"כה אמר השם אלוקים צבאות, לך בוא אל הסוכן הזה, על שבנא אשר על הבית". החלק הזה, פרק כ"ב מפסוק ט"ו, הוא בעצם כמו פרק בפני עצמו. כבר דיברנו בעבר שהחלוקה של הפרקים היא לא יהודית, ופה זה עוד דוגמה לכך שהם לא אנשים מבינים חילקו את הפרקים. כי מכאן, מפרק ט"ו, בעצם מתחיל נבואה חדשה, מתחיל עניין חדש. אני אתן קצת קטע קישור כדי להבין במה מדובר. מי שלמד איתנו את מלכים ב' יודע וזוכר, שכאשר סנחריב צר על ירושלים, היו אנשים מתוך ירושלים שהיו גיס חמישי. הם הלכו ופעלו אצל חילותיו של סנחריב כדי לומר להם, תדעו לכם זה רק חזקיהו וסיעתו לא השלימו, אבל שבנא וסיעתו השלימו. הסיעה של שבנא השלימה, אנחנו פה הרוב. והם רצו בזה בעצם לתפוס את השלטון מידי חזקיה, כדי שסנחריב יקבל אותו כמושל, ועל ידי זה ישים את שבנא הרשע ואת אנשיו ככאלה שימשלו על ירושלים.
"כה אמר השם אלוקים צבאות, לך בוא אל הסוכן הזה, על שבנא אשר על הבית". מה זה הסוכן הזה? למה הוא מכנה את שבנא בשם סוכן? אז כבר שמה ראינו שהביטוי סוכן זה ביטוי שמופיע בכמה וכמה ביאורים. יש ביאור אחד ידוע ומפורסם, אדם שהוא ממונה על נכסי המלך, על בית המלך, הוא נקרא סוכן. אדם שאחראי על ההוצאות וההכנסות, כמו ערי מסכנות לפרעה, ערי מסכנות - ערים שבהם היו אוצרים את התבואה. "ותהי למלך סוכנת", גם שם הפשטות היא שהיא ניהלה את ביתו של המלך. אומר המלבי"ם, זה גם כן בא לומר על אדם שהוא בעל הנאות. אדם שרודף ענייני תאווה, זאת אומרת ענייני אוכל וכדומה. כי הנה אתה רואה, בערי המסכנות היו שומרים תבואה, היו שומרים פירות לצורך מאכל. ולכן חז"ל אומרים, הסוכן - אומר רש"י, בעל הנאות היה. ולפי זה "ותהי לו סוכנת" גם כן קשור להנאות, מכיוון ששם מדובר היה שנהנה ממנה בחימום, "ותהי לו סוכנת" - מחממת. יש עוד הסבר שם "ותהי לו סוכנת", שזה לא מתאים לכאן, חז"ל שם מסבירים סוכנת מלשון חוטב עצים יסכן בם. סוכן שם הכוונה מלשון מחמם, חוטב עצים, מי שחוטב עצים יתחמם בהם על ידי ההסקה ששמים את העצים. ואם כן גם שם דוד לקח את אבישג כדי להתחמם בה. אבל כאן זה לא מתאים הביאור הזה של סוכן. אבל פה יש ביאור אחר שקשור דווקא למקום הזה, שמה שכתוב כאן סוכן זה מלשון סיכני. כתוב "מין סיכני היה". הוא בא ממקום שנקרא סיכני שהיה קרוב לירושלים, ומשם הוא הגיע לירושלים.
עוד הסבר, סוכנת הרי ראינו שהיא ממונית על הבית. אז גם פה יש דעה בחז"ל ששבנא היה ממונה על בית המקדש. במה היה מינויו? יש אומרים כהן גדול היה, לבושתנו. ויש אומרים אמרכל. אמרכל זה כמו מנכ"ל. דהיינו כל מה שהוא אומר, כולם עושים. אמר כל - הכל נעשה על פי אמירתו.
"מה לך פה ומי לך פה כי חצבת לך פה קבר, חוצבי מרום קברו, חוקקי בסלע משכן לו". אז קודם כל אני אעמוד על נקודה דקדוקית שכבר עמדנו עליה בעבר, אבל זה כלל שחשוב לדעת אותו בדקדוק. נשים לב, "מה לך פֹה, ומי לך פֹה, כי חצבת לך פֹּה קבר". למה שני הראשונים זה פֹה, ואילו האחרון זה פֹּה בדגש? אז הסברנו שעל פי כללי הדקדוק, כאשר יש אהו"י סמוך, אז הדגש נופל מבג"ד כפ"ת. בג"ד כפ"ת זה אומר אותיות ב', ג', ד', כ', פ', ת', כשהם בראש מילה הם דגושות. אנחנו אומרים כְּפר, לא אומרים כְפר. אלא אם כן אני מסמיך לו מילה, ואז אני אומר לִכְפר, נסעתי לכפר סבא, אבל לא אומר כְפר סבא, אומר כְּפר. מתי אני כן אקרא את המילה, את הבג"ד כפ"ת בלי דגש? כאשר יש אחת מאותיות האהו"י סמוכות לה מלפניה. א', ה', ו', י'. המילה הקודמת מסתיימת בהם, אני אקרא את המילה הבאה מבלי דגש. אם לדוגמה אני אומר פרעה, אני קורא אותו תמיד בדגש. אבל מתי אני כותב את המילה פרעה בלי דגש? אם לדוגמה המילה הקודמת הסתיימה בכי. "כי פרעה". אז כי מסתיים בי', אהו"י, סמוך למילה פרעה, מפיל את הדגש מהפ'. "ויר בלק", לא נאמר ויר בּלק, אלא ויר בלק, כי הויר מסתיים בא', זה אהו"י סמוך. הכלל הזה נכון אגב גם בנוגע למילה כמו "לך". המילה לך נחשבת כמילה שמסתיימת באהו"י סמוך. למה? איפה אהו"י? זה מסתיים בכ', זה לא בא', לא בה', לא בו'. אבל כשאני אומר לך, איך זה נשמע? כאילו הסתיים בה'. בשמיעה זה נשמע כאילו הסתיים בה', לך. כיוון שזה נשמע כאילו הסתיים בה', אז ממילא זה נקרא כמו אהו"י סמוך. לכן "מה לך פֹה", זה מוריד את הדגש מהפ', אני לא קורא "מה לך פֹּה", אלא אני קורא "מה לך פֹה". אם היה כתוב "מלך", אז בוודאי הייתי קורא פֹּה, כי לך לא מסתיים באהו"י. אבל לך כאילו מסתיים באהו"י, כאילו מסתיים בה'. אז למה האחרון "כי חצבת לך פֹּה קבר", למה פה כתוב לך? מה הטעם שכתוב תחת הלך האחרון? טעמא דטביר. מה טביר עושה? מוריד, מפסיק, נכון? מפסיק. דרגת טביר. אז "כי חצבת לך, פֹּה קבר". מה זה אומר? שזה כבר לא אהו"י סמוך. אהו"י סמוך זה כאשר אני קורא "לך פֹה", זה ביחד. ה"לך פֹה" מוריד מהפ' את הדגש ונהיה פֹה במקום לך פֹּה. אבל כאשר אני קורא "לך, פֹּה", אז זה לא אהו"י סמוך. אז ממילא הפ' נשארת עם דגש. לכן בראשונים "לך פֹה ומי לך פֹה", שניהם ה"לך פֹה" צמודים, האהו"י הוא סמוך, וכיוון שכך נפלה הדגש מהבג"ד כפ"ת. באחרון "לך, פֹּה", הטעמים מלמדים אותנו להפסיק, וממילא מהפ' לא נפלה הדגש. טוב, עד כאן רגע של דקדוק, ואנחנו עכשיו נעבור להבין את הפסוק.
"מה לך פֹה ומי לך פֹה כי חצבת לך פֹּה קבר". כאן הוא פונה בעצם לשבנא ואומר לו, אתה שבנא, הרי באת מעיר אחרת. ראינו אחד הביאורים סוכן שבא מהעיר סיכני. דהיינו אתה בכלל לא מקומי. מה אתה מחפש כאן בירושלים? האם יש לך פה איזושהי נחלת שדה? איזשהו בית של אחוזת אבותיך? "מה לך פֹה". "ומי לך פֹה", הכוונה היא יש לך פה קרובים ממשפחת בית אביך? כי יכול להיות שאני בא לגור בעיר שקרוביי שם. אז הוא אומר "מי לך פֹה", אז "מה לך פֹה" זה חוזר אין לך פה בית, אין לך פה שדה. אז "מה לך פֹה". שאלה שנייה "מי לך פֹה", אין לך פה גם כן קרובים ממשפחת בית אביך. ואם יש לאדם קרובים, הרבה פעמים הוא רוצה להיקבר בקרבת קרוביו. אז הוא אומר "כי חצבת לך פֹּה קבר". הרי אתה חצבת לך פֹּה קבר, משמע שאתה חושב להישאר פה לשנים ארוכות. קנית לך פה אחוזת קבר שאחרי ה-120 שלך יקברו אותך שם. זאת אומרת אתה פה מרגיש קבוע. "חוצבי מרום קברו, חוקקי בסלע משכן לו". הוא אומר לו, אני אומר לך אתה הרשע שהלכת וחצבת לך מרום קברו. הלכת וחצבת לך בהר, מקום גבוה, קבר. חוצבי, למה הוא קורא לזה חוצבי? כי דרכם היה לחצוב קברים, לחצוב מערות קבורה. היו עושים מערה ובצדדים היו חוצבים כוכים, ושם היו קוברים אותם. וזה נקרא "חוצבי מרום קברו", הלכת לחצוב לך בהר, מקום גבוה, קבר. "חוקקי בסלע משכן לו". חוקקי בסלע משכן לו, הכוונה היא בתוך המקום שבו חצבת את הקבר, חקקו מקום ששמה שמים את הארון. מה ההבדל בין חוצב לבין חוקק? החוצב הוא חוצב במחובר. החוקק הוא חוקק בתלוש. זאת אומרת, אם אני לוקח עכשיו ומפסל פה באיזושהי אבן תלושה, נקרא שחקקתי באבן. כמו חקוק על הלוחות. לעומת זאת, כאשר אני הולך לחצוב בסלע שמחובר, אני חושב בהר עצמו, אני נקרא חוצב. אז הוא בהתחלה חצב לו מקום קבר, אחרי זה חקק לו את הכוך. אתם יודעים איך היו, איך היו קוברים? היו קוברים בתוך, מי שיראה במוזיאון ישראל או בעוד מקומות, רואים ארון קבורה, גלוסקמאות. ארון קבורה מאבן. אתה רואה ממש ארון אבל כולו אבן. למעשה צריכים לדעת, הם לא היו קוברים שם. הם היו קוברים אותו באדמה, אחרי זמן שהיה נרקב, אחרי שנה, היו לוקחים את העצמות ומכניסים לשם. לכן אל תתפלאו, אתם רואים ארון בכזה גודל, אתה אומר איך קיפלו אותו? איך ארזו אותו שמה? מה... אבל זה היה רק אחרי שהעצמות כבר לגמרי כבר לא היה עליהם בשר, היו שמים את זה בתוך הזה, וככה היו עושים להם קברי משפחה. זה הייתה דרכם, זה מותר על פי ההלכה לעשות את זה. ואגב זה הקבורה הראשונה בקומות, כי מי שמסתכל רואה הם היו קוברים בקומות. דהיינו עושים כן מדפים והיו מכניסים והיו סוגרים. זה הייתה דרך הקבורה. אבל בהתחלה ודאי היו נותנים לבשר לרקוב, כי הרי אי אפשר על אבן, הבשר לוקח לו זמן עד שהוא נרקב. בו בזמן שבעפר הוא נרקב הרבה יותר מהר. וצריך שהבשר ירקב מהר כדי שהנפש תוכל לעזוב את הגוף. כל עוד שהבשר לא לגמרי נרקב, הנפש לא עוזבת את הגוף ואז יש לה צער. אז הוא אומר לו, אתה הלכת חצבת לך הר, בהר הגבוה והתלול, איזשהו קבר. רצית שיהיה לך שם כבוד, שיהיה לך תפארת, והלכת וחקקת לך ארון מיוחד שבתוכו ישימו את עצמותיך. הוא אומר אתה כביכול הכנת לך מקום עצום, הכנת לך כבוד ותהילה. אבל בורא עולם מכין לך משהו אחר. בורא עולם מכין לך מפלה, הכין לך ביזיון, הכין לך השפלה, כפי שאנחנו תכף נראה.
עכשיו רש"י מסביר שהכתוב בא לגנות אותו, מכיוון שהוא בעצם היה הגיס הראשון שמוכר לנו כגיס חמישי. מה שנקרא הקרן החדשה לישראל. אלה עוכרי ישראל שהולכים ומוסרים את ישראל לאומות, פועלים מתוכנו ובתוכנו כדי לפרק אותנו מבפנים. זה היה שבנא, הוא היה השמאלני הראשון. הוא זה שבא ונלחם ושלח חץ למלך אשור, שבנא וסיעתו השלימו. כשאתה בא להילחם כאן, קח בחשבון יש פה מי שלך. יש כאן אנשים משלך ולכן אני מבקש איתנו תתנהג אחרת. הגמרא אומרת כתב פתקא ושדא בגירא. זה היה בזמנו האסמס שהיה להם. מה היו עושים? לוקח חץ, עוטף אותו, את החץ במכתב, יורה את החץ לכיוון ההוא, הם רואים שמקבלים מכתב וככה היו מבינים ומתקשרים אחד עם השני.
אומר לו הקדוש ברוך הוא: "הנה השם מטלטלך טלטלה גבר ועוטך עטה". השם מטלטלך, הקדוש ברוך הוא עומד לטלטל אותך טלטלה גבר. מה זה טלטלה גבר? יש לזה כמה פירושים. רש"י מביא ביאור ראשון, זה מה שהתרגום אומר, כהדין תרנגולא דמטלטל מאתר לאתר. אחד מבעלי החיים הכי קלילים שקופצים ברגע ממקום למקום זה התרנגול. הגבר זה בלשון התנ"ך זה התרנגול, הוא מכונה גבר. נכון? "קרא הגבר", הכוונה היא לתרנגול. אז אני מטלטל אותך כמו התרנגול הזה שהוא קופץ ומטלטל ממקום למקום. חז"ל אומרים, טלטלה גבר, למה טלטלה גבר ולא טלטלה אישה? טלטולא דגברא קשה מדאיתתא. אומרים חז"ל, כאשר בן אדם צריך לעקור ממקום למקום, האישה אין לה בעיה. ברגע אחד אורזת מזוודות, היא כבר שמה. אחרי שני רגעים היא כבר התמקמה שם ויש לה כבר שלוש חברות מהשכנות. היא כבר מכירה את כולם, אחרי יומיים היא גם תגיד לך את השמות של התושבים בשכונה, על פי מרשם האוכלוסין. אחד לאחד. אישה אין לה שום בעיה לעקור ממקום למקום. איש לעומת זאת, עד שהוא מגיע, עד שהוא בכלל עוזב את הבית, עד שהוא מתאקלם שם, עד שהוא מוצא בית כנסת, בכלל הוא במשך חודשים הולך כל פעם לבית כנסת אחר, מצליח איכשהו לקחת מילה עם מישהו. בדרך כלל גם לקלוט שפות, גברים עד שהם קולטים שפות זה בעיה. נשים צ'יק צ'ק, מהר מאוד יש לה שפה, השכנה מדברת צרפתית היא מבינה אותה, גם בלי הרבה לזה, ישר היא מבינה אותה מה היא רוצה, מה היא אומרת. איש עד שהוא קולט אנשים 20 שנה נמצאים במקום אחר, עוד לא קלט את השפה. מדבר איתו, אומר לך אני לא, לא יודע אנגלית. מה לא יודע אנגלית? אתה 20 שנה בארצות הברית. לא, אני לא יודע אנגלית, לכתוב בכלל מאן דכר שמיה. בקיצור, מציאות היא שטלטול האיש הרבה יותר קשה מטלטול האישה. לאישה בקלות היא מטלטלת ממקום למקום, לאיש זה קשה. ולכן אגב כתוב שמוזהרים האנשים שלא לקחת אנשים הורים זקנים ולהעביר אותם ממקום למקום. כי לאיש זה מאוד קשה. אני מכיר כמה וכמה סיפורים שאנשים, שהילדים רצו שההורים יהיו קרובים אליהם ועוד כל מיני דברים מהסוג הזה, העבירו את ההורים ממקום למקום, ואחרי תקופה לא ארוכה האבא נפטר. זה קשה מאוד לאדם לעבור טלטול, בפרט אחרי שנים שהוא רגיל ומכיר מקום מסוים, זה קשה מאוד. טלטולא דגברא קשה מדאיתתא אומרת הגמרא. לכן "הנה השם מטלטלך טלטלה גבר", כמו של איש. יש עוד הסבר, הרד"ק מסביר, טלטלה גבר הכוונה היא טלטול קשה, טלטול חזק. כמו שגבר מסמל חוזק, מסמל עוצמה, אז השם מטלטל אותך טלטול חזק. טלטול שיהיה טלטול גובר ומתחזק. השם יטלטל אותך וישא אותך, לאן? לאוויר השמיים. למה לאוויר השמיים? איפה זה כתוב? "ועוטך עטה". כמו עיט הפורח באוויר, השם יפריח אותך באוויר. וזה הנמשל הוא שבעצם שבנא הלך ויצא מירושלים לחיל סנחריב, כדי להתחבר איתם, כדי להפוך להיות חלק מהם, כדי שיקבלו אותו. אז "עוטך עטה" זה מלשון עיט, כמו "ויעט על השלל", "ויעט העם אל השלל", הכוונה היא עטו כמו ציפור עיט ששט אל השלל. יש עוד הסבר בחז"ל, "ועוטך עטה", אומרים חז"ל, שבנא כבר התחיל לקבל על החשבון, נהיה מצורע. זה "ועוטך עטה", כמו שנאמר "ועל שפם יעטה". אז אנחנו רואים שעטיה זה מלשון צרעת, אז גם פה פרחה בו הצרעת.
"צנוף יצנפך צנפה כדור אל ארץ רחבת ידיים, שמה תמות ושמה מרכבות כבודך קלון בית אדוניך". הוא מבשר לו עוד בשורה: "צנוף יצנפך צנפה כדור אל ארץ רחבת ידיים". הוא יסובב אותך במצנפת סביב סביב, עד שידמה הגוף שלך ככדור. כדור הכוונה כמו כדור. כמו שכדור זורקים ומגלגלים אותו בארץ רחבת ידיים, משחקים בו ממקום למקום אל ארץ רחבת ידיים, כך גם כן יעשה לך. דהיינו בהתחלה אתה תפרח ברצון אל חיל סנחריב, כמו עיט, כמו עוף פורח בשמחה. אבל אחרי זה בעל כורחך יגלגלו אותך כמו כדור. "ושמה תמות ושמה מרכבות כבודך קלון בית אדוניך". מה זה "מרכבות כבודך קלון בית אדוניך"? אז קודם כל הוא אומר לו "שמה תמות". הרי אתה באת הלכת לחצוב לך קבר כדי למות פה. הוא אומר לו לא לא אדוני, אתה לא תמות פה, אלא שמה תמות. דבר שני, אתה ביקשת את קלון בית אדוניך. אתה רצית להיבנות מקלונו של חזקיהו. הנה חזקיהו מורד בך, אבל אני, אני איתך סנחריב. אומר לו השם, כבודך קלון. הכבוד שלך יהפוך להיות קלון. מדוע? כתוב שכאשר שבנא ארגן את כל החבר'ה ליציאה המונית לעברו של סנחריב, אז כל המפלגה והמתפקדים וכולם הגיעו. ואז כאשר הוא בא לצאת, פתאום הוא רואה אין אחריו אף אחד. זה נשמט, זה אני חייב ללכת, זה אני לא יכול עכשיו, זה אני ממהר, זה... בקיצור, הגיע יום פקודה, בקלפי לא היה איתו אף אחד. מגיע יחידי לסנחריב. שואל אותו סנחריב, מה אמרת? יש לי מתפקדים, יש לי זה, יש לי זה, מה איפה? איפה? איפה המרכז? איפה? איפה? איפה כולם? אומר לו מה אני אעשה, הם עזבו אותי. אמר לו סנחריב, אה, אז אתה רק עושה ממני צחוק. אתה עושה ממני לצנות. מה אתה חושב שאתה כביכול באת להשלים איתי, הבאת אנשים ואתה מגיע לי לבד? מה אתה מחפש שאני אתן לך איזושהי מתת? איזשהו איזשהו פרס? אומרת הגמרא, ניקבו אותו בעקביו וקשרו אותו בזנבות סוסיהם והיו מגררין אותו על הקוצים ועל הברקנים. וזה כמו כדור, גלגלו אותו כמו כדור, כך יעשה לכל בוגדי השם. וזה מה שהוא אומר לו, "ושמה מרכבות כבודך". אתה חשבת שאתה תבוא יתנו לך מרכבה, כבוד, אדוני, מרכבות כבודך, זה יהיה המרכבות שאתה רצית תמורת הכבוד, קלון בית אדוניך, רצית שיהיה קלון לבית אדוניך, אבל את הקלון הזה אתה תקבל. את המרכבות הללו אתה תקבל, ירכיבו אותך על הסוס וכך יגררו אותך וזה יהיה עונשך על מה שעשית.
יש עוד ביאור כאן שמביא המלבי"ם. המלבי"ם אומר ביאור נוסף, "כדור", מה הקושי כאן אולי אני אסביר למה יש קושי בביאור הראשון. "כדור", חסר פה את הכף, כף הדמיון. הרי אם אתה אומר "צנוף יצנפך", הכוונה יסובב אותך במצנפת, מצנפת זה כמו צעיף, כמו מה? כמו כדור. אז איפה כף הדמיון? היה צריך לומר ככדור, או ככדור. למה "צנפה כדור"? למה לא אמר את כף הדמיון ככדור? אז יש באמת לזה דוגמאות מן התנ"ך והמפרשים מביאים שמצינו בעוד כמה מקומות שחסר כף הדמיון. אז זה לא קושי כל כך גדול. אבל עם כל זה המלבי"ם הביא עוד הסבר. "כדור", אומר המלבי"ם, הכף הראשונה היא באמת כף הדמיון, לפי הביאור השני. ואז בעצם המילה עצמה היא "דור". מה זה המילה דור? מה היא מזכירה לנו? מדורה. אומר המלבי"ם, מצינו את המילה מדורה שמקורה מהמילה דור, כמו שכתוב "דור העצמים תחתיה". דור העצמים הכוונה אש אשר בוערת בעצמות תחתיה. מזה נגזרה המילה מדורה. אז כאשר השם צנפך כדור, הכוונה היא כמו מדורה, השם ישרוף אותך כמדורה אל ארץ רחבת ידיים.
"והדפתיך ממצבך וממעמדך יהרסך". אומר לו בהתחלה, "והדפתיך ממצבך". הרי יש לך עכשיו מצב חזק, אתה ברום המעלה, אתה שר, אתה נכבד, ראינו אפילו לפי דעה מסוימת היה כהן גדול או אמרכל של בית המקדש. "הדפתיך ממצבך", מהחוזק שלך אני אוריד אותך. ולאחר מכן "וממעמדך יהרסך". מעמדך זה אומר גם בתור מעמד פשוט, שלא תחשוב אני אוריד אותך מלמעלה, תהיה אדם פשוט. לא, "וממעמדך", אחרי זה גם מהמעמד הפשוט "יהרסך", לא יהיה לך שום עמידה ושום קיום כלל, אלא הרס גמור. וזה ההבדל, אומר המלבי"ם, מה ההבדל בין מצב לבין מעמד? המלבי"ם כבר הסביר לנו לאל שיש הבדל בין עומד לבין ניצב. עומד זה בא ללמד רק לא יושב. מי שלא יושב הוא עומד. וניצב לעומת זאת, זה מי שמתחזק על עומדו באותה נקודה. ניצב בכוח. או אדם שניצב הכוונה כממונה על האחרים. עמידה זה אומר רק לא ישיבה. מישהו שהוא עומד הוא נקרא אינו יושב, הוא נקרא עומד. אבל לעומת זאת אדם שניצב, ניצב כמו ממונה על האחרים, כמו ניצב על עומדו, ניצב במקום גדולים, הוא ניצב שם, הוא כמו יציב באותו מקום. עכשיו נשים לב, בהתחלה הוא אמר "והדפתיך ממצבך". הדפתיך, אני אהדוף אותך. אחרי זה הוא אמר "וממעמדך יהרסך". תשימו לב שה"יהרסך" לא כתוב כמו "הדפתיך". לא כתוב "הדפתיך ואהרסך". ואז הכל באמת ובאותה צורה ובאותו לשון. אני הדפתיך, אני אהרסך. הוא לא כותב את הלשון הזאת. "יהרסך" זה אומר כאילו מישהו אחר. מישהו אחר יהרסך. מדוע? אומר המלבי"ם, כי באמת ככה הייתה המציאות. בהתחלה, תחילת ההידוף היה על ידי בורא עולם. אבל אחרי זה הוא כבר יהרס מעצמו על ידי אותו מלך אכזר, שכמו שאמרנו קשר אותו בעקביו אל הסוס והרס אותו וייסר אותו. אז לכן הנפילה הראשונה זה "והדפתיך", אני כמו שאומרים אתן לך את הדחיפה. אבל את הסיום של הסיפור שלך כבר יעשה מישהו אחר, "יהרסך", זה יהיה על ידי סנחריב.
"והיה ביום ההוא וקראתי לעבדי לאליקים בן חלקיהו". "והיה ביום ההוא אני אקרא לעבדי לאליקים". מי זה עבדי אליקים? רש"י אומר, הוא היה על הבית כשנפל סנחריב. זאת אומרת, בתחילה הרי ראינו מי היה שם? שבנא. אבל לאחר מכן, מי כבר היה ממונה על הבית? היה אליקים בן חלקיהו. וכאשר הלך שבנא, זאת אומרת כאשר ראינו שיסרו אותו, אז מינו את אליקים. "והיה ביום ההוא וקראתי לעבדי לאליקים בן חלקיהו. והלבשתיו כותנתך ואבנטך אחזקנו וממשלתך אתן בידו, והיה לאב ליושב ירושלים ולבית יהודה". בדרך כלל כאשר היו ממנים מישהו כממונה מטעם המלך, היו מלבישים אותו אבנט וכותונת יקרה לתפארת ולגדולה. איפה ראינו את זה? יוסף. נכון? אצל יוסף ראינו ששם לו את הרדיד על צווארו, ראינו היה דרך כאשר היו ממנים מישהו, מלבישים אותו בגדים מיוחדים. כנראה זה גם היו בגדים שהיו מסמלים את התפקיד שלו, כמו כמו מדים מיוחדים של מי שמשרת את המלך. אז כמו שכתוב "וילבש אותו בגדי שש". אז "והלבשתיו כותנתך ואבנטך אחזקנו". האבנט שלך, שזה החגורה, זה אחזקנו. וזה גם כן משל לחוזק שהוא לא ימעד מגדולתו. הרי תמיד כשמישהו רוצה לחזק עצמו, מה הוא עושה? קושר את האזור על מותניו, מחזק אותו על מותניו. אצל מי ראינו את זה? אליהו, כאשר הוא הלך לרוץ לפני אחאב, מה כתוב? "וישנס מותניו". קשר בחוזקה את האבנט על מותניו. אז כשמישהו היה הולך לעשות איזושהי פעולה, היה מחזק את האבנט, מחזק את החגור עליו. וזה בא משל לומר שהוא לא ימעד מגדולתו, לא כמוך שהאבנט אצלך היה רופף ואתה מעדת מגדולתך, אצלו האבנט יהיה חזק והוא יחזיק בגדולתו. "וממשלתך אתן בידו". והוא גם כן לא יהיה כמוך, "והיה לאב ליושב ירושלים". הוא ירחם עליהם כאב המרחם על בניו. לא כמוך שהלכת להלשין על חזקיהו וסיעתו ולא ריחמת עליהם אלא דאגת לטובתך. הוא יהיה כאב שדואג לטובת העם, ליושב ירושלים ולבית יהודה. יש דעה בחז"ל שזה האליקים הזה, אליקים בן חלקיהו, יש דעה בחז"ל שהיה כהן גדול. כך מביא הרד"ק אפשרות, אבל זה לא מוסכם. יש אומרים רק שהוא היה ממונה מאת המלך.
"ונתתי מפתח בית דוד על שכמו, ופתח ואין סוגר וסגר ואין פותח". "ונתתי מפתח בית דוד על שכמו". זה האליקים הזה יקבל מפתח בית דוד. לפי מה שמתרגם יונתן, הכוונה היא המפתח של בית המקדש, זה מפתח בית דוד. ושלטון בית דוד. לפי הרד"ק, פה זה בעצם משל. הוא אומר, הוא יהיה היועץ של מלך יהודה, כל מה שמלך יהודה יעשה יהיה על פיו. בקיצור, הוא הפותח והוא הסוגר. זה ביטוי שהמפתח בידו. המפתחות הם אצלו, הכל נעשה על פיו. רק הרד"ק קצת מתפלא, "ונתתי מפתח בית דוד על שכמו", איפה היה צריך להיות? בידו. המפתח בידו. מה פתאום המפתח הפך להיות על השכם? אם זה משא, אז אני מבין, המשא שמים על השכם. אבל המפתח אוחזים ביד, או במחזיק מפתחות, אבל לא על השכם לכאורה. אומר על זה המלבי"ם, שפה אומר על זה הרד"ק, יש פה שני משלים. דבר ראשון הוא אומר המפתח יהיה בידו, וזה ענייני המלכות, הכל יהיה על פיו, הוא יהיה הפותח והוא יהיה הנועל. ודבר שני הוא אומר, שהוא ישא ויסבול ויכלכל את כל דברי המלכות. הכוונה יהיה נושא אותה על שכמו. כמו שכתוב "ותהי המשרה על שכמו". אז יש פה שני דברים. א', כמו מפתח בידו, הכל נפתח ונסגר על פיו. דבר שני, על מי יהיה כל המשא הזה? מי ישא והכל זה יהיה טעון על שכמו? זה הוא. אז לא מתכוונים בקיצור שהמפתח על השכם. אלא זה שני משלים, מפתח בידו, והמשא, כל נשיאה בעול העם יהיה על שכמו. כך מסביר הרד"ק. אבל המלבי"ם מסביר יותר פשוט. אומר המלבי"ם, דרך השרים הממונים על בית המלך לשאת המפתח על שכמם לאות. כך היה דרכם, היה להם מפתחות גדולים. לפעמים כאלה רואים ציורים כאלה עתיקים, שרואים איך כאילו שם את השרשרת הזאת כאן והמפתח פה יורד לו על השכם. זה הדרך חשיבות, זה לא המפתח כזה קטן כמו שיש לך, זה היה מפתח גדול, יכול להיות 30 סנטימטר גודל של מפתח. אז אז הוא היה זורק את זה מאחור והמפתח כאן משתלשל עליו. כמו גנרלים שלוקחים כאן מקדימה את המדליות שלהם, אתה רואה אותו הולך מלא מדליות, אז היו הולכים ככה מקדימה עם המפתח, וזה מראה אתה רואה, המפתחות אצלי, אני פה נושא המשרה. אז זה מה שהוא אומר, "ונתתי מפתח בית דוד על שכמו".
"ותקעתיו יתד במקום נאמן, והיה לכיסא כבוד לבית אביו". אגב, על שם זה הרב שך קרא לעיתון שהוא הוציא בזמנו "יתד נאמן", על שם הפסוק הזה. "ותקעתיו יתד במקום נאמן". הוא בא כאן לתת משל על הגדולה ועל השררה שיהיה לו, עד שזה יהיה כבוד לכל בני משפחתו. כולם יהיו נתלים בו, כמו הקטן שנתלה בגדול. וזה מה שהוא אומר, "והיה לכיסא כבוד לבית אביו". לכל בית אביו, השרות שלו יהיה לכיסא כבוד. לא כמו אצל שבנא, שהשרות שלו היה לביזיון לבית אביו, שיצא מהם כזה בוגד. "ותקעתיו יתד במקום נאמן". יתד, אני יכול לתקוע אותה לדוגמה בקיר. כאשר היא תקועה בקיר, היא יכולה להחזיק משקל עד גודל מסוים. אם אני אתקע אותה בהר עפר, אז היא יכולה להחזיק משקל הרבה פחות. אם אני אתקע אותה בבטון או בסלע, היא יכולה להחזיק משקל עצום. וזה מה שהוא אומר, "ותקעתיו יתד", אבל חשוב איפה אתה תוקע את היתד. "ותקעתיו יתד במקום נאמן". במקום נאמן הכוונה מקום חזק, שכשהיתד נתקעת, היא נתקעת היטב. היא מחוזקת, היא יכולה לשאת משא רב. ואז היתד הזה כשהוא תקוע כך, הוא לא יוצא במהרה. לך תשלוף מסמר שתקעו עם רובה אוויר בתוך קיר בטון. לך תנסה להוציא אותו. בלתי אפשרי, זה תקוע, יתד במקום נאמן, זה יתד שלא יימוט. ויתד כזה ראוי לתלות עליו כל דבר ולא יזוז ממקומו. כך גם כן הוא יהיה מוברג שם ותקוע שם בצורה החזקה ביותר. ואז "ותלו עליו כל כבוד בית אביו, הצאצאים והצפיעות, כל כלי הקטן מכלי האגנות ועד כל כלי הנבלים".
וממשיך במשל שאמרנו קודם. היות ואני מדמה אותך ליתד התקועה במקום נאמן שעליו ניתן לתלות דברים רבים כי הוא חזק מאוד, אז יתלו בו, על היתד הזה, כולם. דהיינו הכוונה בנמשל, כולם יסמכו עליו. זה יהיה משהו חזק שאפשר להסתמך עליו. גם הבנים הקטנים, ואת כל כליהם יתלו עליו, זה כביכול בא לומר כל צורכיהם יהיו בידו. אני סומך עליו מקטן ועד גדול, זה הכוונה כל כליהם. "ועד כל כלי הנבלים", הכוונה הכל יהיה תלוי בו. מה זה הצאצאים והצפיעות? אומר המלבי"ם, שצאצאים זה כמו צואה. צואה למה נקראת צואה? כי היא יוצאת מגוף האדם, היא יוצאה מגופו, לכן היא נקראת צואה. גם כן הצאצאים יוצאים מגוף האדם ולכן הם נקראים צאצאים. לא חס ושלום קשר בינן לבין צואה, אלא רק בא לבטא את הביטוי של יציאה. יציאה, שניהם יוצאים מגוף האדם, לכן הם נקראים צאצאים. צפיעות, גם כן מוכר לנו צפיעי הבקר. מה הם צפיעי הבקר? זה בא לומר הצואה של הבקר. זה נקרא צפיעי הבקר. אז גם כן פה הצפיעות הוא בא לומר, הם הצאצאים. הצאצאים היוצאים הם כמו צפיעות, שצפיעות זה צואה היוצאת מגוף הבקר, אז הצפיעות פה בנמשל זה ילדים קטנים. כמו שצאצאים דומה לצואה, אז צפיעים, צפיעות שכתוב פה, דומה לצואת הבקר, משהו שיוצא מן הגוף. ואז הוא אומר, "כל כלי הקטן מכלי האגנות". כלי האגנות, האגנות היו כלים שהיו זורקים איתם את הדם על גבי המזבח. כמו שכתוב "ויקח חצי הדם וישם באגנות", כך כתוב אצל משה רבנו. "וכלי הנבלים", זה כלי השיר. הכוונה היא גם הלוויים וגם הכהנים יתלו את כבודם עליו. בקיצור, הוא יהיה משענת לקטן ולגדול. כולם יסמכו עליו, הקטנים והגדולים, הכהנים והלוויים, אלה יתלו עליו את כלי האגנות ואלה את כלי הנבלים, על כולם הוא יהיה נאמן, בשביל כולם הוא יהיה הדמות שניתן להסתמך עליה כיתד התקועה במקום נאמן.
"ביום ההוא נאום השם צבאות תמוש היתד התקועה במקום נאמן ונגדעה ונפלה ונכרת המשא אשר עליה כי השם דיבר". "ביום ההוא נאום השם צבאות תמוש", תמוש הכוונה היא תסור, הגדולה של מי? של שבנא, שהוא היתד התקועה במקום נאמן. אז בהתחלה היא תמוש ממקומה, ולאחר מכן "ונגדעה", אחרי שהיא נגדעה, מה קורה לדבר שנגדע? נופל. "ונגדעה ונפלה". ואז "ונכרת המשא אשר עליה". זה אומר שאחרי זה כל המשרה שלו תיכרת, נכרת המשא אשר עליה, ולמי זה יעבור? כמו שאמרנו קודם, לחלקיהו. שהוא יהיה היתד התקועה, והוא יהיה יתד תקועה במקום נאמן, הוא יהיה באמת מנהל את עניינם של עם ישראל על הצד הטוב ביותר. ומדוע? "כי השם דיבר". היות ועשה כאלה דברים קשים שבנא, זה יהיה עונשו ותמורתו ימונה חלקיהו.