ספר ישעיהו פרק כ"ב. משא גיא חזיון. מה לך איפוא כי עלית כולך לגגות. משא גיא חזיון, אומר רש"י היא ירושלים. גיא חזיון, גיא שניבאו עליה רוב נבואות. מהו המקום שרוב הנבואות נמסרו ביחס אליו? זו ירושלים. גיא חזיון, כל החזיונות, כל הנבואות נמסרו ביחס לירושלים. מה לך איפוא כי עלית כולך לגגות.
המלבי"ם מסביר שכאן יש נבואה על ירושלים שהיא נופלת ביד נבוכדנצר, וכמו שאמרנו גיא חזיון כל החוזים חזו את נבואותיהם על ירושלים, והוא אומר להם מה לך איפוא כי עלית כולך לגגות. הוא מתאר איך כביכול יש איש אחד שעומד וצופה על כל מה שיהיה לירושלים מתחילת המצור ועד הזמן שבו נכבשה העיר. ואז הוא עומד ומתפלא, כי הוא רואה דברים שהם הפך הטבע, הוא רואה דברים שהם לא על פי ההיגיון. וכל הדברים הללו בעצם מה מוכיחים? שזה מאת השם. כאשר דבר קורה באופן טבעי, אז אתה אומר אה תשמע, כך קרה, מה לעשות, עיר לפעמים כובשת, לפעמים נכבשת. אבל אם אני רואה שהדברים קורים לא באופן טבעי, זה אומר יד השם הייתה בהם להומם ולאבדם.
וזה מה שהוא אומר כאן, עומד כאן מישהו ומתבונן ורואה איך שבתחילת המצור כולם עלו על הגגות. לאיזה מטרה? כדי להילחם. והוא מתפלא, מה לך איפוא כי עלית כולך לגגות? הרי דרך הגיבורים לצאת להילחם בשער ולא בגג. מישהו גיבור הולך לתקוף את האויב, לא עולה לגג וממתין שיתקפו אותו. לעלות לגג עולה רק מי שמתגונן, רק מי שבאים לפנות אותו מגוש קטיף הוא עולה לגגות. מה בן אדם רגיל מה יש לך לעלות לגג? לך תילחם פנים אל פנים. רק מי שעושה מגננה עולה לגג, ועל זה הוא מתפלא. הרי דרך הגיבורים לצאת להילחם, מי עולה לגגות? רק הנשים והחלשים. וזה מה שהוא אומר, למה עלית כולך לגגות? מה זה הדגש על כולך? הנשים והחלשים עולים לגג, נציל את עצמנו עוד כמה שעות יהיה לנו הצלה, כי בתוך הבתים מיד ישללו אותנו, למעלה יש לנו עוד כמה דקות של הצלה. אבל הגיבורים עולים לגגות? מה לך כולך? גם הגיבורים, גם הם עולים לגגות? מה פתאום?
רש"י מביא דרשת חז"ל שחז"ל דרשו את זה על הכהנים. שהכהנים כאשר בא טיטוס כדי לכבוש ולשרוף את בית המקדש, אז הכהנים כתוב שהם עלו אל גג ההיכל ומפתחות העזרה בידם וזרקו את המפתחות לשמיים ואמרו ריבונו של עולם אנחנו עשינו את שלנו עד כמה שבידינו ובכוחנו, ואתה עכשיו הטוב בעיניך תעשה. והם אמרו כל עוד שהמפתחות היו בידינו והיה ביכולתנו אז דאגנו לבית המקדש, אבל מעכשיו כביכול אנחנו מחזירים אליך את המפתחות. יצאה פיסת יד מן השמיים וקיבלה את אותם מפתחות של ההיכל. וזה כנגדם נאמר מה לך איפוא כי עלית כולך לגגות, כנגד אותם בני, אותם הכהנים שעלו על הגגות בשביל למסור את המפתחות.
יש הסבר נוסף, מדרש אגדה אומר שהיו גסי הרוח. דהיינו מדבר עכשיו על גסי הרוח אשר היו בירושלים, ועליהם הוא אומר מה לך איפוא כי עלית כולך לגגות, יש לך גבהות הלב, כולם עולים לגג, כביכול נהיו אנשים חשובים, נהיו אנשים גדולים, ועל זה הוא כביכול מוכיח אותם על דרך הגאווה שהם נוקטים בעצמם.
תשואות מלאה עיר הומיה קריה עליזה חלליך לא חללי חרב ולא מתי מלחמה. אותו חוזה, כמו שהסברנו שהמלבי"ם מבאר שיש כאן כביכול מישהו שעומד וצופה את מפלתה של ירושלים מתחילה ועד סוף והוא מתאר את מה שהוא רואה. והוא רואה בשלב הראשון את האויב מגיע, כולם עולים לגגות, גם הגיבורים. בשלב השני הוא רואה את העיר בשלב המצור. האויב כבר צר על ירושלים, מגיע שלב שבו יש רעב נורא, אין מה לאכול, אין יוצא ואין בא. והוא מתפלא על זה, למה הם לא יוצאים למלחמה? למה הם מתו ברעב? והוא אומר הנה חלליך לא חללי חרב ולא מתי מלחמה. אם הם לא חללי חרב ולא מתי מלחמה אז ממה הם מתים? מתים ברעב. וממה הדבר הזה נובע?
הוא אומר הרי יכול להיות שיש מצב שעיר לא מסוגלת לעמוד במלחמה. עיר לא מסוגלת להילחם על נפשה, וזה יכול להיות מכמה סיבות. סיבה אחת, יכול להיות שזאת עיר שבאופן טבעי עיר שקטה, אנשיה לא הורגלו במלחמה, איזה שהיא עיר פסטורלית בשוויצריה. יבואו לתקוף אותם, אין שמה אפילו נשקייה בעיר הזאת, אין אפילו מערך של אמל"ח, כלום. זה עיר שמעולם לא הורגלה במלחמות. הוא אומר ירושלים לא כך הייתה. הלא תשואות מלאה, הכוונה היא תמיד יש בה שאון, שאון זה רעש, הרי אנשיה הם אנשים גיבורי כוח, הם אנשים מרי נפש, זה אנשים שתמיד תשואות מלאה, יש בה שאון ורעש, זה לא עיר שקטה, לא עיר פסטורלית, זה עיר שמורגלת, ידועת מלחמות.
מה תגיד? אולי האנשים שבה הם אנשים מועטים, וכאשר האנשים הם מועטים אז אין מי שיצא להילחם. הוא אומר לא, הרי זאת עיר הומיה. עיר הומיה זה עיר שתמיד הומה, יש בה תמיד קהל רב. דבר שלישי יכול להיות שתגיד שהעיר הזאת היא מערי הפרזות, אנשים שעמלים להביא טרף לביתם, אנשים שתמיד נאבקים על פת הלחם היומיומית, אין לו, זה לא בן אדם של מלחמה. רק מי ששוקט, זה איזה בן אדם של מלחמה, יכול להרשות לעצמו. אבל מי שנאבק יומיום להביא את פרוסת הלחם לא חושב עכשיו על קרב ועל מלחמה. ואולי גם כן זאת עיר פרזות. ערי פרזות גם כן כמו שאמרנו זה ערים שקטות, פרזות מלשון פרצות, אין להם חומה, או פרזות מלשון פזרות, הכוונה עיר מפוזרת בלא חומה.
אומר לא כך היה כאן. הלא זאת קריה. קריה זה עיר שהיא מוקפת חומה דלתיים ובריח. איזה ערים מקיפים חומה? ערים המורגלות במלחמה. ולכן מקיפים אותם חומה כדי לגונן עליהם. אבל לעומת זאת עיר שאינה מורגלת במלחמה, לא צריך להקיף אותה בחומה. היום הדבר הזה לא לגמרי מובן לנו, כי היום המלחמה היא מלחמה אווירית. אף אחד לא הולך להקיף עיר חומה אלא אם כן פה בארץ אנחנו צריכים גדר הפרדה. אבל מעבר לזה, החומה היום לא עוזרת, אנחנו מחפשים חומה, חומת מגן אווירית, זה מה שאנחנו זקוקים היום. כן, זקוקים לטילים, נכון, טילים נגד טילים. אבל לעומת זאת בזמנם, הדבר היחיד שיכל לבלום את האויב זה היה חומה. והדבר הראשוני שעשו כדי להגן מפני פולשים, עשו חומות לעיר. לכו תראו את סין, הקיפו את כולה בחומה.
ואם כן הוא אומר, פה העיר הזאת זה לא עיר שהיא אינה מוקפת חומה ואז תאמר הם לא רגילים במלחמות, הנה יושבים בערי הפרזות. הפוך, זה עיר מוקפת חומה. ולא זו בלבד, אלא זאת עיר עליזה. עליזה הכוונה יש לה רוב כל. ואנשים כאלה אומר המלבי"ם בדרך כלל המלחמה היא משוש דרכם. אדם שיש לו רוב כל, אז מה הוא מחפש לעשות בשעות הפנאי? אין לו בעיה להילחם כנגד זה ולהילחם כנגד זה. לעומת זאת אנשים מרי נפש, אנשים שיש להם איזה רעב שתמיד חושבים על פת הלחם שלהם, הם לא בראשם לעשות מלחמות. ולכן הוא שואל מדוע חלליך לא חללי חרב?
מסביר המלבי"ם, האנשים שנופלים בזמן המלחמה בשדה הקרב, הם נקראים מתי מלחמה. מתו מחמת הקרב, מחמת המלחמה. אלה שנופלים מחמת שהאויב כבר נכנס לעיר והרג אותם כאן בתוך העיר, הם נקראים חללי חרב. האויב נכנס והרג אותם בחרב. אז אתם לא מתי מלחמה, כי לא יצאתם להילחם, עליתם כולם לגגות. אתם לא חללי חרב כי האויב עוד לא נכנס לפה כדי להרוג אתכם, אלא רק עשה מצור. אז איזה חללים אתם? חללי רעב. והוא אומר אם כן, מדוע זהו המצב? הרי העיר הזאת זאת עיר מורגלת במלחמות, יש בתוכה אנשי מלחמה, למה לא יצאו ונלחמו? למה עלו לגגות ובסופו של דבר מתו מיתת רעב?
המלבי"ם מסביר שיש הבדל בין שאון לבין המיה. פה בהתחלה הוא כותב תשואות מלאה עיר הומיה. אומר המלבי"ם מה ההבדל בין תשואה לבין הומיה? שאון זה רעש שהוא בלתי רגיל. לא הרעש הסטנדרטי. זה נקרא שאון, זה רעש מחריש אוזניים, רעש שאיננו הווה באופן התמידי. לעומת זאת המיה זה הרעש התמידי. בן אדם שהולך לעיר, הוא שומע קול רעש, אדם שנכנס לשוק, יש את ההמיה המורגלת, הרעש התמידי הרגיל להיות שם. והמיה זה מלשון המון. ממה נובעת ההמיה? מתוך זה שיש המון בני אדם שם, מתוך זה יש המיה. עכשיו הוא אומר עיר הומיה קריה עליזה. מה ההבדל בין עיר לבין קריה? אומר המלבי"ם עיר זאת עיר שאינה מוקפת חומה. לעומת זאת קריה זה מלשון קיר. לעיר הזאת יש קריה, מה זה אומר קריה? יש קיר המקיף אותה מסביב. ולכן כתוב בפסוק והקריתם לכם ערים. זה אומר יש עיר, אתם תעשו להם קיר מסביב. והקריתם לכם ערים הכוונה היא תקיפו בחומה את העיר. ועכשיו הוא אומר להם, הנה תראו, המקום הזה היה עיר שהפך להיות קריה, שהקיפו אותו בחומה מחמת זה שהאנשים האלה מורגלים במלחמות. למה אם כן מתו ברעב ולא יצאו ונלחמו והיו לפחות כמתי מלחמה או לפחות כחללי חרב?
כל קציניך נדדו יחד מקשת אסרו כל נמצאיך אסרו יחדיו מרחוק ברחו. כל קציניך, עכשיו הוא ממשיך ורואה. בהתחלה הוא ראה כמו שאמרנו את תחילת המצור, את תחילת מתקפת האויב, עלו כולם לגגות. בשלב השני הוא רואה שהם לא נלחמים. בשלב השלישי הוא רואה איך בסוף ימי המצור, השרים, הקצינים ברחו מהעיר. מי נשארו פה? דלת העם. הם נשארים כדי לעמוד על נפשם, כדי להילחם. וגם זה דבר שהוא הפך הרגיל. בדרך כלל הקצינים, שרי הצבא, הם בדרך כלל שוחרי אלי קרב. אתם יודעים שתמיד יש את הוויכוח התמידי בין המטבחון הביטחוני לבין קציני הצבא. תמיד הצבא דוגל ביציאה לקרב, ולעומת זאת תמיד אנשי הביטחון וראש הממשלה ושר הביטחון, הקבינט הביטחוני, המטבחון המצומצם, הם תמיד משמשים כבלם. כדי לא למהר לצאת לקרב כי הם לוקחים בחשבון עוד כל מיני מצבים מדיניים שהם יכולים להיכנס אליהם. אבל הצבא במשך חודשים ושנים מחמם את כלי הנשק, הוא רוצה כבר להילחם על חי, הוא שש אלי קרב. פה אומר אני רואה את המצב ההפוך. אלה הקצינים, אלה שתמיד כל הזמן חיכו מתי להוציא לפועל את כל מה שהם למדו, פתאום מגיע הקרב, בורחים כנמושות. וזה מה שהוא מתפלא, כל קציניך נדדו יחד. כולם בורחים, כל קציניך נדדו. והם בורחים מהעיר ולא עזרו במאומה.
רש"י מסביר שזה מדבר על השרים. מי אלה אותם השרים שהם נדדו? זה מדובר על צדקיהו ושריו. צדקיהו והצבא שלו, הם ברחו ויצאו מירושלים והכשדים הרי רדפו אחריהם. כיצד הם ברחו? דרך מנהרה שהייתה לו לצדקיהו מהארמון עד מחוץ לירושלים. ואז באותו הזמן באו הכשדים, ראו איזה צבי רץ, רדפו רדפו רדפו אחריו, הגיעו לאיזה שהוא מקום כדי לתפוס אותו, פתאום מי הם רואים צץ להם מתוך האדמה? צדקיהו וסיעתו. ואז תפסו את צדקיהו ועיורו אותו וכל מה שלמדנו בסוף ספר מלכים. אנחנו רואים אם כן שקציניך, השרים, החשובים, מה קרה איתם? הם נדדו במקום להילחם. נדדו יחד, לא עזרו במאומה.
מקשת אסרו. הכוונה היא מחמת רובי הקשת. והם אותם רובי הקשת, הם אסרו אותם בזיקים ולקחו אותם לבבל. ומחמתם כולם בורחים. כל נמצאיך, מי זה כל נמצאיך? אומר המלבי"ם, זה ההמון. עד עכשיו דיברנו על הקצינים, עכשיו הוא עומד לדבר על הרי על כל המון העם. זה כל נמצאיך, כל הנמצאים בעיר. אסרו יחדיו. הם גם כן באו וקשרו קשר יחדיו כדי להילחם ולעמוד על נפשם. אבל בסופו של דבר, שיד האויב גברה כנגדם, אסרו יחדיו, בסוף כשראו את האויב מרחוק ברחו. עזבו את הנשק וברחו. זאת אומרת, מתי אדם בורח? כשהפחד הוא נורא ואיום. כשהוא רואה דבר מאוד מבעית, אז הוא זורק את הכל ובורח. אז אומנם בהתחלה כל נמצאיך אסרו יחדיו, אמרו בואו יחד נעמוד לקרב להילחם. אבל כאשר ראו את כוח חילות האויב, כולם ברחו והשאירו את הנשק מאחריהם.
המלבי"ם מסביר שהביטוי שכתוב כאן בהתחלה 'אסרו כל נמצאיך', אומר המלבי"ם הביטוי לאסור תואר לגבי מלחמה. כמו שכתוב במלכים 'מי יאסור המלחמה'. ולמה זה נקרא יאסור? מי שיודע? כיוון שהיו קושרים את הבגדים שלהם, היו קושרים אותם בחוזקה, וקושרים עליהם את החרב, וקושרים את אשפת החיצים. לכן זה נקרא מי יאסור. או יש אפשרות נוספת שהיו אוסרים וקושרים את הסוסים אל המרכבות כדי לצאת להילחם. ועל זה אנחנו אומרים אל יתהלל חוגר כמפתח. חוגר זה ההוא שקושר עכשיו עליו את כל כלי המלחמה, מפתח זה ההוא שכבר סיים את הקרב. אז לאסור, מי יאסור המלחמה, הכוונה זה לשון קשירה. וזה שונה מקשירה. למה זה שונה מקשירה, מקשר? כי לאסור, אומר המלבי"ם, זה בא לומר שהקצינים, השרים, כביכול מחייבים את העם לצאת למלחמה. וזה גם מלשון לייסר. לייסר זה להכריח, זה לענות, זה לא משהו ברצונך. אז לאסור את הקרב, הכוונה היא לגייס גיוס חובה את כולם לצאת לקרב גם נגד רצונם. לעומת זאת הפועל לקשור, כמו שכתוב ויקשרו כולם יחדיו להילחם, זה קשר שהעם נקשרים ברצונם. לא מלשון איסור שאני מייסר ומכריח ומחייב אותך לבוא לקרב, אלא אתה נקשר ברצונך, אתה אומר אני חייב להגן על עצמי, הולך לוקח את כלי המלחמה ויוצא להילחם.
אז זה מה שהוא אומר לנו כאן. הקצינים נדדו, לא היה מי שיאסור את המלחמה. אבל על כל פנים נמצאיך אסרו, הכוונה היא לא היה להם ברירה והם הכריחו את עצמם להילחם. לכן זה לא בא בביטוי של קשר, אלא ביטוי של לאסור. אסרו כל נמצאיך. אפילו שאין פה את הרמטכ"ל ואת הקצינים שיחייבו אותנו להתגייס, אבל אנחנו בלית ברירה נאלצנו להתגייס, נהיינו מוכרחים לכך. לכן זה נקרא אסרו כל נמצאיך. כל אלה שנותרו כאן, בלית ברירה הוכרחנו לקחת את כלי הנשק כדי לצאת להילחם.
עכשיו כתוב כאן בהתחלה יחד, נדדו יחד, ואחרי זה כתוב אסרו יחדיו. מה ההבדל בלשון הקודש בין יחד לבין יחדיו? אומר המלבי"ם, יחדיו תמיד מראה על ההשתות של כל האנשים הפועלים לעשות דבר מה ביחד. בנדידה הוא אומר יחד. יחד זה אומר בזמן אחד. זאת אומרת כולנו יוצאים יחד, יכול להיות שכל אחד למטרה אחרת, אנחנו יחד. בזמן אחד. לעומת זאת כאשר אנחנו יוצאים יחדיו, זה אומר התאגדות של כולנו יחד לשם אותה מטרה, לשם אותה פעולה. וזה מה שהוא אומר לנו כאן. בנדדו, הקצינים הם ברחו יחד. כולם כאחד ברחו, כל אחד למקום אחר. לעומת זאת כל נמצאיך אסרו יחדיו, הכוונה נאסרנו יחדיו כדי לבוא להילחם כולנו כנגד אותו אויב לשם אותה מטרה, לשם אותה פעולה. על זה יאות יותר הרבה הביטוי יחדיו.
על כן אמרתי שעו מני אמרר בבכי אל תאיצו לנחמני על שוד בת עמי. אחרי שהוא רואה את הדבר הזה שהוא מפליא מאוד כמו שאמרנו, שירושלים נכבשת שלא על פי הדרך הרגילה. בתחילה עולים כולם לגגות, לאחר מכן ראינו שהעיר הזאת שבאופן טבעי לא הייתה אמורה להיכבש, הם מתים בה מיתת רעב במקום למות מיתת מלחמה. ואחרי זה אנחנו רואים שלקראת סוף המצור הקצינים, השרים, המלכים, כולם בורחים. כל הדברים האלה הם לא טבעיים. הוא אומר לכן אמרתי שעו מני. שעו מני הכוונה כמו הניחו לי, שאמרר בבכי. אל תאיצו לבוא ולנחם אותי, לבוא כמו שמנחמים בן אדם שנמצא בצרה. דהיינו תנו לי שאמרר עוד בבכי ואמרר את עצמי עוד על ידי הבכי. אל תדחקו את עצמכם כדי לנחם אותי, כי הצרה כל כך גדולה, הצר כל כך נורא, שקשה לי להתנחם על שוד בת עמי.
כי יום מהומה ומבוסה ומבוכה לה' אלוקים צבאות בגיא חזיון מקרקר קיר ושוע אל ההר. כי יום מהומה. אומר המלבי"ם, עוד לפני הכיבוש השם המם אותם והם נמסרו ביד האויב. מבוסה זה מלשון לבוסס. מה זה לבוסס? זה לדרוך. מבוסה הכוונה האויב בוסס אותם ודרך על חלליהם. ומבוכה זה אחרי שהאויב כבר עזב אותם, הלכו נבוכים. כל מיני ארצות בגולה, לא ידעו לאן ללכת. זה מצב של נבוך. כל זה גזירה מאת השם. לה' אלוקים צבאות. כל זה מאת השם צבאות בגזירתו יתברך. מקרקר קיר ושוע אל ההר. עכשיו הוא מתאר לנו איך הם לא ידעו איך לבוא ולהילחם, לא השכילו במלחמה לבוא ולהילחם מלחמה שיוכלו לנצח בה. שהרי כאשר האויב הגיע, החומה עדיין הייתה חזקה, עדיין לא היו פרצות. מה הייתם צריכים לעשות? קח עכשיו את הנשק וצא להילחם. יש לך חומה שמגינה עליך. אתה בשלב הראשוני עדיין, החומה יש בה כוח לגונן. במקום זה, בא האויב מקרקר קיר. מקרקר קיר הכוונה היא עוקר את קיר החומה. מקרקר קיר זה כמו להשריש ולשרש. זה נקרא מהפעלים ההפוכים. הצמח השריש באדמה, הכוונה הכה שורשים. ואני הלכתי ושירשתי את כל העשבים השוטים. הכוונה היא אדרבה, עקרתי מן השורש. זה נקרא הפעלים ההפוכים, שאותו ביטוי משמש לשני דברים הפוכים. כמו לדוגמה לקלס. לקלס מצד גיסא זה להלל ולשבח ולקלס, ומאידך גיסא לעג וקלס. גם פה זה מהפעלים ההפוכים שזה משמש גם לשון שבח וגם לשון ביזיון. אז גם כאן מקרקר זה מלשון לעשות קיר, אומר לא, זה כמו משרש. כמו שלהשריש זה לתת שורשים ולשרש זה לעקור מן השורש, אז קיר זה לעשות קיר ולקרקר את הקיר הכוונה היא לבטל אותו מהיות קיר, להרוס את הקיר. מקרקר קיר, דהיינו הלך והרס האויב את קיר החומה. ואתם במקום להילחם עכשיו כשיש לך עוד את היתרון שיש את החומה, במקום להילחם מה עשית? שוע אל ההר. פנית לישועה היכן? בהר ציון. הנחת לאויב להרוס את הקיר. הרי תבינו, כשיש לי קיר חומה, אני עולה על החומה, זורק אבנים, בליסטראות כלפי מטה, והיתרון הוא שלי, יש לי את יתרון הגובה. והוא לא יכול להתקרב לחומה, מכיוון שאני נמצא למעלה. אבל הם מה עשו? שוע אל ההר. הלכו חיפשו איזה הר כדי לברוח לשם על מנת להימלט, שתהיה להם ישועה מההר. מה זה מלמד אותנו? זה מראה שכל מה שקרה כאן הוא לא באופן טבעי. כל מה שקרה כאן זה מפני שהשם גזר שיהיה יום מהומה ומבוסה ומבוכה. כך הייתה הגזירה מאת ה' אלוקים צבאות, כי באופן טבעי לא היה אמור להיות הדבר כן.
המלבי"ם מסביר בלשון הקודש, אומר יש הבדל, יש הום, יש מהם ויש המה. והוא מסביר, המה זה ההמיה הרגילה. כמו שדיברנו קודם, אדם הולך בשוק, יש רעש רגיל, זה נקרא המה. המקום הומה אדם, הסברנו זה מלשון המון. מלשון המון. לעומת זאת, יש המם. להמם ולבטלם. נכון? יש עניין של המם, השם המם אותם. מאיזה לשון זה המם? אומר הכוונה היא על דבר שגרם לפחד נורא, לתת לו איזה מכה שהממה אותו, וזה עכשיו שימו לב, גם זה מן הפעלים ההפוכים. אם המיה זה רעש, אז ההמם זה להשתיק. הוא נתן לו, הוא המם אותו בכזאת מכה גדולה שהוא התבטל, נשתק, נבלם. אז אם כן המם זה לשון גם הומה וגם להשתיק את ההמיה, מכה גדולה שמשתיקה את ההמיה. ולעומת זאת הום זה מראה על הרעש שכולם מתפלאים לראות דבר מוזר, דבר שהוא לא טבעי. ותהום כל העיר. מי הגיעה? נעמי. הזאת נעמי? הייתה תמיד באה בצבים ובפרדים, ופתאום רואים אותה כזאת ענייה עם בגדי בלויים. ותהום כל העיר. אז המיה זה הרעש הקבוע, הסטנדרטי. המם זה ביטול הרעש על ידי מכה קשה. ולעומת זאת ותהום, הכוונה היא דבר מפליא שאנשים עומדים ונבהלים. ומזה גם כן בא הביטוי מהומה. כאשר אדם נמצא בשדה הקרב, הוא רואה דבר מבהיל, מבעית, ותהום כל העיר, אנשים ככה עומדים המומים. מזה הביטוי כי יום מהומה שהיה שם בירושלים. מבוסה זה אומר שהדבר הזה בוססו אותו ודרכו אותו עד שהוא נמאס ונהיה נתגעל על ידי הרמיסה, כמו שכתוב פגר מובס. וזה גם כן הביטוי תבוסה במלחמה. מה פירוש תבוסה? שרמסו את האויב. זה לא סתם הפסד, אנחנו לא אומרים הוא הפסיד בשדה הקרב, הייתה תבוסה בשדה הקרב. זה אומר שהאויב ממש כתש אותם. האויב ממש רמס אותם, בוסס אותם. מבוכה זה אדם שטועה בלי דרך. זה מה שהוא אומר מבוסה ומבוכה. לא יודע את הדרך, נבוכים הם בארץ.
ועילם נשא אשפה ברכב אדם פרשים וקיר ערה מגן. ועילם, אומר המלבי"ם בתוך כך האויבים לכדו את החומה. ולשם לוקח עילם, עילם זה אומה. הוא לוקח לשם את אשפות החיצים. היה להם כל כך הרבה אשפות חיצים, אשפות הכוונה היא הכלי שבתוכו מניחים את החיצים, עד שהם כבר לא יכלו לשאת אותם באופן ידני. איך נשאו אותם? ברכב. העמיסו את כל החיצים על גבי רכב ופרשים, שרכב ופרשים בדרך כלל היו נושאים אדם. אבל כאן נשאו ברכב ופרשים את אשפות החיצים. וזה מה שהוא אומר, עילם נשא אשפה את אשפות החיצים ברכב אדם פרשים. ברכב שבדרך כלל נושאים בו אדם ופרשים, נשאו את אשפות החיצים. זה מראה איזה כמות אדירה של כלי נשק האויב הביא איתו כדי להילחם כנגד ירושלים. וקיר ערה מגן. עכשיו הוא מתאר איך עילם היו יורים בחיצים, והקיר הזה שהיה אמור להיות מגן, במקום זה הקיר הזה קרס. הקיר ערה, מאיזה לשון זה ערה? ערה זה מלשון גילוי. כמו שכתוב ערוות הארץ. ערוות הארץ הכוונה לגלות את מסתרי הארץ. אז הקיר שהיה אמור להיות חומה ואמור להיות מגן, ערה, גילה אותו. אפשר להגיד גם כן מלשון להרוס אותו, כן? הכוונה כמו לערער, כמו שרוצים לערער את חוסנו, אז זה מלשון זה, זה לשון ערה. או יש ביטוי של ערו ערו עד היסוד בה. שגם שמה הכוונה היא מלשון לערער את הדבר, להרוס את הדבר.
ויהי מבחר עמקיך מלאו רכב והפרשים שות שתו השערה. הוא אומר עד עכשיו לא הלכת להילחם, עד שאתה כבר פתאום רואה איך מבחר עמקיך כולם התמלאו ברכב ופרשים של האויב שבא לכבוש את העיר. והפרשים כבר שות שתו השערה. הכוונה כבר הניחו את התשתית כדי להגיע אל השער. זה הכוונה שתו, מלשון להשית, הכוונה מלשון להניח. הם כבר מוכנים להיכנס אל השער.
ויגל את מסך יהודה ותבט ביום ההוא אל נשק בית היער. ואפילו שהשם כבר גילה את מסך יהודה, הוא פרץ האויב את החומה. זה המסך של יהודה, זה המקום שתחתיו כביכול מאחוריו הם היו מתגוננים, זה המסוכך עליהם. ותבט, רק אז ותבט ביום ההוא אל נשק בית היער. אז נזכרת שהמלכים הקדומים השאירו לך בבית יער הלבנון, השאירו לך באפסנאות שם כלי נשק. זאת אומרת ההתעוררות הייתה מאוחרת מדי. מתי? אחרי שויגל את מסך יהודה. אמרנו כבר נפלה החומה, התגלה מסך יהודה, אז ותבט ביום ההוא. אז נזכרת להביט שיש לך נשק בבית היער. וזה כבר מאוחר מדי. ההתעוררות הייתה צריכה להיות הרבה לפני כן, ואז עוד יכלת להילחם.
רש"י מסביר הסבר נוסף ויגל את מסך יהודה. חז"ל דורשים מסך יהודה זה בית המקדש. בית המקדש היה מגן ומסוכך עליהם. והשם גילה או הגלה כביכול את בית המקדש, וממילא עם ישראל כבר הפכו להיות חשופים. כי כל זמן שהיה קורבנות, אז היינו ניצולים. ברגע שבטלה, בטל התמיד, בטלו הקורבנות, ממילא נהיינו חשופים. ויגל את מסך יהודה, הוא גילה את בית המקדש והגלה אותו שהוא היה מסוכך על יהודה.
ואת בקיעי עיר דוד ראיתם כי רבו ותקבצו את מי הברכה התחתונה. ואז שמתם לב שרבו בקיעי החומה. כמו שאמרנו התעוררו באיחור, והם שמים לב שהחומה מנוקבת ככברה והאויב מתחיל לנסות לחדור מכל מיני הבקעים שיש בחומה. מה עשיתם? ותקבצו את מי הברכה התחתונה. קיבצתם את מי הברכה כדי שממי הברכה יהיה מוכן בידכם לעשות טיט לצורך בניית החומה. זה פירוש אחד. כך גם כן מסביר רד"ק, הקיבוץ מי הברכה נועדו כדי להשתמש עם המים הללו על מנת לגבל טיט על מנת לסתום את הפרצות. וכמו שאמרנו זה כבר היה מאוחר מדי. עוד הסבר, זה מה שרש"י מסביר על פי התרגום יונתן. אומר רש"י ותקבצו את מי הברכה, תרגם יונתן וכנשתון ית עמא למי ברכתא ארעיתא. הכוונה אספתם את העם אל מי הברכה. לא אספתם את מי הברכה, אלא אספתם את העם אל המקום ששמה היו מי הברכה, כדי שהעם ילכו להילחם דרך שם. ומדוע דווקא דרך שם? כי שם היה מקום תורפה של ירושלים, שהיה ניתן שהאויב שם דרך שם יחדור. לכן דווקא לשם קיבצתם את העם אל מי הברכה כדי שילכו להילחם משם. יש עוד הסבר, את זה נראה בעוד שני פסוקים.
ואת בתי ירושלים ספרתם ותתצו הבתים לבצר החומה. ואת בתי ירושלים ספרתם, הכוונה היא עשיתם מפקד והתחלתם לספור כמה בתים יש בירושלים. ומתוך המניין הזה רציתם לדעת למי יש בית מיותר, למי יש בית נוסף, מי יש לו דירה להשקעה. ומה המטרה? המטרה הייתה כדי לתוץ את אותו הבית ולהשתמש באבניו על מנת לחזק את קיר החומה. וזה את בתי ירושלים ספרתם ותתצו את הבתים. הרסתם את אותם בתים מיותרים כדי לחזק את קיר החומה, כי לא היה להם אבנים שאיתה יוכלו לחזק את החומות ההרוסות.
ומקווה עשיתם בין החומותיים למי הברכה הישנה ולא הבטתם אל עושיה ויוצרה מרחוק לא ראיתם. ומקווה, בין שני החומות שמקיפות את העיר, קיבצתם שם את מי הברכה כדי לעשות שם מקווה. מקווה זה לשון מקווה, הכוונה מקום ששמה יקוו המים. מה המטרה? היה לזה שתי סיבות. סיבה, אפשר להגיד אפילו שלוש סיבות. סיבה אחת, כדי שהאויב לא ימצא מים לשתות. אם יש לו מים זמינים, אז הוא יכול להמשיך את המצור זמן רב. סיבה שנייה, כדי שללנו היושבים במצור יהיה מים לשתות. אז אספתם את המים, כמו שראינו בזמנו של חזקיהו, אספתם את המים כדי שהמים ייכנסו לתוך העיר ויהיה לנו מים לשתות בזמן המצור. ויש סיבה שלישית, כדי שהמים הללו יהוו כחיץ. המים הללו יהוו כחומה שנייה שהאויב לא יוכל לעבור. כמו שידוע ומקובל היה אצל הטירות של המלכים, שהיו עושים חומה ולאחר מכן היו עושים כעין אגם מים מסביב, כדי שלא יוכלו בקלות לבוא לכבוש את הטירה, לא יוכלו בקלות לבוא לכבוש את אותה מדינה, אותו אגם מים מהווה מכשול. והנה את כל הדברים הללו אתם עשיתם, מדוע? כיוון שרציתם להגן על ירושלים. אבל אומר להם על זה הנביא, ולא הבטתם אל עושיה ויוצרה מרחוק לא ראיתם. לא הבטתם הכוונה הוא אומר להם מה אתם צריכים את כל העמל והיגיעה והמלאכות האלה? הרי הייתם צריכים להתבונן בהסתכלות השכל שהאויב מצד עצמו אין לו כוח לכל זה. ואיך הוא עשה את כל זה כמו שהסברנו? זה דבר על טבעי. ההצלחה הזאת היא לא הגיונית. השם עשה את כל אלה, השם מסר אתכם ביד האויבים. ואם זה מאת השם, אז מה מקום ללכת ולהילחם באופן טבעי כשיש לך עדיין בעיה עם בורא עולם? היית צריך לפתור את הבעיה שלך עם הקדוש ברוך הוא. הייתם צריכים להבין שהשם עשה כל זאת נגד הטבע ולשוב בתשובה. אבל אתם אומרים לא לא, יש לנו בעיה, נלך נילחם כנגד האויב. אומר להם זה מעשה השם, זה לא יעזור לכם. וגם יוצרה מרחוק לא ראיתם. הייתם צריכים לראות עין בעין שהשם יצר את הגזירה הזאת מרחוק. הרי כבר שנים שאתם מקבלים נבואות מאת הנביאים על מה שעתיד לקרות לירושלים. ואתם רואים שדור אחר דור וזמן אחר זמן אין נבואה שמתבטלת, אין נבואה שלא מתקיימת. כל מה שהנביאים אומרים לא נפל דבר אחד מדבריהם ארצה. ואם כן הייתם צריכים להבין אם זה כבר נאמר מרחוק, זה אומר שזה עתיד לקרות, זה אומר שכך זה עתיד להיות. הייתם צריכים לשוב בתשובה, היה לכם זמן רב. הרי מרחוק קיבלתם התראה, ממזמן כבר יש לכם הודעה הנה כך עתיד להיות. ואתם במקום לשוב בתשובה הולכים ומחפשים תחבולות איך להילחם, הולכים מחפשים תחבולות איך לכבוש את האויב, איך להתגונן. מה יועיל לכם? הרי הוא אמר ויהי. ואם כן אין שום מקום לבוא להילחם, כי אין עצה ואין תבונה נגד השם. מה עליכם היה לעשות? לשוב בתשובה.
אומר המלבי"ם נשים לב, יש כאן ביטויים כפולים. לא הבטתם אל עושיה ויוצרה מרחוק לא ראיתם. אז הביטוי הכפול קודם כל זה הבטתם וראיתם. מה ההבדל? דבר שני, לא הבטתם אל עושיה וגם את יוצרה מרחוק לא ראיתם. מה ההבדל בין עושיה לבין יוצרה? אומר המלבי"ם, היוצר זה אדם שצר את צורת הדבר. לעומת זאת העושה הוא מסיים את הדבר בכל יופיו ותיקונו. אם נרצה לדוגמה לתת משל, אז אדם שיוצר צלם. אז הוא בהתחלה לקח את החומר, יצר דמות. זה נקרא יוצרה. עושהה זה שעכשיו ילך ובחרט יתחיל לעשות את הדיוק, צורת האוזניים בצורה מדויקת והעיניים, ואחרי זה לצבוע את זה ולצפות את זה ולתת לזה גוון חי, זה נקרא עושה. היוצר תמיד זה גם כן כשאנחנו רוצים להתבטא על בריאת העולם, אז אנחנו אומרים שהקדוש ברוך הוא יצר יש מאין. מתי? רק ביום הראשון. ביום הראשון נוצר יש מאין. יש מאין פירושו של דבר ליצור דבר חדש. ולאחר מכן מתוך זה הקדוש ברוך הוא הלך והמשיך את כל מה שהוא עשה הלאה. נכון, אמת שהביטוי ברא זה בדרך כלל הביטוי שמופיע על יש מאין, אבל בעצם פה אם נרצה לדייק לא מתכוונים בדווקא יש מאין, כי הרי היוצר משתמש בחומר, כחומר אשר ביד היוצר. רק פה רוצים להבחין בין ליצור דבר מה שזה היצירה הראשונית, לעומת העשייה שזה השלמת התיקון. כמו שכתוב ולא עשתה את ציפורניה. אז מה היא הלכה לייצר ציפורניים? היום מייצרים ציפורניים, אבל לא עשתה ציפורניה הכוונה לא תיקנה אותם. לא עשה את שפמו, הוא ייצר שפם? הוא לא תיקן את שפמו. אז כך גם כן תמיד ביטוי של עשייה זה תיקון הדבר, להשלים אותו על מתכונתו. אבל ליצור הכוונה היא לייצר, לעשות אותו מהחומר הגולמי, להפוך לדבר ממשי. אז כאן אומר המלבי"ם, גזירת השם, מה שהשם גזר את הפורענות הזאת, הגזירה הקדומה שהוא גזר, זה נקרא שהוא יצר את הגזירה. וכאשר הוא הביא אותה מן הגזירה אל הפועל, זה נקרא שהוא השלים את הדבר, הוא עשה אותו. וזה מה שכתוב כאן. כתוב בתחילה לא הבטתם אל עושיה ויוצרה מרחוק לא ראיתם. מה היה מרחוק? ממזמן? היה יוצרה. זה מה שנקרא הדבר הגולמי, ליצור פה דבר. כבר מרחוק זה נוצר, לא התעוררתם. מה נאלץ הקדוש ברוך הוא בסופו של דבר להיות עושהה, את הדבר שהוא יצר מרחוק להביא אותו אל הסיום והגמר אל התיקון הסופי, לעשות את הדבר אל הפועל.
כתוב כאן לא הבטתם אל עושיה ויוצרה מרחוק לא ראיתם. מה ההבדל בין הבטתם לבין ראיתם? אומר המלבי"ם, ראות זה הכוונה היא ראות העין המוחשית. מה שבן אדם רואה. אני רואה בעין, כי עין בעין תראו. לעומת זאת להביט על הדבר זה להתבונן בו. זה אפילו הבטה מחשבתית, זה גם נקרא להביט. אפילו שאני לא מביט על עצם הדבר, אלא הכוונה היא אני מתבונן בדבר, חושב על הדבר, זה גם נקרא הבטה. אומר המלבי"ם, הנה תראה, הם ידעו מראש שכל מה שהקדוש ברוך הוא מתנבא זה אמת. הם ידעו את כיבוש האויב, איך הוא ינצח, הם ראו את הכל, כל זה נעשה מאת השם. האויב הוא רק כמו גרזן ביד החוטב או ביד החוצב, ובעצם הקדוש ברוך הוא הוא זה שעשה את הכל. פה אתה לא צריך הבטה שכלית, אתה רואה בעין. ראית דברים לא טבעיים. אתה רואה את הנהגת הקדוש ברוך הוא. פה לא צריך להיות משכיל גדול. בעצם ההסתכלות אני כבר רואה, כאן קורים דברים לא טבעיים, הקדוש ברוך הוא נלחם להם. לא צריך בשביל זה הבטה, די בראייה. עכשיו הוא בא ואומר, הנה תראה, אתה את הדברים הללו לא הבטתם אל עושיה. יוצרה מרחוק לא ראיתם. אם אני מודיע לך מרחוק ככה יהיה בדיוק כל דבר ודבר ואתה רואה שהוא קרה אחד לאחד. צריך התבוננות? לא צריך התבוננות. כבר מראש הודעתי לך וככה זה קרה. מי שיש לו עיניים, עיני בשר, רואה, השם אמר וקרה. הוא אמר ויהי. זה יוצרה מרחוק לא ראיתם. וגם כשזה קרה בסופו של דבר, שפה צריך להתבונן יותר, לראות איך כל דבר כפי מה שאמר השם, פה צריך כבר הבטה, אומר להם על זה לא הבטתם. הכוונה להבין את מהות הדבר, איך כל פרט ופרט קורה ולראות איך כל זה נמסר בנבואה הקדומה, היה לכם להביט. וגם את זה לא הבטתם. ואם הייתם מביטים, על ידי זה הייתם שבים בתשובה. אבל לא כן היה, ולכן מה חיפשתם לכם? תחבולות מלחמה. איך נלחמים כנגד האויב. לא כן היה עליכם, אלא להתבונן ועל ידי זה הייתם שבים בתשובה.
רש"י שואל לכאורה מה רוצים מהם שהם הלכו ועשו אגם מים שיהיה לחיזוק בין החומות כדי שהאויב לא יוכל לכבוש את העיר? הרי כתוב לכאורה גם כן אצל חזקיהו. ויתחזק ויבן את כל החומה הפרוצה ויעל על המגדלים ולחוצה החומה אחרת ויחזק את המילוא את עיר דוד וכולי. שמה גם כן חזקיה עשה חומה ועשה גם כן בריכה בין החומות כדי למנוע מהאויב להגיע. אומר רש"י יש הבדל גדול. חזקיהו בה' אלוקי ישראל בטח. פותחים בהשם, אבל גם צריך לעשות השתדלות טבעית. אבל לעומת זאת אצלכם, בימי יהויקים וצדקיה, לא הבטתם אל עושיה. דהיינו לא התבוננתם שיש מי שעושה כאן את המלחמה וזה השם. זאת אומרת מותר לך ללכת ולהילחם, ואדרבה אתה נדרש ללכת ולהילחם, בתנאי תילחם כמו דוד, כמו חזקיה. אתה יודע שלהשם המלוכה, אתה יודע שלהשם המלחמה, ועם כל זה אתה הולך ואומר אני צריך לעשות השתדלות. אבל אם אתה אומר ריבונו של עולם, זה נחתנו ולא תצא בצבאותינו, אנחנו נסתדר לבד כבר. אה, זה כפירה בהשם. ואז אם כן, כאשר אתה עושה כזאת בריכה, מה זה מראה? כוחי ועוצם ידי. אה, אתה לא איתנו? אנחנו נסתדר ריבונו של עולם, נסתדר לבד כבר. אה, זה כפירה בהשם. לא הבטתם אל עושיה, יש מי שעשה את זה. סיפרתי לכם על אותו אחד שחיפש חניה בתל אביב. היה אחד חיפש חניה...
טוב, מסתובב, מסתובב, מסתובב, לא מוצא. טוב, אין ברירה, ריבונו של עולם, אם עכשיו אתה דואג לי לחניה, 20 שקלים לצדקה. לא הספיק לסיים, פתאום הוא רואה בן אדם יוצא מחניה. אומר: ריבונו של עולם, אין צורך, הסתדרתי. בן אדם, הקדוש ברוך הוא, תראה איך הוא מנהל אותך. לא, לא, לא, ריבונו של עולם, אנחנו נסתדר לבד. אה, אם ככה, עצם בניית המקווה, עצם בניית אותה תעלת מים, מראה על כפירה בהשם. כי אתה אומר אני לא רוצה לשוב בתשובה, אני יכול להסתדר גם בלי ריבונו של עולם.
וזה מה שהוא אומר: "אתם לא הבטתם אל עושיה". הייתם צריכים לראות שיש מישהו שעשה את כל מה שקורה ולשוב לפניו בתשובה. "ולא זו בלבד, ויוצרה מרחוק לא ראיתם". הרי הייתם צריכים להתבונן שהקדוש ברוך הוא יצר את ירושלים מרחוק. מה פירוש יצר את ירושלים מרחוק? אומר המדרש, מי שברא אותה, בראה קודם שנברא העולם. כתוב בחז"ל שירושלים נבראה קודם שנברא העולם. שבעה דברים נבראו קודם שנברא העולם, ואלו הם: גן עדן, ותורה, וצדיקים, וישראל, וכיסא הכבוד, וירושלים, ומשיח בן דוד.
אבל שימו לב, אומר הרד"ק, אין משמעות הדרש הזה כמו שמבינים אותו המון התלמידים. אלא הפירוש שעמדו בכוח להיבראות קודם שנברא העולם, לפי שהדברים האלה הם תכלית בריאת העולם. דהיינו, אל תהיה סכל ותגיד אה, ירושלים לפני ש... איפה עמדה ירושלים לפני שנברא העולם? איפה שמו אותה? לפני שנברא העולם? משיח, איפה היה משיח? מי ילד אותו? איך היה? מה, דוד המלך היה לפני שנברא העולם? אומר לא, לא, אין הפשט כמו שמבינים המוני התלמידים. אלא הכוונה היא, זה עמד בבסיס התוכנית. כאשר השם רצה לברוא את העולם, מה הוא היה בתוכנית שלו? מה הוא ראה מראש שלשמו הוא ברא את העולם? ראה את ירושלים, ראה את עם ישראל, כיסא הכבוד, משיח בן דוד. זה הכוונה שהם קודם שנברא העולם.
וזה מה שהוא אומר: "ויוצרה מרחוק לא ראיתם". לא התבוננתם שירושלים זה לא עיר טבעית. ירושלים זאת עיר שהקדוש ברוך הוא ברא אותה עוד לפני שנברא העולם, עמדה בבסיס תוכנית בריאת העולם. ואם כן הייתם צריכים להבין, העיר הזאת לא הולכת בדרך הטבע. העיר הזאת יש עליה השגחה מיוחדת, מעונתו בציון, הקדוש ברוך הוא שם שכינתו באופן תמידי. אז איך חשבתם שאתם תסתדרו על ידי שנביא לפה את מי הברכה ונסתדר ולא צריך? איך חשבתם שהקדוש ברוך הוא ייתן לכם לעשות כרצונכם? בו בזמן שהקדוש ברוך הוא יוצרה מרחוק.
"ויקרא השם אלוקים צבאות ביום ההוא לבכי ולמספד ולקרחה ולחגור שק". אומר הנה תראו, השם קרא את הנבואה הזאת על ידי הנביאים עוד לפני שבאה. למה? לאיזה צורך? לבכי ולמספד ולקרחה. השם רוצה שישובו בתשובה ויבכו ויספדו, ואז השם ינחם על הרעה. אבל הם לא עשו כן. מה עשו במקום זה? "והנה ששון ושמחה, הרוג בקר ושחוט צאן, אכול בשר ושתות יין, אכול ושתות כי מחר נמות". במקום זה, ששון ושמחה, הורגים בקר כדי לאכול בשר. מה הם אומרים? אכול ושתות כי מחר נמות. היות ומחר נמות, אז בוא לפחות ננצל את הרגע. בוא נמצה את הרגע, בוא נהנה מהחיים. טוב שנתענג היום, על כל פנים אם מחר אנחנו אמורים למות.
ורש"י מסביר: "כי מחר נמות" - הכוונה היא בעולם הבא. הרי הנביאים מודיעים לנו שלא יהיה לנו חלק לעולם הבא. טוב, עולם הבא בסדר, טוב, נהנה לפחות מהעולם הזה. אכול ושתות כי מחר נמות לעולם הבא. אומר המלבי"ם, מה זה ששון ושמחה? שמחה זה השמחה של הלב, זה שמחה פנימית. לעומת זאת, ששון זה בדרך כלל שבן אדם שש, הוא יש לו, יש לו שמחה חיצונית, הוא כבר מתחיל לרקוד מרוב שמחה. זה מה שהוא אומר, בהתחלה היה להם ששון ושמחה. ששון, שהוא מתחיל בששון חיצוני, עד שהופך להיות לשמחה פנימית. וממילא הרוג בקר ושחוט צאן, מחפשים רק תאוות והנאות העולם הזה, אכול ושתות כי מחר נמות.
אז שימו לב מה קרה כאן. כאשר הוא בא ואמר להם מראש, תדעו לכם עתידה להיות צרה, עתידה להיות מלחמה קשה, רבים ימותו ויאבדו. מה אדם צריך באופן טבעי? להתעורר. מה הם עשו עם זה? אה, עומדים למות? יופי, בוא נעשה חגיגות. הנה, גם שמענו, הנביא אמר הולכים למות. תראו איזה שיבוש, איזה עיוות. מה שהיה אמור לעורר אותם, במקום לעורר אותם עוד אדרבה, מפתח אצלם את התחושה בוא תהנה ממה שנשאר, יש לנו עוד קצת זמן לחיות, תהנה כמו שצריך.
"ונגלה באוזני השם צבאות, אם יכופר העוון הזה לכם עד תמותון, אמר השם אלוקים צבאות". ואז הוא נשבע בשם השם, שלא יסלח להם השם עד שבסופו של דבר באמת ימותו, כמו שהם אמרו אכול ושתות כי מחר נמות. הוא אומר באמת, לא יכופר עד שימותו. עוד הסבר אומר המלבי"ם, "עד תמותון" כמו "לעד תמותון". אומר השם, ונגלה באוזני השם צבאות, השם ישמע זאת, והעוון הזה לא יכופר לכם, ולא רק שלא יכופר לכם, אלא לעד תמותון. תמותו בעולם הזה וגם תמותו לעולם הבא. מה זה "ונגלה"? אומר השם, גלוי וידוע לפניי מה שהם אומרים, ולכן אני נשבע אם יכופר העוון הזה לכם עד תמותון.
לכאורה למה דווקא העוון הזה? העוון הזה לכם עד תמותון, משתמע מזה שהעוון האחרון גדול מן הראשון. מדוע העוון הזה קשה מכל העוונות שעשו? הרי בירושלים של החורבן היה עבודה זרה, היה גילוי עריות, היה שפיכות דמים, זה חורבן בית ראשון. היה בו את כל העבירות. אז למה העוון הזה של אכול ושתות כי מחר נמות, זה גדול יותר מהכל? והעוון הזה לא יכופר, לא בחרב, לא ברעב, לא בגלות, שום דבר לא יכפר עליו. מה יכפר עליו? מיתה. מה הסיבה לכך? כיוון שכל עוד שיש מכות והאדם מתעורר לתשובה, יש לו עוד תקווה, יש עוד סיבה להשאיר אותו כאן. אבל ברגע שהבן אדם אדרבה, המכות לא רק שלא מעוררות אותו, אלא אדרבה עוד מורידות אותו אל פי פחת, כי הרי מה הוא אומר? רע כל כך? אה, אם ככה בוא נהנה יותר, כי הכל עומד להסתיים. אם ככה בעצם אומר הקדוש ברוך הוא, אז אין טעם במכות. אם ככה המכות לא מעוררות אתכם. אם כן אומר הקדוש ברוך הוא, אם יכופר העוון הזה לכם עד תמותון. על זה אין כפרה. כי כל הסיכוי של האדם לתיקון זה כשמכים אותו והוא חוזר בתשובה, מעוררים אותו והוא מתעורר. אבל אם זה רק מרדים אותו יותר ואומר לו תנצל יותר את העולם הזה, על זה הוא אומר כבר אין שום כפרה.
וזה מה שכתוב "ונגלה באוזני השם צבאות". אומר הנביא, לפי מה שהסברנו עכשיו, אומר הקדוש ברוך הוא, המחשבות שלכם גלויות לפניי, ולכן אתן לכם עונש כזה שלא יהיה עליו כפרה כלל. יש עוד הסבר, "ונגלה באוזני השם צבאות אם יכופר העוון הזה לכם עד תמותון". הכוונה היא עד תמותון - מותא תניינא, הכוונה היא מוות נוסף בעולם הבא. מה שעד עכשיו היה לכם רק מיתה בעולם הזה, הבטחתי לכם, כעת אני מבטיח לכם גם מיתה בעולם הבא. ו"נגלה באוזניי" הכוונה היא, לפי תרגום יונתן, זה הנביא אומר. "ונגלה באוזניי", אומר הנביא, אני באוזניי הייתי שומע כאשר נגזרה הגזירה מאת השם. אז זה לא נגלה באוזני השם כביכול, אלא הנביא אומר באוזניי נגלה. הכוונה היא אני מגלה לכם דברים מהחדר, מגלה לכם דברים מאחורי הפרגוד. מה אני שמעתי? שהשם צבאות נשבע שלא יכופר העוון הזה עד תמותון.
ומדוע זה כל כך חמור? חז"ל אומרים, כל מי שיש בידו עוון חילול השם, אין כוח בתשובה לתלות, ולא ביום הכיפורים לכפר, ולא בייסורים למרק, אלא כולם תולים והמיתה היא הממרקת. וזה מה שכתוב "אם יכופר העוון הזה לכם עד תמותון", שחייב שיהיה את המיתה ורק אז יהיה מירוק לעוון הנורא הזה של חילול השם. יש גזירות, יש צרות, ומה אתה אומר? בואו עושים חגיגה, עושים מסיבה. זה חילול השם נורא. על זה הוא אומר, זה לא יהיה לו כפרה אלא עד תמותון.