חובו. האדם הזה שנושה בו, אין לו. האיש אשר הוא נושה בו, אין לו מה לשלם. ואז זה יותר גרוע מהלווה. הלווה, כשאתה מדבר על לווה ומלווה, אז אני בתור מלווה בא לתבוע אותך, יכול להיות שיש לך עדיין את הכסף, אבל אתה אומר לי תראה, יהיה לך מצב גרוע כמו הלווה. אבל כאשר אני בא נושה בך חוב ולך אין לשלם, אז זה מצב הרבה יותר גרוע. כי בעצם פניתי אליך ואין לך מה לשלם, זה אומר שהכסף שעד עכשיו היה שלי ועד עכשיו חשבתי שהוא שלך, לא לי ולא לך הוא נשאר. אין אותו בכלל. אז ממילא כנושה יהיה לו איזה מצב? כמו כאשר נושה בו, כמו האדם שנושים בו ואין לו מה לשלם. כולם יהיו שווים במצבם הכלכלי הגרוע, כי בעצם יבוא סנחריב וירוקן אותם מכל נכסיהם. אז ממילא לא יישאר להם מאומה.
אומר המלבי"ם, מה ההבדל בין מלווה לבין נושה? לכאורה הרי שניהם מדובר באדם שנתן לחברו הלוואה. מה ההבדל ביניהם? אז הרד"ק הסביר שמלווה זה אדם שהלווה לחברו כסף, נושה זה אדם שהלווה לחברו אוכל. היה דרכם, בן אדם היה מלווה לו שק חיטים והיה מחזיר לו שק חיטים. אבל המלבי"ם אומר קצת מוקשה פירושו של הרד"ק, שהרי מצאנו אם כסף תלווה את עמי לא תהיה לו כנושה. הנה אתה רואה נושה נאמר גם על כסף, לא כמו שאמר הרד"ק שנושה זה רק על אוכל.
לכן אומר המלבי"ם שההבדל הוא אחר. ההבדל הוא כמו שמוכר אצלנו בלשון המדוברת. מלווה זה אדם שנתן לחברו כסף או אוכל, זה לא משנה, הלווה לו. בשלב הזה אני נקרא מלווה. מהשלב שאני בא לבקש את זה בחזרה, אני נקרא נושה. אני כבר נושה בך. דהיינו אומר לך תשלם לי. משעה שדוחק את חברו שיפרע לו, וזה בעצם לא משנה בין אוכל לבין כסף. בשעת ההלוואה, נגיד סתם הלווה 30 יום, נתתי לך את ההלוואה, 30 יום אני נקרא מלווה. מהשלב שאני ניגש אליך ואומר אפשר לקבל בחזרה את הכסף, אני מהשלב הזה אני כבר נקרא נושה. כמו שכתוב נושים בהם כסף ודגן.
ולכן הוא אומר תשים לב שמלווה תמיד נקשר עם "את". והנושה נקשר "ב", עם האות בי"ת. מלווה את חברו, ואילו נשה זה נשה בחברו. מדוע? הוא אומר "את" זה מראה על משהו שיוצא מהפועל אל הנפעל. אני מלווה אותך כסף, ממני אליך. לעומת זאת בי"ת מראה שהדבר הזה כבר נמצא בו, הוא בו. אני נושה בחברי, הכסף כבר אצלו. ואז אני נושה בו, מבקש את הכסף בחזרה, מבקש להוציא את מה שכבר יש בו. ואותו דבר גם נוגש. תמיד נוגש יבוא עם בי"ת, כי הכסף אצלו ואני נוגש בו, תחזיר לי בחזרה את הכסף. אבל מלווה בא עם "את", כי זה משהו שעובר ממני אליך. אני מלווה אותך, ממני אליך עובר הכסף.
מה ההבדל רק בין נוגש לבין נושה? לכאורה הרי בשניהם אני בא לדרוש את החוב. אומר המלבי"ם שיש הבדל. הנוגש כופה אותו שיתן לו דבר שהוא לא לקח ממנו. ולעומת זאת נושה בא לבקש משהו שכן לקח ממנו. לדוגמה, אם אני הלוויתי לך 1,000 דולר ואני בא לבקש ממך עכשיו 1,500 דולר, כי אני רוצה שאתה תשלם לי ריבית, אני נקרא נוגש בך. לא יגוש את חברו, כן? כך נאמר לגבי הריבית, כי הריבית היא נוגשת. אני בא לבקש משהו שלא נתתי. לעומת זאת אם אני אומר נתתי לך 1,000 דולר, תחזיר לי את ה-1,000 דולר, אז אני נושה בך. אני מבקש ממך רק את מה שנתתי. נושה מבקש את מה שנתן, אבל תובע. לעומת זאת נוגש מבקש גם מעבר למה שהוא נתן, מבקש גם תוספת. ושניהם מדובר בעצם שהם תובעים.
היבוק תיבוק הארץ והיבוז תיבוז, כי השם דיבר את הדבר הזה. עכשיו הוא יסביר את הטעם, למה הסתלקו המעלות, למה כעם ככהן, מדוע לא יהיו דרגות? כי היבוק תיבוק הארץ. הכוונה היא הארץ תתרוקן, היא תלך בגולה. אז ברגע שהולכים בגולה אין הבדל בין עבד לבין אדון. כולנו עבדים עכשיו לסנחריב. ממילא תבין שאין משמעות לשררה. כנגד מה שהוא אמר לנו כקונה כמוכר, שכבר לא יחשבו בעלי הקניינים, לא יחשבו בעלי הממון לאנשי שררה, לאנשי חשיבות, יש לו כסף, לא יהיה משמעות לכסף. מה הסיבה שלא תהיה משמעות לכסף? והיבוז תיבוז. הכוונה היא כל הממון ייבזז. כולם יהיו דלים ואביונים. ומדוע? כי השם דיבר את הדבר הזה. וכאשר השם דיבר, לא ייפול דבר מדברו אחור ארצה. כאשר השם אומר, הדבר הזה יתקיים. השם דיבר את הדבר הזה.
אבלה נבלה הארץ, אומללה נבלה תבל, אומללו מרום עם הארץ. אבלה נבלה הארץ. אומר המלבי"ם, עכשיו הוא יבוא ויתאר לנו את החורבן של הארץ שלב אחרי שלב. אבלה נבלה הארץ. בהתחלה הארץ נחרבה, שזה המקומות שלא מיושבים. כמו אבלה מאין עובר ושב. איפה מצאנו את זה? דרכי ציון אבלות. מה פירוש אבלות? כמו האדם שהוא אבל על המת, אין יוצא ואין בא אצלו, הוא עכשיו באבלות. כך גם כן דרכי ציון אבלות, אין עובר ושב. כן? מבלי באי מועד. וזה שינוי חיצוני. הארץ אין עוברים עליה.
אבל נבלה, אומר המלבי"ם, זה פחיתות פנימית. זה כבר בא מראה על עצם הדבר שהוא נחלש. זה שלא עוברים בו, זה מראה על חיסרון חיצוני. אבל אם אני רוצה להגיד שהארץ מצד עצמה נחלשה, לא רק שלא עוברים עליה, אלא היא מצד עצמה חסרת כוח, אין בה כבר פירות, לא גדלים בה גידולים, עלו בה שמיר ושית, יש בה שממה, אף אחד לא עובד אותה, ועל זה הוא אומר נבלה הארץ. כשרוצים להגיד על דבר שאפס כוחו, אומרים נבל. כמו כוח הפרח אפס, אומרים נבל ציץ. כוח האדם אפס, נבול תיבול גם אתה וגם העם הזה. מי אמר למי? יתרו למשה. כאשר רוצים להגיד על מעשה שהוא פחות, שיוצא משפלות הנפש, אומרים נבלה עשה בישראל. תמיד ליבול, נבלה, נבל, זה מראה על דבר שהכוח הפנימי שלו נחסר, אפס כוחו. נפש שאפס כוחה, היא מתנהגת בשפלות, נבלה עשה בישראל. בן מנבל אב. נבלת בעלי חיים, שהכוונה היא שאפס כוחם.
אומללה נבלה תבל. לאחר מכן הוא מתאר שלב נוסף. אומללה נבלה תבל. גם המקומות שהם מיושבים מבני אדם, תבל, תבל הכוונה מקום מיושב מבני אדם, גם הם אומללו. אומללה נבלה תבל. אומר המלבי"ם, מה ההבדל בין אומללה לבין נבלה? אומללה זה משורש אמל, כמו מול. מה זה מול? לחתוך. מאיזה לשון ראינו את זה? איפה זה כתוב? כי אמילם. מה זה כי אמילם? סבוני גם סבבוני, נכון? כי אמילם. מה זה כי אמילם? אכריתם. אכרית אותם. מה זה מילה? כריתה. כן? כאשר מלים את התינוק בעצם כורתים עורלתו. אז אומללה נבלה תבל, הכוונה נכרתה תבל. המקום ששמה היו יושבים בני האדם, להבדיל מהארץ ששם זה לא המקום המיושב, פה הוא גם מדבר על המקום המיושב. שמה יהיה בחינה של חולשת כוח.
כמו אומללים, כי אומלל אני. חונני השם כי אומלל אני. גם פה הכוונה נכרת, אפס כוחו. גיבור שנחלש, אז גם כן נקרא מלשון אומלל. רבת בנים אומללה. למה? כי נמנע ממנה פרי בטן. וכביכול נכרת ממנה פרי בטן. אז מה שכתוב אומללה תבל, הכוונה היא כוחה מלמעלה נכרת. אין כבר שפע שיורד עליה. ונבלה תבל, הכוונה היא על הכוח הפנימי שלה שנחלש. אז אין לה כוח חיצוני מלמעלה, אין לה כוח פנימי, ממילא מעלה שמיר ושית.
אומללו מרום עם הארץ. ואחר מכן גם מרום עם הארץ, הכוונה המקום המרומם של עם הארץ, זה עיר המלוכה, זה בית המלכות, מקום השרים, גם המקום ההוא נכרת מלמעלה וממילא בטל כל כוחה של הארץ. אומר המלבי"ם, תשים לב שהוא הביא כאן שלושה מצבים. אבלה נבלה הארץ, אומללה נבלה תבל, אומללו מרום עם הארץ. זה בא לבטא שלוש פעמים שסנחריב הניף את ידו על עשרת השבטים. בהתחלה על בני עבר הירדן. אחרי זה על ארץ זבולון ונפתלי. ובסוף הגלה את כולם. בפעם הראשונה החורבן הכללי נגע רק למקום שלא היה מיושב. בהתחלה ברחו, עזבו את הארץ. אז שעוזבים את הארץ ובורחים למקומות אחרים בארץ, מה קורה לאותם מקומות שעזבנו? מעלים שמיר ושית, הם לא, אף אחד לא מעבד אותם כראוי. זה היה בשלב הראשון. אחרי זה הוא הגיע לתבל, למקום המיושב. ועד שבסופו של דבר מרום עם הארץ, הכוונה את כל הארץ כולה. רש"י מסביר מה זה תבל, נבלה תבל. רש"י אומר זה ארץ ישראל. ולמה ארץ ישראל נקראת תבל? כי מתובלת במצוות הרבה. שומעים למה ארץ ישראל נקראת תבל? כי בחוץ לארץ היא לא מתובלת במצוות. הארץ היא מתובלת, יש בה מצוות רבות, לכן ארץ ישראל נקראת תבל.
[שקט]
והארץ חנפה תחת יושביה, כי עברו תורות, חלפו חוק, הפרו ברית עולם. הוא עכשיו רוצה להסביר לנו על מה ולמה כך יקרה לארץ. אחרי שהוא תיאר מצב כל כך נורא, היבוק תיבוק, היבוז תיבוז, אבלה, נבלה, אומללה, אומללו מרום עם הארץ. מדוע? על מה ולמה? הוא אומר חנפה הארץ תחת יושביה. הכוונה היא הארץ כביכול הקללה תהיה בה תחת יושביה. תחת יושביה הכוונה היא כמו היא תלקה במקום יושביה. כמו שכתוב בפרשת ניצבים, ורבצה בו כל האלה הכתובה בספר הזה. אז יש קללה שאמורה להיות רובצת עליו. מה כתוב שם אחרי זה? וראו את מכות הארץ ההיא ואת תחלואיה אשר חילה השם בה, גופרית ומלח שריפה כל ארצה. זאת אומרת במקור מי שהיה אמור להיות לוקה זה העם. אבל מי לקה תחתינו? הארץ חנפה תחת יושביה. מי לקה תחתינו? זה הארץ לקתה תחת יושביה. היא נהייתה גופרית, מלח, שריפה כל ארצה. ושם מובא מדוע זה היה? על אשר עזבו את ברית אלוהי אבותם. ולכן הוא אומר כביכול בעקבות חטאם נשחתה הארץ עצמה. והארץ חנפה תחת יושביה.
עכשיו העניין שהארץ לוקה תחת יושביה, זה כתוב שכאשר יש עוון של רציחה, אז כתוב שהארץ לוקה. זה מה שנאמר כי הדם הוא יחניף את הארץ. הדם יחניף את הארץ, רושם הרציחה כביכול ניכר בארץ. משפיע על הארץ. הארץ כביכול עצמה ניזוקת מעצם זה שיש בה מציאות של רציחה. ותחנף הארץ בדמים. זה משנה כביכול את טבע הארץ כשיש מציאות של רציחה. וזה דבר מעניין, רואים גם כן שיש מציאות שבן אדם התאבד, השם יצילנו, דברים מן הסוג הזה, אז כל עוד שהדם שלו ספוג בארץ, כביכול הנפש שלו משוטטת עדיין כאן. והיו מקרים, היה פעם סיפרנו בארוכה את מה שסיפר רבי צלה בלזר, על איזה מצב של איזה אדם שהתאבד באיזשהו באיזושהי עיירה בחוץ לארץ, והיו מתחילים לקרות כל מיני דברים משונים בבית. הטיח פתאום היה נופל מעצמו, דלתות נפתחות ונסגרות. והחברים שלו נכנסו לפחד נורא. התחילו לקבל על עצמם, התחילו ללבוש ציצית, היו באים לשמה קוראים תהילים ושום דבר לא עזר. באו לשאול אותו איזה תיקון צריך לעשות. אז הוא אמר להם אני לא מקובל ולא בבא. אבל הוא אמר להם תראו, אנחנו יודעים שהדם יחניף את הארץ. אתם צריכים לומר לנסות לראות, שמה הוא התאבד, הוא חתך את הוורידים שלו, השם יצילנו, ודם שלו נספג שמה בקרשים של העלייה. זה היה בקומה השנייה, עליית הגג, היה שמה קרשים שזה היה הרצפה. הוא אמר תפנו את כל הקרשים, תיקחו אותם לקבורה.
וכך באמת היה. פירקו את כל הקרשים ששם היה ספוג הדם של אותו מתאבד. הוא אומר זה היה מחזה מדהים. הוא אומר אתה רואה מאות אנשים מלווים קרשים לקבורה. וביניהם כל החבר'ה שלו, זה לא היו אנשים שומרי מצוות. אבל הם ראו, היו שמה, היו באים כדי לשחק קלפים שם, כדי מה שנקרא להפיג את הפחד בחברת כולם, ופתאום היו שומעים פה איזה רעשים, פה קרשים זזים, פה טיח נופל. נורא נוראות. הוא אומר אחרי שעשו את זה, לקחו את כל הקרשים לקבורה, מאז שקטה הארץ. זהו, הבית חזר אל השקט שלו. והיו עוד כמה וכמה מקרים כאלה. אני כשלימדתי בכולל של הרב פלאח, פעם התקשרה אליו אישה, ישבנו ולמדנו, בדיוק התקשרה אישה, אמרה לו על מציאות שבה היא והבת שלה עברו דירה לאיזושהי דירה חדשה, היא אומרת בלילה פתאום היא רואה איזה דמות, דמות בשחור עומדת לידה, ליד המיטה. היא אומרת היא קפאה מפחד. אחרי שתי דקות היא שומעת את הבת שלה צורחת צרחות נוראיות. מתברר שהדמות הזאת הלכה לבקר גם בחדר של הבת שלה. בקיצור, התקשרה בבוקר בפחד נורא לשאול אותו מה לעשות. מה התברר? התברר שהבן אדם התאבד שם, באותו מקום, והוא בעצם היה עושה ביקורים ליליים שם. כן, היא שאלה, שאלה מה לעשות, יש איזה עוד לעשות תיקון, יש כל מיני זה. הוא המליץ לה לעזוב את המקום, לברוח משמה, לא להישאר שם.
עכשיו אנחנו רואים כשיש מצב של רציחה, של מוות, שפיכות דמים, זה משפיע על הארץ. כביכול המקום עצמו הופך להיות מקולל. המקום עצמו ספוג במציאות של רציחה. אז זה מה שהוא אומר, הארץ חנפה תחת יושביה. כי הרי הדם יחניף את הארץ. אז בעקבות זה שהיו מעשי רציחה, כי הרי מדובר בבית ראשון. בית ראשון מפני מה חרב? שפיכות דמים. אחד מהדברים שפיכות דמים, כמו שיקרא בספר יוסיפון, נורא נוראות. הוא מתאר מציאות שבה אנשים היו הולכים עם חרבות קטנים, חרבות קצרות מתחת לבגדים שלהם, היה הולך בשוק, מתקרב למישהו, דוקר אותו בבטן וממשיך ללכת. כאילו פתאום אנשים רואים, או, הנה זה בן אדם נפל. איך? מה? מום? מאיפה קרה? לא קולטים, לא יודעים, לא מבינים. נורא נוראות. מצב של רציחה, שפיכות דמים היה במצב נורא ואיום. וחלק מזה היה בעקבות זה שמנשה כתוב שמילא את ירושלים דמים מפה לפה. חלק מזה היה שהוא יצר זילות לכל המציאות של חיי אדם.
ועל ידי זה אנשים יכלו לרצוח אחד את השני מבלי לעשות חשבון. היה לו איזה חשבון קטן עם החבר שלו, הוא מחסל אותו ונגמר. אז הארץ חנפה תחת יושביה. כי עברו תורות, חלפו חוק, הפרו ברית עולם. יש כאן שלושה דברים, אומר המלבי"ם. יש פה עברו תורות, יש כאן חלפו חוק, יש כאן הפרו ברית עולם. מה הם שלושת הדברים הללו? אומר המלבי"ם, ישנם שלוש דתות. דתות הכוונה הנהגות. לא מתכוון מבחינת דת, כמו שאנחנו אומרים נצרות, אסלאם וכולי. אלא שלוש דתות הכוונה שלושה מיני הנהגות. הוא מגדיר אותם, אני תכף אבאר, טבעית, נימוסית, אלוקית.
ונבאר. מה זה הדת הטבעית? הדת הטבעית זה ההנהגה הטבעית שרוב בני אדם, כמעט אפשר להגיד כל בני אדם מקבלים אותם כאקסיומות. לא לרצוח, לא לגנוב, לא לעשות עוול איש לחברו, לא להכות אדם את חברו. זה נקרא הדת הטבעית. למה קורא לזה הדת הטבעית? כי זה דבר מאוד מעניין, שלכל אדם יש את זה בטבע. לא תמצאו אפילו איזה בושמן ביערות העד של אפריקה שלא ראה מאורות מימיו, שיגיד לך שאצלנו לרצוח זה מקובל. זאת אומרת כל דבר קטן אדם רוצח את חברו. אין מקום ששמה זה מקובל. בכל מקום בעולם רצח זה דבר שלילי. יש בכל מקום תנאים, מתי כן, מתי לא, באיזה מצבים. פעם אתם יודעים שאיזה אחד מאמריקה פעם הביא איזה אחד שהיה קניבל מיערות העד באפריקה, הביא אותו לאמריקה, אמר לו בוא תראה ציוויליזציה, בוא תראה איפה אתה חי, אתה בין בהמות, חיות. אומר בוא תראה אנשי תרבות. בדיוק כשהוא הגיע לשם היה מלחמה בין הדרום לצפון.
אז הוא רואה שמה נלחמים ואנשים מתים כמו זבובים. שואל אותו מה זה? הוא אומר לו פה יש עכשיו מלחמה והם נלחמים על איזה צורת קביעת הממשל ועל שטחים ו... אמר לו ומה, מה עושים עם הגופות? אמר לו מה זאת אומרת מה עושים? קוברים אותם. אמר לו תגיד לי, אתם מוסריים? אצלנו אם הורגים מישהו זה לפחות בשביל לאכול. אבל אתה סתם לרצוח אותו ולקחת לקבור? מה, איפה המוסר שלכם? זאת אומרת גם אם יש איזשהו, איזה שהם סיבות לרצוח מישהו, אז זה על פי כללים מסוימים. אתה יכול להגיד במקום מסוים היד יותר קלה על ההדק, במקום אחר פחות. אבל אין מקום שבו תגיד אצלנו לגיטימי לרצוח על כל דבר. זה, זה אחד מהיסודות שיש לאדם בטבע. והדברים שכתובים בעשרת הדיברות בבין אדם לחברו, הם דברים שהם לגיטימיים ומקובלים בכל העולם. הלא תרצח ולא תגנוב. לא יגידו לך במקום אצלנו לגיטימי לגנוב. אתה יכול להגיד במקום מסוים מקובל לגנוב. אומרים שצ'אושסקו הלך עם הפנס ועבר ממדינה למדינה כדי לחפש את הצדק והוא הגיע לרומניה והתחיל לחפש את הפנס. בסדר, יש מקומות שבהם מקובל לגנוב, אבל אתה לא יכול להגיד זה בחוק, זה מקובל, זה אומר זה השיטה, ככה צריכים לעשות. דבר כזה אין.
וכן הלאה, לא תנאף. לא תמצא שיגיד לך במקום אצלם זה מקובל. אין דבר כזה. אתה יכול להגיד המקום הזה פרוצים, אבל שהדבר הזה הוא לגיטימי? לא. זה מה שנקרא הדת הטבעית. למה זה דת טבעית? כל בן אדם נולד עם זה בטבע. בטבע הוא נולד לא לגנוב, לא לרצוח. יש הדת הנימוסית. מה זה הדת הנימוסית? אלה הם חוקים שאנחנו בינינו הסכמנו בשביל שיהיה לנו כאן חיים תקינים. חוקים לדוגמה בנוגע לתשלומי מיסים, שמירה על ניקיון, אני יודע מה, לא להרוס יערות מבלי גבול כדי לא להשמיד את הריאות הירוקות וכולי. אלה דברים שנקראים הדת הנימוסית. לא דברים שכל אדם יש לו אותם בטבע, אבל אנחנו סיכמנו, קיבלנו אותם על עצמנו כדי, בלשון המלבי"ם זה, להרחיק המגונה ולקרב הנאה. וזה דברים שכולם מסכימים עליהם שכך צריך להיות, ומי שלא עושה ככה אז זה דבר שהוא לא נכון.
לדוגמה, חוקי הנהיגה. חוקי הנהיגה זה מכלל הדת הנימוסית. כולנו מבינים שכשמגיעים לצומת יש כאלה שצריכים לעצור כדי שיהיו כאלה שיוכלו לנסוע. כי אם לא תהיה אנדרלמוסיה והשם ירחם. וכן הלאה, בכל מקרה דוגמאות כאלה, זה נקרא דת נימוסית. הדת השלישית היא נקראת הדת האלוקית. הדת האלוקית זה בעצם דברו של בורא עולם, כשאנחנו מקיימים את המצוות, אנחנו נקראים שומרים את הדת האלוקית. דבר השם נמסר לנו על ידי נביא, כדי להביא את האנשים, בלשון המלבי"ם, אל ההצלחה האמיתית והאושר הנפשי. עכשיו בואו תראו איך הוא מאפיין את מצבם של אותו הדור, ואומר שהם ביטלו את כל שלושת הדתות הללו. כי עברו תורות, חלפו חוק, הפרו ברית עולם. דבר ראשון עברו תורות. תורות יש לנו אחת, זה תורה שבכתב, תורה שבעל פה. עברו תורות, זה התורה האלוקית, נמסרה על ידי נביא, עברו על מה שכתוב בתורה. יותר מזה, חלפו חוק.
חלפו חוק פירושו של דבר גם את הדת הנימוסית, שהשכל מחייב אותו, שאנחנו קיבלנו על עצמנו כהנהגה ראויה כחברת בני אדם, כאנשים משכילים, אנשים שרוצים רק טוב, גם את זה חלפו. ומה אתה חושב? שאת הדת הטבעית, לא לרצוח, לא לגנוב, את זה הם כן שמרו? הפרו ברית עולם. הפרו גם את הדת הטבעית. הדת הטבעית היא השומרת את העולם שלא יחרב, שלא יתמוטט. אם איש את רעהו חיים בלעו, אז העולם יתמוטט. אז יש רציחה ויש גניבה ויש שפיכות דמים ויש ביזה ויש... זה הרס העולם. גם את זה הפרו, הפרו ברית עולם. עכשיו נשים לב, אומר המלבי"ם, כתוב עברו תורות, חלפו חוק. הדת הנימוסית נקראת חוק. איפה מצאנו את זה? אומר זה ראינו אצל יוסף, וישם אותה יוסף לחוק. מה היה שם? שהכוהנים לא צריכים להיות שותפים למיסים. אלא הם כוהני דת, הם התפקיד שלהם זה להיות מביאים לעם את דבר השם, הם לא צריכים להיות שותפים למיסים. זה נקרא חוק. או ותהי חוק בישראל. אצל מי זה נאמר?
יפתח, נו. בת יפתח. שם מובא על בת יפתח שהיו עולים לתנות, היו עולים פעם בשנה, ותהי חוק בישראל. לכן הוא אומר איך נקראים אלה שקובעים את ההנהגות של המדינה? מחוקקים. מה הסיבה הזאת? כי הם קובעים חוקים שמקובלים על כולם מבחינת ההיגיון והשכל והם נקראים מחוקקים. עכשיו יש פה הבדל, נשים לב, הוא אומר עברו תורות, חלפו חוק. מה ההבדל בין עברו לבין חלפו? לגבי התורות הוא אומר עברו, לגבי החוק הוא אומר חלפו. מה ההבדל? אומר המלבי"ם, עבר זה דבר שעובר בקביעות. חלף זה אפילו בדרך עראי. ועכשיו הוא יסביר. אומר החוק הנימוסי, זה מה שהסברנו שאנשים מקבלים על עצמם כהנהגה, מה שהמחוקק קובע, אומר את זה הם החליפו. מה פירוש החליפו? הרי גם גנב, גם חבורת גנבים, יש להם חוק פנימי, אתם יודעים? לא רק שיש להם חוק פנימי, שתדעו שהם גם בית משפט. אם מישהו עובר על הקודים שלהם, אז הוא יש בית משפט ושופטים אותו ומענישים אותו ויש קנסות ויש...
משפחות פשע ויש... בקיצור, הפשע מאורגן כמו שצריך, הוא מאורגן. אז זאת אומרת הם את החוק הם לא עברו, אלא הם חלפו. חלפו פירושו אומר המלבי"ם, החליפו בחוק אחר. חוק הממשלה, חוק המדינה, לא מוצא חן בעיניו, יש לו חוקים אחרים, בעולם התחתון יש חוקים אחרים. לכן זה נקרא חלפו חוק, הוא לא לגמרי העביר את החוק, אלא החליף אותו בחוק אחר. אבל לעומת זאת את התורה, עברו לגמרי. באופן קבוע, באופן תמידי, העביר אותה לגמרי, זה לא משהו שהוא החליף רק באופן זמני. על כן אלה אכלה ארץ, ויאשמו יושבי בה. על כן חרו יושבי ארץ, ונשאר אנוש מזער. ולכן, היות והם עברו על התורה, אלה, זה האלה הכתובה בפרשת ניצבים, היא אכלה ושרפה את הארץ. הרי את האלה שכתובה בפרשת ניצבים, ורבצה בו כל האלה הכתובה בספר הזה, וראו את מכות הארץ, גופרית ומלח שריפה כל ארצה. מה גרם לגופרית ומלח שריפה כל ארצה, כמו שהסברנו? על ידי זה שהם עברו ורבצה בו כל האלה הכתובה בספר הזה, עברו על דברי השם.
ויאשמו, כל ויאשמו יושבי בה. דהיינו האשם על מי הוא? על יושבי בה. מי זה גרם לארץ ללקות? יושבי בה. הארץ אין בה עוונות. מי גרם שהארץ חנפה תחת יושביה, במקום יושביה? מי גרם לזה? זה יושבי בה. הם עשו את העוונות והארץ כביכול משלמת את המחיר. ולכן, על כן חרו יושבי ארץ. ולכן מה שקורה זה בעקבות זה שהארץ נשרפת, מה קורה ליושבים שבה? חרו, נחרכו. נחרכו יושבי ארץ, כי אם הארץ בוערת אז גם מי שנמצא בארץ, האש מגיעה גם אליו. כן? חרה זה מלשון אש, כן? כמו חרון אף. מה זה חרון אף? התחממות, אש קדחה באפי. אז גם הם התייבשו מהאש ועל ידי זה נשאר אנוש מזער. מה קורה לעץ, בול עץ עבה, כאשר שמים אותו באש? מה קורה לו דבר ראשון? הוא מתכווץ. הנוזלים יוצאים ממנו והוא מתחיל להתכווץ עד שהוא נשרף, מכל הבול עץ הענק הזה אתה רואה נשאר משהו קטן. זה מה שהוא אומר, היות וחרו, היה מצב של חרו יושבי ארץ, התייבשו ממה? מהאש, בדרך משל, האש שרפה, הם התייבשו, ברגע שהם מתייבשים מה קורה?
מתמעטים. ונשאר אנוש מזער. ממילא רק מזער, הכוונה רק מיעוט של כמות של בני אדם, הם אלה שנותרו, רק דלת הארץ. והמזער מבטא פה שני דברים, הן כמות והן איכות. גם מבחינת הכמות נשארו מועטים, וגם מבחינת האיכות, כל החשובים של הארץ גלו, וכמו שאמרנו הרי המגלה לא עשה חשבון לחשובים ולמועטים, אבל את החשובים הגלו תמיד ראשונה. מי שנשארו אלה היו דלת הארץ. אבל תירוש, אומללה גפן, נאנחו כל שמחי לב. עכשיו הוא יתאר בלשון מליצית איך הארץ כביכול מאבדת את כל המעלה שהייתה לה לפני כן, ואיך כל גידולי הארץ נפגעים מעצם המציאות שבה העם גולה. אבל תירוש, אומללה גפן. תירוש זה הבן כביכול של הגפן. מה הוא התירוש? מה שמפיקים מהגפן. היין. תירוש ינובב בתולות. היין שמפיקים מהגפן הוא נקרא התירוש. והוא כביכול מתאבל, אבל תירוש, כי מי זה האימא של התירוש?
זה הגפן. הרי ממנו הוא נולד, נכון? הוא מביא את התירוש. אבל תירוש, על מה הוא אבל? כי אומללה גפן. מכיוון שאימו, שזה הגפן, אומללה, הכוונה מבחינת מתה, ועל ידי זה הוא כמו בן המתאבל על מות אביו. וכמו שדיברנו כמה וכמה פעמים, הנביא מתבטא בלשונות מליציים. נאנחו כל שמחי לב. והיות והתירוש מתאבל, הרי מי משמח את בני האדם? ויין ישמח לבב אנוש. אז אם אבל תירוש, אומללה גפן, כל השמחים מן היין מה קרה להם? נאנחו. אלה שהיו רגילים לשמוח עם היין, נאנחו, אין עם מה לשמוח. שבת משוש תופים, חדל שאון עליזים, שבת משוש כינור. עכשיו הוא יתאר איך כל השמחה הפנימית של כלל יושבי הארץ ניטלה מהם.
על ידי שבטל היין, על ידי זה גם כן אין ריקודים ושמחה. היו רגילים לעשות מסיבות, תופים, מחולות. התוף בדרך כלל היה מיועד למחול. כי התוף נותן את הקצב. וכשיש מחול, אז אדם הרי דורך ברגליו על פי קצב מסוים. על ידי שיש תוף, יש קצב לדריכת הרגליים. אז ממילא חדל שאון עליזים. השאון, מה זה שאון? רעש. הרעש שהיו עושים העליזים, אלה שהיו רוקדים בזמן שהתופים היו מתופפים, גם זה חדל. ולא זו בלבד, אלא שבת משוש כינור. הכינור הוא לא נועד בשביל ריקודים, הוא רק כדי לעורר את שמחת הנפש. כינור זה נעימות יותר, שבן אדם שומע, לא משהו שאיתו הוא קם ורוקד בדרך כלל. אז היו מנגנים בכינור בשביל להירגע, בשביל לשמוע מוזיקה, כמו מוזיקה קלאסית, זה לא בדרך כלל לא כדי שירקדו איתו אלא יותר כדי ליהנות מהנעימה. אז היו מנגנים עם הכינור גם שלא בזמן המחול. ואז הוא אומר לא רק שמשוש תופים חדל, שממילא זה גרם ששאון עליזים ורוקדים פסק, אלא גם משוש כינור. סתם אנשים שהיו יושבים ומנגנים בכינור להנאתם, גם זה שבת מרוב הצרות שבאו על הארץ.
המלבי"ם מסביר מה נקרא עליזים. עליזים אומר המלבי"ם זה דבר שהוא בא, מביא לידי תנועה של ריקוד מחמת שחוק ושמחה. זה אדם עליז. זאת אומרת לא די שהוא שומע והוא שמח, אלא הוא גם מתחיל להפעיל את הגוף, הוא מתחיל לרקוד. מחמת שמחה, זה נקרא עליזות. בשיר לא ישתו יין, ימר שכר לשותיו. לא זו בלבד ששבתו כל ניגוני הזמר, הוא אומר גם בשיר, היו אנשים שרים בפה.
שיר לזמר בפיהם בשיר לא ישתו יין, כאשר הם היו שותים יין היו מתחילים לשיר. היו שותים היו מתחילים לשיר. אומר לך בשיר לא ישתו יין, גם כאשר הם רגילים בזמן שתיית היין לשיר ולזמר, הם כבר לא יהיה להם בזה שמחה. ומדוע? כי נגמר שכר לשותיו. ימר, דהיינו השכר יהיה בחינה של מר לשותיו. כתוב תנו שכר למרי נפש. דהיינו השכר הפך להיות איזשהו כלי לאנשים מרירים, לאנשים סובלים. אז במצב כזה שאדם חשק לשיר, יש לו חשק לנגן, נשברה קרית תוהו סוגר כל בית מבוא. עכשיו הוא יתאר את גודל הגלות. הוא אומר העם, כאשר הם היו מוכנים כבר מתכוננים לצאת אל ארץ האויב, הקריה, מה זה קריה? הסברנו בעבר שיש הבדל בין עיר לקריה. עיר זה עיר, קריה זה מקום שיש לו גם חומה. קריה זה לשון קירוי, לשון קירות. אז המקום שהוא נקרא קריה זה מקום שבדרך כלל מוגן, זה מקום שבדרך כלל לא קל לאויב לכבוש אותו. הוא אומר לך נשברה קרית תוהו. הקריה הזאת שהייתה אמורה להיות חזק, נשבר. והוא נהיה בחינה של תוהו, מקום שומם, מקום חרב. סוגר כל בית מבוא. ואחרי שהתחילו להגלות אותם, אז רצו שלא יחזרו בחזרה לבתיהם. מה עשה האויב? דפק מסמרים, סגר את כל הפתחים כדי שהבתים לא יוכלו להיות מיושבים בשנית. סוגר כל בית מבוא, סגרו את כל הבתים כדי שלא יוכלו לחזור לשם.
צווחה על היין בחוצות, ערבה כל שמחה, גלה משוש הארץ. העם היו עומדים בחוצות וצועקים אומר המלבי"ם מתוך מרירות, כאשר עדיין יש להם כוסות יין בידם. תראו עד כמה לא היה קל להם להתנתק מכל ההרגלים המגונים שלהם. כמו שהם היו רגילים לשורר על היין, אז כאן עכשיו היו מתאוננים והיו בוכים וצועקים כאשר היין עדיין בידיהם. מה הם צעקו? מה הם אמרו? ערבה כל שמחה, גלה משוש הארץ. שמחה אומר המלבי"ם זה השמחה הפנימית, שמחת הלב. בן אדם שיש לו שמחה חיצונית ואין לו שמחה פנימית זה לא מספיק. השמחה הפנימית זה האור, מה שמאיר את הנפש של האדם, נותן לו חשק לחיות, נותן לו טעם בחייו, זה השמחה הפנימית. על ידי השמחה הפנימית הוא מגיע למשוש. מה זה משוש? משוש זה הריקודים, המחולות, כאשר בן אדם שמח. הוא שש, שש ועלז. הוא לא רק שמח בפנים, אלא הוא גם מוציא את זה החוצה. ועל ידי זה מה שהוא אומר, העם בוכים ואומרים ערבה כל שמחה, השמחה שהיא השמחה הפנימית ערבה, חלפה, הלכה לה. וממילא גלה משוש הארץ. על ידי שאין שמחה פנימית, אז ממילא משוש הארץ, ששון ושמחה שזה אנשים מתחילים לקום לרקוד מתוך השמחה שיש להם, גלה משוש הארץ. כל אלה שהיו ששים ושמחים פה מה קרה להם? הם כבר גלו. אז כביכול הוא אומר הששון גלה איתם. אין כבר ששון, אין כבר שמחה.
המלבי"ם מסביר יותר בעומק, הוא אומר ששמחה זה שמחת הלב הפנימית, ומשוש זה הדברים החיצוניים שיעשה בפועל לסימן למשתה ויום טוב. מה זה משוש? כשבן אדם לובש בגדי יום טוב, שבן אדם מנגן, בן אדם עושה משתה. מי שהוא שמח עושה משוש. מה זה המשוש? האפיון החיצוני לשמחה, כי שמחה מצד עצמה, כמו שאמרנו, היא שמחה פנימית.
נשאר בעיר שמה ושיה יוכת שער. נשאר בעיר שמה, מה נשאר בעיר? רק שמה. שמה זה לשון שממה. ובשער, שער תמיד היו מתרכזים רוב העם, שער היה מקום המשפט, שער היו יושבים הזקנים, זקנים משער שבתו, ישיחו בי יושבי שער. אז עכשיו שיה יוכת שער, דהיינו המקום הזה שם יהיה בחינה שומם, גלמוד, שיה יוכת השער, לא נמצא שם אף אדם. חז"ל מסבירים מה זה שיה יוכת שער? גמרא במסכת בבא קמא, הגמרא אומרת שעדיף לו לאדם שביתו יהיה מיושב. הגם שהוא עכשיו טס לחו"ל לשלוש שנים, עדיף ליישב מישהו בבית. ומדוע? כי אתה חושב שהבית יישמר כשאתה לא תהיה, זה לא נכון. אלא שיה יוכת שער. יש שד שנקרא שיה, והשד הזה כאשר האדם לא נמצא בביתו כשהבית סגור, השד הזה הורס ומקלקל את הבית. שיה יוכת שער, מכה וכותת את השער, את הבית, כאשר אתה לא נמצא בתוכו. לכן לפעמים בן אדם בא לבית אחרי שהיה סגור כמה שנים, והוא פתאום רואה שהבית הרוס והוא לא מבין איך זה, סדקים והתקלף הטיח מכאן ופה קרה כך ופה... הוא לא מבין, לא השתמשו פה, למה זה? היה צריך להיות שמור כמו בשעה שסגרו אותו. אלא שיה יוכת שער. כך חז"ל דורשים. על ידי זה שהבתים כאן, הרי הוא מתאר מצב של גלות עשרת השבטים, אז הבתים מה קרה להם? היו בתים סגורים, כמו שהוא אמר לפני כן, סוגר כל בית מבוא. על ידי שסוגר כל בית מבוא, נשאר בעיר שמה, הכל היה בחינת שממה, ממילא ושיה יוכת שער, אותו השד, אותם המזיקים מכים וכותתים את השער.