והיה כי יבצע השם את כל מעשהו בהר ציון ובירושלים, אפקוד על פרי גודל לבב מלך אשור ועל תפארת רום עיניו. כאשר השם יגמור את כל מה שהיה בדעתו לעשות על ידי מלך אשור, דהיינו להעניש את כל מי שמרד בהשם יתברך. מתי השם יגמור את מעשהו? מתי הוא יגיד לצרת העמים די מהכובש הנורא מלך אשור? בהר ציון ובירושלים. כשיבוא סנחריב לכבוש את הר ציון, אז אומר השם, יהיה סיום החשבון שלי עם מלך אשור. אז 'אפקוד על פרי גודל לבב מלך אשור'. אני אעניש אותו על המעשים שצמחו ופרו על ידי גודל לבבו. זה 'על פרי גודל לבב'. גודל לבבו הכוונה היא גאוותו. מה שהוא החריב גויים עצומים על ידי גודל לבבו. השם לא ציווה אותו לעשות את זה. השם רק ציווה אותו לשלול שלל, כמו שאמרנו בעבר. השם ציווה אותו שעל ידי זה הם ישובו בתשובה, לא להחריב אותם ולבטל אותם לגמרי. וחוץ מזה השם אומר אני אפקוד אותו גם על תפארת רום עיניו. שהיה מתפאר ברום עיניו וגאוותו. רום עיניו הכוונה מגביה את עיניו ואת גאוותו. הוא לא רצה להכיר בזה שהוא רק שבט ומקל ביד השם, הוא מייחס את הכוח הזה לעצמו. אומר, על זה אני אפקוד עליו.
כי אמר בכוח ידי עשיתי ובחכמתי כי נבונותי, ואסיר גבולות עמים ועתודותיהם שוסתי, ואוריד כאביר יושבים. מסביר המלבי"ם, לצורך המלחמה צריך שני דברים. דבר ראשון צריך כוח וגבורה. דבר שני צריך עצה ותחבולה, כמו שכתוב 'עצה וגבורה למלחמה'. ושני הדברים האלה הכרחיים. כי אם יש לך הרבה תחבולות אבל בעת הקרב אין לך מספיק כוח וגבורה, אין לך סיכוי לנצח. ומאידך גיסא גם הפוך. יש לך הרבה כוח וגבורה, אפשר בתחבולה לנצח אותך. לכן אתה צריך שיהיה לך את שני הדברים, גם תחבולות, זה נקרא טקטיקה, וגם כוח וגבורה. מלך אשור התפאר שלי יש את שני הדברים האלה. אני כבר לא צריך לעזר השם. יש לי גם כוח וגבורה ויש לי גם עצה ותחבולה למלחמה. כנגד הגבורה אומר מלך אשור 'בכוח ידי עשיתי'. אני לא הייתי צריך לכוח שיעזור לי, איזה אלוה שיסייע בידי. 'בכוח ידי עשיתי'. כנגד התחבולות שצריך בשביל המלחמה, טקטיקות, הוא אומר 'ובחכמתי כי נבונותי'.
מה זה 'בחכמתי כי נבונותי'? בכלל חכמה ובינה הרי הם שני דברים שונים. מסביר המלבי"ם, יש לו ביאור שהוא חוזר עליו בהרבה מקומות, בפרט במשלי המלבי"ם הולך עם הקו הזה הרבה כי שם מוזכר הרבה העניין של החכמה והתבונה. אומר המלבי"ם, חכמה זה דבר המקובל מלמעלה. לעומת זאת תבונה זה דבר שהאדם מבין דבר מתוך דבר. היקשים לוגיים, הגיון, הסתברות, האדם מסיק מסקנות. כי החכמה מאין תימצא? זאת אומרת, מאיתו יתברך צריך לקבל את החכמה. מפיו דעת ותבונה. האדם צריך לקבל את החכמה מהשם יתברך. מדוע? מכיוון שהחכמה הם הדברים שהשכל האלוקי יכול להכילם ואתה תבין אותם על ידי שתקבל אותם על ידי נביא, על ידי מתן תורה. לעומת זאת התבונה זה אחרי שיש לי את יסודות החכמה, אני עכשיו מקיש היקשים לוגיים ומסיק מסקנות ומפתח את אותה חכמה שקיבלתי, זה נקרא תבונה. אומר על זה מלך אשור, 'בחכמתי', מה תגיד? קיבלת את החכמה מהאלוה? אומר מה פתאום, 'כי נבונותי'. נבונותי מעצמי. אני לא צריך לקבל חכמה מאת האלוקים. יש לי חכמה שהגעתי אליה מכוח התבונה הפרטית שלי, מכוח ההתבוננות שלי.
ועכשיו הוא מבאר את הדברים. הוא אומר 'ואסיר גבולות עמים'. אני, בואו תראו כמה חכם הייתי. עכשיו הוא חוזר על החכמה המיוחדת שיש לי. לא נהגתי כמו המלכים שהיו לפניי. המלכים שהיו לפניי כבשו מדינה והותירו את יושביה על כנם. מה הם הבטיחו בזה? שאותם יושבי המדינה יתקוממו כנגדך בשלב מן השלבים. כמו שאנחנו רואים התקוממויות בכל ארצות ערב כיום. מדוע? כי הם נמצאים בבית שלהם, הם נמצאים בשטח שלהם, הם מכירים את הטופוגרפיה היטב, הם יודעים היכן לברוח, היכן להתחבא. לך תכבוש את עזה היום. קשה מאוד. אבל לעומת זאת, אומר אני לא הייתי טיפש כמותם. הם אותם מדינות כבשו עמים ואחרי זה התקוממו כנגדם אותם עמים, הסירו עולם מעליהם. אני לעומת זאת לא כך נהגתי. אני 'אסיר גבולות עמים'. הגליתי אותם מארצם והושבתי עמים אחרים. הבאתי את הכותים לארץ ישראל ואת הישראלים, את אלה שישבו, את עשרת השבטים, הולכתי אותם לכותה, לעווא, לספרווים. הגליתי אותם ממקומם. על ידי זה הבטחתי שהם לא יפרקו את עולם מעליי.
לא זו בלבד, הוא ממשיך, 'ועתודותיהם שוסתי'. פירושו של דבר, לקחתי מהן גם את הזכות שלא יוכלו בעתיד אפילו לטעון על ארצם, להגיד יהיה להם איזה טענה 'הארץ הזאת הייתה שלנו'. בילבלתי לגמרי, עירבתי אותם אחד עם השני, שלא יהיה להם שום זכות בעתיד. עכשיו, לא זו בלבד שהגליתי את העמים שיבואו עמים אחרים וישבו כאן, גם 'אוריד כביר יושבים'. גם אלה שישבו בארץ מזה זמן, הורדתי אותם והגליתי אותם. זאת אומרת, אני יכול להגלות משם לפה, אבל לא הסתפקתי בזה. גם את אלה שהיו פה כביר, כבר במשך זמן רב היו יושבים כאן, 'ואוריד כביר יושבים'. אלה שישבו כאן מזמן כביר, הורדתי אותם ממקומם והגליתי אותם למקום אחר. ובזה הבטחתי שכל העמים יהיו כפופים לי, יהיו לי למס עובד, ולא יוכלו להסיר את עולי מעליהם.
ותמצא כקן ידי לחיל העמים, וכאסוף ביצים עזובות כל הארץ אני אספתי, ולא היה נודד כנף ופוצה פה ומצפצף. אומר המלבי"ם, מלך עריץ כאשר הוא כובש ממלכות, הוא בדרך כלל קשה לו לבוז את האוצרות שלהם. הוא צריך מלחמות רבות עד שהוא יצליח לכבוש את האוצרות שלהם. ובינתיים, תוך כדי הקרב והמלחמה, א', המדינה הנכבשת מוציאה הוצאות רבות. יש לה הרי מלחמה. אז היא מוציאה הוצאות רבות לצורך הקרב. מה שקורה זה, ככל שהקרב מתארך, כשאתה בסוף תכבוש, יישאר פחות כסף. כיוון שהמדינה הוציאה עוד ועוד אוצרות כדי להבטיח לעם שימשיכו להילחם, אז טיפה דמה מאחרונה. זה דבר אחד. דבר שני, בינתיים, כיוון שזה לוקח זמן רב, הם מבריחים את הכסף והזהב ומחביאים אותו. את כל האוצרות שלהם הם מעבירים אותו, מפזרים אותו במקומות אחרים, בנקים בשוויץ. אתה אחרי זה קשה לך מאוד למצוא את האוצרות של אותן ממלכות. אבל אומר, אצלי לא כך היה. 'ותמצא כקן ידי'. הוא אומר, אני מצאתי ידי והשיגה את חיל העמים, את האושר שלהם, כמו אדם שמוצא קן שהעוף יושב עליו והאם רובצת על האפרוחים. דהיינו, היו שקטים וברגע אחד צדתי אותם. יש פה את העוף, יש פה את הביצים, את ביצי הזהב, הכל בידיים שלי. זה לא נעשה במשך זמן רב. קפצתי עליהם כשהם היו שלווים, כשהם היו שקטים, יושבים על חילם ועושרם כמו ציפור היושבת על קינה.
והגם, אומר המלבי"ם, כאשר יבוא אדם להילחם עם הציפור, הרי ירצה לקחת את הגוזלים, הציפור תילחם איתו. היא לא תניח לו. בכוחה הדל, בכנפיה, בציפורניה, במקורה, היא הרי תילחם איתו. הוא אומר, אצלי לא ככה היה. 'וכאסוף ביצים עזובות כל הארץ אני אספתי'. אני אספתי כאסוף ביצים עזובות. זאת אומרת, הציפור שאמורה להילחם, כביכול פרחה באותו זמן מן הקן. אספתי את חיל כל הארץ כמו אדם שאוסף ביצים עזובות של הפקר, שהאם אינה בקינה. זאת אומרת, אפילו מלחמה כלשהי לא נלחמו כנגדי. באתי ישר, אספתי את הכל, הותירו את כל הכסף, את כל הזהב, לקחתי את האפרוחים והביצים מבלי שום מלחמה. 'ולא היה נודד כנף ופוצה פה ומצפצף'. העוף דרכו להילחם בכנפיו כדי להסיר ולהבריח את האויבים. אבל לא היה נודד כנף, לא היה מי שהניד והזיז כנפיו כדי להילחם כנגדי. ולא היה פוצה פה, העוף הרי נלחם על ידי נשיכות במקורו. לא היה פוצה פה כדי לנשוך אותי במקורו. וגם לא היה מצפצף. כשאין ברירה, אין כנפיים, אין מקור, אז לפחות צועקים. הוא אומר, גם צועק לא היה. באתי, לקחתי את הכל, הכל היה פנוי, אף אחד לא נלחם, אף אחד לא אפילו הרים קול צעקה כנגדי. זאת אומרת, באתי על חיל עם ומדינה, שקטים ושלווים, לקחתי אותם בחוזק, הגליתי את כולם, אף אחד לא צעק, אף אחד לא נלחם, לגודל העוצמה האדירה שיש לי. רש"י מסביר למה הוא ממשיך 'ונודד כנף פוצה פה ומצפצף', מכיוון שהוא המשיל את המדינה הנכבשת לעוף, אז הוא ממשיך עם המשל הזה. הוא ממשיך עם המשל של העוף, שאותה מדינה היא כמו עוף נכבש, והעוף הזה לא נדד כנפו, לא פצה פה, לא צפצף, כי הוא את הכל ממשיל לדוגמה של עוף על גבי האפרוחים והביצים.
היתפאר הגרזן על החוצב בו? אם יתגדל המשור על מניפו? כהניף שבט ואת מרימיו, כהרים מטה לא עץ. כאן הנביא משיב תשובה למלך אשור. היתפאר הגרזן על החוצב בו? מה אתה מתפאר בכוח שלך? הייתכן שהגרזן יתפאר על החוצב בו? הרי הגרזן זה כלי רב עוצמה ורב כוח. הוא יכול לשבור מעצמו? הוא יכול לחצוב מעצמו? אילולא היד שתרים את הגרזן, אתה יכולת לשבור לבד? אז אתה אומר 'היי, אני גרזן גדול'. נכון, אבל יש את החוצב בו. יש מישהו שאוחז את הגרזן הזה ומשתמש בו. אתה רק כלי ביד הקדוש ברוך הוא. השם הרים אותך ונתן לך כוח. מה אם ככה התוספת 'אם יתגדל המשור על מניפו'? הרי כבר אמרת את זה במשל הראשון. אומר המלבי"ם, הגרזן עוד יש לו איזשהו כוח שהוא יוכל להתפאר בו. מדוע? אם אני הרמתי את הגרזן, ברגע הזה שהגרזן יורד, הוא כבר חוצב מכוחו העצמי, לא מכוחי. כוח הגרביטציה די בו כדי למשוך את הגרזן מפאת כובדו כדי לשבור את מה שיש למטה. אז אתה צודק, את ההרמה אתה עשית, אבל את החלק של הירידה למטה והשבירה, את זה אני עשיתי. זאת אומרת, כביכול עוד יש לו איזשהו טיעון לבוא ולומר, אמת, ההתחלה של הקדוש ברוך הוא, אבל את הסיום אני, סנחריב, עשיתי. בא ואומר לו, לא ייתכן ולא דומה כלל. 'אם יתגדל המשור על מניפו'? הרי יש מסור. והמסור באיזה כוח מנסר? שאתה לוקח את זה אחורה וקדימה, ואחורה וקדימה. רגע אחד תנוח, המסור שבת ממלאכתו לחלוטין. אין לו שום כוח עצמי לבוא ולפעול. הוא אומר, אז גם אם אתה תטען 'אני כמו גרזן, אבל את הנפילה אני עשיתי, את הירידה והשבירה אני עשיתי', אומר מה פתאום, אתה כמו מסור. והייתכן שהמסור יתפאר ויתגדל על מניפו? ואתה חושב שאתה את גמר הפעולה אתה עשית, כבשת ארצות, גירשת עמים רבים? הרי מסור שמנסר בארזים זה נעשה רק על ידי הקדוש ברוך הוא, דהיינו אתה רק כלי בידו כמו מסור שהוא ביד האדם.
כהניף שבט ואת מרימיו. אומר וקל וחומר שלא ייתכן שהגרזן והמסור עוד יתפארו שלא זו בלבד שאני שברתי וניסרתי בכוחי, אלא עוד הם יתפארו, אתה רואה את המסור זז קדימה ואחורה? אתה רואה יד תופסת בו וזזה קדימה ואחורה? אומר המסור, אני זז, אז היד זזה. אתם מבינים? אתה רואה את היד זזה קדימה ואחורה? זה אני זז. וכשאני זז אחורה, אז ממילא אני מזיז את היד אחורה. כשאני זז קדימה, ממילא אני מזיז את היד קדימה. אתה רואה את היד מניפה את הגרזן? אני החלטתי להתרומם, אז אתה רואה, אז היד התרוממה בעקבותיי. אני החלטתי לרדת, אז קל וחומר שזה לא יתפאר הגרזן, עוד לחשוב לא די שאני עצמי עצמאי, אלא אני עוד מפעיל את זה שאוחז בי. אני עוד מזיז אותו. יעלה דבר כזה על הדעת? 'כהניף שבט', לא רק הוא מניף, השבט מניף את עצמו, אלא 'ואת מרימיו'. גם את זה שמרים אותו כביכול גם אותו הוא מזיז. כביכול אתה טוען לא זו בלבד שאני עצמאי ופועל מכוח עצמי, אלא עוד יש בי כוח לחייב ולהכריח את הגבורה העליונה לעשות כרצוני. זה הנמשל פה. לא די שהמסור הזה עצמאי, הוא עוד מזיז את היד שזזה קדימה ואחורה. אני יש לי כוח עוד לפעול כביכול גם על קודשא בריך הוא. 'כהרים מטה לא עץ'. ויותר מזה הוא אומר לו, האם יתרומם המטה להגיד שאינו עץ? המקל מתרומם ואומר 'לא, אני לא עץ'. מה זה עץ? עץ זה דבר גשמי, בלי חיות, בלי שום כוח פעולה עצמי. אתה כביכול לוקח לעצמך גדולה לבוא ולומר 'אני לא עץ נטול חיות, אלא יש בי חיות, אני לא עץ, אני מטה שמסוגל להרים את עצמו'. וזה מה שהוא אמר 'אל אנוכי ולא איש', אדמה לעליון. יעלה דבר כזה על הדעת? עץ מת יטען שיש בו חיות?
ובזה אומר המלבי"ם, הוא הגדיל את הסכלות שלו בארבעה דברים. דבר ראשון, הוא כפר שכל הכוח שלו והפעולה שלו זה מאת השם, אלא מה? זה כוח עצמאי. דבר שני, הוא כפר גם בזה שהממשלה וראשית הכוח היא מאת השם. כי כמו שאמרנו, הבן אדם יכול להגיד 'נכון, נוצרתי מאת השם, אבל עכשיו אני פועל באופן עצמאי'. גם בזה הוא כפר, שגם ראשית הכוח הם לא מאת השם. וזה מה שכלול 'אשור שבט אפי ומטה בידם זעמי'. שבט אפי מראש אתה רק מקל. דבר שני, גם אתה לא תוכל להכות רק על מי שאומר לך. את שני הדברים האלה הוא כפר. דבר שלישי, הוא חשב שהוא יכול להתגבר גם על אל אילים. יש לו כוח להתגבר גם על כוח אלוהי של הקדוש ברוך הוא. ודבר רביעי, שהוא נהיה כזה טיפש שהוא חשב שהוא כבר אלוה. שכח שהוא בן אדם ואמר 'אדמה לעליון'.
לכן ישלח האדון השם צבאות במשמניו רזון, ותחת כבודו יקד יקוד כיקוד אש. מבאר המלבי"ם, לממלכה יש כוח ותפארת משני דברים. א', בכוח הפנימי שלה. כמה גיבורים יש לממלכה, כמה גבורת נפש ועוצמה יש לאנשים שנמצאים באותה ממלכה, לאותם הגיבורים של הממלכה. דבר שני, בכבוד החיצון שיש לה. ריבוי העם, העושר שיש לממלכה. כאן הוא ממשיל את זה כביכול, מדבר על אדם. והאדם פה הוא המשל לממלכה של ממלכת אשור. הוא אומר, האדם הזה בימי גבורתו, א', בכוח הפנימי שלו, שהוא שמן וגיבור, כמו שאמרנו ממלכה שיש בה גיבורים רבים. והאדם הזה בכבוד החיצון שלו, העושר שלו, רוב בניו. הוא ממשיל עכשיו את מפלתם של סנחריב, שבהתחלה נהרס הכוח הפנימי שלהם, וזה הגבורה שלהם, ובשלב השני השומן שלהם, שזה החולי של הרזון, העשירות שלהם, הממלכה, גם זה נפל. ועכשיו הוא מבאר. 'לכן ישלח השם במשמניו רזון'. הקדוש ברוך הוא מבטל את הכוח הפנימי שלהם, שזה בא להם מצד עצמם, לא מסיבה חיצונית. כמו רזון, שהרזון זה פועל באופן עצמי. אדם שמרזה ומאבד קילוגרמים, זה לא בגלל שמישהו שאב לו משהו. יש שאיבת שומנים, אבל אנחנו לא מדברים על זה. אנחנו מדברים על בן אדם שמרזה באופן פנימי. איך זה בעצם קורה? האיברים הפנימיים מעכלים את השומן. אם אתה לא מכניס עוד ועוד שומן מבחוץ, אז מה שקורה זה שהשומן עצמו נאכל על ידי הגוף. הגוף לוקח אותו כאנרגיה, וככה הבן אדם מרזה. אז הוא אומר, דבר ראשון הכוח הפנימי שלהם יתבטל מצד עצמם. לא מכוח חיצוני, אלא כמו שמן שמרזה והוא אוכל את עצמו כביכול, הגוף אוכל את עצמו, כך גם כן במשמניו יהיה רזון. ודבר שני, גם הכבוד החיצוני, זה העושר והגדולה שיש להם בעיני ממלכות ועמים, אומר גם זה יתבטל, אבל זה יהיה על ידי סיבה חיצונית. כמו בן אדם שמגיע איזה שריפת אש ושורפת את כל הקניינים שלו ואת הרכוש שלו ואת הבית שלו ואת הכל, הוא בעצם מאבד את כל הגדולה שלו. ואז אין לממלכה הזאת לא גבורה, שזה כוח חוסן פנימי, כי את זה אמרנו 'במשמניו ישלח רזון', וגם לא כבוד ועושר חיצוני, כי בזה יהיה 'יקד יקוד כיקוד אש'.
זה גם כן בא לרמז, אומר המלבי"ם, על האש שבשמיים שאכלה את המחנה שלו. וזה יותר יבואר לנו על פי מה שרש"י מביא. חז"ל אומרים, רש"י מביא מחז"ל, 'ותחת כבודו יקד יקוד'. מה זה כבודו? מה היו קוראים למאני? 'מכבדותי'. הגמרא מביאה, רבי יוחנן הוה קרי למאני 'מכבדותי'. לבגדים שלו היה קורא 'מכבדיי'. למה? כי על ידי הבגד יש לאדם כבוד. וזה מציאות. נראה, ייכנס פה בן אדם עכשיו עם מכנס קצר וגופייה, ולעומת זאת ייכנס בן אדם עם איזושהי עניבה ותיק ג'יימס בונד. יכול להיות שזה אותו בן אדם, עם שני לבושים. פעם ראשונה שהוא ייכנס, נסתכל עליו בהערכה. אתה לא מכיר ולא יודע כלום. ואחרי שהוא ייכנס עם מכנס קצר וגופייה, אז נסתכל עליו בזלזול. אני פעם היה, אני לא יודע אם זה היה אבן עזרא, פעם אחת הוא הגיע כעני מרוד לאיזשהו מקום, הושיבו אותו בשולחן של העניים. ופעם אחרת הוא בא עם בגדי שרד, בגדים חשובים, הושיבו אותו בשולחן של הרבנים, של החשובים. אז הוא ישב, היה לו גלימה עם כזה, כאלה השרוולים היו כאלה מתארכים למטה, רחבים כאלה, כמו בגד מלכות. אז היה שמה, הגישו לו צלחת מרק, אז הוא לקח, הכניס את השרוול ככה, את הזה, נתן לו ככה לספוג את המרק, למעיל שלו. שאלו אותו 'מה אתה עושה?' אמר להם 'אני אסביר לכם. הייתי פה לפני שבועיים, כיבדו אותי, שמו אותי בין העניים. אומר, והיום שמו אותי בראש. מה קרה? בגלל הבגדים היפים שלי. אז אומר, תגידו, למי באמת מגיע לאכול? לי או לבגדים? אם לי מגיע לאכול, גם שבוע שעבר, לפני שבועיים הייתם מביאים לי. אלא מה? לבגדים שלי. כל הכבוד להם, מגיע להם לאכול, שישתו מרק'. זה באמת מה שהוא רוצה לומר. כבודו, המכבד את האדם זה הבגדים שלו. לכן מהסיבה הזאת אגב, זה גם הלכות צניעות, שנשים לא תלכנה בבגדים זולים. יש מי שיש להם על זה ביקורת, למה בציבור שלנו, הציבור היראים, אישה הולכת בבגדים מכובדים. מי שאומר 'אני עובר בבני ברק ונראה לי תמיד זה נראה לי שבת. אני עובר בכל מיני מקומות, הולכים עם ג'ינסים, עם בגדים פשוטים, ומצד שני במקומות של אנשים יראי שמיים אתה רואה שלבושים כל הזמן בגדים חשובים'. ההסבר לכך הוא פשוט. אני לא אומר שזה לגיטימציה להתלבש בבגדים חשובים מדי, אלא כשמתלבשים בבגדים מכובדים, זה יוצר דיסטנס. כשבן אדם מתלבש בבגדים פשוטים, שם איזה טריקו וג'ינס, זה יוצר קרבה. ומדרכי הצניעות שהאישה תתלבש בבגד כזה שיוצר מרחק, לא בבגד שיוצר הרגשה של קרבה. זה הסיבה לאותו לבוש. אז אם כן אנחנו רואים שהכבוד תלוי בבגדים. וזה מה שהוא אומר, 'ותחת כבודו יקד יקוד כיקוד אש'. הרי כיצד מתו סנחריב וחילו? נשרפה נשמתם וגוף קיים. זאת אומרת, הבגדים שלהם נותרו שלמים. 'ותחת כבודו כי יקד יקוד אש'. הבגדים הם המכבדים את האדם, ורק פנימית הם נשרפו כשריפת אש. מדרש אגדה, אומר רש"י, כאן פרע לבני שם הכבוד שעשה שם לאביו כשכיסה ערוות נח אביו, שנאמר 'ויקח שם ויפת את השמלה'. עם ישראל, למה זכה על ידי 'ויקח שם ויפת את השמלה'? ציצית. זכינו לטלית. ולעומת זאת, במה זכו סנחריב שגם הם מצאצאי שם? הם זכו ש'תחת כבודו יקד יקוד'. הבגדים שלהם, אתה לקחת בגד לכסות את אביך, הבגד שלך, הבגדים שלכם יישארו קיימים ולא יישרפו. תשאל מה כבוד יש בזה? המשמעות היא כזאת, שכשהבגדים נשרפים, זה מיתה מקולקלת, זה מיתה, זה לא מיתה יפה. כתוב 'ברור לו מיתה יפה'. 'ברור לו מיתה יפה' זה אומר שגם בן אדם שנידון על פי בית דין ומתחייב מיתה, לא הורגים אותו במיתה מנוולת. מיתה שיש בה צער גדול, מיתה שיש בה ניוול לגוף, שהגוף כולו מתמלא דם ופצעים וחבורות, אלא 'ברור לו מיתה יפה'. גם פה כביכול הקדוש ברוך הוא בירר להם מיתה יפה, שהגוף שלהם כולו נותר שלם ורק נשרפה נשמתם בשכר המעשה שעשו.
והיה אור ישראל לאש, וקדושו ללהבה, ובערה ואכלה שיתו ושמירו ביום אחד. מבאר המלבי"ם, ישועת עם ישראל מהצרות יהיה בשני דברים. א', בזמן. כל צרה יש לה זמן מוגבל. בכלות הזמן, בהכרח הצרה תסור. אין דבר כזה צרה ללא גבול. כמו שאחרי כל לילה מגיע בסופו של דבר היום, אחרי צרה מגיעה הישועה. אבל השאלה כמה זמן. דבר שני, הישועה מהצרה תלויה בהטבת המעשים. אנחנו נשפר מעשינו, ממילא תסור הצרה. וזה בבחינה של 'זכו - אחישנה, לא זכו - בעיתה'. מה זאת אומרת 'בעיתה'? יש זמן קצוב לצרה. הצרה היא לא נצחית. הצרה תיפסק. אבל אם זכו, תזדכך, זכך מעשיך, שנה את דרכיך, אז 'אחישנה', אתה כבר היום תוכל להסיר את הצרה. אבל אם לא זכו, לא יזדככו, אז הצרה תימשך לנצח? לא, אלא 'בעיתה'. תגיע הצרה בעיתה, או יקבל בעיתה, כן, זה אחד מה... טוב. אז זה מה שהוא אומר. אם הישועה תהיה על ידי המעשים שלהם, הישועה תהיה שלמה. ולכן הוא בא ואומר, בוא תראה, כאן בישועה אצל סנחריב, מפני סנחריב, היו את שני הדברים. היה גם ישועה מצד הזמן, כביכול הגיע כבר סוף הלילה, וזה מה שהוא אומר 'והיה אור ישראל', זה אור הבוקר. אור הבוקר זה הזמן שאמור להאיר לעם ישראל, תיגמר הצרה, מצד שכבר הגיע היום, מצד הזמן. והאור הזה שלנו המאיר, מה הוא עושה לסנחריב? הוא הופך להיות אש שאותו ישרוף. זאת אומרת, יש מצב שאנחנו נינצל וסנחריב יחזור שלם לארצו. אומר לא, לא, מה שלנו יאיר, אותו ישרוף. זה לא רק לנו הצלה, זה אותו יגמור. וזה מה שהוא אומר 'והיה אור ישראל', אור יהיה לנו לישראל, וזה יהיה לאש למי? לסנחריב. וממשיך ואומר, אנחנו גם כן נשנה הרי את מעשינו, הרי באותו דור היו צדיקים, והם יהיו צדיקים יותר על ידי המצור שעשה עליהם סנחריב. וזה מה שהוא אומר 'וקדושו של ישראל יהיה ללהבה'. דהיינו, על ידי הזכויות המיוחדות שיש לעם ישראל, על ידי זה תגדל התבערה במחנה אשור. ואז הנס גם כן נודע למרחוק. להבה היא גדולה מאש. אש זה נמוך, להבה זה גדול, זה גבוה. על ידי זה יהיה ניכר לכל העמים המפלה של סנחריב. על ידי מה זה יהיה? על ידי קדושו. על ידי שאנחנו נתקדש יותר, על ידי שאנחנו נתקן ונשפר את מעשינו, זה יגדיל א', את הזכות שלנו לישועה, כי אנחנו ראויים לישועה מצד מעשינו. דבר שני, זה יגדיל את המפלה של סנחריב, שאם עד עכשיו היה להם רק אש, צדקת המעשים שלנו ושינוי דרכינו לטובה יגדיל את השריפה של סנחריב ללהבה. וזה יגרום לכך 'ובערה ואכלה שיתו ושמירו'. על ידי זה, 'ובערה' האש, 'ואכלה' הלהבה, את שיתו ושמירו, את הקוצים שלו, שזה הבחינה של המחנה. המחנה הם נחשבים כמו הקוצים, וזה ישרוף את כל הקוצים, ועל ידי זה תהיה ישועה לעם ישראל באותו זמן.
וכבוד יערו וכרמילו מנפש ועד בשר יכלה, והיה כמסוס נוסס. וכבוד יערו וכרמילו, אם קודם דיברנו על שיתו ושמירו, הם הקוצים, זה העמך, המחנה הפשוט של סנחריב, עכשיו הוא עובר לדבר על השרים, על היועצים, על הגיבורים, הם החשובים. הם בחינה של יער וכרמל. יער, אומר המלבי"ם, יותר חזק מהכרמל. כרמל זה מבטא יער, ויער יותר חזק מהיער הרגיל שנקרא כרמל. אבל מצד שני כרמל חשוב מהיער, כי הכרמל זה משל לשרים, ליועצים. הוא אומר, זה יכלה מנפש ועד בשר. דהיינו, היער שנשרף, אמרנו הרבה פעמים, הוא לא שורף את הגזע, אלא הוא שורף את החלק העליון. את כל הענפים, את הצמרת, אבל הגזעים רק נחרכים. הם לא נשרפים עד שהופכים להיות גחלים.
גמורים. לרוב זה לא מגיע אל השלב הזה. כך גם כן אומר במשל, הנפש הצומחת בהתחלה היא זאת שני... היא זאת ש... זאת שנשרפת. ובנמשל, הוא בא ואומר, ייפרד המחנה עד שכבר לא יהיה בו רוח חיים. מה זה אומר? זה המלוכה, זה ההנהגה, זה יתבטל מהם. אבל הגוף, שזה האישים הפרטיים, הם עדיין יישארו קיימים. לכן הוא מוסיף ואומר מנפש ועד בשר יכלה. גם האנשים הפרטיים, לא רק ההנהגה, לא רק החשובים, לא רק השרים, אלא גם האנשים הפרטיים, מנפש ועד בשר יכלה את כולם. והיה כמסוס נוסס. מה זה כמסוס נוסס? אומר המלבי"ם, גם הנוסס, שהוא סנחריב. למה סנחריב נקרא נוסס? כי הוא הנושא נס עמים למלחמה. מה זה נס? כלונס גבוה. מוט גבוה, זה נקרא שאו נס ציונה. הנס זה הכלונס שעליו תולים את הדגל. ואומר, כמסוס נוסס, הנוסס הוא סנחריב שנושא את הנס למלחמה. היו יוצאים למלחמה, היו לוקחים כלונס גבוה, תולים עליו דגל ועם זה יוצאים לקרב. וגם הוא, סנחריב, הנושא את הנס, הוא יהיה בסוף כמסוס. כמסוס הכוונה היא דבר נמס. דבר נמס נקרא כמסוס. הנושא של הנס והדגל גם הוא יימס. רש"י פה מסביר אחרת קצת. רש"י אומר, שהיות והוא דימה אותם לעצי יער, אז הוא דימה את הפורענות שלהם לתולעת שאוכלת את עצי היער. וכידוע שעם ישראל, בית יעקב נמשל לתולעת, שאין כוחם אלא בפיהם. אז התולעת היא קטנה, אף אחד לא סופר אותה. אבל אתם יודעים, תולעת כזאת גדולה יכולה... כזאת קטנה יכולה להפיל עץ אדיר. יש בתים שלמים שמפנים אותם מיושביהם. למה הם בנויים עץ? תולעים קטנות, נמלים קטנות, אכלו אותו, גמרנו הבית, אומרים לך סכנת התמוטטות בכל רגע. אז זה מה שהוא אומר כאן, כיוון שהמשלנו אותם לעץ, אז תדע לך תהיה תולעת קטנה שתוכל אותם. מה זה התולעת הקטנה? אומר רש"י, הנוסס זה התולעת. כמסוס הכוונה היא זה מה שנטחן מהתולעת. אז התולעת היא תטחן ותכרסם אתכם לאט לאט, עד שלא יישאר מכם בסופו של דבר מאומה. ואפשר להגיד גם כן אולי שזה גם משל למצב שלהם, כי הרי הם נשרפו שריפת נשמה וגוף קיים. כך גם כן כשהעץ נופל, אתם יודעים, רגע לפני שהוא נופל אתה לא מרגיש. כי התולעת אוכלת אותו מבפנים. אתה לא מרגיש, היא אוכלת מבפנים, מכרסמת מבפנים, עד שפתאום הוא קורס, לא יכול להחזיק מעמד ונופל. וממילא כך גם כן יהיה, שיהיה שריפת נשמתם וגופם יהיה קיים.
ושאר עץ יערו מספר יהיו ונער יכתבם. ושאר עץ יערו הכוונה המעטים שיישארו מהמחנה, מכל היער העצום הזה שהוא יביא כנגד יהודה. יישארו מעטים, מתי מספר. מספר יהיו, מספר הכוונה ניתן יהיה לספור אותם. עד כדי כך שנער יכתבם. דהיינו, נער לא יכול לכתוב הרבה, הוא לא יודע גם לספור הרבה. קטן, ילד. אומר יהיו כל כך מועטים, ילד יוכל לספור אותם. זה כמו הביטוי שאנחנו אומרים היום, אפשר לספור אותם על יד אחת. כך גם כן, נער יכתבם. רש"י מביא דרשת חז"ל, אומרים חז"ל, כמה נשארו מהם? עשרה. כיוון שאין לך קטן שאיננו כותב י' קטנה. תגיד לילד לכתוב אות, הוא לא יודע, קשה, מסובך. אבל פס, הוא יודע לכתוב, נכון? קו קטן הוא יודע לכתוב. זה נקודה, זה י'. כמה יהיו? משהו שגם ילד יכול לכתוב, שזה י', נשארו עשרה.
והיה ביום ההוא לא יוסיף עוד שאר ישראל ופליטת בית יעקב להישען על מכהו. ונשען על השם קדוש ישראל באמת. והיה ביום ההוא כאשר הם יראו את העוצמה האדירה של השם יתברך. לא יוסיף עוד שאר ישראל ופליטת בית יעקב להישען על מכהו. מה זה שאר ישראל ומה זה פליטת בית יעקב? הסברנו כמה פעמים בעבר, שיש הבדל בין יעקב לישראל. ישראל לשון שררה, זה מדבר על הגדולים, על החשובים. יעקב לשון עקבה, מדבר על העקביים, על התחתית, על החלק בעם שהם היותר נחותים, היותר פחותים. ויש גם כן הבדל בין שאר לבין פליטה. שאר זה אלה שנשארו כאן, מי שנותר פה במקום הזה. פליטה הוא נפלט מפה, הוא רץ, הוא ברח למקום אחר ונפלט. ואם כן, מה שהוא קורא כאן בני ציון, אלה שאר ישראל, הכוונה היא על שבט יהודה. שבט יהודה עדיין כאן, הם לא גלו. אבל עשרת השבטים כזכור לכם כבר גלו. והם הרי היו בדרגה נחותה יותר מיהודה, מכיוון שהם היו עובדי עבודה זרה לכל אורך הדרך. עליהם הוא אומר ופליטת, אלה שנפלטו, פליטת בית יעקב. הם אלה שנשארו מבית יעקב, הכוונה מעשרת השבטים, והם גם נפלטו כי הם ברחו. ואז לא יוסיף עוד שאר ישראל, זה יהודה הנשארים כאן, ופליטת בית יעקב, אלה עשרת השבטים שנפלטו וברחו, להישען על מכהו. ונשען על השם קדוש ישראל באמת. הם לא יישענו עוד על מכהו, כי הרי ראינו מה הם הלכו לעשות, את מי הם הלכו לקחת ולגייס להם ככוח עזר? את אשור. את ארם. את העמים הם הלכו לגייס להם ככוח עזר. מה קרה בסוף? אותם העמים שאתה חשבת להישען עליהם, הם עוד היכו אותך. אותם העמים עוד נפרעו מהם. אז לא די שהוא לא סיפק את הסחורה ולא הגן עליך מפני האויבים שלך, אלא הוא עצמו עוד בא והיכה אותך, אחרי שלקח ממך את כל הכסף והזהב שלך. וזה מה שהוא אומר, לא יוסיף עוד ישראל להישען על מכהו. עכשיו הוא נותן פה משל שהוא מבטא את שני הדברים יחד. המקל, המטה, הוא מבטא שני דברים. א', הוא משענת. ההולך נשען על מטהו. מאידך גיסא, יש מטה חובלים. מקל חובלים. זאת אומרת, אותו מקל שעליו אתה נשען, זה גם מקל שמסוגל להכות. וזה בדיוק מה שקרה לכם. אתם לקחתם לכם משענת כזאת, שהיא הפכה להיות מטה חובלים. המשענת הזאת היכתה אתכם. על מי נשענתם? על סנחריב, על מצרים, על מי נשענתם? הם בסוף היכו אתכם. אלא מה? ונשען על השם קדוש ישראל באמת. הוא יישען על המשענת האמיתית. מי המשענת האמיתית? זה הקדוש ברוך הוא, קדוש ישראל. השם שעם ישראל מקדשים ומרוממים שמו. זה יהיה משענת אמיתית. וזה מה שנאמר קדוש ישראל באמת. והבאמת פה הוא שני דברים. א', הוא משענת אמיתית. לא כמו אותם משענות שהם היו משענת קנה רצוץ, שעוד כמו שאומר הנביא, בן אדם היה נשען עליו, היה נכנס הקוצים בתוך היד שלו. דבר אחד. דבר שני, האמת חוזר עלינו. ונשען על השם קדוש ישראל באמת. כאשר אתה תישען ותבטח בהשם באמת, השם יהיה לך למשענת. אבל אם בפיהם כיבדוני וליבם רחק ממני, אז אתה לא נשען עליו באמת. אתה רק רוצה לקבל מאיתו הגנה ולאחר מכן לעשות ככל העולה על רוחך. אומר בזה השם לא יהווה לך משענת. רק אם נשען על השם קדוש ישראל באמת מכל ליבו, תישען על השם, אז השם יגן ויציל אותך.
שאר ישוב, שאר יעקב אל אל גיבור. שאר ישוב הכוונה אלה שיישארו, פליטי החרב שיישארו כאן מיהודה ומישראל. שלא תחשוב שרק מקצתם, אלא כל שאר יעקב. ששאר יעקב אמרנו כולל גם כן את הנחותים יותר. כולם ישובו אל מי? אל אל גיבור. הם יראו את גבורת השם, הם יתפעלו. הם יראו את גבורת השם, זה יעורר בליבם את הרצון לחזור ולשוב ארצה ולחסות בצל השם יתברך.
כי אם יהיה עמך ישראל כחול הים, שאר ישוב בו כיליון חרוץ שוטף צדקה. המלבי"ם מבאר, הפסוק הזה לכאורה הוא פסוק סתום שהוא כולל כמה ביטויים שהם לא מובן מה מה ההתחברות שלהם יחד. המלבי"ם מבאר כך: ישראל, עמך כחול הים. כי אם יהיה שאר ישוב בו, צדקה שוטף כיליון חרוץ. נבאר. אתה ישראל עמך, שעכשיו אתה רב ועצום כחול הים. גם אם אחרי גלות מלך אשור יישאר רק שאר ישוב בו. שאר, יישארו רק שאר, יישארו מעט. אבל הוא אומר ישוב בו. תדע לך הם עוד ישובו. גם אם אחרי הגלות שעשרת השבטים גלו, נשארו רק שאר, מעטים, כמו שכתוב ושאר עץ יערו על סנחריב. שאר הכוונה מעט נשארו. דע לך, אומר השם בנבואה, ישוב בו. הם עוד ישובו. ואפילו שבסופו של דבר נשארו רק מעטים. אבל תדע לך, בזכות מה זה יהיה? בזכות כיליון חרוץ שוטף צדקה. דהיינו, הצדקה, צדקת מעשיהם, שישפרו מעשיהם ויעשו צדקה ומשפט וישובו אל השם, זה ישטוף את הכיליון החרוץ. כיליון חרוץ הכוונה כיליון מוחלט, כיליון גמור. והיה חס ושלום צריך להיות להם כיליון חרוץ. מה ישטוף את הכיליון החרוץ? מה יבטל את הכיליון החרוץ? צדקה. צדקה הכוונה המעשים הטובים שיעשו, יצדיקו מעשיהם. זה ישטוף את הכיליון החרוץ. על ידי זה השאר עוד ישוב ויחזור לגאולה שלמה כאן לארץ הקדושה.
כי כלה ונחרצה השם אלוקים צבאות עושה בקרב הארץ. כלה ונחרצה. אפילו שהשם גזר כיליון, ואם כן הגזירה היא בעצם נחרצה. נחרץ הכוונה חרוץ, זה מוחלט, זה גמור. זה לא ישתנה, קצוב. ואם ככה לכאורה זה כבר אחרי גזר דין. אז איך ייתכן שהקדוש ברוך הוא כביכול ישנה גזרתו? אומר לך הנביא, תדע לך השם לא משנה גזרתו, הגזירה נשארת, הוא רק משנה כתובת. כי כלה ונחרצה השם צבאות עושה. ועל מי נגזרה הגזירה? על ישראל. אומר לו אל תדאג, השם הגזירה תישאר, אבל בקרב כל הארץ. את הגזירה הוא יביא על הגויים. כלה ונחרצה השם עושה כי זה כבר נחרץ, גמרנו, זה נחרץ זה אומר אי אפשר לשנות. אבל הוא יעשה את זה בקרב כל הארץ, בעכו"ם שמנאצים את עם השם. ביינצל, עם השם בסופו של דבר יינצל.
לכן כה אמר השם אלוהים צבאות, אל תירא עמי יושב ציון מאשור בשבט יככה ומטהו יישא עליך בדרך מצרים. ולכן הוא מודיע להם, אל תירא עמי. אפילו ששאר האומות יראים מפני סנחריב, כי כמו שאמרנו הוא הטיל מורא ופחד על כל העמים. אתה עמי אל תירא. ואפילו שעשרת השבטים יראים מאשור, כיוון שהם גלו על ידו. אבל אתה עמי יושב ציון, שאתה עדיין נשארת בציון, וכמו שאמרנו דורו של חזקיהו צדיקים היו, לך הוא לא יוכל. אלא מה? בשבט יככה. בשבט יככה, אומר המלבי"ם, ההכאה של השבט היא לא מסוכנת, לעומת הכאת המטה שהיא מסוכנת. השבט זה מקל רך. לעומת זאת, וזה לא לא מסוכן. חושך שבטו שונא בנו. זאת אומרת, מה צריך עם הבן? שבט. אבל לעומת זאת מטה, מטה זה ייסורים קשים. מטה זה כואב ביותר. אומר אין לכם מה לדאוג. יהיה איזה רק הכאה של שבט. ומטהו יישא עליך בדרך מצרים. הוא, כאשר הוא ילך מכאן, הרי אנחנו ראינו כבר במלכים ונראה את זה גם פה בהמשך, שכאשר הוא בא לכאן, אז לא הייתה לו ברירה, הוא נאלץ לחזור למצרים ולהילחם ללכת להילחם כנגד תרהקה מלך כוש. והוא הלך לשם ואמר אל תחשבו שאני הולך, אני עוד אחזור. הוא הבטיח להם שעוד יחזור ועוד יכבוש אותם. והסברנו למה השם עשה את זה, כדי שיביא את כל האוצרות ממה שהוא יכבוש במצרים, יביא לפה ואת כל זה זה ייפול בידינו. ואז הוא יפחיד אותך על ידי מטהו. יישא ומטהו יישא עליך, כמו יישא, כמו ירים עליך את המטה. הוא יאיים, אתה רק ראית שבט, אבל זה כלום עוד שבט, חכה חכה, המטה עוד מחכה לך. הוא יאיים עליך בדרך מצרים. כשהוא יחזור ממצרים הוא אומר תתכונן, אתה עוד תקבל עם המטה. אל תדאג מזה, אל תחשוש מהאיומים הללו.
כי עוד מעט מזער וכלה זעם ואפי על תבליתם. עוד מעט מזער הכוונה היא מזער זה מעט. הכוונה עוד זמן מועט, ימים מועטים, וכלה זעם. אומר השם, הזעם שלי עליכם יכלה. הזעם שלי עליכם יסתיים. למה? כי הרי אשור אמרנו הוא שבט אפי. הוא זעמי, הוא מטה זעמי. אשור הרי אמרנו אין לו כוח עצמי. אלא מה הוא? הוא מקל בידו יתברך כדי לאיים על עם ישראל, כדי שישובו בתשובה. אומר השם, הזעם שהוא הקללה שלי בעצם, זה היה המטה שאיתו הכיתי את העמים, כמו שכתוב ומטהו בידם זעמי. אומר השם, זה יכלה. וכלה זעם, אני לא אזעם עוד, ולא יהיה עוד מטה כביכול בידי להכות. ואפי? אבל האף עדיין לא יכלה. חרון אף עדיין לא יכלה. ועל מי יהיה האף? לא על בני תבל, אלא על תבליתם. תבליתם הכוונה על תועבותם של בני אשור. המלבי"ם מסביר, תבליתם זה מלשון תבל שלהם. מה זה לאיזה לשון זה תבל? תועבה. תבל עשו, שניהם יומתו. תבל עשו, שם מדובר על זנות, מדובר על תועבה. זה אומר שתבל זה מלשון תועבה. אומר השם, אבל אפי על התועבות של אשור עדיין יישאר, על תבליתם עוד יישאר אפי, הכעס שלי עוד יישאר ואני אפרע מהם.
ועורר עליו השם צבאות שוט כמכת מדין בצור עורב ומטהו על הים ונשאו בדרך מצרים. השם יעורר על אשור שוט, כמו שהשם היכה את מדין בצור עורב. מחנה מדין שם מובא שהם הרגו אחד את השני, מפחד השם שנפל עליהם. נכנסו לבהלה והייתה חרב איש ברעהו. והשרים שלהם לאחר מכן ברחו ונהרגו. כך גם כן אומר השם, אותו שוט שהיה במכת מדין בצור עורב, כך גם כן ייפול על מחנה אשור, שהם יהרגו איש את חברו, ובסופו של דבר מי הרג את סנחריב בעצמו? בניו היכו בחרב. בדיוק כמו שהיה בצור עורב, מכת מדין, שהם היכו אחד את השני. ומטהו, אחרי זה השם יעורר עליו את מטהו. איפה ראינו את מטה השם בפעולה? ראינו שהשם היכה במטה על הים. זה היה רק על ידי השם יתברך. כך גם כן, בסופו של דבר השם היכה אותם בידו, זה המלאך שלו שבא ושרף את מחנה אשור, שהיה שריפת נשמה וגוף קיים. זה כבר מטה השם. דהיינו את הסיום של המלאכה יעשה מלאך השם. ונשאו בדרך מצרים. מה זה ונשאו בדרך מצרים? הרי הוא מדבר פה על המטה שהשם היכה בים את המצרים. אומר הרי הוא עכשיו מלך אשור הלך למצרים. כשהוא יחזור, הוא יביא איתו דרך הים את המטה של מצרים. אתם מבינים, זה לשון מליצית כביכול, שכשהוא יחזור משם, את המכות שחטפו מצרים בים עם המטה, הוא בדרך בחזור יאסוף גם את המטה. המכות האלה ילוו אותו ואת המכות האלה הוא יקבל כאן. בזה כביכול הוא יקבל את המכה שלו על ידי המטה שיביא ממצרים.
והיה ביום ההוא יסור סובלו מעל שכמך ועולו מעל צווארך וחובל עול מפני שמן. והיה ביום ההוא יסור סובלו, הכוונה אתם יש לכם סבל ממלך אשור. ומהו הסבל שאתם נושאים את סבלותיו? זה המס שאתם צריכים לתת לו. דבר נוסף, יש גם את העול שלו עליכם. העול שלו זה שאתה כפוף תחתיו, אתה לא עצמאי. אומר לך אל תדאג, וחובל עול מפני שמן. אומר המלבי"ם, המשל כאן זה השור, יש לו צוואר שמן. יש לו צוואר עב ושמן. העול זה כעין מזלג שיושב על צוואר השור, ששלזה קושרים את המחרשה, לזה קושרים את העגלה. על זה הוא אומר, וחובל עול מפני שמן. הצוואר של השור יהיה כזה שמן, שהעול, אם אתה תניח אותו על הצוואר, הוא יחבל את הצוואר של השור. מכיוון שהעול הוא צר, ואם תניח אותו על צוואר שור שהצוואר שמן מדי, אי אפשר שהעול לא ילחץ את הצוואר ויחבל אותו. כביכול הוא רוצה לומר, אתה, אתה מלך אשור, יש לך עול. את העול הזה אתה רוצה לשים על הצוואר של מי? של חזקיהו. חזקיהו יש לו צוואר שמן מדי. העול שלך קטן מדי, זה לא עולה עליו. וחובל עול עולו של סנחריב מפני שמן, מפני צווארו השמן של חזקיהו. ומהו צווארו השמן? הכוונה היא הזכויות הרבות שיש לו לחזקיה, הזכויות של תכף נזכיר איזה זכויות מיוחדות היו לו. הזכויות הללו הם יגרמו שכאשר תבוא תנסה להכניס את העול הצר על הצוואר השמן, מה יקרה לעול? יתפרק. הוא לא יכול להיכנס, הצוואר הוא שמן. אז וחובל עול מפני שמן, יחובל עולו של סנחריב מפני צווארו השמן של חזקיה. וכך הוא תמיד דרכו של הנביא לדבר במטפורות, לדבר במשלים מליציים, כן? כמו שראינו בפסוק הקודם, המטה הזה שהוא עליו הם נשענים, זה המטה שיכה אותם. או מטהו על הים, הוא יביא את המטה ממצרים, כעין המטה שהיכה במצרים. דרכו של הנביא תמיד לדבר במשלים. אז גם כאן הוא מדבר במשל ואומר, העול הזה שאתה רוצה לשים על חזקיה, לא נכנס. חזקיה יש לו זכויות רבות, העול הזה יישבר. חז"ל דורשים בזה דרשה נוספת. חז"ל אומרים, רש"י מביא את זה, וחובל עול, הכוונה עולו של סנחריב מפני חזקיהו. שחזקיהו אומר רש"י, היה נוח לדורו כשמן. זאת אומרת, רוצים להגיד על בן אדם שהוא נוח, אז אומרים הוא רך כשמן. כמו חמאה. לעומת זאת רוצים להגיד בן אדם קשה, אומרים זה קשה כארז, אי אפשר איתו, כל דבר הוא מאוד קשה. מצד שני אומרים זה רך או כמו מרגרינה או כמו חמאה, רך כשמן. אז הוא אומר, חזקיהו היה לדורו כשמן. וסנחריב זה עול. אומר העול הקשה כביכול יחובל מפני השמן. הרך, שזה חזקיהו, יצליח להתגבר על הקשה, שזה עולו של סנחריב. ביאור נוסף אומרים חז"ל, חובל עול מפני שמן, מפני שמנו של חזקיהו, שהיה דולק בבתי כנסיות ובבתי מדרשות. שהושיבם לעסוק בתורה. כמו שכתוב שם, שלא היה בדקו מגבת ועד אנטיפרס, ולא מצאו תינוק ותינוקת, מדן ועד באר שבע, לא מצאו תינוק ותינוקת שלא היה בקיא בדיני טומאה וטהרה. דיני טומאה וטהרה זה מהלכות הקשות. תינוק ותינוקת מדובר על ילדים בני שבע, שמונה, עשר. כולם היו בקיאים בדיני טומאה וטהרה. מהיכן זה היה? מחזקיהו המלך, שהוא קירב את כולם לעבודת השם יתברך. אומרים לך, השמן הזה של חזקיהו, זה מה ששבר את העול של סנחריב. ושם מובא שהוא נעץ חרב בבית המדרש, ואמר מי שלא יעסוק בתורה יידקר בחרב. אז מה נחשוב, כפייה? אומרים לא, מה שהוא אמר להם זה פשוט. אומר להם תראו, סנחריב מחכה פה בחוץ. הרי סנחריב כבר את העבודה שלו עם עשרת השבטים סיים. אתם רוצים אותו דבר, את אותם תוצאות? הדרך היחידה שלכם זה לעסוק בתורה. ולכן הוא דקר חרב בבית המדרש, אמר להם החרב הזאת זה חרב סנחריב. אם אתם לא תעסקו בתורה, החרב הזאת תשיג אתכם. לא חס ושלום אני אהרוג אתכם, אלא תדעו לכם יש פה חרב מתנופפת מעל ראשיכם. רק אם תעסקו בתורה יש לכם את הזכות להינצל ממנה.
בא על עית, עבר במגרון, למכמש יפקיד כליו. כעת הוא יבוא ויתאר לנו איך מצד אחד מלך אשור בא בכוח עצום, כולם נמוגו מפניו, נכנסו לחרדה. הוא אומר הנה תראה, כולם נכנסו לחרדה חוץ מציון. חוץ מירושלים. הם צחקו עליו, הם לעגו לו, בזו לו. מכיוון שהם ידעו, כוחנו איתנו, כי אנחנו בשם השם אלוקינו נזכיר. הם ידעו, ממילא אין לנו מה לחשוש ממך. והנה בוא תראה את כוחו העצום. בא על עית, זה שם של מקום. כל אלה הם שמות של מקומות. עבר במגרון, אף אחד לא נלחם כנגדו. ובמכמש יפקיד כליו, כדי להקל את משאו. הוא בא עם כלי נשק רבים, שם הוא הפקיד את כליו, במקום שנקרא מכמש. עברו מעברה, גבע מלון לנו. חרדה הרמה, גבעת שאול נסה. משם הם עברו למכמש, ושם בגבע חולן. שבגבע היה שן סלע מכמש מצד אחד. ואז נודע בואו לכל יושבי הארץ, גם הקרובים וגם הרחוקים. עד כדי כך שאלה שהיו ברמה נכנסו לחרדה. וגבעת שאול נסה, לברוח מפאת הפחד מפני סנחריב שמתקרב. צהלי קולך בת גלים, הקשיבי לישה, עניה ענתות. הוא מצווה לה שתצהל בקול לבת גלים, עד שגם ליש תקשיב, וגם עיר ענתות העניה, שגם היא כולם ישמעו. והנה מה הוא מודיע להם? נדדה מדמנה, יושבי הגבים העיזו. הוא מודיע להם תראו, שמדמנה כבר הספיקה לברוח. יושבי הגבים העיזו, העיזו זה כמו שלח העזת מקנך. הכוונה אספו את כל רכושם והניסו אותו למקום בטוח, למקום ששם יד האויבים לא תפגע בו. עוד היום בנוב לעמוד, ינופף ידו הר בת ציון גבעת ירושלים. לעומת מה שהוא מתאר את החרדה העצומה שכולם נתקפו בה, הוא בא ואומר תראה שלעומת זאת, גבעת ירושלים, ינופף ידו הר בת ציון. דהיינו כביכול הר בת ציון, זה הכוונה על ירושלים, הוא ינופף בידו כביכול כמו אומר לכל הבורחים והנמלטים מכל הערים מסביב, מה אתם צריכים לברוח? מה אתם מפחדים? עוד היום בנוב לעמוד. הוא עוד היום יתקע בנוב ושם הוא יישאר. מה אתם חושבים שהוא ימשיך ויבוא הלאה? כמו מנופף ידו לכולם ואומר, אין מה לפחד ממנו. הוא יגיע לנוב, שזה סמוך לירושלים, ושם הוא יעמוד. יעמוד, מסביר המלבי"ם, זה כמו עמד הנגע בעיניו, ותעמוד מלדת. הדבר נפסק, זה גם ביטוי של יעמוד. עוד היום בנוב יעמוד, הכוונה הוא ייפסק עוד בנוב. אל תחשוש, הוא לא יגיע עד לכאן. רש"י מביא שכל הדרך הזה נתלבט כדי לעמוד בעוד היום בנוב. הכוונה כל הדרך הזה נתלבט, נתלבט הכוונה הצטער. לא מה שאנחנו היום אומרים התלבטנו, הכוונה הסתפקנו. הנה נתלבט מלשון חז"ל הכוונה הצטער. כמו כמה לבטנו בדרך. ככה עם ישראל התלוננו. התלבט הכוונה הצטער. כל הדרך הזה נתלבט, הכוונה הצטער, הריץ את כל החיילות והגדודין שלו במטרה שעוד היום בנוב לעמוד. אמרו לו האצטגנינים שלו, אם אתה תילחם בה היום, אתה תכבוש אותה. ולכן הוא הריץ אותם כי הוא רצה להספיק עוד באותו יום, שהמזל שלו כביכול מורה שיהיה לו הצלחה. וכשהוא ראה, הגיע לנוב, באמת מתנשפים, אבל בסוף הגיעו. הוא עומד בנוב, הוא מסתכל, אומר איפה ירושלים? איפה? אומרים לו הנה, שמה. מה שמה? זה שכונה, אומר להם, זה לא... אומרים לו לא לא, זה לא שכונה, זה ירושלים הבעייתית שעושה את כל... זה ירושלים. אומר מה, זה ירושלים? התחיל להניף ידיו בגאווה, וכי על עיר כזו הרגזתי את כל החיילות הללו? מה אני הייתי מביא גדוד אחד, מה אני הבאתי לפה את כל הארמיה ואת כל הצבא בשביל מה? בשביל הכפר הקטן הזה? אמר להם לינו פה הלילה, הוא כבר לא ממהר. אמרו לו היום אם תכבוש אותה אתה תצליח. חה, לכבוש אותה את זה? זה אני יכול לכבוש אותה בהליכה. לינו פה הלילה ולמחר ישליך בה איש אבנו. כל אחד ייקח יזרוק אבן, חיסלנו אותה. לא צריך יותר מזה. הבאתי כאלה חיילות שאני לא צריך את כל זה. ומי שיראה תיאורים בחז"ל על המאות אלפים שבאו איתו, ייבשו את הירדן רק בצעדים שלהם. המאות אלפים שהגיעו איתו זה היה צבא אדיר. אז הוא אמר את כל זה הרגזתי והכעסתי בשביל ירושלים? מי שיודע ירושלים המקורית הייתה כמה קילומטרים רבועים. זה לא לא מה ש... פחות מהיום. זה פחות מהחומה שמקיפה היום את ירושלים, פחות מהחומה של העיר העתיקה, זה פחות מזה. כמה קילומטרים רבועים זה ירושלים. ואומר על זה עשיתי את כל הרעש? אם ככה הוא מנופף בידו, מה מה זה? הר בת ציון גבעת ירושלים? זה גבעה קטנה הדבר הזה? אז כנגד זה רצתי כל כך?
הנה האדון השם צבאות מסעף פארה במערצה. ורמי הקומה גדועים והגבוהים ישפלו. הנה האדון שכל הצבאות בידו, זה אדון השם צבאות. הוא יעשה נס למעלה מהטבע, להכרית את היער הגדול הזה של מחנה סנחריב. והוא מסעף, מסעף הכוונה כורת עצים מהיער. אז עכשיו, מי שכורת עצים כדי להשתמש בהם, דרך הכריתה היא שבהתחלה הוא כורת את העצים הלא חשובים, את העצים הנמוכים, ולאחר מכן הוא עובר אל העצים היותר חשובים והיותר גדולים. כל זה כשאתה רוצה לכרות בצורה מסודרת, אין לך עניין להשחית את היער. אתה רוצה לכרות בצורה מסודרת, אתה מתחיל מהעצים הפחות חשובים. אבל לעומת זאת, כאשר אתה בא במטרה להשחית, אז אתה מתחיל הפוך. אתה מתחיל מהעצים היותר חשובים והיותר גדולים. וזה מה שהוא אומר, תחילה הוא יסעף פארה. הענפים שנותנים פאר לאילן, הענפים הגדולים. ולא תחשוב שהוא יגזום אותם מה שנקרא היום במזמרה. במזמרה אתה גוזז אותו בצורה שייראה יפה, בצורה שהנוף יקבל נוי. אומר לא כך, אלא במערצה, להשחית. זה יהיה במערצה שזה יהיה השחתה גמורה. מערצה, מסביר המלבי"ם, זה כלי כבד וחזק מברזל, שהיו מטיחים אותו על האילן והוא היה שובר אותו בכוח. זה מלשון עריצות, מערצה מלשון עריץ, רב כוח. במערצה זה כלי שישחית את העצים הגבוהים. מסעף פארה במערצה. ואת הפארה זה הפירות של האילן, והם כמו פאר וכובע על הראש, לכן זה נקרא פארה. הענפים הגבוהים. כמו פארה דרכתי לבדי, עמים אין איש איתי. פארה זה החלק הגבוה של האילן, פירותיו של האילן. ורמי הקומה גדועים. לאחר מכן בשלב השני, האילנות שהם רמי הקומה, שהם גבוהים יותר משאר עצי היער, גם אותם הוא יגדע. ולאחר מכן עובר אל הנמוכים יותר, שהם לא עד כדי כך רמי קומה, הם רק גבוהים, והגבוהים ישפלו. דהיינו הוא יכרות את כל העצים עד שיישארו רק השיחים הקטנים, יישארו רק הנמוכים. ולאחר מכן, וניקף סבכי היער בברזל והלבנון באדיר ייפול. הוא יקיף בברזל את כל סבכי היער, הכוונה את כל הענפים, את כל הגזעים. אם עד עכשיו דיברתי על הגבוהים, על הרמים, על החזקים, עכשיו הוא אומר לך הוא יחסל הכל, לא ישאיר שום דבר. גם את הנמוכים, גם את סבכי היער, גם את החלק הנמוך יותר שמסתבך ביער, עד שכל הלבנון כולו בברזל אדיר ייפול. הנמשל הוא, שבהתחלה יפלו השרים והגיבורים, עד שבסופו של דבר ייפלו גם החלשים וגם כל העם כולו. וזה מה שכתוב וניקף סבכי היער. ניקף זה לשון כריתה ושבירה, כמו נוקף זית, או כמו נוגף. הסברנו פעם שזה אותו לשון של נוגף. אין אדם נוקף אצבעו מלמטה עד שמכריזים עליו מלמעלה, הכוונה נוגף, לא מקבל מכה. הנה אנוכי נוגף את כל גבולך בצפרדעים. אז גם פה, וניקף הכוונה כמו נוגף, כמו כריתה, שבירה על ידי הברזל. וזה באדיר ייפול. והלבנון באדיר ייפול. באדיר אומר רש"י, על ידי מלאך ייפלו. עוד הסבר באדיר, זכותו של חזקיהו. שחזקיהו היה האדיר והמושל של ישראל, שנאמר והיה אדירו ממנו. זה חוזר על חזקיהו. כמו שכתוב במים אדירים. מה רש"י מסביר? מה זה... כיסו תהומות והם טובעו במים אדירים. טובעו במים, פסיק, מי? האדירים. האדירים הם המצרים. אז גם פה, באדיר ייפול, הכוונה על ידי אדם אדיר שחזק ומושל על ישראל, על ידי זכות חזקיהו, בסופו של דבר ייפלו כל סנחריב וחילותיו.