ספר ישעיהו פרק ס"ב. למען ציון לא אחשה ולמען ירושלים לא אשקוט עד יצא כנוגה צדקה וישועתה כלפיד יבער. למען ציון אני אעשה אומר רש"י, ולא אחשה על מה שעשו לה, לא אשתוק על מה שייסרו את עם ישראל, ולא אשקוט הכוונה לא יהיה שלום עד שיצא כנוגה צדקה. והרד"ק מסביר שבעצם פה זה דברי קודשא בריך הוא שהקדוש ברוך הוא אומר ציון ששמי נקרא עליה, וציון וירושלים אומר הרד"ק זה היינו הך, ואשקוט ואחשה זה היינו הך, וכפל העניין במילים שונות. ואנחנו כבר מספיק אמונים על דבריו של המלבי"ם שאין דבר כזה כפל העניין במילים שונות, ותמיד שיש כפל העניין יש כפל משמעות, ויש משמעות לאשקוט ויש משמעות לאחשה ויש משמעות לציון ויש משמעות לירושלים. ונראה כעת את ביאורו של המלבי"ם.
אומר המלבי"ם, כנגד מה שדיברנו בפרק הקודם, וכבר הסברנו שבעצם הפרקים לא מחולקים בחלוקה יהודית אלא בחלוקה נוצרית, ולכן אל תתפלאו אם אתם רואים שיש פה המשך של פרק קודם, זה לא המשך של פרק קודם, זה המשך אחד. אלא באופן שרירותי החליטו הנוצרים מסדרי הפרקים לחתוך את הפרק כאן. ופעמים רבות היה להם גם עניין בזה, כי במקומות שבהם היה משתמע גנות לעם ישראל אז חתכו שם כדי שישתמע גנות ולא ישתמע לאחר מכן ישועה ונחמה וכדומה. אז אנחנו דיברנו קודם שהקדוש ברוך הוא יגלה צדקתם של ישראל. שזה יהיה דבר אחד שלכולם יתברר שעבדנו את הקדוש ברוך הוא שהוא אלוהי אמת. ויתברר שכל החיצים וההשמצות שקיבלנו מן הגויים על כך שלא דבקנו באמונתם אמונת ההבל, יתברר שהם שקר נחלו לבניהם ואנחנו דבקנו באלוקי אמת, ואז על ידי זה תתרומם קרננו כי יתברר שהעם היחיד שעבד את אלוקי אמת זה עם ישראל. וזה הדבר הראשון, זו הצדקה שתתגלה. צדקת ישראל, אמיתת אמונתם ותורתם.
דבר נוסף יהיה ישועה. ישועה שהקדוש ברוך הוא יושיע אותנו ממה שאנחנו רדופים על ידי האומות. וזה כנוגה צדקה וישועתה כלפיד יבער. אומר המלבי"ם, ציון מתארת את צדקתם של עם ישראל. כי בציון היה מושב הסנהדרין. ציון הכוונה היא בירושלים מקום המקדש, הוא נקרא ציון, שם מושב הסנהדרין. אז יוצא אם ככה שכאשר הוא אומר תתגלה צדקת ישראל בציון, מה זה ציון? יתגלה לכולם שהצדק הוא פה. לא בבג"ץ, בציון, במקום מושב הסנהדרין. יתברר שמשפטי האמת הם כאן, בציון. למען ציון לא אחשה, יצא כנוגה צדקה, שהצדק הוא עמהם. שם מקום הקדושה והטהרה, בית המקדש, מקום מושב הסנהדרין. ירושלים לעומת זאת, זה המקום ששמה אנחנו מתיישבים. ירושלים רבתי, ירושלים מדבר על העיר כולה. ואז עם ישראל כשמדברים על שיבה מן הגלות, מדברים על שיבה לירושלים, לחזור וליישב את ירושלים. כמו שכתוב לבשי עוזך ציון, לבשי בגדי תפארתך ירושלים. מה ההבדל? אומר המלבי"ם, ציון זה מבטא את העוז הפנימי, את ההצלחות הנפשיות, כמו שדיברנו שזה מדבר על מקום המקדש, על מקום הסנהדרין, שזה מקום של עבודת השם. אז לבשי עוזך ציון, את העוז הפנימי של ההצלחה הנפשית, של עבודת השם. וירושלים לעומת זאת, לבשי בגדי תפארתך ירושלים, זה הצלחה הגופנית, פרנסה, שפע כלכלי, רווחה, הצלחה גופנית.
כדי להוכיח שעם ישראל תורתם אמת, שעם ישראל צדקו בדבקותם בקדוש ברוך הוא, בשביל זה צריך להתווכח. להתווכח אין הכוונה במובן שמושג אצלנו היום ויכוח הכוונה לריב. אלא ויכוח כמו עמדו ונוכחה יחד. מה זה נוכחה? מאיזה לשון זה? הוכחה. ויכוח פירושו כששניים מתעצמים ביניהם וכל אחד רוצה להוכיח צדקתו. אז לא חייבים שזה יהיה מריבה, ויכוח זה לשון הוכחה. על זה הוא אומר למען ציון לא אחשה. לא אחשה הכוונה אני לא אשתוק מלהתווכח ולהוכיח את אמיתתה, שכמו שאמרנו ציון מבטא את זה של מושב הצדק, את זה שאנחנו דבקים בהשם שהוא אלוקי אמת. ולהוציא את עם ישראל מהגלות, פה לא מספיק לא לשתוק, פה צריך פעולה. פה צריך מעשה. על זה הקדוש ברוך הוא אומר למען ירושלים, שזה הסברנו זה ההצלחה הגופנית, הכלכלית, הרווחה, היציאה מן הגלות, שנחזור ונתיישב בירושלים, למען ירושלים לא אשקוט. אני לא אשב במנוחה מבלי לעשות מאומה, אלא אני אהיה זריז לגאול אותם. ואומר המלבי"ם, אחשה ואשקוט הם לא פעלים נרדפים בכלל. אומר המלבי"ם, אחשה משתתף עם הפעלים שמבטאים שתיקה. החשו. מי אמר למי החשו? אלישע, כאשר באו עליו בני הנביאים ואמרו לו שאדונך נאסף מעליך היום, אמר להם גם אני ידעתי, החשו. החשו הכוונה שתקו. אז להחשות מלמד על שתיקה. לעומת זאת, אשקוט, אומר המלבי"ם, לא קשור לפועל שתיקה. אשקוט קשור למנוחה. הים שקט. כבר לא הומים גליו. אז לשקוט, הארץ שקטה, ותשקוט הארץ ארבעים שנה. מה זה שקטה? הייתה בשקט? לא. שקטה הכוונה היא כבר לא רוגשת. אז אם ככה, השקט קשור למנוחה, והחשה קשור לשתיקה. לאי דיבור. ואם כן, מובן ממילא, למען ציון לא אחשה, כדי להוכיח את צדקתם כמו שהסברנו, של עם ישראל שאמונתם ודתם היא אמת, אני לא אחשה, אני לא אשתוק, אני אדבר, כי פה צריך ויכוח, להוכיח שדתנו דת האמת. כמו הכוזרי, אנחנו רואים החבר עושה בספר הכוזרי, כמו שאפשר לשמוע בדיסק על הכוזרי. כך שלמעשה פה צריך ויכוח, פה צריך הוכחות, פה צריך דיבור. למען ציון כדי להוכיח צדקתם של ישראל באמונתם שדתם דת האמת, לא אחשה. ולמען ירושלים, שזה אומר לגאול אותם גאולה פיזית, להחזיר אותם אל ערי מושבותם לירושלים, פה לא אשקוט. לא אשקוט הכוונה לא אהיה שוקט על שמריי, אלא אעשה פעולה ואלך ואגאל אותם.
ואומר המלבי"ם, דלתות הכתוב מקבילות. למען ציון לא אחשה, עד יצא כנוגה צדקה. זה צדקתם שבעצם מוכיחה שהם אלה המאמינים בדת הצדק, בדת האמת. היא היא הדת הנכונה. אז עד יצא כנוגה צדקה שלכולם יהיה ניכר צדקת תורתם ואמונתם, אני לא אחשה, אני אוכיח ואברר את הדבר. ולמען ירושלים לא אשקוט, שזאת אומרת זה הסברנו שזה מדבר על הגאולה הפיזית, שהקדוש ברוך הוא יגאל אותנו ויושיבנו לערי ירושלים, עד ישועתה כלפיד יבער. שכמו שאמרנו הרי פה מדבר על ישועה, ישועה הכוונה גאולת הגוף. וזאת תהיה הישועה כלפיד יבער. והמלבי"ם עומד כאן על עוד שינוי. יצא כנוגה צדקה, וישועתה תהיה כלפיד. מה ההבדל? למה צדקה כנוגה והישועה כלפיד? אומר המלבי"ם, דבר שכבר למדנו בעבר, שהנוגה זה דבר שאין לו אור מצד עצמו. הנוגה זה דבר שמקבל אור ממשהו אחר. לדוגמה הירח יש לו נוגה. אין לו אור עצמי. הכוונה אור נגוהות שלו זה ממשהו שקיבל מהשמש. לעומת זאת הלפיד, הלפיד יש לו אור מצד עצמו, הלפיד יבער, יש פה אש הבוערת המאירה. ועל זה הוא רצה לרמז לנו, שעל ידי שהקדוש ברוך הוא יבעיר את הלפיד, מה הפירוש? על ידי הישועה, כמו שהסברנו, ישועתה כלפיד יבער. יראו הגויים את ישועתם של ישראל, יראו הגויים איך הקדוש ברוך הוא לילה כיום יאיר. על ידי זה הם יכירו את צדקם. על ידי זה כולם יכירו שהצדק הוא עמנו, כולם יכירו את מעלתם של עם ישראל. וכביכול אומר המלבי"ם, כאילו הלפיד הזה של הישועה הוא יאיר על הצדקה. פירושו של דבר, כשאתה רואה עם מצליח, כשאתה רואה עם שהולכים בדרך מסוימת ויש להם ישועה גדולה, זה נותן לך להאמין בדת שלהם. זה נותן לך להאמין בתורה שלהם. כי הנה תראה, איך זה שהם מצליחים כל כך? משהו באמונה שלהם, באלוקים שלהם שבו הם מאמינים, הוא זה שמושיע אותם. יוצא אם ככה שמי יאיר על צדקתנו? מי יוכיח את צדקתנו שצדקתנו יהיה לה נוגה? הלפיד שיבער. הלפיד שיבער שזה הישועה, שכולם יראו את הישועה שלנו, זה יאיר ויצא צדקה כנוגה. אז ממילא הצדק והיושר שלנו ודבקותנו בהשם, פתאום יתחיל להאיר על ידי שהלפיד, הישועה מאירה עליו, ופתאום יתחיל להאיר ויהיה ניכר לכל שתורתנו היא תורת האמת. מכוח מה? מכוח הישועה. שהישועה היא בחינה של לפיד המאירה על צדקתנו, על דבקותנו בהשם.
וראו גויים צדקך וכל מלכים כבודך וקורא לך שם חדש אשר פי השם יקבהנו. וראו גויים צדקך, אומר המלבי"ם, הפסוק הזה מקביל לפסוק הקודם. ראינו בפסוק הקודם עד יצא כנוגה צדקה, אומר המלבי"ם, כעת אומר הפסוק וראו גויים צדקך. ואיך? על ידי שישועתה כלפיד יבער, יראו מלכים כבודך. זאת אומרת הגויים יראו את צדקך, כמו שהסברנו שהכוונה אמיתות התורה, ועל ידי שישועתה כלפיד יבער יראו מלכים את כבודך, הכוונה את הגאולה והישועה של עם ישראל. רק המלבי"ם עומד כאן על דקדוק, למה בנוגע לצדקך הוא אמר גויים, ובנוגע לכבודך אמר מלכים? והוא מסביר, תמיד למדנו שגויים הכוונה האומות ברמה הנמוכה שלהם. לעומת זאת כשכתוב מלכים מדברים על החשובים, מדברים על השרים, מדברים על הגדולים. אז הוא אומר וראו גויים צדקך. הכוונה את הצדק ואת האמיתות שבתורה יכירו גם גויים. גויים הכוונה גם הפשוטים שבהם. גם הטיפשים שבהם. גם הם יכירו צדקך, את הצדק ואת האמת שיש בתורת השם. והמלכים, כל שכן, אם יש להם שכל, הם החכמים יותר, אז הם ודאי שהם יראו את צדקנו. ולאחר מכן הוא אומר המלכים יראו את כבודך. המלכים יכירו את כבודך, וכל מלכים כבודך, הכוונה אחרי הישועה, עם ישראל יהיה במעלה, יהיה בכבוד, על זה הוא אומר מי יכיר בזה? המלכים יכירו כבודך. והם יכירו שהכבוד שלך הוא גדול מהכבוד שלהם. וכל שכן שהגויים, שהכוונה העם חה, שיכירו בזה ויראו שהוא באופן אישי מכבד יותר את ישראל מאשר את המלך הגוי שלו. וקורא לך שם חדש. מה זה קורא לך שם חדש? זה השמות שאנחנו נראה עוד מעט, שיקראו לך חפצי בה, יקראו לה דרושה. פי השם יקבהנו. זה שם שפי השם יקבהנו. יקבהנו הכוונה כמו אשר ניקבו בשמות. הכוונה הקדוש ברוך הוא הוא זה שיקבע את השם הזה, הוא זה שיקוב את השם הזה, כן, נוקב הכוונה מפרש, והוא זה שיגלה גם כן את הטעם של השם. כי אם אני אומר חפצי בה, כי חפץ השם בה. אז זאת אומרת פי השם יקבהנו, כי השם פה יבטא את המהות, כי קודשא בריך הוא הוא זה שמכנה את השם.
והיית עטרת תפארת ביד השם וצניף מלוכה בכף אלוהייך. ועל ידי זה תהיי עטרת תפארת ביד השם ותהיי צניף מלוכה בכף אלוהייך. ואנחנו פה נרצה להבין מה ההבדל בין עטרת תפארת לבין צניף מלוכה. מה ההבדל בין יד השם לבין כף אלוהייך? ומה ההבדל בין השם לבין אלוקייך? וכידוע כפי שהמלבי"ם תמיד כבר הורה לנו, אין כפל העניין במילים שונות ויש משמעות לכל דבר ודבר. אומר המלבי"ם יש הבדל בין עטרת תפארת לבין צניף מלוכה. עטרת תפארת זה מה שכל אדם לובש לכבוד. מתעטף בעטרת תפארת, באיזשהו עיטוף של איזה בגד מכובד. לעומת זאת צניף מלוכה, אנחנו כבר מבינים מהשם שזה משהו ששייך לצעיף מיוחד של מלכים. זה מיוחד רק לאנשי המלוכה, צניף מלוכה. אומר המלבי"ם יש גם הבדל בין יד לבין כף. ואנחנו כולנו מכירים את זה גם בשפה המדוברת. היד, אני קורא לכל היד. לעומת זאת הכף, אני קורא רק לכף היד. זאת אומרת כשאני מתייחס לכף אני מתייחס באופן יותר פרטי. כשאני מתייחס ליד אני מתייחס באופן כללי אל כל כללות היד. אומר המלבי"ם, יש הבדל בין השם לבין אלוהייך. כשאני אומר השם, הכוונה הקדוש ברוך הוא מצד הנהגתו את כל העולם. כשאני אומר אלוקייך, הכוונה האלוקים שלנו באופן פרטי. ההשגחה הפרטית שהקדוש ברוך הוא משגיח עלינו, על עם ישראל, באופן אישי. אלוהייך, שלך, הקדוש ברוך הוא שמשגיח עלייך באופן פרטי מבלי להתייחס להנהגה הכללית אל שאר האומות. אומר המלבי"ם, הקדוש ברוך הוא מנהיג את העולם בשתי הנהגות. יש הנהגה טבעית ויש הנהגה ניסית. הנהגה השגחית. הנהגה שהיא מעל הטבע. אומר המלבי"ם, שתי ההנהגות האלה יהיה על פי הצרכים שלכם ולפי המעשים שלכם. כנגד ההנהגה הטבעית, שהקדוש ברוך הוא מנהיג על פי הטבע, הוא אומר לנו, אתה תהיה עטרת תפארת ביד השם. עטרת, כמו שהסברנו, כולם מתעטרים בעטרת. זה לאו דווקא למלכים. עטרת תפארת. וזה יהיה ביד, כמו שהסברנו שיד מסמלת כל היד, זה מראה על ההנהגה הכללית, להבדיל מכף שמסמל הנהגה פרטית, אישית, אוחז אותנו בידו. אלא היד זה ההנהגה הכללית. אז זה עטרת תפארת, בגד כללי שכולם לובשים, וזה יהיה ביד, שזה היד היא היד הכללית, וכמו שאמרנו היד גם כן מסמלת את היד של ההנהגה הכוללת שיש אותה לכל האומות, ביד השם, שהשם זה השם יתברך שהוא מנהיג את כל העולם. השם מצד הנהגתו לכל העולם כולו. לעומת זאת, כנגד ההנהגה הניסית, שפה זה אלוהייך, זה באופן פרטי, זה עלינו רק בייחוד, על זה הוא אומר זה יהיה צניף מלוכה. כמו צניף שיש למלך וזה פרטי למלך, אין את זה לאחרים. זה צניף מלוכה, זה השגחה פרטית שהקדוש ברוך הוא מושל ומולך עלינו, ואנחנו בכף אלוהייך. בכף הכוונה היא באופן פרטי, אוחז אותנו בכף ידו, זה לא כל היד, הנהגה כללית, אלא זה באופן פרטי אוחז אותנו בכף ידו, זה הנהגה פרטית של גדר אלוהייך, של צניף מלוכה, למישהו גדר של מלך שיש לו צניף מלוכה המיוחד אך ורק לו. עטרת, אומר המלבי"ם, אנחנו רואים בעוד מקומות שהוא לבוש המעלה, אבל של אנשים רבים, לאו דווקא למלכים. עטרת זקנים בני בנים, עטרת חכמים עושרם, אשת חיל עטרת בעלה. רואים את זה בהרבה מקומות שעטרת מבטא לבוש כללי, מכובד אבל כללי. להבדיל מצניף מלוכה, שזה צניף שצונף אותו רק המלך, שהוא מיוחד ביותר ואין אותו לכל אחד, ולכן הוא גם כן מסמל על ההנהגה, ההשגחה הפרטית האישית של עם ישראל מצד שהוא אלוהייך וזה בכף אלוהייך.
לא יאמר לך עוד עזובה ולארצך לא יאמר עוד שממה כי לך יקרא חפצי בה ולארצך בעולה כי חפץ השם בך וארצך תבעל. לא יאמר לך עוד עזובה ולארצך לא יאמר עוד שממה, אלא לך יקרא חפצי בה, הארץ תקרא בעולה, והשם חפץ, יחפוץ בך, וארצך תבעל. אומר הרד"ק, כל זה ודאי משל, כפי שאנחנו מבינים. הארץ המיושבת נקראת ארץ בעולה, כי היא ארץ שיש לה בעלים. ארץ שיושבים בה. כמו אישה שיש לה בעל. וכאשר הארץ לא מיושבת, היא נקראת אלמנה. כמו אישה שאין לה בעל. ארץ שאיננה מיושבת. כמו שכתוב העיר רבתי עם היתה כאלמנה. הכוונה לא היה שם מי שיישב אותה. ובעולה הכוונה מיושבת, כאשר אלמנה פירושו אינה מיושבת. אומר המלבי"ם, לא יאמר לך עוד עזובה. עכשיו קוראים לירושלים עזובה, מכיוון שאין בה השגחה פרטית. הקדוש ברוך הוא כבר לא משרה שכינתו כבימי קדם. אומנם לא זזה שכינה מן הכותל המערבי, אבל זה קיסטא דחיותא, זה מעט, זה הבלא דגרמי, זה לא השכינה שהייתה פה בבית ראשון, זה לא ממש השראת השכינה כשעם ישראל במעלתם ובגדולתם. אז עכשיו קוראים לנו עזובה, כביכול השם עזב את הארץ. כלל ארץ ישראל נקראת שממה, מפני שבאמת היא שוממה מיושביה. עכשיו הוא אומר, עתה לא יאמר לך עוד עזובה, אלא יקרא חפצי בה. השם יחפוץ בה, ישוב לשכון בתוכה. אז כנגד השכינה שעזבה אותנו ולכן קראנו לירושלים עזובה, הוא אומר לא, יקראו לך חפצי בה, אני חפץ בה, אני משרה שכינתי בתוכך. וכנגד שהארץ שממה שיושביה לא נמצאים עליה, אומר לארצך תבעל. פירושו של דבר, יחזרו הבעלים המקוריים של הארץ, שזה עם ישראל, והארץ תחזור למצבה הקודם שיש לה בעלים, ולא מצב שהיא שוממה מבעליה שעזבו ונטשו אותה.
כי יבעל בחור בתולה יבעלוך בנייך ומשוש חתן על כלה ישיש עלייך אלוהייך. כי יבעל בחור בתולה, אומר הרד"ק, כמו שבחור ובתולה, הכוונה עלם ועלמה, צעיר וצעירה, דבר נאה ומתקבל. זה שידוך סטנדרטי שקל לעשות אותו באופן יחסי. לעומת זאת, זקן ובתולה, זה בדרך כלל לא הולך. זה לא, זה לא השידוך הסטנדרטי. ואם הולך אז זה כנראה שיש הרבה כסף או הרבה לחץ או איזה אחד מהצדדים נכה או משהו מעין זה, אבל באופן טבעי זה לא שידוך טבעי. זקן ובתולה זה לא שידוך טבעי. אותו דבר בחור ובעולה, זה גם לא שידוך טבעי. סתם, הכוונה אישה יותר מבוגרת ובחור, זה לא שידוך טבעי. אבל בחור ובתולה, זה השידוך הטבעי. כל זמן שעם ישראל יושבים בארץ ישראל, זה גדר של כי יבעל בחור בתולה. זה השידוך הטבעי. השידוך הטבעי בין עם ישראל לארץ ישראל. לעומת זאת, כאשר יושבים פה הגויים, זה לא השידוך הטבעי. כי אז הארץ היא לא מקבלת יושביה כראוי, וזה כמו שידוך, כמו שהסברנו קודם, של זקן ובתולה, או של זקנה ובחור, שזה לא, לא הולך טוב יחד, זה לא מתחבר. ולכן הוא אומר, כי יבעל בחור בתולה יבעלוך בנייך. כשעם ישראל יחזרו לפה, או, זה יהיה השידוך הטבעי, זה יהיה החיבור הדבר נאה ומתקבל, ענבי הגפן בענבי הגפן של עם ישראל וארץ ישראל. ואז ומשוש חתן על כלה ישיש עלייך אלוהייך. משוש חתן על כלה, השמחה שיש בזמן החופה, שזה משוש חתן על כלה, שבעת ימי החופה, זה השמחה הגדולה. לאחר מכן מתחילים להיכנס לבעיות, משכנתא וכל שאר הבלאגן, אבל בהתחלה, שבוע הימים, משוש חתן וכלה, השמחה ביניהם רבה. אז הוא אומר כשעם ישראל יחזרו לארצם, זה יהיה באופן תמידי כמשוש חתן על כלה.
המלבי"ם מסביר שפה יש ביאור למה שאמרנו קודם. הרי בפסוק הקודם הוא אומר ולארצך בעולה כי חפץ השם בך וארצך תבעל. אז כנגד החפץ השם בך וארצך תבעל, הוא אומר כעת את הפסוק הזה. כנגד מה שהוא אמר ארצך תבעל, הוא אומר כי יבעל בחור בתולה יבעלוך בנייך. פירוש הדבר, עם ישראל כשהם יחזרו לארץ, לא ידמו לעם שחוזר לארץ שפעם הייתה שוממה ועכשיו חוזרת לפרוח. אומר לא. זה לא, לא חיבור מוצלח. למה? למה הדבר דומה? לאדם שהיה עם אישה, גירש אותה, ולאחר מכן ראה שהשוק לא ממש מצפה לו ואין מי יודע מה מציאות בחוץ, אז נו, אז הוא יחזור בחזרה לאשתו הראשונה. היה איזה פעם שהתגרש מאשתו, בשלב מסוים השדכן הציע לו שידוך. אמר אני מוכן לשמוע. מי? אשתו לשעבר. אמר טוב, אני מוכן לעשות בירורים וזה... בקיצור, אחרי בירורים והכל, החליט שהוא חוזר. טוב, התחתנו מחדש. שואל אותו השדכן, מעיקרא מאי קסבר והשתא מאי קסבר? מלכתחילה מה חשבת, חזרת אליה, אז למה, למה מעיקרא התגרשת? אז הוא אמר לו תשמע, בשידוך שני היא בסדר. בשידוך שני צריך להתפשר. אנחנו אנשים של שידוך שני, היא בסדר. טוב, בכל אופן, אז כולנו מבינים שלחזור לאותה אחת שהיית נשוי לה נישואין שניים, זה לא שמחה גדולה. אומר המלבי"ם, עם ישראל כשישובו לארצם, הם לא ייחשבו כמו בעל, כמו אדם שנושא אישה שכבר היה נשוי לה. אלא הם יהיו נדמים כמו אדם ששב אל ארץ שמעולם לא היה בה. כי אם אנחנו חוזרים למקום שהיה חרב ואנחנו מתחילים לשקם אותו, אז זה כבר מקום שמכירים אותו. זה כבר מקום שהיינו בו, מקום שהיינו בו אנחנו כבר לא כל כך מתפעלים. עכשיו תביא את הבן אדם למקום חדש, אה, יש לו התפעלות. אבל תחזיר את עצמך עכשיו 30 שנה אחורה לדירה שכבר גרת בה, עכשיו אומרים לך לא, אבל יהיה לך עוד חמישה חדרים. לא, אין, אין את ההתפעלות, אין את השמחה, זה מקום שכבר הייתי, גרתי שמה 15 שנה, עזבתי, אני כבר במקום אחר ו... כן, אבל זה עכשיו משופץ... לא, עדיין אנחנו מרגישים היינו פה פעם. אומר לא, זה לא יהיה המצב שלכם. עם ישראל כשיחזרו לארץ, זה לא ארץ שכבר היינו בה ועזבנו, אלא יהיה לנו בשמחה כי יבעל בחור בתולה יבעלוך בנייך. כמו זיווג חדש, כמו מציאות חדשה. הארץ תדמה לנו בטובה כאילו מעולם לא הייתה שממה. לא משהו ששמם וחוזר ופורח מחדש. וכנגד מה שהוא אמר כי חפץ השם בך, הוא אומר גם פה, הרי כולנו מכירים את המציאות, אם היה לנו ויכוח עם מישהו, אם רבנו עם מישהו, אחרי ידידות רבת שנים, לאחר מכן גם כשאנחנו חוזרים להיות חברים שוב, זה עדיין לא אותו דבר. אנחנו אומרים בוא תשמור דיסטנס, אני כבר נפגעתי פעם, אני לא רוצה להיפגע שוב פעם ו... אנחנו כבר, זה לא אותו דבר. זה לא אותו דבר. הוא אומר גם פה, כאשר הקדוש ברוך הוא כביכול היה לו ריחוק מאיתנו, הייתה גלות, הקדוש ברוך הוא כבר לא השרה שכינתו כבימי קדם. הוא אומר תדע לך, כשהשם יחזור אלינו, חפץ השם בך, זה לא יהיה כמו מחזיר גרושתו שהאהבה היא לא אהבה שלמה, אלא כמשוש חתן על כלה. כמי שלא בעל מעולם, כמי שלא כעס עליה מימיו. כן ישיש עלייך אלוהייך. וזה מה שכתוב שהקדוש ברוך הוא יכרות להם ברית חדשה, והצרות הראשונות לא תיזכרנה. הכל יישכח. פירושו של דבר, תהיה פה התחלה חדשה בלי משקעי העבר. בלי הזיכרונות הלא נעימים מהחוויות הקודמות. לא, אלא הכל יהיה מחדש ומשוש חתן על כלה ישיש עלייך אלוהייך.