והיה השרון לנווה צאן, ועמק עכור לרבץ בקר, לעמי אשר דרשוני. השרון, רש"י אומר זה שם מחוז בארץ ישראל. ואנחנו יודעים, נקרא היום גם כן מחוז שנקרא שרון. השרון יהיה לנווה צאן. השרון הוא מקום מרעה, כמו שכתוב על הבקר הרועים בשרון. אז המקום הזה שהוא מקום מרעה יהיה לנווה צאן, יחזור ויהיה מקום שבו הבקר ירעו, ויהיה יותר טוב ממה שהיה קודם, שהם ירבצו שם כאשר הם בטוחים, בלי חשש מהאויב. והעמקים גם כן מקום מרעה, אז העמק יהיה לרבץ בקר, שהבקר ירבץ בלי חשש מפני האויבים. ולמה הוא מזכיר עמק עכור לרבץ בקר? אומר הרד"ק, עמק עכור כדי לומר לך, המקום היה מגונה בתחילה, עכור, והמקום הזה ירבוץ שם בקר, אף אחד לא יזכור את שמו העכור מתחילה, אלא אדרבה, המקום הזה יהפוך להיות מקום מרעה, מקום טוב ומשובח. רבץ בקר זה מקום שהוא עמק ברכה כמו שאומר הרד"ק. כך שלמעשה יש כאן הבטחה על שינוי המציאות. כמו שאמר הושע, ואת עמק עכור לפתח תקווה. נכון, זה המקור של הביטוי פתח תקווה. כן, זה במקור היה מלאבס, ונהיה עמק עכור לפתח תקווה. למי תהיה הברכה הזאת? זה לאשר דרשוני, כמו שנראה בהמשך.
והיה השרון המלבי"ם מסביר, כמו שכתוב בנבואה בירמיהו ל"ג עוד יהיה בנווה רועים מרביצים צאן, עמק עכור היה מקום על שם החורבות שלו שיהיה מקום ששם ירבצו בקר, אבל זה יהיה רק לצדיקים. ואתם עוזבי השם השכחים את הר קודשי, העורכים לגד שולחן והממלאים למני ממסך. אתם עוזבי השם השכחים את הר קודשי. עוזבי השם אלה הם הרשעים שמחזיקים בעבודה זרה, אלה שמתו ברשעם. העורכים לגד שולחן. מה זה יש כמה ביאורים מה זה עורכים לגד שולחן. יש ביאור אחד שזה שם של עבודה זרה, וזה נקרא על שם המזל. והגד נקרא מזל, על שם זה אגב היום המציאו כל מיני משחקי מזל, חיש גד וכל מיני זה, כי גד זה בעצם מזל. כשנולד גד מה אמרה אמו? בא גד. בא עמו המזל. אז גד זה מזל. אז העורכים לגד שולחן, היה בזמנם, כתוב שאסור לעשות את זה, אנשים היו, היה להם שולחן קטן בבית, שהשולחן הזה היו עורכים אותו ולא אוכלים בו. למי זה? למזל של הבית. זה שמה המזל של הבית אוכל, שמה. לכן כתוב בהלכה שאסור להביא פת שלמה בסיום הסעודה. לא מביאים פת שלמה, מניחים לברכת המזון או למשהו מעין זה, לא שמים פת שלמה. למה? מהסיבה הזאת, זה העורכים לגד שולחן. היה דרכם למזל כביכול, סיימנו לאכול, עכשיו תביא למזל שגם המזל של הבית כביכול, מה אתה, זה כמו הקרבה לעבודה זרה, אתה מגיש לו תקרובת. הדבר הזה אסור. העורכים לגד שולחן הכוונה לאותו המזל היו עורכים שולחן. והממלאים למני ממסך. היו ממלאים ממסך של יין. מי זה מני? לפי הרד"ק הכוונה היא שם של כוכב, שם של עבודה זרה שנקרא מני. ועורכים למני ממסך, היו עורכים לו מסיכה של יין, היו מנסכים יין לאותו כוכב. ויש מסבירים למני הכוונה לכוכבים המנויים. מה הם הכוכבים המנויים? הכוונה היא שבעת כוכבי הלכת. זה הכוכבים המנויים, שהם מנויים כשבעה. המלבי"ם שהסביר את הגד כפשוטו מלשון התגודדות והתאספות, מסביר הממלאים למני ממסך הכוונה מתקבצים חבורות חבורות, מניינים מניינים, זה הכוונה למני. נמנים כמניינים להתאסף ולשתות בחינופיא. עושים להם בתי מרזחאות, ברים למיניהם, בר מינן וכל כל מיני דברים כאלה למיניהם, עושים את זה בכינופיא. הוא לא יכול לשבת בבית לשתות, הוא צריך מניין. אז למני, הוא הולך שמה לבר, יש לו שמה מניין, לא יודע כמה הם ראויים לענות אמן, אבל בכל אופן מניין יש לו, לא אחד ולא שניים. זה מראה שהאנשים האלה רודפים אחר תענוגותיהם עד אין קץ. אני אמרתי אפשר להגיד פה בדרך רמז, הרי בזמנו הם היו עושים עבודה זרה את המזל, היו עושים עבודה זרה את הכוכבים. והממלאים למני ממסך, אפשר היום להגיד לגרוס את זה אחרת, והממלאים למאני ממסך. היום העבודה זרה זה המאני. מנסכים לו, כל היום משתחווים לו, עגל הזהב, כל היום רודפים אחריו. הממלאים למאני ממסך, הם כל הזמן מחפשים את המאני, וגם העורכים לגד, מחפשים את המזל כל הזמן. מה, גירודים וכל מיני גורלות וכל מיני חישגדים למיניהם, ולא לוטו וכן לוטו וטוטו. זה העורכים לגד, כל הזמן מחפשים את המזל ואת הכסף. שזה שינוי בעבודה זרה ממה שהיה מקובל בזמנם. בזמנם העבודה זרה הייתה איזושהי נטייה לחפש אלוהות. תראו עד כמה ירדנו. אנחנו מרגישים טוב לעומתם. כי אנחנו אומרים מה, מה אני לוקח פסל משתחווה לו? מה אתה אפגני עובד עבודה זרה? מה זה נשמע לנו כמו משהו עם שריטה. אבל מה שאתה עושה יותר גרוע. למה? כי הם לפחות חיפשו כוח אלוקי.
הם חיפשו מנהיג, חיפשו איזה כוח אלוקי שאפשר לפנות אליו. אז הם טעו, והם לא פנו לריבונו של עולם, הם פנו לפסאודו אלוקות, לכל מיני תחליפים למיניהם, במקום לפנות אל המקור, אל השם יתברך. אבל לפחות תראה מה החיפוש שלהם. החיפוש שלהם היה חיפוש טוב, שהם מחפשים כוח רוחני. היום, מה בן אדם מחפש? תאוות, הנאות, גשמיות. אפילו הוא לא מנסה לחפות את זה במשהו רוחני. הוא אומר תן ליהנות ונגמר. אבל בזמנם לפחות הציגו או חיפשו משהו שכביכול מבטא באיזה שהוא מקום רוחניות.
אותו דבר אומרים גם כן על קורח. קורח הוא אבי אבות לכל המחלוקות של כל הדורות הבאים. אבל בואו נראה כמה, כמה מדרגות ירדנו. קורח, מה הייתה השאיפה שלו? משרת בבית השם. גם אני רוצה להקריב קורבנות, גם אני רוצה להיות קרוב להשם יתברך. למה רק הוא? גם אני רוצה להיות כוהן גדול. כל העדה כולם קדושים ובתוכם השם. לעומת זאת היום, מה בן אדם מחפש? קרבת השם? מה הוא מחפש? להיות הוא זה שעושה עבודתו יתברך? לא. תן תפקיד, תן כסף, תן כבוד, תן שררה, זה הכל. אבל שמה קורח באמת השאיפה שלו הייתה לקבל תפקיד של כהונה גדולה. ואם הוא רואה מישהו שלא עומד בפרמטרים, אשתו קצת מבחינת צניעות לא, לא עומדת בדרישות, אז הוא עוזב והולך. אדוני, אתה לא מתאים לנו. אנחנו באנו לחפש אלוקות, אנחנו לא באנו לשחק משחקים. אנחנו רוצים לעבוד את השם. אתה לא בדרגה, אז אתה לא מתאים לנו. זאת אומרת, פה מדובר באמת בשאיפה קדושה, רק השאיפה הזאת הייתה מעורבת עם עוד כל מיני סיגים. אבל במקור זה הייתה שאיפה נכונה. כך גם כן בזמנם, השאיפות שלהם במקור היו שאיפות רוחניות, שאיפות של כמו שאמרנו לחפש אלוקות, אבל טעו בדרך והגיעו לכל מיני דברים שרחוקים לחלוטין ממה שבאמת היו אמורים לשאוף אליהם.
ומניתי אתכם לחרב וכולכם לטבח תכרעו. יען קראתי ולא עניתם, דיברתי ולא שמעתם, ותעשו הרע בעיניי ובאשר לא חפצתי בחרתם. ומניתי אתכם לחרב, אומר הרד"ק, למה לשון ומניתי? לשון נופל על לשון ודרך צחות. כמו גד גדוד יגודנו, דן ידין עמו, עקרון תעקר, או איך כתוב שמה על שמשון, חמור חמורותיים בלחי החמור, גם שמה זה לשון נופל על לשון, כי זה מלשון חמרים חמרים. אז כך גם כן כאן. כיוון שהוא תיאר והממלאים למני ממסך, הכוונה המנסכים לעבודה זרה, אז לכן כנגד זה ומניתי אתכם, לשון נופל על לשון כנגד העוון, כך גם כן יהיה העונש. מה זה ומניתי אתכם? אתם עובדים למניין הכוכבים, אבל אני אמנה אתכם לחרב ואחד לא יחסר, מניין כנגד מניין חלילה. מכל כך אחרי זה הוא אומר, כולכם לטבח תכרעון. דהיינו, לא יחסר אחד, כמו שאתם מניתם את העבודות זרות של העובדי כוכבים, כך גם כן אני אמנה את הנופלים בחרב. ובאשר לא חפצתי בחרתם, זה היה מרד להכעיס, שאתם יודעים שדווקא מה שאני לא חפץ, דווקא בזה אתם בוחרים.
ומניתי אתכם, אומר המלבי"ם, כמו שאתם מונים מניין למסוך שכר. לפי דעת המלבי"ם, הממלאים למני ממסך, הכוונה מתקבצים חבורות חבורות, הוא לא שותה רק במניין. הוא לא, אם אין עשרה הוא לא שותה. הוא צריך חבורה בשביל לשתות יחד עם כולם. אז כנגד זה אני אמנה אתכם במניין לחרב, מעין מה שביאר הרד"ק. ולא שיהיה המניין להרוג את מקצתם, אלא כולם לטבח תכרעו, ולא יחסר אחד מהם. והסיבה, יען קראתי אתכם שתבואו אליי כדי לשמוע את דבריי, ולא עניתם. ואחרי זה באתי אליכם, שזה כבר מראה שאני מזמן עצמי לפניכם, באתי ודיברתי את דבריי אליכם, ולא שמעתם. אז כבר אטמתם אוזניכם משמוע. ותעשו הרע בעיניי, זה מצוות לא תעשה. ובאשר לא חפצתי בחרתם, מצוות עשה, אבל המצאתם לכם מצוות עשה חדשות. מצוות שלא שערום אבותיכם, מצוות שלא חפצתי בהם, מצוות שבדיתם מלבכם.
לכן כה אמר השם אלוקים, הנה עבדיי יאכלו ואתם תרעבו. הנה עבדיי ישתו ואתם תצמאו. הנה עבדיי ישמחו ואתם תבושו. עבדיי אומר רש"י זה הצדיקים, ואתם זה הפושעים בי. מה שכן, הרד"ק פה מתקשה, אל מי הוא מדבר כעת? אומר הרד"ק, כל מה שקראנו לפני כן מדבר על הדור שהנביא נמצא בו. הוא מתאר את העוונות שהם עושים, העורכים לגד שולחן וכולי. וכנגדם הוא אומר את העניין הזה, לכן עבדיי יאכלו ואתם תרעבו. אומר אני לא מבין, המציאות לא הייתה כך. הרי גם הצדיקים מתו בחרב. נתנו את נבלת עבדיך מאכל לעוף השמיים, בשר חסידיך לחייתו ארץ. אז מה זה שהוא אומר כאן עבדיי יאכלו ואתם תרעבו, עבדיי ישתו אתם תצמאו, עבדיי ישמחו ואתם תבושו? והיינו שגם עבדי השם סבלו והתייסרו יחד עם כולם.
ואם נאמר שהפרשה הזאת, אומר הרד"ק, היא כנגד עולי הגולה, שהוא בעצם בא לתאר מה יקרה כאשר השם יצרוף אותם לאחר שיעלו מן הגולה ויצאו מן הגלות, אז קודם כל זה לא מתאים למה שדיברנו למעלה, כי למעלה דיברנו תוכחה לאנשי הדור, לא על משהו עתידי. ואז הוא אומר ואתם תרעבו, ואתם, אומר הרי הוא מדבר לאלה שנמצאים לפניו, הוא לא אמר והם, השבים מן הגולה. אומר ואתם. אלה הרי אם יורדים לגולה הם לא חוזרים, הגולה היא 70 שנה. אז לא שייך שהוא ידבר אליהם כשהוא מדבר על משהו עתידי שיקרה בעוד 70 שנה. ולכן, אומר הרד"ק, המסקנה שאני מגיע מהעניין הזה הוא, שהפסוקים הללו נאמרו דרך משל על ענייני העולם הבא. אז בהתחלה הוא אמר את העונש בעולם הזה, ומניתי אתכם לחרב. עכשיו הוא אומר מה יהיה העונש לעולם הבא. הנה עבדיי יאכלו. הכוונה היא יאכלו, אל תבין שבעולם הבא מדברים על אכילה גשמית, מדברים על מציאות גשמית. כאשר הרמב"ם מזכיר את מוחמד כזה שמבטיח למאמיניו 70 פילגשים שם למעלה, הרמב"ם מכנה אותו המשוגע. כי רק משוגע יכול לחשוב כזה דבר. רק בן אדם טיפש ושוטה יכול לחשוב שלמעלה יש מציאות של תאוות בשרים ומציאות גשמית. רק שהמשוגע הזה ידע שגם עמו משוגעים, וזה השפה שצריך לדבר איתם. זה מה שישכנע אותם. כבר סיפרנו פעם שהמתאבדים על מגדלי התאומים, אלה מה שהלכו להתפוצץ שמה על המגדלים, הם התגלחו לפני כן והתקלחו. כי יש להם הבטחות. לא משנה שאחרי זה אספו אותם כמו, מי בכלל אסף אותם, הם התפזרו לרסיסים בכלל לא נשאר כלום. אבל זה, זה השיגעון, זה הטירוף. אז כאשר מדברים כאן על אוכל, אומר הרד"ק, אל תתבלבל. האוכל עבדיי יאכלו זה תשיג נפשם המשכלת בחוכמה העליונה בידיעת האל. וההשגה הזאת תענוג הנפש, כמו שהאכילה והשתייה תענוג הגוף. ויחזו את האלוהים ויאכלו וישתו. אומרים חז"ל, אומר התרגום, והוו כמאן דאכלן ושתן. הכוונה התענוג הרוחני, המשל שלו בגשמיות, אנחנו לא מבינים בתענוגות רוחניים, המשל שלו בגשמיות, זה התענוג הגשמי של אכילה ושתייה. אומר הרד"ק, כך גם כן תמצא דרך משל, הוי כל צמא לכו למים. לכו שברו ואכלו, שמעו אליי ואכלו טוב. מה אתה חושב ששמה אכלו טוב הכוונה סטייקים? אכלו טוב הכוונה רוחניות. כל זה משל לחוכמה. לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמוע את דבר השם. עוד פעם אתה רואה רעב של דבר השם. צמאה נפשי, לא למים, לאלוהים לאל חי. וכאן הוא מביא במשלי הרבה דוגמאות. גם חז"ל מביאים דוגמה מעין זה, שבת קנ"ג. כתוב שלמה המלך אמר, בכל עת יהיו בגדיך לבנים. אלו תשובה ומעשים טובים. אמר רבי יוחנן בן זכאי, משל למלך שזימן את עבדיו ולא קבע להם זמן. אמר להם יש סעודה. מתי צריך להגיע? לא קבע להם שעה. פיקחים שבהם קישטו את עצמן וישבו על פתח בית המלך. אמרו כלום בית המלך חסר כלום? הרי בית המלך יש שמה הכל, לא אומרים להם אה הלכו עכשיו להביא בהמות, עכשיו הלכו לקנות אותם מהשוק, מה זה בית המלך, הכל שמה מוכן. הם לא, לא צריכים עכשיו לעשות קניות. אז אם אמרו שיש סעודה, אוטוטו סעודה. פיקחים שבהם קישטו עצמם וישבו על פתח בית המלך. טיפשים שבהם הלכו ועשו מלאכה. טיפשים שבהם הלכו, לבשו את הסרבל והלכו לעבודה. מה, מה אדוני, אמרו לך סעודה, בית המלך. כלום יש סעודה שאין בה טורח? מה, לא צריכים לטרוח להכין את הסעודה? צריך לבשל, צריך להכין, צריך לערוך שולחנות, צריך... פתאום ביקש המלך את עבדיו. אז ברגע אחד המלך אומר רבותיי נכנסים לסעודה. הללו נכנסים מקושטים, אלו שהכינו עצמם. והללו נכנסים עם הסרבלים, בא עכשיו יצא מתחת לאוטו, כולו עם גריז וזה, עכשיו ככה הוא נכנס. שמח המלך לקראת פיקחים וכעס לקראת טיפשים. אמר הללו ישבו ויראו ויאכלו. והללו יעמדו ויראו זיווי. דהיינו אלה ישבו לאכול. הנה אתם רואים, כל זה הביא הרד"ק כדי להראות לך איך מדברים על מציאות של עולם הבא במציאות של אכילה, וזה משל. חתנו של רבי מאיר בשם רבי מאיר אומר, אף הם נראים כמשמשים. אלה אוכלים ואלה עומדים לידם, אומרים אה הוא המלצר. לא. אלא אלו ואלו יושבים. הללו אוכלים והללו רעבים. הללו שותים והללו צמאים. שזה יותר גרוע. לכן שנאמר לכן כה אמר השם, הנה עבדיי יאכלו ואתם תרעבו, פסוק שלנו. הנה עבדיי ישתו ואתם תצמאו. על יסוד הפסוק הזה, אומרים בדרך צחות, ככה מביאים שמה יהיה העונש או השכר בעולם הבא? אומרים שהקדוש ברוך הוא מושיב את האנשים ונותן להם מזלגות ארוכים. מזלגות ארוכים, והם מנסים לנעוץ את המזלג, תופסים אותו רק בקצה, מנסים לנעוץ לאכול, הוא לא מסוגל, המזלג ארוך. איך זה, זה לא מגיע לפה. אז הצדיקים יושבים זה מול זה, הוא נועץ את המזלג, מגיש לההוא שמולו. וההוא שמולו נועץ את המזלג ומגיש לזה שמולו. אבל הרשעים, היה אגואיסט בחייו ונשאר אגואיסט אחר מותו, והוא מחפש לאכול, שאני אאכיל אותו? מה פתאום. הוא מנסה לאכול בעצמו, ומנסה ומנסה ומנסה ולא מצליח. עבדיי יאכלו ואתם תרעבו. למה? כי כשאתה דואג לשני אז יש גם לך, אבל כשאתה דואג רק לעצמך אז גם לך אין.
המלבי"ם מסביר, כנגד מה שאמרנו העורכים לגד שולחן, הנה עבדיי יאכלו. כנגד הממלאים למני ממסך, שזה אמרנו מנסכים לעבודה זרה, אז הם היו שותים לפי המלבי"ם, לפי המפרשים זה מנסכים לעבודה זרה, לפי המלבי"ם הכוונה היו עורכים ומתאספים למניין על מנת לשתות שכר, אז עבדיי ישתו. כנגד שעזבתם את השם, אז עבדיי ישמחו בהשם, ואתם תבושו מאלים אשר בחרתם. מאותה עבודה זרה שבה בחרת, יהיה לך ממנה רק ביזיון ובושה, ולא כבוד כמו שיהיה לעבדיי.
הנה עבדיי ירונו מטוב לב, ואתם תצעקו מכאב לב ומשבר רוח תיילילו. אומר הרד"ק, סיימנו את הסעודה, עבדיי יאכלו ואתם תרעבו. מה ההמשך? מנהג הסעודה אחרי אכילה ושתייה היו שמחים. היו מנגנים, היו רוקדים, היו שרים. ישמחו וירונו וינגנו בכל מיני שירים. אבל לעומת זאת, זה עבדיי, אבל אתם תצעקו מכאב לב. צעקתם תהיה ההפך. כל עבדיי יהיה מטוב לב, והרמת קול שלכם תהיה מכאב לב ומשבר רוח. אומר המלבי"ם, כנגד מה שהוא אמר לאל השוכחים את הר קודשי, אומר כעת עבדיי ירונו איפה? על בניין ציון. והרשעים יסבלו. אל תטעה לחשוב שהעבדיי ירונו על סבל הרשעים. על זה שהרשעים שלא עשו רצון השם כעת משלמים את המחיר. לא, הוא אומר לא על זה עבדיי ירונו. אלא הם ירונו על זה שציון תיבנה. אתם תצעקו מכאב לב. אומר המלבי"ם, מה ההבדל בין לצעוק מכאב לב או משבר רוח תיילילו? כאב לב תמיד זה כאב חיצוני. שבר רוח, רוח תמיד מבטאת פנימיות. זה השבר רוח הפנימי, כשאתם תראו שאבדה תקוותכם, אז אתם תיילילו משבר רוח. והמלבי"ם מסביר ששבר רוח זה תמיד המצוקה הפנימית, כמו שכתוב ורוח שפלים, לב נדכאים. ויש הבדל בין כאב לב לשבר רוח. על הכאב, בן אדם שעכשיו לדוגמה נכוותה ידו, נקפה אצבעו, על הכאב אדם צועק. לעומת זאת על ידי שבר רוח, מה זה שבר רוח? נשברה רוחו. נשברה רוחו זה ייאוש. מה בן אדם שמיואש עושה? מיילל. צעקה זה תמיד צעקה לישועה. כן? צועק למישהו שיבוא יציל אותי, תצילו, זה צעקה. לעומת זאת ליילל, זה בן אדם שכבר השלים עם מצבו ויושב ובוכה על מר גורלו. מי זה? בעל שבר רוח. אדם שרוחו נשברה, אז הוא כבר מיואש, הוא רק בוכה על זה. לעומת זאת אדם שיש לו כאב לב, שכאב לב הסברנו זה כאב חיצוני, יש לו קיבל מכה, אז הוא צועק כדי שיבואו לעזור לו. ולכן ואתם תצעקו מכאב לב, ומשבר רוח שזה השבר הפנימי, תיילילו. אתם תהיו מיואשים שתשבו רק ליילל.
והנחתם שמכם לשבועה לבחיריי, והמיתך השם אלוקים, ולעבדיו יקרא שם אחר. אומר הרד"ק, פה הוא מבאר על עונש הגוף. עונש הנפש אדם לא יכיר בו, לא ידע אותו. אז הוא אומר כשתמותו מיתת הגוף בחרב, אז אחרי זה השם שיישאר לכם בעולם יהיה שם שיישאר לקללה. פירוש הדבר, זכר צדיק לברכה, וזכר רשע לקללה. פירוש הדבר, כשרוצים להזכיר אומרים החכם פלוני, צדיק פלוני, הרב בן איש חי זכותו תגן עלינו. ישיםך אלוקים כאפרים וכמנשה. אני מזכיר צדיק, אז אני מברך בשמו. אני אומר שאתה תהיה מבורך כמותם. אני מזכיר צדיק, אני אומר שזכותו תהיה מגן וצינה בעדנו. לעומת זאת כאשר אני רוצה לקלל מישהו, אז אני אומר שימח שמו כפלוני. שיקרה לו כאלמוני, כאלה שהם רשעים. וזה מה שאומר והמיתך השם, כמו שהמית פלוני ופלוני. אצל מי ראינו את זה? יש פסוק מפורש על צדקיהו ואחאב שקלאם מלך בבל. קלאם הכוונה קליות. חז"ל אומרים עשה אותם כקליות. כמו פופקורן, זרק אותם לתוך סיר ופק פק, ככה קלה אותם. למה? שמה מובא שהם ניסו בדרך של רמאות, עשו עצמם כנביאים על מנת לקחת את בתו של מלך בבל, לא פחות ולא יותר, על מנת לתבוע אותה לדבר עבירה. ועליהם נאמר, ולוקח מהם קללה לכל גלות יהודה אשר בבבל לאמור, מהם יקחו קללה ומה יגידו? ישמך אלוקים כצדקיהו וכאחאב אשר קלם מלך בבל באש. איזה קללות תנ"כיות. כשבן אדם היה רוצה לקלל מישהו, לא אמר לו סתם יימח שמך ותלך לעזאזל. היה אומר לו ישמך אלוקים, לא כאפרים וכמנשה, כצדקיהו וכאחאב אשר קלם מלך בבל. זה נקרא לוקח קללה. השם שלו יהיה לאות ולמופת לקללה לכל מי שירצה לקלל חברו. ולעבדיו יקרא שם אחר. זאת אומרת עבדיו בדיוק הפוך. כמו ששמכם יהיה לקללה, עבדיו שמם וזכרם יהיה לברכה. בך יבורך ישראל, ישמך אלוקים כאפרים וכמנשה.
ומה זה והנחתם שמכם לשבועה לבחיריי? מה זה השבועה כאן? אומר הרד"ק, שבועה זה קללה. כמו שאתה רואה בסוטה, ייתן השם אותך לאלה ולשבועה. ומדוע? שבועה הרי זה לא בהכרח קללה, אפשר גם להישבע לא על קללה. אבל היה דרכם להישבע גם על קללה. כמו שהיה אומר, יקרה לי כך וכך אם לא אעשה כך. כן? כה יעשה לי אלוקים וכה יוסיף אם יעמוד ראש אלישע עליו עד אור הבוקר. מה זה כה יעשה לאלוקים? הכוונה שיהיה לי רע אם יהיה כך וכך. זה המולו אומר שיהיה לי רע, כי לא היו רוצים להגיד על עצמם דבר גנאי. יש ברית כרותה לשפתיים, שאדם לא יזכיר על עצמו, לא יוציא מהפה דבר לא טוב. כן? אז לכן היה אדם רוצה להגיד על עצמו, אומר שיקרה לי כך וכך אם, נשבע על זה. וזה מה שכתוב כאן, והנחתם שמכם לשבועה, הכוונה לשבועה של קללה. המלבי"ם מסביר, והנחתם שמכם לשבועה, הוא אומר להם אתם לא תמותו תכף, אלא בהתחלה תניחו את שמכם לאלה ולשבועה. על ידי רוב הייסורים שיהיה לכם עוד לפני המיתה, אנשים יגידו, יישבעו שככה יקרה לפלוני. כשירצו לקלל כמו שהסברנו, יגידו שכך יהיה לפלוני כמו שההוא מתייסר, שיהיה גם לאלמוני. ואחרי זה, והמיתך השם אלוקים. אחרי הייסורים תהיה מיתה, מיתה משונה. ואחרי זה לעבדיו יקרא שם אחר. מה זאת אומרת? הרי הם יקללו שיקרה לך כמו, נגיד שהזכרנו קודם, צדקיהו. עכשיו תגידו צדקיהו זה שם של צדיק או רשע? גם וגם. היה צדקיהו צדיק, זה המלך, והיה צדקיהו רשע, זה צדקיהו אשר קלם מלך בבל, צדקיהו ואחאב. אז מה קורה עכשיו עם אדם שקוראים לו צדקיהו, ורוצים לקלל עכשיו את הצדקיהו הפרובלמטי כנגדו, אומרים שהשם ישים אותך כמו צדקיהו, אז אנשים שהיה להם שם כזה, הולכים למשרד הפנים, מחליפים את השם. זה מה שאומר המלבי"ם כאן, ואחר כך לעבדיו יקרא שם אחר. מי שהיה שמו כשם הרשע, כדי שלא ייזכר שמו לרע, ילך להחליף את שמו. השם יקרא לו שם אחר. והעניין בזה גם כן אומר המלבי"ם, שהמטרה תהיה להשכיח שמם לחלוטין. פירושו של דבר, כי הרי רק בהתחלה עדיין זוכרים את הרשע ומקללים בשמו. היום בן אדם לא מקלל שהשם יקלל אותך כמו צדקיהו ואחאב. נשתכח שמם. אבל ברגע שהשמות יהיו עדיין מצויים, אז שמם ועוונותיהם עדיין ייזכרו. השם ישנה את שמם של הצדיקים, ואז לחלוטין לא יהיה זכר למו. שם רשעים ירקב, לא ייזכר ממנו מאומה.
אשר המתברך בארץ יתברך באלוהי אמן, והנשבע בארץ יישבע באלוהי אמן. כי נשכחו הצרות הראשונות וכי נסתרו מעיניי. אשר המתברך בארץ יתברך באלוהי אמן. אומר הרד"ק, כאשר יקללו בחירי השם את הרשעים, אחרי שעם ישראל יצאו מהגלות, והרשעים יבואו לידי כליה כמו שראינו, והיה כל זדים וכל עושה רשעה קש, באותו הזמן מי שמתברך בארץ יתברך באלוהי אמן. פירושו של דבר, לא יישאר בעולם שום אמונה, שום יראה שאדם מתברך בה, אלא רק באלוהי אמן. באיזה אמונה בן אדם משתבח ומתברך? במי? בהשם יתברך. לא באותו האיש, ולא במוחמד, ולא בשום עבודה זרה. אין, יכלו כל האידיאות וכל הדרכים המשובשות, ותישאר רק דרך אחת, רק אלוהי אמן. וזה מה שהוא אומר, מתברך בארץ, הוא אומר זאת אומרת לא כתוב בישראל, אלא כתוב בארץ. בארץ פירושו בעולם. זאת אומרת כל העולם יהיה אמונה אחת, אמונת אלוהי אמן. מה זה אלוהי אמן? אמן זה מלשון אמונה, אל האמונה. כמו שכתוב כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם אחד ולעובדו שכם אחד. אז בכל הארץ מי שירצה להתברך, יגיד השם אלוהיי, אלוהי אמת ואלוהי אמן. הנאמן לאמן דבריו, לאמת מלשון לאמת דבריו. אמונה זה אמת. אז אדם ירצה להתברך, יגיד אלוהי אמן יברכני. גם אם הוא יהיה כושי ביערות העד באפריקה, עדיין השבועה והברכה תהיה במי? באלוקים. ואותו דבר גם כן אומר הרד"ק, לא יישבעו שום שבועה אלא באלוהי אמן. כמו שכתוב כי לי תכרע כל ברך, תישבע כל לשון. כשירצו להישבע, והנשבע בארץ יישבע באלוהי אמן. כי אדם בדרך כלל נשבע ביקר לו. והיקר לו פעמים רבות היה עבודה זרה. וכעת אומר הקדוש ברוך הוא, כיוון שכל הארץ תהיה שפה אחת ודברים אחדים, כולם עובדים אותו שכם אחד, אז הרוצה להישבע יישבע באלוהי אמן. אולי גם כן זה בא לרמז שיישארו הצדיקים. כי הרי כתוב ובשמו תישבע. על מי זה נאמר? אם אותו תעבוד ובו תדבק, אם אתה בדרגות הגבוהות, אז תזכה גם כן ובשמו תישבע. אז לכן הוא אומר יהיה נשבע בארץ, יישבעו באלוהי אמן, כי יישארו הצדיקים.
כי נשכחו הצרות הראשונות וכי נסתרו מעיניי. כי אז באותו הזמן, אומר הרד"ק, לא היה עולם בלי צרות, לא היה שלב שלא היה מלחמות. מי שישב ועשה חשבון, רק בתקופה האחרונה שלנו, מ-2006 למניינם, אחת לשלוש שנים יש לנו פה מלחמה. עין וזעם ואיך קראו לזה, האחרון עמוד ענן וצוק איתן ועופרת יצוקה. אחת לשלוש שנים. הפעם זה כבר נהיה אחת לשנתיים. זאת אומרת שכבר הזמן הולך ודוחף יותר. זאת אומרת שאנחנו מבינים שאנחנו כבר קרובים מאוד אל הגאולה. אז הנה תראה, העולם שלנו במציאות שלנו לא, לא קיים בלי צרות, בלי מלחמות. אבל כאשר אני מדבר איתך על התקופה העתידה, זה תקופה של אופוריה. באותו זמן יהיה שלום בעולם. ודובר שלום לגויים, וכתתו חרבותם לאיתים, חניתותיהם למזמרות. לא יצטרכו להשתמש במתכות לצורך כלי נשק. לא ישאו גוי אל גוי חרב, לא ילמדו עוד מלחמה. איראן תפסיק להשקיע באורניום מועשר, היא תתחיל להשקיע ברווחת תושביה, אלה שיישארו שם, כן, אם יישארו. אומר וכל זה יהיה שלום, עד שבעצם ישכחו את הצרות הראשונות. וכי נסתרו מעיניי, אומר הקדוש ברוך הוא, הרי הכל היה מאיתי. אז אתה חושב שנסתרו מעיניי? אבל מעיניכם כל הצרות כבר תישכחנה. פירושו של דבר, שהתקופה תהיה כל כך תקופה טובה, שאף אחד כבר לא יזכור את הצרות שהיו בעבר. זה מלמד על רוב הטובה שתושפע עלינו. המלבי"ם מסביר, המתברך בארץ יתברך באלוהי אמן. אומר המלבי"ם, מי שמתברך בארץ לא יתברך בשום הצלחה בעולם, רק באלוהי אמן. הוא מקור הברכות כולם. רק באלוהי אמן, שהקדוש ברוך הוא מקור הברכות. והנשבע בארץ, לא יישבע בשם הרשעים הללו כמו שראינו שיהיה שמם לאלה ולשבועה שירצו לקלל, יקללו בהם. אלא רק יישבע באלוהי אמן, כי נשכחו כל הצרות הראשונות. זאת אומרת, כדי להישבע במישהו שקרה לו צרה, אתה צריך לזכור את הצרה שלו. כדי אתה צריך לזכור שהצדקיהו והיה אחאב ששרף אותם מלך בבל. אבל ברגע שישכחו הצרות, אז תרצה לקלל מישהו, אתה בכלל לא תזכור שהיו צרות. אתה כבר לא תוכל להגיד שיהיה לך כייסורי איוב, שיהיה לך... אין, אין צרות, אתה כבר לא זוכר בכלל שהיו צרות. אז ממילא הנשבע בארץ יישבע באלוהי אמן, לא באותם רשעים שאותם מהם הוא ייקח קללה. ונשכחו הצרות הראשונות וכי נסתרו מעיניי. אומר עד עכשיו הצרות היו לנגד עיניי. למה הקדוש ברוך הוא צריך את הצרות לנגד עיניו? וניקיתי דמם לא ניקיתי, והשם שוכן בציון. פירושו של דבר, הקדוש ברוך הוא אומר, מדמם אגאלתי, ויז נצחם על בגדיי. אומר הקדוש ברוך הוא, הדם של ההרוגים שהרגו האומות בעם ישראל, זה כתמים שנמצאים על הבגד שלי. מדוע? כי אני צריך לראות את זה תמיד מול עיניי, כמו שכתוב ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר, שהקדוש ברוך הוא תמיד למול עיניו אותה לבנה שהיו מענים ומייסרים הגויים בהם המצרים את עם ישראל, והיו שמים את בניהם כלבנים בנדבך. זה תמיד למול עיניי. אז הקדוש ברוך הוא תמיד למול עיניו כשיש צורך להיפרע מן האומות. אבל ברגע שנשכחו כל הצרות, ברגע שכולם כבר שילמו את המחיר, האומות את שלהם שילמו ונענשו, עם ישראל מקבלים שכר טוב, אז צריך שהקדוש ברוך הוא יראה למול עיניו את רשעי הרשעים, את ייסורי הגויים? על זה הוא אומר נשכחו הצרות הראשונות וכי נסתרו מעיניי. אז כבר גם מעיניי נסתרו, כי מה עומד למול עיניי? מה שאני צריך לטפל בו. מה אנחנו שמים מול העיניים? שמים פתק, צריך להתקשר לעירייה, צריך לגשת לבנק, צריך... מה אתה שם מול העיניים? מה שאתה אמור לזכור. אבל ברגע שטיפלתי, אני קורע את הפתק, זורק לפח. אומר הקדוש ברוך הוא, וכי נסתרו מעיניי. אז כבר אלה שהייתי אמור להיפרע מהם, החשבון נפרע. והיות וכן, נסתרו מעיניי, כל אלה שכבר היו צריכים לקבל, קיבלו. המלבי"ם מסביר, באלוהי אמן, מה זה אלוהי אמן? היום הקדוש ברוך הוא נקרא האל הנאמן. מה זה נאמן? נאמן זה על העתיד. השם נאמן לשלם שכר. בעתיד הקדוש ברוך הוא ישלם שכר. האל הנאמן שומר הברית והחסד לאוהביו ומשלם לשונאיו. מה, עכשיו? לא, משלם לשונאיו. הוא נאמן לשלם לשונאיו בעתיד. לעומת זאת בעתיד, כבר לא יצטרכו נאמן, כי הם רואים. הם רואים שהקדוש ברוך הוא כבר נפרע, כמו שאמרנו החשבונות נסגרו. השם נפרע מכל האומות, עמדו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשיו, כולם ישלמו את המחיר שהם צריכים לשלם. לא יצטרכו אז להאמין, ואז על ידי זה יתברכו באלוהי אמן. אמן פירושו אמת. ואז הנה כולם רואים כבר שמה שהשם הבטיח כבר התקיים ויתגשם. אז לא יהיה רע בעולם, אלא יהיה רק טוב, ובין לטוב בין לרע, הכל יזכירו את השם.