פרק סה - תשובת ה' לעם ושכר לעתיד - חלק ג

כי הנני בורא שמיים חדשים וארץ חדשה, ולא תזכרנה הראשונות ולא תעלינה על לב. הנני בורא שמיים חדשים. רש"י אומר, יש אומרים שמיים חדשים ממש. וכן עיקר. כי מקרא מוכיח, כי כאשר השמיים החדשים והארץ החדשה וכולי. הרד"ק מסביר, שמרוב הטובה שתהיה, זה כאילו העולם יהיה שמיים חדשים וארץ חדשה. כמו שהוא אומר לך לא תזכרנה הראשונות, אז כביכול הכל חודש, גם השמיים חודשו. הוא מביא ביאור של האבן עזרא, שהאבן עזרא אומר שמיים חדשים זה על הרקיע. שהקדוש ברוך הוא יחדש אוויר טוב, שבני אדם יהיו בריאים ויחיו שנים רבות כמו שאנחנו נראה בהמשך. והשם יוסיף בכוח הארץ שלא תהיה כמו היום, ותוסיף תת כוחה לה, ואז זה יהיה בחינה של ארץ חדשה. במילים פשוטות זה, נגדיר את זה כך, זה לא חדש ממש, אלא רמונט כללי. בקיצור ישופצו השמיים והארץ. ואז מה שאנחנו מרוויחים בזה, כי הרי כתוב שהשמיים והארץ לא ישבתו מלפניי כל הימים. אם ישבתו עם ישראל מהיות גוי מלפניי כל הימים, כמו שהשמיים והארץ לא ישבתו כל הימים. אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמיים וארץ לא שמתי. זאת אומרת שבריתי יומם ולילה כמו חוקות שמיים וארץ. אז השמיים והארץ לא ישתנו. ולכן אין הכוונה שלא יהיה שמיים וארץ, אלא הכוונה כמו שאמרנו יחודשו, האל יחדש אוויר טוב. לעומת זאת הרד"ק קצת קשה לו עם הביאור הזה, כי הוא אומר אם ככה זה יהיה לכל העמים. והרי הפסוק אומר כי ימי העץ ימי עמי, משתמע מזה שזה רק לעם ישראל ולא לכל העמים. מה יהיה שמיים שונים פה ושמיים שונים מחוץ לארץ או במקומות אחרים?

המלבי"ם מסביר, כי הנני בורא שמיים חדשים. השמיים והארץ שנמצאים עכשיו, הם נבראו בדרך הטבע. ומהנמנע שיהיה טוב תמידי בלי רע. ולמה? כי המציאות היא של חומר, פושט צורה ולובש צורה. ואי אפשר שיהיה מציאות של הוויה בלי מציאות של העדר. וכל מציאות של חומר היא מציאות שכלה. היא מציאות שעובדת. לא ייתכן שיהיה מציאות של חומר שתישאר נצחית. אין דבר העומד על מכונו, אין דבר שלא אוכלת אותו חלודה, אין חי שלא מזקין, אין אבן שלא נשחקת. אין מציאות גשמית שלא חלים בה תמורות ושינויים. אבל אומר הקדוש ברוך הוא, יהיו שמיים חדשים, כזו של מציאות גשמית בלי שינויים ותמורות לרע. כי הרי המציאות תהיה רק טוב. עד שלא תזכרנה הראשונות ולא תעלינה על לב. אף אחד כבר לא יזכור שפעם היה מיתה, אתה יודע פעם היה רע, אתה יודע פעם היה מציאות של הפסד, של כליה. זה לא יהיה בטבע, במציאות לא יהיה דבר כזה. כי הנני בורא שמיים חדשים וארץ חדשה, אז לא תזכרנה הראשונות ולא תעלינה על לב, אף אחד כבר לא יזכור שפעם היה מציאות שונה מן השמיים החדשים שאותם אנחנו נראה בעתיד.

מקבלת ביטוי חיצוני. לעומת זאת גילה זה בלב. נתמלא ליבו גילה. ראית משהו? לא ראיתי עליו כלום. אבל הוא יודע. והוא יכול להעיד שנתמלא ליבו גילה. לעומת זאת אני לא יכול להגיד הוא שש, שלא ראיתי עליו כלום. כי תמיד שישה זה דבר שהתבטא בפעולות חיצוניות. אומר המלבי"ם, מה ההבדל בין גיל לבין שמחה? הרי גם שמחה היא בלב וגם גילה עכשיו הסברנו שהיא בלב. אומר המלבי"ם, גיל מורה על שמחה פתאומית. פתאום מישהו מבשר לך איזה בשורה טובה. מה אתה אומר, איזה שמחה! זה גילה. לעומת זאת שמחה, זה שמחה מתמשכת. אז אם ככה גילה תמידית, זה דבר ייתכן? לכאורה זה דבר המנוגד לביטוי גילה. כי הרי מה זה גילה עכשיו הסברנו? גילה זה פתאומי. אגב זה מעניין מאוד, יכול להיות שזה גם כן המקור למילה גילה. יש איזה גילוי, פתאום התגלה משהו. כשאדם גילה, מה יש לו? גילה. נכון? יכול להיות שיש קשר בין הדברים. כן? כי גילה זה משהו פתאומי. זה משהו שברגע אחד קרה. אומר המלבי"ם, גילה תמידית לא תיתכן. אומר גם שמחה תמידית זה מציאות מאוד קשה. אפילו ששמחה זה לא על איזה התפעלות רגעית, הוא אומר שמחה תמידית זה דבר קשה, כי הרי אנחנו מכירים את מציאות האדם. שמחת על משהו. על מה שמחת? על הרכב החדש שקנית? כמה זמן זה לקח? עד שהוא התיישן והתחלת להסתכל על רכבים אחרים חדשים יותר, או מתקדמים יותר. או מספיק שפתאום התברר לך ששלך זה GL ושל השכן זה GLX. אה, מה לא שמעת? יש GLX, מה אתה אומר? מה יש לו? בקרת שיוט. מה זה? את האמת לא יודע, אבל תשמע, מה באמת יש לך? לא אמרו לי. גמרנו, הורדת לו את האוויר מהגלגלים, מהבלון, מהכל. מה קרה? אומר שמחה גשמית לא תימשך הרבה זמן. זה מציאות, זה לא נמשך הרבה זמן. בן אדם מתרגל לטוב מהר מאוד וכבר לא שמח בו. אז כל שכן גילה, שזה על התפעלות רגעית של איזה... כל שכן מה, כל הזמן יהיה לנו התפעלות ושל שמחה? אפילו שמחה שהיא בלי התפעלות אין לנו.

אגב זה הביאור שפעם הבאנו בשם הגר"א, מה ההבדל בין מצא למוצא? מצא אישה מצא טוב. ומוצא אני מר ממוות את האישה. למה, למה פה נקט שלמה מצא ופה הוא נקט מוצא? אומר הגר"א, מצא זה בלשון עבר, מוצא זה בלשון הווה. רע אנחנו לא מתרגלים. כל הזמן מתלונן על הרע. כל הזמן מתלונן. לא משנה אם זה יהיה מזג אוויר, אם זה יהיה... לא משנה מה, הוא תמיד יתלונן עליו. אין מצב של מתרגלים. לעומת זאת לטוב, מהר מאוד התרגלנו. אנחנו מבקשים את הטוב הבא. כי כבר יש לנו טוב מסוים, עכשיו מבקשים מה עוד. אז הוא אומר אם ככה, מצא אישה, כאשר האישה היא טובה, אז זה מצא, פעם, לפני 30 שנה כשהתחתן איתה, הוא כבר התרגל, אז מצא, טוב, זה היה פעם. אבל כשזה מר ממוות, אז מוצא אני, כל הזמן הוא מוצא מחדש את המר ממוות. כי כשזה רע, לא מתרגלים, זה כל יום הוא מוצא מחדש. לא משנה שהיא תמיד מתחדשת גם בטכניקות איך לעשות לו מר ממוות, אבל גם בלי זה, עצם זה שרע לך, רע לך זה תמיד, זה תמיד מתחדש. אבל שטוב לך, כבר התרגלתי, אני כבר לא מתפעל מן הטוב הזה. אז אומר המלבי"ם, אם כן, שמחה תמידית דבר לא מצוי. התרגלנו לטוב, אנחנו כבר לא שמחים בו. גילה? על אחת כמה וכמה. שגילה זה התחדשות הבשורה, שזה ודאי לא ייתכן באופן תמידי.

אבל בוראהו אומר לנו מה יהיה בעתיד. כי אם שישו וגילו עדי עד. שישו יהיה כאן משוש, שזה שמחה חיצונית, כמו שהסברנו. שמשהו שניכר כלפי חוץ. והגילה, שהיא רגעית, היא תהיה עדי עד. היא תהיה בלי הפסקה. דבר נוסף, אומר המלבי"ם דבר מאוד מעניין. מציאותי, מתי בן אדם שמח? על דבר שהיה לו ממנו העדר. אם לא היה העדר, אנחנו לא שמחים. כולנו מכירים את הסיפור עם הבן אדם שפנה לרב ואמר לו שהוא סובל מצפיפות דיור נוראה, שש נפשות בשני חדרים, הוא לא יכול להתקיים ככה וזה... אמר לו הרב, אז אם ככה יש לי סגולה בשבילך. מה הסגולה? תכניס עז. מה תכניס עז? תכניס עז הביתה. אמר לו הרב, אתה תראה, תבוא אליי בעוד שבוע. הכניס עז הביתה, מה אני אומר לכם, ומה נדבר, הרעש והריח וה... זוועה, נורא ואיום, ממש נורא ואיום. בא לרב אחרי שבוע, הצילו רבה, הצילו! אמר לו הרב, תוציא את העז. טוב, הוציא את העז. בא אחרי שבוע, שואל אותו הרב, נו, מה קורה? אה, ברוך השם הרב, חיים אחרים לגמרי. מה זה, אה... בית נקי, בלי רעשים, בלי עז מסתובבת לנו, בלי לדרוך כל פעם על מוקש נעל, אה בקיצור, מציאות אחרת לגמרי. אנחנו יודעים, אתה כדי להרגיש טוב, צריך חס ושלום להרגיש לא טוב. מי מאיתנו עכשיו אומר אה, תודה ריבונו של עולם שאין לי כאב בטן. מישהו אומר את זה עכשיו? למה שתגיד את זה? אבל אחרי יומיים של כאב בטן, כשזה נרגע, תודה ריבונו של עולם שאין לי כאב בטן. ובתוך היומיים, ריבונו של עולם, שיפסיק הכאב בטן. ריבונו של עולם שיפסיק הכאב בטן. זאת אומרת, אין הטוב ניכר אלא מתוך ההעדר, מתוך הרע. ואין האור ניכר אלא מתוך החושך. זוהי המציאות.

אומר המלבי"ם, אם ככה, אז לעתיד לבוא יהיה לנו בעיה מאוד לא פשוטה. כי אמרנו שלעתיד לבוא לא יהיה רע. אם לעתיד לבוא לא יהיה רע, איפה יהיה ניכר הטוב? במה יהיה ניכר הטוב? כי תמיד טוב לי אחרי שהיה לי רע. אני נהנה לאכול כשהייתי רעב. אם אני לא רעב אז אין לי הנאה באוכל. אני נהנה לצאת לאור כשהייתי לפני כן בחושך. אבל אם לא הייתי בחושך, אין לי הנאה ביציאה לאור. כך בכל עניין ועניין. אומר המלבי"ם, אבל אז הרי לעתיד לבוא יהיה רק טוב. אף על פי כן מבטיח הקדוש ברוך הוא, יהיה גילה תמידית. שגילה זה התחדשות וכל הזמן יהיה לכם התחדשות של שמחה. והגילה הזאת אומר הקדוש ברוך הוא, אני בורא את זה. לא על ידי הבריאה הכללית, אלא אני בורא. פירושו של דבר גילה חדשה שיהיה מאת השם. והיום הגילה שלך היא בעקבות העדר. כיוון שלא היה לך דבר מסוים, הביאו לך אותו. התבשרת, נולד לך ילד. איי, איזה שמחה! אז זאת אומרת היית חסר ועכשיו נתנו לך. אומר הקדוש ברוך הוא, לא, לעתיד לבוא אני בורא גילה חדשה, גילה שלא זקוקה להעדר על מנת לשמוח בה. גילה שיהיה לך בשמחה גם בלי שהיית חסר אותה קודם לכן. וזה מה שאני הנני בורא את ירושלים גילה. ירושלים עצמה תהיה בגילה תמידית, זה בגלל אור השכינה ששוכן בה בקביעות. והסימנים החיצוניים שיהיה לגילה הזאת, יהיה בעם עצמו. הכוונה היא על ידי שיראו את הצלחת העם, יראו את דרכם הישרה, ואז האדם כל הזמן יהיה בשמחה, כל הזמן יראו בו עד כמה הוא שמח בעבודתו. זה הכוונה ועמה משוש. איפה היה הביטוי החיצוני לגילה הזאת בירושלים? כשיראו את עמה כל היום בבגדי יום טוב, בשמחה, ב... השמחה תהיה פורצת החוצה ואז יהיה ניכר לכל השמחה העצומה שהקדוש ברוך הוא ישפיע עלינו.

וגלתי בירושלים וששתי בעמי. ולא ישמע בה עוד קול בכי וקול זעקה. וגלתי בירושלים, אומר הרד"ק, כי יש בה גילה. כי אני אשמח בה. למה? כי אז במקום הזה יעשו תמיד את רצוני, לא כמו היום שממרים את פי. וגם וששתי בעמי, אני אשיש בהם, כי הם יהיו גדר של עמי, בחירי, עושי רצוני. ולא ישמע בה עוד קול בכי וקול זעקה. מדוע יש קול בכי וקול זעקה? אנשים בוכים על אדם שמת בעיר בלא זמנו, על חללי חרב, על נופלים בשבי. אומר הרי לא יהיה מציאות כזאת. לא יהיה מציאות כלל של רע בעולם, לא יהיה חרב, לא יהיה מלחמה, אפילו מיתה טבעית לא יהיה. האנשים יחיו במשך שנים ארוכות, מאות בשנים, כמו שיאמר לנו בפסוק הבא. המלבי"ם מסביר, וגלתי בירושלים, אומר המלבי"ם, אני אגיל גילה חדשה על ידי ירושלים. כי בה יראו תמיד את האותות והמופתים של הקדוש ברוך הוא מחדש. אז זה ייתן להם כל הזמן שמחה תמידית, התלהבות תמידית, חשק תמידי. וששתי בעמי, הכוונה כמו שהסברנו שתמיד המשוש זה ביטוי חיצוני לשמחה, אז את אותות השמחה יראו לעיני עמים רבים על ידי עמי. ולא ישמע עוד קול בכי וקול זעקה. בכי, מה שבוכים על צרה שכבר הייתה. זעקה, צועקים כמו שהסברנו מקודם לישועה, שמבקשים שמישהו יושיע אותי. אומר לא יהיה צרה על העבר ולא תהיה צעקה על העתיד, דהיינו לא יהיו צרות כאלה שאנחנו מבקשים שיושיעו אותנו בעתיד, אלא המציאות תהיה רק של גילה ושל משוש.

לא יהיה משם עוד עול ימים וזקן אשר לא ימלא את ימיו. כי הנער בן מאה שנה ימות. והחוטא בן מאה שנה יקולל. אומר הנביא, לא יהיה משם עוד עול ימים וזקן. עול ימים זה כמו עולל. עול ימים הכוונה צעיר בשנים. לא יהיה מי שלא ימלא את ימיו. כי הנער בן מאה שנה ימות. הנער בן מאה שנה יהיה בר עונשין, אומר המדרש. הוא יהיה בר עונשין כדי להתחייב מיתה בעבירה שהוא עובר. והחוטא בן מאה שנה יקולל. מי שהוא חוטא באיזה עבירה שמצריכה נידוי, אז יהיה בגיל 100. זה יהיה הגיל שבו ינדו אדם על עבירה שהוא עובר. והרד"ק אומר לא יהיה משם, הכוונה על ירושלים. כי הוא אמר וגלתי בירושלים וכולי. אבל זה לאו דווקא ירושלים, הוא הדין לכל ארץ ישראל. רק היות וירושלים הוא העיקר, אז הוא מתייחס לירושלים. ולא יהיה משם עוד עול ימים וזקן, לפי הרד"ק הכוונה לא יוציאו משם לוויה של עול ימים וזקן. לא ייפטר אדם בטרם זמנו שהוא עול ימים וזקן אשר לא ימלא את ימיו. וכמה זה הזקנה? כתוב כבן 60 לזקנה. אז הנה אתה רואה שיש מצב שאדם הוא זקן ולא מילא את ימיו, עד שיהיה בן 70. כל זה אומר הרד"ק, זה בזמננו. שיכול להיות שהוא מת זקן, אבל צעיר יחסית. 60 זה נקרא זקן. היום אנחנו אומרים בן אדם מת בגיל 70, מה זה, מת מוקדם, נפטר מוקדם. אבל שתבינו שבגיל 60 כבר הוא נקרא זקן. והנה תראה שבכל אופן אנחנו קוראים לו מת בטרם זמנו. זה בזמננו. אבל בזמן העתיד, לא יגידו על זקן שמילא את ימיו עד שיהיה בן 300 או 500. אז יגידו או, הבן אדם הזה הגיע לזקנה. והמציאות תחזור כמו הדורות הקודמים שהיה בתחילת בריאת העולם, אומר הרד"ק, שאז המציאות הייתה שאנשים זקנים, היו מאריכים ימים. כי הנער בן מאה שנה ימות. אם אדם ימות בגיל 100, יגידו איי חבל, זה מת נער. עוד ילדון, כולה בן 100, הלך. הנער בן מאה שנה ימות. מי שימות בגיל 100 יגידו נער. וחוטא בן מאה שנה יקולל. הכוונה היא, כשאדם יהיה עליו קללת האלוקים, הוא ימות בגיל 100. זה מי שחס ושלום רובצת עליו קללה. ומי שלא, אז יאריך ימים ביותר.

ואומר המלבי"ם, בזה אתה תבין, אומר המלבי"ם, מה שהזכרנו קודם. אמרנו לא ישמע קול בכי על מת. והפסוק שלנו הוא בעצם ביאור של פסוק קודם. לא ישמע בה עוד קול בכי. קול בכי על מה לא ישמע? על פטירתו של אדם. והיום יש מציאות חס ושלום שאדם נפטר בטרם זמנו, בוכים עליו. אבל אז לא יהיה דבר כזה שאדם לא ישלים את ימיו ושנותיו. בזמן הזה ייתכן זקן שלא מילא את ימיו. איך? תשמעו מה אומר המלבי"ם. אומר המלבי"ם, אדם היום שמת זקן, זה אדם שמת על ידי אפיסת לחות השורשי וכוח הטבעי. אדם מתייבש. הלחות השורשית, הכוח הטבעי אפס. זה נקרא זקן. אבל למעשה הוא אומר, זה לא סיבה למיתה. מכיוון שאנחנו יודעים שבזמן בריאת העולם היו מתים בגיל 900. אז איך זה שבן אדם היום מת בגיל 80? כי אפס כוח הלחות השורשי, אפס כוחו הטבעי. זאת אומרת שבאופן טבעי, אילמלא שנתמעט אצל האדם הלחות והכוח, זקן זה בגיל 900. זקן זה בגיל 1000. הנה תראה באיזה גילאים נפטרו בזמן בריאת העולם. ואנחנו כבר הארכנו בזה בעבר ודיברנו על זה גם כן, דיברנו על זה גם כן בספר הכוזרי, שהמציאות שבן אדם מת מזקנה היא בעצם לא מציאות טבעית. כי בטבע בן אדם בכלל לא היה אמור למות. והסיבה היא מאוד פשוטה. אחת ל-10 שנים, בין 10 ל-20 שנה, כל התאים של הבן אדם מתחדשים. כל התאים. אז אם ככה, חדש כנשר נעורייכי, ואין סיבה שבן אדם ייפטר מן העולם. כיוון שהוא בפועל לא... לא נוצר אצלו מציאות שאמורה ליצור בלות. המציאות שאנחנו יש אצלנו בלות בשולחן, ברכב, בכל מכשיר שיש, זה בעקבות זה שהדבר הזה הוא גשמי, אין בו התחדשות, אז הוא מתבלה לאט לאט. אבל בדבר שהוא כל הזמן מתחדש, לא אמורה להיות בלות לעולם. אז איך זה שהבן אדם מתבלה? איך זה שבן אדם מזדקן? היום החוקרים כבר יודעים, אז קודם כל הרמב"ן כותב שלא תחשוב שהזקנה היא בטבע. אומר הרמב"ן שהזקנה היא לא בטבע, כי על פי טבע בן אדם מתחדש, היה צריך להמשיך לחיות. אלא זה גזירה משמיים שאדם יזקין וייפטר, אבל בעצם בטבע אין את זה. ובאמת היום החוקרים בדקו ומצאו שיש גן מסוים שאחראי על הזקנה. והגן הזה הוא זה שיוצר מצב של התבלות של הגוף. והיום החוקרים עובדים על הבידוד של הגן הזה. כשהם יצליחו לבודד אותו, אז אנחנו נגיע להנער בן מאה שנה ימות. מי שבגיל 100 ימות יגידו אה, זה מת ילדון, נער, בן 100. כשיצליחו לבודד אותו. מתי? הקדוש ברוך הוא אומר לנו מתי הם יצליחו. לא יודע אם הם יצליחו, אם הקדוש ברוך הוא בעצמו בסוף יעשה את זה. אבל איך שלא יהיה, המציאות הזאת תהיה רק מציאות של העתיד לבוא. מכיוון שבפועל במציאות עכשיו אנחנו עדיין לא זכאים. אבל שלא נטעה לחשוב שיהיה פה נס. שלא נטעה לחשוב שהמציאות קם בעולם היא מציאות לא טבעית. סליחה, היא מציאות טבעית. זה לא מציאות טבעית. המציאות הטבעית שבן אדם יאריך ימים עד אין קץ, כי תמיד הוא הולך ומתחדש. אם הוא הולך ומתחדש, אז כל הזמן הוא צעיר. עד כדי כך שיש כאלה שאומרים שאחרי איזה 15, 20 שנה הבן אדם צריך לקדש את אשתו שוב. אתה לא אתה והיא לא היא. לא מבחינת הטבעים, זה בכלל, זה כבר אנשים אחרים. זה לא... זה לא אותה מסה שהייתה בחופה. אני כבר לא מדבר על זה שנתווסף לו עוד מסה. אני לא מדבר על הקילוגרמים האלה. כן? אבל אני מדבר על זה שבעצם כולו, כל התאים שיש פה זה משהו חדש. ואשתך זה משהו חדש. אז אולי אחרי 20 שנה צריך לקדש אותה שוב. כאן אתה רואה שבעצם הקידושין זה בין הנשמות. זה לא בין ה-80 קילו האלה ל-60 קילו האלה. זה לא... זה לא על זה מדובר בכלל. מדובר כאן על קשר שהוא יותר קשר נפשי. ומה שלא יהיה, הנפש לגמרי לא משתנה גם בעשרות ובמאות ובאלפי שנים.

אז נחזור לעניין. אז אומר המלבי"ם, הנה אתה רואה שבזמננו גם בן אדם שהיה זקן בן 100 ונפטר, עדיין אני אומר עליו שהוא לא השלים את ימיו. כי להשלים את ימיו זה כמו פעם, בן 1000. יוצא אם ככה, שזה שמת פה בגיל 100, הגורם הוא אפסות הלחות השורשי והטבעי. בקיצור זה גורם חיצוני. גורם חיצוני שגרם לו להתייבש. והוא לא מילא את ימיו בערך הזקנה, אומר המלבי"ם. ואם תגיד יש מצבים שבהם בן אדם לא מת מתוך זקנה. יש עול ימים שלא מילא את ימיו. זה יכול להיות משתי סיבות. או בגלל חולי, השם יצילנו, בן אדם חלה, נפל למשכב ומת. או בגלל חטא. אלה גם הם שני מצבים שבהם בן אדם לא מילא את ימיו ונפטר קודם זמנו. על זה הוא בא ואומר, דע לך, לעתיד לבוא לא ימצא עול ימים אשר לא מילא את ימיו. ולא ימצא זקן אשר לא מילא את ימיו. עול ימים שלא מילא את ימיו זה היום בן 20. זקן אשר לא מילא את ימיו זה היום בן 100. אלא לעתיד לבוא, גם אם נער ימות בנערותו, זה לפחות יהיה בן 100. וגם אם זקן, זה היום המציאות של זקן זה בן 100, אבל לעתיד לבוא זקן יהיה בן 900. והסיבה לכך, מכיוון שנער, למה נער לא ימות בנערותו פחות מגיל 100? כי פחות מגיל 100 עדיין לא יהיה בדין עונשי שמיים, כמו שאומר המדרש, כמו שהביא רש"י. כך שלמעשה לא שייך יהיה כביכול להעניש אותו בטרם זמנו.

וכיצד תהיה המציאות? ובנו בתים וישבו. ונטעו כרמים ואכלו פרים. הם יבנו בתים וישבו כל זמן שהבית יהיה קיים ואף יותר. וייטעו כרמים ויאכלו את פרים כל זמן שהם נותנים פרי. ולמעשה, אומר המלבי"ם, שפעמים רבות אנחנו יודעים שהבן אדם נפטר עוד בטרם הבית יחרב. ואם מדובר על בתים בזמננו, אז הבתים הם למאות בשנים. אלא אם כן יורים משם טילים ואז הבית יכול להיות בן יומיים. כן? חוסר התפוררות. אבל על כל פנים, באופן רגיל בית יכול להתקיים שנים ארוכות. ובנו בתים וישבו, כל זמן שהבית יתקיים הם עדיין ישבו. נטעו כרמים, היום יש מציאות בן אדם יכול לטעת כרם והוא ייפטר והכרם עדיין צומח. אבל לא, לעתיד לבוא נטעו כרמים ויאכלו פרים. עכשיו שלא להתבלבל, לא התנבאו הנביאים אלא לימות המשיח. אנחנו לא מדברים פה על חיי העולם הבא. חיי העולם הבא גם הנביאים לא ראו, עין לא ראתה אלוקים זולתך יעשה למחכה לו. ואין בין ימינו לימות המשיח אלא שעבוד מלכויות בלבד. כך שאנחנו מדברים על עדיין על מציאות של העולם הזה, של ימי המשיח, שבהם תהיה רוב שפע ורוב טובה. אבל לא מדברים עדיין על חיי העולם הבא, שזה עולם הנשמות, שזה מציאות רוחנית גבוהה שאין לנו בה בכלל השגה בגודל העונג וה... וה... שפע וקרבת האלוקים, ואפילו הנביאים לא השיגו את זה. לא יבנו ואחר ישב. לא יטעו ואחר יאכל. כי כימי העץ ימי עמי. ומעשה ידיהם יבלו בחיריי. לא יבנו ואחר ישב. אומר המלבי"ם, יש מציאות היום שבן אדם בונה ובא יורש או זרים ובאים וטורפים יגיעו. ולא יטעו ואחר יאכל. והנטיעה, אומר המלבי"ם, היא נכתבה אחרי הבניין, כי בזמנם הנטיעה הייתה מתקיימת יותר מן הבניין. האמת היא גם היום יש לנו עצים של מאות בשנים. אבל על כל פנים, בבנייה של היום בדרך כלל, אלא אם כן אתה בונה בשיטת הפלקל, אבל באופן רגיל אז זה אמור להתקיים הרבה יותר מכל עץ ממוצע. על כל פנים בזמנם העצים היו מתקיימים יותר מאשר הבניינים. אז לא זו בלבד, אלא גם לא יטעו ואחר יאכל. שהנטיעה היא מתקיימת יותר. כי כימי העץ ימי עמי. הם יאריכו ימים כימי העץ. והדבר הזה אומר שלכן מעשה ידיהם יבלו בחיריי. פירוש הדבר, אם בן אדם יטע נטיעה, הוא לא ימות והעץ עדיין קיים. יוצא שמי בילה את מי? אנחנו בילנו את מעשה ידינו. זאת אומרת אנחנו הפכנו לראות אותם בלויים. אנחנו אלה שנראה את מעשה ידינו מתבלים. ולא הפוך, שמעשה ידינו שאנחנו יצרנו יראו את האדם מתבלה. אלא אדרבה, אנחנו נראה את מעשה ידינו מתבלים. פירושו של דבר שהמציאות תהיה שהאדם יאריך ימים ביותר. האמת היא אנחנו קצת התקרבנו לקראת ביאת המשיח. כאן אנחנו רואים את מעשה ידינו מתבלים. הכל היום מייד אין צ'יינה. פעם דבר היה מחזיק 40 שנה, היום מכונת כביסה לא מחזיקה יותר משנה, שנתיים. אנחנו רואים מעשה ידינו מתבלים. הפלאפון שלך בדרך כלל מתקלקל בדיוק בתום האחריות. הכל אנחנו... הכל נהיה בכזאת רמה ירודה שאנחנו רואים למול עינינו את מעשה ידינו מתבלים. אבל לא על זה מדובר. מדובר שהאדם ישתבח ועל ידי זה הוא יאריך ימים. ועד כמה שהמוצרים יהיו מוצרים טובים, אבל בכל אופן האדם יאריך ימים יותר מכולם. נשים לב, אומר הרד"ק, שלא תטעה לחשוב שישתנה כאן הטבע בלבד. אומר הרד"ק, תשים לב כתוב לא יבנו ואחר ישב, לא יטעו ואחר יאכל, כי כימי העץ ימי עמי ומעשה ידיהם יבלו בחיריי. אומר הרד"ק, האריכות ימים המובטחת כאן, זה יהיה על דרך מופת ולא לשאר העמים. זה יהיה רק לעם ישראל. וכימי העץ ימי עמי, לפי מה שמתרגם יונתן וכך גם כן מסביר רש"י, זה מדבר ברמז על עץ החיים. וייתכן מאוד שלזה כיוונו חז"ל שעץ החיים מהלך 500 שנה, אומר הרד"ק. וכימי העץ הכוונה כימי עץ החיים, שעץ החיים ההליכה של ללכת את עץ החיים זה לבד 500 שנה. הכוונה כנראה ללכת עד עץ החיים זה מהלך 500 שנה. כך שלמעשה רצה לומר שיאריכו ימים מאות בשנים ויותר.

לא ייגעו לריק. ולא ילדו לבהלה. כי זרע ברוכי השם המה. וצאצאיהם איתם. לא ייגעו לריק, אומר הרד"ק, זה הפוך ממה שאמרנו בקללות, וזרעתם לריק זרעכם ואכלוהו אויביכם. על זה הוא אומר להם לא ייגעו לריק, הם לא יטרחו וזה יהיה לחינם ולריק. אלא כל יגיעם יהיה לברכה. לא יבוא אויב שיאכל את יגיעם, לא יבוא ירקון ושידפון או כל מגפה אחרת שתחסל את תבואתם. לא ייגעו לריק ולא ילדו לבהלה, כי זרע ברוכי השם המה. אומר המלבי"ם, לא ייגעו לריק, על ידי שהם נוטעים ואחר אוכל, זה יגיעה לריק. ילדו לבהלה, על ידי זה שהבנים שאותם הם יולדים מתים בטרם עיתם, אז הוא ילד לבהלה. בהלה הכוונה דבר שמבהיל את לב האדם. כשמודיעים חלילה לאדם על פטירת מי מקרוביו ועל אחת כמה וכמה בפטירת בניו, יש לו בהלה נוראה ועצומה. שהשם יביא רק על האויבים. על זה הוא אומר לא ילדו לבהלה. הוא לא יילד ילד שהילד הזה לאחר מכן תבוא אליו ידיעה מבהלת כל לב ויבשרו לו חס ושלום שבנו נפטר. אז לא ילדו לבהלה, אלא ילדיהם יתקיימו. כנגד מה שהוא אמר לא ייגעו לריק, הוא אומר זרע ברוכי השם המה. הם מאריכים ימים והם מבלים את מעשה ידיהם כמו שאמרנו, יהיה להם ברכה בכל אשר יעשו. וכנגד לא ילדו לבהלה, על זה הוא אומר וצאצאיהם איתם. מה שהם יולדים יישארו איתם חיים וקיימים. עד עכשיו, אומר המלבי"ם, ביארנו את מה שכתוב בפסוק י"ט. שם ראינו ולא ישמע בה עוד קול בכי. קול בכי זה על מישהו שמת קודם זמנו או חס ושלום מיתת הבנים. ועל זה הוא הבטיח שיאריכו ימים ויגיעו לידי זקנה של מאות בשנים ולא ילדו לבהלה. זה כנגד לא ישמע בה קול בכי. אבל אז הוא אמר גם כן ולא ישמע קול זעקה. וקול זעקה הכוונה מישהו שצועק לישועה. אלה הם הפסוקים הבאים.

והיה טרם יקראו ואני אענה. עוד הם מדברים ואני אשמע. המציאות בגלות, אומר הרד"ק, סכותה בענן לך מעבור תפילה. יש מחיצה של ברזל שנפסקה בין ישראל לבין אביהם שבשמיים. חז"ל כביכול ממשילים את זה בענן, כענן, שהענן יוצר סיכוך ויוצר מצב שבו התפילה אינה עולה למעלה. ואילו כאן טרם יקראו. מה זה טרם יקראו? אומר הרד"ק, פעמים טרם יקראו ופעמים עוד הם מדברים. זאת אומרת יש כאן קושי. פעם אתה אומר טרם יקראו ואני אענה. עוד לפני שהם קוראים. אחרי זה אתה אומר עוד הם מדברים ואני אשמע. אה, עוד הם מדברים, זאת אומרת הם כבר התחילו לקרוא, אבל הם לא סיימו, הם עוד מדברים ואז אני אשמע. אבל קודם אמרת יותר טוב. אמרת עוד טרם יקראו. ולא זו בלבד, אלא יותר קשה, שלפ... שבדרך כלל הפסוק הולך ומוסיף בשבח. וכאן הלכת וגרעת. בהתחלה אמרת עוד לפני שאתה מדבר, השם יענה. אחרי זה אתה אומר תוך כדי שאתה מדבר אני אשמע. נו, זה גרוע יותר. יותר טוב היה עוד לפני שאני מדבר שהקדוש ברוך הוא יענה לנו. לכן אומר הרד"ק, פעמים טרם יקראו ופעמים, זאת אומרת גם המצב הכי גרוע יהיה שעוד הם מדברים ואני אשמע. גם אם אתם לא תהיו במצב רוחני הכי טוב, אבל תדע לך שתוך כדי הדיבור אני כבר אשמע. אומר המלבי"ם לעומת זאת, והיה טרם יקראו ואני אענה. פירושו של דבר, הם בכלל לא יצטרכו לצעוק. לא ישמע קול צעקה, כי לא יצטרכו לצעוק. עוד טרם יקראו ואני אענה. ולא זאת, אלא עוד טרם מדברים את צורכיהם, שימו לב, בינם לבין עצמם, אומר המלבי"ם, ואני אשמע ואמלא את חפץ לבבם, עד שאני אפילו לא אמתין אפילו על הקריאה. שומעים? לפי המלבי"ם זה נפלא, כי החלק השני באמת מוסיף על הראשון. זאת אומרת, טרם יקראו, פירושו של דבר, בוא נגיד שאנחנו מדברים בינינו על מה אנחנו צריכים. ולאחר מכן אנחנו אומרים טוב, אז בוא נעשה תפילה כדי לבקש את זה. והשם כבר נתן לנו עוד לפני שעשינו תפילה. אבל דיברנו בינינו מה אנחנו צריכים, על מה נבקש. יש מצב כזה עוד יותר טוב. לא לפני שעשית תפילה, אלא עוד תוך כדי שאתה מדבר השם יענה לך. אז אם ככה עוד הם מדברים, אליבא דהמלבי"ם, אין הכוונה עוד הם מדברים לבקש בקשות. לא. זה כבר שלב מאוחר מדי. אלא עוד הרבה לפני, כשאתם עוד מדברים ביניכם על מה נבקש, מה אנחנו זקוקים, עוד הם מדברים ואני אשמע. אני כבר שומע את הדיבור שלהם ועל ידי זה אני משפיע עליהם שפע. אז יש פה תוספת על מה שנאמר עוד קודם לכן. דבר נוסף, לא ישמע קול צעקה, בדרך כלל נשמע קול צעקה כשיש מזיקים בעולם. עכשיו יבוא הפסוק ויאמר שגם מזיקים לא יהיו.

זאב וטלה ירעו כאחד. ואריה כבקר יאכל תבן. ונחש עפר לחמו. לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי, אמר השם. זאב וטלה ירעו כאחד. תדעו לכם שפעם איזה אחד, מנהל של גן חיות, שהחליטו לעשות מיצג אצלם בגן של וגר זאב עם כבש. והם החליטו לאמן ככה גדי וגר אריה, איך כתוב שמה? זאב עם כבש. והם שמו זאב וכבש בתא אחד והם... מישהו פעם עבר שמה, אמר לו תגיד לי, איך, איך אתם מצליחים? מה זה? זה נבואה רק לעתיד לבוא, איך? מה, זאב וטלה ירעו כאחד? אמר לו זה מאוד פשוט, פשוט כל יום מחליפים את הכבש, הוא אומר לו. כן? אבל שם מדברים זאב וטלה ירעו כאחד. הם ביחד ירעו, לא, לא צריך להחליף את הטלה. הוא יישאר שמה. רש"י מסביר, אריה כבקר יאכל תבן, האריה לא יצטרך לטרוף בהמות, ואז בעצם הוא מטיל חיתתו. אלא הוא יאכל תבן, כמו הבעלי חיים העדינים. ונחש עפר לחמו. מה זה נחש עפר לחמו? מה והיום זה אחרת? אלא הכוונה היא והנחש עדיין יהיה עפר לחמו מצוי לו תדיר. הנחש, העפר יהיה אצלו באופן תמידי כמו שהוא היום. אז ממילא בזה הוא יסתפק. הוא לא יצטרך להזיק. לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי. אומר רש"י, מדרש אגדה, ואריה כבקר יאכל תבן, לפי שמצינו שעשו נופל ביד בני עשו... ביד בני יוסף. שנאמר בית עשו לקש. והנחש כבר לא אוכל אותנו ולא נושך אותנו, כי הנחש מחפש עפר ואנחנו כבר לא עפר. המלבי"ם מסביר, זאב וטלה ירעו כאחד. אומר המלבי"ם, הם לא יזיקו, הזאב לא יזיק את הטלה. וגם טבע הדורסים יתהפך, שהארי יאכל תבן ולא יאכל בשר. וכנגד מה שהוא אמר זאב וארי שהם היו מרעים לצורכם, כי הזאב או הארי כאשר הם מזיקים, זה בגלל שהוא רעב. אריה אם הוא שבע, יעבור לידו בן אדם, הוא לא יעשה לו כלום. יעבור לפניו צבי, הוא לא יעשה לו כלום. מתי האריה טורף? רק כשהוא רעב. כך שלמעשה עליהם נאמר לא ירעו. מה זה לא ירעו? עד עכשיו הם היו מרעים לצורכם, אבל כיוון שהאריה יאכל תבן, אז לא ירעו. לעומת זאת הנחש, ארי דורס ואוכל. אבל הנחש זה נטו רוע. זה רק להזיק. הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב. אין לנחש תועלת במה שהוא מקיש. פעמים רבות הוא מקיש והולך. לפעמים הוא מקיש ואוכל, אבל לפעמים הוא מקיש והולך. כך שבעצם זה רוע מוחלט. השחתה מוחלטת. אז כנגד הנחש עפר לחמו, על זה הוא אומר ולא ישחיתו בכל הר קדשי. עד עכשיו הוא היה משחית מבלי סיבה. אבל כיוון שנחש יהיה עפר לחמו וטולו, אז ממילא גם לא ישחיתו. לא יהיה מצב שהנחש ישחית בלי סיבה ויקיש בני אדם. [שקט]