הפרק שלפנינו הוא מפרקי הנחמה הגדולים של ישעיהו, ובחלק שלפנינו הנביא עוסק בשומרים שהפקיד הקדוש ברוך הוא על חומות ירושלים, בשבועה שנשבע הקדוש ברוך הוא שלא יינתן עוד יגיע כפינו לאויבינו, ובקריאה לפנות ולסלול את הדרך לקראת קיבוץ הגלויות. נלך על סדר הפסוקים, נביא את דברי רש"י, התרגום, הרד"ק והמלבי"ם, ונראה כיצד כל פירוש פותח זווית נוספת.
עַל־חוֹמֹתַיִךְ יְרוּשָׁלַ͏ִם הִפְקַדְתִּי שֹׁמְרִים כׇּל־הַיּוֹם וְכׇל־הַלַּיְלָה תָּמִיד לֹא יֶחֱשׁוּ הַמַּזְכִּרִים אֶת־יְהֹוָה אַל־דֳּמִי לָכֶם׃
רש"י מביא את דרשת חז"ל כמשמעה: השומרים הללו הם מלאכים. מלאכים שתמיד מזכירים לקדוש ברוך הוא שעליו לבנות את חומות ירושלים ולחדש ימינו כקדם. ומה הם אומרים? "אתה תקום תרחם ציון", "כי בחר ה' בציון איווה למושב לו". תפקידם להזכיר תמיד שלא תישאר ירושלים בחורבנה ובשממותה.
התרגום יונתן מפרש אחרת: "חומותייך" אלו האבות הראשונים. מי הם החומה הבצורה שלנו? האבות הקדושים. ועל זכותם הפקיד הקדוש ברוך הוא שומרים, כלומר כותבי ספר זיכרונות, שלא תישכח זכות אבות מלפניו. "שומרים" כאן מלשון זכירה, כמו "ואביו שמר את הדבר" - זכר את הדבר. הפקדתי שומרים היינו: הפקדתי מי שיזכירו לי תמיד את זכות האבות, שבזכותה אשוב ואגאל את עם ישראל. ועל כן ממשיך הכתוב "תמיד לא יחשו... אל דומי לכם" - אל תחרישו מלהזכיר תמיד את זכות האבות לפני הקדוש ברוך הוא, כדי שישוב ויגאל אותנו.
יש מפרשים שהשומרים הם אבלי ציון: אלה המתפללים על ירושלים ביום ובלילה, האומרים תיקון חצות, המצרים בחורבנה - הם השומרים. וגם כאן אפשר לפרש "שומרים" מלשון מצפים, כמו "משומרים לבוקר" - המצפים וממתינים מתי כבר יעלה הבוקר. כך גם "הפקדתי שומרים" - אלו המצפים מתי כבר תבוא הגאולה, והם המזכירים לפני הקדוש ברוך הוא את חורבנה של ירושלים כדי שישוב ויגאל אותה ואת עמו.
הרד"ק מוסיף שאפשר לפרש שהדברים מוסבים על כלל ישראל בגלותם: גם הם עיניהם צופיות וממתינים מתי יזכו לגאולה, ואף הם בגדר שומרים וצופים המזכירים את בניין ירושלים ביום ובלילה. וזהו "תמיד לא יחשו" - בכל תפילה ותפילה אנו מזכירים את בניין ירושלים.
וכתוב בספרים הקדושים: גם אם אדם כל היום אינו זוכר את חורבנה של ירושלים - וזו כשלעצמה מראה על פחיתותנו - לכל הפחות שלוש פעמים ביום, כשהוא מזכיר "את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח" וכשהוא מזכיר את בניין ירושלים, יתעורר לבקש על הגאולה בברכה שתיקנו לנו ועל בניינה של ירושלים שתצא משממונה. עליהם נאמר "כל היום וכל הלילה" - שחרית וערבית, "תמיד לא יחשו" - תמיד מזכירים את הציפייה לבניין ירושלים. וכן בברכת המזון, "ברוך אתה ה' בונה ירושלים", גם שם צריך לכוון שאנו ממתינים ומצפים לבניינה.
הרד"ק מציע עוד הסבר: הקדוש ברוך הוא מדבר כאן על מה שיהיה לאחר הגאולה. לאחר "כי יבעל בחור בתולה יבעלוך בנייך", כשכבר תבוא הישועה, אומר הקדוש ברוך הוא: "על חומותייך ירושלים הפקדתי שומרים" - אל תדאגי שהחומות יקרסו שוב, אל תדאגי מגלות נוספת. שומרים אלו יהיו ערניים ביום ובלילה.
ומדוע מדגיש הכתוב "תמיד לא יחשו"? מסביר הרד"ק: שאר השומרים ערים בלילה, ובזמן שהם ערים אינם מחרישים. אדם השומר מירדם במהירות, ומה מחזיק אותו ער? שהם מדברים ביניהם תוך כדי השמירה, וכך מעורר זה את חברו ואינם נרדמים. לפעמים יש בכך סכנה, שמא ישקעו בשיחה ולא ישימו לב למתרחש בחוץ, אבל בדרך כלל הדיבור הוא שמשמר את הערנות. שומרים רגילים ערים ומדברים בלילה, וביום הולכים לישון; אבל שומרי חומות ירושלים העתידיות ישמרו כל היום וכל הלילה, ותמיד לא יחשו - תמיד ידברו ויישארו בערנות תמידית.
ומה עניינם של שומרים אלו? אומר הרד"ק שזהו משל. אין הכוונה שיעמדו שומרים ממש על חומות ירושלים, אלא שתהיה שם השגחת אלוקים, כעניין "עיני ה' אלוקיך בה מראשית שנה ועד אחרית שנה". אם היום אנו נמצאים כביכול בהסתר פנים ובלא השגחה תמידית, אומר הקדוש ברוך הוא: כשתיבנה ירושלים - "הפקדתי שומרים", עיניי יהיו בה באופן תמידי, כל היום וכל הלילה, השגחה פרטית ברמה הגבוהה ביותר.
"המזכירים את ה' אל דומי לכם" - כאן הוא פונה לבני הגלות: עליכם להזכיר את ה', אל תשתקו, תזכירו ותתפללו תמיד לפניו, עד שיכונן ויבנה את ירושלים; מה שהיום ירושלים לחרפה ולקלס - עד שישים אותה תהילה בארץ.
יש כאן קושי דקדוקי שהרד"ק עומד עליו: "הפקדתי שומרים" - מי מדבר? הקדוש ברוך הוא בגוף ראשון. ואם כן היה צריך לומר "המזכירים אותי", ומדוע נאמר "המזכירים את ה'" בגוף שלישי? משיב הרד"ק: אין להתפלא, מקראות רבים מדברים כך - פותחים בגוף ראשון ועוברים לגוף שלישי. כך "ואל משה אמר עלה אל ה'" - מי אמר? הקדוש ברוך הוא, והיה לו לומר "עלה אליי", ואף על פי כן נאמר "אל ה'". פירוש נוסף מביא הרד"ק: "המזכירים את ה'" אלו דברי הנביא לישראל - הואיל וכל ההבטחות הללו הבטיח לכם הקדוש ברוך הוא, לכן הזכירו את ה' ושפכו לבבכם לפניו, עד שישוב וישים את ירושלים תהילה בארץ.
המלבי"ם קושר את הפסוק לפתיחת הפרק. אחרי שאמר הקדוש ברוך הוא "למען ציון לא אחשה" - כלומר אני בעצמי לא אשתוק מלהושיע אותם - הוא מוסיף: מלבד זאת, גם הפקדתי שומרים הממתינים ליום המיועד. מהו "שומר"? מי שמזכיר לך, וזהו גם המושג "שומר" בהלכה: אדם שעדיין לא התפלל ורוצה לאכול - יעמיד לו שומר, כלומר מישהו שיזכיר לו.
ואל תחשוב שעד הזמן המיועד ישתקו ורק כשיגיע הזמן יזכירו. לכן נאמר "כל היום וכל הלילה" - גם באמצע הזמן הם מזכירים ומעוררים את הקדוש ברוך הוא לגאול את ישראל. ואומר הקדוש ברוך הוא: כבר הזהרתי אותם - "המזכירים את ה' אל דומי לכם". "לא יחשו" פירושו אל תשבו בשקט, ו"אל דומי לכם" הוא חידוד נוסף: אפילו לרגע אחד. שכן "דום" משמעו הפסקה שלאחר דיבור, ולכן הכוונה שלא יהיה מצב שאחרי שדיברת תיקח הפוגה, אלא תמיד, ללא הפסקה, תמשיכו לבקש על ירושלים.
לפי זה מתבארת דרשת חז"ל על "וידום אהרן". שואל המדרש: מה היה לו לומר? ולכאורה מניין למדרש שהיה לו לומר דבר מה? אלא מדויק מלשון "וידום": לו נאמר "אהרן החשה", היה משמע שמלכתחילה שתק ולא היה לו מה לומר. אבל "וידום" מלמד שבא לדבר והיה לו מה לומר, ומיד פסק ונדם - שכן "נדם" מבטא תמיד הפסקה של פעולה שהחלה.
וְאַל־תִּתְּנוּ דֳמִי לוֹ עַד־יְכוֹנֵן וְעַד־יָשִׂים אֶת־יְרוּשָׁלַ͏ִם תְּהִלָּה בָּאָרֶץ׃
לכאורה קשה: אנחנו המדברים ואנחנו המבקשים, והיה לו לומר "אל תתנו דומי לכם", ומדוע נאמר "לו"? מבאר הרד"ק דבר נפלא: כשאדם מדבר ויש מי שמקשיב לו, הוא מעסיק את המקשיב - את מחשבתו, את הקשבתו ואת תשומת לבו. נמצא שכאשר אני אדום, ידום גם הוא - יפסק מהקשבתו ומהאזנתו וינוח. אבל כל עוד אתה מדבר, הוא נמצא בהקשבה מתמדת. וזהו "אל תתנו דומי לו" - אל תניחו גם לו להיות דומם מהקשבתו ומתשומת לבו; שאם "אל דומי לכם", ואתם מבקשים כל הזמן, ממילא מקשיבים ומאזינים לכם משמיא כל הזמן.
המלבי"ם מפרש בדרך אחרת: "אל תתנו דומי לו" - אל תניחו לו שישתוק, ואל תשתקו אתם, עד שיסיים את הבניין וישים את ירושלים לתהילה ולשם. כלומר, מדובר כאן בשלב שבו הקדוש ברוך הוא כבר התחיל את הבנייה ואת הגאולה, וכבר עושה פעולה. על כך אומר הנביא: אל תתנו לו להפסיק את הפעולה באמצע, אל תאמרו "הנה העסק כבר התחיל" ותרפו, אלא "עד יכונן ועד ישים" - המשיכו לבקש עד הסיום המוחלט של הגאולה.
נִשְׁבַּע יְהֹוָה בִּימִינוֹ וּבִזְרוֹעַ עֻזּוֹ אִם־אֶתֵּן אֶת־דְּגָנֵךְ עוֹד מַאֲכָל לְאֹיְבַיִךְ וְאִם־יִשְׁתּוּ בְנֵי־נֵכָר תִּירוֹשֵׁךְ אֲשֶׁר יָגַעַתְּ בּוֹ׃
אומר הרד"ק: שבועה היא ללא תנאים. משנשבע הקדוש ברוך הוא - הדבר יהיה ויתקיים. גם כאן מדקדק הרד"ק באותו דקדוק שהזכרנו: "נשבע ה'" בגוף שלישי ומיד "אם אתן" בגוף ראשון, וזו אותה תשובה - דרך המקראות לפתוח בלשון אחת ולהמשיך בלשון אחרת. ועוד: לפעמים אדם נשבע ואין בידו כוח להוציא לפועל את שבועתו, אבל הקדוש ברוך הוא נשבע "בימינו ובזרוע עוזו" - יש לו הימין והזרוע, ויש לו הכוח להוציא את שבועותיו אל הפועל.
המלבי"ם מוסיף שיש כאן דבר נוסף: הקדוש ברוך הוא התחייב על כל האמור לעיל בשבועה. ומהי הכפילות "ימינו" ו"זרוע עוזו"? הימין מורה על הנהגה בעלת כוח ועוצמה הבאה בזכותנו - בזכות הצדיקים ובזכות מעשיהם של ישראל, הנהגה ניסית הבאה מכוחנו ומזרוענו. ואילו "זרוע" היא הנהגה ניסית שאינה מכוחנו כלל, אלא מכוחו של הקדוש ברוך הוא בעצמו, מכוח ההבטחה שהבטיח לגאלנו. וזהו: "נשבע ה' בימינו" - אם תהיה לנו הזכות, אם נהיה הגונים וצדיקים; ואם לא, הגאולה בוא תבוא, אלא שתהיה "בזרוע עוזו". וכעניין "לבשי עוז זרוע ה'" ו"ותושע לו זרועו" - ותושע לו, לקדוש ברוך הוא, מצידו יתברך, ולא מכוח זכויותינו.
ועל זה אמרו חז"ל: "בימינו" זו תורה, "בזרוע עוזו" אלו תפילין. וכמה נפלא הדבר לפי דרכנו: אם תהיה לנו זכות - הרי זו התורה, שאנו לומדים תורה ועוסקים במצוות (ו"תורה" כאן לאו דווקא לימוד, אלא תורה ומצוות כאחד). ואם לא יזכו - אלו תפילין. ולכאורה תפילין גם הן מעשה שלנו? אלא הכוונה לתפילין של הקדוש ברוך הוא, שבפרשיותיהן כתוב, כדברי הגמרא, "מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ" - היינו ההבטחה והתחייבות שהקדוש ברוך הוא התחייב לגאול אותנו בכל מצב, ובהן כתובה גדולתם של ישראל. מכוח זה מחויב הקדוש ברוך הוא לגאול אותנו, ואין זה "בזכות" אלא מחמת ההתחייבות. וזה ההבדל: "ימינו" - זכויותינו, "זרוע עוזו" - אתערותא דלעילא, בלי שיהיו לנו עצמנו זכויות בדבר.
"אם אתן את דגנך עוד מאכל לאויבייך" - עד עתה היו האויבים יושבים כאן ואוכלים את דגננו; אנו יגענו וטרחנו והם באו ואכלו. מעתה לא ייתן את דגנך מאכל לאויבייך, ובני נכר לא ישתו את תירושך אשר יגעת בו. ומהם "בני נכר"? כבר ביאר לנו המלבי"ם כמה פעמים שהכוונה לנוכרים וזרים שאינם מכאן ואינם מהארץ. ומדוע ביחס לדגן נאמר "אויבייך" וביחס לתירוש "בני נכר"? מפני שאת היין מובילים למרחוק לסחורה והוא משתמר שנים, ולכן דווקא בו שייך לומר שבני נכר הרחוקים יובילו אותו וישתוהו שם. ואין הכוונה שלא ייצא יבוא כלל, אלא שלא יגזלו מאיתנו את גידולינו, כמו שהיה בתקופת השופטים שישראל היו חורשים וזורעים ובאו מדין ופשטו ולקחו הכול.
כִּי מְאַסְפָיו יֹאכְלֻהוּ וְהִלְלוּ אֶת־יְהֹוָה וּמְקַבְּצָיו יִשְׁתֻּהוּ בְּחַצְרוֹת קׇדְשִׁי׃
הרד"ק מסביר שהפסוק מדבר במעשר שני ובנטע רבעי. "מאספיו יאכלוהו" - הבעלים הם שיאכלו, "והיללו את ה'" - שנטע רבעי קרוי "קודש הילולים לה'", ובמעשר שני היה מתוודה ומהלל לה'. והיכן? "בחצרות קודשי" - שמעשר שני ונטע רבעי נאכלים בירושלים לפנים מן החומה, כמו שנאמר "לפני ה' אלוקיך תאכלנו", וכל העיר נקראת "לפני ה' אלוקיך" וכל העיר נקראת חצרות קודשי, שאף חצרות הבתים בכלל חצרות ירושלים. כלומר: תזכו לאסוף את הדגן ואת התירוש, ולהעלות את נטע הרבעי והמעשר השני ולאוכלם בחצרות קודשי, ולהלל שם את השם.
המלבי"ם מבאר שדלתות הכתוב מקבילות: כנגד "דגנך" נאמר "מאספיו יאכלוהו", שכן את התבואה אוספים; וכנגד "תירושך" נאמר "ומקבציו ישתוהו", שכן את הענבים מקבצים. וראיה ללשונות: "זרע רב תוציא השדה ומעט תאסוף" - לשון אסיפה בתבואה, "כרמים תטע ולא תאגור" - לשון קיבוץ ואגירה בענבים.
ומדקדק המלבי"ם: אצל "מאספיו יאכלוהו" לא נאמר "בחצרות קודשי", ורק אצל היין נאמר "ומקבציו ישתוהו בחצרות קודשי". הרד"ק אמנם פירש שהסיפא חוזרת על הכול, אך למעשה הדבר תלוי בדבר אחר: הגמרא מביאה מחלוקת אם דין נטע רבעי נוהג רק בכרם או גם בשאר האילנות, אך בתבואה ודאי אינו שייך. לפיכך "מאספיו יאכלוהו" - את התבואה יאכלו בגבולין, ואילו "מקבציו ישתוהו", שהוא כבר בכרם רבעי, יהיה דווקא "בחצרות קודשי". ולפי המלבי"ם אין הפסוק עוסק כלל במעשר שני אלא בתבואה בעלמא, ואת הדגן אוכלים בבית.
ואם כן, מהו "והיללו את ה'" לפי המלבי"ם? זו ברכת המזון. "ואכלת ושבעת וברכת" - על הדגן מברכים ברכת המזון, וזהו ההילול. ודווקא אצל הדגן נאמר כך, שכן על ענבים אין ברכת המזון, ולכן על היין נאמר רק "מקבציו ישתוהו בחצרות קודשי".
עִבְרוּ עִבְרוּ בַּשְּׁעָרִים פַּנּוּ דֶּרֶךְ הָעָם סֹלּוּ סֹלּוּ הַמְסִלָּה סַקְּלוּ מֵאֶבֶן הָרִימוּ נֵס עַל־הָעַמִּים׃
"עברו עברו בשערים" - כמו "עברו משער לשער במחנה". "סולו סולו המסילה" - הכשירו וכבשו את הדרך, "סקלו מאבן" - אומר רש"י, הסירו את האבנים המהוות מכשול וסלקו אותן לצדדים, ו"מאבן" היינו שלא תישאר שם אבן. יש בזה ביטוי לתיקון הדרכים לקראת ביאת הגלויות: כשיבואו הגלויות לכאן, יהיה צורך לתקן את הדרכים כדי שיוכלו לעלות ארצה.
"הרימו נס על העמים" - רש"י מפרש נס מלשון כלונס, ושאר המפרשים מוסיפים: כלונס שתולים בו וילון, כלומר מוט שעליו תולים את הדגל. כך היה דרכם להרים כלונס גדול כדי שהכול ילכו אחריו וידעו לאן ללכת, וזהו הסמל שאחריו ילכו כל הגויים. וזהו גם "שאו נס ציונה" - שאו את הנס שאחריו יבואו כל הגולים לציון.
הרד"ק מבאר ש"פנו דרך העם", "סולו המסילה" ו"סקלו מאבן" עניינם להכין את ביאתם של ישראל, ו"הרימו נס על העמים" כדי לבשר אותם בכל מקום שהם נמצאים בו בגלות. אלא שלדעתו הדברים נאמרו דרך משל, ואילו לפי רש"י הכוונה מעשית ממש - לפנות ולסדר את הדרכים. והמשל מובן: כשאדם חשוב מגיע אומרים "פנו דרך, פלוני הגיע", ואין הכוונה שהולכים ממש לפנות את הדרך, אלא זה ביטוי של עשיית כבוד. כך גם כשתגיע הישועה, יאמרו העמים לישראל: הנה חזרו לארצכם, פנו דרך, עם ישראל שב לארצו. ואז תהיה הישועה גלויה לעיני כול, ומעלתם של ישראל תתגלה לעיני כל העמים.
בפסוקים אלו מלמדנו הנביא שהקדוש ברוך הוא לא די שאינו חושה בעצמו, אלא אף העמיד שומרים - מלאכים, זכות אבות, אבלי ציון וכלל ישראל בגלותם - שתפקידם להזכיר ולבקש בלא הפסק, "אל דומי לכם" ו"אל תתנו דומי לו", עד גמר הבניין. על כך באה שבועה בימינו ובזרוע עוזו: אם נזכה - בזכותנו, ואם לאו - מכוח התחייבותו יתברך; ולא יאכלו עוד אויבים את יגיע כפינו, אלא מאספיו יאכלוהו ויברכו, ומקבציו ישתוהו בחצרות קודשי. ולבסוף הקריאה לסלול ולסקל ולהרים נס - להכין את הדרך לשיבת ישראל לארצם, עד שתהיה מעלתם גלויה לעיני כל העמים.