פרק ס"א בישעיהו הוא פרק של נחמה וגאולה, ובחלק זה של הפרק אנחנו עומדים על הפסוקים המתארים את התמורה הגדולה: כיצד הבושה והכלימה שליוו את עם ישראל לאורך הגלות יתהפכו לכבוד כפול, וכיצד תיראה הישועה העתידה - מצד הקדוש ברוך הוא ומצד זכויותיהם של ישראל. נלך על סדר הפסוקים ונביא את ביאורי רש"י, הרד"ק, התרגום, ובעיקר את דקדוקי המלבי"ם.
תחת בושתכם משנה - מהי הבושה ומהי הכלימה
תַּחַת בׇּשְׁתְּכֶם מִשְׁנֶה וּכְלִמָּה יָרֹנּוּ חֶלְקָם לָכֵן בְּאַרְצָם מִשְׁנֶה יִירָשׁוּ שִׂמְחַת עוֹלָם תִּהְיֶה לָהֶם׃
הפסוק טעון ביאור. רש"י מסביר: "תחת בושתכם" - עד היום הייתם מבוישים, השפילו אתכם, עם ישראל היה בשפל. ולא בושה רגילה הייתה לנו אלא "משנה" - בושת כפולה, כפול ממצב רגיל. "וכלימה ירונו חלקם" - תמיד היו מרננים על עם ישראל דברי כלימה, וזה היה חלקנו.
ונדייק במילה "ירונו". יש רינה שאין משמעותה שמחה. כתוב "וַתַּעֲבֹר הָרִנָּה בַּמַּחֲנֶה" - וזה נאמר כאשר מת אחאב, ואין הכוונה שם לשמחה אלא לקול שעובר ומתפשט ממקום למקום. כמו שאומרים היום "מרננים עליו כך וכך" - אין הכוונה שמישהו שמח עליו, אלא לשון דיבור. אם כן: תחת שהיה לכם משנה בושת, ולא זו בלבד אלא שתמיד ריננו עליכם דברי כלימה.
וכמה נכונים הדברים. כל מיני רינונים עלינו, דברי בושת ודברי כלימה, סיפורים ובדיות שבדו עלינו הגויים. עלילות הדם - שאף התחדשו בימינו, שעיתון אוקראיני הפיץ בשנת תשע"ד לשמור על הילדים, כי היהודים משתמשים בחג הפסח בדם ילדים נוצרים למצות, ושלא ייקח חס ושלום איזה יהודי ילד נוצרי להשתמש בדמו. ואם אלה עלילות פגניות הזכורות לנו מהמאות הקודמות, הרי שיש עלילות חדשות המתקבלות הרבה יותר על אוזני העולם: שאנחנו מענים את היושבים לגבולנו, שאנחנו מפגיזים סתם, שאנחנו רוצחים ילדים. ולמשל ולשנינה - הילד א-דורה, שעשה רעש בכל העולם, ואחר כך התברר שכנראה הוא בכלל חי, אבל זה לא הפריע לאיש לבדות בדיה שחיילינו רצחו אותו והוא הרים ידיים המסכן ואף על פי כן ירו בו, וכל זה להראות את מושחתותנו. ואם לא די בזה, שלחו לכאן את גולדסטון שיוציא עלינו דו"ח ויכתוב את הדברים הנוראים ביותר, וידעו את מי הם שולחים - שלחו יהודי שיטפל בנו. אמנם הוא הספיק אחר כך לכתוב שהוא מתנצל, אבל את הדו"ח קראו כולם, ואת ההתנצלות מי קרא? זהו "וכלימה ירונו חלקם".
וכן "תחת בושתכם משנה" - משנה בושת. תמיד אנחנו במצב שבו אנחנו מותקפים, אשמים בכל מה שקורה בעולם, מרכז כל הצרות, שבגללנו אמריקה נרדפת ויש לה בעיות עם עמי ערב. והנה, הם אינם יודעים, אבל בינינו - יש בזה אמת מסוימת, שכן כל מה שקורה בעולם הוא בשביל ישראל. אלא שלא מן הסיבות שהם אומרים, אלא מסיבות אחרות לגמרי: יש לנו חשבון עם בורא עולם, וכל מה שמתרחש בעולם בא להחזירנו בתשובה וליישר אותנו אל דרך האמת. גם אם נפרץ סכר בסין, כמו שסיפרנו באריכות בעניין החפץ חיים - הכל כדי שאנחנו נלמד מוסר ונסיק מסקנות. וכנגד כל הבושת והסבל של שנות הגלות - "לכן בארצם משנה יירשו שמחת עולם תהיה להם".
ביאור הרד"ק והתרגום
הרד"ק מבאר: תחת שבגלות היינו לבושת ולחרפה, ההפך מזה יהיה לנו כבוד. ו"משנה" - כמניין השנים, כנגד אותן שנים של בושת יהיו לכם שנים של כבוד.
והתרגום מסביר אחרת: "משנה" אינו תיאור הבושה, כדברי רש"י שהיתה בושת כפולה, אלא הוא כבר השכר - תחת הבושת שהיתה לכם יהיה לכם כפליים כבוד. וכן ה"תחת" חוזר גם על הכלימה: תחת הכלימה שהייתה לנו, "ירונו חלקם" הוא השכר - יהיה חלקנו ברינה, יהיה לנו שבח בחלקנו. וכלשון התרגום "ויתבהתון עממיא" - יתביישו העמים, שהיו משתבחים בחלקם ועתה יתברר שחלקם הבל וריק, ואנחנו נשתבח בחלקנו, שיתברר שאלוקינו אלוקי אמת. "לכן בארצם משנה יירשו" - לא יצטרכו לצאת מן הארץ לסחורה כדי להרוויח ממון, אלא בארצם יירשו כפליים מטוב העולם ממה שהיה להם, והשמחה תהיה תמידית שלא תיפסק לעולם.
המלבי"ם: בושת מעצמו, כלימה מאחרים
המלבי"ם כדרכו מדקדק בהבדל שבין בושת לכלימה, וכבר ראינו זאת אצלו: בושת היא מה שאדם מתבייש מעצמו, אפילו בלי אחרים. איש לא בייש אותו, אבל הוא אכול בושה, יודע שעשה דבר שאינו הגון ומתבייש - זו בושת. כלימה, לעומת זאת, היא תמיד מאחר: מישהו אחר מכלים את פניו ומביישו.
ולפי זה: "תחת בושתכם" - הבושה שיש לנו מעצמנו, על שאיבדנו את המעלה הגדולה שהיתה לנו, את הזכות והגדולה של שכינה השורה בישראל ובית המקדש קיים. הבושה הזאת קיימת גם בלי הגויים, אנו מתביישים במצבנו הנוכחי שאיבדנו את מעלתנו. תחת זה יהיה לנו "משנה" - כפל כבוד תמורת אותה בושה.
"וכלימה ירונו חלקם" - תחת הכלימה שאחרים הכלימו אותנו באורך הגלות, הם עצמם ירונו וישוררו שירים על חלקם של ישראל. ודקדק המלבי"ם: הכתוב פונה אליכם בנוכח - "בושתכם", ואילו כאן נאמר "ירונו" בנסתר, ולא "תרונו". מי הם? הגויים. הם יכתבו שירים וירננו על חלקם ומעלתם של ישראל.
וזה העונש הגדול ביותר לכל אלה שהצרו לנו. כשמצר לנו מת - לא נתן לנו הדבר הרבה. אבל כאשר יקום, "אלה לחיי עולם ואלה לחרפות לדראון עולם", אז מתגלית הגדולה: הגוי שרצה להשבית אותנו, היטלר שרצה למחות אותנו, פתאום מתברר היכן הוא נמצא, באיזה סבל ובאיזה גיהינום נורא הוא קיים כיום, ולעומת זאת עם ישראל, שלא פגע בהם מאומה, נמצא ברום המעלה. זה הסבל הגדול ביותר בשבילו וזה העונש הגדול ביותר. ומה שבתחילה ריננו עלינו שירי חרפה ובוז, עתה ירננו בשיריהם וישירו: "לכן בארצם משנה יירשו שמחת עולם תהיה להם" - כך ישירו הגויים על עם ישראל.
ונשים לב להקבלה: כנגד אורך הגלות - "שמחת עולם", שמחה לכל אורך הזמן. וכנגד שנטלו מאיתנו את ארצנו - "בארצם משנה יירשו". ומהו "משנה יירשו"? הרי יש ארץ של שלושה עממין שעדיין לא זכינו לרשת, נוסף על שבעת העממים שירשנו: קיני, קניזי וקדמוני, המופיעים בספר בראשית, ואותם לא ירשנו אפילו בימי יהושע. אותם יירשו למשנה - תוספת על מה שכבר היה לנו, וזאת כנגד החרפה והביזיון שסבלנו באורך הגלות.
כי אני ה' אוהב משפט
כִּי אֲנִי יְהֹוָה אֹהֵב מִשְׁפָּט שֹׂנֵא גָזֵל בְּעוֹלָה וְנָתַתִּי פְעֻלָּתָם בֶּאֱמֶת וּבְרִית עוֹלָם אֶכְרוֹת לָהֶם׃
כיוון שאני אוהב משפט, אני שונא גזל בעולה - איני מקבל את העולות והקורבנות של הגויים, מפני שהם באים על ידי גזל. "ונתתי פעולתם באמת" - רש"י מפרש שפעולתם של ישראל מכאן ואילך תהיה באמת, דרכם והנהגתם תהיה בדרך יושר. ובהסבר נוסף: "פעולתם" היינו השכר על מה שפעלו עד היום, שיקבלו אותו באמת - שהשם יהיה נאמן לשלם לנו שכר על כל מה שסבלנו, גידופי הגויים, השמדות, רציחות ורדיפות, ועל כל אלה ישפיע לנו עתה שכר אמיתי.
הרד"ק מסביר שכאן בא הקדוש ברוך הוא לתת טעם למה שנאמר קודם. נאמר "תחת בושתכם משנה", שנקבל כפול תחת כל מה שסבלנו, ולכאורה אם סבלנו דבר מסוים, ראוי היה לתת לנו באותו ערך - מדוע כפול? על כך אומר הקדוש ברוך הוא: "כי אני ה' אוהב משפט", ויהיה זה עוול ולא משפט אם לא אתן לכם כפול. שכן עם ישראל הם מבחר העמים, הם דבקו בקדוש ברוך הוא, האמינו בו והפיצו את תורתו, ועם כל זאת העם הקרוב ביותר לריבונו של עולם הוא העם הסובל ביותר והנרדף ביותר. לכאורה יש בזה עוול. אומר הקדוש ברוך הוא: אני אוהב משפט, אני אוהב שבני אדם עושים משפט - ואם אני דורש זאת מברואיי, כל שכן שאני, שופט כל הארץ, אעשה משפט.
"שונא גזל בעולה" - אפילו בעבודה שעובדים אותי, כשבאים להקריב לפניי קורבן, אם הוא בא מגזל איני מעוניין בו. ומכאן: צריך שאגמול להם תחת הגלות ותחת הרעה שהיתה להם טובה כפולה, שהרי כל מה שסבלו - לשמי סבלו. עם זה עבד אותי ואף על פי כן סבל, אם כן מגיע לו כפליים כנגד מה שסבל. ולכן "ונתתי פעולתם באמת" - כל מה שפעלו ועשו לשמי אתן להם באמת, בשכר מושלם כראוי להם. "וברית עולם" - ברית תמידית, לנצח ומבלי הפסקה, לא כברית שכרתי עמם בהוציאי אותם מארץ מצרים שהיתה כביכול זמנית, שהרי גלו, וחזרו בבית שני וגלו שוב. כאן תהיה ברית שאין אחריה גלות, ברית שאין אחריה כעס וחרון אף, אלא גאולה שלמה ואמיתית.
והמלבי"ם מסביר: היות שאני אוהב משפט, מוכרח שכשם שהגלות נמשכה זמן ארוך, כך גם הישועה תהיה זמן ארוך - וכמה הוא זמן ארוך אצל הקדוש ברוך הוא? נצח. ועוד: "אני שונא גזל" אפילו בקורבן עולה, אם כן בהכרח שאשיב להם את הגזילה שנגזלה מהם - ארצם - עם פירות ועם שבח. נגזלה מהם ארצם, ויקבלו כפל כפליים: את הארץ, את הפירות ואת השבח. וזהו "בארצם משנה יירשו". "ונתתי פעולתם באמת" - כי אני אוהב משפט, וברית שלי נצחית, ואני שונא גזל אפילו בעולה, וכל שכן שלא בעולה, ואם כן ודאי שאהיה נאמן להשיב להם כפליים כגמולם.
ונודע בגויים זרעם
וְנוֹדַע בַּגּוֹיִם זַרְעָם וְצֶאֱצָאֵיהֶם בְּתוֹךְ הָעַמִּים כׇּל־רֹאֵיהֶם יַכִּירוּם כִּי הֵם זֶרַע בֵּרַךְ יְהֹוָה׃
לכאורה הדבר תמוה: מדובר כבר בתקופת הגאולה, שעם ישראל אינו בגלות - כיצד אפוא "ונודע בגויים זרעם וצאצאיהם בתוך העמים"? מבאר הרד"ק: כשילכו בארצות הגויים לטייל או לסחורה. ומשתמע מכאן כאילו יתבטל האיסור לצאת מן הארץ לחוץ לארץ לשם טיול, ומאחר שאין התורה מוחלפת, נצטרך לומר שכיוון שכל העולם כולו ייחשב כארץ ישראל וארץ ישראל תיחשב כירושלים, שוב אין איסור לטייל בעולם, שהרי להיות בעולם פירושו להיות בארץ ישראל.
ואף שלא יצטרכו לכך, יהיו נודעים וניכרים מצד הכבוד והגדולה שיהיו להם, וילכו בבגדים מכובדים, בבגדי חופש ורקמה, ויאמרו עליהם: אלו בני ישראל הם, אלו זרע ברך ה'. ונשים לב לחילוק שבכתוב: "זרעם" נאמר בגויים, ו"צאצאיהם" בתוך העמים. ומבאר הרד"ק שהצאצאים הם הבחורים, והם שילכו לתאוותם לראות ארצות העכו"ם. פשוט וברור: מי שכבר מבוגר, מה לו ולטיולים? אלה שמחפשים את הודו וגואה וכיוצא בזה הם הבחורים, ואף כשייכנסו בתוך העמים יהיו נודעים וניכרים.
ולצערנו גם היום ישראלים נודעים וניכרים בכל העולם, אלא שלרוב זה על פי ההרס שהם משאירים במקומות שאליהם הם מגיעים וההתנהגות הוולגרית שלהם. ואנו מקווים שה"נודע בגויים" העתידי יהיה לשבח, שכולם יראו שהם זרע ברך ה', ויראו הנהגות מופלאות ולא מציאות של חוסר חינוך וחוסר דרך ארץ.
המלבי"ם מבאר שהזרע של עם ישראל ייוודעו בגויים לשם ולתהילה, ולא רק הגדולים אלא "וצאצאיהם" - גם הקטנים. ועוד דקדוק: "גויים" מבטא תמיד את הפחותים שבאומות, ואילו "עמים" הם האומות החשובות והמתוקנות. אפשר לדבר על "גויים" בהקשר של אפריקה, ואפשר לדבר על אירופה - יש אומות קובעות וחשובות ויש אומות נחשלות. ועל כך אומר הכתוב: כשיהיו בין הגויים הנחשלים ייוודעו, ואפילו צאצאיהם יהיו ניכרים גם בתוך העמים, הגויים החשובים יותר. עד ש"כל רואיהם יכירום" ויאמרו: הם זרע ברך ה', כיוון שיהיו ניכרים ומצוינים בהדרת קודש, ומתוך כך ייכר לכל מי הם בני ישראל.
שוש אשיש בה'
שׂוֹשׂ אָשִׂישׂ בַּיהֹוָה תָּגֵל נַפְשִׁי בֵּאלֹהַי כִּי הִלְבִּישַׁנִי בִּגְדֵי־יֶשַׁע מְעִיל צְדָקָה יְעָטָנִי כֶּחָתָן יְכַהֵן פְּאֵר וְכַכַּלָּה תַּעְדֶּה כֵלֶיהָ׃
הרד"ק מביא שאלו דברי ירושלים, וכן התרגום: "שוש אמרת ירושלם, מחדא אחדי במימרא דה'" - שירושלים תודה ותשבח לקדוש ברוך הוא בעת הגאולה, כשישובו בניה לתוכה. ובהסבר נוסף: אלו דברי ישראל השבים מן הגלות, שכשישובו תהיה להם שמחה מיוחדת בריבונו של עולם.
ומביא הרד"ק בשם אביו ז"ל, וכבר אמרתי לכם לא פעם שכשהרד"ק מביא ביאור בשם אביו - עשו אוזניכם כאפרכסת, שבדרך כלל יש לו ממתקים. שאל אביו: מדוע נאמר תחילה "שוש אשיש בה'" ואחר כך "תגל נפשי באלוקיי"? למה פעם בשם הוי"ה ופעם בשם אלוקים, ולמה על זה "שוש אשיש" ועל זה "תגל נפשי"? אלא שם הוי"ה הוא מידת הרחמים ושם אלוקים הוא מידת הדין. כשהקדוש ברוך הוא גואל אותנו ברחמים - כולם שמחים, גם הגוף וגם הנפש, ולכן "שוש אשיש" בכפילות. אבל אם יגאל אותנו במידת הדין, היינו מתוך ייסורים וסבל - האם כדאי? ודאי שכדאי, כדי לזכות לגאולה. אך מי מסכים לכך? הנפש, שהיא מרוממת ועליונה יותר והיא אומרת: כדאי לסבול כדי לזכות לגאולה. הגוף, לעומת זאת, מחפש הנאות, נעימות ונוחות, ואינו מבין זאת כל כך. לכן כשהגאולה ברחמים - "שוש אשיש בה'", גם הגוף וגם הנפש; וכשהיא במידת הדין - "תגל נפשי באלוקיי", רק הנפש, שהיא מקבלת את הייסורים באהבה, ואילו לגוף קשה להבין ולקבל.
"כי הלבישני בגדי ישע מעיל צדקה יעטני" - אומר הרד"ק שהבגדים שאדם לובש באים לבטא את הישועה שיושיע אותנו הקדוש ברוך הוא, ועל ידי זה נהיה "כחתן יכהן פאר" - כמו החתן המכהן פאר בלבושים נאים, ולשון "יכהן" מפני שהוא כמו הכהן שיש לו בגדים נאים, וכן "ככלה תעדה כליה" שיש לה תכשיטים ובגדים מיוחדים. כך הישועה תראה את ישראל כחתן וכלה המפוארים בבגדיהם.
המלבי"ם: שישה וגילה, בגד ומעיל
המלבי"ם כדרכו מדקדק בלשון הקודש. מה בין "שוש" ל"תגל"? שישה היא פעולות חיצוניות המראות על שמחה - רואים עליו מבחוץ שהוא שמח. גילה היא גיל פנימי שבלב, על דבר שלא המתין לו ולא ציפה לו, שלא האמין שיהיה ופתאום קם ונהיה.
ויש הבדל גם בין שם הוי"ה לבין "אלוקיי", וכבר הסברנו זאת כמה פעמים בשם המלבי"ם: שם הוי"ה הוא הקדוש ברוך הוא מצד ההשגחה הכללית שלו על העולם, ואילו "אלוקיי" הוא פרטי - ההשגחה הפרטית על עם ישראל. ועל זה נאמר "תגל נפשי באלוקיי", בהשגחה הפרטית שלי כעם ישראל.
ומהו "כי הלבישני בגדי ישע מעיל צדקה יעטני"? יש הבדל בין בגד למעיל. הבגד הוא מה שאדם לובש פנימה, והוא צמוד יותר לגופו - כעין גופייה חמה שלובשים מלמטה. המעיל הוא הלבוש החיצוני, כעין חלוק שלובשים מלמעלה, רק שהיה פחות מחויט ממעיל של ימינו.
"הלבישני בגדי ישע" - ישועה שתהיה בדיוק לפי מידתי, לבוש פנימי הצמוד לאדם, ישועה פרטית המיוחדת רק לי. ומעבר לישועה הפרטית - "מעיל צדקה יעטני": שכולם יכירו בדת האמת, שיראו שהאלוקים שאותו עבד עם ישראל הוא אלוקי אמת. כאן כבר אין מדובר עליי באופן פרטי אלא על גילוי כבודו ושמו יתברך בעולם, שלכולם תתגלה צדקתי בזה שעבדתי את האלוקים ולא נטיתי אחר הבלי שאר האומות.
ולמה נקרא דווקא "מעיל"? שתי בחינות בדבר. האחת: המעיל הוא חיצוני וגלוי לכל, ועל ידו יראו הכל שדת האמת היא דת ישראל. והשנייה: המעיל אינו תפור לפי מידה אלא רחב ומתאים לכולם, לרמז שמעיל הצדקה הזה בא ללמד את כל העולם אמונה בה'. אין זה רק בשבילי כמו הבגד התפור לפי מידה, אלא זה דבר שנרצה לשווק הלאה ושכולם יקבלוהו, שכל העולם יכיר בצדקתנו שאנו עובדי ה', ומתוך כך גם הם יתחילו לעבוד את הקדוש ברוך הוא שכם אחד.
כחתן יכהן פאר וככלה תעדה כליה
ומבאר המלבי"ם שהדלתות מקבילות: "הלבישני בגדי ישע" כנגד "כחתן יכהן פאר", ו"מעיל צדקה יעטני" כנגד "וככלה תעדה כליה". ולמה "יכהן" ולא "מכהן"? יש לו ביאור מקורי: החתן מכהן פאר את אשתו, נותן לה במתנה בגדים מפוארים ותכשיטים. כך הישע - הקדוש ברוך הוא נתן לנו ישועה, לא מצד עצמנו, אלא כחתן המכהן את כלתו בבגדי פאר.
ולעומת זאת "מעיל צדקה יעטני" הוא "ככלה תעדה כליה" - כליה שלה, ולא מה שנתן לה החתן. מעבר למה שהוא נתן, יש לה את תכשיטיה שלה. אם הישועה היא מה שהשם עושה לנו, הצדקה היא מה שאנחנו עשינו - הזכויות שלנו. המעיל העוטף אותנו הוא על הצדקות שלנו ועל הדבקות שלנו בריבונו של עולם במשך שנות הגלות, על עבודת השם שהיתה בנו, וזה כמו כלה העונדת את כליה הפרטיים שבאו מתוך הכנתה ומעשיה. ועל ידי זה ייכר לכל שעבודתנו את השם היא היא עבודת האמת.
כי כארץ תוציא צמחה
כִּי כָאָרֶץ תּוֹצִיא צִמְחָהּ וּכְגַנָּה זֵרוּעֶיהָ תַצְמִיחַ כֵּן אֲדֹנָי יֱהֹוִה יַצְמִיחַ צְדָקָה וּתְהִלָּה נֶגֶד כׇּל־הַגּוֹיִם׃
הרד"ק ממשיל את ישועתם של ישראל לזרע הנזרע באדמה: באופן טבעי הזרע נשחת ומרקיב, ואחר כך הוא צומח בצורה יפה יותר, משובחת יותר ורבה יותר ממה שהיה - שמגרגיר אחד צומחים גרגירים רבים, "כי ברוב החדש טוב מן הישן". כך עם ישראל בגלות, כמו שאבדה תקוותם וכמו שנשחתו והגיעו לשפל המדרגה - אבל זה כזרע שלפני צמיחתו מרקיב. ובעת שתבוא הגאולה יפרו וירבו ויוסיפו על מה שהיה להם קודם, הן בכבוד, הן במעלה והן ברוב עם, והכל ישתנה לטובה כמו הצמח שנרקב ואחר כך צומח.
ועוד ממשיל אותם לגינה: "וכגנה זרועיה תצמיח". הגינה אינה מצמיחה את זרעיה בבת אחת, אלא היום צומח זה ומחר זה ומחרתיים זה, והכל לפי עונות השנה - יש צמחים הגדלים בקיץ ויש הגדלים בחורף. כך יהיה לעם ישראל טובה אחר טובה, שהטובות ירדפו אחריהם, כגינה שזרועיה מצמיחים ומצמיחים תמיד. ולפעמים אדם חושב: הרי עם ישראל נמצא עתה על הגל, ובוודאי זה דבר זמני, שהרי קורה שאומה שפלה מתרוממת לפתע. על כך אומר הכתוב שלא כן יהיה, אלא כגינה שזרועיה צומחים תמיד וחוזר חלילה, ויכירו כל האומות בטובתם שהיא גדולה על כל הטובות שבעולם. וזהו "נגד כל הגויים" - לא נגדם במובן של כנגדם, אלא למולם, שלמול כל הגויים תהיה ניכרת הצלחתם של ישראל שאינה טבעית.
והמלבי"ם מבאר כאן כעין ביאורו של אביו של הרד"ק, אלא שהוא מוסיף בו. יש הבדל בהוצאת הצמחים: לפעמים ארץ מצמיחה צמחים גם בלי שזרעו אותה - לרוב קוץ ודרדר, אבל היא מצמיחה מעצמה; ויש מקום שמצמיח לאחר שזרעו בו. "כארץ תוציא צמחה" - ארץ סתם, אתה הולך בשדה ויש צמחים שגדלו מאליהם. "וכגנה זרועיה תצמיח" - גינה שזרעו בה, והיא מצמיחה את מה שזרעו.
וכך הקדוש ברוך הוא: "יצמיח צדקה" - כארץ המוציאה צמחה מעצמה, כך יצמיח השם צדקה מעצמו. וכאן מדובר בישועה, שהישועה לא תהיה על פי מעשינו, אלא הקדוש ברוך הוא יושיע אותנו בלא מעשינו, רק בחסדו עלינו וברצות ה' בנו. וזו הרי צדקה - שכמו שהסברנו בעבר, צדקה נותנים למי שאינו ראוי לה; מי שמגיע לו אין זו צדקה אלא משכורת. הצדקה היא: אינך זכאי בדין ואיני חייב לך, ואף על פי כן אני עושה עמך חסד. וכשם שהארץ אינה חייבת להצמיח את צמחה, כך כביכול אין הקדוש ברוך הוא צריך לתת לנו, ועם כל זה יעשה עמנו ישועה. וזה כנגד "בגדי ישע" - ישועה פרטית שהשם יושיע אותנו אף שאין מגיע לנו.
ולאחר מכן "וכגנה זרועיה תצמיח" - זה מה שאנחנו נטענו וזרענו, וזו "תהילה נגד כל הגויים". שהרי אדם שזרע גינה והיא גדלה - מתהלל בה: ראה את השדה, ראה את הגידולים, אני טיפחתי, אני ריביתי, אני השקיתי, יש לו בזה תהילה. אבל אם צמח לו משהו מאליו בלא שזרע, אינו מתגאה בזה, שהרי לא הוא עשה. וזה מקביל ל"מעיל צדקה יעטני" שהזכרנו - שעל ידו יהיה ניכר לעיני כל הגויים שעם ישראל מצוותיו אמת ותורתו אמת, וזה כמו כלה העונדת את כליה הפרטיים שבאו מזכויותיה. במה שאתה עושה יש לך מקום להתהלל למול הגויים, אבל מה שהקדוש ברוך הוא מצמיח כארץ המוציאה צמחה - אין בו מקום להתהלל, שאין זה בא ממך אלא הקדוש ברוך הוא השפיע עליך בצדקה ובחסד דבר שאינו מגיע לך.
לסיכום:
בפסוקים אלו מתהפכת התמונה כולה: תחת הבושת הכפולה שסבלנו מעצמנו והכלימה שהכלימונו האומות, נזכה לכפל כבוד, והגויים עצמם ישירו וירננו על גדולתם של ישראל. הקדוש ברוך הוא, שאוהב משפט ושונא גזל אפילו בעולה, מתחייב להשיב לנו כפליים - את ארצנו עם פירותיה ושבחה - ולכרות ברית עולם שאין אחריה גלות. אז ייוודע זרעם של ישראל בגויים ובעמים, וכל רואיהם יכירו שהם זרע ברך ה'. ושתי בחינות בישועה: "בגדי ישע" - ישועה פרטית התפורה לפי מידתנו שהשם מעניק לנו בחסדו כארץ המוציאה צמחה מאליה, ו"מעיל צדקה" - גילוי צדקתנו ודבקותנו לעיני כל העולם, כגינה המצמיחה את זרועיה שזרענו בה, ובו התהילה נגד כל הגויים. כן יזכנו השם לגאולה השלמה במהרה, אמן ואמן.