00:00 ספר ישעיה פרק ס"ד. כקדוח אש המסים מים תבעה אש להודיע שמך לצריך מפניך גוים ירגזו. כקדוח אש המסים. כמו שאש קודחת דבר מסים, מסים הכוונה נמס. כמו שהמים תבעה אש. אומר רש"י כשאתה שם איזשהו גוף מתכתי לוהט בתוך המים, מתחילים בועות. המים מעלים אבעבועות. אז כמו מים תבעה אש, את כל זה עשית במצרים. ברד ואש מתלקחת בתוך הברד. אז יוצא אם ככה שאנחנו באים להזכיר את העבר, וזה המשך של הפרק הקודם שאנחנו מזכירים ריבונו של עולם עשית ניסים, הוצאת אותם ממצרים, קרעת להם את הים, אש מתלקחת בתוך הברד, לפי הביאור הזה.
תרגום יונתן אומר שזה מזכיר את הנס שהיה בהר הכרמל על ידי אליהו. כקדוח אש המסים על אליהו בהר הכרמל, ששם מובא שגם את המים אשר בתעלה ליחכה. יוצא אם כן שהאש קדחה שם בתוך המים, תבעה אש, מים תבעה אש, את המים האש אכלה. הרד"ק מסביר, המסים מלשון מסס וזה מלשון דבר ממיס. על איזה אש מדובר? אז לפי רש"י אמרנו האש הייתה במכת ברד, לפי היונתן זה האש בהר הכרמל, ואילו לפי הרד"ק זה האש על הר סיני. שהקדוש ברוך הוא ירד באש על הר סיני. כקדוח אש, אש שורפת וקודחת, כמו שכתוב כי אש קדחה באפי. אז כקדוח אש. והייתה אש כזאת שתבעה מים. הרי אנחנו יודעים שהר סיני עשן כולו, והיה שמה מים. מאיפה היה מים? אמרנו גם עבים נטפו מים. אומר הרד"ק, מה קורה כשיש מים הבאים על מקום לוהט? מה מיד אנחנו רואים? אדים, נכון? רואים אדים רבים, זה נהיה כמקום של עשן. אז זה מה שהוא אומר, כקדוח אש המסים מים תבעה אש, הכוונה נהיה כאן בעקבות זה ענן של עשן, וזה מה שכתוב ההר על הר סיני ההר עשן כולו. ממה עשן כולו? מהצירוף של האש והמים, מכוח זה היה העשן.
כל זה היה להודיע שמך לצריך. כדי שאלה שלא מכירים בך יראו את נוראותיו ועל ידי כן יכירו את גדולת השם. כל זה כדי שהעולם כולו יכוף רצונו לעבודת הבורא יתברך. ואז זה הוא אומר מפניך גויים ירגזו. שהגויים ירגזו מפניך, שהקדוש ברוך הוא נודע בעולמו וכעת הגויים מבינים שכל העבודה זרה שלהם הבל ויש בורא לעולם.
הרד"ק פה עומד על דקדוק, מה זה מים תבעה אש, המים מבעבעים את האש? היה צריך להגיד אש תבעה מים. האש מבעבעת את המים. אז למעשה הוא מביא שזה דבר שאין להתבלבל בו ולכן לא קורה כלום אם היפך את הסדר. לפיכך לא הקפידו בראשון ואחרון. אבל יותר פשוט, כמו שאנחנו רואים ביטוי אבנים שחקו מים. אז האבנים שחקו את המים? אבנים שחקו המים. את האבנים שחקו המים. אז כך גם כן פה, מים תבעה האש. את המים מבעבעים, מבעבע מי? האש. כן, כך שלמעשה הגענו בסופו של דבר לאותה תוצאה.
הרד"ק אומר, אפשר לפרש גם כן את כל הפסוק דרך משל. על המלחמות שהקדוש ברוך הוא נלחם כנגד האויבים. ואתה ריבונו של עולם קרעת שמיים ירדת, כמו שכתוב הכוכבים ממסילותם נלחמו עם סיסרא. ההרים זה משל על הגדולים, האש כמו שכתוב והיו עמים משרפות סיד. אז אתה ריבונו של עולם ירדת משמיים ונלחמת, אם כן ריבונו של עולם תעשה לנו ניסים כמו שעשית להם אז. המלבי"ם מסביר, כעת הרוח האלוקי של הנביא מתנוססת על דבריו הקודמים. מה שהוא אמר לפני כן לו קרעת שמיים ירדת מפניך הרים נזולו, וכעת הוא כמו רואה מחזה למול עיניו, איך אש אוכלה, אש אדירה יורדת משמיים, איך ההרים כמו נוזלים ויוצאים מתוכם מים, כהמס דונג מפני אש. ואז ההרים כולם נמסים כמו שדונג נמס מפני אש. וככה הציור הזה איך שהוא מצייר בדמיונו את ההרים הגדולים שיורקים אש והראש של ההרים מכוסה בשלג, זה כעת כביכול מה שהוא רואה בעיני רוחו. איך ההר מריק אש וגופרית ואבני אלגביש, השלג והקרח קודח, הכוונה מתחמם, נמס, הופך להיות למים. והדבר הזה כאשר ההרים נזולו, כאשר הקרח נמס ויורד, מים תבעה אש, הוא רואה את האש מבעבעת וכמו סיר המבעבע על פני האש שנמצאת תחתיו. כל זה ריבונו של עולם תעשה כדי להודיע שמך לצריך. יוצא איפה שלפי המלבי"ם כל הבקשה כאן היא המשך של מה שהוא אומר לו קרעת שמיים, אז ריבונו של עולם תעשה כעת אותות, ניסים, מופתים, תודיע שמך לצריך. שיתגלה שמך בעולם, שיתוקן עולם במלכות שדי, שכולם ידעו שאין עוד מלבדו. ריבונו של עולם למה לא תעשה כן גם עתה כמו שעשית בעבר, כמו שהושעת את עם ישראל מהצרות הקודמות.
בעשותך נוראות לא נקוה, ירדת מפניך הרים נזולו. בעשותך נוראות במצרים, אומר רש"י. כל האויבים עשית בהם שפטים. הבעשותך נוראות לא נקוה. מה זה לא נקוה? נוראות שלא קיווינו להם, לפי רש"י הפירוש הוא כי לא היינו ראויים להם. כשאני יש לי זכות אצלך, אז אני מקווה ממך לאיזושהי תועלת, לאיזושהי עזרה. יש לי זכויות אצלך, אני אצלך בפלוס. אבל כשאני במינוס אצלך, אז קשה לומר שאני מקווה ממך לאיזה תועלת. אני יודע שאני לא בסדר איתך, אני יודע שאני חייב לך, אז מה פתאום שאתה תעזור לי? זה מה שהם אומרים. אומר הנביא ריבונו של עולם בעשותך נוראות, עשית לנו אז נוראות לא נקוה. נוראות שלא היה לנו סיבה לקוות להם. נוראות שלא היה לנו זכויות להם, לא היינו הגונים לכך. ירדת מפניך הרים נזולו. והנה ההרים נזלו מפניך, הגם שלא היינו ראויים. הרד"ק מסביר, בעשותך נוראות לא נקוה, הכוונה לא נקוה לנוראות הגדולות שהיית עושה עמנו. לא קיווינו שתעשה לנו כל כך, בעצם לא לפי אותו כיוונו של רש"י. במלבי"ם הוא מסביר יותר, הרי כבר עשית זאת בימי קדם, שהרי אם עשית לנו נוראות כשלא היינו ראויים, נוראות לא נקוה, כל שכן עכשיו שתעשה לנו נוראות כשאנחנו כבר אחרי קבלת התורה ואנחנו בדרגה יותר גבוהה. אז כשיצאנו ממצרים, זה נוראות לא נקוה, הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה. אין שום תקווה שתעשה לנו נוראות. ועשית. אז אם כן, למה כעת ריבונו של עולם לא תעשה לנו נוראות כמו שעשית לנו בימי קדם, בזמן שבכלל לא הייתה תקווה שתעשה לנו איזה שהוא אות ומופת.
ומעולם לא שמעו לא האזינו עין לא ראתה אלוהים זולתך יעשה למחכה לו. ומעולם לא שמעו, אומר רש"י, לא שמעו כמו אותם נוראות שעשית לנו, לא שמעו מאז ומעולם שעשית לעכו"ם, לגויים, כאלה נוראות. מעולם לא שמעו לא האזינו. וגם עין לא ראתה אלוהים אחרים שעשו כך למחכה לו, כמו שאתה עשית למחכה לך. לפי זה יוצא עין לא ראתה אלוהים זולתך, הכוונה אלוהים חוץ ממך. לא ראינו עוד אלוהים אחר, אלוהים זולתך, אלוהים אחר שעשה כמו שאתה עשית למחכה לו. חז"ל דורשים, כל הנביאים לא נתנבאו אלא לימות המשיח, אבל העולם הבא עין לא ראתה אלוהים זולתך יעשה למחכה לו. פירושו של דבר, כל מה שיש לנו בספרי הנבואה, זה מה שעתיד להיות בימות המשיח. לעומת זאת מה שעתיד להיות לעתיד לבוא, מעל לתפיסה ולהשגה אפילו של הנביאים. והסיבה היא, מכיוון שדברי נבואה יכולים לקלוט דברים שעדיין נמצאים בתוך המציאות של העולם. דברים שנמצאים מעל ומעבר למציאות העולם, אין להם השגה בזה. משל למה הדבר דומה, אם נרצה להסביר לעיוור מהו צבע. הוא הרי לא יכול להבין את זה כיוון שאין לו מבוא, אין לו בכלל השגה במושג של צבעים. הוא שואל אותי מה זה לבן? אני אומר לו לבן זה כמו חלב. אז הוא אומר אה, רטוב. לא, לא, מה, לא קשור לרטוב. כמו הצבע של הקיר. אה, קשה, כמו הקיר. הוא לא יכול לקלוט מה זה לבן, הוא עיוור מבטן ומלידה, אז מושגים של צבעים אין לו, זה מעבר לעולם המושגים שלו. כך כאשר רוצים להסביר לנביא, אי אפשר להסביר לו דברים שהם מעבר לעולם המושגים שלו. אז ממילא כל הנביאים שהתנבאו זה רק לימות המשיח, כי ימות המשיח זה עדיין בתוך עולם המושגים, כי מדברים עדיין בעולם הזה. אבל העולם הבא, זה הרי משהו שבכלל לא מושג ולא נתפס, אין לנו אפילו דמיון לזה. וממילא עין לא ראתה אלוהים זולתך. אלוקים, עין לא ראתה זולתך. רק אתה ראית. אבל עין זולתך, אלוקים, לא ראתה. מה שיעשה למי שמחכה לו.
המלבי"ם מסביר שכאן הפסוק הזה בעצם מוסב על הפסוק הקודם. בפסוק הקודם אנחנו ראינו כקדוח אש המסים מים תבעה אש להודיע שמך לצריך מפניך גויים ירגזו. אומר המלבי"ם, אתה ריבונו של עולם בעשותך נוראות לא נקוה ירדת מפניך הרים נזולו. אתה עשית נוראות שלא ציפינו להם. נוראות שלא כיווינו להם. מי האמין שהקדוש ברוך הוא יבוא ויגאל אותנו בכוח עשר מכות? מי האמין שיקרע לנו את הים? בעשותך נוראות לא נקוה. נוראות שמעולם לא שמעו ולא האזינו. זאת אומרת מעולם לא שמענו סיפורים כאלה ולא האזנו למישהו שיתאר בפנינו, מישהו שעשה כאלה ניסים, כאלה נוראות. ואפילו עין לא ראתה אלוהים זולתך. הכוונה זולתך אלוקים לא ראתה עוד עין כאלה נוראות. זאת אומרת אדם לא ראה כאלה נוראות. זולתך אלוקים לא ראו כאלה נוראות. יוצא איפה שהנוראות האלה היו פלאיות. ובואו נתבונן, בתקופה שהשם עשה לנו את הנוראות הללו, ציפינו? האמנו? חיכינו להם? בוודאי שלא. מי ידע שהקדוש ברוך הוא יעשה לנו כאלה נוראות? ואז ממילא באה כאן הטענה, אם אז שלא ציפינו, לא האמנו, לא חיכינו, בכל אופן בעשותך נוראות לא נקוה, על זה באה הטענה, אם כך אלוהים זולתך יעשה למחכה לו. אז כמה נוראות אם כך ראוי שתעשה למי שכן מחכה? למי שכן מצפה? אם כאלה נוראות עשית למי שלא האמין לנוראות, למי שלא חשב שיהיו כאלה דברים. נוראות לא נקוה. על אחת כמה למחכה לו. רק מה שצריך להבין, למה הוא אמר נוראות לא נקוה, היה צריך להגיד עין לא ראתה אלוהים זולתך יעשה למקווה לו. כי אתה מדבר על נוראות לא נקוה, אז לא קיווינו, כל שכן שתעשה לנו היום שאנחנו כן מקווים. יודעים יכולתך וגודלך. למה פה כתוב למחכה? מסביר המלבי"ם שיש הבדל בין מחכה לבין מקווה. וההבדל הזה מוכר לנו גם מלשון הקודש, מהשפה המדוברת שאנחנו מדברים. אני שואל אותך תגיד לי פלוני יגיע? תגיד לי האוטובוס צריך להגיע עכשיו? מה אני אגיד לך, אני מקווה. מה זאת אומרת? אין לי ידיעה, אין לי שום מושג, אני מקווה שיגיע. לעומת זאת, אם בן אדם בטוח במאת האחוזים שאוטובוס צריך להגיע. לא, לא נותן דוגמה מאגד, נדבר על משהו באמת בטוח. והוא בטוח שהוא צריך להגיע. אז אני שואל את הבן אדם תגיד לי אתה, אתה יודע מה בנוגע לאוטובוס? אומר לך מה, אתה לא רואה שאני מחכה? מחכה פירושו ידיעה ברורה, יש למה לחכות. מקווה, אני לא יודע, יכול להיות שיחליטו להוציא עוד אוטובוס. אני מקווה שיצא. אז קיווי תמיד, קיווי תמיד זה על דבר שאין לגביו ודאות. לחכות לעומת זאת זה מתוך ידיעה מוקדמת שכך עתיד להיות. עכשיו תראו כמה נפלא. אומר המלבי"ם בעשותך נוראות לא נקוה. הרי אז כאשר עשית את הנוראות במצרים, לא נקוה, וכל שכן שלא חיכינו, אפילו לקוות לא קיווינו. לקוות, מה, אני מקווה שהשם יעשה. גם דבר כזה לא עלה בדעתנו. לחכות? מי בכלל יכל לחלום. לחכות באמת זאת אומרת הבטיחו לנו ואני מחכה לזה? זה דבר בכלל שלא יעלה על הדעת. לעומת זאת, כאשר אתה מדבר אצלנו אחרי הניסיון, כאן אנחנו כבר באים וטוענים יעשה למחכה לו. ריבונו של עולם אחרי הניסיון אז אנחנו כבר מחכים. אם אנחנו מחכים, אז ראוי ריבונו של עולם שכעת תעשה לנו ניסים.
פגעת את שש ועושה צדק בדרכיך יזכרוך הן אתה קצפת ונחטא בהם עולם ונושע. פגעת את שש ועושה צדק. האמת היא הפסוק הזה די סתום. יש בו כמה ביאורים. ביאור ראשון זה מה שרש"י מביא, פגעת את שש ועושה צדק. פגעת זה מלשון ויפגע בו וימות. הכוונה ריבונו של עולם הרגת, סילקת מן העולם את שש ועושה צדק. את הצדיקים, אנשי אמונה אבדו. הצדיקים ריבונו של עולם סילקת אותם מן העולם. מה זה שש? אלה שששים במצוותיך. אלה שעושים צדק, הכוונה עושים צדקה. יש מפרשים, פגעת זה מלשון לא אפגע אדם, הכוונה לא אקבל תחינת אדם. זה מלשון ואתה אל תפגע בי, ששם הכוונה אל תתפלל אליי. במפגיע, זה גם לשון תפילה ובקשה. אז לפי הביאור הזה, פגעת את שש ועושה צדק, הכוונה קיבלת את תחינתם ותפילתם של הצדיקים שששים לעובדך ולעשות צדק. ולפי שני הפירושים אומר הרד"ק, בעצם המשמעות של הדברים שכעת אין לנו אותם. אין מי שיעתיר בעדנו. כעת אנחנו נמצאים במצב שאבד חסיד מן הארץ, אותם הצדיקים כבר אין מי שיעמוד לנו בפרץ כמותם, הם כבר לא נמצאים, וממילא כעת אנחנו נמצאים במצב שבו אין מי שיעתיר בעדנו. וזה מה שהוא אומר בדרכיך יזכרוך הן אתה קצפת ונחטא בהם עולם ונושע. אתה ריבונו של עולם קצפת ונחטא. אתה קוצף עלינו בעבור שחטאנו לפניך. ועל מה הסתמכנו? הסתמכנו עליהם. בהם עולם ונושע. היינו סומכים כל ימי עולם על הצדיקים שיש בכל דור ודור, שהם יתפללו עלינו, שהם יעתירו בעדנו. אבל עכשיו בגלות שלנו, הצדיקים כבר לא מלווים אותנו. אתה פגעת בהם, הכוונה נטלת אותם מן העולם. או כמו שהסברנו שהכוונה אלה אשר פוגעים, הכוונה מתפללים, אינם כבר נמצאים בעולם, ממילא אנחנו רחוקים מן הישועה. ואיך הם היו מתפללים? בדרכיך יזכרוך. מה הם דרכיו של הקדוש ברוך הוא? י"ג מידות רחמים. הודיעני נא את דרכיך, אלה י"ג מידות רחמים. בדרכיך יזכרוך, איך היו מעוררים רחמי שמיים? כאשר היו עומדים כמו שמשה רבנו עמד בפרץ, כאשר עשו את העגל, השם ארך אפיים ורב חסד נושא עוון, סלח נא לעוון העם הזה. זאת אומרת הדרך הייתה על ידי שמזכירים י"ג מידות רחמים, מעוררים את הרחמים מלמעלה. מעוררים שהרחמים ירדו וישפיעו כאן כלפי מטה. כך שהזכרת מידות הרחמים יש בהם כוח ועוצמה להביא רחמים עלינו. אז פגעת את שש ועושה צדק שבדרכיך יזכרוך, היו מזכירים את דרכיך ומעוררים רחמים. אבל כעת אתה קצפת ונחטא. ונחטא פה זה מובן אתה קצפת בעבור שחטאנו. כי היה משתמע קצפת ואחרי זה ונחטא. אבל זה לא הפשט. קצפת בעקבות זה שונחטא, אתה קצפת. בהם עולם ונושע, אז היינו נושעים בהם תשועת עולם, ואין לנו כעת את הישועה הזאת.
המלבי"ם מסביר, כאן בעצם הוא טוען, הרי בדרך אז בא פעלת ריבונו של עולם, כמו שראינו לפני שני פסוקים בעשותך נוראות לא נקוה, ומעולם לא שמעו ולא האזינו עין לא ראתה אלוקים זולתך. אז ריבונו של עולם שעשית כאלה נוראות נפלאות, כאלה ניסים מיוחדים, כאלה דברים שהם מעל ומעבר לטבע, הרי פגעת בדרך הזאת במישהו שש ועושה צדק. מה פירוש הדבר? אין הכוונה, המלבי"ם מסביר שאין הכוונה לא מלשון הריגה, ויפגע בו וימות, וגם לא מלשון תפילה, אל תפגע בי וכולי. אלא המלבי"ם מסביר שעל פי דקדוק לשון הקודש זה מלשון פגישה. זאת אומרת שניים שהולכים והוא פוגע בו, כן? כמו כי תפגע שור אויבך. מה הפירוש כי תפגע? לא פגעת בו, גם לא התפללת אליו, אלא כי תפגוש. אז לפי זה אומר המלבי"ם זה גם כן המשמעות כאן. כי אם היה משתמע על הריגה, היה צריך לפגוע בו. לא פגעת את שש אלא פגעת בשש. תמיד זה יבוא עם ב' החיבור. אומר כאן אם כך אי אפשר להסביר שזה מלשון הריגה. אלא זה מלשון פגישה. כמו פן יפגעו בכם הרודפים. ואז הוא אומר פגעת את שש ועושה צדק. ריבונו של עולם, בדרך הזאת שהלכת אז, שעשית ניסים, את מי אתה פוגש בדרך הזאת? את הצדיק, שהוא שש ועושה צדק. פירושו של דבר, הצדיקים כשהם היו רואים כדבר הזה, אדרבה, הם ששים ושמחים כי הנה, יש הוכחה שעבודתי היא עבודת אמת. יש הוכחה שהדרך שבה אני פוסע היא הדרך הנכונה. ואז לא רק שהצדיק מקבל אישור למעשיו כשהוא רואה שהקדוש ברוך הוא עושה ניסים ודברים מעל הטבע, זה מחזק אותו, אלא הצדיק גם יכול לחזק בזה את האחרים. כי אומר הנה תראו יד השם, הנה תראו איך הקדוש ברוך הוא עושה ניסים, אתם לא מבינים שכאן הקדוש ברוך הוא מנהל עולמו? וזה מה שכתוב בהמשך בדרכיך יזכרוך. תראו את הניסים, תראו את דרכי השם, על ידי זה מזכירים לאחרים, יזכירו לאחרים לעבוד את הקדוש ברוך הוא. בדרך זו שאתה פועל מעל לדרך הטבע, אתה נותן עוצמה לצדיקים עצמם וכוח להם גם כן לחזק את הציבור. בדרכיך יזכרוך. וגם בכל תפילותיהם הם מזכירים אותך שאתה עושה גדולות ונפלאות. הן אתה קצפת ונחטא. וגם בזמן שאתה קצפת, מתי זה היה? בעת שאנחנו ונחטא, בהם עולם ונושע. מה הכוונה? על ידי הדרכים הללו ניוושע. פירושו של דבר, הצדיקים כשהיו מזכירים את הקדוש ברוך הוא בתפילה, מה הם היו מזכירים? מזכירים את הניסים שהקדוש ברוך הוא עשה לנו, ועל ידי זה מעוררים רחמי שמיים כדי שהקדוש ברוך הוא יעשה לנו ניסים נוספים. וההזכרה הזאת היה בה כדי להעביר קצף ולכפר עוון, כלשונו של המלבי"ם. כמו שראינו שמשה רבנו התפלל, מה הייתה תפילתו? ושמעו מצרים כי העלית בכוחך את העם הזה מקרבו. כמו שראינו ועננך עומד עליהם ובעמוד ענן אתה הולך לפניהם. זאת אומרת יש תועלת בהזכרת ניסי השם כאשר מתפללים. ועל זה הוא בא ואומר, אז בדרכיך יזכרוך. הכוונה כשהם עומדים בתפילה לפניך הם יזכרוך, הם גם יזכירו את הניסים הללו שעשית לעם ישראל. ומה הניסים הללו מספרים? הן אתה קצפת ונחטא. שגם שאנחנו ונחטא, וגם שהיה ראוי שאתה תקצוף עלינו, בכל אופן בהם עולם ונושע. בכל אופן אתה ריבונו של עולם הושעת אותנו מכל צרותינו. אם ככה ריבונו של עולם, למה שלא תעשה לנו ניסים כמו שעשית אז? וזה המשך לפסוק הקודם. עין לא ראתה אלוהים זולתך יעשה למחכה לו. ריבונו של עולם אז יעשה עכשיו למחכה לו. עכשיו שאנחנו מחכים לך, אדרבה, תעשה לנו ניסים, כי בניסים הללו אתה פוגש כביכול בצדיקים שעל ידם מעתירים לפניך ועל ידם מלמדים זכות על עם ישראל ומביאים להם ישועה.
והנה נראה מה מצבנו כיום. ונהי כטמא כולנו וכבגד עדים כל צדקותינו. ונבל כעלה כולנו ועווננו כרוח ישאנו. ונהי כטמא כולנו. היות והצדיקים נסתלקו מאיתנו, אז אם היה איזושהי רוח טהרה בתוכנו, כבר נסתלקה. אז מה נשאר? ונהי כטמא כולנו. וכבגד עדים כל צדקותינו. בגד עדים זה בגד מאוס, מלשון הסרה, משהו שיעדה, הכוונה כמו שאומרים לא יעדה מיננא, הכוונה לא יסור מאיתנו. יעדה הכוונה להסיר. בגד עדים זה בגד מאוס שמחפשים באיזה דרך להסיר אותו. הרד"ק מסביר שהבגד, בגד עדים, עדים פירושו מטונף. כך מסביר שפירוש המילה עדים זה מלוכלך. כמו ספחת עדיה או הרה מעדיה, הכוונה כאשר האישה הרה אז בגדיה מתלכלכים בדם, הכוונה כשהיא יולדת. עוד מסביר שיש פירוש אחר שהכוונה בגד שהוא סמרטוט ובלוי, נקרא בגד עדים. כמו שכתוב המשמשת בעדים. הכוונה שלאחר שמשמשת בודקת עצמה בעד, זה מה שנקרא עד בדיקה, זה המקור של הביטוי הזה, מכאן מעדים, בגד עדים, הכוונה שהוא סמרטוט. למה צריך שיהיה סמרטוט? כיוון שאם הוא לא מכובס ולא, אלא חדש, אי אפשר לעשות איתו בדיקה כיוון שהוא לא סופג היטב את הדם. אז אם כן עדים בא לומר בגד שהוא סמרטוט ובלוי. והרעיון הוא רעיון אחד אומר הרד"ק. הכוונה בגד שהוא מאוס, בגד שאנשים מסירים אותו. אנחנו נשארנו בגלות כמו הדבר הטמא, כמו בגד עדים, כמו בגד שכולם חפצים איך להסיר אותו, איך לסלק אותו מעליהם. כך גם כן אפילו הצדקות שאנחנו עושים, אומר הרד"ק, גם הם לא רצויות, גם הם נמאסות בעיניך. ולמה? כי כשאתה עושה צדקה באמת לשם שמיים, הצדקה שלך מקובלת. אבל כשאתה עושה צדקה רק בשביל להתפאר או להתגדל או לקנאת איש מרעהו, כדי להראות מה, הוא נתן ככה? אני נותן הרבה יותר. מה הוא חושב לעצמו? זה דבר מאוס בעיני השם. אני נזכר שפעם היה איזה שהוא, היה איזה שהוא חסיד שהביא לאדמו"ר פמוטי נחושת. הוא ראה שהוא משתמש בפמוטי בדיל, הביא לו פמוטי נחושת. האדמו"ר שמח והודה לו. שבוע אחרי זה בא אחד הגבירים שראה את זה, קם האדמו"ר הודה לאותו חסיד וצרה עינו, הביא פמוטי זהב. אומר לו האדמו"ר מה זה? אמר לו הרבי הלא כך כתוב, תחת הנחושת אביא זהב. האדמו"ר ראה את זה, הודה לו והחזיר לאותם בחזרה. אמר לו למה הרב לא לוקח? אמר לו תראה, כתוב שכשהיו מביאים ביכורים, אז בתר עניא אזלא עניותא. העניים היו מביאים בסלי נצרים, והכוהן לוקח ומשאיר את הסל על גבי המזבח יחד עם הפירות שבו. לעומת זאת כאשר העשירים היו מביאים סלי זהב, הכוהן היה לוקח את הסל, שופך את הפירות, מחזיר לו את הסל. אומר לו תראה את העני המסכן הזה, קנה סל בעשרה שקלים, הפסיד אותם. העשיר אומנם הביא סל ב-2000 דולר, אבל קיבל אותו בחזרה, אז גם עשרה שקלים הוא לא הפסיד. אז זה אומרים חז"ל העני, העניות רודפת אחריו, בתר עניא אזלא עניותא. אומר לו באמת מה הפשט בזה? אז יש פירוש מוכר שאומרים שהעני מביא דברים שהם בלויים, שהם פחותים, שמה כבר יש לו? אז אם כן כשהוא מביא את זה בתוך סל, אם הכוהן יחשוף מה יש בפנים, יהיה לו בזיונות. אז הוא משאיר את זה בסל, שלא יראו בדיוק מה יש בפנים. אבל העשיר הרי מביא רק את הדברים הטובים והמשובחים ביותר, היוקרתיים ביותר, אז אפשר לשפוך את זה, זה כבוד למזבח שיראו את הפירות שהוא מביא. טוב, אבל האדמו"ר אמר לו הסבר אחר. בוא אני אסביר לך. אומר לו העני, איך, איך הוא מביא ביכורים? אשתו אומרת לו אתה יודע, ראיתי שיש תאנה שביכרה, יש רימון שביכר. אה, כן? מצוין, יופי, אז אנחנו נעלה ביכורים השנה, בשמחה ו... יופי, אני אארוג סל משהו מיוחד לכבוד המצווה. אנשים צדיקים, הולכים ועושים בעצם ו... מגיע העשיר, מגיע לו העוזר שלו. אתה יודע שצריך ל... ביכורים, יש מצוות ביכורים. עוד פעם קטנו מעשרות, גם הכוהן היה פה לא מזמן, גם ראש ישיבה פלוני בא לבקש תרומות. בוא'נה תשמע, זה לא נגמר הסיפור הזה. טוב, אתה יודע מה, בסדר, תכין ביכורים, מה אני אגיד לך. אבל תשמע, תשמע, אני רוצה להגיד לך משהו. תביא סל כמו שצריך. אני רוצה משהו כזה מזהב. שנה שעברה הזלמנים הביאו סל כזה, עשו רושם, הלך לו כמו טווס, אני כבר אראה לו מה זה. אתה תביא סל, תוציא לכולם את העיניים. תעשה סל זהב אמיתי כמו שצריך. אומר הכוהן מגיע, רואה את הסל, מבין מאיפה זה בא. אומר לו קח אדוני, הפירות תשאיר פה. את הסל תיקח לעצמך. הקדוש ברוך הוא לא חפץ במתנות גאווה, לא חפץ בתרומות שיש בהם שחץ, השם לא רוצה את זה. קח את זה בחזרה. אבל העני, הסל שלו זה סל של מצווה, זה סל של קדושה, זה סל של טהרה. זה סל שנעשה מתוך אהבת השם. זה סל שנעשה מתוך רצון לעשות נחת רוח ליוצרו. זה סל שנעשה מתוך שמחה של מצווה. זה סל קדוש. זה סל שראוי להיות על המזבח. זה סל שראוי להיות מונח לפני השם. זה סל שראוי להיות מונח לפני הקדר, הוא יכול לעשות ממנו מה שירצה. אז אם כן ריבונו של עולם, למה לא תשנה ליבנו לטוב? למה לא תעשה לנו ניסים שיביא אותנו לידי הכרה באלוהותו יתברך? הלא מעשה ידיך כולנו. פירושו של דבר, אדם שיצר דבר מה, קשה לו מאוד לראות איך אותו דבר נשחת. את שמואל הקדוש ברוך הוא לוקח בטרם עיתו כדי שלא יראה את מעשה ידיו, מלכות שאול, מתבטלים בחייו. קשה מאוד לאדם לראות דבר שהוא השקיע, לראות איך הדבר הזה מתמוסס, איך הדבר הזה הולך לאבדון. אז ריבונו של עולם, לא קשה לך לראות את מה שקורה לעמך ישראל, עמזו יצרתי לי? מעשה ידיך כולנו, לא קשה לראות את מעשה ידיך סובלים?
אל תקצף השם עד מאד ואל לעד תזכור עוון. הן הבט נא עמך כולנו. אל תקצף השם עד מאד, שהקצף, הכעס לא יהיה גדול באיכות שלו. זאת אומרת שלא יהיה קצף רב, כי קצף רב, השם ירחם, זה גם נזק רב. דבר נוסף, יכול להיות שהקצף הוא לא גדול, אבל דע עקא שהוא לאורך זמן. וזה עצמו מכביד מאוד. זה הבקשה השנייה, ואל לעד תזכור עוון. זאת אומרת גם אם הוא לא גדול, אבל יכול להיות שאם הוא לעד, אז ממילא אנחנו יכולים לכלות באותו קצף. מכת דם היא לא כל כך קשה, אבל אם היא תימשך במשך חודשיים וארבעה חודשים ושנה ושנתיים, כל מצרים ימותו. זאת אומרת יכול להיות שבעצם העונש הוא לא ממש נורא, אבל האורך שלו מגדיל אותו פי כמה וכמה. אז אל לעד תזכור עוון. הן הבט נא עמך כולנו. ריבונו של עולם תביט שאנחנו עמך, אנחנו מצפים לך, מאמינים בך. ומה שאנחנו סטינו מן הדרך, מה שלא עשינו רצונך, אנחנו לא כל כך אשמים בזה.
ערי קדשך היו מדבר ציון מדבר היתה ירושלים שממה. הרי ערי קדשך היו מדבר. עיקר הקדושה זה בארץ ישראל. ארץ ישראל זה המקום שמוכן להשגחת השם. ארץ ישראל מקודשת מכל הארצות, כמו שאומרת המשנה בפרק ראשון של מסכת כלים. ציון מדבר היתה. ציון זה המקום ששמה יושבים הסנהדרין, משם תצא תורה. אז ציון מדבר היתה, הפכה להיות שוממה כמדבר. ירושלים, שם היו הנביאים, גם היא שוממה.
בית קדשנו ותפארתנו אשר הללוך אבותינו היה לשרפת אש וכל מחמדינו היה לחרבה. בית קדשנו, אבותינו הללוך בבית קדשנו, והבית הזה שבו היללנו את השם, היה לשריפת אש פעמיים. בית ראשון ובית שני, ולא נבנה מאז. וכל מחמדינו, הנה זה בית המקדש, היה לחרבה, חרב מזה כמה שנים. המלבי"ם מסביר, בית קדשנו ותפארתנו אשר הללוך אבותינו. שמה למדו אבותינו יראת השם, שמה למדו אהבת השם, כמו שכתוב למען תלמד ליראה את השם אלוהיך, כאשר היו עולים לרגל. מקום שממנו שואבים יראת שמיים, מקום שממנו היו שואבים רוח הקודש, שמחת בית השואבה. מקום ששמה היו מתעלים בקדושה. ואם כן המקומות הללו היו לשריפת אש. פה יש תשובה למה שאמרנו קודם, ריבונו של עולם אל לעד תזכור עוון. ולמה? מכיוון שאנחנו לא אשמים בזה. כי הרי ערי קודשך היו מדבר, ציון מדבר היתה, ירושלים שממה, ובית קדשנו ותפארתנו היה לשריפת אש. אז המקום שמשם שואבים קדושה וטהרה איננו. אז מה הפלא שירדנו עשר מדרגות אחורנית? על ידי כך נתרפינו משמירת המצוות, משמירת התורה. אם את זה ריבונו של עולם תחזיר לנו, אז תראה איך מצבנו ישתפר, אז תראה איך אנחנו נחזור ונתעלה ברוחניות.
העל אלה תתאפק השם תחשה ותעננו עד מאד. העל אלה תתאפק השם. הרי על ידי זה אנחנו רחוקים מישועת הנפש, שישועת הנפש תלויה בקדושה, בטהרה, בקיום המצוות. וכשאין לנו את בית קדשנו, אין סנהדרין, אין את הכוהנים בעבודתם, לויים בדוכנם בשירם ובזמרם, אין לנו את כל זה. מהיכן נשאב רוח הקודש? מהיכן נשאב עבודת השם? אז ריבונו של עולם אל תסתכל על צרותינו ותתאפק. אל תסתכל על צרותינו ולא תפעל פעולה כלשהי להושיע אותנו. העל אלה תתאפק השם, תחשה, הכוונה ריבונו של עולם אתה מחשה, מחשה הכוונה היא לא מגיב, שותק. ותעננו עד מאד. על ידי זה אתה מענה אותנו עינוי על עינוי, ותעננו עד מאד. זה הפירוש הפשוט, כך מסביר הרד"ק. אבל לעומת זאת המלבי"ם יש לו פה פירוש מאוד מחודש. המלבי"ם מסביר, ותעננו עד מאד, אומר המלבי"ם זה לא מלשון עינוי, זה מלשון עלי באר ענו לה. מלשון ענייה. מלשון ויען. העל אלה תתאפק השם תחשה ותעננו עד מאד. ותעננו עד מאד הכוונה היא בזה שהשם יחשה, בזה הוא עונה לנו תשובה עד מאד. הכוונה תשובה שהיא מספקת עד מאד. על ידי התחשה, השתיקה היא בעצם התשובה שהיא תשובה מספקת עד מאד. ואומר המלבי"ם כאן כביכול הנביא מפסיק את מליצתו, מיתרי כינור המליצה נדהמו עד עתה, הסער הגדול שב לדממה ברוח המליץ, והתשובה תהיה כבר בפרק הבא. כביכול המלבי"ם מסביר שהנביא המליץ דיבר ככה בהתרגשות עצומה עד שכמו תמו כוחותיו, ואת התשובה כבר ייתן הקדוש ברוך הוא בפרק ס"ה.