ישעיהו פרק י'. הפרק שלנו, אליבא דהמלבי"ם, עד פסוק ד' ממשיך בתיאור של תוכחה או הדברים הרעים שקורים בעשרת השבטים והתוכחה להם. מפסוק ה' הוא כבר עובר לתאר את מה שיקרה עם אשור. המלבי"ם כותב שהנביא, כיוון שראינו שהוא הוכיח אותם בפרקים הראשונים, שרייך סוררים וחברי גנבים, כולו אוהב שוחד ורודף שלמונים, יתום לא ישפוטו, ריב אלמנה לא יבוא אליהם. כעת הוא בא ומוכיח את השרים המחוקקים, שהם הלכו וחוקקו שרים כנגד חוקים כנגד היתומים וכנגד האלמנות. והחוקים שלהם נועדו להטות דין דלים ולהטות דינם של אלמנות ויתומים. וזה גם כן ההמשך של הפרק הקודם, אומר המלבי"ם, מה שראינו על כן על בחוריו לא ישמח השם ועל אלמנותיו לא ירחם. מדוע? מכיוון שזה מה שהם עצמם היו עושים, היו גוזלים את האלמנות ואת היתומים.
הוי החוקקים חקקי און ומכתבים עמל כיתבו. הוי זה תמיד קריאה, אומר הוי, הוי על אלה שעושים כך, הוי החוקקים. לא מלשון הוי של צער, אלא כמו שדיברנו בעבר, מי שמכיר את צורת הרטוריקה הערבית, זה צורה של רטוריקה שתמיד בפאתוס. תמיד הם אוהבים לדבר בפאתוס, הוי אלה הקמים על האומה הערבית, השם יכה אותם, תמיד זה צורה של דיבור בפאתוס. הדיבור בפאתוס היה דיבור שהיה מקובל, מי שזוכר בזמנו, זיכרונו לברכה, מנחם בגין, היה גם הוא אוהב לדבר בפאתוס, היה נואם כיכרות, היה מדבר בפאתוס, זה צורה של דיבור. אז הנביא, גם כן, להבדיל אלף אלפי הבדלות, הנביא דרכו הייתה פעמים רבות כאשר הוא היה בא להוכיח, היה מדבר בפאתוס. הוי החוקקים, לשון קריאה, הוי אלה החוקקים חקקי און ומכתבים עמל כיתבו.
החוקקים זה השופטים. החוקקים זה כמו היום שאנחנו אומרים בית המחוקקים. החוקקים אלה הם מניחי החוקים, אלה שקובעים את החוקים. הם עשו חקקי און, הם עשו חוקים של און. חוקים של און הכוונה היא חוקים של רשע. ומכתבים עמל כיתבו. וההמון מכתבים, הכוונה כותבים כיתבי עמל. אומר המלבי"ם, מכתבים פירושו של דבר לכתוב שטרות מזויפים. זה הכוונה מכתבים עמל. עמל זה בא לסמל שקר. שטרות מזויפים, שטרות של שקר שעל ידם אתה מוציא ממון מבן אדם שלא כתב את השטר או לא חתום על השטר. זה נקרא מכתבים עמל כיתבו. למה נקרא מכתבים? למה הוא לא אומר כותבים? כי באמת לא כל אחד יודע לכתוב ולזייף שטר. צריך מומחים בשביל לזייף שטר, לדעת איך לחקות את החתימה, איך לחקות את הכתב. אז לכן הוא אמר מכתבים. מכתבים הכוונה פועל יוצא לאחר. אני על ידי מישהו אחר אני עושה את זה. אני לא כותב בעצמי, אני מכתב, הכוונה מביא מישהו אחר שיכתוב ויזייף את השטר כדי שאוכל לגבות ממישהו שלא חייב בעצם את הכסף הזה ורק בדרך של רמאות אני מוציא את זה ממנו.
אומר המלבי"ם, און בדרך כלל זה מראה על אדם שפועל שלא על פי משפט בדרך של כוח. הוא מוציא ממישהו משהו בכוח שלא על פי המשפט. ואגב לכן זה גם אותן אותיות, און ואון זה אותן אותיות. און מה מבטא? כוח, חוזק, נכון? כוחי וראשית אוני. און מבטא כוח. ואון זה בא לומר מוציא בכוח ממישהו משהו שלא על פי משפט. לעומת זאת, העמל זה מבטא במישהו שמוציא ממישהו אחר שלא על פי משפט, אבל משהו שלא מצריך און וכוח, אלא מצריך תחבולה של שקר. וזה הרי זיוף שטרות. זיוף שטרות אני לא בא בכוח, אני על ידי תחבולה של שקר מזייף שאתה חייב לי כך וכך ועל ידי זה מוציא ממך ממון שלא כדין. ולכן הוא אומר, כדי להטות מדין דלים, את זה הוא מכנה בשם און. זה צריך עוצמה, לאין אונים עוצמה ירבה. ולעומת זאת, לזייף שטרות, כמו שאמרנו, הוא מכנה בשם עמל.
להטות מדין דלים ולגזול משפט עניי עמי, להיות אלמנות שללם ואת יתומים יבוזו. המשפטים כאן, המאמרים כאן, הם מקבילים. החוקקים חקקי און - להטות מדין דלים. ולא זו בלבד, אלא הם כותבים כיתבי עמל ומכתבים עמל כיתבו - להיות אלמנות שללם. דהיינו, מה שהסברנו שהם מחוקקים חוקים של און, של שקר, למה? כדי שיוכלו להטות על ידי זה את הדלים מדינם. הם קובעים כל מיני חוקים על מנת שהדל בסוף לא יקבל את שלו. לדוגמה, הם עושים קובעים שיש לך הנחות במס, אבל בתנאי שתקרת ההכנסה שלך היא מ-15,000 שקלים ומעלה. מפה אתה מקבל הנחות במס. אדוני, זה החוק, מה אתה רוצה? זה החוק. מה הם עשו בעצם? הם גזלו את הדלים, אבל הכל בא מכוח החוק. או הם עושים כל מיני חוקים וכל מיני תנאים לקבלה, לדוגמה, או לקבלת מקום עבודה, או לקבלה למכרזים. אתה רוצה להגיש מכרז וכדומה. תנאי הסף הם כאלה שאם אתה לדוגמה חרדי, אתה לא יכול לעבור את תנאי הסף. אדוני, זה החוק, זה דרישות החוק, החוק דורש כך וכך וכך. מה אני אעשה שלך אתה לא עומד בקריטריונים? אדוני, זה החוק. החוק לא מכיר בלימודים בישיבה, הוא לא מכיר בזה כהשכלה גבוהה. למה לימודים בישיבה פחות השכלה גבוהה מההוא שלמד סינית עתיקה? למה זה השכלה גבוהה וההוא שלמד מחול, זה גם נחשב להשכלה? ולעומת זאת, ההוא שלמד בפקולטה לספורט, זה גם השכלה, אבל זה שלמד תורה, זה לא נחשב להשכלה. אדוני, זה החוק. זה מה שהוא בא אומר, החוקקים חקקי און להטות מדין דלים. הוא עושה כזה חוק כדי שאתה לא תהיה בקריטריונים, אתה לא תעמוד בתנאי הסף. חוקקים חקקי און על מנת שעל ידי זה יטו מדין דלים. ולגזול משפט עניי עמי, על ידי זה הם גוזלים את מה שמגיע במשפט לעניי עמי.
אומר המלבי"ם, מה ההבדל בין דין למשפט? בדרך כלל הדין מבטא את הטענות. יש בעלי דינים, כל אחד טוען את הטענות שלו. המשפט זה מה שהשופט קובע בנוגע למה שהם טענו. מה שהם אומרים והדין ודברים שביניהם נקרא דין. להטות מדין דלים, וחוץ מזה גם בסופו של דבר לגזול משפט עניי עמי. אז כשמגיע המשפט והכרעת הדין, זה ההכרעה, זה המשפט, הוא גוזל את עניי עמי. כפי שאמר בזמנו השופט חשין, זכותו תגן עליו ועל שיתמותו, שהוא אמר בזמנו שאלה שהם שלחו את הילדים שלהם לתלמודי תורה, הם במודע ויתרו על מה שהמדינה קבעה שמי שלומד עד השעה שלוש וארבע, דהיינו יש לו יום לימודים ארוך, יזכה לארוחה חמה. אז הם אמרו, כיוון שההורים החליטו לשלוח את עצמם לחינוך המוכר בלתי רשמי, הם מיוזמתם קבעו והחליטו שהם לא רוצים ולא זכאים להיות חלק מן ההטבה של המדינה, כי הטבת המדינה נועדה אך ורק לאלה שנמצאים בחינוך הכללי. כך אמר מבלי להתבייש, מבלי לחוש אולי יש כאן איפה ואיפה, כי מה לעשות, מדובר בחרדים, לא בערבים. אם זה היה ערבים, אז בטוח שלשמם ולכבודם חוקקה המדינה את החוק. ועוד הוסיף בלשונו הציורית שלא לשווא הלך החבל החרדלי ועוד כל מיני טענות משפטיות מלומדות. והעיקר, לגזול משפט עניי עמי. מה נעשה אדוני? הקריטריונים, הקריטריונים אדוני, היועץ המשפטי לא מאשר, היועץ המשפטי... מדינת חוק, מה אתה חושב לעצמך? אי אפשר לעשות מה שרוצים.
המטרה, להיות אלמנות שללם ואת יתומים יבוזו. את זה הם עשו כדי להיות אלמנות שללם. היו הולכים ומזייפים שטרות כדי שאלמנות יהיו שללם. דהיינו, כאשר אישה בעלה נפטר, מגיע פתאום בן אדם, אומר לה גברת, אולי בעלך לא גילה לך את כל העסקים שלו, אבל את רואה, הוא חייב לי 50 אלף דולר. בבקשה, את הדירה. הנה, את רואה, כתוב כאן. עכשיו היא יודעת מה בעלה חייב? יש לה מושג? אין לה שום מושג, היא לא יודעת שום דבר. הם היו מזייפים ועל ידי זה יהיו אלמנות שללם. ועל ידי כך, ואת יתומים יבוזו. ועל ידי כך היו בוזזים את היתומים, לקחת אותם לעבדים. שימו לב ששללם וביזתם הם שני דברים שונים. את זה כבר למדנו בעבר, אני אחזור ואסביר. ראינו בפרק ח' ששלל מבטא מלחמה, כל מה שנשאר, האויב ברח, מה שנשאר נקרא שלל. מרגע שאנחנו מתחילים לרדוף וכל אחד מכניס לכיס, זה כבר נקרא ביזה. מה שכל אחד לוקח לעצמו זה נקרא ביזה. מה שנותר מאליו בעת בריחת האויב, זה נקרא שלל. וזה מה שמופיע כמה וכמה פעמים במגילת אסתר, ושללם מה שהם ברחו והותירו, לבוז. את זה הלכו כל אחד ובזזו איש לו. אז האלמנות הם שללם, כיוון שאני מוציא שטר, בשטר כתוב בעלך חייב לי כך וכך, ממילא כל מה שנופל, כל מה שנשאר נופל לי כשלל, כפרי בשל לידי. אחר מכן אני הולך ועושה פעולה ובוזז את הילד של האישה האלמנה, לוקח אותו לי לעבד. ובא הנושה לקחת את ילדיי לו לעבדים. מדוע? האבא נשאר חייב כסף. זה כבר נקרא ביזה, כל אחד בא ובוזז איש לו. ואת יתומים יבוזו.
ומה תעשו ליום פקודה ולשואה ממרחק תבוא? על מי תנוסו לעזרה ואנה תעזבו כבודכם? אתם שעושים מעשי רשע כאלה נוראים, מה תעשו ליום פקודה? היום בו הקדוש ברוך הוא יפקוד את עוונותיכם. ולא זאת בלבד, אלא ולשואה ממרחק תבוא. ביום הזה יהיו שני דברים נוראים. א', יהיה בו שואה. שואה זה צרה פתאומית. כשיש צרה שאני מתכונן אליה, אז עוד איכשהו אני יכול לעבור אותה. אבל אם זה שואה שבאה ברגע אחד, צרה שבאה ברגע אחד, כמו לדוגמה השריפה ביערות הכרמל. אם היו כל מיני דליקות קטנות, פה נהרג אדם, פה חס ושלום נהרג אדם אחר, היו מתכוננים, מערך הכיבוי היה יותר טוב. אבל ברוך השם במשך 50 שנה לא היה לנו כאלה דברים, 60 שנה לא היו לנו כאלה דברים. פתאום ביום אחד 40 אנשים נהרגים, זה נקרא שואה שהיא באה בבת אחת, צרה פתאומית. אז לא התכוננו כדי לבקש ממנה הצלה, לא היינו מוכנים כראוי כדי לדעת איך אני מתמודד ברגע שיש כזאת צרה. דבר נוסף, כאשר יש שואה שבאה ממקום רחוק, אנחנו לא יודעים את מהותה, אנחנו לא יודעים לאן לברוח. כשהשואה באה ממקום קרוב, אז אני מודע במה מדובר. אתן לכם דוגמה. בזמנו כשפתאום היה לנו בעיה עם סדאם חוסיין, אז מה אנשים עשו? לקחו שמו סלוטייפים על החלונות, לקחו מסכות, לקחו נטרופין, לא יודע... והכל הרי היה מיותר לגמרי. למה? כי זה שואה ממרחק תבוא. אם היו אומרים לנו יש לנו פה שואה קרובה, אז מה יש למצרים אנחנו יודעים, מה יש לחמאס וחיזבאללה אנחנו יודעים. אבל כשזה בא ממרחק אני לא יודע מה הוא מכין לי, אני לא יודע איזה הפתעות יש לו. אני לא יודע מה הוא מכין לי. כשזה בא ממרחק, אז חוץ מהבעיה שזה מפתיע, יש לי בעיה נוספת שאני לא יודע מה כוללת ההפתעה הזאת. איזה דבר שאני לא התכוננתי אליו, אולי פתאום זה יהיה משהו זרחני, אולי פתאום זה יהיה משהו שהוא רעיל, גזי, אנחנו לא יודעים. וזה מה שהוא אומר, על מי תנוסו לעזרה, מה תעשו ליום פקודה ולשואה, א' זה יהיה שואה, ב' ממרחק תבוא. אתה לא יודע לאן לברוח, על מי תנוסו לעזרה ואנה תעזבו כבודכם?
בלתי כרע תחת אסיר ותחת הרוגים יפולו. בכל זאת לא שב אפו ועוד ידו נטויה. זה המשך של מה שהוא אמר בפסוק הקודם. על מי תנוסו לעזרה? בלתי כרע תחת אסיר. אנה תעזבו כבודכם? בלתי כרע תחת הרוגים יפולו. ומסביר המלבי"ם ואומר, תראו, יש כאשר יש מצב של קטסטרופה, של הרג עם רב, האדם מחפש דרך איך לצאת מהמציאות הזו. ישנם שתי דרכים. דרך אחת זה אדם שמבקש להציל את נפשו, הוא מוכן למסור את עצמו למען האויב, הוא מוכן להרים דגל לבן, הוא מוכן להרים ידיים, העיקר להישאר בחיים. ויש אדם שאומר לא, יותר חשוב לי מהצלת נפשי זה להציל את כבודי. אני לא רוצה ליפול כצאן לטבח, אלא יותר חשוב לי שאני אחקק בדפי ההיסטוריה כגיבור, ואני בוחר את הכבוד ובוחר מוות מחיים. כך גם כן הוא אומר להם, אם אתם מבקשים עזרה, תבקשו עזרה ולהציל את נפשכם, אל מי תנוסו לעזרה? למי תברח כדי שיעזור לך כדי להציל את נפשך? אין לך שום עזר והצלה אלא לכרוע בלתי כרע תחת אסיר. מה העזרה וההצלה שלך היחידה? זה לכרוע ברך בפני האויב שיקח אותך לאסיר. נפשך אמנם תינצל, אבל אתה תיפול ביד האויב. ואם אתה תרצה לבקש, כמו שאמר בסוף הפסוק הקודם, ואנה תעזבו כבודכם? אם אתה רוצה לשמור על הכבוד שלך, אין לך שום ברירה אלא בלתי כרע תחת הרוגים יפולו. אלא לכרוע תחת הרוגים יפולו, ואז על ידי זה יישמר כבודך. אבל מה קרה? אין לך חיות, הבן אדם נהרג. כבודו נשמר, אבל איפה כבודו? איפה הבן אדם? הבן אדם מת. זאת אומרת, מה שלא תבחר, הברירה היא גרועה. המצב שלכם הוא כזה נורא והיום, שאיך שלא תבחרו, עדיין אתם במצב קשה ביותר. או שיישאר כבודכם אבל מתים, או שתישארו בחיים אבל מושפלים, תכרעו כאסירים שנלקחים בשבי ביד האויב.
מפסוק ה' כעת הוא עובר לדבר על אשור. אשור זה זו ממלכה שאנחנו נראה אותה בהמשך, שכאלה שמלכות ישראל רצו ליצור איתם קשר. כאשר הם ראו שארם נפלו, פקח בן רמליהו נפל, אז אמרו עם ישראל, אל תדאג. הרי אם אתם זוכרים אמרו, הלבנים נפלו אבל אנחנו מה? נבנה לנו אבני גזית, יהיה לנו בית יותר טוב. כרתו את השקמים אבל אנחנו עכשיו ינטעו ארזים, שהם הרבה יותר חזקים. נפל ארם, לא נורא, יבוא אשור. אומר אבל אשור, הם לא יודעים שהאשור הזה, האשור הזה הוא הכלי בידי כדי להיפרע מהם. הם חשבו להביא אותם כדי שעל ידם יהיה להם שותפות כדי להילחם כנגד יהודה, וישראל בעצמם יגלו על ידי אשור.
הוי אשור שבט אפי ומטה הוא בידם זעמי. הוי אשור, הוי זה כמו שאמרנו לשון קריאה, אני קורא לאשור. אשור הם רק שבט אפי. אשור חושב שיש לו ממלכה מצד עצמו, שיש לו כוח מצד עצמו. הוא לא יודע שהוא רק השבט, המקל של אפי, של כעסי, של חרוני. חרה אפי בעמים ואני רציתי להכות בהם. מיהו המקל שאיתו אני מכה? זה אשור. אשור הוא השבט של חרון אפי וכעסי. ומוסיף ואומר, ומטה הוא בידם זעמי. הוא בא ואומר, גם השבט והממשלה שלו הם לא בלתי מוגבלים, אלא המטה שיש בידו הוא זעמי. הוא יכול להכות עם המקל הזה רק במקום שבו אני זועם. הוא יכול להכות במטה הזה רק במקום שעליו על מי שאותו עליו אני כועס או שאותו אני מקלל. אומר המלבי"ם שכתוב אפי וכתוב זעמי, אז אף קשור לקצף. חרון אף זה קשור לקצף. ואמרנו שיש הבדל, יש פנימי, יש חיצוני. לעומת זאת זעם בא לבטא קללה. מה אקוב לא קבה אל ומה אזעום לא זעם השם. זעום השם יפול שם. זעם מבטא קללה, דהיינו מתוך כעס מקלל את אותו דבר. שבט זה מקל וגם מטה זה מקל. רק ההבדל הוא שכאשר מכים במטה זה יותר כואב מאשר מכים בשבט. ולכן אומר אשור הוא שבט אפי, אבל מטה הוא בידם זעמי. הכוונה היא כאשר אני זועם ואני רוצה לקלל, אז הוא הופך להיות גם בבחינת מטה, שמטה מכה יותר חזק מאשר השבט. ואותו דבר גם כן אומר המלבי"ם, תשים לב שהשבט והמטה באים לבטא גם ממשלה. רוצים להגיד אדם מושל, אז אומרים שבט מושלים בידו, שבט מושלים. זה בא לבטא ממשלה. ולעומת זאת יש גם מטה מושלים, מטה עוז שבט למשול. מה ההבדל? כאשר אומרים שבט, מדברים על המלך. הוא השבט מושלים. המטה עוז שבידו, אלה השוטרים, שהם אלה שנותנים את המכות. עוד פעם אתה רואה, המטה הוא המכה היותר גדולה מאשר השבט שהוא מבטא את המכה החלשה יותר. אז אשור הוא שבט אפי, ומטה, כאשר מטה הוא בידם זעמי, כאשר יש זעם של רצון לקלל, אז כל מה שהוא יכול לפעול זה רק על פי זעמי. וביד זעמי הוא לא יכול לפעול על פי זעמו או על פי מי שהוא חושב או מי שהוא רואה לנכון לכעוס עליו.
בגוי חנף אשלחנו ועל עם עברתי אצונו לשלול שלל ולבוז בז ולשומו מרמס כחומר חוצות. בגוי חנף אשלחנו, מה שאני נתתי לו שבט של מושלים, זה כדי שאני אוכל לשלוח אותו בגוי חנף. גוי חנף הכוונה היא ישראל, עשרת השבטים. באותו גוי חנף אני שולח את אשור. אומר המלבי"ם, חנף זה אדם שאין תוכו כברו. אבל הוא לא עושה את הרעות בגלוי. כמו המחניף. כשאני מחניף לך, מה בעצם אני עושה? מחייך לך, שלום, מה שלומך? כשבלב אני אומר שימות. זה נקרא חנף. חנף זה זה גרוע מאוד, כיוון שהוא בעצם מתנהג בצביעות, אבל הוא לא עושה רע בגלוי. אז בגוי חנף אשלחנו, ועל עם עברתי אצונו. כנגד מה שהוא אמר שהוא מטה בידם זעמי, הוא אומר על עם עברתי אצונו. אין לו ממשלה להכות את כולם, אלא רק על מי שיש לי עברה. על מי אני מצווה אותו? על מי אני מפקד אותו להכות? על מי שיש לי עברה כלפיו. עברה כמו שהסברנו הכוונה כעס. הוא השבט שאני קיללתי וזעמתי עליהם, זה שבט אפרים, ולא על שבט יהודה שהיו צדיקים. אז כל כוחו של אשור הוא רק כנגד אפרים, אלה שהיה זעמי עליהם, לא על שבט יהודה ששבט יהודה היו צדיקים. כזכור שהרי בא אשור כנגד יהודה ובלילה אחד 180 אלף ראשי גייסות. אז כנגד מי הקדוש ברוך הוא כעס? רק על ישראל. הוא לא יכול להכות את מי שהוא רוצה.
וגם על אלה שהשם כעס, אומר השם, אין לו רשות להשמיד אותם, אלא רק אצונו לשלול שלל ולבוז בז. אין לך כוח להרוג אותם, זה לא ציוויתי, אלא מה? לשלול את שללם ולבוז אותם. ולשומו מרמס כחומר חוצות. לא נתתי לו רשות לפגוע בגופותיהם, אלא רק לשומו מרמס כחומר חוצות. שירמוס אותו כמו חומר שראוי לבניין. כאשר היו רוצים לבנות, היו בונים על ידי חומר, מה שנקרא היום נגיד חימר. אומר המלבי"ם, יש הבדל בין טיט לבין חומר. מה ההבדל? הטיט, אומר המלבי"ם, זה מה שנמצא בשפת הימים, הנחלים, בבורות, שם נאסף טיט. הטיט, אומר המלבי"ם, לא ראוי למאומה. לעומת זאת החומר, זה העפר שמתרכך במים ולאחר מכן כשמכניסים אותו לתנור, הוא מתגבל ומתגבש. מזה מה שעושים כדים, מה שהיום אנחנו קוראים חימר. אומר המלבי"ם, אני אמר הקדוש ברוך הוא כביכול ביחס לאשור, אני לא נתתי לו רשות להשמיד אותם, אלא לשומו מרמס כחומר חוצות. ירמוס אותו כמו חומר שראוי לבניין, שעדיין יש אפשרות לקומם אותו מהריסותיו. כי זה חומר חוצות, מהחומר אפשר לבנות מחדש כדים. אבל לא אמרתי לו שירמוס אותם לשימו מרמס כטיט חוצות, זה לא נתתי לו רשות. לבטל אותם לגמרי שלא יהיה ראוי למאומה, לא. אלא הרי כל המטרה שהקדוש ברוך הוא מייסר זה להחזיר בתשובה. אז אני הבאתי אותם על עשרת השבטים, אולי הם לא יצטרכו לגלות, אולי הם ישובו בתשובה, אולי על ידי שירמוס אותם כחומר, מהחומר הזה אפשר יהיה ליצור מחדש כדים, כלי חרס חדשים. אבל לא כדי לכלות אותם ולאבד אותם.
והוא, לעומת זאת מה עשה אשור? לא כן ידמה ולבבו לא כן יחשוב, כי להשמיד בלבבו ולהכרית גויים לא מעט. והוא, אשור, לא כן ידמה. הוא לא דימה לעצמו שהוא רק שבט אפי. זה המאמרים גם פה אומר המלבי"ם הם מקבילים. כנגד מה שאמרנו אשור שבט אפי וגוי חנף אשלחנו, הוא אומר והוא לא כן ידמה. הוא לא מרגיש, הוא לא חש בזה שהוא רק המקל בידי, המקל של כעסי. הוא לא מרגיש שכוחו נובע ממני, הוא מרגיש שיש לו כוח עצמי. וכנגד מה שהוא אמר ומטהו בידם זעמי, על עם עברתי אצונו לשלול שלל, הוא רק המטה של כעסי ורק על מי שאני אכעס אתה תוכל לפגוע, הוא אומר ולבבו לא כן יחשוב. הוא חושב שאין המטרה בהליכתו להחזיר אותם בתשובה, אלא על פי דעתו המטרה שהוא הולך זה כדי למגר, זה כדי לחסל, זה כדי לכלות. כי להשמיד בלבבו. אומר המלבי"ם, כנגד מה שהשם הגביל בשליחותו שלושה תנאים ואמר לו, א', לא ללכת להשמיד אלא אך ורק כמו שאמרנו על מנת לתקן, להחזיר אותם בתשובה, שיהיו כחומר חוצות, לא כטיט חוצות. דבר שני, לשלוט על ממונם, הוא אמר לו לשלול שלל, לא לשלוט על נפשותיהם. דבר שלישי, לא לפגוע בצדיקים אלא רק לפגוע בחוטאים, ועל עם עברתי אצונו, אלה שיש לי עברה כלפיהם. אבל הוא לא כן יחשוב, אלא מה הוא חושב? כי להשמיד בלבבו. א', הוא לא בא להחזיר אותם בתשובה, הוא בא להשמיד אותם. להשמיד אותם הכוונה, מסביר המלבי"ם, להשמיד אותם מדתם ואלוהיהם, לבטלם מדתם. דבר שני, להכרית גויים. לא רק ליטול ממון, אלא גם להרוג אותם, להכרית את הגויים עצמם. דבר שלישי, ולהכרית גויים לא מעט. אני שלחתי אותו להכרית רק חלק, את הרשעים, אבל הוא לאן הולך? על הכל, על כל הקופה. הוא הולך על לא מעט, הוא רוצה להכרית את כולם. כולם שווים בעיניו, כצדיק כרשע.
אומר המלבי"ם, מה ההבדל בין יחשוב לבין ידמה? והוא לא כן ידמה ולבבו לא כן יחשוב. מה ההבדל בין בן אדם חושב ובן אדם מדמה? אומר המלבי"ם, יש הבדל בין כוח הדמיון לבין כוח המחשבה. הדמיון לוקח ציוריו מן החושים. זה הדמיון. פירוש הדבר, כאשר אני ממשש דבר מה, אני לא יודע מה זה, אני אומר זה רך כמו גומי, לדוגמה. אז אני עכשיו מתחיל לדמיין, מה הגומי מזכיר לי? ואני מתחיל לחשוב מה זה יכול להיות, מה זה? זה מגפיים, זה צמיג, זה מה זה? זה נקרא כוח הדמיון. מהחושים אני לוקח ומתחיל לדמות. עכשיו יכול להיות מאוד שאני אטעה, ולכן הדמיון הרבה פעמים מטעה את האדם, מכיוון שיכול להיות שאני דימיתי את זה לדבר אחד, בו בזמן שזה דומה לדבר אחר. לעומת זאת, כוח המחשבה לא לוקח את היסודות וההקדמות שלו מן החושים, אלא לוקח את זה מן השכל. זאת אומרת, אני מנתח משהו בכוח המחשבה על פי ההקדמות שיש לי, מהידיעות המוקדמות, לא על פי החושים, אלא על פי הידיעות השכליות המוקדמות שיש לי. נותן דוגמה. כוח הדמיון כתוב, אל תדמי בנפשך להימלט בית המלך. אל תחשבי, מה שאת רואה על פי החוש, הנה, יש לי פה ארמון מלוכה, אני פה אינצל. אבל זה דמיון שווא. כמו שאמרנו, הדמיון הרבה פעמים מבטא שקר, טעות. אתה רק מדמה את זה בנפשך. וכן דימית היות אהיה כמוך. גם פה אתה חשבת שאני אהיה אהיה כמוך, גם פה דמיון שווא, דמיון מטעה. מהפועל הזה, אומר המלבי"ם, בא גם הביטוי דמה. אדם להבל דמה. כן? אותי דימו להרוג. גם פה, אותי דימו להרוג. מי שזוכר איפה זה היה? פילגש בגבעה. אותי דימו להרוג ובסוף הרגו את פילגשי, נכון? אותי דימו להרוג. הוא אומר, הם לא באמת, הם לא רצו להרוג אותו, אלא רק היה נדמה כך. זה רק נדמה. נדמה זה אומר זה לא באמת, זה רק נדמה כך. לעומת זאת, דבר שהוא באמת זה המחשבה. כי המחשבה, כמו שאמרנו, ההקדמות שלה הם מן השכל. אני מנתח דבר ועל פי זה הגעתי למחשבה. ואז לרוב זה קרוב לאמת. המחשבה היא יותר קרובה לאמת מאשר הדמיון. ולכן כתוב אצל אסתר, אשר חשב על היהודים לאבדם. המחשבה שלו כבר כמעט התיישמה. הוא יכל לעשות את זה, עברו מחשבות בליבו, זה לא סתם דמיון מטעה.
פה הוא אומר על הדמיון, אומר מדמה את זה לשבט. כביכול הוא, הם מדמים את עצמם כמו מקל. והוא לא כן ידמה ולבבו לא כן יחשוב. הסברנו, והוא לא כן ידמה, הוא חושב שהוא שבט, אבל הוא חושב שהוא ביד בעצמו. אני לא מאת השם, לא מכוחו יתברך, אלא יש לי כוח עצמי. ולבבו לא כן יחשוב. ולבבו לא כן יחשוב, דהיינו הוא חושב שבאמת אני יכול לפעול כמה שארצה. בו בזמן שכמו שאמרנו בפסוק הראשון, שהמחשבה שהקדוש ברוך הוא חשב לשלוח אותו זה רק כנגד מי שאני אשלח אותך. אז דבר ראשון, הוא לא מדמה בכלל שהוא נשלח מאת השם. דבר שני, הוא לא מדמה בכלל שלא רק שהוא נשלח מאת השם, אלא רק הוא יכול לפגוע רק במי שהשם ציווה אותו לפגוע. זה מחשבה, וגם את זה לא כן יחשוב. אז דבר ראשון, הוא לא מדמה בכלל שהוא נשלח מאת השם. דבר שני, הוא לא מדמה בכלל שלא רק שהוא נשלח מאת השם, אלא רק הוא יכול לפגוע רק במי שהשם ציווה אותו לפגוע. זה מחשבה, וגם את זה לא כן יחשוב.
כי יאמר הלא שרי יחדיו מלכים. הוא מסביר לך מדוע אשור לא מבין את זה שהוא שבט אפו של השם והוא מקל זעמו. מדוע? כי יאמר הלא שרי יחדיו מלכים. הוא אומר, הרי איך ייתכן שאתה אומר שהממשלה שלי היא לא מכוחי? הרי הכוח שלי כל כך גדול עד שכל אחד מהשרים שלי יש לו צבא רב ויש לו ממשלה כמו מלך. תראו כמה שרים יש לי, כמה ממשלה יש לי, כמה אנשים חשובים במלכותי. יש לי כוח מצד עצמי, מצד הריבוי של המחנות והצבא שיש לי. מזה נובע כוחי, לא ממישהו אחר. הלא ככרכמיש כלנו, אם לא כארפד חמת, אם לא כדמשק שומרון. וממשיך אשור וטוען, הלא ככרכמיש כלנו. אני לא מאמין שאני מטה ביד השם. אני לא מאמין שאין לי כוח לפעול רק מידו יתברך. אלא הוא אומר, הרי אני אוכיח לך לא כך. הלא ככרכמיש כלנו. כמו שכבשתי את העיר כרכמיש, כך כבשתי את העיר כלנו. וכך כבשתי כארפד חמת, כדמשק שומרון. את ארפד ואת חמת, את דמשק ואת שומרון. הייתכן שבכל הערים האלה לא הייתה עיר אחת שלא חטאה? הרי בוודאי שיש עיר אחת מהם שלא היו רשעים. ועם כל זה אתה רואה שכבשתי גם אותם. מה זה מראה לך? זה מראה לך שאני לא מקל ביד השם, אלא בכוחי, בעוצמתי כבשתי את כולם. ואם תגיד כן, כולם חטאו ולכן הם נענשו ואתה עדיין מקל ביד השם, הייתי צריך כל אומה לפי גודל עוונה שיהיה גודל עונשה. והנה אתה רואה שכבשתי את כולם בשווה. גם אם תגיד שכולם חטאו, הרי ודאי שלא היה חטאם שווה. מזה ראיה שלא חטאם גרם את חורבנם ואני לא מקל ביד השם, אלא בחירתי החופשית. כך טוען אשור.
כאשר מצאה ידי לממלכות האליל ופסיליהם מירושלים ומשומרון. ממשיך וטוען, ואם ככה, יש לי קל וחומר שאוכל לכבוש גם כן את ירושלים. אחרי שהצלחתי ומצאה ידי לכבוש את מי? את ממלכות האליל ופסיליהם. הממלכות האלה שכבשתי היו ממלכות שהיו עובדי אלילים בהתמדה, ולא די בזה, אלא הם עוד הקדישו את הממלכה שלהם לאותם אלילים וקראו לממלכות שלהם על שם האלילים. הממלכה של אליל פלוני, הממלכה של אליל אלמוני. אז הוא אומר, בוודאי אם לאלילים הללו היה כוח, היו עוצרים אותי. והנה אתה רואה שכבשתי את הממלכות שאת האלילים הם פיארו בדרגה הגבוהה ביותר ואת הממלכה קראו על שמם, לאלילים כביכול היה אינטרס לריב ריבם, ולא רבו ריבם. והצלחתי ויכולתי כנגדהם, כנגד האלילים וכנגד פסיליהם, תכף אני אסביר את ההבדל. ואלה היו יותר, אלה היו יותר מפסלי ירושלים ושומרון. אז אם אני כבשתי את הממלכות האלה שהם התמידו והרבו בעבודת אלילים, כל שכן את ירושלים שהם לא כאלה מתמידים בעבודת האלוהים שלהם.
להם ומבחינתו בורא עולם ושאר האלילים שווים, עפרא לפומיה. אז אם את אלה הצלחתי לכבוש, כל שכן את ירושלים שלא ממש עובדי השם. רש"י מסביר דבר נורא. אומר רש"י, מה זה 'כאשר מצאה ידי לממלכות האליל ופסיליהם מירושלים ומשומרון'? על פי המלבי"ם הסברתי שאפילו ממלכות באליליהם שהיו יותר מירושלים ומשומרון יכולתי, כל שכן לירושלים ולשומרון אני אוכל. אבל רש"י אומר, מכאן שרשעי ישראל היו מספיקין דמות עכום שלהם לכל האומות סביבותם. ואחרי שעובדי פסילי שומרון וירושלים נפלו בידי ולא הצילו פסליהם, כך שומרון וירושלים לא תינצל. נורא ואיום. ארץ ישראל הייתה מרכז ייצור לפסילים ועבודה זרה. ומי סיפק עבודה זרה לממלכות האליל? מירושלים ומשומרון. המפעלים היו כאן, לא בסין. מפה סיפקו את האלילים לכל שאר האומות. אז הוא טוען, על מי יש לכם לסמוך? אתם אומרים 'היי, אנחנו מרכז הייצור'. אדוני, את הסחורה שלך כבר ראיתי כמה היא עובדת. הנה, לאן סיפקתם? לכל אותם מקומות סיפקתם אלילים. האלילים שלכם עבדו? האלילים שלכם פעלו? הם הצליחו להציל את אותן ממלכות שקנו מכם אלילים? אז גם אותכם אני אצליח לכבוש, אפילו שפה אתם היצרנים של אותם אלילים.
הלא כאשר עשיתי לשומרון ולאליליה, כן אעשה לירושלים ולעצביה. מה תגיד? נו, באמת, אתה מדמה את האלילים הללו, שאליל זה מלשון 'אל', מלשון 'לא', אין בו כוח, לאלוהי השמיים והארץ? מה יש להשוות? אומר להם, אם ככה בואו ואביא לכם הוכחה נוספת. הרי עשיתי לשומרון ולאליליה. הרי שומרון זה מעם ישראל. ופה הרי אנחנו נמצאים לפני כיבוש יהודה. זה במצור על יהודה, אחרי שכבר שנים קודם הוא כבר כבש את שומרון. אם את שומרון, שהיא ממלכתו של הקדוש ברוך הוא, ממלכת ישראל, הצלחתי לכבוש ואלוהי ישראל לא הציל אותם, אז אם ככה גם את יהודה אצליח לכבוש ואלוהי ישראל לא יצליח להציל אותם. רק מה הייתה הטעות? הוא לא שם לב, הוא אומר את זה בלשונו: 'כאשר עשיתי לשומרון ולאליליה'. שומרון עזבו את השם, היה להם אלילים, ולכן הצלחת לכבוש אותם. הוא מתכוון להגיד 'גם אלוהיהם וגם האלילים לא הצילו אותם'. אתה טועה. ברגע שהם לקחו אלילים, הם עזבו את אלוהיהם, אז הקדוש ברוך הוא כבר אין לו אינטרס להציל אותם, ואדרבה, אתה העונש שלהם. אבל לעומת זאת יהודה, יהודה עדיין צדיקים. יהודה זה דורו של חזקיה. נראה בהמשך איזה צדיקים היו בני אותו הדור. אז שמה לאלוקים שלהם יש אינטרס ויש רצון לגונן על עמו.
אומר המלבי"ם, מה ההבדל בין אלילים לבין עצבים? 'כן אעשה לירושלים ולעצביה ולאליליה'. אומר המלבי"ם, עצבים נקראו על ידי המלאכה, כמו שכתוב 'העצב נבזה'. הכוונה היא מלאכת העצבים, אחרי זה היה נקרא, זו הייתה צורת הפעולה שלהם, על שם זה נקראו עצבים. יש דרשה בחז"ל שמעציבים את עובדיהם. מעציבים את עובדיהם הכוונה הוא זובח לו ומקטיר לו ומשתחווה לו ומתפלל אליו, והיה נוחל עיצבון. האלוה הזה לא היה נותן לו מאומה. ואלילים פירושו אין בו ממש, כמו 'רופאי אליל כולכם'. מי אמר את זה? מי אמר למי 'רופאי אליל כולכם'? הלא תרפא שבר על נקלה. 'רופאי אליל כולכם' אמר את זה איוב לחבריו. אמר את זה לרעים שלו. אתם, יש לכם כל מיני פתרונות, למה אני סובל, בגלל זה, עשית ככה, עשית ככה. אתם רופאי אליל, מחפשים תרופות קלות שאין בהן ממש. ולכן לאלילי שומרון שאותם הוא כבש, אז הוא ידע שאין בהם ממש. ולכן הוא אומר 'הלא כאשר עשיתי לשומרון ולאליליה', כבר כבשתי את שומרון וכבר נוכחנו לראות שזה 'אל', זה 'לא', זה כלום, אין בו ממש. אבל את של ירושלים אותם הוא עוד לא כבש, אז לכן הוא קורא להם 'ולעצביה'. הכוונה היא אותה מלאכה שאותה אתם עובדים, על זה מה שנקרא עוד לא בדקתי האם אני יכול לכבוש אותה או לא. אני מאמין שכן, אבל עדיין אי אפשר לקרוא לה אליל מצד 'לא', אין בו ממש, אני עוד לא יודע, עוד לא ניסיתי לכבוש אותה. אבל לכן הוא מגדיר אותה בגדר עצבים.