פתיחה: פרשה חדשה של זיכרון וטענה
מן הפסוק השביעי מתחיל בפרק ישעיהו ס"ג עניין חדש לגמרי. המלבי"ם מסביר שכאן מספר הנביא נכבדות: כיצד ישראל, בתוך צרתם, נזכרים בפלאים שעשה להם השם בימי קדם, ורוחם מחפשת ותוהה - מדוע השיב אחור ימינו? הרי הקדוש ברוך הוא הושיע אותנו כל כך הרבה, למה הפסיק? למה אנחנו נתונים היום למשיסה? הם באים כביכול בטענה כלפי שמיא. בפרקים הבאים נראה את תשובתו של הקדוש ברוך הוא לשאלה זו, מדוע הסיר כביכול רחמיו מהם, וגם נחמה לעתיד שהוא עתיד לגאול אותם. העניין הזה, אומר המלבי"ם, נמשך עד פרק ס"ו.
"חסדי ה' אזכיר" - העבר כערובה לעתיד
חַסְדֵי יְהֹוָה אַזְכִּיר תְּהִלֹּת יְהֹוָה כְּעַל כֹּל אֲשֶׁר גְּמָלָנוּ יְהֹוָה וְרַב־טוּב לְבֵית יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר גְּמָלָם כְּרַחֲמָיו וּכְרֹב חֲסָדָיו׃ (ז)
הנביא אומר: אזכיר לעם ישראל את חסדי השם, ואזכיר להם את רב הטוב שגמל הקדוש ברוך הוא לבית ישראל כרחמיו וכרוב חסדיו. הרד"ק מסביר את פשר הדבר: הנביא בא לומר נבואות על העתיד, ומי שמדבר על העתיד חייב להישען על העבר. כשאני אומר לך שפלוני מסוגל לעשות כך וכך, אתה שואל אותי מה ההיסטוריה שלו, מה הניסיון שלו, מה יכולותיו - ואז אני מראה לך את ניסיון העבר, ומזה אתה מסיק על העתיד. כך גם כאן: כדי שתאמינו במה שעתיד להיות, "ואבוס עמים באפי אשכרם בחמתי", עליי להראות לכם מה היה בעבר, ומזה תסיקו שמדובר בבעל היכולת ובעל הכוחות כולם.
יש בזה גם תשובה לשאלה גדולה. הרי נאמר לעיל "ואביט ואין עוזר... ואשתומם ואין סומך" - אין לישראל זכויות. ואם אין זכויות, מדוע שנאמין שהקדוש ברוך הוא יבוא ויגאל אותנו? על זה אומר הנביא: חסדי ה' אזכיר. בואו וראו בהיסטוריה - וכי כשגאל אותנו ממצרים היינו ראויים? עדיין לא קיבלנו תורה, לא היו לנו זכויות. ומה כן היה? שתי זכויות בלבד: דם פסח ודם מילה. וגם הן לא היו זכויות מי יודע מה. דם פסח - שחטו את הבהמות ונתנו על המזוזות כדי להינצל. ודם מילה - לא היו מוכנים למול את עצמם עד שהוציא להם ריח גן עדן בקרבן הפסח, וכשבאו כולם לקבל חלק אמר להם: קודם תמולו, שהרי "כל בן נכר לא יאכל בו". ואף על פי כן נגאלנו. אומר להם הנביא: התבוננו נא וראו ימי מקדם, שאף שלא היו לכם זכויות, כאשר יש הנהגת הייחוד הקדוש ברוך הוא גואל גם בלא זכויות. וכשם שגמלנו אז, כך יגמול לנו בעתיד, אף שגם היום אין לנו זכויות.
"כעל כל אשר גמלנו" - איך מכירים את הבורא
מהו "כעל כל אשר גמלנו"? אומר המלבי"ם: אהללנו לפי תגמולוהי עלינו. והדבר עמוק. הסברנו באריכות בנפש החיים ובכוזרי שלא ניתן להכיר את הקדוש ברוך הוא כפי עצמותו, כי לית מחשבה תפיסא ביה כלל. איננו יכולים לדבר על בורא עולם כשלעצמו. מה כן אנו יכולים לדבר? על מה שאנו נפעלים מכוחו, על פעולותיו. אני יכול לומר: השם קרע את הים. מי הוא השם? איני יודע, איני מכיר.
מכאן מובן מדוע כשאנו באים להתפלל אנו צריכים לומר למי אנו מתפללים. הרי כל אחד קורא לעבודה זרה שלו "אלוקים". לכן אנו פותחים: אלוקי אברהם, אלוקי יצחק ואלוקי יעקב - הם הכירו אותו כראוי, הם הגיעו להשגה העמוקה ביותר בהשם יתברך, ואני מתפלל למי שהם התפללו. להשיג את קודשא בריך הוא לא שייך; מה שכן שייך הוא לספר את תגמולוהי עלינו, את החסדים והפעולות שגמל לעם ישראל, ומתוך זה בלבד אנו מכירים תהילתו יתברך.
ואל תאמר שהחסדים היו מועטים - על כך נאמר "ורב טוב לבית ישראל". ואל תאמר שהגמול הזה בא כשכר על מעשינו הטובים - על כך נאמר "כרחמיו וכרוב חסדיו": מתוך רחמים ואהבה ומתוך רוב חסד.
ההבדל בין מרחם לבעל חסד
המלבי"ם מבחין בין מרחם לרב חסד. המרחם מרחם מפני שאינו יכול לראות בצרת זולתו; הוא מוציא אותו מן הצרה - ודי בכך. הוא לא מעלה אותו למדרגות ולמעלות, שהרי מה עוד יש לרחם עליו? הוא כבר במצב בינוני, סטנדרטי, וגמרנו. לעומתו, בעל החסד אינו מסתפק בהצלה מן הצרה, אלא נותן הרבה מעבר, מוסיף לו עוד ועוד, ודואג לתועלתו גם בהמשך.
עוד הבדל: המרחם אינו מבקש הודאה על הטוב שעשה. שהרי פעמים רבות אדם נותן צדקה לעני לא מפני שנכנס באמת למצבו, אלא כדי להשקיט את מצפונו. יש עשירים רבים, ואפילו גויים, שנותנים צדקה מפני שאינם יכולים להכיל שלהם יש כל כך הרבה והם משליכים כל כך הרבה דברים טובים, בעוד שיש אנשים שמתים עכשיו ברואנדה משום שאין להם חצי קילו אורז לאכול, ומשפחה שלמה גוועת. קשה להם עם זה - קשה להם ליהנות מן העולם. כדי להשתיק את המצפון הם נותנים ותומכים ועוזרים. על רחמים כאלה אין מה לבקש הודאה, שכן זה משהו שקורה אצלי, אני משתיק את הכאב הפנימי שלי. אבל לבעל החסד כן צריך להודות, שכן הוא אינו בא להשתיק דבר אצלו אלא להעניק לך. והקדוש ברוך הוא מושיע את עם ישראל בשני האופנים: מצד הרחמים על מצבנו הירוד ועל סבלנו, ומצד החסד להיטיב לנו הטבה יתרה.
"אך עמי המה בנים לא ישקרו"
וַיֹּאמֶר אַךְ־עַמִּי הֵמָּה בָּנִים לֹא יְשַׁקֵּרוּ וַיְהִי לָהֶם לְמוֹשִׁיעַ׃ (ח)
רש"י מפרש: אף על פי שגלוי לפניי שהם עתידים לבגוד בי, מכל מקום הם עמי, והם כבנים אשר לא ישקרו. והרד"ק מבאר שהדברים מוסבים על יציאת מצרים: כיוון שאמרת "חסדי ה' אשר גמלנו", היינו שהוציאנו ממצרים, אמר הקדוש ברוך הוא: עמי המה, לקחתי אותם לי מתוך עם אחר, לקחתי אותם לבנים, ובוודאי שוב לא ישקרו - לא ישנו את תפקידם וינהגו תמיד בדרך בנים. "ויהי להם למושיע" - כביכול אמר: אחרי כל הישועות הללו אין סיכוי שעם ישראל יסטה מן הדרך.
המלבי"ם מכוון את הפסוק כנגד הפסוק הקודם. כנגד "כרחמיו" נאמר "אך עמי המה" - היות שהם עמי, ראויים הם לרחמים. וכנגד "וכרוב חסדיו" נאמר "בנים לא ישקרו" - שמדרגת בנים גדולה יותר, ובתור בנים ראויים הם למעלה ולחסדים ולהטבה הרבה יותר ממה שהם ראויים בתור עם. ולמה בנים גדולים מעם? כי בנים קרובים אל האב מצד התולדה, ואילו "עמי" הוא בבחירה: אני בוחר להסתפח לעם זה, אני בוחר להיות תחת מלך זה. הבן לא בחר מעולם את אביו, ולכן הקשר בין בן לאב חזק הרבה יותר מן הקשר שבין עם למלך. העם בחר במלך, וגם אם לא בחר, הפרטים יכולים לעזוב וללכת; הבן אינו יכול. ומשום שהם עמי - אני מרחם עליהם, ומשום שהם בניי - אני מרבה עמהם חסדים, ולכן "ויהי להם למושיע" תמיד.
"בכל צרתם לו צר" - הקרי והכתיב
בְּכׇל־צָרָתָם (לא) [לוֹ] צָר וּמַלְאַךְ פָּנָיו הוֹשִׁיעָם בְּאַהֲבָתוֹ וּבְחֶמְלָתוֹ הוּא גְאָלָם וַיְנַטְּלֵם וַיְנַשְּׂאֵם כׇּל־יְמֵי עוֹלָם׃ (ט)
בפסוק זה יש קרי וכתיב: הכתיב "לא" באל"ף, והקרי "לו" בוי"ו. רש"י מפרש לפי הכתיב: בכל הצרות שהביא עליהם לא הצר להם כפי מעלליהם, כפי שהיה ראוי שיקבלו, מפני ש"מלאך פניו הושיעם". ומיהו שר הפנים? זהו מט"ט (שאין רגילים להגות את שמו במלואו), ויש אומרים שהוא מיכאל, והוא המשמש לפניו כביכול; וכשהוא מושיע בשליחותו של מקום נחשב הדבר כאילו בפני השם נושענו.
הרד"ק מקבל את שתי הגרסאות. לפי "לא" באל"ף: בכל הצרות שהצר להם לא הרבה עליהם צרה, לא עשה להם צרה קשה ביותר, ולא נתנם לשמד מוחלט. ולפי "לו" בוי"ו: לקדוש ברוך הוא בעצמו היה צר, כמו שנאמר "ותקצר נפשו בעמל ישראל" - כשעם ישראל אינם עושים רצון השם יש לקודשא בריך הוא צער.
וכבר דיברנו על כך בנפש החיים: כשעם ישראל ממרים את פי השם הם מכעיסים בכפליים. פעם אחת - שהקדוש ברוך הוא אמר לא תעשה ואתה עושה. ופעם שנייה - שהקדוש ברוך הוא נאלץ להביא עליך ייסורים, וכשהוא מייסר אותנו השכינה אומרת "קלני מראשי, קלני מזרועי", כלומר כואב לי, קשה לי. וכשאנחנו בגלות, שכינה עמהם בגלותה - ועל ידי זה "לו צר".
המלבי"ם מקשר זאת לפסוק הקודם: כיוון שאמר הקדוש ברוך הוא "בנים" - כשבנו של אדם סובל, וכי האב אינו סובל? כשבנו מצטער, וכי אינו מצטער? לכן ודאי שלקודשא בריך הוא צר בראותו את בניו מתייסרים, ולכן "ומלאך פניו הושיעם" - תמיד שלח שליח, השגחה צמודה ותמידית להושיע את ישראל בתוך הצרה עצמה.
"הוא גאלם" - אני ולא מלאך
זה בזמן הצרה. אבל כשהגיע זמן הגאולה - "באהבתו ובחמלתו הוא גאלם". שימו לב לדיוק: לא מלאך פניו גאלם אלא הוא גאלם, קודשא בריך הוא בעצמו, "אני ולא מלאך". ומה ההבדל? מלאך פניו מלמד על ניסים נסתרים, על השגחה המעוטפת - כלשון המלבי"ם - במסך טבעי, על דרך שליחים. אבל הגאולה עצמה הייתה בניסים גלויים ומפורסמים שאינם נתונים תחת חוקי הטבע. נס הנתון בחוקי הטבע הוא נס נסתר, כמו מגילת אסתר; ואילו קריעת ים סוף היא נס נגלה, וכן אבני אלגביש מן השמים.
ומה בין "אהבתו" ל"חמלתו"? אומר המלבי"ם: אהבה היא מצד מעלת הנאהב - אני מוצא בו עניין, רואה בו מעלות, ולכן אני אוהבו. חמלה באה מצד רחמים על הנחמל - אני רואה את מצבו הקשה, את חולשתו ואת מסכנותו, ולכן אני חומל עליו. ומשני הצדדים הללו גאל אותנו הקדוש ברוך הוא: אהבה מצד מעלתנו, וחמלה מצד סבלנו, שאין השם יכול לראות בצרותינו. וכך מפורש בתורה: "וישמע אלוקים את נאקתם" - זו החמלה על המצב הנורא; "ויזכור אלוקים את בריתו", "וירא אלוקים את בני ישראל" - זו המעלה שבהם.
"וינטלם וינשאם"
המלבי"ם מבחין גם בין שני אלה. "וינטלם" מורה על הגבהה בלבד, הרמה מעל הארץ. מכאן גם "נטלה", שמגביהים אותה, או מפני שכשנוטלים את הידיים מרימים אותן כלפי מעלה; ומכאן גם לשון טלטול, כמאמר חז"ל "טלטולא דגברא" - קשה טלטולו של גבר מטלטולה של אישה - שהוא הרמת דבר ממקום זה ולקיחתו למקום אחר. לעומת זאת "וינשאם" מבטא רוממות וחשיבות, לא הגבהה פיזית בלבד אלא רוממות שבמעלה, רוממות רוחנית.
וכמה נפלא הדבר: "וינטלם" - הוצאתנו מן הצרה - בא מתוך חמלה, שראה אותנו סובלים והרים אותנו. ואילו "וינשאם" - הרוממות - בא מתוך אהבה. להוציא אותנו ממצרים די בכך שנקרא "וינטלם"; אבל לתת לנו תורה - זה כבר "וינשאם". וזה מכוון כנגד שני השמות שבפסוק הקודם: מצד "עמי" ראויים אנו רק ל"וינטלם", שיצילנו מן הצרה מתוך חמלה; אך מצד "בנים אתם לה' אלוקיכם" יש אהבה, ואם יש אהבה יש "וינשאם", רוממות שמרוממת את מעלתנו. וכך היה תמיד, "כל ימי עולם".
"והמה מרו" - ארבע מדרגות של הידרדרות
וְהֵמָּה מָרוּ וְעִצְּבוּ אֶת־רוּחַ קׇדְשׁוֹ וַיֵּהָפֵךְ לָהֶם לְאוֹיֵב הוּא נִלְחַם־בָּם׃ (י)
ומה עשינו אנחנו? "מרו" - מרדו; "עצבו" - הכעיסו. אחרי שהקדוש ברוך הוא גאל אותם מן הצרה, שבו והמרו. זהו ריטואל קבוע, כפי שראינו בספר שופטים: הקדוש ברוך הוא שולח מושיע, המושיע מושיע, "ותשקוט הארץ ארבעים שנה", ואז חוזר חלילה - עם ישראל מדרדרים, הקדוש ברוך הוא מביא עליהם את יבין מלך כנען, ויזעקו אל השם, ושוב שולח מושיע. וכן כתב דוד המלך בתהלים "כמה ימרוהו במדבר" - אף שהקדוש ברוך הוא הצילנו, שבנו והמרינו פיו.
המלבי"ם מדגיש שאין כאן פעלים נרדפים אלא ארבעה שלבים. ראשית "מרו" - לא שמרו להודות להשם על חסדו, אלא מרדו בו. ולשון המרה היא גם לשון המרה והחלפה, כמו "לא ימירנו" - הם החליפו את קודשא בריך הוא בעבודה זרה. שנית "ועצבו את רוח קדשו" - על ידי מרים גרמו שהקדוש ברוך הוא יעניש אותם, ורוח קדשו מתעצבת. כאב המתעצב עת יכה את בנו אהובו: אין לו ברירה, הוא חייב להכותו כדי ליישרו אל הדרך, ומאידך הדבר גורם לו צער, שהוא צריך להכות ולראות את בנו סובל. וזהו "ימרוהו במדבר, יעציבוהו בישימון".
שלישית, "ויהפך להם לאויב" - עד שהגיעו למצב שהקדוש ברוך הוא כביכול שש על רעתם, כמו שכתוב בתוכחה "והיה כאשר שש ה' עליכם להיטיב אתכם... כן ישיש ה' עליכם להאביד אתכם". ואמנם חז"ל שם דורשים: וכי הקדוש ברוך הוא שש בצרתם של ישראל? אלא "ישיש" לשון הפעיל - הוא ישיש את האומות עלינו, האומות ישושו למפלתנו. אך על כל פנים זו הידרדרות נוספת.
ורביעית, "הוא נלחם בם": לא זו בלבד שעזבם ביד אויב, ולא זו בלבד ששש על רעתם, אלא שבפועל הוא מריע להם בידיים, והעונש כבר אינו טבעי אלא בהשגחה - וזה חמור הרבה יותר. עונש טבעי פירושו שהקדוש ברוך הוא אומר: איני משגיח עליכם. זו צרה קשה, אבל מאידך ייתכנו תקופות טובות, שהרי הכול נתון למצב הטבע: אם יש ברכה בארץ - נהנה ממנה, ואם אין - לא. אבל כשהקדוש ברוך הוא כביכול מריע לנו בהשגחה פרטית, אז יהיה מה שיהיה: הים מסביב יכול להיות שקט והספינה שלנו מטורפת בגלים, כי יש השגחה פרטית כנגד עם ישראל. וזהו "אם לא כי צורם מכרם וה' הסגירם" - כשהשם הסגירם יש השגחה פרטית לרעה, "הוא נלחם בם", וזה כבר קשה הרבה יותר.
"ויזכור ימי עולם" - געגועי הגלות
וַיִּזְכֹּר יְמֵי־עוֹלָם מֹשֶׁה עַמּוֹ אַיֵּה הַמַּעֲלֵם מִיָּם אֵת רֹעֵי צֹאנוֹ אַיֵּה הַשָּׂם בְּקִרְבּוֹ אֶת־רוּחַ קׇדְשׁוֹ׃ (יא)
המנחת שי מעיר שיש מחלוקת גדולה ועצומה בין הספרים: האם הגרסה "רועי צאנו" ביו"ד או "רועה צאנו" בה"א. וההבדל הוא אם מדובר ביחיד או ברבים. "רועה צאנו" בה"א - רועה הצאן, יחיד; "רועי צאנו" ביו"ד - הרועים את צאנו, רבים. והיא תלויה במחלוקת המפרשים: האבן עזרא ורש"י מפרשים לשון יחיד, על משה; ואילו הרד"ק והאברבנאל מפרשים לשון רבים - רועי ישראל לאורך הדורות, או משה ואהרן.
הרד"ק מבאר: עם ישראל בגלות, בעת הצרה, זוכרים ימי עולם וימים מקדם, ונזכרים כיצד שלח הקדוש ברוך הוא את משה לגאול את עמו. ומהו "משה עמו"? כאילו כתוב "משה לעמו", כמו "ויבוא ירושלים" שפירושו ויבוא לירושלים - חסרה כאן למ"ד.
והנה, במצרים היו בעם ישראל רבים שעבדו עבודה זרה. ולא עוד, אלא שאף בשעת הגאולה עצמה - "ועבר בים צרה", פסל מיכה עבר איתם. ואם תאמר שאלו יחידים, הרי כשנצטוו על קרבן הפסח אמר להם משה "משכו וקחו לכם צאן", ודרשו חז"ל: משכו ידיכם מעבודה זרה. כלומר שגם בעת הגאולה עדיין היו עובדי עבודה זרה. ואף על פי כן, מפני שראה הקדוש ברוך הוא את עוניים ואת צרתם, ריחם עליהם, וברוב אהבתו אותם "וינטלם וינשאם".
הרי שכך היה בהיסטוריה: "וישמע אלוקים את נאקתם", והקדוש ברוך הוא גואלם. ראויים היו? לא היו ראויים. והרי נאמר "פתחו לי פתח כחודו של מחט" - צריך התערותא דלתתא. ואף על פי כן "ופסח ה' על הפתח": ביציאת מצרים פסח הקדוש ברוך הוא על אותו "פתחו לי פתח", והכול היה בהתערותא דלעילא, מאת קודשא בריך הוא. "ראה ראיתי את עוני עמי אשר במצרים" - לא כתוב ראיתי את זכויותיהם ואת מצוותיהם, אלא ראיתי את עוניים. ואף כשהמצרים רדפו אחרינו לא זכרו את האותות והמופתים ואמרו "המבלי אין קברים במצרים לקחתנו למות במדבר", ואף על פי כן העבירם בים ביבשה "ויכסו מים צריהם".
מכאן טענת ישראל: "איה המעלם מים"? איפה הקדוש ברוך הוא שעשה לנו אותות ומופתים אף שלא היינו ראויים ולא היינו הגונים? ששלח את משה ואהרן רועי צאנו והציל עם חוטא? ואם אז הציל בלא זכויות, גם עתה שאנו חוטאים לפניו - שיציל אותנו! למה מתנהג עמנו בחומרה כזו?
שאלתו של גדעון
מי בהיסטוריה שאל בדיוק את השאלה הזאת? גדעון. בשעה שחבט חיטים בגת להניס מפני מדין נגלה אליו מלאך ה', ואמר לו גדעון: איה כל נפלאותיו וגבורותיו אשר סיפרו לנו אבותינו? אבא סיפר לי כיצד הוציא הקדוש ברוך הוא את ישראל ממצרים וכיצד גאלם - ולמה אינו עושה לנו כמו שעשה לאבותינו? ואם תאמר שאין לנו זכויות, וכי לאבותינו היו זכויות? ענה לו המלאך: "לך בכוחך זה" - בכוח הזכות שלימדת על בניי, בכוח הסנגוריה הזאת תזכה להושיע את ישראל. ואכן גדעון הלך והושיע את ישראל. רואים שהקדוש ברוך הוא אוהב שמלמדים סנגוריה על בניו.
התשובה: הצעדים הראשונים של הילד
אף על פי כן צריך להשיב על השאלה, שהיא שאלה חזקה: וכי יש שינוי בהנהגת השם? התשובה פשוטה. כשהורים רואים את הילד פוסע את פסיעותיו הראשונות - התלהבות, וידאו, מצלמה, מחיאות כפיים, סוכריות. והרי באמת זו כמעט לא הליכה: הלך בקושי ונפל, שוב קם ונתפס בשולחן, ונפל שוב. ואם יישאר כך עד גיל שלושים? אוי ואבוי - בתי חולים, אורתופדים. מה השתנה? אלא שאז הוא תינוק שהתחיל ללכת, וגם צעדים כאלה הם צעד ראשון ומשמח; אבל אם כשיתבגר ימשיך כך, זה מדאיג ומטריד.
כך גם עם ישראל. כשיצאו ממצרים אלו היו הצעדים הראשונים, ואבא ואמא עוזרים ונותנים יד: משה ואהרן, מתן תורה, אותות וניסים ומופתים. לילד קטן נותנים הכול ומעניקים הכול, שהרי הוא עדיין אינו יודע דבר. וגם סולחים לו: נפל, משך, גרם נזק של אלפי שקלים - מה תעשה לו? תוכל לכעוס ולהתעצבן, אבל בסופו של דבר תאמר "מסכן". לעומת זאת כשבוגר עושה לי כך, אני בא אליו בתביעה. וכשהגענו לארץ והתחילו מלחמות יהושע ובניין הארץ, כבר היה צריך להתחיל לחיות באופן בוגר יותר, לא עם יד השם בכל רגע ובכל מצב. הקדוש ברוך הוא התייחס בסלחנות אל כל משוגות הילדות שלנו כשהיינו בחיתולים; אבל אתם שואלים למה אין ניסים כמו אז - כי כבר הייתם צריכים להיות במצב אחר.
שני הפירושים בפסוק ושתי המעלות שאבדו
הרד"ק מביא שיש המפרשים את כל הפסוק על קודשא בריך הוא: לא ישראל זוכרים, אלא הקדוש ברוך הוא זוכר ימי עולם, וזוכר את משה ואת עמו, ושואל כביכול "איה המעלם מים" - וכן על דרך תרגום יונתן בן עוזיאל. אך המלבי"ם, כדרכו של הרד"ק בפירושו הראשון, מפרש שהדברים אמורים בעם ישראל: מתוך הצרות הם זוכרים את ימי עולם, נזכרים בניסים שעשה השם בכל דור ודור עד שמגיעים למשה רבנו, ואז הם שואלים "איה".
אומר המלבי"ם: באותה תקופה הפליא הקדוש ברוך הוא את עם ישראל בשני עניינים. האחד - ניסים ונפלאות שאין לשער ולתאר: מכות מצרים, יציאת מצרים, קריעת ים סוף. השני - שכינה בקרבם: נבואה ורוח הקודש, שהקדוש ברוך הוא מדבר עם ישראל. ושתי המעלות הללו מבוארות בכתוב: "השמע עם קול אלוקים חיים מדבר מתוך האש כאשר שמעת אתה ויחי" - זו הנבואה שבקרבם; "או הניסה אלוקים לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי במסות באותות ובמופתים" - זו הגאולה, ההשגחה התמידית, הניסים והנפלאות.
ושתי המעלות הללו אבדו לנו, ועל שתיהן שואלים ישראל. "איה המעלם מים את רועה צאנו" - איפה מי שהעלה מן הים את משה רועה צאן השם, איפה הקדוש ברוך הוא שהעלה אותנו אז ועשה לנו ניסים? "איה השם בקרבו את רוח קדשו" - איפה מי ששם במשה את רוח נבואתו, ולא רק בו אלא בקרב העם כולו, שהרי היו שבעים זקנים שנחה עליהם הרוח, ובמעמד הר סיני כולנו היינו נביאים. מאז חגי, זכריה ומלאכי, הנביאים האחרונים, אין לנו עוד נביאים שיודיעו לנו מתי הקץ, מתי עתידה הגאולה ומתי יסתיימו כל הצרות. על זה זועקים ישראל: איה, איה.
לסיכום:
הנביא פותח פרשה חדשה של זיכרון: "חסדי ה' אזכיר" - אזכיר את חסדי העבר, כדי שמהם תלמדו על יכולתו ועל נאמנותו לעתיד. הקדוש ברוך הוא גמל עמנו כרחמיו וכרוב חסדיו, ברחמים מצד היותנו "עמי" ובחסד יתר מצד היותנו "בנים"; בצרתנו היה לו צר ומלאך פניו הושיענו בהשגחה נסתרת, ובעת הגאולה "הוא גאלם" בעצמו בניסים גלויים - "וינטלם" מתוך חמלה ו"וינשאם" מתוך אהבה. ואנו גמלנו רעה תחת טובה בארבעה שלבים: מרו, עצבו, ויהפך לאויב, הוא נלחם בם. מתוך הצרה זוכרים ישראל את ימי משה ושואלים "איה" - איה הניסים ואיה הנבואה. וזו שאלת גדעון, שעליה נאמר לו "לך בכוחך זה", בכוח לימוד הזכות על ישראל; ותשובתה בכך שמה שניתן לעם בחיתוליו בחסד חינם, נדרש ממנו בבגרותו לעמוד בו בכוחות עצמו - אך לעולם נשארת ההבטחה שכשם שגאל בלא זכויות, כן יגאל בלא זכויות גם לעתיד לבוא.