ספר ישעיהו פרק י"ד. הפרק שלנו הוא המשך של הפרק הקודם, בפרק הקודם ראינו את מפלתה של בבל כאומה, ובפרק שלנו הוא ידבר על מפלתו של נבוכדנצר כשליט בבל. כי ירחם השם את יעקב ובחר עוד בישראל והניחם על אדמתם ונלווה הגר עליהם ונספחו על בית יעקב. אומר המלבי"ם, הגאולה של עם ישראל היא תלויה באחד משני דברים, או מצד רחמי השם, אנחנו לא ראויים, או שאנחנו כן ראויים ואז זה תלוי מצד המעשים הטובים שלנו. אם אנחנו נהיה זכאים בזמן הגאולה, אז לא זקוקים לרחמי השם, זה מה שנקרא בכוח הזכות. כן, כמו שהשם בחר בנו להיות ממלכת כוהנים וגוי קדוש, כך השם יחשוב ויבחר בנו כי אנחנו ראויים לכך. ירחם השם את יעקב ובחר עוד בישראל, השם יבחר בנו. אבל אם אנחנו לא נהיה זכאים, אז אם ככה לא נהיה ראויים שהשם יבחר בנו מצידנו, אלא על כל פנים מצד מידת הרחמים הקדוש ברוך הוא יחוס ויחמול עלינו. לבחור משהו זה אומר הוא החלק המובחר, אני בוחר בו. השם יבחר בנו אם נהיה ראויים. אבל אם אנחנו לא נהיה ראויים, אז הקדוש ברוך הוא לא יבחר בנו, אלא מה? השם רק ירחם עלינו. ירחם עלינו, מה לעשות, כדי שלא נובד בין העמים. וידוע, שם יעקב מורה על עם ישראל בדרגה הנמוכה שלהם, לעומת שם ישראל שמורה על עם ישראל בדרגה הגבוהה שלהם. יעקב לשון עקבה, ישראל לשון שררה. וזה מה שהוא אומר, הגאולה תהיה או כי ירחם השם את יעקב, הכוונה היא יעקב נהיה בדרגה הנמוכה יותר, לא נהיה ראויים לכך שהשם יבחר בנו אבל על כל פנים לרחמים אנחנו זכאים, השם ירחם עלינו אפילו שאיננו ראויים. או אם באמת אנחנו נהיה הגונים, ובחר עוד בישראל, תהיה אפשרות שאנחנו נהיה בדרגה של ישראל, שאנחנו נשוב בתשובה, שנהיה בעלי מעלה, ואז השם יבחר בנו מצד שאנחנו המעולים, מצד שאנחנו הראויים. ואז, והניחם על אדמתם, ייתן לנו השם מנוחה מכל האויבים, מכל המציקים לנו מסביב. כדי לעשות את זה, צריך לבטל קודם כל את מלכות כשדים, את מלכות בבל. ואז הוא אומר, ונלווה הגר עליהם. זאת אומרת, מפני שיראו את השלווה שלנו, את השקט שיש לנו, הגר יבוא ויתלווה אלינו, כולם ירצו לבוא להתגייר כדי להיות חלק מעם ישראל. ונספחו על בית יעקב, ואז הם יהיו טפלים אל בית יעקב. אומר המלבי"ם, שנלווה ונספח שניהם משמעותם דבר שהוא טפל לדבר העיקר. זה ההבדל בין שני דבר המתחבר לדבר אחר, שזה אומר הם שווים, לעומת דבר הנלווה לדבר אחר או נספח לדבר אחר שאומר שהוא עיקר, אני רק נלווה, אני רק נספח. מה ההבדל אם ככה בין נלווה לנספח? אומר המלבי"ם, ההבדל הוא שהנספח כביכול עושה גם איזה חיסרון בדבר העיקרי שאליו הוא נספח. כמו קשים גרים לישראל כספחת. לדוגמה, אני אתן לכם דוגמה, יש אילן שיש עץ אחר מטפס עליו. אז יש עץ שמטפס עליו, הוא נלווה אליו, אבל הוא לא מחסר בו. יש עץ אחר שנספח אליו, הוא מטפס עליו והוא חוסך ממנו את האוויר ואת השמש ואת ה... הוא לא נותן לעץ להתפתח כמו שצריך כי הוא נספח אליו. זה נקרא כספחת, דבר הנספח שמחסר בדבר העיקרי שאליו הוא נספח.
ולקחום עמים והביאום אל מקומם והתנחלום בית ישראל על אדמת השם לעבדים ולשפחות והיו שובים לשוביהם ורדו בנוגשיהם. בהתחלה הם יקבלו גרים שיתגיירו, כיוון שהזמן היה שאנחנו עדיין לא בשלווה גמורה. אבל לאחר מכן, יקחו עכו"ם אותם אומר המלבי"ם ויביאו אותם אל מקומם, ולא יתקבלו עוד לגרים אלא רק יתנחלו. ולקחום עמים והביאום אל מקומם, כשהעמים ישיבו כביכול, הם עצמם ישיבו את עם ישראל לארצם, במצב הזה לא יתקבלו גויים אלא והתנחלום, התנחלום הכוונה היא מלשון התנחלות, דהיינו בחינה של עבדים ושפחות, הם לא יהיו לנו, וזה מה שהוא אומר, והתנחלום בית ישראל על אדמת השם לעבדים ולשפחות, אנחנו לא נקבל אותם כעת כגרים. מדוע? כי ידוע שלא קיבלו גרים בימי שלמה, דוד ושלמה. מה הסיבה? מפני שהיה טוב לנו. ברגע שהיה טוב לנו, גר שבא אני מיד חושד בו שהוא בא לקבל סל קליטה. אבל בזמן שלא טוב לנו, אנחנו בגלות, פתאום מצטרף אלינו איזה אדם, אומר אני רוצה להיות חלק מכם, אז זה באמת מראה שיש לו כוונה טהורה ואמיתית להתגייר, זה לא מגיורי הצבא. זה גר אמיתי שרוצה להסתפח בנחלת השם. ולכן הוא אומר, כאשר הגויים יקחו אותנו וישיבו אותנו למקומנו, אז אלה הגויים שירצו להיות חלק מאיתנו, והתנחלום בית ישראל על אדמת השם, הם יתנו להם פה רק נחלה, אבל לעבדים ולשפחות, לא נקבל אותם אלינו כגרים גמורים. והיו שובים לשוביהם ורדו בנוגשיהם. ואז אנחנו כביכול ניפרע מן העכו"ם על מה שהם הרעו לנו, מידה כנגד מידה. את שוביהם אנחנו נשבה, אלה ששבו אותנו, התעללו בנו, כעת אנחנו נשבה אותם. ומי שהוסיף להרע לנו וייסר אותנו בעבודת פרך, גם אנחנו, ורדו בנוגשיהם, אלה שעד עכשיו נגשו אותנו, אנחנו נרדה בהם.
וזה מה שאומר המלבי"ם, מה שעכשיו לכאורה נדמה לנו שהוא בעצם עכשיו מתאר לנו נבואה על מה שעתיד להיות בגאולת בבל, דהיינו מפלתה של בבל, עם ישראל ייגאלו. אומר המלבי"ם, לכאורה אם כן, אז הנבואה הזאת כבר הייתה אמורה להתקיים. כי הרי מפלתה של בבל כבר הייתה. ואם כן, למה לא התקיימה בנו הנבואה הזאת כשעם ישראל שבו לארצם? הרי בבל נפלה בידי מדי, נכון? בידי כורש. ואם כן, לכאורה ההמשך הוא ירחם השם את יעקב, בחר עוד בישראל, הניחם על אדמתם, זה אמור להיות המשך הסיפור, וזה לא קרה. ואיך ישאל, שואל המלבי"ם, יבוא אדם ויטען, הנה יש כאן נבואה שעדיין לא התגשמה. אומר המלבי"ם, תנוח דעתך במה שביארנו בפרק י"א, שבעצם הגאולה העתידה היה לה זמן. מהו הזמן שהגאולה אמורה להיות? זה מחזקיה עד יבוא גואל. מחזקיה כבר היינו ראויים, כמו שחז"ל אומרים שרצה הקדוש ברוך הוא לעשות לחזקיהו משיח. זאת אומרת, כבר אז היה ראוי שכבר יבוא משיח. עד מתי? עד הזמן שאנחנו נהיה זכאים. אם היינו ראויים, אז כתוב, אומר המלבי"ם, שזמן שבניין בית המקדש שהיה בבית שני, זה היה זמן בחינה לעם ישראל. אם עם ישראל היו מצדיקים מעשיהם, אם היו נוהגים ביראת שמיים, היה מגיע בסוף ה-420 שנה, היה מגיע משיח בן דוד וגואל את עם ישראל גאולת עולמים. כי הרי בית שני לא היה ממש בית שווה בכוחו ועוצמתו לבית ראשון, ובבית שני הרי גם כן לא הייתה גאולה שלמה. מי שהגיע לפה עם עזרא ונחמיה היו כ-50,000 איש. רוב עם ישראל עדיין נותר בגולה. ואם כן, זה היה זמן של מבחן. אם היינו ראויים, היה מגיע משיח בן דוד ובית המקדש השלישי היה יורד בנוי באש. אבל כיוון שלא היינו ראויים ושנאת חינם וכל מה שהיה בבית שני, בעקבות זה גלינו לגלות שבה אנחנו נמצאים עד היום. זאת אומרת, האפשרות לגאולה היא מזמן חזקיה עד מתי? עד היום, אם בקולו תשמעו. עד היום אם בקולו תשמעו. אז הנבואה הזאת, כי ירחם השם את יעקב, היא עדיין תלויה ועומדת. יש לנו הרבה נבואות שלא התגשמו כי עדיין זמנם לא הגיע. אבל אין לנו נבואה אחת שהייתה אמורה להתגשם ולא התגשמה. נבואה אחת שמדברת על משהו היסטורי ולא קרה. אלא כל הנבואות מדברות על דברים, אלה שהתגשמו כבר קרו, אלה שלא התגשמו זה דברים שאמורים להיות בעת בוא הגאולה שזה מדובר בגאולה העתידה. וזה מה שכתוב שמה שאמר לו לדניאל ייפח לקץ ועד חזון למועד, שבוע שבועיים וחצי, כל אותם נבואות נאמרו על הזמן הראוי לגאולה שהוא עתיד להיות בזמן שאנחנו עדיין מצפים לו.
המלבי"ם עומד כאן על הבדל לשוני, אומר המלבי"ם ורדו בנוגשיהם. אדם שנוגש או רודה, אומר המלבי"ם, הוא לוחץ את האדם הניגש או הנרדה כדי שישלם לו מס או כדי שיעשה את העבודה. רק אומר המלבי"ם, רדיה זה בדרך כלל קשור לממשלה. הממשלה רודה בעם שתחתיה, כמו שפרעה היה רודה, או כמו ששלמה כתוב עליו שהוא היה רודה מתפסח ועד עזה. מה הכוונה היא? ממשלה שרודה בממשלה אחרת כדי לגבות מהם מיסים או כדי להכריח אותם לעבוד לצרכו.
והיה ביום הניח השם לך מעוצבך ומרוגזך ומן העבודה הקשה אשר עובד בך. והיה ביום הניח השם לך מעוצבך ומרוגזך, הכוונה היא אחרי התקופה של נפילת בבל, מן העבודה הקשה אשר עובד בך, הכוונה מכל מה שסבלנו ממלכות בבל. אומר המלבי"ם, העוצב והרוגז הם השפעות נפשיות. אדם עצב בנפשו, לא בגופו. אדם רוגז בנפשו, לא בגופו. בדרך כלל, אומר המלבי"ם, העצבות זה על דבר שחסר לי, דבר שאבד ממני, אני עצוב עליו. הרוגז זה על דבר שמרגיז אותי, דבר שבא אליי וכעת גורם אצלי לחוסר שקט, חוסר שלווה. אומר המלבי"ם, ולכן גם כן תבין שרוגז זה מלשון טלטול. מי זה המרגיז ממלכות? מרגיז ארץ ממקומה. מה פירוש הדבר לטלטל דבר? כי כשדבר משהו מגיע מעצבן אותי, מעצבן אותי, אז מה זה קורה בפנים? חוסר מנוחה, בן אדם מרגיש שמשהו זז לו כל הזמן בפנים, לא נותן לו מנוחה. זה הגדר של רוגז. רוגז זה תנועה, תנודתיות שנגרמת בעקבות זה שמשהו הרגיז אותי, משהו גרם לי להתפעלות נפשית שלא נותנת לי מנוחה. העבודה לעומת זאת, זה דבר שיוצר חוסר מנוחה אצל הגוף. לעומת עוצב ורוגז שכמו שאמרנו זה יוצר אצל הנפש. יכול להיות עכשיו שהנפש היא במנוחה, אבל הגוף הוא במצב של עבודה וטלטול. ויכול להיות הפוך, שהגוף הוא במנוחה, אבל הנפש אין לה מנוחה, היא מקשקשת בתוכו. אומר, ביום שיניח השם את גופך, זה מטלטול העבודה, ואת נפשך, זה הכוונה על הנפש ושמה יש שני דברים, גם מהעוצב שזה מה שהיה על הצער על הטוב שהיה חסר ממנה, וגם מרוגזך שזה מה שאמרנו על מה שהרגיזו והכעיסו את עם ישראל, משלושת הדברים הללו, אז אם כך זה מורה על שלווה מוחלטת מכל הבחינות. גם הגוף ינוח מן העבודה, גם הנפש תנוח מעיצבונה ומרוגזה, זה אומר שתהיה שלווה מוחלטת מכל הבחינות.
ונשאת המשל הזה על מלך בבל ואמרת איך שבת נוגש שבתה מדהבה. עכשיו הוא אומר, מה פתאום, איך יהיה הדבר שפתאום הנוגש ישבות מהמיסים? איך פתאום נתבטלה מדהבה? מה זה מדהבה? מדהבה זה מלכות הזהב. כזכור לכם, שכאשר נבוכדנצר חלם חלום ובא דניאל ופתר לו את החלום, אמר לו רישא די דהבא, מי הוא? ראש הזהב, על מי מסמל? עליך, מלכות נבוכדנצר. מה נבוכדנצר אחרי זה הלך וציווה לעשות בבקעת דורא? צלם. ומה היה הצלם? כולו ממה? זהב. למה? כי בעצם הוא אמר לו אתה ראש הזהב, אבל כשמתחילים לרדת יש כבר נחושת, ויורדים עוד יש כסף, והרגליים היו מברזל, ולמטה כפות הרגליים כבר מחרס. זאת אומרת שככל שיורדים רואים שהערך כביכול יורד. מה עשה נבוכדנצר? הוא רצה לעשות פעולה שתנציח את שלטונו. מה הוא אמר? להקים פסל ענק ואדיר שכולו מזהב. שלא תגיד לי עכשיו ראש הזהב נופל, אחרי זה זה כבר הכתפיים, הידיים, כסף, זה כבר המלכויות שיכבשו אותי, לא. אלא הכל יהיה מזהב. וציווה את כולם להשתחוות לו. ואז הוא חשב שעל ידי שהוא עושה פעולה למטה, זה גם ישפיע על העליונים, ככה הם היו סבורים בזמנם. כן, ולכן הוא ציווה להשתחוות לאותו פסל הזהב. מי שירצה יוכל לשמוע את זה, זה נמצא בספר דניאל, יש לנו שיעורים בכל הלשון, יכול לשמוע שם את כל הנבואות שנאמרו שם. על כל פנים, מה אנחנו רואים מכאן? זהב על מה מסמל? על נבוכדנצר, על מלכות בבל. ואז הוא אומר, ונשאת המשל הזה על מלך בבל ואמרת איך שבת נוגש, איך, מה קרה שפתאום נשבת הנוגש, זה שהיה גובה את המיסים בכוח רב? שבתה מדהבה, שבתה המלכות שנקראת מלכות הזהב. יש ביאור נוסף בחז"ל, שמה זה מדהבה? המלכות האומרת מדוד והבא. זה מדהבה. תמדוד, תשקול ותביא, תשקול ותביא, תשקול ותביא. כל הזמן היו גובים מיסים בתוקף רב ובעריצות גדולה, כל הזמן היו אומרים מדוד והבא.
ואז האדם ישאל ויתפלא, איך? כיצד שבת אותו נוגש, שבתה מדהבה? שבר השם מטה רשעים שבט מושלים. על זה תבוא התשובה, זה לא במקרה, לא פעם אחת מלך עולה, פעם אחת יורד, תחשוב זה נדנדה, לא. אומר לך שבר השם מטה רשעים. השם שבר את זה בהשגחה מלאה מאיתו יתברך. שבט מושלים. מטה רשעים זה אלה שנוגשים, השוטרים שלוחצים את העם. שבט מושלים זה המושל בעצמו. פירוש הדבר, שבט ומקל שניהם מבטאים ממשלה. רק המטה שאיתו מכים הוא כואב יותר מן השבט. ההכאה במטה כואבת יותר מן השבט. אז השבט מבטא את הממשלה, המטה שמכים איתו וכאבו גדול, הוא מבטא את השוטר. השוטר זה זה שאמור להוציא לפועל את הממשלה של המושל. הוא כוח השיטור שאמור לדאוג שהעם יקבלו את ממשלת המושל. ולכן הוא קורא לו מטה רשעים. רשעים הם השוטרים המכים, שהם דואגים שיהיה השבט ביד המושלים.
מכה עמים בעברה מכת בלתי סרה רודה באף גויים מורדף בלי חשך. הוא מתאר כעת את מלכותו העריצה של נבוכדנצר. מכה עמים בעברה, היה מכה עמים בעברה. אם אתם זוכרים הסברנו שיש הבדל בין כעס לבין עברה. כעס זה מישהו שראוי לכעוס עליו. עברה זה מישהו שכועסים עליו מבלי סיבה. איך? לדוגמה, אתה הרגזת אותי, אז אני עכשיו כועס על כולם. מישהו מתוך העם הזה הרגיז אותי, אז אני משמיד את כל העם. זה נקרא עברה. וזה מה שהוא אומר, מכה עמים בעברה, דהיינו אין לו סיבה לכעוס עליהם, אבל הוא מכה אותם בגלל שהוא כועס על אחד, אז הוא מכה את כל העם. מכת בלתי, בלתי סרה. בלתי סרה הכוונה אפילו שהעם לא חטא, לא נמצא בו סרה, לא מצא בו חטא או עוון, מכה בלתי סרה. למה? בעברה, מתוך עברה כמו שהסברנו, כיוון שמישהו עשה איזה משהו אז בגלל זה הוא מכה את כולם. זה הוא אומר על מה שהזכרנו קודם, מטה רשעים, זה רשע לעשות כן. עכשיו הזכרנו גם כן שבט מושלים, הוא אומר תדע לך, השבט, בשבט הזה היה רודה באף גויים. הכוונה היא רודה בגויים באף, אף הכוונה קצף, מתוך כעס. ואפילו שזה שנרדף היה בלי חשך, הכוונה היא אפילו שהגוי שנרדף מפניו לא חשך עצמו ממנו, לא הסתיר עצמו ממנו, היה מוכן למלא רצונו, מה שתבקש אני אעשה. אפילו בלי חשך, עם כל זה רדה אותם באף, כאילו הוא פרק עולו. זאת אומרת, כשאני בא לרדות במישהו, אם הוא מיד מכופף עצמו לפניי, אני לא אמור להתנהג איתו באכזריות. אם הוא מנסה להתמרד, נו, אתה אומר יש לי סיבה, הוא ניסה להתמרד, נהגתי איתו באכזריות. אבל אם הוא מיד כפף עצמו לפניו, לפניי, אז הייתי צריך לקחת אותו בלי להתנהג איתו באכזריות. אבל הוא אומר זה אצלו לא היה כך. רודה באף גויים, הוא היה רודה אותם באף ובכעס, אפילו שהמורדף, הגוי הנרדף, בלי חשך, לא חשך עצמו ממנו, אז מה מקום לכעוס ולרדות אותו באף? אף על פי כן היה רודה אותו ברוב כעסו, זה מראה על רוב רשעותו.
נחה שקטה כל הארץ פצחו רינה. עכשיו במות בן בנו, כי הרי כידוע לכם מלכות נבוכדנצר נמשכה שלוש דורות. נכון? מי מלך אחרי נבוכדנצר? בלשאצר. ומי מלך אחריו? אויל מרודך. אלה היו שלוש המלכויות שהובטח לו על השלושה צעדים שעשה אז כשחזר כדי לתקן את המכתב, לכתוב שמה להקדים את השם אלוקי ישראל אחרי זה את חזקיהו ואחרי זה ירושלים. אז בגלל השלושה צעדים הללו זכה למלכות של שלושה דורות, שלוש דורות. אז הוא אומר כעת שהמציאות הזאת שתהיה כאן היא מדוברת אחרי מות נכדו, כן? אבל כבר במותו של נבוכדנצר כבר נחלשה הרדיה והרשעות שהייתה מאפיינת את מלכותו. ולאחר מכן כשגם בן בנו נפל, אויל מרודך, אז נחלש הכל ואז בעצם נגמרה כל אותה מלכות. אז הוא אומר כל הארץ נחה ושקטה, והיא כבר שכחה את כל מה שעבר עליה מאותו מלך עריץ, רם ורשע שרדה בה. עד כדי כך שכל הארץ פצחו רינה. עד כדי כך שכולם מרוב השלווה שניתנה להם התחילו לשיר. אנחנו נראה בהמשך את הגמרא שאומרת שכל ימיו של נבוכדנצר לא היה חיוך על פני בני האדם. מרוב צער ומרוב רדיה קשה שהיה רודה בכל העם. אומר המלבי"ם, תשים לב, יש פה דרגות. יש נח, יש שקט, יש פצח רינה. על פי הסדר בלשון הקודש, אומר המלבי"ם, מנוחה זה שלווה, שקט זה יותר ממנוחה. כמו שכתוב לא שקטתי, ולא רק לא שקטתי, גם לא נחתי. זאת אומרת, כשאני מרעיד משהו, אחרי שאני מפסיק, הוא נח. שלב לאחר מכן הוא שקט. נח הים מזעפו, הוא נח, אבל יש עוד גלים. שקט זה שקט לגמרי. אז הוא אומר נחה הארץ, אחרי זה הגיעה למצב של שקטה. בשלב השלישי נהפך ממצב של עיצבון ורוגז למצב של שמחה, פצחו רינה, התחילו לשיר, אחרי לכתו של נבוכדנצר.
גם ברושים שמחו לך ארזי לבנון מאז שכבתי לא יעלה הכורת עלינו. גם הברושים וארזי הלבנון, גם הם שמחו כאשר הם נפטרו מנבוכדנצר. למה? כי מעכשיו לא יעלה הכורת עלינו. המלבי"ם מסביר כפשוטו, שהכוונה לברושים וארזים. מדוע? מכיוון שכאשר היה מלך שהיה הולך וכובש ממלכות, הוא היה כורת יערות כדי לעשות איתם סוללה. דהיינו דייק, כדי לעשות מקום להניח על החומה כדי לכבוש את המדינה הנכבשת. כעת שאתה תפסיק להרגיז ממלכות ותפסיק לכבוש ארצות, אז בעצם הפכת להיות ממפלגת הירוקים. עוד כמה עצים יישארו בחיים, עוד כמה עצים לא יסבלו, כן? אז זה מה שהוא אומר, גם ברושים שמחו לך ארזי לבנון, הם שמחים כעת יש להם שקט, מאז שכבתי לא יעלה הכורת עלינו. מאז ששכבת, הכורת לא יכרות את הארזים כדי להשתמש בהם לצורכי מלחמתו. זה ביאור על פי פשוטם של דברים. הרד"ק מסביר פה יותר בעומק, אומר הרד"ק שברושים וארזי הלבנון זה בא לסמל את העם ובא לסמל את המלכים. המלכים הם הברושים, ארזי הלבנון. הוא אומר גם המלכים שמחו כשעבדה מלכותו וממשלתו של נבוכדנצר. אפילו המלכים והשרים שהוא לא עובד באופן פרטי, מי עובד? העם הכבוש. אבל אני בתור מלך, ממילא המיסים משולמים מהעם. וממילא אני לא אמור לעבוד את המלך הכובש. אני רק אמור לדאוג שהמיסים ישולמו למלך הכובש, אבל אני באופן עצמאי לא עובד. הוא אומר אפילו הם שמחו וכך שהוא אבד. למה? לא יעלה הכורת עלינו. כי הרי כל הזמן אתה באיום. כי אם אתה לא תעשה כראוי, אז עוד פעם הוא יעלה עליך, כמו שהיה לדוגמה צדקיהו. צדקיהו היה נתון ביד מלכות בבל. וכאשר הוא סטה מן הדרך, אז באו עליו כדי להכרית אותו, כדי לאבד אותו. וכאשר אתה תיפול, אז גם המלכים, ארזי הלבנון, הברושים, הם הגדולים, גם הם שמחו. אבל הוא אומר, כל זה אומנם פה למעלה בכדור הארץ יש שמחה, יש שלווה, יש שקט. אבל במקום זה עכשיו הוא אומר תדע לך, התעוררה כעת, נתחדש כעת רוגז וכעס במקום אחר. איפה? לאן שנבוכדנצר כעת הלך.
שאול מתחת רגזה לך לקראת בואך עורר לך רפאים כל עתודי ארץ הקים מכיסאותם כל מלכי גויים. השאול התרגזה, הכוונה באה לידי כעס כשהיא שמעה שאתה מגיע עכשיו לשם. מודיעים לה, עומדים לקבל את הפציינט הנקרא נבוכדנצר, השאול מתחילה לרגוד. וזה מה שחז"ל אומרים, נקרא את זה בהמשך בגמרא, שיורדי דומה, אנשי הגיהנום, התחילו לפחד שנבוכדנצר בא לשם. זאת אומרת, הם חששו שהוא בא למשול עליהם גם שם. שתבינו שהגיהנום היה גן עדן ליד נבוכדנצר. אתם מבינים כשנבוכדנצר בא, הם נכנסו ללחץ. הם חושבים שבאת לשמה כדי להשמיד גויים, כדי לאבד ממלכות, אז שאול מתחת רגזה לך לקראת בואך, כאשר הם שמעו שאתה עומד להגיע. עורר לך רפאים כל עתודי ארץ. ואז השאול מרוב פחדו שהוא שומע שנבוכדנצר, יש פציינט שעומד להתקבל פה, אז השאול מתחיל לעורר מתרדמתם את הרפאים, את הענקים, את כל העתודים. מי אלה אומר המלבי"ם? זה השרים כביכול במשל, שיש איזה שהם שרים ישנים שנת עולמים, כביכול הוא בא ומעיר אותם, אומר להם רבותיי תתכוננו, עומדת להיות מלחמה, נבוכדנצר עומד להגיע לפה. כביכול השאול נכנס ללחץ מזה שאתה עומד להגיע לשם. ואז הקים מכיסאותיהם כל מלכי גויים. כל אלה מלכי הגויים הנמצאים בשאול, הוא מקים אותם מכיסאותיהם, מתחילים לעזוב כביכול את כיסא מלכותם, מהפחד שנבוכדנצר עומד לבוא. אומר אבל כל זה יהיה רק לפני שאתה תבוא. אבל כאשר אתה תבוא לשם והם יראו אותך, אז הפחד שלהם יחדל.
כולם יענו ויאמרו אליך גם אתה חולית כמונו אלינו נמשלת. הם יחשבו שאתה בא לעשות שם ממשלה, הם יחשבו שאתה בא לשלוט שם. אבל כאשר הם יראו שלא כן הוא, אז הם יאמרו אליך גם אתה חולית כמונו. אה, אנחנו רואים שגם אתה נהיית חולה, שלט בך ההפסד, שלט בך החולי, כמו כל מישהו מורכב מבשר ודם שיש בו מצב של חולי, יש בו מצב של הפסד. ואם כן, הלא אלינו נמשלת. גם אתה נמשלת כמו שכתוב נמשל כבהמות נדמו, אז גם אתה נמשלת כאנוש. חשבנו שבאת למשול, מתברר שמכניסים אותך כאסיר מן המניין. אז אם ככה אנחנו רגועים, אנחנו לא כל כך נבהלים. חשבנו שאתה איזה שהוא אלוה, כי כמו שנראה בהמשך הוא רצה לעשות עצמו אלוה, כי מי שיש לו איזה שהם כוחות עליונים. אם לא, גם אתה אלינו נמשלת, אנחנו חשבנו שבאת למשול, מתברר שמכניסים אותך כאסיר מן המניין. אה, אז אם ככה אנחנו רגועים, אנחנו לא כל כך נבהלים.
הורד שאול גאונך המיית נבליך תחתיך יוצע רימה ומכסך תולעה. הורד שאול גאונך, הכוונה הגאווה הגדולה שהייתה לך, וגם המיית נבליך. מה זה המיית נבליך? אומר המלבי"ם, אלה שאר המלכים, אפילו שהם ירדו לשאול, השאול בעצם מבטא קבר, אבל עדיין זוכרים את המלכות שלהם, שרים להם שירי הלל ושבח באותה, לא, בממלכה שלהם. זוכרים אותם לטובה. תסתכל רבין, זכותו תגן עליו, תסתכל איך כל שנה יש עליו פזמונים ושירים, מהללים ומשבחים. ובפרט אצל כל עמי ערב, אצל כל, יש יצטיין כל מיני שירי שבח והלל שהיו שרים למנהיג שלהם, אפילו המנהיג הנפטר, שרו לו, איזה פולחן היה לסטלין, לנין, שרים להם שירי הלל ושבח גם אחרי מותם. אז הוא אומר, הורד שאול גאונך, אצל שאר המלכים זוכרים אותם בשירה ופורטים עלי נבל את שבחם ותפארתם. אבל הוא אומר לו, אצלך לא כך, אלא גם הנבלים אצלך דממו, לא יזכירו את מעשיך עוד, אלא תחתיך יוצע רימה. ומכסך ומעליך מלמעלה תולעה. לא תחשוב שהשארת פה איזה שהוא זכר שמישהו מתגעגע אליך, יזכור אותך לטובה, אלא אל שאול יורד גם גאונך וגם המיית נבליך, ההמיה, לשון רעש, כל הנגינה של נבליך לא ייזכר עוד, גם זה יהיה דומם, תחתיך יוצע רימה ומכסך תולעה. יש הסבר נוסף שרש"י מסביר, הוא אומר המיית נבליך, אומר אפשר להסביר גם כן מלשון נבלה, כמו נבלה עשה בישראל. המיית נבליך, הכוונה בני הנבל, עושי הנבלה שבחילותיך. אז הורד שאול גאונך והמיית נבליך, גם הנבלים אשר בחילותיך, גם הם הורדו לשאול, הם ירדו גם הם נחת יחד איתך. המלבי"ם אומר שההבדל בין רימה לבין תולעה, שהתולעים שנמצאים בתוך דבר מסוים, נגיד בתוך הפרי, לפני שהם יצאו הם נקראים רימה. אחרי שהוא מתחיל לרחוש ולצאת ממקומו, כתוב וירום תולעים ויבאש. התולעים יוצאים כלפי מעלה ואז וירום תולעים ויבאש. כמו שכתוב אנוש רימה, בתקוות אנוש רימה, ובן אדם תולעה. האנוש זה הקטן, הוא כרימה, זה רק בהתחלה. ולאחר מכן בן אדם, זה הוולד שנולד מאדם, הוא כמו תולעה, שהתולעה זה דבר הפורש מן הרימה. הרימה כביכול היא תהיה לו למצע, והתולעת היא תכסה אותו מלמעלה. והרימה זה גם היסוד לתולעת, כביכול זה התולעת היא הפורשת מן הרימה, זה כמו הביצים נקראים רימה, גם היום אנחנו משתמשים בביטוי הזה, כשרוצים לדוגמה לראות על תבלינים שיש מין כעין קורי עכביש כאלה, אנחנו קוראים לזה רימה. אבל אם אנחנו מתחילים לראות דברים כבר הולכים, זה כבר קוראים לזה תולעים. רימה זה המצע שממנו גדלים התולעים.
איך נפלת משמיים הילל בן שחר נגדעת לארץ חולש על גויים. איך נפלת משמיים הילל בן שחר? אומר המלבי"ם, ידוע שעמי קדם היו מייחסים את ההצלחה של המלכים, היו מייחסים את זה לכוכבים. והיו אומרים, איך הוא הצליח? הכוכב שלו בשמיים כעת חזק, הכוכב שלו בשמיים מאיר עליו, מגיח עליו את אורו. ועל פי זה הוא מדמה את הכוכב של נבוכדנצר, שכביכול יש לו איזה כוכב בשמיים שהוא דרך כוכבו, זה כוכב ההצלחה שלו, הוא מדמה את הכוכב שלו לאור השחר. האור שמתחיל לזרוח מצד מזרח, שהכוכב הזה בהתחלה כשהוא מתחיל לעלות, אין מצב שהוא יורד. השחר הרי אין מצב שאחרי שהתחיל לעלות הוא חוזר אחורה. הוא מתחיל לעלות, הוא עולה עד למעלה. אומר איך נפלת משמיים הילל בן שחר? הילל מסביר המלבי"ם, הילל זה מלשון הילה. דהיינו ההתנוצצות של השחר. איך היא נפלה משמיים? הרי התנוצצות השחר, אתה כוכב השחר, כוכב השחר הוא רק עולה, הוא לא יורד. אז איך ההילל הזאת, ההילה הזאת, איך היא נפלה משמיים? באמצע ההצלחה, בתכלית ההצלחה, איך פתאום נפלת נפילה פתאומית? נגדעת לארץ חולש על גויים. איך אתה נגדעת לארץ, ופתאום זה שהיה חולש על גויים, פתאום אנחנו רואים נתחלק אורו, אומר המלבי"ם, בארץ לחבלים רבים בין גויים שונים. מה הכוונה חולש על גויים? הכוונה לא באה מלכות מוחלטת שמשלה על כל העולם כולו כשלטונו של נבוכדנצר. אלא כביכול המלכות שלו נתחלקה לגויים רבים, למלכויות שונות. אבל לא מלכות גיבורה וחזקה כמו שהיה לנבוכדנצר, אלא חולש על גויים, מלכות חלשה, מלכות רפה. וזה מה שכתוב בדניאל, ועומדות תישבר מלכותו ותיחץ לארבע רוחות השמיים. ולא כמשלו אשר משל. מה הכוונה? שלא כמו ממשלתו של נבוכדנצר שהייתה ממשלה אחת על הכל. אלא הוא רואה דמות של ארבע חיות, או ארבעה ראשים, שזה בא לסמל שהמלכות האחת הגדולה תתפרק לארבע מלכויות קטנות יותר. זה מה שהוא אומר, נגדעת לארץ חולש על גויים, המלכות שלך תהיה מלכות חלשה עכשיו שתתפרס לכמה גויים.
ואתה אמרת בלבבך השמיים אעלה ממעל לכוכבי אל ארים כיסאי ואשב בהר מועד בירכתי צפון. ואתה, היה לך תוכניות אחרות. אתה אמרת בלבבך השמיים אעלה. אומר המלבי"ם, כדי להבין את הדברים היטב, צריך להבין את התפיסה שהייתה מקובלת בזמנם. וזה התפיסות שהיו מקובלות במיתולוגיות היווניות, הרומאיות, היו להם תפיסות שאז היו מקובלות והם אמונות שהיו מאמינים בהם. העמים בימי קדם, עובדי האלילים, היו מאמינים שבעצם האלילים מחולקים לשלוש מחלקות. תחתיים, שניים ושלישים. א', יש את הכוכבים. הכוכבים הם נמצאים למעלה, הם מושלים בכוח האלוקי כביכול. יש את האלים, שהם השוכנים באוויר. זה האמצעיים. ויש את השלישי, זה בני האלים. הם השוכנים בארץ, על ההרים הגבוהים, שהם מיועדים למקום שלטונם. ובעצם הם כביכול משטר מעל משטר. יש פה את האלים השולטים בארץ על ההרים הגבוהים, מעליהם באוויר יש את האלים האמצעיים, ומעליהן למעלה הם הכוכבים שהם המושלים מלמעלה שמכוחם הכל יורד. ומעל כל זה מי נמצא? אלוהי האלוהים. הגויים האמינו בהשם יתברך. רק שהם האמינו שהשם יתברך לא מתעסק איתנו, הוא אלוהי האלוהים. מכן יש את הכוכבים, יש את האלים האמצעיים ויש את בני האלים הנמצאים כאן בהרים. אבל השם, לא, זה הוא אלוהי האלוהים, אין גישה אליו בכלל, כביכול לא מתעסק איתנו, הוא רק בעניינים הגדולים, לא קשור אלינו. ואומר המלבי"ם, היות והם היו מייחסים למלכים שלהם אלוהות, איפה ראינו את זה? דוגמה פשוטה זה אצל פרעה, לי יאורי ואני עשיתיני. הוא אחז שהוא אלוה. אז הם היו מייחדים לו איזה כוכב בשמיים, שהכוכב הזה יש לו איזה ממשלה גדולה, וכביכול הכוכב הזה בשמיים הוא, המלך הזה הוא מושפע ממנו, הוא שייך אליו, הוא מחובר אליו. עכשיו, את המלך הזה הם כביכול היו מושיבים אותו בין בני אלים התחתונים, אלה שאמרנו שיושבים בהרים, שאלה הדרגה השלישית, אלה היושבים בהרים כאן בארץ. וכביכול היו אומרים בהבליהם שהוא מהמקום שבו הוא נמצא, איפה? בין ההרים, ששמה זה כמו שנמצאים בני האלים, משם כביכול הוא יכול לעלות למעלה אל האלים האמצעיים, ומשם הוא יכול לעלות להיות כוכב בשמיים. אומר המלבי"ם, אני אקרא לכם את לשונו, כידוע במיתולוגיה הנמצאת בידינו, שארית מלימודי ההבלים וההזיות אשר הולידו ימי קדם. אשר הולידו עמי קדם. כן, כל מיני ההבלים וההזיות שהמלך ההוא נלחם עם זה וזה אהב את ההיא והוא לקח לו את האישה שלו והוא כעס עליו ואחרי זה יצא למלחמה כנגדו והוא הרג לו את הבן שלו וזה... כל מיני הבלים ושטויות ויש להם מיתולוגיות שלמות ומה היו אומרים את ההבלים האלה לעמים, והעמים האלה היו מאמינים בכל השטויות האלה. וזה מה שהוא אומר לנו כאן. כנגד הכוכב שלו בשמיים שהוא התפאר כביכול שהוא יגיע לשמיים כדי להרים את כיסאו על כל כוכבי אל, כדי שימשול שמה ממשלה רבה, אז הוא אומר אתה אמרת בלבבך השמיים אעלה ממעל לכוכבי אל ארים כיסאי. ואשב בהר מועד בירכתי צפון. מאיפה כל זה התחיל? כדי המלך הוא הרי מלמטה. המלך התפאר שהוא יושב בקביעות בהר מועד. איפה? אמרנו בין ההרים, מי שוכנים שמה? שמה יושבים בני האלים. כביכול הוא נמצא במקום ששמה חיים את חיי האושר, כביכול אין לו מגע עם בני אדם. והוא התפאר שמההר ההוא לאן הוא עולה? אל מקום האלים עצמם, שזה אמרנו באוויר השמיים, בינם, בין בני האלים שהם בהרים לבין הכוכבים שהם למעלה. וזה מה שהוא התפאר לומר, אעלה על במותי עב אדמה לעליון. הוא חשב שכביכול מן בני האלים הנמצאים כאן בהרים בהר מועד בירכתי צפון, משם כביכול הוא יכול לעלות למעלה אל האלים האמצעיים, ומשם הוא יכול לעלות להיות כוכב בשמיים.
אומר לו הכל דמיונות. אך אל שאול תורד אל ירכתי בור. אומר לו לעומת מה שאתה חושב ומדמיין לעצמך, דע לך אל שאול תורד. אתה מדמיין שאתה תעלה מן השפלות עד לשמיים, ולא רק לשמיים האמצעיים כמו שהסברנו, אלא תתפשט ממלכתך עד כוכבי אל, כביכול תתפוס שלטון על כל העולם כולו, הוא אומר אתה תראה שבשני הדברים יהיה ההפך הגמור. מצד אחד הוא אומר לו כנגד העלייה לשמיים, אל שאול תורד. כנגד ההתפשטות לקצווי ארץ, אתה חושב שאתה תהיה לך ממשלה על כולם כמו כוכבי השמיים, הוא אומר לו לא, זה בלבד שלא כך יהיה, אלא הרשות שלך, הממשלה שלך תהיה מצומצמת מאוד. היכן? ירכתי בור. המקסימום שאתה תוכל להגיע זה אל תחתית הבור, לא אמה אחת יותר משם והלאה. בתו לא.
רואיך אליך ישגיחו אליך יתבוננו הזה האיש מרגיז הארץ מרעיש ממלכות? גם אותם אלה שרגילים לראות אותך, אבל עכשיו אליך ישגיחו ואליך יתבוננו. המלבי"ם אומר מה ההבדל בין השגחה לבין התבוננות? אומר המלבי"ם, להציץ זה ככה לראות לשנייה אחת. להשגיח זה הצצה יתרה. זה להציץ אבל בצורה שהוא מתבונן יותר טוב. להתבונן זה כבר ממש לעיין בדבר ולראות אותו היטב. אז הוא אומר בהתחלה רואיך אליך ישגיחו, ולאחר מכן יגיעו עד שאליך יתבוננו. הם אומרים לעצמם, רגע, זה הוא? זה הוא? זה נבוכדנצר מי שאני ראיתי פה? הוא קטן כזה או זה נדמה לי כמו נבוכדנצר? אליך יתבוננו. הזה האיש מרגיז הארץ? מרעיש ממלכות? האם זה האיש שהרגיז את כל כדור הארץ בכיבושים שהיה עושה? ועל ידי התנועה והתנודה שהיה עושה בארץ היה מרעיש ממלכות?
שם תבל כמדבר ועריו הרס אסיריו לא פתח ביתה. הוא שם את המקום התבל, שזה המקום המיושב, הוא שם אותו שנהיה שמם כמדבר. וגם עריו, שימו לב אומר המלבי"ם, עריו הכוונה הערים שלו עצמו. גם את הערים שלו עצמו בכעסו על כל מיני ערים שלא שמעו לגמרי לפקודתו, היה הורס אותם. אסיריו לא פתח ביתה. אסיריו, גם אלה שהיו אסורים בבית הכלא, אז הרבה פעמים בתוך בית הכלא פותחים לו את האזיקים. בתוך בית הכלא שיסתובב חופשי. הוא אומר לא, אפילו ביתה לא פתח את אסיריו. את האזיקים שהיה להם על ידיהם ועל רגליהם, גם בתוך בית הכלא לא פתח את אסירי ידיהם. והנה תראה, זה שכל כך רעדו ופחדו ממנו, זה שהיה כל כך אכזרי, האם זה האיש מרגיז ממלכות?
כל מלכי גויים כולם שכבו בכבוד איש בביתו. כל מלכי גויים היה להם בפטירתם, היה להם שני מיני כבוד, שני עניינים. א', באיכות הקבורה. שזה אומר השכיבו אותם אל קבריהם בכבוד גדול כחוק המלכים. קבר מכובד כראוי. דבר נוסף, מקום הקבורה. איפה קברו אותם? במקום שלהם, איפה שהם גרו. איש בביתו, קברות המלכים אשר הכינו להם בחייהם, מקום קבר מכובד. אבל אתה לעומת זאת, ואתה הושלכת מקברך כנצר נתעב, לבוש הרוגים מטעני חרב, יורדי אל אבני בור כפגר מובס.