ישעיהו פרק י"ג. משא בבל אשר חזה ישעיהו בן אמוץ. אומר המלבי"ם, ידוע שמפלתם של בבל הייתה על ידי ששרי בלשצר מרדו באדוניהם. היה את נבוכדנצר, אחריו, נו, אויל מרודך, אחריו בלשצר. זה היה, ובבלשצר, בליליא קטיל בלשצר. מתי זה היה? מי שרוצה לשמוע ביתר פירוט, יכול לשמוע, יש את עזרא, נחמיה, דניאל, יש את זה בכל הלשון, שיעורים שנמסרו על זה. והוא יכול שמה לקבל קצת מושגים בכל מה שקרה שם.
על כל פנים, כתוב שם בספר דניאל שבלשצר ראה איזשהו מחזה מבהיל באמצע המשתה, כשהוציא את כל כלי בית המקדש. הוא ראה מחזה מבהיל, יד יוצאת וכותבת על הקיר מנא מנא תקל ופרסין. והוא הביא את כל החכמים והאשפים וכל החרטומים, אף אחד לא ידע לפענח את זה. הוא הביא את דניאל, ודניאל קרא את זה ותרגם לו. אמר לו: מנה השם את מלכותך, ונשקלה ונמצאה חסרה. מנא מנא תקל ופרסין. חסרה הכוונה נפרסה. למי נפרסה מלכותו? פרס ומדי. זה אחשוורוש, מלכות פרס ומדי, זה אלה שבאו לכבוש את בבל.
עכשיו, איך הם באו לכבוש את בבל? באותו הלילה שנמסרה הנבואה הזאת על קיר ההיכל של ארמונו של בלשצר, באותו הלילה קמו עבדיו ורצחו אותו, והזמינו את שרי פרס ומדי שיבואו לכבוש את בבל. זאת אומרת שבבל נפלה על ידי גייס חמישי שהיה בתוכה, ופשוט מסר אותה ביד פרס ומדי.
אומר המלבי"ם, הנביא נושא את המשא הזה, איך כביכול הקדוש ברוך הוא הקדיש את אותם חיל אכזרים, שזה פרס ומדי, שיבואו ויחריבו את בבל, והם באו מארץ רחוקה, והשם הזמין אנשים מתוך בבל שיקראו להם לבוא ולסייע בידם לכבוש את המדינה.
על הר נשפה שאו נס, הרימו קול להם, הניפו יד ויבאו פתחי נדיבים. עכשיו בהתחלה הוא מדבר על השרים שמרדו בבלשצר. הם ירימו נס, נס המרד, כדי לקרוא להם, למי? לפרס ומדי, להגיד להם בואו, תכבשו כאן את המדינה.
עכשיו הוא מתאר את זה בהדרגה. בהתחלה שאו נס. נס זה כלונס ארוך, כדי שיראו את זה מרחוק. אחרי שהם יתקרבו אליהם יותר, הם כבר במרחק שמיעה, אז הרימו קול, יצעקו להם: פה, פה, תבואו לכאן. לאחר מכן, כשהם יתקרבו יותר, הוא כבר במרחק שהוא כבר יכול לקלוט אותו בעין, אז הוא כבר מנופף לו בידו, אומר לו: הנה, כאן אני, אני נמצא פה. וזה כסימן להגיד הנה, תבואו דרך פה. ועל ידי זה ויבאו פתחי נדיבים. הם יבואו בפתחי נדיבים של בני בבל. מה הקשר נדיבים? אומר המלבי"ם, כמו שהנדיב פותח דלתי ביתו בשביל להכניס אורחים, כך בני בבל, אלה שמרדו בבלשצר, יהיו כנדיבים, יגידו להם: הנה, בואו, הדלתות פתוחות, רק תבואו. תרווחו ותסעדו, הנה, בואו, שב. יזמינו אותו אליהם.
אני צויתי למקדשי, גם קראתי גבורי לאפי עליזי גאותי. זה מוסב על מה שאמרנו בפסוק הקודם. את כל זה אני ציוויתי למקודשיי. מי הם מקודשיי? הם בני בלשצר, אלה שהשם הקדיש אותם כדי שימרדו באדונם, כמו שדניאל אמר בנבואה שלו. וגם קראתי גבורי, הוא קורא להם מקודשיי, כביכול אני קידשתי אותם לשם זה. קידשתי לא מלשון קדושה, אלא כמו הקדשתי, ייחדתי. ייחדתי אותם לזה. קראתי גבורי, מי אלה גיבוריי? זה חיל פרס ומדי שבאו לכבוש. לאפי עליזי גאותי. לאפי הכוונה היא כדי למלא בזה את נקמת חרון אפי. את עליזי גאותי, שהם ישמחו במה שתראה גאותי על ידם. הכוונה היא, לי כביכול יש פה אינטרס לי ואינטרס להם. אינטרס להם, שהם כובשים את המקום. ואינטרס לי כביכול, אומר השם, שעל ידי זה תיראה גאותי, שהנה אני נפרע ממלכות בבל, מלכות הרשעה, שאלה שהחריבו את ביתו של השם, כעת אני נפרע על ידם.
אומר המלבי"ם, באנשי החיל היוצאים לצבא ישנם שתי מידות. יש כאלה שיוצאים רק כדי להחריב ארצות, כי הם אכזרים, הם מתאווים לשפוך דם. חרבונה. כן, אתם יודעים, חרבונה היה קבלן הריסות. זה היה התפקיד שלו, לכן קראו לו חרבונה, לשון חורבן. כן, ככה מובא, כן. חרבונה שהיה ממונה על החורבן. על כל פנים, הם, יש כאלה שלוחמים, שהם מה שהם מחפשים זה רק לרצוח, להשמיד, להרוג, לשפוך דם. לעומת זאת, יש כאלה שיוצאים כדי להגדיל את שמם ואת מלכם, כדי להראות איך אנחנו חזקים, האומה שלנו הכי חזקה, לקנות להם שם, להראות את הגבורה שלהם כדי שיהיה להם שם בגויים.
אומר המלבי"ם, אלה הראשונים שבאים רק כדי להשחית ולהרוס, הם משחיתים יותר מאלה שבאים רק להראות גאוותם. אלה שבאו להראות גאוותם, ברגע שהוא ניצח את הקרב, נגמר, קיבלתי את מה שרציתי. כולם יראו אני הכי חזק פה. לעומת זאת, אלה שבאים להשחית, הם באים במטרה להשחית, אכזריות. הוא לא בא להתאמץ כדי להראות גבורתו, אבל מה הוא בא כן? להשחית הכל. אבל אם, אם בני הצבא הללו יש להם את שני האינטרסים, הם גם אכזריים שאוהבים להשחית, ומצד שני הם גם מחפשים להראות גדולתם וגאוותם, אז אומר המלבי"ם, בזה הם גם ירימו דגל כדי להראות את גבורתם, שאז בעצם הוא לא ינוח עד שכולם יראו כמה אני גיבור, ומצד שני הוא לא יסתפק בכיבוש, אלא מה? הוא ירצה להשחית את אלה שהוא יכבוש אותם.
וזה מה שהוא אומר, מחנה מדי ופרס היה להם את שני, שתי התכונות הללו. א', הוא אומר לך, ירימו קרן, א', מפני שהם מוכנים לאפי, הכוונה היא לכעסי, אכזריות, ויבואו בחימה שפוכה, זה אומר אכזריות, הם יכלו. מצד שני, עליזי גאותי, הם באים בעליזות כדי להראות גאווה, כדי להראות שליטה, כדי להראות אנחנו העם המוצלח, ואז הוא לא ינוח עד שכולם ידעו מי העם החזק, מי העם הגיבור. אז יש פה את שתי התכונות שיגרמו לכך שהמלחמה כנגדם תהיה מאוד קשה.
קול המון בהרים דמות עם רב, קול שאון ממלכות גוים נאספים, השם צבאות מפקד צבא מלחמה. כעת הוא יתאר את המחנה שיבוא באופן פתאומי על בבל. כביכול, יש איזה אדם שיושב לו ככה לבטח בארמונו, ועכשיו מגיעים המחנות כדי לכבוש אותם. אז בהתחלה, בארמון שלו, מה הוא שומע? קול המון בהרים. שומע איזה קול המיה. המון הסברנו פעם, זה מלשון המיה. שומע איזה קול. עכשיו הוא לא יודע מה זה. יכול להיות שזה רועים, קוצרים, המון חוגג, מסיבות, יכול להיות צבא מלחמה. הוא לא יודע, זה רק המון, זה נשמע לו המיה בהרים. לאחר מכן, כשהם יותר מתקרבים, אז הוא כבר יקלוט דמות עם רב. והתקרבו יותר, הוא יקלוט שזה קול שאון ממלכות גוים. אז הוא כבר מבין, זה ממלכות גויים שבאים למלחמה, רעש של ממלכות גויים. אחרי שהם מתקרבים יותר, אז הוא כבר ישים לב מי נאסף פה. אם זה ממלכות גויים נאספים, הוא ישים לב מי בראשם. השם צבאות מפקד צבא מלחמה. הוא יראה שהשם צבאות הוא כביכול שר הצבא שמפקד את צבא המלחמה. זאת אומרת, הם לא יצאו בפקודתו של שר או מושל, אלא בפקודתו של השם יתברך. דבר השם על פי המלאך. ואם כן, הרי המלאך זה שכתב מנא מנא תקל ופרסין, הוא כביכול הזמין אותם. יש פה את דבר השם שמביא אותם. אז זה מלחמה קשה מאוד, כיוון שאתה לא נלחם נגד מצביא, אתה נלחם נגד השם יתברך.
באים מארץ מרחק מקצה השמים, השם וכלי זעמו לחבל כל הארץ. עכשיו הם כבר קרובים יותר, וכביכול ההוא שישב בארמון עד עכשיו שאנן ושקט, מתחיל לברר: מי אתם? מה אתם? כנגד השאלה מאיפה הם באו, אז הם יגידו לו: אנחנו באנו מארץ מרחק, מאיפה? מקצה השמים. קצה השמים כביכול זה קצה היישוב. כנגד השאלה מי המה, מה אתם? מי אתם? הם יגידו לו: אנחנו כלי השם וזעמו. השם וכלי זעמו. כביכול, אנחנו שלוחים של השם יתברך. וכנגד השאלה לאיזה תכלית הם הולכים, הם אומרים לו, התכלית שלנו, שאנחנו לא נשוב עד שנסיים אותה, זה לחבל כל הארץ. עד שכל ארץ בבל תהיה חבולה. וזה כביכול בא לציין את זה שהם באו על עם שוקט ובוטח, הם לא התכוננו לקרב הזה בני בבל. פתאום יבואו עליהם בני פרס ומדי, ברגע אחד הם לא ירגישו בהם, ופתאום יכבשו אותם.
הילילו כי קרוב יום השם, כשד משדי יבוא. הילילו, עכשיו הוא מתחיל לדבר אל בני בבל עצמם. אין לכם יותר תקווה, אומר להם הנביא, הילילו ותבכו. הילילו זה מלשון לילל. יללו ובכו, כי קרוב יום השם. כאשר תגיע השמועה במדינה שהצר והאויב יבוא כדי לכבוש את המדינה, אומר המלבי"ם, יש הבדל אם השמועה היא קרובה או רחוקה. יש הבדל אם מודיעים לך זה יהיה בעוד שלושה חודשים, לבין אם מודיעים לך זה יהיה בעוד שעתיים או יומיים. מה ההבדל? אומר המלבי"ם, אם מודיעים לך שזה קרוב, יש בזה חיסרון גדול, פחד נוראי. כי הרי אני עד עכשיו שקט, ופתאום ברגע אחד אומרים לי עוד שעתיים יש מלחמה. אז דבר ראשון יש פחד נוראי. אבל מצד שני יש מעלה גדולה, כי כולנו מבינים את הדחיפות והבהילות, כולנו על המקום לוקחים כל אחד נשק מהבא לידו כדי להילחם. לעומת זאת, אם זמן מלחמה אומרים לי עוד ארבעה חודשים, לדוגמה, אז מצד אחד, לבבנו לא יימס כל כך, אנחנו לא כל כך מפחדים. אה, יש עוד ארבעה חודשים, עד אז השם גדול. דבר שני, אנחנו לא ממהרים לאגור כלי מלחמה, כי אנחנו אומרים: אה, יש עוד זמן, יש עוד, אנחנו עוד נסתדר. שיטת הסמוך. אבל פה הוא אומר, יהיו שתי חסרונות. א', קרוב יום השם. זה יבוא במהירות, אז הפחד הוא נורא ואיום. אז מה תגיד? אבל כשהפחד נורא ואיום וזה קרוב, אז מיד לוקחים כלי מלחמה, הם יבואו להילחם, הם לא חושבים יש עוד זמן, אז מיד הם יתארגנו, כמו שהיה במלחמת יום הכיפורים, שמיד התארגנו. אבל אם אומרים יש מלחמה עתידית, כן, עד שנעביר את התקציב, עד שזה, נראה איך נתארגן. אבל אם זה מיד, על המקום לוקחים כל אחד, מלבישים אותו משהו ומיד שולחים אותו לשדה הקרב. אז הוא אומר, אל תחשוב שזה יעזור להם כי מיד כולם יתחמשו. מפני שהאויב כביכול של בבל שיבוא, זה יום השם, כשד משדי יבוא. זה משדי. שדי זה מי שאמר לעולמו די, זה בעל היכולת. אין עצה, אין גבורה נגד השם. אז יהיה פה את שני המינוסים. א', פחד נוראי כי זה יהיה מיידי. מה תגיד, מיידי אנחנו מתארגנים מיד? אומר לך: לא, אין לך מה להתארגן, זה נגד השם. אתה יכול נגד השם להתארגן? יש לך אפשרות? אין עצה ואין גבורה נגד השם.
על כן כל ידים תרפינה, וכל לבב אנוש ימס. היות וזה כשד משדי יבוא, כמו שאמרנו, מבעל יכולת, אתה לא יכול להתמודד נגדו, אז כל ידיים תרפינה. אף אחד לא ירוץ להשיג כלי מלחמה, רפו ידיו. והיות וזה קרוב, מה אמרנו כשהמלחמה היא מיד קרובה, מה זה גורם לאדם? הלב שלו נופל, פחד נורא. ממילא וכל לבב אנוש ימס. ממילא זה יגרום לפחד נורא שלבבו יימס.
ונבהלו צירים וחבלים יאחזון כיולדה יחילון, איש אל רעהו יתמהו, פני להבים פניהם. עכשיו הוא יתאר את התיאור איך ייראה העם הבבלי כאשר תבוא הצרה. אז הוא אומר, בהתחלה הם ייבהלו, כיוון שזה יהיה באופן פתאומי. לאחר מכן, חבלים, צירים וחבלים יאחזון. יאחזו אותם צירים וחבלים שבאים אל האישה כאשר הוולד מתחיל לצאת. המלבי"ם מסביר, מה זה, קודם כל מה זה בהלה? אומר המלבי"ם, בהלה זה ביטוי שהוא ביטוי נרדף לביטוי פחד. רק מה ההבדל? שהפחד זה לא בהכרח דבר שבא באופן מהיר. לעומת זאת, בהלה זה דבר שהוא מיידי, באופן מהיר. איך אנחנו אומרים במהרה יצאנו ממצרים? בבהילו. בבהילו הכוונה היא מיד. אז אתם שמים לב, בהלה זה פחד, אבל זה פחד ממשהו מיידי. ברגע אחד נבהלתי. לעומת פחד, שיכול להיות שהוא מתארך למשך זמן. אז פה קודם כל יהיה בהלה. דבר שני, צירים וחבלים. מה ההבדל בין צירים לבין חבלים? אומר המלבי"ם, צירים זה מראה שנפתחו צירי דלתות הרחם. לכן זה נקרא צירים, וזה מקביל לדלת שיש לצירים. כביכול לרחם יש דלתות, והדלתות נפתחות, זה נקרא צירים. כמו שכתוב הדלת תסוב על צירה. חבלים זה הכאבים שיהיו לאחר הלידה. דהיינו, בעקבות פתיחת דלתי הרחם, זה כאבים של חבלי לידה, הכאבים שיהיו לה לאחר מכן. ולאחר מכן, השלב השלישי זה יחילון. יחילון זה הרעידה שהאישה מתחילה לרעוד על ידי כאב הלידה, ועל ידי הכאב שנובע מחמת הלידה. וזה יחילון כיולדה, כמו אישה רועדת בכל איבריה בגלל החבלים.
איש אל רעהו יתמהו. חוץ ממה שכל אחד ייבהל בפני עצמו, עוד יגדל להם התימהון וההשתוממות כשהם יסתכלו אחד על השני. כמו איזה אדם שהוא בבהלה פתאומית, שבא על הרבים, אז אם אני רואה את השאר שהם רגועים יותר, אז גם אני קצת, הפחד שלי יורד. אבל אם אני רואה שכולם נבהלו, אז זה עוד יותר מכניס אותי לחרדה. זאת אומרת שבאמת יש פה משהו מאוד מאוד מבהיל. אז זה לא סתם יהיה פחד אישי. חבלים יאחזון כיולדה יחילון, איש אל רעהו יתמהו. הוא יסתכל כל אחד על מסביבו, ויראה איך כולם תמהים, מלשון תימהון, דהיינו פחד נורא.
פני להבים פניהם. דהיינו, הוא לא יצטרך להגיד לו: אתה יודע, אני מפחד. לא. אלא על הפנים שלו יהיה ניכר הפחד, שהפנים שלו יהיו דומים ללהבות אש. כמו שהלהבה, אומר המלבי"ם, ככל שאתה תוסיף יותר עץ וקש, הלהבה תגדל. כך גם כן, פני להבים פניהם. כל אחד כביכול יסתכל על השני, זה כמו יוסיף עצים למדורה. דהיינו, אם אני בערתי, מסתכל עליך, אני רואה אותך בוער, זה אותי מבעיר עוד יותר. לכן הוא נותן דוגמה של להב, של אש, שכל עץ שאתה מוסיף, מוסיף עוד לשלהבת. כביכול יהיה לנו כזה פחד נורא, שאנחנו נסתכל אחד על השני והפחד יגדל יותר.
אומר המלבי"ם, כתוב פה יתמהו. מה ההבדל בין תמה לבין מתפלא לבין משתאה? אומר המלבי"ם, מתפלא ומשתאה זה בשכל. אני מסתכל על זה, וזה מפליא אותי מה שאתה אומר, כיוון שאני ידעתי משהו אחר. זה הכוונה בניתוח שכלי. אותו דבר גם כן משתאה. אבל לעומת זאת, התימהון זה אובדן ההרגשה בלב, לא בשכל. אדם תמה, כמו עומד כאיש נדהם, הכה כל סוס בתימהון, ויתמהו האנשים איש אל רעהו. זה משהו רגעי שגורם לפחד בלב, איזה תמיהה בלב, לא תמיהה שכלית שאני מתבונן בזה ויש לי קושיה, אלא זה תימהון בלב. ולכן זה מראה עד כמה ההפתעה פה תהיה גדולה.
הנה יום השם בא אכזרי ועברה וחרון אף, לשום הארץ לשמה, וחטאיה ישמיד ממנה. הנה יום השם בא אכזרי ועברה, היום הזה יהיה שמה אכזריות ועברה וחרון אף כנגד בבל. המלבי"ם מסביר שכעת הוא מתאר את היום עצמו, והוא מדמה את היום כביכול שהיום הוא אכזרי וטורף בלי רחמים, כיום שהוא עטוף בצלמוות מבלי סדר. ובואו כעת נראה איך הדברים כאן הם בנויים. בהתחלה אכזרי ועברה. מסביר המלבי"ם, אדם שמתעבר ואיננו אכזרי בטבעו, או אכזרי שלא בזמן שהוא כועס, יש עוד מה לצפות ולקוות. אבל אם הוא גם אכזרי בטבעו וגם בעת עברתו, אומר, זה הסכנה הכי גדולה. בוא נסביר. אומר המלבי"ם, עברה פירושו של דבר כעס שעובר את המידה. זה תמיד עברה. זה תמיד הביאור של המלבי"ם בכמה וכמה מקומות, שעניין עברה שונה מכעס. כעס זה כפי המידה, עברה זהו כעס העובר את המידה. כן, יש איזה כמה מקומות שבהם אנחנו רואים ביטוי כזה, ויתעבר השם בי למענכם, ועוד כמה מקומות אנחנו רואים את הביטוי של עברה במשמעות של כעס שעובר על מידתו. אדם שהוא כועס והוא לא אכזרי בטבע, אז הכעס שלו, נגדיר את זה, אפשר לעבור אותו. כמו כן, אדם שהוא אכזרי בטבע, אבל עכשיו לא כועס, גם את זה אפשר לשרוד. אבל אם האדם הוא גם כועס והוא גם אכזרי בטבע, אומר, זה סכנה גדולה מאוד. אומר, לשרוד את זה, זה מאוד מאוד קשה. וזה מה שהוא אומר כאן, היום הזה יהיה אכזרי מבחינת טבעו, וגם עברה, שיש בזה כעס גדול, כמו שאמרנו שזה כעס שעובר את המידה.
עברה וחרון אף. מסביר המלבי"ם, מה זה חרון אף? חרון אף זה בדרך כלל רק כנגד מי שחטא כנגדו. אז יש כנגדו חרון אף, זה הכעס. עברה, כמו שאמרנו, זה מעבר. זה לפעמים, לדוגמה, כשיש חרון אף השם, יש מצב שכשהמלאך המשחית יוצא להשחית, אינו מבחין בין צדיק לרשע. מה זה, זה חרון אף? לא, זה עברה. מכיוון שהרי הצדיק לא ראוי לו להיענש. למה בכל אופן? כיוון שזה בחינה של עברה, מה שנקרא עוברת המידה. הכעס עובר את המידה. על זה הוא אומר כאן, היום הזה הוא יבוא על החוטאים, כמו שאמרנו, שהם אלה שכן מגיע להם העונש, ובעברתו, שזה עובר את המידה, הוא ישחית את כלל המדינה, גם מי שלא היה חוטא בפועל. כנגד אלה שהיו, כמו שאמרנו, כנגד העברה, על זה אומר לשום את הארץ לשמה. זה כלל הארץ, כולה תהיה שוממה, כי יש עברה, כעס שעובר מידתו. ואמרנו החוטאים כנגדם יש חרון אף, שזה לפי המידה, על זה אומר וחטאיה ישמיד ממנה. את חוטאיה ישמיד ממנה, זה חרון אף. את כל המדינה למה ישמיד? זה בבחינה של עברה, שעוברת המידה ומשמיד את כולם.
כי כוכבי השמים וכסיליהם לא יהלו אורם, חשך השמש בצאתו, וירח לא יגיה אורו. כוכבי השמים וכסיליהם. מסביר הרד"ק, הנביאים תמיד מדברים בדרך משל. כאשר רוצים להגיד על אדם שבא עליו צרה, אז אומרים שהוא יושב בחושך. השמש לא מאירה לו, הכוכבים לא מאירים עליו. זה ביטוי לכך שהוא נמצא בצרה גדולה. לא מתכוונים להגיד שכיבו לו את השמש. אבל שהשמש חשכה בעדו, זה ביטוי שרוצים להגיד בו שאדם נמצא בצרה. כמו שאנחנו מתבטאים, אומרים על בן אדם שנמצא במצב קשה, אומרים: יושב בחושך. הוא לא יודע מה לעשות, הוא לא יודע לאן לפנות. אז זה ביטוי לצרה. זה גם כן מה שכתוב כאן, כוכבי השמים וכסיליהם לא יהלו אורם, חשך השמש בצאתו, ירח לא יגיה אורו. כל אלה ביטויים להראות את גודל הצרה שתהיה שם בבבל. לפי הרד"ק, מה שכתוב כאן ירח לא יגיה אורו, אומר הרד"ק, כאילו אמר לא ייתן אורו. זה הכוונה יגיה, כמו יגיה חושכו. כן, הכוונה יאיר את החשכה.
המלבי"ם מסביר גם כאן שלב שלב. אומר המלבי"ם, הוא מתאר כעת את היום, שהיום הזה חשך שמשו. שמש שקעה, אז זה אומר שהם בחושך. אז תגיד: טוב, אבל יש עדיין כוכבים. הוא אומר: כוכבי נשפו אליהם, הכוכבים שנמצאים מעל ומאירים גם בעת החושך, גם הם כביכול כבו. גם הם לא יתנו את אורם. אומר המלבי"ם, לא יהלו, מה ההבדל בין אור לבין נגה לבין יהל? אלה שלושה ביטויים שהמשמעות שלהם להאיר. להאיר, נוגה, יהל אורו. מה המשמעות וההבדל ביניהם? אומר המלבי"ם, אור זה מי שמאיר למשהו אחר. הוא מאיר על משהו אחר. נוגה זה ההפוך, זה המקבל את האור, והוא בעצם משפיע ממה שהוא קיבל. אם תרצו, השמש זה אור, הירח זה נוגה. כיוון שהירח מקבל אור השמש ואת זה הוא משפיע הלאה. ויהל, אומר המלבי"ם, כמו יהל אורו, זה מה שאנחנו רואים שיש בו אור אבל הוא לא מאיר לאחרים. יהל, מה שאנחנו היום אומרים הילה. מה זה הילה? הילה זה אומר שאתה רואה מסביבו אור, אבל הוא לא משפיע את זה לאחרים, אלא רק יש אור שמאיר עליו. לכן הוא אומר, הכוכבים לא יהיה שמה הרי מצד עצמו שום אור, כי הכוכב הרי מקבל את אורו. אז לכן הכוכבים לא יהלו. השמש תחשך. לא יהיה כמו בלילה שהשמש תחשך אבל הירח על כל פנים עדיין נותן אור. על זה הוא אומר, גם הירח לא יגיה אורו. גם הירח לא ישפיע את אורו, להראות את אורו כלפי הארץ ממה שהוא מקבל מן השמש. המלבי"ם אומר שהמילה יגיה יש לה עוד משמעות בלשון הקודש, שזה מלשון הוצאה. כמו הגו סיגים מכסף. הוגה מן המסילה. הכוונה היא הוציאו אותו מן המסילה, הוא חרג מן המסילה. אז אם כן, כשאנחנו רוצים להגיד להוציא, זאת אומרת הירח מקבל את אור השמש ומוציא אותו ומשפיע אותו החוצה, לכן זה נקרא יגיה אורו.
ופקדתי על תבל רעה, ועל רשעים עונם, והשבתי גאון זדים, וגאות עריצים אשפיל. ופקדתי על תבל, על ארץ בבל אני אפקוד עליהם את הרעה שהם עשו לעם ישראל. על הרשעים אליהם הכשדים, שהם רשעים שהרעו לישראל ועברו את המידה, כמו שכתוב אני קצפתי מעט והם עזרו לרעה, אז גם הם יקבלו את עונשם. גאון זדים, הם היו בעלי גאווה, אנשי זדון, אני אשבית את זדונם. זה מה ש'והשבתי גאון זדים'. המלבי"ם מסביר, פקדתי זה מלשון מינוי. כמו שאתה אומר, הוא מפקד. או יש פקודים שאני מפקיד עליהם. הכוונה היא תפקיד שבן אדם קיבל, זה לשון פקדתי, לשון תפקיד. הוא מתאר לנו כאן איך הקדוש ברוך הוא כביכול את הרעה, שהיא בעצם משהו מופשט, את הרעה מפקד, להיות ממונה על בבל. שהרעה תיפרע מבבל. הוא יהיה המושל שישלם להם כרעתם. ופקדתי על תבל רעה. מסביר המלבי"ם, זה כמו שראינו בפסוק ט', שהקדוש ברוך הוא יעניש את החוטאים, ואז לאחר מכן שיהיה גם עברה, אז יעבור גם כן לאלה שלא חטאו. כמו שאמרנו, תהיה מכה כללית גם לאלה שלא חטאו, זה הבחינה של העברה. ולכן כאן הוא מסביר, ופקדתי על תבל רעה, הרעה תדבק בכלל התבל, גם אלה שלא חטאו, כיוון שזה עברה, זה עובר את המידה. והעוון, לעומת זאת, יהיה על הרשע שחטא. וזה מה שכתוב ופקדתי על תבל רעה, ועל רשעים עונם. כמו שראינו שהרשע יקבל את עונשו כפי עוונו, ולאחר מכן העברה תבטא את המעבר גם כן אל תבל, גם אל אלה שלא חטאו בפועל.
והשבתי גאון זדים. מסביר המלבי"ם, הזדים, המזידים, החוטאים, הקדוש ברוך הוא על ידי זה ישבית את גאונם, את גאוותם, את תוקפם. העריצים, אלה הם החזקים, אבל לא הזידו לחטוא, הוא לא מכנה אותם חוטאים. הם רק התגאו במלכותם, הם עריצים. עריץ זה תמיד ביטוי לאדם שהוא מבטא גאון ועוצמה. אז הם העריצים, כמו שאמרנו, יש פה בחינה של כוח, של עוצמה. הגם, אומר המלבי"ם, שגאונם זה רק תוקפם ועושרם, והעושר שלהם לא שנוא בעיני השם כיוון שהם לא הזידו, הם לא חטאו. אבל כיוון שהם התגאו, הגאווה שלהם שנואה בעיני השם. ולכן והשבתי גאון זדים, וגאות עריצים אשפיל. לכן הוא אומר אני אשפיל גאוות עריצים, כי אצל העריצים מה מאוס בעיני השם? זה גאוותם, שהם מתגאים. אומר הקדוש ברוך הוא, את זה אני אשפיל. זה מאוס בעיני השם, זה שנוא בעיני השם. עכשיו, איך פה הביטוי, איפה הדברים כאן בנמשל? אומר המלבי"ם, שרי בבל הם חטאו, הם הזידו להשם, הם עשו רע לעם ישראל בפועל. ולכן הקדוש ברוך הוא יעניש אותם על הזדון שלהם, וישבית את מלכותם. אבל לעומת זאת, המון העם שהם לא חטאו, אבל על כל פנים נהגו כן בגאווה, השם ישפיל את גאוותם, על ידי שהם יתגאו מכוח המלכות של נבוכדנצר. דהיינו, כל אדם שהיה הולך בבבל היה מרגיש שהוא שייך לממלכת על. גאווה היה להם. אז על הגאווה שלהם, אותם השם יעניש, הגם שהם לא חטאו בפועל. מסביר המלבי"ם, מה ההבדל בין גאון לבין גאווה? הגאווה, אומר המלבי"ם, זה מה שהבן אדם מדמיין שהוא יותר ממה שהוא באמת. האדם המתגאה, זה נקרא גאווה. הגאון, לעומת זאת, זה מחוץ לעצם המתגאה. פירושו של דבר, הסיבות לגאווה. לדוגמה, העושר, הכבוד, הגבורה, כל זה נקרא גאון. גאון הכוונה היא מה מביא אותך לגאווה. הגאווה זה כבר אצל האדם בפועל, שהאדם מתגאה.
אוקיר אנוש מפז, ואדם מכתם אופיר. אומר המלבי"ם, למה הקצף והכעס יהיה כל כך גדול על בבל? כי גם אנוש, הכוונה היא דם של יהודים, יקר אצלי מפז. והאדם, יותר יקר מכתם אופיר. ונסביר. המלבי"ם בכמה מקומות מבאר שאנוש זה תמיד ביטוי לרובד הנמוך יותר של המין האנושי. ואדם זה תמיד מבטא את איש המעלה, אדמה לעליון. אנוש, מה אנוש כי תזכרנו. אנוש זה תמיד ביטוי, אדם כחציר אנוש. כן, זה תמיד ביטוי לרובד היותר נמוך. אז הוא אומר, אצל הקדוש ברוך הוא, למה יגדל כל כך הקצף על בבל? מכיוון שמה שהם שפכו את דמם של ישראל, אצלי אוקיר אנוש מפז. היהודי השפל, הנמוך, אצלי אומר השם הוא יקר מפז. ולעומת זאת האדם, האדם שמדברים כאן על איש המעלה, הוא יותר יקר מכתם אופיר. כתם אופיר זה ביטוי לתכשיט, לזהב שהוא יוקרתי יותר מפז. אז אם כן, אומר הקדוש ברוך הוא, תבין למה הקפידה והכעס על מעשיהם.
על כן שמים ארגיז, ותרעש הארץ ממקומה, בעברת השם צבאות וביום חרון אפו. לכן אומר השם, שמים ארגיז. לאחר שכל כך חשוב בעיניי דם בני האדם, עם ישראל, כל כך יקרים בעיניי שנשפך דמם על ידי בני בבל, אומר השם, שמים ארגיז. לא יהיה להם מפלה רק למטה, אלא המפלה שלהם תהיה גם כן למעלה. וכבר הסברנו כמה וכמה פעמים, שאומה שנעקרת למטה, נעקרת תחילה בשורשה למעלה. וכמו שאנחנו למדנו את זה באריכות בספר דניאל, כיצד הוא מתאר שראיתי את שר של פרס יוצא וכולי, ושר של בבל. זאת אומרת, כשיש מלחמה היא בעצם נעשית בשמיים. אומר הקדוש ברוך הוא, מלחמות אני עשיתי. המלחמה נעשית בשמיים. לאחר שבשמיים יש הכרעה של המלחמה, אז זה מתגשם פה בפועל בארץ. ההכרעות בשמיים לא נקבעות לא לפי ארסנל ולא לפי סוג נשק. המלחמות בשמיים נקבעות לפי זכויות. זהו, אך ורק זה. אם יש לנו זכויות, אז שר של ישראל גובר על שר האומות. אם אין לנו זכויות, אז הקטרוג מתגבר, מתמלא סאת העוונות, ושר האומות, שר ישראל נמסר תחתם. ואז על ידי כן, פה בפועל יש מציאות שהאומות מציקות לישראל, רודפות את ישראל, נלחמות כנגד ישראל. זה כבר התגשמות של מה שקורה למעלה. יוצא אם כן, שאובדן מוחלט של אומה מתחיל מלמעלה. זה מה שהוא כאן אומר, על כן שמים ארגיז. פירושו המפלה לא תהיה רק פה למטה, אלא תהיה גם למעלה, שאני אעקור אותם מהשורש, מהשמיים. ואז הוא מתאר כביכול, הוא מרגיז את השמיים, השמיים זה הבחינה המקיפה כאן את כדור הארץ, ואז ממילא ותרעש הארץ ממקומה. כי כשדבר קורה בשמיים, אמרנו, זה משפיע פה למטה. אז כאשר שמים ארגיז, אז הארץ כבר על ידי זה תרעש ממקומה. הארץ פה רועשת מכוח מה שקורה למעלה בשמיים. וזה יהיה בעברת השם צבאות וביום חרון אפו. כמו שהסברנו לעיל, חרון אפו זה על החוטאים, עברת השם זה מה שעובר מעבר, ויעניש גם כן תבל, אלה שלא חטאו בפועל אלא על גאוותם כמו שהסברנו.