מה זה "ואתה השלכת מקברך כנצר נתעב"? חז"ל אומרים שנבוכדנצר, מי שירצה יוכל לשמוע את זה בשיעורים שלנו לספר דניאל, הפך להיות חיה למשך שבע שנים. ובמשך אותם שבע שנים שהוא היה ממש כחית השדה, גדלו ציפורניו ושערו כנשרים, נורא נוראות. ואז באותה תקופה הבן שלו, אויל מרודך, תפס את המלוכה ומלך במשך שבע שנים. אחרי שבע שנים נגמר העונש של נבוכדנצר והוא חזר למלכותו, ואז הוא מופתע לגלות שיש מישהו שיושב לו על הכיסא. מה הוא עשה? לקח את הבן שלו, זרק אותו לכלא. לאחר מכן, אחרי שחלפו כמה שנים, ונבוכדנצר מת. שוב פעם יצא אויל מרודך מן הכלא, והפעם רצו להמליך אותו, אבל הוא כבר מסרב. הוא אמר להם, אני לא לוקח סיכונים. לך תדע, גם הפעם הקודמת חשבנו אבא מת, אבא זה, פתאום חזר. לך תדע, זה לא בטוח, זה יכול לחזור פתאום, אני לא לוקח סיכונים. אמרו לו, טוב, מה אתה רוצה? הוא אמר להם, תוציאו אותו מהקבר, תגררו את העצמות שלו, רק אז אני אהיה בטוח שבאמת זה הפעם מת טוטאלית, סופית, הוא לא מתכוון לחזור. וכך באמת היה, הוציאוהו מקברו וגררו את עצמותיו. זה "ואתה השלכת מקברך כנצר נתעב". הביזיון הזה שהוא עבר, על זה כאן מתבטא הנביא.
אומר המלבי"ם, "ואתה", הנבואה הזאת אומר המלבי"ם נהפכה בשני דברים להיות לו לבוז ולקלון. א', "קברך כנצר נתעב". מה זה נצר? אומר המלבי"ם, יש קבר, יש נצר. קבר זה לאדם, נצר זה לבהמה. גם בזמנם היו קוברים בהמות, אומנם לא היה בית קברות מיוחד לבהמות, אבל על כל פנים היו קוברים את הבהמות. קבר הבהמות נקרא נצר. יש לזה פסוקים נוספים, כמו שכתוב "היושבים בקברים ובנצורים ילינו", כן, בקברים של בני אדם ובנצורים הכוונה היא מקום קברי הבהמות. אז הוא אומר, אותך לך לא נתנו לשכב אלא א', "קברך כמו נצר נתעב", מקום ששמה משליכים בהמות, לא בארמון, לא נקברת בארמון המלוכה כמו שקברו את המלכים. דבר שני, גם שמה לא נתנו לך מנוחה, אלא משמה הושלכת לחוץ בביזיון גדול.
ואז הלבישו אותך "לבוש הרוגים מטעני חרב". הרי הלבישו אותך בלבוש של לבושים בו אנשים הרוגים שנהרגו על ידי אנשים טועני חרב. טועני חרב הכוונה נושאי חרב. למה? "יורדי אל אבני בור כפגר מובס". הכוונה היא, הם ציירו על הלבוש שלך הרוגים שדקורים בחרב, כדי שבזה יזכירו את רוב הרצח שעשית. רצו בזה לבטא כמה אתה היית מושחת, כמה הרגת ורצחת ברוב האכזריות שלך, לכן הלבישו אותך אז בלבוש הרוגים שנהרגו על ידי טועני חרב, זה מה שכביכול ציירו על לבושך. וזה גם כן כלול במה שחז"ל אומרים שגררו אותו מהקבר וסחבו אותו בביזיון.
עכשיו הוא מבאר למה אני מדמה אותך לכבוד המלכים, אומר תראה, לא היה דומה הכבוד שלך לכבוד המלכים, כי הלא גם "יורדי אבני בור כפגר מובס", הפגרים שמשליכים אותם ערומים בלי תכריכים אל הבור, כפגר שהוא מובס, מובס זה מלשון לבוסס, לרמוס, כפגר מובס שלא מתעסקים בו, גם אם יורדי הבור האלה "לא תחד איתם בקבורה, כי ארצך שחת, עמך הרגת, לא יקרא לעולם זרע מרעים". אתה לא ראוי להיות להתאחד איתם, הכוונה להיות בדומה להם בקבורה כמו שאר יורדי בור, אתה לא ראוי בכלל להיקבר, אלא הבשר שלך ראוי שיימסר לכלבים. מדוע? "כי ארצך שחת". מי יכבד אותך אחרי פטירתך אם אתה את ארצך שחת? ולא זו בלבד, אלא "עמך הרגת". וזה הנורא מכל. כל מלך לפחות את העם שלו שומר, לפחות על העם שלו מגן, אבל אתה לא זו בלבד שלא שמרת והגנת עליהם, אלא עוד "את עמך הרגת". כנראה שזה כמו אצל עמי ערב שיש כל מיני טיהורים אתניים ומנסים להגן על הממשלה שלהם בכוח והם כן, כמו קדאפי, אסד, "את עמך הרגת". "לא יקרא לעולם זרע מרעים". לכן הוא אומר, ראוי שלא זו בלבד שכולם יכעסו וישפכו את חמתם עליך אחרי מותך, אלא ראוי גם כן ש"לא יקרא לעולם זרע מרעים", דהיינו גם הזרע שלך, הבנים שלך, לא יקראו על כיסא המשרה לעולם. פירוש הדבר, לא יהיה להם מלכות תמידית, אלא המלכות שלהם עתידה להיפסק, מכיוון שאתה היית כזה רשע, זה העונש המגיע לך.
וכעת, אומר המלבי"ם, תוך כדי הדברים הללו שהנביא אומר על נבוכדנצר, הנביא מתרגש מתוך הדברים והוא בא ואומר, זה לא מספיק, העונש הזה לא מספיק. הרי הראוי הוא "הכינו לבניו מטבח בעוון אבותם, בל יקומו וירשו ארץ ומלאו פני תבל ערים". הוא אומר הרי ראוי יותר שלבניו לא רק שלא תהיה מלוכה, אלא ש"הכינו לבניו מטבח", דהיינו מקום של טביחה, שיהרגו את בניו. מדוע? מכיוון ש-א', זה מגיע להם ב"עוון אבותם", כי הרי אבותם החריבו את תבל, החריבו ערים, החריבו ארצות. דבר נוסף, הרי אם הם ימשיכו, הבנים, בדרך של אבותם, אז גם הם ימשיכו בחורבן. אז אם כן צריך לשמור "בל יקומו", שגם אלה הבנים לא יקומו אחרי אבותם וימשיכו בדרכו של נבוכדנצר. "וירשו ארץ", הם עוד פעם יתגברו ויחפשו איך לכבוש את כל העולם שוב. כי הרי הם יגידו, אבא שלנו כבר כבש את העולם, אז העולם עכשיו בשבילנו רק ירושה. מה יותר חזק? משהו שאני הולך לקחת פעם ראשונה או משהו שאני הולך לרשת? לרשת הרבה יותר חזק, זה הגיע לי מאבא שלי. אז זה מה שהוא אומר, יגיע מצב כזה שאם אנחנו נשאיר את הבנים שלו אחריו, הם גם הם ירצו לכבוש את כל העולם ויגידו עכשיו זה כבר "ירשו ארץ", זה כבר ירושה בשבילנו כי כבר אבא שלנו משל בעבר על כל העולם. ולכן הוא אומר "הכינו לבניו מטבח", ראוי הוא אם כן להכין לבניו מקום טביחה. למה? למען "ימלאו פני תבל ערים", כדי שעל ידי זה תתמלא פני תבל ערים מיושבות. כי אם הבנים ימשיכו בדרכי אבותם, אז הוא ילך ויהרוס את פני תבל, לא ייתן שתמלא תבל ערים. אדרבה, כדי שתמלא תבל ערים ולא יהרסו אותם, אז ראוי להכין לבני נבוכדנצר מטבח.
יש עוד הסבר מה זה "ומלאו פני תבל ערים". רש"י מביא, ערים זה מלשון אריך. כתוב שמה ששמואל אמר לשאול שהיה "השם עריך". מה זה עריך? שונאך. כך גם כן התרגום מתרגם, "ערים - בעלי דבבין". הכוונה היא שאם הם ימשיכו וירשו ארץ, אם בניו של נבוכדנצר ירשו את הארץ, יתמלאו שונאים פני תבל. דהיינו, על ידי זה הוא יגרום למלחמות ומאבקים בכל העולם כולו. ולכן טוב יותר "הכינו לבניו מטבח בעוון אבותם", כדי ש-א' ישלמו את המחיר, דבר שני כדי שלא ימשיכו בדרכיהם של אבותם ולא ימשיכו לגרום נזק.
"וקמתי עליהם נאום השם צבאות והכרתי לבבל שם ושאר ונין ונכד נאום השם". אומר השם, "וקמתי עליהם", הכוונה אני בעצמי אקום עליהם. לא זו בלבד שאני אכרית את בית נבוכדנצר, אלא גם אני אכרית לבבל שם ושאר ונין ונכד. שם ושאר הכוונה אני אכרית את המלוכה בכללה, ולא רק את המלוכה אלא גם כן "ושמתיה למורש קיפוד ואגמי מים וטאטאתיה במטאטא השמד נאום השם צבאות".
לפני כן נסביר מה זה שם ושאר ונין ונכד. קודם כל מה זה נין ונכד? שם ושאר הבנו, לא תהיה המשך לממלכה, לא תישאר הממלכה. אבל מה זה נין ונכד? אז בזה ישנם שני פירושים. על פי התרגום יונתן, נין זה בן. נכד זה כמו שנקרא היום נכד, זה בן הבן. זה על פי רש"י. זה נין ונכד, כמו שכתוב "אם תשקור לי ולניני ולנכדי", לי ולבני ולבן בני. כך זה לפי דעת המלבי"ם. אבל לפי דעת רש"י וגם לפי דעת הרד"ק, נין זה הבן, והנכד זה מה שנקרא היום נכד. "ושמתיה למורש קיפוד". הנביא מנבא כעת על בבל באופן כללי והוא אומר היא תהיה למורש קיפוד. מה פירוש למורש קיפוד? ירשוה קיפוד. מה זה קיפוד? אומר הרד"ק, קיפוד הוא הנקרא בערבי כנפד. מכיר את המילה הזאת? כנפד או כנפד. זאת אומרת זה הנקרא קיפוד. ובלעז טרטוג. כנפוד. מה זה טרטוג בלעז? נראה לי זה טרטל אולי, צב? יכול להיות. אבל פה הוא אומר היא נמצאת תמיד במקום המים. מזה אני מבין שמתכוון לצפרדע. כאילו מדבר על משהו שנמצא תמיד במקום המים. איך שלא יהיה, יש מסבירים שהקיפוד זה כמו הקיפוד של היום. צב, נכון, יש צב של מים, נכון. עוף, נכון, יש עוף שנקרא קיפוד והוא נכלל במה שכתוב "קאת וקיפוד", כי שמה מדברים על עופות. יש כאלה שרוצים להגיד שקיפוד הוא ממיני השרצים, יש רוצים להגיד שיש גם מיני השרצים ויש גם ממיני העופות.
"למורש קיפוד ואגמי מים וטאטאתיה במטאטא השמד". פעם אמרתי למישהו שמטאטא כתוב בנביא, הוא לא האמין לי. אמרתי לו זה מילה שכתובה בתנ"ך, הוא לא האמין לי. הנה, הגענו למילה הזאת. מה זה "וטאטאתיה"? אז אל תתפלאו, כי באמת הגמרא אומרת שגם רבנן לא הוו ידעי מאי "וטאטאתיה". לא הבינו את המילה הזאת, מה זה לטאטא, מאי "וטאטאתיה"? עד ששמעו את אמתו של רבי, שאותה אמה אמרה לאותה אישה, "שקלי טאטיתך וטאטי ביתא". היא אמרה לה, קחי את המטאטא ותטאטאי את הבית. ומזה הבינה שמטאטא ולטאטא זה מה שהיום אנחנו קוראים בפועל לטאטא. אז הוא אומר, אני אטאטא אותה במטאטא השמד, כמו שהמטאטא כביכול מוציא הכל, לא משאיר כלום. "נאום השם צבאות". תישאר ותהיה שממה לעולם. וזה כבר הראינו בפרק הקודם, הראינו איך הנבואה הזאת שבבל תהיה שממה לעולם נשאר קיים עד היום, ועל חורבות בבל לא בנו מאז נבוכדנצר ועד היום, נשארה שממה כדבר השם.
"נשבע השם צבאות לאמור אם לא כאשר דימיתי כן היתה וכאשר יעצתי היא תקום". נשבע השם צבאות "אם לא כאשר דימיתי כן היתה", כמו שדימיתי כך יהיה, "וכאשר יעצתי כך יקום". פה המלבי"ם נכנס לבאר לנו בלשון הקודש, אומר המלבי"ם מה ההבדל בין מחשבה לבין עצה? אומר המלבי"ם, העצה אצל הקדוש ברוך הוא זה התכלית. התכלית הכוונה היא שורה תחתונה, מה אתה רוצה להגיע. ניתן דוגמה. אם אני רוצה לדוגמה לכבוש את מצרים, לזה אני אקרא עצה. מה אני אקרא מחשבה? את הטקטיקה שבה אני אעשה את זה. התוכנית, איך להוציא לפועל את התכלית שלה אני שואף, שזה לדוגמה כיבוש מצרים. איזה צבא ובאיזה דרך אני אעשה, אם דרך חיל האוויר או דרך חיל הים או חיל רגלים או חיל תותחנים וכן הלאה על זה הדרך. כל זה נקרא בגדר מחשבה. המחשבה זה בעצם הדרך איך להגיע אל התכלית. מה התכלית? כיבוש מצרים. מהי המחשבה? זה נקרא עצה. העצה, מה אנחנו רוצים. ולעומת זאת המחשבה זה איך אנחנו מגיעים, איך אנחנו משיגים את העצה הזאת. המחשבות זה האמצעים כדי להגיע אל התכלית. ואומר המלבי"ם, רואים את זה במקומות נוספים, "מחשבות בעצה תיכון". דהיינו, על ידי המחשבות אני מעוניין להוציא את העצה, כן, שזה מה שאמרנו זה התכלית, אל הפועל.
עכשיו, האדם לא יכול לקבוע את התכלית האמיתית. זה נחרץ מאת השם. מה יהיה בסוף? זה נחרץ מאת השם. מה שהאדם רק עושה, הוא רק חושב מחשבות, מתכנן, אני אעשה ככה ואני אפעל ככה ואני... למה? כדי שבסוף אני אהיה עשיר לדוגמה. זה התכלית. אז אני חושב, אני אקנה מפה ואקח משם... אבל מי קובע את התכלית באמת? זה הקדוש ברוך הוא, את התכלית זה הוא קובע. האם אתה נולדת במזל של עשירות או עניות? זה השם קבע. מעת הלידה כבר נגזר על האדם. אז אם כן יוצא, אתה יכול לחשוב הרבה מחשבות, אתה יכול לתכנן תוכניות איך תמכור ואיך תקנה ואיך תיכנס ואיך תצא, זה תוכניות יפות, אבל בסופו של דבר מה? בסופו של דבר אצל, אל הפועל, זה העצה, שזה אומר התכלית של הקדוש ברוך הוא. וזה מה שאנחנו אומרים, "רבות מחשבות בלב איש". מה זה המחשבות כמו שאמרנו? זה התוכניות איך להגיע אל התכלית. אבל מה בסוף? "עצת השם היא תקום". התכלית בסופו של דבר תיקבע על פי מה שהקדוש ברוך הוא קובע.
וזה מה שהוא אומר לנו, "השם הפיר עצת גויים". מה עצת גויים? מה הייתה העצה של הגויים? מה הם רצו? להשמיד את עם ישראל. ממילא "הניא מחשבות עמים". אז ממילא כל התוכניות שהם תכננו בדרך איך עושים ובאיזה דרך, פתאום הכינו איתן חבלה, התפוצץ איתו. מה זה נקרא? שהשם הפר את מחשבתו. כי בעצם התכלית שלו, מה היה? להשמיד אותנו. השם הפר אותה כבר, השם הפר עצת גויים. השם יש לו תכלית אחרת, שאנחנו נישאר קיימים. אז ממילא כאשר השם הפר את עצתו, אז "הניא מחשבות עמים". אז במחשבה שלו, איך לעשות ובאיזה דרך, פתאום יש תקרים, יש פתאום כל מיני בעיות בדרך שהוא לא יכול להוציא לפועל, כי העצה שלך מנוגדת לעצת השם. אז הניא הכוונה להסיר.
עכשיו הוא אומר ככה, התכלית זה דבר שקיים לעולם. התכלית לא תשתנה אף פעם, מכיוון שהקדוש ברוך הוא אין אצלו מצב של לחזור בו, אין אצלו מצב של לשנות את הדעה. אבל מה שיכול להיות, שהאמצעים הם אלה שישתנו. זאת אומרת, הקדוש ברוך הוא רוצה שעם ישראל לדוגמה יישאר קיים לעולם. אז יש שתי דרכים לעשות את זה. או לדוגמה שאנחנו נעבוד את השם בכל ליבנו ומאודנו, ואז הקדוש ברוך הוא יביא עלינו את כל הייעודים הטובים. ויש אפשרות אחרת, שאנחנו נסטה מן הדרך, והקדוש ברוך הוא ייתן לנו מכות, ועל ידי זה אנחנו ניאלץ לחזור בתשובה, ובסופו של דבר מה יהיה? העצה תישאר אותו דבר. מהי העצה? עם ישראל יישאר קיים. יישאר קיים. השאלה כמה נאבד בדרך, השאלה כמה מכות נקבל, עד שבסוף נגיע לתכלית הזאת. אבל התכלית לא משתנה. מה כן משתנה? המחשבה. מהי המחשבה? איך להגיע לעצה הזאת, באיזה דרך. זה דבר שמשתנה. זה מה שאנחנו אומרים, "עצת השם לעולם תעמוד". העצה של הקדוש ברוך הוא, שזה התכלית, זה קיים, זה תמידי, אין, אין שינוי בתכלית. אבל "מחשבות ליבו לדור ודור". המחשבות איך להוציא את זה לפועל, זה כבר זמני. דור זה לא לנצח, זה לא לעולם, מחשבות ליבו זה לדור ודור. בדור הזה השם חושב להוציא את העצה בדרך הזאת, בדור הזה על פי מצב הדור השם חושב להוציא את העצה לפועל בדרך הזאת. העצה איך היא תתיישם בסופו של דבר, זה יכול להיות בכל מיני דרכים. ולכן זה נקרא מחשבה. המחשבה זה איך להוציא אל הפועל, האיך יכול להשתנות, זה לדור ודור, משתנה כפי הדור. אבל עצת השם, דהיינו התכלית, זה לעולם תעמוד, זה לא משתנה, זה יישאר קיים לעולם.
וזה מה שעכשיו הביאור אצלנו. "נשבע השם צבאות לאמור אם לא כאשר דימיתי כן היתה וכאשר יעצתי כן היא תקום". נשבע השם, הקדוש ברוך הוא קיים את הדבר הזה בשבועה, וכך הוא אמר לברר את דבריו. הלא "כאשר דימיתי", התכלית כמו שהסברנו זה העצה, האמצעים זה המחשבה. אז הקדוש ברוך הוא במפלה של אשור, התכלית שלו מה הייתה? שאשור לא ירע לנו. זה הייתה התכלית. זה נקרא עצה. מהי העצה? להסיר מאיתנו את עולו של אשור. מה היו האמצעים? מהי מחשבתו? באיזה דרך עושים את זה? על ידי זה שאשור יגיע להר ציון, ושם בהר ציון על ידי כך יראו את גבורות השם ויכה בהם מלאך השם, ולא יוסיפו עוד להגיע עוד הם ועוד גויים אחרים. אומר השם, הלא "כאשר דימיתי", הכוונה זה האמצעים, אלא העצה, "כן היו". דהיינו, העצה בסופו של דבר שיעצתי, לא זו בלבד שהיא התקיימה, שהעצה קמה ומה, ולא הצליחו להצר להם לעם ישראל, אלא גם כן "היא תקום". מה פירוש תקום אמרנו? תקום זה לעולם. היא תקום פירושו הצלתי אותם מאשור ועל ידי זה הצלתי אותם מכל הנוגשים אותם. מה פירוש הדבר? הרי אם הקדוש ברוך הוא רק היה רוצה למנוע מאיתנו את אשור, יכל להביא לו שם בארץ שלו איזושהי מגפה ולמנוע מאיתנו, ואז עצת השם הייתה קמה. מה עצת השם? שלא נינזק. נגמר. לא, אבל הקדוש ברוך הוא רצה שלא רק שאשור לא יבוא עלינו, אלא שגם עמים אחרים יראו את אשור הגדול והחזק שבא כנגדנו ונחל כזאת מפלה ו-180 אלף ראשי גייסות מתים בהר ציון, אה, כולם יראו את זה, אז ממילא עצת השם תקום לעולם. מה תקום לעולם? שלא יבוא עוד עם שיש לו תוכניות לבוא כנגדנו. זה הייתה התוכנית. התוכנית הייתה שלא רק הוא בסופו של דבר לא יגיע, אלא כאשר יעצתי, שזה בעצם התכלית, ומהי התכלית? להסיר מעלינו עול הגויים, "היא תקום". הדבר הזה יקום, שלא יבואו עוד עמים ועוד נוגשים לבוא כנגדנו.
וזה מה שעכשיו הוא מפרט. "לשבור אשור בארצי ועל הרי אבוסנו וסר מעליהם עולו וסובלו מעל שכמו יסור". המחשבה שלי באמצעים היו שני דברים. אמרנו שהמחשבה זה איך להוציא אל הפועל, זה האמצעים שעל ידיהם נגיע לתכלית. המחשבה הייתה לשבור את אשור שהוא לא ירע לישראל, ואיפה לעשות את זה? "על הרי אבוסנו". אבוסנו זה תבוסה. יש הבדל בין הפסד במלחמה לבין תבוסה. תבוסה פירושו כמו לרמוס, לבוסס, דהיינו לא רק הפסד, הפסד של ביזיון. זה "על הרי אבוסנו". אומר הקדוש ברוך הוא, אני רציתי שיהיה תבוסה מופלגת כדי שיהיה ברור לכולם שזה מאת השם. שלא יחשבו, אה, מסכן אשור, לא הלך לו, אנחנו ננסה. לא אדוני, תראה, זה לא סתם מסכן אשור, זה הקדוש ברוך הוא עצר אותו. ואז כל אומה אחרת שתרצה לעשות זאת, תחשוב פעמיים. זה, אלה הם היו האמצעים. ומה הייתה התכלית? וזה מה שאמרנו, זו הייתה העצה. ועל ידי זה "וסר מעליהם עולו". ואם יסור מעליהם עולו, על ידי זה "וסובלו מעל שכמו יסור".
מה ההבדל בין עולו לבין סובלו? אומר המלבי"ם, שסובל או סבל זה המשא שאדם סובל על שכמו. זה נקרא סובלו. עכשיו, כאשר הוא לא רוצה לסבול המשא על שכמו, אין ברירה אלא לשים עליו את העול. גם השור לא בא לו ממש לרוש, אלא מה? שמים את העול על צווארו ואז אין לו ברירה, הוא נאלץ לעשות את מה שבעל הבית רוצה. אז זאת אומרת, הסובלו זה המשא, העול זה מה שאני מכריח אותך לשאת. אתה לא רוצה, כי אתה רוצה לפרוק את המשא, אני מכריח אותך לשאת. המלבי"ם אומר, לאל אנחנו רואים שהוא מסיר את סובלו ולאחר מכן את העול. כך ראינו, שעם ישראל כביכול הסירו את סובלו ואחרי זה את העול. ופה כתוב "וסר מעליהם עולו" ואחרי זה "וסובלו מעל שכמו יסור". שואל המלבי"ם, למה הוא שינה את הסדר? אומר המלבי"ם, למעלה הוא דיבר על העם. העם, מה בהתחלה הם פורקים? הם בהתחלה פורקים את הסבל. בהתחלה הוא לא רוצה משא. ואז הוא בא לשים עליהם עול, בשלב השני הם פורקים את העול. אנחנו גם לא מוכנים שתשים עלינו עול, לא מוכנים שתכריח אותנו לשאת את המשא. המשא לא חייב להיות משא על הכתף, המשא יכול להיות מיסים. אומר לנו לשלם מיסים, אנחנו מסרבים. זה נקרא סובלו, לא רוצים לשאת את הסבל הזה, את המשא הזה. ואז הוא בא ונותן עול. מה זה עול? בא להכריח, על ידי חרב או כל דרך אחרת לאלץ אותנו, אנחנו פורקים את העול, מורדים בו ולא מקבלים את העול. אז שמה הוא דיבר על העם. אבל פה אומר המלבי"ם, פה הוא מייחס את זה לקדוש ברוך הוא. הקדוש ברוך הוא בהתחלה מסיר את העול, הוא המם את מחנה אשור. אה, אם אין עול, ממילא גם אין סובלו. אז ממילא גם אין מיסים ואין שום דבר, כי הסרתי את העול שזה מה? האיום תמיד של המלחמה. אם אתה לא תשלם מיסים אני אהרוג אותך, אני אבוא לפה עם צבא, אני... ברגע שהסרתי מפה את הצבא, סר עולו, ממילא כבר סר סובלו. ממילא כבר אין מיסים וממילא אנחנו לא נתונים למרמס תחת רגליו. אז לכן במעשה שהקדוש ברוך הוא עושה, אז קודם כל הסרת העול קודמת להסרת המשא.
"זאת העצה היעוצה על כל הארץ וזאת היד הנטויה על כל הגויים". אומר השם, זאת העצה היעוצה על כל הארץ. פירוש הדבר, כמו שהסברנו, שהתוכנית לא הייתה רק לפטור אותנו מהבעיה העכשווית שהיא מלך אשור, לא. התכלית הייתה שלא ישתעבדו בישראל כל האומות. ממילא אומר השם, "וזאת היד הנטויה על כל הגויים", שכל הגויים שהיה להם תוכניות לבוא להשתעבד בנו, גם הם יראו את מה שקרה לאשור, וגם הם ייזהרו שלא לבוא להצר לעם ישראל. ואם יבואו ויצרו, אומר השם, אני אכניע ואפיל אותם כמו את אשור. רק מה, אמרנו, אם זה זאת המגמה היחידה רק אשור, אז יכלנו לעשות לו איזושהי מפלה קטנה בארץ שלו ולמנוע אותו מכל סיבה אחרת, להביא איזה עם אחר שיבוא יילחם כנגדו ועל ידי זה הוא ירד מאיתנו. יש הרבה דרכים להשם יתברך. אבל לא, אומר לך שהתוכנית הייתה שבעצם העמים כולם לא יבואו כנגדנו. ואם זו התוכנית, העצה היעוצה היא על כל הארץ, תבין למה היה צריך להביא אותם לפה ושיהיו ממול הר ציון ושייפלו כאן על ידי מלאך השם. כל זה נועד כדי להביא לתכלית שאף עם לא יבוא כנגדנו. וזה מה שאמרנו לאל, "כאשר יעצתי היא תקום", שהתקום אמרנו הכוונה דבר שיקום לתמיד, לא הצלה זמנית.
"כי השם צבאות יעץ ומי יפר וידו הנטויה ומי ישיבנה". היות והשם צבאות יעץ, הקדוש ברוך הוא קבע לו תכלית מסוימת והוא שואף להגיע לאותה תכלית, מי יפר? מישהו יכול להפר את עצת השם, הכוונה את התכלית שהשם בחר לו? ואם כן, אי אפשר שלא יצליח הקדוש ברוך הוא להשיג את התכלית שלו על ידי כל מיני עצות. ולכן "ידו הנטויה", שידו של השם נטויה בכל מיני מחשבות להשיג את אותה עצה, "מי ישיבנה"? יש מישהו שיכול להסיר את ידו הנטויה, הכוונה את המחשבות שיש לו כדי להוציא את אותה עצה אל הפועל?
"בשנת מות המלך אחז היה המשא הזה". פה לכאורה אנחנו עוברים לנקודה נוספת, לקראת סוף הפרק. והמלבי"ם מסביר שעוזיהו, שהיה מלך יהודה, הוא נלחם בפלשתים. כתוב שם "ויפרוץ את חומת גת ואשדוד ויבנה ערים באשדוד ובפלשתים". זאת אומרת, בזמנו של עוזיהו היה מצב שהפלשתים היו כנועים תחתינו, הוא פרץ את חומתם, גת הרי זה מחמשת ערי פלשתים, אשדוד, והוא בנה שמה ערים. בימי אחז, אחז היה מלך רשע, הפלשתים מרדו בו. הם פשטו בערי השפלה ובנגב, הם לכדו חלק מיהודה, והסאגה עם הפלשתים הייתה סאגה בלתי נגמרת, כמו היום עם הפלסטינים. זה כל הזמן בעובר ושב, פעם אנחנו מכין בהם, פעם הם מכין בנו. כל זה היה עד מות אחז. כשאחז מת ובא חזקיהו, הוא הצליח להכניע שוב פעם את הפלשתים. ועל העניין הזה כעת נושא הנביא ישעיהו את המשא הזה.
"בשנת מות המלך אחז היה המשא הזה. אל תשמחי פלשת כולך כי נשבר שבט מכך כי משורש נחש יצא צפע ופריו שרף מעופף". "אל פלשת", עד עכשיו שמחת, שמחת כולך בחיי אחז. למה? "כי נשבר שבט מכך". כיוון שזה שהיכה אותך בזמנו של עוזיהו, נשבר המקל שלו בזמנו של אחז, ואז בתקופתו של אחז אתם התגברתם, יהודה ירדו פלאים, ואז לא יכלו לך, יכלת את ליהודה. אומר לה, גמרנו. נגמרו המסיבות והשמחות, הסיפור הזה נגמר. "אל תשמחי, כי משורש נחש", שאלה מלכי יהודה הקודמים, "עכשיו יצא צפע". אומר המלבי"ם, צפע הוא נחש מזיק יותר מנחש רגיל. אז משורש נחש, שזה נגיד אחז, יצא צפע, מישהו מזיק יותר. והצפע הזה יש לו ארס ושרף שהוא מעופף. מה זה מעופף? יש נחשים שהם יורקים ארס. הוא יורק ארס והוא מסוגל להזיק למרחוק, ובדרך כלל יורק את הארס בעיניים של הבעל חיים שנמצא כנגדו. אז הוא אומר, אם כן, יש פה עכשיו נחש צפע שמי זה? זהו חזקיהו, שיהיה מסוגל מרחוק להזיק לכם. אז השמחה שלכם מוקדמת.
"ורעו בכורי דלים ואביונים לבטח ירבצו והמתי ברעב שורשך ושאריתך יהרוג". עכשיו הוא מתאר את השלווה של ישראל כמו בהמות שרועות בנאות דשא. כמו בהמה שרועה בנאות דשא, אז יש לה שם במקום ששמה היא נמצאת, יש לה מראה, היא נמצאת, זה בא לבטא פסטורליה, שלווה, נחת, בהמה נחה לה כך ביום קיצי בנאות דשא ורועה, יש לה מאכל, יש לה משתה. אז הוא אומר, כמו ששם הבהמות הגדולות רועות והבהמות הקטנות הם רובצות לידם, כך גם כן הוא אומר, "בכורי דלים ירעו". האביונים, שהם הגרועים מדלים, הם "ירבצו לבטח". דהיינו, עם ישראל, החזקים שבהם כביכול, הם דלים, שהם הבכורי דלים, הם ירעו. מה פירוש ירעו? יהיה להם מראה, יהיה להם שלווה, בנאות דשא. האביונים, אביון תמיד זה יותר גרוע מדל. כי דל זה אדם שמידלדל, היה לו ומידלדל. האביון לעומת זאת, זה אדם שמתאווה לכל דבר. מלשון אבה, לא אבה יבמי, לשון רצון, הוא חפץ ורוצה כל דבר. האביונים, שהם יותר גרועים מהדלים, גם הם ירבצו לבטח. אבל את, הוא אומר לה, את פלשת, תהיה הפוך מהם מעם ישראל. עם ישראל בכוריהם ירעו, אבל את לעומת זאת, "והמתי ברעב שורשך". הגיבורים שלך, השורשים החזקים, בימי המצור שיהיה על פלשת הם ימותו ברעב. הם, עם ישראל, האביונים שלהם ירבצו בטח, אבל את, "ושאריתך יהרוג". שאריתך, אחרי המצור, האויב שיכבוש אותך יהרוג אותם בחרב.
"הילילי שער זעקי עיר נמוג פלשת כולך כי מצפון עשן בא ואין בודד במועדיו". סנחריב כבש את פלשתים שלוש שנים לפני שהוא נפל בארץ יהודה על ידי מלאך השם. וזה מה שהוא אמר לנו בפסוק הקודם, "ושאריתך יהרוג". עכשיו הוא בא לציין בפנינו שכשסנחריב ילך על ארץ יהודה כדי לתפוס אותה, הוא עבר ליד פלשתים. עכשיו פלשתים יש להם זיכרונות, שלוש שנים קודם הם כבר חטפו את המכות שלהם מסנחריב. אז כשסנחריב עובר לידם, מה קורה להם? נכנסים למצב רטט, נכון? כולם מתחילים לרעוד. הנה עכשיו סנחריב מתקרב, הוא עוד פעם מגיע לכאן. ואז זה מה שקרה להם, קרה להם "נמוג פלשת כולך". הם שולחים מרגלים כדי לראות מה התוכניות, סנחריב לאן רוצה להגיע? הוא מתכוון להגיע אלינו? יש לו איזה תוכניות פה בסביבה? ואז הם מקבלים תשובה שהתוכניות שלו הם על ישראל, אבל גם פלשת תקבל מנה בדרך שהוא יעבור כאן, או ישלח לכאן גם כן את הצבא שלו, כי אין בודד במועדיו.
המלבי"ם מסביר מה זה "הילילי שער זעקי עיר". הילילי שער הכוונה תייללי בשער. זעקי בעיר. זה בא לבטא את הפחד הנורא שהיה לפלשת מההתקרבות של סנחריב אלינו. אומר המלבי"ם, בדרך כלל שמגיע האויב, אז בשער מייללים אנשים. אלה שנמצאים שמה בעיר, מייללים אנשים, הילדים, הרכים, אלה שנשארו בעיר, הם אלה שמייללים שם, כיוון שהם נמצאים בפחד והם ספונים בתוך העיר. לעומת זאת, הגיבורים יוצאים כדי להשיב מלחמה שערה. מי זה שיוצא? נלחם את גיבורים בשער. מקום מלחמת הגיבורים היא בשער. אז הוא בא ואומר, בדרך כלל הגיבורים יוצאים להילחם בשער, והנשים והקטנים בוכים בעיר. אבל כאשר אין תקווה, אין סיכוי להילחם כנגד האויב, מה יוצא אם כן? בשער, אלה הגיבורים שהיו אמורים לצאת להילחם, במקום שהם יצאו וילחמו, במקום שהם יזעקו לאסוף צבא, לבוא, יש מלחמה, במקום זה מה הם עושים? מייללים. "הילילי שער". למה? רפו ידיהם. ועל ידי זה "זעקי עיר", בעיר מתחילים לזעוק שהגיע האויב. זה בא לבטא עד כמה המשבר יהיה עצום.
"ומה יענה מלאכי גוי כי השם ייסד ציון ובה יחסו עניי עמו". הוא שלח כמו שאמרנו מרגלים, הוא שלח מלאכים, שליחים, כדי לברר מה התוכניות, לאן סנחריב מתכוון להגיע, מה הכתובת, לאן העשן הזה אמור בסופו של דבר להגיע. מה התשובה? "ומה יענה מלאכי גוי"? מה התשובה שענו להם לפלשת כדי לנחם אותם המלאכים שלהם, השליחים שלהם? "השם ייסד ציון ובה יחסו עניי עמו". הקדוש ברוך הוא יציל את עמו, יחסו עניי עמו מהצר הזה שבא להצר להם, מדוע? מפני שהשם הפיל אותו לפני עם ישראל. ואז מה שהתכוון הנביא פה להכניס את פלשת במליצה שלו, מה הוא מתכוון לומר? שאפילו שהפלשתים שמחו על מפלת יהודה, עכשיו זה הפך להיות להם לשמחה. זה שיהודה התרוממה, הפך להיות להם לשמחה. אם הם שמחו על מפלת יהודה, אז בהתרוממותה של יהודה הם אמורים להיעצב. הוא אומר לך לא, אפילו פלשתים שמחו על התרוממותה של יהודה. מדוע? כי התרוממותה של יהודה אומר שסנחריב נפל. ואם סנחריב נפל, אז אנחנו יכולים לשמוח. אז אנחנו יכולים להירגע, מכיוון שאם כן האויב יותר לא יבוא אלינו.
אני רוצה להקריא לכם גמרא במסכת שבת קמ"ט עמוד ב', שהגמרא הזאת מתייחסת לכל הפרק שלנו. השארתי את זה בכוונה לסוף, מכיוון שיש פה כמה וכמה ציטוטים מהפרק שלנו. הגמרא אומרת, "מאי משמע דהאי חלשים לישנא דפורא הוא"? הגמרא אומרת כמו מטילים חלשים בקודשים, הכוונה עושים גורל. מי אמר שחלשים זה לשון גורל? כי אצלנו בישעיה פרק י"ד כתוב, "איך נפלת משמיים הילל בן שחר נגדעת לארץ חולש על גויים". הסברנו שם שהכוונה היא על הכוכב שלו בשמיים. הגמרא אומרת שהרי זה נדרש על מי? על נבוכדנצר, על הכוכב שלו בשמיים שנפל. אמר רבה בר רב הונא, מלמד שהיה מטיל פור על גדולי מלכות לידע איזה בן יומו של משכב זכור. נורא נוראות. הוא אומר, מי זה ההילל בן שחר הזה, חולש על גויים? מה זה חולש? מטיל גורל. היה מטיל גורל על מלכי העמים, מי יהיה לאותו יום עימו במשכב זכור. וכתיב, "כל מלכי גויים כולם שכבו בכבוד איש בביתו". מה זה שכבו בכבוד איש בביתו? שנחו ממשכב זכור. כל כך היה מושחת אותו נבוכדנצר הרשע. ואמר רבי יוחנן, כל ימיו של אותו רשע לא נמצא שחוק בפי כל בריה. אף בן אדם לא הורשה לחייך. שנאמר, "נחה שקטה כל הארץ פצחו רינה". מכלל דעד השתא לא הווה רינה. בפרק שלנו קראנו, כשהוא ימות, "נחה שקטה כל הארץ פצחו רינה". או, עכשיו אפשר להתחיל לרנן. משמע שעד עכשיו לא ריננו, עד עכשיו לא שמחו, לא היה רינה. ואמר רבי יצחק אמר רבי יוחנן, אסור לעמוד בביתו של אותו רשע, שנאמר "ושעירים ירקדו שם". על מה זה נאמר? על המקום שיחרב ארמונו של נבוכדנצר, שעירים שדים ירקדו שם. ואמר רב יהודה אמר רב, בשעה שביקש אותו רשע לעשות לאותו צדיק כך, נמשכה עורלתו שלוש מאות אמה והייתה מחזרת על כל המסיבה כולה. שנאמר, "שבעת קלון מכבוד", דהיינו נהיה לו ביזיון מהכבוד שחשב שיהיה לו, "שתה גם אתה והערל". הערל, גימטריה שלוש מאות אמה. הראל מלשון עורלתו. ואמר רב יהודה אמר רב, בשעה שירד אותו רשע לגיהנום, רעשו כל יורדי גיהנום. שומעים? הגיע נבוכדנצר לגיהנום, כולם מתחילים לרעוד. אמרו, שמא למשול עליהם הוא בא? או לכלות כמותם הוא בא? או אולי הוא בא להעניש כמותנו? לא יודעים. שנאמר, "גם אתה חלית כמונו אלינו נמשלת", כך ראינו בפרק שלנו. יצתה בת קול ואמרה, "ממי נעימת"? ירדה והושכבה את ערלים. זה ביחזקאל ל"ב. הכוונה, וכי אתה חושב שיהיה לך נעימות? אתה תרד ותשכב עם ערלים, הכוונה יחד עימם תהיה באותו מדור בגיהנום. "איך שבת נוגש שבתה מדהבה". אמר רב יהודה, האומה הזאת שבתה אומה שאמרה מדוד והבא. הכוונה תמיד היו רודים בהם ודורשים מהם מיסים רבים. ואיכא דאמרי שאמרה מדות מדות הבא בלא מידה. אדרבה, יש אומרים מדהבה הכוונה היא מדות, תביא בלי גבולות, בלי קצבה, שזה יותר גרוע. "הורדו יתרה הוספת לי", ככה נאמר בדניאל פרק ד' על נבוכדנצר. אמר רב יהודה אמר רב ירמיה בר אבא, מלמד שרכב על ארי זכר וקשר תנין בראשו, לקיים מה שנאמר "וגם את חית השדה נתתי לו לעובדו". רכב על ארי זכר, נבוכדנצר לא היה רוכב על חמור ולא על סוס, היה רוכב על אריה, והיה לו נחש ככתר מסביב לראשו, להראות כביכול שיש לו ממשלה על כל חית השדה, שנאמר "וגם את חית השדה נתתי לו לעובדו". זה היה בהתחלה, אבל בשלב השני הוא נמסר להיות כחית השדה, וכמו שאמרנו במשך שבע שנים היה חלק מהם.