00:00 ספר ישעיהו פרק ט"ו. משא מואב. כי בליל שודד ער מואב נדמה, כי בליל שודד קיר מואב נדמה. המשא, בעצם החיזיון, הנבואה שכעת הנביא ישעיהו יאמר על מואב היא נבואה שבאה לבטא את הנפילה, את המשבר שיעבור על מואב. ועכשיו הוא יבטא בפנינו את השבר העצום שיהיה, רפיון הידיים, את המפלה שתהיה בעקבות שאשור יבוא ויכבוש את מואב. וזה יהיה על מה שמואב הֵצֵרו להם לעם ישראל, העונש שלהם יהיה המפלה האישית שלהם. ומה הם הֵצֵרו לנו, זה גם כן נראה בהמשך.
משא מואב. הוא בא לתאר כביכול שלקחו ושדדו ממנה שתי ערים גדולות, ער וקיר. ער וקיר הם ערים המופיעות גם בתנ"ך במקומות אחרים. והם עדיין לא הרגישו. אחרי זה כבשו מהם עוד מקומות גדולים, נבו ומידבא, שהם עומדים באמצע המדינה, שזה כבר אי אפשר שלא לחוש, זה לא עיר ספר. וגם אז אומנם הם הרגישו, הם כבר התחילו לחוש, אבל שלא תחשוב שהם יצאו להילחם, אלא יצאו לבכות. זה מראה את עוצם החולשה שמואב יהיו בה. ורק אחרי שכבשו מהם חלק גדול מהמדינה, החריבו את חשבון ואלעלה, שאלה הערים המשובחות ביותר של מואב, אז הם התעוררו למלחמה, אבל זה כבר היה מאוחר מדי. זה בעצם הרעיון שיבוא לידי ביטוי בפסוקים הקרובים, בפסוקים הסמוכים אלינו, ואנחנו נתחיל להסביר.
הוא אומר: כי בליל שודד ער. הכוונה בלילה שנשדד ער, העיר הזאת הייתה העיר הראשונה שבעצם יכבשו ממואב, זה העיר הפריזים ממדינת מואב שהיא נמצאת על הספר. מה קרה למואב? מואב נדמה. נדמה הכוונה דמם, שתק, לא עשה שום דבר. גם בליל שודד קיר, דהיינו אחרי ששדדו מהם ולקחו להם עיר נוספת שהייתה עיר בצורה ומוקפת חומה גם היא בגבול מואב, גם שמה הוא לא שם את ליבו, רק מואב נדמה, היה דומם, שקט, לא הגיב. הרד"ק מסביר נדמה מלשון נכרת, כמו כן נדמו, יש רואים שיש ביטוי שמופיע בעוד מקומות.
עלה הבית ודיבון הבמות לבכי, על נבו ועל מידבא מואב ייליל, בכל ראשיו קורחה, כל זקן גרועה. עלה מואב על הבית, על הבתים, ודיבון, שזה עיר במואב, גם היא עלתה על הבמות. הבמות הכוונה מקומות גבוהים. אבל שלא תחשוב שהם עלו לשמה כדי שהם יוכלו לכוון יותר טוב את החיצים, כדי שהם יוכלו להילחם. אומר לא תחשוב כך כלל, הם לא באו בכלל להילחם, אלא למה עלה מואב על הבית ודיבון על הבמות? לבכי! על נבו ועל מידבא. יצאו כדי לבכות על זה שנבו ומידבא נכבשו. ועל כך מואב ייליל, הם הרגישו באיזה צרה גדולה הם נמצאים. ובמקום שיצאו להילחם, כדרך דרכם של אנשי חיל, הם עלו לבכות כמו אנשים מיואשים, כמו אנשים שבורים.
ולא זו בלבד שהם בכו בצינעה, שזה כבר מראה את המשבר, אלא הוא אומר לך: בכל ראשיו קורחה. כמו אדם שמתאבל. על מי מתאבלים? על משהו שאין אפשרות להחזיר, על מת. אומר, הם מתאבלים כמישהו שכבר התייאשו לגמרי מההצלחה, כמשהו שאין לו רפואה. וזה בכל ראשיו קורחה, היו עושים קורחה הרי למת, והם לגודל צרתם קרחו ראשם כדי להראות אין לנו ישועה מהכיבוש שכבשים אותנו אשור. וגם, אומר לך לא זו בלבד, אלא כל זקן גרועה. הזקן זה היה דבר יותר נכבד אצלם, והם לא היו מורטים את שערות הזקן אלא אם כן הגיעו למצב של ייאוש מוחלט. זה שלב נוסף, לא רק שבכל ראשיו קורחה, אלא גם כל זקן גרועה, הכוונה חתכו את זקנם, מרטו את שערות זקנם כדי לבטא בזה את גודל ייאושם. יש גורסים כל זקן גדועה, ובעצם היינו הך. אם נגיד גרועה מלשון לגרוע, ואם נגיד גדועה מלשון לגדוע, אותו עיקרון, שזה אומר שמרטו שערות זקנם.
בחוצותיו חגרו שק, על גגותיה וברחובותיה כולה ייליל יורד בבכי. שלא תחשוב שהבכי היה בחדרים הפנימיים, אלא הוא אומר לך גם בחוצות יצאו אנשים לבכות, העוברים והשבים חגרו שק. וגם על גגותיה, שזה מקום גלוי, זה מקום גבוה. וגם ברחובותיה, רחובות זה המקום של השוק, מקום ששמה רבים נאספים. אומר גם שם כולה ייליל. זאת אומרת, כאשר המצב הוא לא טוב אנחנו בוכים, אבל היכן? בחדרים. כאשר המצב הוא משבר גמור, אז כבר לא מתביישים לבכות ברחובות, מכיוון שכולם מבינים את גודל השבר, זה מראה על עוד ירידה, שכולם יצאו כבר לרחובות ובכו, יצאו לרחובות וחגרו שק, הם לא מסתירים את אבלם, זאת אומרת זה משבר נורא.
והייתה יללה כזאת גדולה עד שכולה ייליל יורד בבכי. הכוונה כולם, ללא יוצא מן הכלל, יהיו יורדים ונשברים מרוב הבכי. יורד, המלבי"ם מסביר שזה כמו אריד בשיחי, זה כמו מה שכתוב וירדתי על ההרים שביקשה בת יפתח מאביה, הכוונה אני אלך ואשפיל עצמי מרוב דיכאון וצער לבכות על נעוריי כאשר יפתח לקח את בתו וריחק אותה. אז גם פה, יורד לא הכוונה רק סתם ירידה, אלא ירידה שמבטאת השפלה, שמבטאת דיכאון, יורד בבכי. וכל זה לא הביא אותם כדי לעורר אצלם את היצר למלחמה, להגנה עצמית, לתקוף את האויב, אלא מה הנשק שלהם? הדמעות.
המלבי"ם עומד על זה, מה ההבדל בין בחוצותיו לבין ברחובותיה? אומר המלבי"ם, בלשון הקודש חוץ זה אחורי הבתים. יש את הבית, לכל אחד פעם היה חצר, זה היה נקרא חוץ. וחוץ מזה יש רחוב, רחוב זה מה שהיום לפני הבית, המקום ששם נמצאים הרבים, מקום השוק, מקום ששמה המקום רחב, ששמה אנשים מתאספים. וזה מה שהוא אומר, תראה כתוב צאנינו מאליפות בחוצותינו. היכן צאנינו נמצאות? מאחורי הבית, בחוצותינו. אין פרץ ואין יוצאת ואין צווחה ברחובותינו. הכוונה היא ברחובות, שהם המקומות הגדולים. כי בדרך כלל הצווחה דרכה להיות ברחובות. או כמו שכתוב להכרית עולל מחוץ, בחורים מרחובות. עולל דרכו לא שולחים את התינוק בן שנה לרחוב, אלא איפה? חוץ, מאחורי הבית, לחצר. אבל בחורים מרחובות, הבחורים כבר יוצאים לרחוב.
פסוק ד. ותזעק חשבון ואלעלה, עד יהץ נשמע קולם, על כן חלוצי מואב יריעו, נפשו ירעה לו. אחרי שגם חשבון וגם אלעלה התחילו לזעוק כי גם אליהם הגיע האויב, והם היו הרי תפארת גאון מואב והדרה, אומר המלבי"ם, הערים שבהם התפאר מואב, כמו הערים המרכזיות. והייתה להם זעקה כל כך גדולה אשר עד יהץ נשמע קולם. החורבן הגיע עד יהץ שגם היא נכבשה. רק אז חלוצי מואב יריעו. אלו שנחלצים למלחמה, חלוצי מואב יריעו, קול תרועה לקרוא להמון לבוא להילחם. אבל הוא אומר זה כבר מעט מדי ומאוחר מדי. נפשו ירעה לו. הכוונה זה היה תרועת שבר על נפשם, כביכול נפשם ניבאה להם שיהיה להם שבר ואבדון. יריעו פה זה מלשון תרועם בשבט ברזל, יהיה להם מפלה, זה כבר לא בשלב שעוד ניתן להילחם.
ליבי למואב יזעק, בריחיה עד צוער עגלת שלישיה, כי מעלה הלוחית בבכי יעלה בו, כי דרך חורוניים זעקת שבר יעוערו. ליבי למואב יזעק. המלבי"ם מסביר שכביכול החוזה, הנביא, דרכו היה הרבה פעמים לדבר בדרך משל ומליצה. ופה הוא כביכול בא לבטא במשל ומליצה, כביכול הלב שלי רואה את אחרית הדבר, והלב שלי כעת יוצא בהצעות והמלצות למואב. ומה הלב שלי אומר? אני מזהיר אתכם, אל תלכו להילחם! אני רואה חלוצי מואב, אנשים נחלצים לקרב, אבל ליבי למואב יזעק, מהפנימיות שלי, הלב שלי יש לו מסר למואב. והמסר אומר אל תלכו להילחם, לא תצליחו בקרב. מה העצה? כי בריחיה עד צוער עגלת שלישיה. אני ממליץ לאלה שבורחים ממואב, מי הם? עגלת שלישיה. עגלת זה מלשון מעגל. שלישיה הם הלוחמים. כמו ושלישים על כולו. שלישים זה אנשי הקרב. כמו השליש אשר עמד בשער. עגלת זה מלשון המעגל של הקרב. מי היה במעגל? לא הגולם, נו? שאול שוכב במעגל! לא זוכרים? כאשר דוד בא לקח צפחת המים, הייתה חנית מעוכה ליד ראשו, מי שכב במעגל? שאול. מה זה היה המעגל? כאשר היו יוצאים לקרב אז היו עושים מעגל, שהמעגל הזה היה אמור, כל אחד להיות עם הראש מפנים כלפי חוץ כדי להבטיח שלא יוכלו לחדור פנימה. זה היה נקרא מעגל של הלוחמים. אז והם עגלת שלישיה. עגלת שלישיה הכוונה היא המעגל של השלישים והגיבורים, לא די שהם לא ילחמו, אלא בריחיה עד צוער. הם יימלטו ויברחו עד צוער. מי? העגלת שלישיה, אלה שהיו במעגל ואמורים להיות השלישים, אמורים להיות הלוחמים. כי כאשר הם ילחמו אני מודיע להם כי מעלה הלוחית, מעלה הלוחית הכוונה הר ששמו מעלה הלוחית, בבכי יבוא בו. הגיבור שיברח מהמלחמה, זה שייפלט ויינצל מהמלחמה, הגיבור שלהם כשהוא יעלה במעלה ההר הוא יעלה הלוך ילך ובכה. זאת אומרת עתידה להיות מפלה, עתידה להיות תבוסה. מדוע? משום שדרך חורוניים זעקת שבר יעוערו. דרך חורוניים זה היה הבקעה שלפני ההר, שם היה שדה המערכה. אומר כי שם זעקת שבר יעוערו. הכוונה הם יעירו בזעקת שבר, הם יפלו לפני אויביהם. ואז מה שיקרה זה שהגיבורים, מה תהיה גבורתם? שהם יברחו בבכי. הגיבורים מעלה הלוחית בבכי יעלה בו. אז ליבי מנבא להם כזאת מפלה, ולכן אני אומר חבל לכם מואב כלל לצאת לקרב, זה קרב שאתם תצאו בו מפסידים. ולכן אני ממליץ לכם שלא ללכת ולמסור נפשכם על משהו שלא יצא ממנו מאומה.
כי מי נמרים משמות יהיו, כי יבש חציר, כלה דשא, ירק לא היה. המלבי"ם מסביר, העושר של מואב, הרכוש של מואב היה על ידי המסחר. מדוע? מפני שלמואב היה נמל שהיה על מי נמרים. נמרים זה שם המקום. בנהר הזה היו מביאים האוניות את הסחורה למדינה, והיו גם כן ייצוא וייבוא, היו מייבאים סחורות והיו מייצאים גם כן סחורות. אז אומר המלבי"ם, הסחורה, המסחר הוא על שתי דרכים, עד היום. א', מה שמוכרים את מה שמיותר. לדוגמה, אספו תבואה, אז יש לנו תבואה מיותרת, מה עושים איתה? לא היה להם הרבה אמצעי שימור, אז הם היו מייצאים. כל מה שהיה מיותר היו מייצאים. דבר שני, כשיש דברים שאין לנו פה במדינה, סוגים של גידולים שאין לנו כאן במדינה, אז את זה מייבאים. אז עכשיו הוא בא ואומר, מי נמרים, זה הנהר שהיה משמש אותם לייצוא וייבוא, הנהר הזה יהפוך להיות משמות יהיו. דהיינו יהיה חורב, יבש, יהיה משמות מלשון שממה. כי יהיה מצב כזה שיהיה חום, יעצרו הגשמים, עד כדי כך שיבש חציר, עד כדי כך שכלה דשא, עד כדי כך שירק לא היה.
המלבי"ם מסביר מה ההבדל בין חציר, דשא, ירק. אומר המלבי"ם, חציר כולל כל מיני ירקות הצומחים מאליהם, ורובם למאכל בהמה. החציר הדרך שלו שהוא גדל בלי מים, הוא גדל במקום יבש, אבל הוא עם כל זה מתייבש לפני כל העשבים. הדשא, אומר המלבי"ם, זה כל התלבשות הארץ במיני עשבים שונים, כך רש"י מסביר בבראשית על העניין הזה, על מה שמוזכר שמה דשא, ירק דשא. שמה הדשא הוא מתקיים יותר זמן רב והוא בעצם כל הירוק שיש על גבי הארץ. ירק זה כל הירקות למיניהם שיש להם זמן רב לחלוחית. כל הירקות למיניהם הם מלאים במים, אז הלחלוחית שלהם נשארת לזמן רב. ולכן הוא אומר תשים לב שהוא הולך פה על פי הסדר. יבש חציר, אמרנו החציר קלה ראשון, הוא הראשון שמתייבש. לאחר מכן כלה דשא, הדשא זה מיני העשבים שהם מתקיימים יותר, גם הוא כלה. ובשלב השלישי ירק לא היה, גם ירקות שהם בדרך כלל עם לחלוחית רבה יותר ומתקיימים זמן רב יותר, גם הם לא נותרו.
על כן יתרה עשה ופקודתם על נחל הערבים ישאום. על כן, על ידי שחרב הנהר, ועל ידי שהאוניות כבר לא יוכלו להגיע כדי לסחור שם עם מואב, לכן יתרה עשה. הכוונה הדברים שגדלו במדינה, יתרה, מה אמרנו? את מה אנחנו מייצאים? את מה שמיותר אצלנו, מה שגדל יותר מדי ואין לנו מה לעשות איתו. על כן יתרה עשה, הכוונה מה שנעשה כיתר, מה שגדל יותר מדי, את זה היו שולחים באוניות. ופקודתם, פקודתם הכוונה היא מלשון נפקד. מה זה נפקד? נחסר, נכון? הוא נפקד מכאן, הכוונה היא נחסר מכאן. ופקודתם זה הייבוא, כי הרי מה אמרנו, מה אנחנו מייבאים? מה שחסר לנו, מה שאין פה במדינה מייבאים ממקום אחר. אז הן היתרה שהיינו אמורים לייצא, הן הפקודה, מה שנפקד שהיינו אמורים לייבא, אומר כל זה הרי השתמשנו במי נמרים, בנחל הזה שהוא התייבש. אבל מעכשיו על נחל הערבים ישאום. מעכשיו ישאו את זה על נחל מצרים. כי מלך אשור כבש אותם, הוא הוליך אותם דרך נחל מצרים, שמשמה דרך נחל מצרים היו הולכים ממואב לאשור. וכביכול הוא בא ואומר להם, בואו תראו, אתם הייתם מדינה של סוחרים, ייבוא, ייצוא, המסחר שלכם ישבות. ולא זו בלבד, אלא כל הרכוש שלכם ילך בשבי דרך נחל הערבים אל ארץ האויב. שהנה במקום שאתה תעשה מסחר דרך הנחל שלך, ישמש אותך הנחל האויב כדי להגלות אותך וליטול את כל ממונך.
רש"י מסביר, על כן יתרה עשה, והוא בעצם גם שופך לנו אור כאן על הסיבה שיש נבואה כזאת קשה כלפי מואב. אומר רש"י, על כן יתרה עשה, על אשר יתרה עשה תבוא עליו הפורענות הזה. מה, מה הוא עשה מואב? שהיו כפויי טובה. שהרי בכמה מקומות עמד אברהם ללוט בצתו מחרן, ובלכתו למצרים, ובזכותו שולח מתוך ההפכה, ונלחם עליו עם אמרפל. מי הציל את לוט מסדום? מי הלך כדי לרדוף כאשר נשבה בן אחיו? יצא מחרן, השם לא ציווה אותו לקחת את לוט ובכל אופן לקח את לוט. לכל אורך הדרך אברהם אבינו עזר ללוט אביהם. שאנחנו מדברים על מואב, מואב זה הנכד של לוט. והיה להם לגמול טובה לזרעו, והם היו מונים אותם. מונים, מה הפירוש? מענין, מצערים. שהגויים מונין את ישראל. מה המצווה הזו ומה טעם יש בה? מונין הכוונה מצערים. והם היו מונים אותם. וכשהגלה סנחריב לראובני ולגדי, והיו ישראל בוכים ומתאוננים, והיו אומרים להם על מה אתם מתאוננים? והלא לבית אביכם אתם הולכים! שומעים איזה ציניות? כשעם ישראל היו בגלות, סנחריב מגלה את הראובני והגדי, עם ישראל בוכים. מה אתם צריכים לבכות? לאן לוקחים אתכם? לחרן! טיול לחרן! חוזרים, אתם חוזרים לנעורים, אתה הולך לבית של אבא, לא נורא, מה, מה קרה? מה? הרי אברהם יצא מחרן, אברהם אביכם לא מעבר הנהר בא? וזה שנאמר שמעתי חרפת מואב וגידופי בני עמון, כי זה נקרא חרפות וגידופים, אנשים שגולים, ככה אתה יוצא ומלגלג עליהם. ועוד, לא זו בלבד, תראו מה עוד עשו מואב, שסייעו את סנחריב שלוש שנים שצר על שומרון. שנאמר בשלוש שנים כשני שכיר ונקלה כל כבוד מואב. ופקודתם עליהם, מה יהיה עונשם? זאת תהיה, נחל הערבים ישאום. האויבים יגלו אותם אל ארץ בבל. ארץ בבל הוא נחל הערבים. איזה לשון זה ערבים? על ערבים בתוכה תלינו כינורותינו. היו יהודים? למה צריך ערבים? ערבות, נכון? על ערבים בתוכה הכוונה על ערבות. יגלו אתכם לנחל הערבים, למקום ששמה יש את הערבות, אל ארץ בבל. ואז שמה תשלמו את המחיר וכפי שלגלגתם אתם על עם ישראל, כך בסופו של דבר כן יעשה לכם.
פסוק ח. כי הקיפה הזעקה את גבול מואב, עד אגליים יללתה, ובאר אילים יללתה. אחרי שהוא מתאר את השממה שתהיה בתוך המדינה, הוא אומר תדע לך, זה יקיף את הכל, גם את גבול מואב. שכאשר הם יצאו מהארץ שלהם תשיג אותם חרב האויב שירדפו אותם. וגם עד אגליים יללתה. אגליים זה חוץ מגבול מואב. וגם עד באר אילים, שזה יותר רחוק ממואב, עד שמה הקיפה יללתה. הכוונה היא גם כשהם התרחקו ממקומם, הדרך היא שכאשר בן אדם נמצא במפלה, נמצא בשבר, אז מה שנקרא לא נודחים אבן אחר הנופל. אבל פה הוא אומר יהיה להם מפלה על מפלה, לא זו בלבד שהם יוגלו מארצם, הבכי והרדיפה שירדפו אותם, שיגרמו לבכי, ימשיך גם אחרי גבול מואב. הם לא ינוחו מהאויבים שלהם גם כשהם יתרחקו מגבולם. המלבי"ם מסביר שהזעקה פה כביכול מתארים אותה כעצם מופשט. זה מה שנקרא היום האנשה. כביכול לוקחים דבר מופשט ונותנים לו קול. כי אומרים תלך הזעקה ותעבור מעיר לעיר. מה זה תלך? הזעקה יש לה רגליים? הזעקה עוברת? אלא זה כעין האנשה. כביכול אני נותן לדבר מופשט שזה קול זעקה, אני נותן לו כביכול ציור של דמות, ומאפיין אותו כמישהו שהולך וצועק ועובר ממקום למקום. כך גם כן כאן, הוא אומר כי הקיפה הזעקה את גבול מואב, הזעקה תלך ותקיף את גבול מואב, והיא תלך ותיילל, והיא תגיע עד באר אילים וגם שם תיילל. כביכול הזעקה נתן לה דמות שהזעקה היא זאת ההולכת ממקום למקום.
כי מי דימון מלאו דם, כי אשית על דימון נוספות, לפליטת מואב אריה ולשארית אדמה. כי מי דימון, היה רחוק יותר ממואב, מי דימון הכוונה נחל, שמה מלאו דם. מהרוגי מואב כל הנהר יתמלא דם. מובא בתיקוני הזוהר שבמלחמת גוג ומגוג הים יהפוך להיות אדום, לא הים האדום, הים שלנו יהפוך להיות אדום מהדם, מהדם של הגופות של גוג ומגוג. כן? אז זה מה שהוא כבר אומר, מי דימון, פה מדבר על נחל, שמה מלאו דם, מרוב הדם של הרוגי מואב. כי אשית על דימון נוספות. מכיוון שאני אביא על דימון מחנות נוספות, צוררים נוספים שיבואו להילחם כנגד אלה שברחו. ואז גם אלה שברחו שחשבו שהייתה להם נפשם לשלל, יבואו נוספות, יבואו עוד חילות נוספות שיכו גם אותם שם, גם את הנמלטים. לפליטת מואב אריה. וגם לאלה שייפלטו מהחילות הנוספות, ויצליחו להציל עצמם, הם יתחבאו ביערים, אני אביא עליהם אריה, חיות רעות שיש ביער שהם יכלו אותם. ולשארית אדמה. ולמעט שנשארו, אלה שהתחבאו במדינה, אלה שלא ניזוקו לא מהנוספות ולא מהאריה כי הם נותרו עוד במדינה, הוא אומר אני אשית עליהם אדמה. הכוונה אדמת מואב שתהיה אדמה חרבה כמו שהסברנו שכל הירק והצמחים הכל כבר נשבת ממנה, האדמה הזאת תמית את היושבים שם ברעב ובמחלות ובעצם לא יישאר מהם מאומה. וכל זה מנבואת השם, כל זה דברי השם.
עכשיו מה ההבדל בין פליטת מואב לבין שארית מואב? אומר המלבי"ם, פליטה זה על ידי בריחה. כשבורחים הוא נפלט מן המחנה. כן? פליט, ויבוא הפליט וברח משדה הקרב, זה הפליט. לעומת זאת שארית, הוא נשאר במקום. הגלו, אז יש את השארית. מה זה השארית? אלה שנותרו ולא הגלו אותם, הם נקראים שארית. ובדרך כלל המלבי"ם מסביר ששארית בא לבטא את המעלה הנמוכה שיש לו. שהוא בגדר שיריים. כך חז"ל בכמה מקומות דורשים. שארית פירושו הלא חשוב, הבלתי בעל ערך, הוא בגדר שיריים. אז הוא אומר גם אלה שיהיו שארית, הכוונה שהם יהיו השיריים של השיריים שעוד נשארו במואב, האדמה שם, המציאות שם של המקום והבצורת שתהיה, זה מה שיהרוג אותם.