והיה כצבי מודח וכצאן ואין מקבץ, איש אל עמו יפנו ואיש אל ארצו ינוסו. אומר המלבי"ם, כעת הוא עובר לפרט כיצד תהיה מפלתם, איך יהיה נזקם. והוא מתחיל לתאר את ההשמדה שלהם, ובהתחלה הוא מדבר על הגויים שהיו בבבל. הרי כידוע, בבל הייתה צבי ממלכות, היא הייתה סוחרת, רוכלת העמים. היו מגיעים מכל העולם כדי לסחור בבבל. כמו בכל מדינה שהיא נחשבת למדינה מרכזית, אז כולם מתרכזים שם כדי לסחור איתה. אז היו הרבה אנשים סוחרים שבאו לבבל כדי לעשות שם מסחר. אז הוא מתאר קודם כל אותם, את אלה שבאו מארצות אחרות. על זה הוא אומר, והיה כצבי מודח וכצאן ואין מקבץ. מסביר המלבי"ם, יש פה שני משלים. יש פה משל לצבי שהוא הודח, כמו נידח, ויש פה צאן שאין מי שיקבץ אותם. מה שני המשלים הללו? מה ההבדל בין צבי מודח לצאן ואין מקבץ? וגם מה המשמעות בנמשל? בואו נסביר. הצאן, אומר המלבי"ם, כדי שהרועה ישמור אותם מכל פגע, צריך לקבץ אותם. צריך לאסוף אותם כדי שיהיה העדר ביחד, אז הם יהיו בטוחים, הגם שהם בשדה, הגם שהם נמצאים ביער. כשהצאן נקבצים, יש להם שמירה. ולכן תמיד אנחנו נראה ביחס לצאן ביטוי של לקבץ. לעומת זאת, הצבי, אומר המלבי"ם, אין דרך לקבץ אותם. הצבאים הם לא הולכים בקבוצות, הצבאים הולכים בודדים. אין מטבעו שיתקבץ עדרים עדרים. דמה לך דודי לצבי על הרי בתר. צבי יחידי.
שמטפס לו על הרי בתר. רק מה, הוא צריך איזה שהוא מקום מיוחד ששם הוא ישכון ושמה יהיה לו הגנה, על איזה שן סלע, על איזה שהיא מערה או איזה שהיא מצודה ששמה הוא יתחבא מהחיות שירדפו אותו, מהחיות שהם חזקות ממנו. כאשר הוא יוצא ממעונתו, הצבי כבר לא בטוח. יכול אריה או שאר בעלי חיים טורפים יכולים לטרוף אותו. ולכן הוא אומר, הצבי, כאשר הצבי מודח ממקומו, הכוונה הוא לא נמצא במעונתו, הוא נמצא במצב סכנה. כאשר הצאן מפוזרות, הם נמצאות במצב סכנה. את הצבי צריך להשיב, ולכן אומר המלבי"ם תראה כמה מקומות המודח תמיד בא עליו פועל השבה. להשיב הנידחה. הוא נידח, צריך להחזיר אותו. לעומת זאת ביחס לצאן כתוב אקבץ. מכיוון שאותן כמו שאמרנו צריך לרכז. לפי העניין הזה בואו כעת נבין את הנמשל. אומר המלבי"ם, הנוכרים, הגויים שהיו שמה בבבל, הכוונה אלה שהם לא אנשים מקומיים, הם אנשים שעד עכשיו בבל הייתה כמו הבית שלהם, הם גרו פה, הם סחרו כאן. עכשיו כאשר המקום הזה נתפס על ידי האומות, הכוונה היא כאשר בבל עוברת כעת מהלך של כיבוש, כובשים את בבל, העיר נלכדת, הם יהיו נחשבים או כצבי מודח או כצאן מפוזרות. הכוונה, צבי מודח מבקש את ארצו. ירצה לרוץ מהר לארץ שלו, כמו שהצבי מחפש את מעונתו כדי להישגב שם. הצאן המפוזרות מחפשות להתקבץ, כמו שהסברנו, שהם מבקשים להיות יחד עם עמם. אז כנגד צבי מודח הוא אומר איש אל ארצו ינוסו, כמו שהצבי מחפש את המאורה שלו. וכנגד כצאן אומר לך ואין מקבץ, ששמה לא יהיה מי שיקבץ אותם, כאן איש אל עמו יפנו. כל אחד יחפש את העם שלו, כמו שהצאן מחפשת צאן נוספות כדי להיות יחד איתם, זה נותן להם הרגשה של ביטחון. וכל זה יביא את המציאות שהם יברחו מבבל, וזה מתאר עד כמה המפלה תהיה גדולה, שזה כמו עכברים הבורחים מספינה טובעת. כל מי שיכול לברוח ולהימלט משם, בורח.
כל הנמצא ידקר, וכל הנספה יפול בחרב. כל הנספה ידקר, מסביר המלבי"ם, מה הסיבה שאיש אל עמו יפנו? למה הם יפנו כמו שאמרנו ברוב עם? כי אם הם ילכו בדד, לא יתקבצו כמה ביחד לברוח, אז מי שיהיה נמצא, הכוונה יחידי, ידקר. אז כדי לא להגיע למציאות הזאת, לכן הם יתקבצו כדי לברוח, ואז כשהם בורחים בקבוצה, על ידי כן הם מוגנים. למה איש אל ארצו ינוסו? למה שלא יתחברו עם בני בבל כדי להילחם כנגד האויבים? אתה היית פה, גרת כאן במשך תקופה, אומנם אתה לא מקומי, אבל אולי תילחם איתם כנגד האויבים? על זה הוא אומר, כי כל הנספה אל צבא המלחמה יפול בחרב. הנספה, מסביר המלבי"ם, יש לזה שתי משמעויות. יש את הביטוי המוכר לנו, שנספה הכוונה היא לשון יש נספה בלא משפט, לשון כליה. כמו נספה במלחמה ועוד ביטויים כאלה. ויש נספה שזה מלשון תוספת, ספו שנה על שנה. עולותיכם ספו על זבחיכם, נכון? ויאכלו בשר. יש ספו זה מלשון תוספת. אומר המלבי"ם כאן, זה המשמעות פה זה מלשון תוספת, לא מלשון נספה. כי באמת יש פה קושי קצת, כל הנספה יפול בחרב. הוא כבר נספה. נספה אתה אומר זה מת במלחמה. מה זה יפול בחרב? אז יש אפשרות להסביר שכל הנספה, כיצד יהיה נספה? מכוח נפילת החרב. אבל המלבי"ם מסביר שכוונת הדברים היא, אם הוא ירצה להיות נספה במובן של נוסף על בני בבל על מנת להילחם יחד איתם כנגד האויבים, הוא יפול בחרב. אז זאת הסיבה שהם בורחים. זאת הסיבה שאף אחד לא נשאר כאן כדי להילחם כנגד האויבים.
ועולליהם ירוטשו לעיניהם, ישסו בתיהם ונשיהם תשגלנה. כתוב תשגלנה אבל הקריאה היא הקרי ותשכבנה. מסביר המלבי"ם, גם זה מוסב על האנשים שבאו לבבל והם מארצות אחרות. עולליהם, הם לא יוכלו לברוח איתם, הם ירוטשו. ירוטשו הכוונה היא, הזורקים אותם אל הקירות ותמיד לרטש פירושו של דבר שהוא מאבד את תואר פניו. זה הכוונה מרוטש. גם היום משתמשים בביטוי הזה, שהגופה מרוטשת, הכוונה היא לא ניתן לזהות אותה. אז הם, האויבים ירטשו את עולליהם, וישסו את בתיהם, שזה הכוונה היא מלשון לקחת שלל, יקחו את כל מה שיש להם שם בבתים. ונשיהם תשכבנה, שזה בעצם אומר גם את הדבר הפרטי והאישי של האדם, שזה אשתו, גם זה לא יישאר עמהם. המלבי"ם מסביר שתמיד ירוטשו בא רק על פגר אדם. לא נמצא אף פעם ביטוי ירוטש על בהמה לדוגמה, או בלשון מושאלת על בתים או על מקומות אחרים, אלא תמיד זה בא ביטוי על פגר אדם שרוצה להגיד שהמיתה שלו היא כל כך משונה שלא ניתן לזהות אותו. אי אפשר אפילו להכיר את האיברים שבו.
הנני מעיר עליהם את מדי, אשר כסף לא יחשבו וזהב לא יחפצו בו. אומר הקדוש ברוך הוא, את מי אני אביא כנגדם שילחם כנגדם? זה יהיה מדי. ומדי הללו, אל תחשוב שאפשר להסתדר איתם. הוא אומר לך, כסף לא יחשבו וזהב לא יחפצו בו. מתאר עכשיו המלבי"ם, אומר הפסוק הזה בא לבאר, עד עכשיו דיברנו על אלה שבאו לבבל, מה יהיה עונשם. עכשיו הוא מתאר מה יהיה עם בני בבל עצמם, לא הסוחרים שבאו לשם, אלא אנשי בבל. על זה הוא אומר, האויב לא יבוא עליהם כמו שהוא בא, כמו שראינו קודם, על הזרים. מה הוא בא על הזרים? כדי לקחת את נשיהם, את ממונם, כספם. זה מה שהוא מחפש. לעומת זאת אצל בני בבל זה לא מה שהוא מחפש, הוא ירצה נפשות. וכסף לא ניתן יהיה לשחד אותו. זה מה שהוא כאן אומר. ובוא תראה, כסף לא יחשבו. מסביר המלבי"ם, כאן תשים לב, הדקדוק הוא גדול. כסף לא יחשבו. הכסף לא יהיה נחשב אצלם למאומה. תגיד לו ניתן לך כסף, כסף לא יחשב. כשאנחנו מדברים על כסף אנחנו לא מדברים על שטרות, כסף מדברים על מתכת הכסף. זהב, אתה לא יכול להגיד לא יחשבו. לזהב יש באמת ערך גדול שכולם מעריכים אותו. לא ימצא אדם שיכחיש חשיבות הזהב. אומר, אבל על כל פנים לא יחפצו בו. פירושו של דבר, הוא כעת לא יחפוץ בזהב, הוא יעדיף יותר להרוג את בני בבל מאשר בזהב שלהם. מסביר המלבי"ם, יש גם כן הבדל בלשון הקודש בין יחשבו לבין יחפצו. אומר המלבי"ם, ייתכן שאדם יחשיב דבר מצד המעלה שלו, אבל הוא לא יחפוץ בו. לדוגמה, אדם יכול להחשיב תלמיד חכם, בן תורה. אתה רוצה שהבן שלך יהיה כזה? לא, אני את הבן שלי שולח להייטק. מבינים? הוא מחשיב אותו, כן, אבל לחפוץ שיהיה לו, לא, זה שני דברים. אני יכול להעריך משהו, אבל ההערכה שלי עדיין לא גורמת לכך שאני חפץ בו. ויכול להיות מצב הפוך. יכול להיות שבן אדם יחפוץ במשהו, אבל הדבר הזה הוא חסר כל חשיבות. המשוגע של רדין, כן? שמעק טבק, שנסע לעיר הסמוכה, שלושה ימים הלוך, שלושה ימים חזור, בשביל איזה שמעק טבק, איזה קמצוץ טבק. אז יכול להיות שבן אדם חפץ במשהו, אבל אין לו באמת ערך. אז לכן הוא אומר, יכול להיות שאדם יחפוץ אבל לא יחשוב, הדבר לא חשוב בעיניו. אז יכול להיות חשוב בעיניו והוא לא חפץ בו, יכול להיות חפץ בו ולא חשוב בעיניו. על זה הוא אומר, הנני מעיר את מדי, אשר כסף לא יחשבו, הכסף לא יהיה חשוב בעיניהם, אפילו שיכול להיות שהם כן יחפצו בו. וזהב, הם שמה לא יחפצו בו, זאת אומרת הזהב ודאי חשוב בעיניהם, אבל חפץ בו, אני מעדיף עכשיו להרוג את בני בבל מאשר לקבל זהב, אפילו שהוא באמת חשוב בעיניהם.
וקשתות נערים תרטשנה, ופרי בטן לא ירחמו, על בנים לא תחוס עינם. אומר המלבי"ם, זה קשור למה שדיברנו קודם. הנני מעיר את מדי, והנני מעיר קשתות אשר נערים תרטשנה. פירושו של דבר, המילה הנני מעיר שכתוב קודם, הביטוי חוזר גם כן אצלנו. זה כמו לוקח אחרת עמו, אשר לא שם חלקנו כהם וגורלנו, הכוונה ולא גורלנו ככל המונם, אז גם פה. כאילו כתוב הנני מעיר עליהם את מדי, הנני מעיר עליהם את אלה אשר קשתות נערים תרטשנה. קשתות, אני מעיר פה קשתות שהם ירטשו את הנערים על ידי הקשת. זה הסבר אחד. הסבר נוסף מסביר המלבי"ם, הסבר קצת קשה מבחינת האכזריות שבו, הוא אומר שהניחו את הנערים בקשתות במקום החיצים. זאת אומרת, קשת, אתה מותח את המיתר והוא יורה את החץ. הם שמו את הנערים בקשתות גדולות שמתחו מיתר וירו אותם. זה הכוונה וקשתות נערים תרטשנה. הקשתות איתם היו יורים את הנערים והם היו על ידי זה תרטשנה. היה ביטוי נורא לזה, אומנם לא על ידי קשת, אבל אולי בקשת מודרנית, היה מעשה ברבי דוד, אחיו של הבבא סאלי, זכר צדיק לברכה, השם יקום דמו. היה מעשה איתו ששמו אותו בתותח וירו אותו. רחמנא ליצלן. כידוע הוא מת מיתה משונה, לבבא סאלי היה צער מאוד מאוד גדול מזה ויש סיפור, בא אליו בחלום, פעם סיפרנו את הסיפור באריכות. על כל פנים, אז הם ישליכו את הנערים בקשת, כמו שאדם יורה ומשליך אבני קלע.
ופרי בטן לא ירחמו. אומר המלבי"ם, יש הבדל בין פרי בטן, שזה יונקי שדיים, לבין בנים שהם היותר גדולים. מה ההבדל בין לרחם לבין לחוס? זה גם עניין שהמלבי"ם הזכיר אותו כמה פעמים ולמדנו אותו גם כן בעניין של מלחמת עמלק. אומר המלבי"ם, רחמים זה שייך רק או על בעלי חיים או בני אדם, שאדם לא יכול לראות בצרה שלהם, הוא מרחם עליהם. הוא לא יכול לראות אותו סובל, הוא מרחם עליו. לעומת זאת, אומר המלבי"ם, הביטוי לחוס זה בדרך כלל לחוס על ממון. אני חס על משהו כי חבל עליו, חבל להשליך אותו. אז כש, לדוגמה, יש איזה שולחן, אשתך אומרת כבר אין לנו מה לעשות איתו. אז אתה לא זורק אותו לאשפה, לא בגלל שאתה מרחם עליו. אוי, מסכן, הוא יסבול. לא, אתה חס עליו. אתה אומר חבל להשליך אותו לאשפה, יכול להיות שמישהו יעשה בו שימוש, אתה שואל, אולי מישהו רוצה שולחן תקין וכולי. אז אני אגיד על השולחן אני חס. אבל לעומת זאת, אם לדוגמה יש לך איזה שהם גורים, ואתה רוצה להשליך אותם, ואתה אומר רגע, איך הם יתקיימו עכשיו? הם ימותו. אתה מרחם עליהם. אין פה איזה שהוא חס ממוני שמה, לא, אתה מרחם עליהם, איך הם יתקיימו. אז אומר המלבי"ם, תמיד רחמים נופל או על בעלי חיים או אדם, ולחוס זה דבר ששייך בעניין ממון, אני לא מרחם עליו, אני חס עליו שלא ילך לאובדן. אומר המלבי"ם, מטבע אנשי הצבא לרחם על הילדים הקטנים. כי ילד בן שלוש הולך כמה, עכשיו תיקח אותו תהרוג אותו, אני לא מדבר על הנאצים, אני מדבר על אנשים יותר אנושיים. והם מרחמים עליהם יותר מאשר על הבחורים. אין לו בעיה להרוג בחור, אבל קטן, יהיה לו יותר נקיפות מצפון. ולמה? כי הבחור הוא מישהו שנלחם כנגדי. הוא כוח שאם אני לא אהרוג אותו הוא יהרוג אותי. אבל ילד בן שלוש, מה תהרוג אותו? אז לכן מצפונית זה יותר קשה לאדם. אז לרחם, מרחמים על התינוקות יותר מאשר על הבוגרים. אבל יש מציאות אחרת, והיא יכולה להיות סיבה הפוכה, שאת הבוגרים יחיו ולא את הקטנים. מתי? כשהוא רוצה לקחת לו לעבדים. אין לו מה לעשות עם ילד בן שלוש, יגדל אותו עד שיהיה ראוי לעבדות? יש לו עכשיו בחורים בני 15, הוא היום יכול להעביד אותם. הוא היום יכול להשתמש בהם. אומר המלבי"ם, ואז שימו לב, איך אנחנו נגדיר את מה שכעת הוא ישאיר את הבחורים חיים? זה רחמים? לא, הוא חס עליהם. חבל, זה שווה כסף, את הדבר הזה אפשר לקחת לעבד. לעומת זאת על הקטנים, הוא חס עליהם? לא. על הקטנים הוא מרחם. הוא מרחם עליו, אומר מסכן, הוא ימות, הוא יסבול, הוא מרחם עליו. על הגדול הוא לא מרחם, אבל הוא חס, כיוון שהוא אומר זה השחתה, זה שווה כסף, יש כאן עבדים. לכן אומר המלבי"ם, ופרי בטן לא ירחמו. כשיהיה מדובר בפרי בטן, וטבעי שמרחמים עליו, לא ירחמו. על בנים, שאלה הם הגדולים, לא מרחמים עליהם, אבל על כל פנים חסים עליהם לקחת אותם לעבדות, על בנים לא תחוס עינם. על זה הם לא יחוסו ולא יהיה אכפת להם וגם אותם הם יהרגו.
המלבי"ם נותן דוגמאות של עניין לחוס, אומר המלבי"ם כמו אתה חסת על הקיקיון, מה הוא ריחם עליו? ודאי שמדובר שם לחוס במובן של חבל שהדבר הזה יושחת. אל תחוס על כליכם, וכולי. לפי זה תשמעו כמה נפלא, אומר המלבי"ם, מובן לנו גמרא. גמרא במסכת ברכות בדף ל"ג. מלבי"ם ספר ישעיהו פרק י"ג פסוק י"ח. אומר המלבי"ם, האומר על קן ציפור יגיעו רחמיך, משתקין אותו. פליגי בה תרי אמוראי. חד אמר מפני שעושה מידותיו של הקדוש ברוך הוא רחמים. אחד אומר, כשאתה אומר ריבונו של עולם אתה מרחם על קן ציפור, אתה כביכול אומר המידות של הקדוש ברוך הוא הם רחמים. זאת אומרת, זה לא דברים המתוכננים ממנו יתברך, אלא השם מרחם עליו, במובן שזה לא מצד רחמים, זה מצד מידה. הקדוש ברוך הוא קבע את המידה כך. כשאתה אומר לא, השם אמר שלח תשלח את האם, זה מצד הרחמים. לא, זה מצד גזירתו של מקום, והם גזרות, זה לא מצד רחמים. חד אמר מפני שמטיל קנאה במעשה בראשית. אחר אומר לא, זה מצד שאתה מטיל קנאה במעשה בראשית. דהיינו, הקדוש ברוך הוא אמר לא תיקח האם על הבנים, איפה? בקן ציפור. ואם אני ארצה לקחת פרה, האם על הבנים? זה אין לך בעיה. בכל שאר בעלי החיים האם על הבנים, אין בעיה. אתה מטיל קנאה במעשה בראשית. השם מרחם על הציפורים ולא מרחם על שאר בעלי חיים. זה הסיבה שלא אומרים שעל קן ציפור יגיעו רחמיך, השם רחמיך הם על קן ציפור. טוב, הגמרא מביאה מעשה. ההוא דנחית קמיה דרבה, ואמר, אתה חסת על קן ציפור, חוס ורחם עלינו. אמר רבה, כמה ידע האי גברא לרצויי למריה. שמע את זה רבה ואומר או, כמה נפלא, איך הוא יודע לרצות את אדונו, איזה תפילה מיוחדת. אמר ליה אביי, והא משתקין אותו תנן? אביי מתפלא, על קן ציפור משתקין אותו. אומרת הגמרא, ורבה לחדודי לאביי עביד. אביי הרי גדל אצל רבה, אשר בחי ירוחם יתום, ראשי תיבות אביי, הוא גדל אצל רבה בר נחמני, והיות וכן, רבה מדי פעם היה אומר לו דברים כדי לחדד אותו, כדי לראות את חריפותו. אומרת הגמרא, הוא עשה את זה לחדודי. מסביר המלבי"ם, המתפלל כאן הוא שינה. הוא אמר אתה חסת על קן ציפור. תשימו לב, איך כתוב במשנה? האומר על קן ציפור יגיעו רחמיך, משתקין אותו. פה הוא לא אמר רחמיך, מה הוא אמר? אתה חסת על קן ציפור. לפי הסיבה של עושה מידותיו של הקדוש ברוך הוא רחמים, אז לא ראוי להשתיק אותו, מכיוון שהוא לא אמר רחמים, הוא אמר חסת. הוא לא הזכיר עניין של רחמים, הוא הזכיר חסת. ולכן באמת רבה לא השתיק אותו. במשנה כתוב משתקין אותו, רבה לא השתיק אותו. אבל לעומת זאת לפי הטעם שהוא מטיל קנאה במעשה בראשית, מה זאת אומרת? גם אם אתה אומר אתה חסת על קן ציפור, עדיין אתה מטיל קנאה. השם על קן ציפור חס, כביכול חבל להשחית את זה, אבל עורב, שאר בעלי חיים, שאר בהמות וחיות, לא נורא אם הושחתו. אז עדיין אתה מטיל קנאה במעשה בראשית. גם אם תגיד שזה לא מצד שאני מרחם עליו, מצד שחבל להשחית אותו. גם עדיין אתה מטיל קנאה במעשה בראשית. ואז אם כן, יוצא שלפי זה הוא לא התפלל תפילה טובה. אתה כביכול אומר לקדוש ברוך הוא לא אכפת שחלק יושחתו וחלק יתקיימו. זה לא תפילה נכונה. אחרי שרבה משבח אותו, אומר לו אביי, הרי משתקין אותו תנן. מה זאת אומרת? שימו לב, זה לא היה סתם דיון שטחי. מסביר המלבי"ם, הרי המשנה לא אמרה את הטעם. המשנה לא הסבירה לנו האם זה מצד מטיל קנאה במעשה בראשית או שעושה את מידותיו של הקדוש ברוך הוא רחמים. בא אביי וטוען, לא היה ראוי להתפלל בלשון כזאת, כיוון שהלשון הזאת כמו שהסברנו עכשיו היא לא מוסכמת. אפילו שתגיד חסת, מצד מטיל קנאה, עדיין זה מטיל קנאה. אומנם להגיד על קן ציפור יגיעו רחמיך זה מצד רחמיו של הקדוש ברוך הוא, זה הוא לא אמר רחמים, הוא אמר חסת. אבל מצד עניין של קנאה במעשה בראשית זה כן שייך. זה הייתה הטענה של אביי. אז לא היה ראוי להתפלל בלשון כזאת, שלשון הזאת היא בעצם יוצרת בעיה, האם היא נכונה או לא נכונה, תלוי לפי איזה טעם במשנה. במשנה לא כתוב טעם. ואם לא כתוב טעם, אז ראוי להימנע מהלשון הזאת, כל עיקר. כך מבאר המלבי"ם, נפלא מאוד.
והייתה בבל, צבי ממלכות, תפארת גאון כשדים, כמהפכת אלוהים את סדום ואת עמורה. והייתה בבל צבי ממלכות. מה זה צבי? הכוונה חמדת הממלכות. צבי תמיד זה רצון, זה חפץ. אז בבל הייתה חמדת הממלכות. היה חפצם ורצונם בבבל, או להיות כמו בבל. אומר המלבי"ם, לפי גדולת גאון הממלכה וגודלה, לפי זה היו בונים גם כן את עיר הבירה שלה. ככל שהממלכה יותר גדולה, לא היו עושים לה איזה עיר הבירה, אני יודע, משהו קטן, איזה שלומי. מרכז, בונים משהו עם מבצרים, משהו אדיר. לכו תראו את הקרמלין. ממלכה גדולה, בונה לה עיר מלוכה גדולה, לתפארת וכלילת יופי. על זה הוא אומר, בבל הייתה תפארת גאון כשדים. הכוונה, היו מתפארים שם בבבל, הייתה ביופי שלה לעומת הגאון של כשדים, הכוונה היא, היו מודדים אותה לעומת הכשדים. בבל וכשדים זה אותו עניין. אלה שני עמים שהיו באותו מקום, לכן פעם קוראים להם בבלים, פעם קוראים להם כשדים. ועכשיו היא תהיה כמהפכת אלוהים את סדום ואת עמורה. כמו שהשם הפך את סדום ואת עמורה, כך תהיה בבל. לא תשב לנצח, ולא תשכון עד דור ודור, ולא יהל שם ערבי, ורועים לא ירביצו שם. לא תשב שם לנצח, פירושו של דבר, לא יהיה שמה יישוב בקביעות. ולא רק זה, גם לא תשכון עד דור ודור. מסביר המלבי"ם, שיש הבדל בין לשבת לבין לשכון. לשבת זה אומר ישיבה מתארכת. לעומת זאת לשכון, זה אפילו בדרך עראי. באופן זמני, זה נקרא לשכון. לא תשב לנצח, ואפילו לא תשכון באופן עראי. ולא יהל שם ערבי. לא יהל, מסביר המלבי"ם, שזה לשון יהל אור. אומנם הפשטות המוכרת יותר, זה מה שרש"י מסביר, לא יאהל שם ערבי. כאילו נפלה הא'. ערבי לא יבנה שם אוהל. זה הכוונה לא יאהל שם ערבי. אבל המלבי"ם מסביר שיהל זה במובן של יהל אורו. המלבי"ם מסביר שערבי כאן זה לא במובן של ערביים, כמו שרש"י מסביר, ויהל זה לא במובן של יאהיל, כמו שרש"י מסביר, אלא ערבי זה מלשון ערב ונשף. לא יהל שם, הכוונה, אדם שיחשיך לו, הוא נוסע כעת בערב, הוא חייב ללכת למצוא מקום לנוח שם. לא היו נוסעים בלילה, אז הוא חייב מקום ששמה הוא יכול ללון באותו מקום. הוא אומר שמה, הוא לא ידליק שם את האור, ושום דבר לא יהיה לו שם שהוא ילך לישון שם, אדרבה, הוא יפחד מהנחשים והעקרבים והחיות שתמיד שורצות במקומות שהם חורבות. אז לא יהיה לו שם אור במקום הזה, לא יהל, והערבי הכוונה היא בעת ערב, הוא יחפש לו מקום אחר. זאת אומרת המקום הזה יהיה כל כך מאוס, עד כדי כך שגם מי שמחפש ללילה אחד איזה שהוא מקום אפילו חורבה ללון בה, לא ילך ללון במקום הזה. ואפילו הרועים, שהם היו מרביצים את צאנם ביום, זה לא בלילה, תגיד זמן של פחד, גם הם רועים לא ירביצו שם. המקום הזה יהיה כל כך שומם שהם לא ירביצו שם. לא ירביצו שם הכוונה לא יתנו לצאן שם לרבוץ. המלבי"ם מסביר שיש הבדל בין דור ודור לבין לנצח. וזה הסבר שהמלבי"ם בכמה מקומות אומר אותו. כאשר אנחנו מדברים על זמן מתחילתו ועד סופו, על כל אורך הזמן, מדברים על נצח. או לעולם. מדברים על כל משך הזמן. לעומת זאת, כשהוא רוצה להגיד על הזמן איך הוא מתחלק לפי עיתים וזמנים, רוצה לדבר איתך על תקופות ארוכות, אבל הוא מחלק את זה באופן קצוב, אז הוא אומר דור ודור. הביטוי הוא דור ודור, ולא מדברים על נצח שהכוונה מתחילת הזמן ועד סופו. פה, כנגד הישיבה הקבועה, לא תשב, על זה הוא אומר לנצח. הישיבה הרי קבועה, היא בלי הפסק, היא לנצח. הוא אומר פה לנצח היא לא תשב. השכינה, כמו שאמרנו ישכון, זה זמני. אז הוא אומר אפילו לא ישכנו שם באופן זמני, זה לדור ודור. הכוונה בשום דור לא ישכנו שם באופן זמני. זה הכוונה לדור ודור.
ורבצו שם ציים, ומלאו בתיהם אוחים, ושכנו שם בנות יענה, ושעירים ירקדו שם. ורבצו שם ציים, מסביר המלבי"ם, כאן הוא מתאר לנו כמו איזה שהיא מדינה מיושבת, ששמה יש אנשים שגרים בבתים, יש בהמות רובצות בשדה, יש עופות על האילנות, ילדים קטנים מרקדים ברחובות. עכשיו הוא יראה לך איך חלף כל זה, מה הקדוש ברוך הוא הביא עליהם. כנגד בהמות שרובצות, כשיש מדינה מיושבת, אומר שם ירבצו ציים. ציים, כמו שרש"י והרד"ק מסבירים, הכוונה היא נמיות. נמיות אלה הם בעלי חיים שנמצאים במקומות החרבים. כנגד האנשים שדרים בבתים, הוא אומר ומלאו בתיהם אוחים. המלבי"ם מסביר שזה סוג של קוף. אז תחת שבבתים היו בני אדם, פה הבתים שלהם יהיו שמה קופים. היום אגב האוח, אוח שאומרים, זה ביטוי לעוף ממיני הינשופים. כן, זה עוד ביאור של המילה אוח, אבל לפי המלבי"ם זה קוף. וכנגד העופות, כן, שהם שוכנים, כי העופות בדרך כלל הביטוי ביחס אליהם זה לשכון, ישכון שמה עוף, כן? על זה הוא אומר, יהיה שם בנות יענה. בנות יענה גם כן זה ביטוי למקום חרב, אלה הם השוכנים שם, בנות יענה. והמרקדים, זה השעירים. שעירים ירקדו שם. והשעירים הכוונה היא שדים. הם אלה שירקדו שם באותם מקומות, במקום ילדים המרקדים ברחובות, ירקדו שם שעירים. הציים, אומר המלבי"ם, שהסברנו, זה בעלי חיים שנמצאים במקום ציה, לכן הם נקראים ציים. מקום ציה זה מקום שהוא מדברי ושומם.
וענה איים באלמנותיו, ותנים בהיכלי עונג, וקרוב לבוא עתה, וימיה לא ימשכו. וענה איים באלמנותיו, אומר המלבי"ם, בהיכלי השרים, שם זה המקום שכולם היו מתרכזים, היו מקומות ששמה כמו חדרים, נגדיר אותם חדרים יותר אישיים. אז ההיכל הגדול, שמה כולם מתרכזים בשביל להתענג בשמחה, בשירים, ויש חדרים קטנים, מי שירצה להתבודד יותר עם עצמו. על זה הוא אומר, האיים, זה חיה שבאה מאי הים, היא נקראת איים. היא לא יכולה להתחבר אל שאר החיות. הם יצעקו באלמנותיו. באלמנותיו, מסביר המלבי"ם, זה לא מלשון אלמנה, אלא לשון אולם, כמו אולמותיו. זה אלמנותיו. הם יצעקו באולמות הקטנים, בחדרים הקטנים. ולעומת זאת התנים, שאלה הם בעלי חיים שכן מתחברים עם שאר בעלי חיים אחרים, הם יצעקו בהיכלי עונג. שזה אומר בהיכלות הגדולים ששמה הם יתחברו יחד ויתענגו. וקרוב לבוא עתה. קרוב לבוא עתה, פירושו של דבר, אומר המלבי"ם, כשמלכות נופלת, נפסקת מלכותה, זה אחת משתי סיבות. או נתמלאה סאתה. הגיע הזמן שהקדוש ברוך הוא נפרע ממנה, לא שלם עוון האמורי עד הנה. ישלם עוונו, יבוא חרון אף השם עליו. האפשרות השנייה, יכול להיות מאוד שהם מצד עצמם לא שלם עוונם, אבל המקום כבר מגיע למישהו אחר. זאת אומרת יש שכר שמגיע למישהו אחר ולכן צריך להפיל את האומה הזאת, כי כעת הגיע זמן מלכותה של אומה אחרת, גם אם האומה הראשונה לא מגיע לה הנפילה. על זה הוא אומר, מלכות בבל תכלה משתי הסיבות האלה. א', קרוב לבוא עתה, זה מצד העונש. הגיע הזמן להעניש אותה על מה שהם הרעו והצרו לעם ישראל. דבר שני, הגיע זמן מלכותם של ישראל. הגיע הזמן שישראל יצאו מן הגלות, 70 שנות גלות, עם ישראל יצאו מן הגלות, יבנו את הבית השני. ואז קודם כל צריך שמלכות בבל בהתחלה תכלה, ולכן ימי בבל קצובים 70 שנה. מראש זה נקצב. ואם הם יהיו הגונים, זה לא תלוי. לא בזה תלוי. גאולתנו בעוד 70 שנה. אז יהיו ראויים הבבלים, לא יהיו ראויים הבבלים, אנחנו בכל מקרה נצא ויהיה מפלה לבבל. על זה הוא אומר, וימיה הם הקצובים לה, לא ימשכו. הם יכלו בסוף 70 שנה, גם אם מצד עצמם לא היה בהם עוון, ימיה לא ימשכו כי הגיעו ימינו. מעבר לכך שקרוב לבוא עתה, מכיוון שבאמת כן יש בהם עוון, ואז הזמן שלהם הגיע וזה כמו שאמרנו מצד העונש שמגיע להם על מעשיהם הרעים.
הדבר המפליא כאן בנבואה הזאת, אנחנו בעצם סיימנו כאן את הפרק, אבל נרצה כאן עוד תוספת קטנה. הדבר המפליא בנבואה הזאת, זאת אחת מן הנבואות שפלא פלאים עד היום התגשמותה נמצאת לעינינו. א', מה שכאן הנביא ישעיהו מתאר שבבל, צבי ממלכות, תפארת גאון כשדים, כמהפכת אלוהים את סדום ואת עמורה, לא תשב לנצח, לא תשכון עד דור ודור. מנבא עליהם נבואה מאוד קשה. כך גם כן ירמיהו אומר, כי שממות עולם תהיה נאום השם. הנביאים מתנבאים שבבל תחרב, לא יהיה לה קיום לנצח. מה אנחנו רואים לאחר מכן? ד"ר פנחס ביברפלד, בספר שלו Ancient Jewish History, הכוונה היסטוריה יהודית עתיקה, הוא אומר, אחרי מלוך כורש, עוד הוסיפה בבל להיות עיר חשובה, אחת הבירות של האימפריה הפרסית. אבל לאט לאט חרבה העיר ללא תקנה. לבסוף נעלמה בבל מבמת ההיסטוריה. היא הייתה לתל חורבות עד זמננו אנו. וחורבותיה משמשות עדות אילמת, מתמדת, לאמת הנבואה העברית. יש צילומים של בבל, צילומים הכוונה היא של בבל, מדברים על עיר המלוכה. רואים חורבות. אתם יודעים שסדאם חוסיין, אחת התוכניות הגרנדיוזיות שלו היו, כחלק מהעניין שהוא אחז שהוא נבוכדנצר המודרני, הוא, הוא תכנן לבנות את חורבות בבל. אבל השם לקח אותו עוד לפני שיצא מאיזה חור שמה, עוד לפני שהוציא את זה אל הפועל. אז אני, כל התוכניות שלך אין להם משמעות כשלנו יש נבואה שאומרת בבל לא תיבנה לנצח. בבל לא תיבנה לעולם, לעולם שממות תהיה. בלשון האנציקלופדיה המקראית, בערך בבל, הוא כותב, עיר שהייתה במשך האלף השני והאלף הראשון לפני הספירה בירתן של אימפריות שונות, לא נשאר ממנה היום אלא שדה חורבות נרחב על שפת נהר פרת ממזרחו. עכשיו תחשבו, דבר כזה אפשר היה לצפות מראש? אם מישהו היום היה אומר לך, תשמע, וושינגטון תחרב בצורה מוחלטת, במשך שנים, אלפי שנים לא יבנו אותה, כולה תהיה הריסות. הדבר הזה נשמע לנו לא הגיוני. הדבר הזה נשמע לנו לא הגיוני בפרט שאנחנו רואים אותה היום בתוקפה. עכשיו אם היית הולך ומדבר על עיר שנמצאת בשקיעתה, אני שומע. אבל אתה מדבר כאן על עיר שנמצאת בשיא הדרה. מה ההיגיון שזה יקרה? ובפרט שתדעו שבזמנם מאוד מאוד היה נדיר שעיר תחרב ולא יבנו אותה. מה הסיבה הפשוטה? היו בונים עם אבנים. לא בלוקים. היום כשיש לך בלוקים, הרסת, צריך לחפש מזבלה. בזמנם היו בונים עם אבנים. עיר נהרסה, לוקחים את האבנים, בונים שוב. דבר ראשון. דבר שני, היה תשתיות. יש עיר, אז יש שמה בעיר הזאת, יש כבישים, יש בארות, יש תשתיות. אז כשהיו הורסים עיר, נהרסת מסיבה כלשהי, מיד היו הולכים ובונים באותו מקום. לכן הלכו ובנו את יריחו מחדש. חיאל בית האלי. יש פיתוי גדול לבנות במקום ששמה נהרס. ופה הנביא מעיד, זה עיר המלוכה, היא בנויה ברמה הכי גבוהה, היא תיהרס, אף אחד לא יעניין אותו לא האבנים שלה, לא המקום, לא התשתיות, שום דבר. המקום יישאר מקום שהוא חרב, מקום שלא יבנו אותו לעולם. מה ההיגיון להגיד כזה דבר? איך ישעיהו, איך ירמיהו, שני הנביאים, אומרים כזאת נבואה שהם לוקחים בה סיכון כל כך עצום, שאולי הדברים שלך לא יתקיימו? אלא אם כן נבואה היא משמיים. וזה אחת מן העדויות לנבואה משמיים. יש לנו עוד הרבה עדויות כאלה, שנבואה שכותל המערבי לא יחרב לעולם. 12 פעם החריבו את ירושלים. בחלק מהמקרים גם חרשו אותה לגמרי, ציון שדה תחרש. והכותל המערבי נשאר קיים. הכותל עדיין קיים. ומי שרוצה, הולך לראות חפירות בעומק האדמה, מטרים רבים, הכותל המערבי נשאר קיים. אז יש לנו עוד נבואות רבות כאלה על עם ישראל, על קיומו הנצחי, ועוד. הדברים האלה מלמדים שיש רק עם אחד בעולם, עם אחד בעולם, ובכלל בהיסטוריה, שהעז לומר איזה שהיא נבואה. כי יש רק עם אחד שמקבל מסר ישירות מאת השם. ועוד היה איזה שהוא נביא לאומות, כמו שרבנו ביקש, שלא תהיה יותר נבואה באומות. ומאז בכלל אין נבואה באומות. ונפלינו אני ועמך, והקדוש ברוך הוא אמר לו שגם את זה אתה תקבל, אין יותר נביא באומות. ולכן כשאנחנו רואים נבואה, גם אם הנבואה עדיין לא התקיימה, אז כשיש לך ספר ש-80% ממנו כבר התקיים, אומרים לך יש עוד 20%, לאף אחד אין ספק שזה יתקיים. ואם אנחנו רואים שעם ישראל, הגאולה, אנחנו כבר נמצאים באמצע התהליך, ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי כי קרבו לבוא. חז"ל אומרים כשהארץ מתחילה לתת פירותיה, אין לך קץ מגולה מזה. והנה יש נבואה שעם ישראל יחזור לארצו, ומתחילים לחזור לארצם. ואנחנו רואים שמתחיל שלום גם כן עם האומות מסביב, כמו הנבואות שאומרות שעתידים להיות כולם יטו שכם אחד, ופתאום מישהו נזכר בהסכמי אברהם אבינו. מישהו נזכר באברהם אבינו. פתאום אתה שומע ממוסלמים שאומרים לך מה אתה רוצה, הם היו פה לפניהם. הם היו פה לפני הפלסטינים. מוסלמים אומרים לך את זה היום. זאת אומרת שאנחנו נמצאים באיזה שהוא תהליך, שהתהליך הזה מתקרב לכל מה שכתוב בספרי הנבואה, שבעזרת השם תהיה גאולה שלמה, ויבוא משיח, ונזכה לראות עין בעין בשוב השם ציון במהרה אמן.