ישעיהו פרק י"א. ויצא חוטר מגזע ישי ונצר משרשיו יפרה. ונחה עליו רוח השם, רוח חכמה ובינה, רוח עצה וגבורה, רוח דעת ויראת השם. והריחו ביראת השם, ולא למראה עיניו ישפוט, ולא למשמע אוזניו יוכיח. ושפט בצדק דלים, והוכיח במישור לענווי ארץ, והכה ארץ בשבט פיו, וברוח שפתיו ימית רשע.
העניין פה הוא בעצם המשך למה שדיברנו קודם, על היער הגדול של מחנה סנחריב שהשם יקצץ את היער הזה. ולעומת היער ההוא, הוא בא ומראה לך על גידול אחר, על צמיחה אחרת שתהיה. שהיא ויצא חוטר מגזע ישי ונצר משרשיו יפרה. יצא איזה חוטר אחד, חוטר זה ענף, מגזע ישי והוא יהיה ליער גדול. כמו שכתוב הבאים ישרש יעקב יציץ ופרח ישראל.
ואם כן, אומר המלבי"ם, לכאורה משתמע מכאן שהנבואה הזאת היא על חזקיה. ופה על מה מתארים לנו חוטר מגזע ישי ונחה עליו רוח השם רוח חכמה כל זה מדבר על מלך המשיח. והריחו ביראת השם, יריח מירא השם ומי לא, או ביראת השם שיש בו יריח ויוכל לשפוט רק על ידי מה שהוא יריח ועל פי זה ידע את האמת, שפט בצדק דלים והוכיח במישור לענווי ארץ. שואל המלבי"ם, לכאורה החלק הזה בנבואה עדיין לא התקיים. אם אתה מדבר איתי כאן על תקופה שהיא תקופתו של חזקיהו, לא ראינו שבתקופתו של חזקיהו הגיע המשיח. אומר המלבי"ם, הייעודים המובטחים בה לא התקיימו אז. כל מה שכתוב עד פה כבר התקיים, ומה שכתוב מכאן ויצא חוטר מגזע ישי שזה שושלת בית דוד תקום ותחזור למשול, אומר זה לא התקיים אז. ולכן אומר המלבי"ם, האמת עד לעצמו, לא צריך להביא על זה עדים אחרים, שזו נבואה על אחרית הימים.
לפני כן הוא מביא שרש"י רצה להסביר את המשך המקראות במה שהוא אמר, שעיקר הנבואה הזאת נאמרה על עשרת השבטים שגלו בימי חזקיה. הם לא שבו, הם נשארו בחלח, חבור, נהר גוזן. ולכן אחרי המפלה של סנחריב, הוא אומר ואם תשאל מה יהיה עם האובדים והנידחים שנמצאים שם בארצותיו של סנחריב למקומות ששם הוא הגלה אותם, הוא אומר עוד חזון למועד. ויצא חוטר מגזע ישי, יש פה נבואה עתידית, זה מה יהיה עם עשרת השבטים. יוצא לפי רש"י שבעצם יש פה שתי נבואות. נבואה אחת על הצלת חזקיה, ונבואה שנייה על עשרת השבטים שבה הוא מודיע להם, אתם תמתינו, המצב שלכם עוד ישתנה אבל בעתיד. זה נבואה על עתיד שהוא רחוק מאוד מכאן, עתיד שאנחנו עדיין מצפים לו.
אבל המלבי"ם יש לו הסבר קצת שונה. אומר המלבי"ם, דע לך שמעת הגלות הראשונה שהייתה בימי סנחריב, מהזמן ההוא התחיל הזמן הראוי לגאולה. מהזמן ההוא התחיל הזמן שעם ישראל כבר יכולים להיגאל. זאת אומרת, מאז כבר אנחנו רואים את הנביאים מתחילים לנבא שהקדוש ברוך הוא יקבץ את הנידחים מארבע כנפות הארץ, והגלות, שהגאולה שאפילו הייתה בבית שני הייתה גאולה חלקית. כמה הגיעו לפה? פחות מ-50,000 איש. 40,000 איש ועוד כ-7,000 עבדים. זה מה שהגיעו לכאן. גאולה חלקית מאוד. זאת אומרת עדיין אנחנו בגדר מצפים לגאולה. ממתי? מהתקופה של חזקיהו המלך שאז כבר גלו עשרת השבטים. מהתקופה ההיא אנחנו מצפים לגאולה.
עכשיו לגאולה הזאת יש לה שני זמנים. יש בחינה של זכו, ויש בחינה של בעיתה. זה מה שהגמרא אומרת, זכו אחישנה, לא זכו בעיתה. הזמן שקצוב שאותו לא נעבור, זה נקרא בעיתה. זה הזמן. ויש זכו, אם אנחנו נזכך מעשינו, אם אנחנו נזכך מעשינו על ידי זה הגאולה תקדם. על ידי זה הגאולה תבוא עוד בטרם זמנה. ולכן הוא בא ואומר, הנה תראה, בתקופה ההיא עם ישראל היה מסוגל לגאולה. תראו מה זה פלא פלאים. עם ישראל מסוגל לגאולה, פירושו של דבר שאם היינו זוכים בבחינה של זכו וזיככו, אומר המדרש, ביקש השם לעשות את חזקיהו משיח ואת סנחריב גוג ומגוג, רק שגרם החטא. שומעים? זאת אומרת שהנבואה כאן ויצא חוטר מגזע ישי, אומר הנביא תדע לך, זה זמן, זה הזדמנות. כי הנה, בהזדמנות הזאת יוכל עכשיו לצאת חוטר מגזע ישי ונצר משרשיו יפרה, שיהיה חזקיהו בגדר משיח ותהיה הגאולה השלמה. אז זאת אומרת לא מדברים פה על משהו עתידי שיקרה בעוד כך אלפי שנים. לא. אלא הוא מדבר על הזדמנות שכעת נפתחת בפנינו. אם היינו זוכים, אז עכשיו זה היה קורה. ולכן זה סמוך למפלת סנחריב, כדי לומר לך מיד אחרי מפלת סנחריב הייתה הזדמנות פז שאם היינו זוכים לה, היינו זוכים כבר להיות בגאולה.
אבל בא הנביא כאן ואומר, תדע לך, יש בזה תנאים. אומר הנביא ויצא חוטר מגזע ישי ונצר משרשיו יפרה. וכבר זכור לכם על פי המלבי"ם, אין שום ביטוי מיותר. ופה לכאורה זה ביטוי כפול שהוא מיותר. ויצא חוטר מגזע ישי, ונצר משרשיו יפרה. מה ההבדל בין חוטר מגזע לנצר שיוצא מן השורשים? אומר המלבי"ם, יש הבדל בין גזע לבין שורש. השורש זה מה שנמצא מתחת לארץ. כמו היום בשפה המדוברת. הגזע זה מה שגדל מעל הארץ. סמוך לארץ, זה נקרא גזע. לעומת זאת שורש זה מה שנמצא מתחת לארץ. עכשיו, הוא אומר ויצא חוטר מגזע ישי ונצר משרשיו. הבנו מה זה גזע, הבנו מה זה שורשים. עכשיו מה זה חוטר ומה זה נצר? אומר המלבי"ם, האילן כשקוצצים אותו, הגזע שלו עדיין קיים. הוא חוזר ומצמיח מתוך הגזע. ואז מה שקורה זה שהוא מוציא חוטר. דהיינו הוא מוציא ענף וזה ענף חזק שיוצא מהגזע עצמו. ולפעמים הוא מתרחב וממשיך את הגזע עצמו. זה משהו חזק מאוד כי הוא יוצא מן הגזע. ולפעמים עוקרים את האילן לחלוטין. מה נשארו? אי אלו שורשים בתוך הארץ. אם מהשורשים האלה מתחילה צמיחה חדשה, מה יוצא מהם? ענף חלש, כאילו עכשיו נטעת אילן. ממש כאילו תיקח זרע תשים באדמה, מתחיל לצאת איזה שהוא ענף קטן כמו שתיל. זה ענף קטן וחלש. לעומת הגזע שאם משם יצא ענף, יוצא ענף חזק שלפעמים הוא מהווה המשך של הגזע עצמו.
ועכשיו אם כן, שני המשלים הללו באו לבטא שני מצבים שיכולים להיות בעם ישראל. הוא אומר להם, דעו לכם אחד מהשניים. או שיצא חוטר מגזע ישי. אם אתם תהיו זכאים וראויים, אז הגאולה העתידית תהיה עכשיו. מה יש עכשיו? אנחנו עכשיו במצב שנעקר הגזע או עוד לא נעקר? עוד לא נעקר. הרי חזקיהו הוא מלך משושלת בית דוד. אומנם זה נגדע, אומנם המלכות פה מפולגת, אומנם אנחנו רק מלך על שני שבטים, אבל עדיין יש פה את החלק של הגדם של הגזע שהוא עדיין קיים. אז אם יהיה לכם זכות, אז הגאולה הכללית תהיה עכשיו מיד. ואז יהיה חוטר מגזע ישי. אתם תזכו לענף חזק שימשיך את הממלכה. אבל אם לא תזכו לזה, אלא ההזדמנות הזאת תפוספס על ידינו, מה שיקרה זה תהיה אחרי זה בסופו של דבר תהיה גלות, ויעברו שנים ואלפי שנים של גלות, ובסופו של דבר נצר משרשיו יפרה. מכיוון שהגזע יעקר, מה שיישאר זה רק השורשים. כי שורשי שושלת בית דוד לעולם לא יכרתו. כן? אנחנו מצפים למשיח בן דוד. אז יהיה איזה שהוא שורש שיישאר, אבל השורש הזה מה יוציא? הוא יוציא רק נצר. נצר הכוונה זאת תהיה מלכות שתתחיל בחולשה. לא מלכות חזקה כמו אם היינו ממשיכים את חזקיהו, שחזקיהו גזע שמוציא ענף וחוטר. חוטר זה מלשון חטוטרת, בליטה, זה חזק. לעומת זאת ממלך חדש שיקום בעוד אלפי שנים, יצא מתוך השורשים רק נצר. נצר זה מלשון ענף דק שצריך לנצור אותו, צריך לשמור אותו. שמים לו מקל, עוטפים אותו, שמים לו גדר שאף אחד לא ידרוך עליו. זה נצר. זה נצר שיצא מן השורשים. אז כביכול אומר להם הנביא, תנצלו את ההזדמנות. עכשיו יש לכם עוד אפשרות להוציא חוטר מגזע ישי. כי אם לא, לאחר מכן מה שיהיה זה יהיה רק נצר שיצא ויפרה מתוך שורשיו.
ונחה עליו רוח השם, רוח חכמה ובינה, רוח עצה וגבורה, רוח דעת ויראת השם. כעת הוא יתאר לנו את המידות המיוחדות שיהיו לו למלך המשיח. ודבר אחד הוא אומר, המשיח דע לך, הוא יהיה מושלם בשלושה דברים. דבר ראשון, השלמויות שתלויות מצד הנפש המשכלת. זה החכמה, זה הבינה. מה ההבדל בין חכמה לבינה? אומר המלבי"ם, חכמה זה מה שאדם מקבל מאחרים, מה שאדם מקבל מרבותיו. לעומת זאת הבינה, זה מה שהוא מצד עצמו, אחרי היסודות שהוא קיבל, הולך ומתבונן בדברים ומסיק דבר מתוך דבר. הולך פרה ורבה בתורה. זה הבינה. הוא מתבונן בדברים ומוסיף דעת. זה הגדרה של בינה. לעומת זאת החכמה זה מה שאני מקבל מאחרים. אי אפשר שיהיה לי חכמה אלא אם כן קיבלתי אותה מאחרים. אז זה הוא אומר ונחה עליו רוח חכמה, כיוון שהחכמה חייבים לקבל אותה מאחרים אז היא נחה עליו. ובינה, זה מה שכבר הוא מצד עצמו יתבונן.
זה חלק ראשון. חלק שני, זה השלמויות שתלויים בו מצד שהוא אדם. וזה בעצה וגבורה. עצה, אומר המלבי"ם, זה כולל את השלמות של כוח המדמה. כוח המדמה הכוונה כוח המחשבה, שהוא אדם יכול לשער איזה שהוא על דבר מסוים, יכול לשער מה יקרה. יכול לחשוב על כל הצדדים ולייעץ עצה נכונה. בשביל זה צריך כוח דמיון חזק מאוד. זה נחשב לכוח עצה. גבורה, זה בא מפי השלמות כוח המתעורר. שלמות כוח המתעורר הכוונה של הדברים, שיש בו בעצמו התעוררות של כוח גבורה. כי הרי גבורה היא לא בהכרח תלויה בכוח פיזי. יש בן אדם שיכול להיות שהוא לא מי יודע מה חזק, אבל הוא גיבור. יש לו עוז ותעצומות בנפשו. לעומת זאת יכול להיות בן אדם שיהיה בריון הר אדם, אבל מצד שני אין לו את הגבורה. הוא רואה ג'וק והוא בורח. אבל יש לך כוח? נכון, לא בהכרח אחד תלוי בשני. אז הוא אומר יהיה לו רוח עצה וגבורה. א', רוח עצה, כוח הדמיון יהיה חזק ביותר אצלו, שיוכל לשער על כל המצבים, כל האפשרויות ולתת עצה נכונה. דבר שני, עוז ותעצומות בנפשו, שזה יהיה רוח גבורה.
דבר שלישי, השלמויות התלויות מצד הנפש הקדושה שבו. היות שמעלתה של נפשו היא גבוהה, יש לו שלמות בנפש, וזה יגרום שיהיה לו רוח דעת ויראת השם. יהיה לו דעת השם. דעת השם הכוונה הוא ישיג בהשגה שלמה את השגחת השם, את דרכי השם. כמו הנביאים, שהנביאים השיגו את כל זה בנבואה. הוא יהיה לו דעת כל כך רחבה שישיג את כל ענייני מציאות השם והשגחתו. ויהיה לו רוח יראת השם. א', רוח דעת השם, הכוונה דעת אלוקים, לדעת ולהשכיל את דרכי השם, הנהגת השם, כמו שהנביאים השכילו. דבר שני, גם יראת אלוקים. אומר המלבי"ם, כי דעת בלא יראה מאומה, ויראה בלא דעת מאומה. ומדוע? דעת בלי יראה זה כלום, כי אדם שהוא יש לו דעת אבל אין לו יראת אלוקים, מה אתה עושה עם הדעת הזאת? מה הדעת הזאת נותנת לך? מה היא משפיעה עליך לטובה? כשיש לך יראת אלוקים אז אתה את זה מנצל כדי לעבוד את השם יתברך. וכן הפוך, אם יש לך יראה בלא דעת, אתה ירא מאוד, אבל ממי? אין לך דעת לדעת ממי לירא. צריך להיות ידיעת השם ואז לצרף לזה את יראת השם. ואומר במשיח יהיה את שלושת השלמויות הללו, וזה יהיה בחינה של כוח רוחני עליון, דבר שהוא על טבעי. שאצל אדם על פי טבע אינו אותו.
והריחו ביראת השם, ולא למראה עיניו ישפוט, ולא למשמע אוזניו יוכיח. והריחו ביראת השם, אומר המלבי"ם, על ידי יראת השם המשיח יהיה בחינה של רוחניות שיתפשטו מעליו כביכול הכוחות הגשמיים. הוא לא ישמע ויראה כמו שכל אדם שומע ורואה בכוחותיו הגשמיים, אלא כל הפעולות שלו יפעלו מתוך כוח הנפש המשכלת שבו. בן אדם רגיל רואה בעיני בשר, שומע באוזני בשר. אבל אם היה לנו שמיעה רוחנית, היינו יכולים לשמוע הרבה מעבר למה שאנחנו שומעים. ואם הייתה לנו ראייה רוחנית, היינו יכולים לראות הרבה מעבר למה שאנחנו רואים בכלי הראייה הגשמית. כי כלי הראייה הגשמית מוגבלים. יש קיר, אני כבר לא רואה מה מאחורי הקיר. אבל לעומת זאת אם יש לי כלי ראייה רוחני, אני יכול לדעת מסוף העולם ועד סופו. וזה היה האור של אדם הראשון, שהיה רואה בו מסוף העולם ועד סופו. מה, בקירות ומה בטפחים? היה רואה, כיוון שמדובר היה בראייה רוחנית. המשיח, והריחו ביראת השם, המלבי"ם מסביר, הריחו ביראת השם הכוונה היא משורש רוח. יהיה בו כוח רוחני, כוח של מלאך. להבדיל לדוגמה ממצרים, שעל מצרים כתוב ומצרים אדם ולא אל, וסוסיהם בשר ולא רוח. זאת אומרת מצרים זה אדם, משהו גשמי, רק מה שכוח הגשמי המוגבל, זה מה שיש להם. אבל המשיח, אומר לך לא, והריחו, יהיה לו בחינה של רוחניות. יהיה לו בחינה של רוחניות שמכוח זה לא למראה עיניו ישפוט, ולא למשמע אוזניו יוכיח.
משפט, אומר המלבי"ם, זה מה שבין אדם לחברו. להציל את העשוק מיד עושקו. הוא ישפוט, לפי מה שהוא רואה בעיניו, כל שופט שופט, אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות. אבל המשיח לא למראה עיניו ישפוט. הוא ישפוט על פי הכוח של העיניים הרוחניות. כי הרי כאשר בן אדם שופט על פי מראה עיניו, אז יכול להיות גם שיטעה. כי הרי הוא שואל, אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות. אם יטעו אותו, יכול להיות גם כן שהוא יטעה. יכול להיות שיוציא משפט מעוקל. אבל המשיח לא למראה עיניו ישפוט, אלא הוא ידע את האמת מצד הרוחניות שבדברים. ולא למשמע אוזניו יוכיח. תוכחה זה כשרוצים להוכיח מישהו על מעללים שהוא עושה, על מעשים שאינם טובים, מעשים שאינם הגונים. עכשיו, כשאני אומר הולך לרב ואני אומר לו כבוד הרב, רצוי שהרב ידבר על העניין הזה והזה. הולך לאדם גדול, יש איזה שהוא עניין שצריך למחות כנגדו. הגדול לא נמצא בתוך כל המדמנה, הוא לא יודע, הוא לא מכיר מה זה דור שלישי. הוא לא יודע מה זה, הוא לא מכיר את זה. אבל צריך לבוא ולומר לו, יש בעיה כזאת וכזאת, ויש שמה מכשלה מאוד גדולה. ואז גדולי ישראל יוצאים באיזה שהוא הוראה, לדוגמה לקנות טלפון כשר, לדוגמה. אבל כאשר יהיה מדובר במשיח, לא יצטרכו לבוא ולהגיד לו כדי שהוא יוכיח. אלא יהיה לו שמיעת האוזן הרוחנית ומתוכה הוא יוכל להוכיח. ומדוע? כי גם את החכם אפשר להטעות. אם אומרים לו על איזושהי בעיה שהיא בעיה רצינית, בזמן שהיא לא באמת בעיה רצינית, אז אפשר שייך להטעות אותו. אז יוצא אם ככה שכשלמשמע אוזניו הוא ירצה להוכיח, יכול להיות שהוא יוכיח על דבר שלא היה צריך להוכיח עליו. המשיח, אם הוא יוכיח את הדור על איזה שהם עיוותים וקלקולים שיש, זה לא יהיה למשמע אוזניו. לא מה שמישהו יגיד לו. אלא יהיה לו שמיעה רוחנית שהוא ידע באמת את הצרות ואת הבעיות שיש בדור, ועל פי זה הוא יוכל להוכיח ביושר.
ושפט בצדק דלים, והוכיח במישור לענווי ארץ. והכה ארץ בשבט פיו, וברוח שפתיו ימית רשע. לפני שנבאר את הפסוק הזה, רציתי להזכיר על הפסוק הקודם את הביאור של הרד"ק. שהרד"ק מסביר מה זה והריחו ביראת השם? אז הסברנו לפי המלבי"ם שהכוונה יהיה לו כוח רוחני. אבל הרד"ק מסביר שזה מלשון ריח. והריחו ביראת השם, אומר הרד"ק, החוש הכי עדין זה הריח. זה הרגשה קלה, כבר בן אדם מרגיש. זה לא מישוש שהוא צריך ממש לנגוע בדבר. אדם מרחוק מסוגל להריח. או יש ביטוי כאשר ינתק פתיל הנעורת בהריחו אש. רוצים להגיד רק ככה, רק הריח את האש, כבר הוא נשרף. כך גם כן פה, והריחו ביראת השם. במעט הבנה הוא ירגיש את בני האדם הטובים והרעים, וידע להבחין ביניהם, מה שנקרא קצת יריח, הוא כבר ידע מי ירא שמיים ומי לא. והריחו ביראת השם. יוכל על ידי זה גם לשפוט אותם על פי הריח. דהיינו הריח, כמו שאמרנו, זה הרגשה קלה ביותר. הוא לא יצטרך חקירות ובדיקות. איך שיתקרבו אליו, הוא כבר מריח מאיפה פה הצד המסריח ואיפה פה הצד שמדיף ריח טוב. הוא יודע מי כאן הצד הישר וההגון ומי הצד שמנסה לשקר ולרמות. הוא מביא עוד הסבר בשם אביו. הרד"ק מבאר בשם אביו, והריחו הכוונה היא מלשון דיבורו. איך שייך הריח לדיבור? אומר אתה רואה כתוב ורוח פיו. רואים שדיבור מאופיין גם ברוח. כי הרי הדיבור, כשאדם מדבר הוא מוציא רוח, נראה את זה בהמשך. ואם כן, כשכתוב והריחו ביראת השם, הכוונה היא בדיבורו תמיד תהיה יראת השם. כל מה שהוא ידבר וכל ענייניו יהיו רק עניינים של קרבת השם ויראת השם וענייני רוחניות. המשיח יהיה כל כך אדם קדוש ורוחני שכל דיבוריו יהיו אך ורק בענייני רוחניות.
נחזור לפסוק שלנו. ושפט בצדק דלים, והוכיח במישור לענווי ארץ. והכה ארץ בשבט פיו, וברוח שפתיו ימית רשע. אומר המלבי"ם, דלתות הכתוב מקבילות. דהיינו, הפסוק שלנו הוא המשך של הפסוק הקודם. בפסוק הקודם הוא אמר לנו על המשיח לא למראה עיניו ישפוט, אלא ושפט בצדק דלים. דהיינו הצדק עצמו, זה יהיה כביכול בשבילו הפלס שבו הוא בוחן את המשפט. כביכול הוא לא זקוק להגיע אל הצדק, אלא הצדק יהיה בידו. בצדק הוא ישפוט את הדלים. הוא לא יטעה על ידי שבעלי הדין ירמו אותו. ולא למשמע אוזניו יוכיח, אמרנו, וההמשך זה בפסוק שלנו, והוכיח במישור לענווי ארץ. המישור, דהיינו היושר עצמו, זה יהיה כמו שאמרנו הפלס בידו, שעל ידו הוא יוכיח את הענווים אשר יקבלו מוסר. למה לענווי ארץ? אז לפי המלבי"ם, הכוונה מי מקבל מוסר? רק האדם העניו. אדם שהוא בעל גאווה לא מקבל מוסר. מי אתה שתטיף לי מוסר? אבל מי שהוא ענוותן חן מקבל מוסר. ולכן זה מה שכתוב והוכיח במישור לענווי ארץ. מי יהיה מוכן לקבל את התוכחה? אלה יהיו הענווים.
לעומת זאת הרד"ק יש לו הסבר אחר. הרד"ק אומר שוהוכיח במישור לענווי ארץ, אומר הרד"ק, הוא יוכיח את החזקים במישור בעבור ענווי ארץ. הכוונה היא, הוא יוכיח את החזקים שלא יגזלו את ענווי ארץ. ענווי ארץ אלה אנשים הענווים, האנשים השפלים, שהם בדרך כלל למרמס ביד העשירים. אז המשיח יוכיח במישור את המציקים לענווי ארץ. זה הכוונה לענווי ארץ, כמו בעבור ענווי הארץ, אותם הוא יוכיח במישור.
והכה ארץ בשבט פיו. אם הוא ימצא איזושהי ארץ או מדינה שלא תקבל את דבריו, הוא יכה אותה. אבל הוא לא יזדקק לצבא, הוא לא יזדקק למלחמות, הוא לא יזדקק למטוסי קרב. אלא יכה ארץ בשבט פיו. בשבט פיו, בקללה שיקלל אותם, זה יהיה מספיק. הוא לא צריך שבט על מנת להכות, אלא שבט הפה. השבט זה המקל. במקל פיו הוא יכה ארץ ומדינה. וברוח שפתיו ימית רשע. ואם יהיה איזה רשע פרטי, לא מדינה או ממלכה, איזה שהוא רשע פרטי שימרה כנגדו, גם שם הוא לא יצטרך לקלל אותו, אלא אפילו רק רוח היוצא משפתיו הוא ימית אותו. מה הפירוש? כשהוא דיבר על ארץ אז הוא אמר הוא יכה בשבט פיו. אומר המלבי"ם, פיו ושפתיו זה שני דברים. פה זה מסמל את כל הפה. השפתיים זה רק החלק החיצוני. דרך האדם המדבר, שלאחר שהוא סיים את הדיבור, יוצא ממנו רשף, יוצא ממנו אוויר, רוח קל יוצא משפתיו. אז הוא עכשיו כביכול אומר לנו, אחרי שהוא יכה ארץ, בשביל זה הוא יצטרך את כל הפה. את הארץ הוא יכה בשבט פיו. בשביל להמית רשע, שזה מה שנקרא יהיה קטן עליו, הוא די יהיה ברוח שפתיו. מה שנקרא הרוח הנוספת שיוצאת לו מהפה אחרי סיום הדיבור, די יהיה בה ברוח הקלה הזאת כדי להמית את הרשע. הוא לא יצטרך אפילו מה שנקרא להוציא דיבור. בשביל להמית מדינה הוא יצטרך דיבור ממש, הוא יצטרך שבט פיו. אבל להמית את הרשע, די ברוח הנוספת היוצאת משפתיו בתום הדיבור כדי להמית את הרשע.
אומר הרד"ק, מה שכתוב כאן ושפט בצדק דלים, והוכיח במישור לענווי ארץ, אומר הרד"ק, מכיוון שדרך העולם זה להדר פני גדול. מגיע לפניו גדול למשפט, או, זה משפט חשוב, מתוקשר, איזה משפט שעושה רושם. אבל לעומת זאת כשמגיע איזה שהוא דל למשפט, אז אין לו הרבה רצון להתעסק איתו, הוא מסיים איתו מהר. אמר פעם, היה בזמנו משפט, היה דין שעורר רעש בכל העולם התורני. זה היה משפט שהיה דפוס האלמנה והאחים ראם. מי שיודע, בזמנו היה ממש מאבק עצום בנוגע להדפסת הש"ס. האלמנה והאחים ראם, היה להם זכויות לעומת אחרים שטענו כנגדם. מי לא כתב על העניין הזה? שאלות ותשובות רבי עקיבא איגר וכל גדולי ישראל התעסקו בעניין הזה. מופיע הרבה בספרי השו"ת שלהם הנושא הזה. רבי ישראל מסלנט מאוד הצר על זה. הוא אמר תראו, למה פה על העניין הזה כולם מדברים? אומר כי פה מדובר במיליונים. פה מדובר בזכויות אדירות. אבל הרי התורה אמרה דין פרוטה כדין מאה. ואם ככה המשפט שיש בינו לבינו על ביצת התרנגולת או על חמישה שקלים, זה על פי דין תורה יקר בעיני השם כמו המשפט של העניין הזה של האלמנה והאחים ראם שכל גדולי ישראל נזדקקו לו. הוא אומר, היו צריכים להזדקק גם לכל משפט, גם משפט קטן. אנחנו רואים שבדרך כלל נותנים את הקדימה למשפט שהוא גדול, ובדרך כלל מהדרים פני גדולים. אבל המשיח לא ככה יהיה. ושפט בצדק דלים. אז הוא אומר לך תדע לך, המשיח, ושפט בצדק דלים, את הדלים הוא ישפוט. זה תהיה הגדולה שלו. הוא יתעסק עם משפטם של הדלים, אלה שבדרך כלל אין מי שישפוט אותם. והוכיח במישור לענווי ארץ, אלה שצריך להוכיח אותם על זה שהם מצירים לענווי ארץ, גם אותם הוא יוכיח. יש פה בפסוק הזה מוזכר והכה ארץ בשבט פיו, וברוח שפתיו ימית רשע. היה מעשה, אתם יודעים בזמנו כששבתי צבי, שם רשעים ירקב, כפי שהוא מופיע בספרים צבי שבור. כן, על שם צבי שבור שכתוב במשנה בשבת, מכנים אותו צבי שבור, כביכול לרמז עליו. על אותו שבתי צבי שם רשעים ירקב, שטען שהוא משיח והיה מקובל גדול ועשה כל מיני עניינים של מופתים, וכולם טעו אחריו. היו בודדים מגדולי ישראל, הנה זה עוד דוגמה שיש מצב שגם אנשים גדולים יכולים לטעות. ודאי שאנחנו לא נחשוד, שכל מקרה אולי הגדול טועה, אנחנו צריכים ללכת באמונה שהקדוש ברוך הוא שומר את הגדול מטעות. אבל במקרה ההוא של שבתי צבי, רוב גדולי ישראל, כמעט רובם ככולם נהו אחריו. חוץ מרבי יעקב סספורטס ועוד בודדים שיצאו וחיברו עליו ספרים, ציצת נובל צבי ועוד ספרים כדי להוכיח את השקר שבו. עד שסופו הוכיח על תחילתו, בסופו של דבר המיר דתו, התאסלם, וגם נהרג על ידי המלך. אז הסיפור שמה היה, שכשהוא בזמנו התחיל לצאת שמו בעולם, אז שלחו גדולי ישראל כדי לבדוק את המצב שלו, לראות מי הוא האדם הזה, באמת ראוי להיות משיח? אז מסופר, החיד"א מספר את זה על הב"ח. בעל הבית חדש ששלח את החתן שלו כדי לבחון אותו. למעשה כבר ראיתי שמעירים שזה לא נכון, כי הב"ח נפטר עוד לפני ששבתי צבי קם בכלל והפך להיות משיח. הוא נפטר עוד איזה 15 שנה קודם. אבל על כל פנים, מובא שזה היה הט"ז, הטורי זהב. הוא עצמו שלח את הבנים שלו כדי לתהות על קנקנו של שבתי צבי. אז מסופר שם שכשהוא הגיע בפניו, הוא אמר לו שיש במקומו, בארצו בפולין, הוא אמר יש איזה שהוא שליט עריץ רשע, הזכיר את השם שלו. ואז מסופר ששבתי צבי יצא החוצה לגינה ותלש איזה שהוא עשב מהאדמה, ואמר שבמעשה הזה הוא כביכול עוקר את נפשו של אותו פריץ עריץ מפולין, עוקר את נפשו מן העולם. ולאחר מכן כשהוא חזר בחזרה לפולין, הבן של הטורי זהב, הוא סיפר את זה לאביו, והתברר שבדיוק באותו זמן ששבתי צבי עשה את המופת הזה עם עקירת ותלישת העשב, בדיוק באותו זמן מת אותו עשיר פריץ, אותו רשע מת בפולין. אז זה עורר התפעלות גדולה. מספרים שהטורי זהב אמר לו שאין ממה להתרגש מזה כלל. הוא אומר זה ודאי לא משיח. כי על המשיח כתוב והכה ארץ בשבט פיו, וברוח שפתיו ימית רשע. למה הוא צריך לעשות מעשה? מי שהוא באמת המשיח, ברוח שפתיו הורג את הרשע. הוא לא צריך לפעול פעולות בטבע כדי לגרום למיתתו של הרשע. ומפה הוא הוכיח שבאמת אין בו ממש ואין זה משיח אמת. יש כאלה שמצאו את ההוכחה הזאת בעניין אחר. פעם מסופר שהלכו לראות אותו, אחד מגדולי ישראל, והוא ראה אותו שוכב לישון, הוא שכב אפרקדן. שכב אפרקדן, יש אומרים שכב על גבו, שכב על בטנו. ועל פי ההלכה אסור לשכב אפרקדן. אסור לאיש לשכב אפרקדן, או על גבו או על בטנו. צריך לשכב על צידו הימני או השמאלי, אבל לא יכול לשכב אפרקדן. וכשהוא ראה את זה, הוא אמר לא יכול להיות משיח שעובר על הלכה בשולחן ערוך. מי שעובר על הלכה בשולחן ערוך, ודאי משיח הוא ודאי לא. ובזה החליט שוודאי זה לא משיח. וכן הרבה גדולי ישראל ראו כל מיני סימנים, אבל רבים גם כן כן נהו אחריו וטעו לחשוב שזהו המשיח. אבל על כל פנים הפסוק שלנו, בו אנחנו רואים מאפיין מה צריך להיות המשיח, איזה מעלה יש למשיח.