ישעיהו פרק ט"ז. שלחו כר מושל ארץ מסלע מדברה אל הר בת ציון. המלבי"ם מסביר שאחרי שהנביא תאר לנו את המפלה של מואב, הוא בא כעת לתת להם עצה איך הם יכולים להינצל. הוא אומר להם תראו, אין לכם שום אפשרות הצלה אלא ברירה יחידה יש לכם, זה לשלוח שליח לבני ירושלים ולבקש מהם שיתנו לכם את הרשות ואת האפשרות לגור ולהסתתר בארץ יהודה. וכעת, הוא כביכול בא לתאר ומה שנקרא לשים בפי השליח איזה מילים תאמר לבני יהודה כדי שיהיו מוכנים לקבל אתכם. השליח הזה נקרא כר, כר, תכף נראה גם למה. והנביא מבטיח להם תדעו לכם שאם אתם תשלחו שליח לבני יהודה לבקש מהם רחמים שיהיו מוכנים להסתיר אתכם, לגונן עליכם, אני מבטיח לכם שהם ירחמו עליכם. הגם שאתם לא הייתם הגונים כלפיהם, ימלאו את בקשתכם. אבל אז הנביא נוכח לראות שמואב ברוב גאוותו לא רוצה להשפיל את עצמו ולבקש הצלה מבני יהודה. ולכן אומר להם הנביא, אם כך יוצא שאתם האשמים הבלעדיים במפלה שלכם. אתם האשמים הבלעדיים במצב הנורא שיגיע אליכם. זה בעצם עיקרי הדברים שיבואו לידי ביטוי בנבואה של הפרק הבא.
שלחו כר מושל ארץ מסלע מדברה. שלחו כר, אומר המלבי"ם, כר זה שליח. למה שליח זה כר? איך אנחנו קוראים לעגלה? כרכרה. למה קוראים לכרכרה כרכרה? מכיוון שאלה שיושבים שמה מקרקרים, כל הזמן הם קופצים ומקרקרים. ותמיד אמרתי לכם פעם, ביטוי שהוא כופל את עצמו, זה אומר חוזר על הדבר שוב, כן? כמו פוצץ, זה פץ, זה לשבור, פיצץ הכוונה שבר אחרי שבירה. רץ, ירוץ את ראשו, הכוונה לשבור, רוצץ זה שבירה אחר שבירה, עד שממש עושה ממנו חצץ. וכך תמיד בלשון הקודש, כל כפילות מבטאת כפל העניין. אז כרכרה מבטא מקרקר כל הזמן, חוזר ומקרקר. אז לכן, הרץ נקרא כר. שלחו כרים הכוונה היא לשלוח רצים, מכיוון שהיו שולחים אותם בכרכרות, והכרכרות היו מקרקרות, כנראה הקפיצים שלהם לא היו מי יודע מה, אז הם היו מקרקרות, לכן קורא לזה, לרץ קורא כר. שלחו כר, שזה הרץ שירוץ במהירות. ומי הוא יהיה? מושל ארץ. המושל של מואב, הוא יהיה בעצמו השליח שלכם, מסלע מדברה. סלע מדברה, מואב מלכותם היא בסלע. מישהו יודע איפה זה מואב? הסלע האדום, מוכר לכם? פטרה. מואב מלכותו היא בסלע. יהיה שליח מסלע מדברה, שזה סלע מדברה זה ראש ממלכת מואב, לאן? אל הר בת ציון. אל ראש מלכות יהודה. כדי לבקש עזר מיהודה, כדי שהם יקבלו אתכם בארצם, לכן תשלחו אדם חשוב, כר, שליח, שיהיה המושל ארץ, איזה ארץ? מסלע מדברה, ארץ מואב, אל הר בת ציון, אל ממלכת יהודה.
הרד"ק כאן מסביר, את הכר הוא מסביר בדרך אחרת. הרד"ק מבאר, כתוב על מישע מלך מואב, היה נוקד. מישהו יודע מה זה נוקד? רועה צאן. נוקד זה רועה צאן. מישע מלך מואב היה לו צאן רבות. ולכן מישע מלך מואב היה נוקד. וכאשר מואב היו נתונים תחת שלטוננו, אז הוא השיב למלך ישראל מאה אלף כרים ומאה אלף אילים צמר. זה אומר, מס, שילם מס מדי שנה. אבל במות אחאב, כאשר אחאב מת, מה שקרה זה שמלך מואב ראה הזדמנות להסיר מעליו את העול הזה. ויפשע מלך מואב במלך ישראל. לכן בא הנביא ואומר להם, שלחו כר. הכוונה היא את אותם כרים ואילים שהייתם שולחים למלך ישראל למס ומרדתם בו, עכשיו שלחו כר, תשלחו אותו כעת כמיסים למי? למלך יהודה. אז אומנם אין פה את מלך ישראל שאליו הייתם כפופים, אבל עדיין יש כאן מלכות יהודה, אז תשלחו את זה לחזקיהו שהוא מלך יהודה, שהיה מלך צדיק וחזק במלכותו, תיכנעו לפניו ותעלו לו מס.
והיה כעוף נודד קן משולח תהיינה בנות מואב מעברות לארנון. ובני מואב, הם לא ימתינו עד שהשליח, שזה המושל שלהם, יחזור בחזרה. רק כאשר השליח הולך לציון, אז יעברו בנות מואב דרך מעברות ארנון, שזה בסמיכות לארץ ישראל. הם לא ימתינו עד שהשליח יחזור לתת את האוקיי, אלא מרוב הצרה שתהיה, הם ירוצו, ינוסו, לא ימתינו לו, אלא ירוצו לנוס דרך מעברות לארנון לבוא לארץ ישראל. וגם, אומר אין להם מה לחשוש שמא בני יהודה לא יקבלו אותם, כי בוודאי שבני יהודה יקבלו אותם, כמו שאמרנו שהמבטיח להם הנביא שבני יהודה יקבלו אותם. ואיך הם ינוסו? כעוף נודד קן משולח. אומר המלבי"ם, העוף שלוקחים ממנו את הקן, והוא חוזר עכשיו עם עופתו, בא, מחפש, לא מוצא את הקן, על זה זה, אין לו ברירה, הוא מוכרח להיות נודד. לנדוד, לחפש לו קן אחר. אז אנחנו מדברים במצב שהקן הוא זה שמשולח תחילה מהעוף, והעוף אחרי זה נודד. למה הוא נודד? כי אין לו קן, לקחו לו את הקן. אומר לך, כך גם כן במשל. אם היה האויב כובש בהתחלה את המדינה, על ידי זה העם היו מוכרחים להיות נעים ונדים. אבל פה הוא מצווה אותם שהם יברחו בעצמם. כדאי לכם לעזוב את הקן עוד לפני שלקחו לכם אותו. כי עוד טוטו עומדים לקחת לכם את הקן. ואז אתם עומדים להיות עוף נודד. ולכן אומר אני ממליץ לכם עוד לפני שככה יעשו לכם, אתם תעזבו את הקן מרצונכם. ואז העוף נודד קודם כל, ואחרי זה הקן משולח. אחרי זה ממילא המדינה שלכם תהיה הפקר. אבל אל תמתינו שיבואו לשלח אתכם מתוך זה שיקחו לכם את הקן, כי אז בעצם יכו אתכם מכה קשה, מכה אנושה. לכן אני ממליץ לכם שקודם כל יהיה העוף נודד, תעזבו את הארץ שלכם לפני שתחטפו את המכה, לפני שהקן יהיה משולח.
הביאו עצה, עשו פלילה, שיתי כליל צלך בתוך צהריים, סתרי נידחים, נודד אל תגלי. עכשיו הנביא כביכול שם בפי הכר, דהיינו השליח, הוא שם בפיו דברים שהוא עכשיו יבוא וידבר אל הר בת ציון. כביכול אני ממליץ לך, תבוא אליהם ותאמר להם את הדברים הבאים הללו. תגיד להם, הביאו עצה, עשו פלילה. עצה, עם שנלחץ מהצוררים אותו, מאלה שרוצים לכבוש אותו, הוא מבקש עזר כדי לחסות בצל עם אחר, שמישהו אחר יגונן עליו. אומר המלבי"ם, זה אחד משלוש אפשרויות. אם העם הנרדף יש לו עוד איזה שהוא כוח וגבורה, יש לו, הצבא שלו לא מוגר לחלוטין, יש לו כוח להילחם כדי לנצח את האויבים, רק מה? חסר לו טקטיקה. עצה. איך, באיזה צורה להילחם, תכסיסי מלחמה. אז הוא מבקש שיתנו לו עצה, איך להתגבר על האויב, כי טנקים יש לי, אני רק צריך את הטקטיקה. ולכן הוא אומר הביאו עצה, איך נתגבר עליו. אבל אם העם הנרדף כבר תש כוחו, הוא לא יכול לעמוד כנגדו, אין לו כלי מלחמה כדי להילחם כנגד העם האחר, אז הוא מבקש שישלחו לו גדודים. שישלחו לו גדודים כדי להילחם, כי אני לכשעצמי כבר אין לי צבא. ועל ידי הגדודים והצבא הזה יעשו מלחמה כנגד האויבים. ולכן זה ההמשך של הפסוק. בהתחלה הביאו עצה. לאחר מכן עשו פלילה. דהיינו אתם תעשו משפט צדק לריב את ריבנו. ונתן בפלילים, מה הפירוש פלילים? דיינים, שופטים. אז עשו פלילה הכוונה, אם אנחנו לא יכולים להילחם, תבואו אתם תעשו את משפטינו, תבואו אתם תילחמו את מלחמתנו, תביאו אתם צבא כדי להילחם בשבילנו. ואם האויב הוא כל כך חזק, שגם העם שאתה רוצה שיבוא להילחם בשבילך, גם הוא לא חזק דיו כדי למגר את האויב, גם הם לא יוכלו לעמוד כנגדו, אין לנו ברירה אלא מה לבקש? לחסות בצילו של העם הזה. לפחות אם לא תלכו להילחם כנגד האויב, תנו לנו מחסה. תנו לנו מקום ששם פליטנו יוכלו להינצל, להסתתר מפני האויב. לפחות שיתי כליל צלך וסתרי נידחים. שיתי כליל צלך הכוונה היא תעשי לנו צל. צל כמו מה? כמו שהליל מצל, כך גם כן תצלי עלינו, ואז בזה, על ידי זה, סתרי נידחים. תסתירי לפחות את הפליטים, את הנידחים, את אלה שבורחים אצלנו, שלפחות יהיה להם הגנה אצלכם. כך כביכול הנביא אומר לשליח מה יאמר לעם ישראל. כאשר אתה תבוא לבת ציון, ואתה מלך מואב ואתה תראה את המצב הקשה שלך, תבקש מהם, אם יש להם עצה, אם יש לך מספיק צבא. אם אין לך מספיק צבא, תבקש מהם שהם, הצבא שלהם יבואו להילחם. אם הם לא יוכלו לבוא להילחם כי צבאם חלש מדי, תבקש מהם שלפחות כליל צלך, יעשו עליך צל כמו לילה ויסתירו את הנידחים, יגנו עליך מפני האויב. אומר המלבי"ם, פה הוא כביכול מעמיד את בקשת השליח הזה בשלוש מדרגות. בהתחלה שיעשו איתם חסד, לתת להם בארצם מקום סתר כדי שהאויבים לא ירגישו בהם. וזה דומה לצל של הלילה, בתוך אמצע הצהריים. כביכול, מדינה שקטה, שלווה, צהריים, פסטורליה, ופתאום מגיע מצב שיש עלטה, מגיע אויב. פה תנו לנו צל, תצלו עלינו, מקום שאנחנו נוכל, פליטי האויב יוכלו שמה להינצל. עכשיו לא זו בלבד שיתנו להם מקום מיוחד להתחבא שם, או ביער, או במערות, אלא גם כן נודד אל תגלי. נודד אל תגלי הכוונה, גם מי שיהיה נודד בתוך המדינה, הוא לא יתחבא, אל תסגירי אותו ביד האויב. יש מי שמתחבא ביער, יש מי שמסתיר עצמו במערה. אבל גם אם מישהו יבוא אליכם ולא יסתיר עצמו, אלא יסתובב חופשי, יהיה נודד בתוך המדינה, אל תסגירי אותו ביד האויב. ולמה הוא חושש שמא יסגירו אותו? שמא יחרה אפו של האויב עלינו, שאנחנו מסתירים בתוכנו את אויביהם. אז אשור יכעס עלינו שאנחנו נהיינו מדינת פליטים של מואב, בו בזמן שלמואב יש מלחמה עם אשור. אז אני מבקש ממך, כך אומר הכר, השליח של מואב, או בעצם מלך מואב, כך הוא מבקש מישראל, גם מי שיסתובב ברחובות, אל תגלו אותו ותמסרו אותו מאימת המלך, מאימת אשור. דבר נוסף הוא אומר להם, לא רק שתעלימו את זה לחלוטין, אלא תתנו להם רשות לגור בארץ שלכם בכל מקום שירצו. וזה הפסוק הבא.
יגורו בך נידחי מואב, הוי סתר למו מפני שודד. כי אפס המץ, כלה שוד, תמו רומס מן הארץ. יגורו בך נידחי מואב, נידחי. הכוונה היא, הכר הרי אמרנו זה המושל. המושל כעת שולח שליחים, כפי מה שהסברנו, למי? לבת ציון, ליהודה, נכון? שיגנו עליהם. אז בהתחלה הוא ביקש שיתנו להם להסתתר ביערות. לאחר מכן הוא מבקש גם מי שמסתובב ברחובות שלא יסגירו אותו. עכשיו הוא מבקש שיתנו להם גם כן רשות, בקיצור שיהיו אזרחים מן השורה. שיגורו בך נידחי מואב. עכשיו הוא קורא להם נידחי, כי מי מדבר פה? הכר. השליח של מואב, הוא בעצם מלך מואב. תנו אפשרות לנידחים שלי, לאלה שבורחים, שיוכלו לגור אצלכם. בכל מקום שירצו. ולא זו בלבד שלא תסגירו אותם ביד האויב, אלא הוי סתר למו מפני שודד. תסתירי אותם מפני אלה שרוצים לשדוד אותם, מפני שודד. דהיינו תילחמי בשבילם, כך הוא מבקש מבת ציון, תילחמי בשבילם אם מישהו ירצה לפגוע בהם כדי לשדוד אותם.
כי אפס המץ, כלה שוד, תמו רומס מן הארץ. המלבי"ם מסביר שפה הוא מתאר את מואב ואת האויב כמו בהמה שבאה לינוק את החלב ואת הרכוש של מואב. מואב היא כמו בהמה שיש לה בעטינים שלה חלב, וכעת מגיעה חיה אחרת, שמי היא? זה מלך אשור, שבאה למצוץ ולהנות מאותו החלב. וזה הנמשל לו, שהוא בא בעצם לקחת את כל רכושם, את כל חלב הארץ. ואז השליח, שהוא בעצם מלך מואב, אומר, תדעו לכם, אתם לא צריכים לפחד מאשור. למה? כי אפס המץ. אפס המץ הכוונה, המוצץ כבר האויב כבר מנע את עצמו מלבוא אלינו. אתם יודעים למה? מפני שכבר כלה שוד. כלה שוד הכוונה, שוד מלשון שדיים. דהיינו, אין לו עוד מה לינק מאיתנו. כבר כלה כל הרכוש. כן? שוד, כמו שוד מלכים תינקי, שגם שמה הכוונה היא מלשון לינוק, מלשון שדיים. כיוון שכבר אין עוד רכוש. ולא זו בלבד, אלא גם תמו רומס מן הארץ. גם הבהמות הרומסות, גם הם תמו מן הארץ. זאת אומרת, אמרנו, יש בהמה שיש לה חלב. באים לינק מן החלב. אז יש שלב ראשון שנגמר החלב. שלב שני נגמרה הבהמה. אז הוא אומר, אנחנו כבר הגענו לא רק שכלה שוד, לא רק שנגמר החלב, אלא גם הבהמה עצמה כבר נגמרה. תמו רומס מן הארץ. הכוונה, גם הבהמות הרומסות, גם הם תמו מן הארץ. הם אלה שנושאות את החלב. דהיינו, מה שהוא רוצה לומר להם בזה, לא זו בלבד שכלה העושר והרכוש, אלא גם אנשי המדינה, גם הם תמו. אם יש את אנשי המדינה, אז הם יכולים להמשיך להביא חלב. הם אולי ייצרו מחר חלב נוסף. יש לאויב טעם לבוא ולקחת אותם, לקחת מהם מיסים. אבל אם גם אנשי המדינה תמו, אם הארץ חרבה ואין יושב, אז אם כן במצב הזה אין עוד סיכוי שהאויב יבוא אלינו, כי אין לו מה לקחת מאיתנו. הוא לא יכול לקחת מאיתנו משהו. אז לכן הגענו למצב כזה שכבר אין לנו מקום, אז אני מבקש, אומר השליח הזה של מואב, שהוא אמרנו הרי מלך מואב בעצמו, הוי סתר למו. תנו לנו אפשרות להסתתר במחוזכם, שנוכל לגור אצלכם, תנו לנו את האפשרות שנוכל לדור בכל אשר נחפוץ.
נשאר לנו להסביר, יש כאן כפל ושילוש של מילים שאנחנו נרצה להבין את ההבדל ביניהם. כתוב אפס המץ, כלה שוד, תמו רומס מן הארץ. אפס, כלה, תם. אומר המלבי"ם, מה ההבדל בין שלושת הביטויים הללו שלכאורה כולם באו לבטא ביטוי אחד המוכר לנו בלשון הקודש, נגמר. למה הוא אומר אפס המץ, כלה שוד, תמו רומס מן הארץ? אומר המלבי"ם, אפס מדבר על הדבר שנעדר, הוא לא במציאות. אפס הוא לא פה. זה הכוונה אפס. אין ואפס. אין, לא, לא קיים במציאות. זה הכוונה אפס. מאפס ותוהו. עכשיו, פועל כלה, זה מדבר על הדבר שהולך ונחסר, הולך ונחסר, הולך ונחסר, עד לכלה. ולכן תמיד נראה את הביטוי, לא כתוב עד לאפס, אבל כתוב עד לכלה. למה? כי בעצם כיליון מדבר על ההחסרה האיטית עד שמגיע אל מצב שהוא כלל לא נמצא. אבל הכיליון מבטא מצב של ירידה מיש לאין. וכאשר אני אומר כלה, פירושו נגמר לגמרי. וזה כלה זה מלשון כול, מלשון כליל, סיים אותו כליל, סיים את כולו. וגם זה בא לבטא את סיום הדבר, כמו ויכל את הבית, ויכל מלאכתו. פירוש הדבר, עשה את המלאכה, עשה, עשה, עשה, עשה, עשה, עד שכילה. בנה את הבית, בנה, בנה, בנה, בנה, עד שכליל, עד שסיים. תמיד הביטוי של כליל או כלה, הכוונה לאט לאט עד השלמת הדבר. אז זה יכול להיות בבניין וזה יכול להיות גם כן בהשמדה. לעומת זאת, הפועל תמם, שזה מלשון תמים, כמו שאמרנו תמו, זה בא לבטא את עצם הדבר שהוא נעדר, דהיינו נשלם, או נעדר מבלי חיסרון. תם זה שלם. אז אני אומר בהתחלה הוא היה תם, שלם, היה פה. עכשיו הוא נעדר בשלמות. עוד פעם, זה גם שלם, אבל בשלמות לא נשאר ממנו כלום. תם הדבר לחלוטין. אין עוד, הכוונה בשלמות, סיים הדבר בשלמות, אין אותו לגמרי. ולכן אומר המלבי"ם, תראה כתוב תמו כל העם לעבור. תמו בשלמות. עד תום שנתם קראו, בשלמות. עד תום פגריכם, עד תום כל הדבר. הכוונה היא שהדבר היה בשלמות. לעומת זאת נשים לב, כלו בעשן ימיי. לא כתוב תמו בעשן ימיי, כי ימיי לא תמו, אלא כלו, הולכים ונחסרים. כלו בדמעות עיניי, לא כתוב תמו, כי עיניי באמת לא תמו, אלא הלכו ונחסרו. או כלה זעם, כלה אפי. לא אומרים היה הזעם בשלמות. אלא כלה הכוונה היא כליל, כל זעמי, כל אפי. דוגמה נוספת, כלו תפילות דוד בן ישי. לעומת זאת, תמו דברי איוב. מה ההבדל? דברי איוב היו שלמים. סיים, אמר בשלמות את כל מה שיש לו לומר. אבל כאשר אני מדבר על תפילות ותהילות דוד, מה, הוא לא הילל ושיבח יותר את השם? אמר זהו, סיימתי את הספר, גמרתי לכתוב? ודאי שלא יעלה על הדעת. ולכן אומר, תשים לב, אצל דוד כתוב כלו, הכוונה היא מלשון כליל, אבל אין הכוונה היא בשלמות. אלא יכול להיות שיש עוד. יכול להיות שיש עוד. אבל תמו, תם זה אומר בשלמות. תמו הכוונה הושלם לחלוטין. וגם אצל דוד לא שייך להגיד תמו, כי מי ישלים תהילות השם? תמו תהילות, זהו, אין יותר תהילות להשם יתברך? סיימתינהו לשבחא דמרך? אין יותר, לא שייך להגיד תמו תפילות דוד או תהילות דוד, כי תהילות השם לעולם לא יושלמו. אבל תמו דברי איוב כן שייך לומר, מכיוון שדבריו של איוב באמת תמו, הוא השלים את כל מה שהיה לו לומר.
עכשיו בואו נראה מה כתוב כאן. האויב, זה שמוצץ ואמרנו ולוקח ויונק את החלב, אומר אפס. אפס כמו שהסברנו, הכוונה היא הוא לא נמצא כאן במציאות. הוא לא כלה, הוא לא תם, הוא רק לא בא יותר. חדל מלהופיע. מדוע? מכיוון שכבר אין יותר מה לקחת. על זה הביטוי אפס, איננו במציאות כמו שהסברנו. על העטינים שהסברנו, זה השדיים, שהם כביכול מבטאים את השפע שהאויב בא לינוק מהם, זה האושר, על זה הוא אומר כלה שוד. כלה הכוונה היא לאט לאט לאט הלך וכלה. לעומת זאת, על הרומס, שהם בני מואב, הוא אומר תמו. הכוונה עליהם נגזר כיליון. תמו הכוונה היא בשלמות, שתמו לחלוטין ולא נותר מהם מאומה. ולכן תמו רומס, אלה הם בני מואב, שהיות וכבר לא נשאר שום דבר, אז הם עזבו את הארץ ותמו בשלמות.
והוכן בחסד כיסא, וישב עליו באמת באוהל דוד, שופט ודורש משפט ומהיר צדק. אומר להם הנביא, אם כך תעשו, תשלחו כר, שליח, שיבקש עזרה מיהודה, אני מבטיח לכם, אין לכם מה לחשוש שמא יהודה ידחו אתכם, שמא יהודה לא יקבלו אתכם. אני מבטיח לכם והוכן בחסד כיסא. יוכן כיסא בשביל המלך, שהמלך ישב וידרוש ויחקור את המשפט, לראות האם ראוי לריב את ריבכם או לא. ושלא תחשבו שהוא ידון על פי דין, כי יכול להיות מאוד שעל פי דין באמת לא מגיע לכם שהוא יגונן עליכם, מלך ישראל. אבל על כל פנים זה יהיה בחסד. הכיסא הזה רק מחסדו להיטיב, הוא ירצה כן להיטיב לכם. וישב עליו באמת באוהל דוד. הוא ישפוט אתכם באוהל דוד, הכוונה היא דוד הרי היה שופט את ישראל, היה בתור המלך היה גם דן ושופט את ישראל. הוא ישב על הכיסא באוהל דוד באמת. הכוונה היא שלא תחשבו שזה יהיה לתקוות הגמול. תקוות הגמול הכוונה היא כדי להרוויח משהו, כדי לקבל איזה שהוא רווח. לא, אלא זה יהיה בשביל אהבת האמת. הוא ישפוט את הדין באמת. ויותר מזה, שופט ודורש משפט. הוא יהיה שופט דורש משפט, הכוונה היא לא רק כאשר באו לפניו שני אנשים בדין, אז הם דורשים משפט והוא ידון אותם. לא, אלא הוא דורש משפט. הוא מבקש אחריו, הוא רוצה לחפש לראות מי צודק בדינו. לא שאליי פונים ואני בדיעבד מגיב. אלא הוא בעצמו חוקר ומבקש ודורש אחרי המשפט והאמת. ואז הוא מהיר צדק. אחרי שהוא מגיע למסקנה, הוא מוציא את הצדק במהירות, ומאשר או מחזק את הצודק, ומעיד, מרגיז, מחליש את זה שטועה. והמלך הזה, שהוא בעצם חזקיהו, שהוא ממלכות בית דוד, הוא מהיר צדק, יעשה איתכם צדק במהרה, הוא לא ישהה את המשפט, ולכן אין לכם לדאוג, אלא רק מה תעשו? תשלחו שליח אל מלכות יהודה, אל ישראל, והם כבר ידונו אתכם בצדק ויגנו עליכם.
שמענו גאון מואב, גא מאוד, גאוותו וגאונו ועברתו, לא כן בדיו. אומר הנביא, אני מייעץ להם עצות טובות, אבל לא עושה רושם שהם לוקחים את העצות הללו ברצינות. כי אנחנו שמענו גאון מואב, גא מאוד. הגאון וגודלו של מואב, כביכול, יש לו, לגאון של מואב יש לו גאווה גדולה. שמענו את מואב שהוא מתגאה שהוא לא ישפיל את עצמו, אני אגש ליהודה לבקש מהם עזר? אני עזרתי לאויבים שלהם, אני עכשיו אבוא כמסכן וכבול ואבקש מהם עזרה? ושמענו שישנם למואב שלוש חסרונות. א', גאוותו. גאוותו הכוונה היא, יש לו התנשאות, רוח גאווה. זה לא לכבודו. דבר שני, זה גאונו. אומר המלבי"ם, מה ההבדל בין גאון לבין גאווה? גאון זה מה שבן אדם מתגאה בו באמת. מה שנקרא, יש לו קבלות על זה. גאווה לעומת זאת, זה שקר. הוא מתגאה במשהו שאין לו. אז גאוותו, יש לו רוח גאווה במה שאין לו, כי באמת לפי המצב שלו אין לו עכשיו במה להתגאות. מאידך גם שמענו על גאונו, זה מה יש לו להתגאות באמת, שהם אומה גדולה, אומה חזקה, אומנם רוששו אותם, אבל הם אומה גדולה וחזקה. ודבר שלישי, זה גאוותו, גאונו, דבר שלישי זה עברתו. וגם שמענו עוד דבר שמונע מהם להתרפס בפני עם ישראל, זה עברתו. יש לו שנאה, שנאה ששמורה בליבו עוד מימי קדם. עברתם שמרה נצח. יש לו שנאה קדומה לישראל. וממילא, לא כן בדיו. לא כן מחשבותיו, הכוונה היא מה שאני מתכנן לו, מה שאני מייעד לו ומציע לו, לך תבקש מעם ישראל שיגוננו עליך, לא כן בדיו. מחשבותיו לא בכיוון הזה. אין לו תוכניות לעשות כמו שאני מייעץ לו. בדיו, הכוונה היא, כמו המחשבה היא נחשבת כמו בדי האילן, היא מסתעפת. בן אדם חושב על דבר מסוים, ומזה הוא עובר לדבר אחר, ומזה הוא מדמה מילתא למילתא ועובר לדבר שלישי. כך גם כן מחשבות האדם. לכן איך נקראים המחשבות חוץ מבדיו? סעיפיו. גם כן מאותו רעיון. כן? גם בדי האילן נקראים סעיפים. הכוונה היא מסתעפים מהגזע של האילן. אז גם בדי האדם הם סעיפיו, הכוונה היא מסתעפים ממחשבותיו, שהמחשבות הולכות ומסתעפות ועוברות מדבר לדבר. אז הוא אומר, אני בטוח, לא כן בדיו. מחשבותיו הם לא לעשות את מה שאני מייעץ לו. הוא לא ילך לחסות אצל מלכי יהודה. א', הוא בוטח בגאונו ובגבורתו, אנחנו עוד אומה גדולה. דבר שני, אני אכניע את עצמי? אני כזה חשוב, יש לו גאווה כזאת, אוחז מעצמו, אני אכניע את עצמי? והדבר השלישי זה השנאה שיש לו כלפינו, שזה מונע ממנו לפנות אל נחותים ממנו על פי דעתו, מרוב שנאתו אותם, אני אבקש מהם עזרה וסיוע?
אומר לכן הנביא, לכן ייליל מואב למואב, כולו ייליל, לאשישי קיר חרשת תהגו אך נכאים. היות והיה לכם עצה איך להינצל, ולא פעלתם על פי העצה שנתתי לכם, על זה אנחנו אומרים דמו בראשו. אתה גרמת לעצמך את הצרה, היה לך אפשרות להינצל ממנה ולא ניצלת. אז מי יבכה עליך? אף אחד לא יבכה עליך. אתה הזקת לעצמך, אתה רק תבכה על עצמך. אף אחד לא יבכה עליך. כשיש מישהו שקרה לו דבר מה שלא באשמתו, אז הרבה מצטערים עליו, הרבה בוכים עליו. אבל כשיש מישהו שהזהירו אותו, תיזהר, יקרה לך כך, הזהירו כמה וכמה פעמים והוא לא שמע והלך וקרה לו, פה לא מצטערים עליו, אומרים טיפש, הזהירו אותך, למה עשית נגד מה שאמרו לך? תבכה אתה על עצמך, אף אחד לא יבכה עליך. זה מה שהוא אומר להם, לכן ייליל מואב למואב. מי יבכה על מואב? רק מואב ייליל על מואב. ושלא תחשוב שרק מקצתם יילילו על מקצתם, אלא כולו ייליל. דהיינו האבדון יהיה כולל, שיכלול את כל המדינה, וממילא כולם יבכו. לאשישי קיר חרשת. הכוונה היא אשישי זה מלשון חומות בצורות, מבצרים, כמו נפלו אושיותיה. מה הם אושיות? יסודות. יסודות הם האושיות. המבצרים החזקים, אלה הם היסודות הגדולים. אשישי קיר חרשת, שהם שמה, המקומות האלה, הדרך הייתה להוציא שמה את הגיבורים, שהם יעמדו על הקיר, הם יעמדו על החומות כדי להילחם כנגד האויב. זאת הייתה הדרך. אבל לאשישי קיר חרשת, הכוונה היא החומות הללו שעליהם היו עומדים הגיבורים, תהגו אך נכאים. אתם יודעים את מי יוציאו לשם? רק את הנכאים. נכאים הכוונה היא את המוּכִּים במלחמה. לשמה אתם תביאו אותם כדי להתרפא. אבל באמת לא יהיו לכם גיבורים שיצאו להילחם. נכאים, אומר המלבי"ם, זה מלשון נכה, מוכה במלחמה. ותהגו זה הכוונה להסיר. כמו הגו סיגים מכסף, או הוגה מן המסילה, הכוונה היא להסיר. אז לשמה, את אלה שיסירו אותם מהמלחמה בעקבות נכותם, הכוונה מכותם, את אלה אתם תביאו לקיר חרשת. לא תביאו לשם גיבורים כדי שיוכלו להילחם, כי לא יהיו לכם כאלה.
כי שדמות חשבון אומלל, גפן שבמה, בעלי גויים הלמו שרוקיה, עד יעזר נגעו, תעו מדבר, שלוחותיה נטשו, עברו ים. שדמות חשבון אומלל. הכוונה היא המקום ששמה הכרמים והאילנות, זה נקרא שדמות. כן? איפה עוד מופיע שדמות? משדמות עמורה. כי מגפן סדום גפנם ומשדמות עמורה. שדמות הכוונה היא מקום של הכרמים והאילנות. וגם גפן שבמה, זה גפן שהוא מאוד מאוד משובח. אז הוא אומר, שדמות חשבון אומלל. חשבון הכוונה היא, זה המלכות של מואב, נכון? שם העיר היא חשבון. כי שדמות חשבון אומלל. אומלל הכוונה היא אותם המקומות שהם היו חשובים, מפוארים, הפכו להיות אומללים. וגם גפן שבמה, שהיא גפן משובחת ביותר, הם מובחרים ביותר, הפכו להיות אומללים. בעלי גויים הלמו שרוקיה. בעלי גויים, מסביר המלבי"ם, בעלי זה כמו בעלי. המכתש שאיתו כותשים את הריפות. כתוב אם תכתוש את האוויל במכתש בתוך הריפות בעלי, לא תסור ממנו איוולתו. פעם הסברנו למה תכתוש את האוויל במכתש בתוך הריפות, לא מספיק לכתוש אותו במכתש? עלי זה המכה. המכתש זה החלק התחתון. מה צריך גם את הריפות? בתוך הריפות בעלי? לא תסור איוולתו, חושב לא מתכוונים אליו, מתכוונים לריפות. אז הוא אומר לך, כאשר שמים את הריפות, הריפות זה התבואה, כדי לכתוש אותם עם המכתש, ושמים שם את האוויל, אז האוויל לא מסיק מסקנות, הוא לא לומד. מדוע? כי הוא אומר לך, לא מתכוונים אליי, מתכוונים לריפות. אני רק בטעות נקלעתי לשם. לכן לא תסור ממנו איוולתו, הוא חושב שלא מתכוונים אליו, מתכוונים לריפות. אז הוא אומר לך כאן, הם, מואב, יגיעו למצב שבעלי גויים, בעלי הכוונה עם העלי, הלמו שרוקיה. הם יכו את הגפן, שלגפן יש שריגים או שריקים, הכוונה היא ענפים המשתרגים. והם, הענפים הללו המשתרגים, הם מתחברים אחד בשני. הם הופכים להיות אגודים אחד בשני, נהיה כמו כעין פסיפס שהם קשורים אחד בשני. אבל הם, הבעלי גויים, הלמו שרוקיה. הלמו הכוונה היא, הם יכו אותם בכוח. אומר המלבי"ם, מה ההבדל בין הלם לבין היכה? היכה הכוונה להכות דבר. אבל להלום בו, הכוונה היא להביא אותו, למכות כל כך קשות עד לפירוד. עד שהוא יתפורר מרוב המכות. וזה מה שקרה כאן. על ידי העלי של הגויים, הלמו שרוקיה. אותם השריגים של הגפן, אותם הענפים כבר יתפרדו. מה שהיה לפני כן מחובר ושרוג אחד בשני, כבר יתפרד. ועד כדי כך שהם יתפרדו, ויימשכו עד יעזר. עד מקום שנקרא יעזר. זה משל. מה הוא הנמשל? הוא רוצה לומר, הם הגיבורים, שיש לכם כביכול, אתם אומרים יש לנו גיבורים שיבואו להילחם, והם כמו הגפן, כמו השריגים של הגפן, הם קשורים אחד בשני, הכוונה הם חזקים, קשורים אחד בשני ללכת להילחם. אומר, שלא תחשבו שהם יוכלו לגויים שיהיו כנגדם. אלא אדרבה, הגויים יהלמו בהם, כזה, הלימה, כזאת מכה, הלמו שרוקיה, עד שהם יתפרדו. לא יצליחו להיות מאוגדים יחד. עד יעזר נגעו, הם יברחו. לא יצליחו להיות, לעמוד בקשרי המלחמה, אלא יאלצו לברוח ויפוצו עד יעזר. זה שם של מקום. ומשמה תעו מדבר. עד המדבר הם יתעו. וזה כבר אומר שכל אחד בורח כבר לעצמו, יברחו אל המדבריות, אלה הגיבורים שלכם שחשבתם שיוכלו להתאחד כנגד האויב. שלוחותיה נטשו, עברו ים. שלוחותיה, זה הענפים, אלה שאינם ארוגים. מסביר המלבי"ם, יש הבדל בין שלוחותיה לבין נטשו, נטושותיה. מה ההבדל, אומר המלבי"ם? השלוחות הם מתפשטות לאורך. יש שלוחה, שלוחה לאורך. הגפן מוציא ענפים שמתארכים. לעומת זאת, נטושים על פני השדה, הכוונה היא לרוחב. התפרסות לרוחב. אז שלוחותיה, הכוונה היא אלה שהם מתפרסים לאורך, זה הענפים שהם לא ארוגים, אלא הם נשלחים, והם יהיו מפושטים בארץ, הם נטשו ונפזרו לרוחב. אלה שהיו אמורים להיות שלוחות, אלה שילכו למרחוק, במקום זה נפזרו לרוחב. לא יצליחו ללכת ולהילחם כנגד האויב. ומה הנמשל הוא בעצם? על יתר העם, שהם לא התלכדו יחד כדי ללכת במלחמה כמו השרוקים שהסברנו שהם אחוזים ומאורגנים יחד ללכת במלחמה, מלוכדים. אלא הם, העם, הם יתפזרו וילכו מיד לנדוד לארצות, לארצות אחרות. שלוחותיה נטשו, עברו ים. יעברו את הים מרוב הפחד כדי לברוח מן האויב.
על כן אבכה בבכי יעזר גפן שבמה, אריוך דמעתי חשבון ואלעלה, כי על קיצך ועל קצירך הידד נפל. על כן אבכה בבכי יעזר. הכוונה, כשאני אבכה את בכי יעזר על המפלה של יעזר, אז גם כן אני אבכה גפן שבמה. אני אבכה גם כן על הגיבורים של שבמה, כמו שהסברנו ששבמה זה גפן משובח, הכוונה היא על הגיבורים, שאם כאשר תיפול יעזר, אני כבר יודע שתיפול שבמה. אז בעת שאבכה בבכי יעזר, אני אבכה גם כן גפן שבמה, כי גם היא מעותדת ליפול. אריוך דמעתי חשבון ואלעלה. גם חשבון ואלעלה, גם אותם, גם הם, גם עליהם יהיה הבכי. זאת אומרת, גם הם ייפלו. כי על קיצך ועל קצירך הידד נפל. קיצך זה הפירות של הקיץ, כן? כמו קציעות. ועל קצירך, דהיינו על מה שנקצר, הידד נפל. ההידד, אנחנו נראה את זה בפסוק הבא, שכאשר הם היו הולכים וקוצרים או בוצרים, הם היו מעודדים אחד את השני, והיו עושים את זה בשמחה, היו צועקים הידד. ואדרבה, הוא רוצה להגיד, במקום שיצעקו בחשבון הידד על היין שהם בוצרים, על התבואה שהם קוצרים, במקום זה יהיה הידד של מלחמה. זה מה שהוא אומר, על קיצך ועל קצירך, איזה הידד? לא הידד של הבציר, לא הידד של הקציר, אלא הידד נפל. הידד שיבטא נפילה, הידד שיבטא את קול האויבים הצועקים הידד כדי לבוא כנגדכם.
ונאסף שמחה וגיל מן הכרמל, ובכרמים לא ירונן, לא ירוע, יין ביְקָבִים לא ידרוך הדורך, הידד השבתי. ונאסף שמחה וגיל. השמחה, אומר המלבי"ם, יש הבדל בין שמחה לגיל. השמחה זה תמיד מראה על שמחה תמידית. לעומת זאת, גיל זה שמחה רגעית. רגעית, ברגע מסוים. הודיעו לבן אדם שהוא זכה בפיס, אז אנחנו נבטא את זה בגיל. לא נבטא את זה בשמחה. הודיעו לו שחיסלו את בן לאדן, אז זה גיל, זה לא שמחה. שמחה זה דבר תמידי. אדם ששמח באופן תמידי, זה נקרא והיית אך שמח. שמחה זה הפך העצבות. גיל זה דבר שמתחדש לו ברגע, מצא מציאה, בשורה טובה, זה נקרא גיל. ונאסף שמחה וגיל. אז השמחה, שהיא השמחה התמידית, זה שמחים כל השנה, כאשר יש לו בבית אוכל לאכול, יש לו תבואה בביתו, יש לו אוכל לשובע. והגיל זה מה ששמחים לפי שעה בזמן הקציר, שעכשיו הוא אוסף את כל התבואה, זה יש לו שמחה רגעית, עכשיו בעושר הגדול שעכשיו הוא מכניס לתוך ביתו. אז הוא אומר, לא זו בלבד שהם לא יאספו את התבואה הביתה, אלא בכלל לא יקצרו אותם. התבואה בכלל לא תגדל. למה? כי יחריבו את הארץ, כמו שאמר להם הנביא קודם, יבוא האויב ויחריב את ארצכם. ובכרמים לא ירונן, לא ירוע יין. ובכרמים לא ירונן. בכרמים לא יהיה מצב שהם יבצעו את המלאכה, ואז היה דרכם לרנן, לשיר, לזמר, חולות בכרמים, כן? זה היו עושים שמחה בכרמים, כמו שהיה אצל דוד המלך, כאשר הוא הלך לנבל הכרמלי, כי על יום טוב באנו. מדוע? כי בזמן שהיו אוספים את הזה, היו עושים שמחה. כך גם כן אצל מי עוד ראינו? אמנון ותמר, איך היה המעשה שם עם הריגת אמנון? אחרי מה המעשה שהוא עשה בתמר, ביקש ממנו אבשלום, שהיות והם כעת עושים שמחה בשדה, על הקציר ועל כל מה שהיה, ביקש ממנו שהמלך יבוא. דוד המלך אמר אני לא יכול, אז הוא אמר לפחות תשלח את בנך הבכור, תשלח את אמנון. ואמנון בא איתם לשמחה הזאת, ושמה הוא ניצל את ההזדמנות והתנקש בו. רואים שהיה דרכם שכאשר היו אוספים את התבואה, זה היה יום טוב בשבילם, יום שמחה בשבילם. אז הוא אומר, בכרמים לא ירונן. בכרמים לא יהיה מצב שהם יבצעו את המלאכה, ואז היה דרכם לרנן, לשיר, לזמר. ולא רק זה שלא ירונן, גם לא ירוע. ירוע הכוונה היא גם תרועה כדי לקרוא לפועלים לבוא, גם זה לא יהיה. בכלל לא יבואו פועלים, מכיוון שאין יבול בגפנים. עכשיו הוא מוסיף ואומר, לא זו בלבד שהם לא יבצרו את הכרמים, אלא גם יין ביְקָבִים, יש לו ביְקָבִים כבר יין, כבר מוכן שמה הענבים, כבר שמו את הענבים ביקב, אבל מכל מקום לא ידרוך הדורך. זה שרגיל היה לדרוך את היין, לא ידרוך. מדוע? כי הידד השבתי. אני השבתי מהם את ההידד. את ההידד זה היה הדרך שלהם לקרוא לפועלים כדי שיבואו לדרוך את הענבים. אז את ההידד השבתי. הם לא יקראו הידד כדי לאסוף, כי לא ימצאו שם כלל בני אדם. הידד, מאיזה לשון נגזרת המילה הידד? זה קריאה. קריאה נקראת הידד. זה מלשון הד הרים. בת קול שמצלצלת בהרים. אתה צועק ועונה לך ה ה ה ה, זה ההד. הידד. וזה דורכי היין, דורכי הענבים, כאשר הם בגת, הם היו צועקים. ודרכם גם כן לאנשים שהיו יוצאים לקרב, גם הם היו צועקים זעקות קרב, כן? גם הם צועקים הידד. אז הוא בפסוק הקודם אומר הידד נפל. במקום שבו היה צריך להיות הידד של אנשים שדורכים את היין, זה השבתי. ומה היה במקום זה? הידד נפל, שיבוא צבא האויב והם יצעקו הידד כדי להילחם כנגדכם מואב.
על כן מעיי למואב ככינור יהמו, וקרבי לקיר חרש. כעת הוא ממשיל את הכינור שבו פורטים על המיתרים, והקול, איך יוצא הקול? בתיבה. כי לכינור יש תיבת תהודה, נכון? יש לו את הבטן של הכינור, שהקולות נכנסים לתוכו, גיטרה, כינור, עוד, כן? כל כלי הנגינה הללו, יש להם כעין בטן שלתוכו נכנסים הקולות ואז הם יוצאים, מתוך זה יוצאת הנגינה. כך גם כן הוא מתאר את המעיים שלו למיתרים. המעיים כביכול המיתרים שפורטים עליהם, ואת חלל הגוף, שזה חלל הכינור שמתוכו נשמע הקול. והוא בא ומייחס את המיתרים למואב, ואת חלל הכינור זה קיר חרש. לפי מה שהסברנו למעלה, אל אשישי קיר חרשת, כן? ששמה הביאו את הנכים, שמה הביאו את הפצועים, את אלה שנפצעו במערכה. הוא אומר, שם נשמע קול היללה והצעקה, שפרטו והיכו על מיתרי מואב. כביכול הקיר הוא תיבת התהודה, ומואב הוא הנימים שעליהם פורטים, ודרך תיבת התהודה יוצא הקול. אז כשיכו את מואב, מהיכן יצא הקול? מקיר חרשת. הכוונה היא, שמה יהיו כל החלכאים והנדכאים והפצועים משדה הקרב, הם יהיו שם בקיר ההוא, באותה חומה, באותו מגדל שמדרכו היה להילחם, שם היו מביאים את הגיבורים, אומר במקום להביא לשם את הגיבורים, את כל הנדכאים, את כל המוּכִּים יביאו לשם. ואז מואב יזעק כמו כינור, כמו נימין שעליהם פורטים, והקול יוצא מתוך תיבת התהודה, אז הקול יצא מתוך קיר חרשת.
והיה כי נראה כי נלאה מואב על הבמה, ובא אל מקדשו להתפלל ולא יוכל. אחרי שמואב יתבזה, אחרי שהוא יתלכלך בדמו ויפצע, נלאה מואב. מה זה נלאה? לא יהיה לו עוד כוח לעמוד. עד עכשיו הוא נלחם, אבל הוא התעייף, אין לו כוח להילחם כנגדם. אז, ובא אל מקדשו. בא אל בית המקדשים שלו, הכוונה היא אל המקום המיועד לו שם לעבודה זרה, כדי להתפלל. בדרך כלל מתי אדם שרחוק מאמונה, מתי הוא מתפלל? שכלו כל הקיצים. אדם שאמונתו חזקה, אז לפני שהוא הולך לפעול פעולה גשמית הוא מתפלל. למה? הכל תלוי בזה. הכל תלוי בתפילה. פעולה גשמית אני צריך לעשות השתדלות. אבל בעצם הכל תלוי בתפילה. לעומת זאת אצל אדם שרחוק מאמונה, זה בדיוק הפוך. אני קודם כל אעשה. אם אני לא אצליח, אז יש אחד למעלה, יכול להיות שהוא במצבים מסוימים יכול לעזור לי. כן? ככה הוא מסתכל על זה. אז הוא אומר, כי נראה כי נלאה מואב. והיה כי נראה כי נלאה מואב. מה זה נראה? המלבי"ם מסביר נראה זה מלשון ביזיון. כמו לראווה בה, או מוראה ונגאלה, מוראתה, כן? הכוונה היא החלק המבוזה שבעוף, מוראתה. והיה כי נראה, אחרי שהוא יראה שהוא התבזה והתלכלך, כי נלאה מואב, על ידי זה הוא נלאה, הוא התעייף, אין לו כוח. מה עושים כשאין כוח לגוי? אז הוא בא אל מקדשו להתפלל. הולך, אומר נלך נתפלל במקדש, אולי העבודה זרה שלי תעזור לי. אבל לא יוכל. זה לא יעזור לו שהוא יוכל על ידי זה להילחם כנגד האויבים. גם התפילה שלו לא תחזק אותו.
זה הדבר אשר דיבר השם אל מואב מאז. מה שאמרנו כעת, זו הנבואה שהשם מודיע לו למואב מאז. ואז בעצם הוא גם מסביר לנו למה לא יוכל. למה בסופו של דבר התפילה לא תעזור לו? מכיוון שיש על זה נבואה. זה הדבר אשר דיבר השם אל מואב מאז. הדבר הזה נגזר מימים רבים על ידי הנביאים הקדמונים. והיות וכך, דבר אחד מדברו אחור לא ישוב ריקם. היות וזה כבר נגזר, גם תפילה לא תועיל להם למואב.
ועתה דיבר השם לאמור, בשלוש שנים כשני שכיר, ונקלה כבוד מואב בכל ההמון הרב, ושאר מעט מזער לא כביר. ועכשיו השם מדבר כדי לקרב את הפורענות שלהם. בשלוש שנים כשני שכיר. מסביר רש"י, בשביל אותם שלוש שנים שהם עזרו וסייעו לסנחריב, שסנחריב צר על שומרון, הם באו ועזרו לו. תגיד, הם עזרו לו כדי שישתלם להם, יצא להם מזה משהו? הוא אומר לא, זה היה בהתנדבות. הם עזרו לו מבלי, מבלי שיהיה להם איזושהי תועלת, מבלי בצע. כאילו הם היו שכירים שלו. אה, ככה? אתם הולכים לעזור לאויבי ישראל, ולא תגיד בגלל איזה רווח, אלא סתם, מה שנקרא לשם שמיים, הולכים לעזור לאויבי ישראל? לכן ונקלה כבוד מואב. אתה כבוד מואב, כבודך יהיה קלון וביזיון, שהוא יבוא סנחריב וישבה אתכם וילך לו. וזה מה שהוא אומר, ונקלה כבוד מואב בכל ההמון הרב. כל ההמון הרב שיהיה עם סנחריב, כולם יביאו את מואב למצב של קלון ושבי. ושאר מעט מזער לא כביר. מה זה ושאר מעט מזער לא כביר? הכוונה היא, מה שיישאר, יישארו רק מעט מזער. דהיינו, מתוך מעט יישארו עוד מעט. זה מה שנקרא מעט של המעט. יהיה מעט, ומהמעט הזה עוד רק מעט יישאר, אז זה מעט של המעט, זה הכוונה מעט מזער. אלה שכבר היו זעיר, כבר היו זעירים, מהם עוד יישאר רק מעט מתוכם. מיעוט אחר מיעוט. יהיו מעט מזער לא כביר. וגם המעט הזה, שלא תחשוב שהם יהיו חזקים, אלא יהיו לא כביר. כביר בא לומר רב. כביר זה אומר הרבה. מה הרבה? זה יכול להיות הרבה, על הרבה תבואה. או זה יכול להיות על כוח. בדרך כלל זה בא על חוזק, כן? פה הוא בא ואומר, המעט הזה יהיה בכמות, ודבר ראשון, דבר שני גם כן לא כביר, הכוונה היא לא יהיה גם באיכות, אלא יהיו מועטים, הם בכמותם והן באיכותם. רש"י מביא עוד הסבר, מה זה שלוש שנים כשני שכיר? אומר רש"י וגם המלבי"ם כך מסביר, שלוש שנים נגזרו עליכם לאורך זמן. דהיינו לא באופן מיידי. אבל מצומצמים יהיו, ולא תאחר עוד הפורענות, אלא השם החליט להביא את הגזירה הזאת באופן מיידי. למה? כשני שכיר. כמו שהשכיר מצמצם ומדקדק בשני שכירותו. הוא לא יישאר עוד יומיים בבקשיש. נגמרו ימי השכירות, על הרגע הוא עוזב, נכון? גם פועל, לא נשאר עוד שעתיים בעבודה. אני שכיר, הסתיימה העבודה, לוקח, דופק כרטיס והולך הביתה. אומר השם יביא לכם את זה כשני שכיר. כמו שהשכיר הזמן שלו מאוד מאוד מצומצם, ככה השם לא יעשה את הגזירה לאורך זמן, אלא יצמצם אותה ויביא את כולה בבת אחת, שלוש שנים כנגד אותם שלוש שנים שאתם הייתם מצרים לישראל, כן יפרע השם מן האויבים והאומות, אמן ואמן.