והבית ימלא עשן. נראה קודם כל מה רש"י אומר, מכל הקורא, זה מכל המלאכים שקוראים וקרא זה אל זה ואמר, מה היה היום הזה שנעו אמות הסיפים? אומר רש"י, היה זה יום הרעש. יום הרעש הכוונה יום שהיה בו רעידת אדמה, שביום הזה נאמר ונסתם כאשר נסתם מפני הרעש בימי עוזיה, כך הוא אומר להם בספר זכריה, אתם תנוסו כמו הרעש שהיה בימי עוזיה. מתי זה? ביום הזה, שמחמתו וינועו אמות הסיפים. מה גרם לאמות הסיפים לנוע? אמות הסיפים הכוונה האמה שיש בסף הבית, הסף הכוונה לפני הכניסה. בוא ביום עמד עוזיהו להקטיר בהיכל, רעשו שמיים לשורפו. עוזיהו המלך כתוב שבגאוותו רצה להיכנס להיכל ולהקטיר קטורת. אמרו לו עוזיה, הנח לזה, זה לא מתפקידך, הקטורת לא שייכת אליך, היא שייכת לכהנים, יש לך את מדרגת המלוכה אבל אין לך את מדרגת הכהונה. והוא לא היה מוכן לשמוע. רעשו שמיים לשורפו, דהיינו לומר שדינו יהיה בשריפה, כמו שכתוב אצל מישהו שהתקרב לאן שלא היה צריך להתקרב, אצל קורח. שמה כתוב ותאכל את החמישים ומאתיים איש, הלכו להקטיר קטורת, שרפה אותם אש מהשמיים, ירדה ושרפה אותם. רעשו שמיים לשורפו.
ולכן קרא להם שרפים, שרפים עומדים ממעל לו, וקרא זה אל זה ואמר, הם רצו לשרוף אותו, על כך שבא להקטיר קטורת. רעשה הארץ לבועלעו. מדוע? אמרה דינו להיבלע כמו קורח, הרי קורח ערער על הכהונה ונבלע באדמה, ולכן וינועו אמות הסיפים, זה הרעש, האדמה רועשת כדי לבלוע את עוזיהו המלך. יצאה בת קול ואמרה, כתוב בפסוק זיכרון לבני ישראל למען אשר לא יקרב איש זר אשר לא מזרע אהרון הוא להקטיר קטורת לפני השם, ולא יהיה כקורח וכעדתו כאשר דיבר השם ביד משה לו. ולא יהיה עוד אדם שמערער על הכהונה כקורח בבליעה וכעדתו בשריפה. אתם שומעים איך הבת קול כביכול דורשת את הפסוק? ולא יהיה כקורח וכעדתו, לא יהיה עוד מצב שמישהו שיערער על הכהונה יהיה כקורח, הכוונה היא שתבלע אותו האדמה, ומישהו שיערער על הכהונה כעדתו יהיה דינו בשריפה. לא יהיה כדבר הזה, לא דנים יותר בדין הזה את המערער על הכהונה.
אז מה כן? סוף הפסוק, כאשר דיבר השם ביד משה לו. כאשר דיבר השם ביד משה. מתי השם דיבר וראינו פעולה בנוגע לידו של משה? בסנה. כתוב שמה הבא נא את ידך בחיקך. כאשר דיבר השם ביד משה, כשהשם דיבר דיבור מה זה, זה רך או קשה? השם דיבר ביד משה. מתי השם דיבר דיבור קשה על ידו של משה? בסנה. תכניס את היד לתוך חיקך ותוציא אותה כשהיא מצורעת כשלג. כך גם כן כאן, לא יהיה כקורח וכעדתו להיות נידון בשריפה או בבליעה, אלא כאשר דיבר השם ביד משה, כאשר השם דיבר דיבור קשה על ידו של משה בצרעת, על זה נאמר אצל עוזיהו והצרעת פרחה במצחו. דהיינו עונשו היה בצרעת.
כך חז"ל דורשים וזה יותר על דרך דרש. אנחנו עכשיו נבאר על פי ביאורו של המלבי"ם. וינועו אמות הסיפים. אומר המלבי"ם, רואה ישעיהו בחזון, שמרעש הקול שבא מחוץ לבית אל הבית, אמות הסיפים כביכול רועדים, כל הבית התחיל להתמלא עשן. מה הרמז כאן? מה רוצים להראות לו במראה הזה? מודיעים לו בחיזיון הזה, אומר המלבי"ם, שהבית זה משל לעולם השפל. העולם הגשמי נמשל אל הבית, ואל כנסת ישראל, עם ישראל, הם מסמלים את הבית. הרי על זה נאמר ושוליו מלאים את ההיכל, הכוונה את העולם השפל, את העולם הזה, יורדת השגחת השם אל המציאות של העולם הגשמי. והעולם הזה מתמלא עשן. ממה התמלאות של העשן? זה קצף, כעס שיש לקדוש ברוך הוא על ישראל, כמו שכתוב עלה עשן באפו. עשן מבטא כעס, קצף. מראים לו שבהתחלה התפלצו סיפי ההיכל ושעריו. מה הלשון וינועו אמות הסיפים? יורד כעס משמיים, עשן, מי בהתחלה כביכול נבעט, במי זה פוגע תחילה? באמות הסיפים. מי הם אמות הסיפים בנמשל? אלה הם הנביאים. הנביאים הם שומרי הסף. הם אלה שאמורים להיות השומרים, המתריעים, המוכיחים, הם הנביאים. כמו שכתוב צופה נתתיך לבית ישראל. בראשם תלוי העוון, כי הם אלה שצריכים להוכיח. אז וינועו אמות הסיפים מפני הרעש, מפני העשן הגדול שנהיה, מפני הכעס. מדוע? כי הם מבינים יש פה תביעה עליכם. למה לא הוכחתם? למה אתם לא מיישרים את העם על הדרך הנכונה?
עכשיו אומר המלבי"ם תשים לב, לפעמים השם מתגלה בענן, לפעמים הוא מתגלה בעשן. מה ההבדל בין ענן לבין עשן? ענן ועשן הם הפוכים בטבע. העשן הוא לח, הענן הוא לח, העשן הוא יבש. העשן הוא יבש. שזה בעצם מבטא שתמיד כשיש ענן הוא מבטא שפע, הוא מבטא ברכה, לחות, הרי הענן הוא זה שמוריד את הגשם. לעומת זאת העשן הוא יבש. העשן מבטא חרון אף, הוא מבטא שריפה, הוא מבטא כעס. ולכן פה דווקא יש עשן. ואם תשאל והלא ראינו והר סיני עשן כולו, הרי אדרבה שם קיבלנו תורה. אומר המלבי"ם תשובתו בצידו, כפה עליהם הר כגיגית, והיה שמה תוקף הדין למי שממרה את מצוותיו, אם לא יקבלו את התורה שם תהא קבורתם. אז ממילא אתה רואה שבעשן יש מושג של כעס של חרון אף. אז אני רואה את העשן ממלא את הבית. מה זה הבית? העולם השפל. ובמי הוא פוגע תחילה? באמות הסיפים. הם הנביאים שהם אלה אמורים היו להיות שומרי הסף להוכיח ולהתריע בשער, והם לא מילאו את תפקידם.
ואומר, אוי לי כי נדמיתי, כי איש טמא שפתיים אנוכי, ובתוך עם טמא שפתיים אנוכי יושב, כי את המלך השם צבאות ראו עיניי. אחרי שהוא רואה את החיזיון הזה שנעו אמות הסיפים, הבית מתמלא עשן, הוא מבין את הנמשל. ואומר אוי לי כי נדמיתי. דהיינו אוי לי שנדמה ונתמשל לי כזה משל, שבו בעצם מראים לי, איש טמא שפתיים אנוכי. דהיינו אמות הסיפים נעו, זה אומר שפתיך טמאות, אתה לא מקדש אותם בתוכחה כנגד עם ישראל, היית צריך להוכיח אותם. טמא שפתיים אנוכי, אני לא פועל את פעולתי. דבר נוסף, ובתוך עם טמא שפתיים אנוכי יושב. פירוש הדבר, אני נמצא בתוך עם שלא שומעים לתוכחה, כי אם לא למה אין הנביאים מוכיחים? מה שהם לא מוכיחים בגלל שהעם לא מוכן לשמוע לתוכחה. ובגלל זה הבית מתמלא עשן, השם כועס עליי, השם כועס על עמי. אוי לי שראיתי את המלך השם צבאות, את המלך השם צבאות ראו עיניי בכעסו עלינו, אוי לי שראיתי כן.
ויעף אליי אחד מן השרפים, ובידו רצפה, במלקחיים לקח מעל המזבח. ואז אני רואה שעף אליי אחד מן השרפים. אחד מהשרפים אומר המלבי"ם, מדובר במלאך שתפקידו להביא את הנבואה אל הנביאים. בידו רצפה. רצפה רש"י מסביר, גחלת. עוגת רצפים הכוונה עוגה שהיו אופים אותה על גבי גחלים. וזה רצפים כמו רשפים. רצף ורשף הצדיק והשין פה מתחלפות. אז בידו רצפה הכוונה מלשון רשפה, רשף, רשף אש, גחלים. מה רש"י מזכיר כאן את דרשת חז"ל, שמצינו את הלשון הזה גם אצל ישעיהו, גם אצל אליהו. גם אצל אליהו כתוב שהוא אכל מהעוגת רצפים. מה בא הדבר לרמז? ששני אלה אמרו דלטוריא על עם ישראל. שניהם לימדו חובה על עם ישראל. ולכן אנחנו רואים שהם נענשו. איפה? אצלנו אתה רואה שהוא אמר בתוך עם טמא שפתיים אנוכי. אמר דברים קשים כנגד עם ישראל, הם עם טמא שפתיים. מילא אתה אומר אני טמא שפתיים, אז אתה לוקח על עצמך, אבל להגיד גנאי כנגד בניי? אליהו אמר כי עזבו בריתך. אמר לקדוש ברוך הוא עם ישראל לא מקיימים ברית מילה. אמר הקדוש ברוך הוא, קח בידך רצפה. אומר השם למלאך תיקח רצפה. רצפה זה מלשון רצוץ פה. רצוץ את פיו של מי שדיבר דלטוריא על בניי. זה הדרש.
אבל אנחנו נמשיך לפי ביאורו של המלבי"ם, שבעצם הוא ראה כאן מסר, ואז הוא אומר, אני רואה שמגיע אליי אחד מן השרפים, שזה המלאך כמו שאמרנו שתפקידו לתת את הנבואה מאת השם אל הנביא. חז"ל אומרים היה זה מיכאל שר צבא ישראל. ובידו רצפה. מה זה ובידו רצפה? מבאר המלבי"ם כתרגומו, ובפומיה ממלל. בפיו יש דיבור. עכשיו הדיבור הזה נמשל לרשף אש. הרי כמו שהסברנו, את הדיבור המלאך מקבל מאת השם, מעביר אותו לנביא. וזה נמשל לרשף אש. אז עכשיו תשימו לב, הגם שהמלאך עצמו אנחנו מכנים אותו שרף. מה איזה לשון זה שרף? אש שורפת, לוהטת. המלאך נקרא שרף. עם כל זה, הדיבור שהוא מקבל מהשם הרבה יותר לוהט מהשרף עצמו. ולכן המלאך כשהוא צריך להעביר את הדיבור, הוא כביכול במשל, הוא אוחז את הדיבור בידו, הוא לא מסוגל, כי הדיבור הוא הרבה יותר, בוא נגדיר את זה במשל גס, בטמפרטורה הרבה יותר גבוהה מהמלאך עצמו. אז ממילא המלאך לא מסוגל לקחת את דיבור השם. ולכן מה הוא עושה? במלקחיים. הוא לוקח את הדיבור מאת השם במלקחיים. מה זה מאת השם? מעל המזבח. המזבח זה המקום ששם שוכן אלוהי צבאות, אלוהי הכרובים, שוכן שם מעל המזבח. ואז הוא כביכול במשל אומר לך, היה צריך מלקחיים שהמלאך ישתמש בהם, כי אם לא הדיבור היה כביכול שורף אותו. לקח את זה על ידי מלקחיים ואת זה העביר אל הנביא. עכשיו למה דווקא המשיך את זה על מזבח? יכל להגיד גם שהוא לקח את זה מבין הכרובים. זה גם נכון, הרי גם שם יש את השכינה. למה מעל המזבח? הוא בא לרמז לו שהדיבור הזה, הרשף אש הזה, הרצפה הזאת, היא גם תכפר את עוונותיו. אז עוונותיו כפי שנראה בהמשך באופן כללי, כי עוד מעט הוא מקבל שליחות, אז הוא צריך להיות זך ונקי, וגם על זה שהוא דיבר סרה על עם ישראל, הוא זקוק לכפרה.
ויגע על פי ויאמר, הנה נגע זה על שפתיך, וסר עווונך וחטאתך תכופר. אז הוא מתאר שהנה הרשף הזה, הגחל הזה כביכול שלקח המלאך מעל גבי המזבח, רשף הנבואה, הגיע על פיו, וזה מה שכתוב שהשם אומר לו ראה נתתי דבריי בפיך. מה זה דבריי? זה אותו רשף אש. הוא, במה שהוא נוגע על שפתיך, דהיינו אם אתה תלך בשליחותי בנבואה ותוכיח את העם, אז וסר עווונך וחטאתך תכופר. הרי הסברנו קודם על פי המלבי"ם, מהו העוון והחטא? על זה שאתה איש טמא שפתיים. במה זה טמא שפתיים? כמו שהוא אמר על עצמו, לא מוכיח את העם. והעם טמא שפתיים, לא מקבלים תוכחה. אז על זה שאתה עכשיו תקבל את אותו רשף אש על פיך, דהיינו תקבל על עצמך לומר את דבריי ולהעביר אותם לעם ולהוכיח אותם, אף חטאתך תכופר. אפילו חטא של שגגה לא יהיה בך. לא רק עוונך, שעוון זה מזיד, גם חטא שבשגגה לא יהיה בך. ולפי הפירוש שהסברנו קודם ברש"י, אז העוון והחטא זה בעצם מה שחז"ל אומרים שהוא דיבר דלטוריא על עם ישראל, הקדוש ברוך הוא כביכול בזה מזכך ומזכך אותו מאותו לשון הרע שדיבר על ישראל.
ואשמע את קול השם אומר, את מי אשלח ומי ילך לנו? ואומר הנני שלחני. עכשיו הוא בא להסביר את הנמשל. אנחנו הסברנו שהגחל, הרצפה, רשף האש מגיע לתוך פיו, זה הדיבור. עכשיו כל הדיבור הזה היה על ידי המלאך. וכביכול אני שומע את השם שואל את מי אשלח? דהיינו, כדי לשלוח מישהו לצורך שליחות, צריך שני אלמנטים. הרי בכל שליחות יש משלח ויש שליח. א', צריך שהשליח יהיה מתאים למשלח. המשלח רוצה שליח, אבל צריך שתתאים לי לצורך המטרה שאותה אני רוצה לשלוח. וזה כתוב את מי אשלח, מי הבן אדם המתאים. דבר שני, אחרי שמצאתי את השליח, צריך שזה יתאים גם לשליח. שהשליח יהיה מוכן לעשות את השליחות. וזה מה שהוא אומר, ומי ילך לנו? מי יהיה מוכן ללכת בשליחות שאותה אנחנו שולחים? על זה הוא בא ואומר הנני שלחני. דהיינו, מצידי, אם זקוקים להסכמה שלי, הנני. הנה יש כאן הסכמה שלי. אלא מה, רק צריך את ההסכמה שלך ריבונו של עולם, האם אני ראוי בעיניך. ולכן הוא בא ואומר שלחני, אם אתה רוצה, אם אתה מעוניין, אם אני ראוי בעיניך.
אומר הרד"ק, וישמע את קול השם, מכאן בעצם מוכיחים שפה זה היה תחילת נבואתו. שבעצם ספר ישעיה מתחיל מפרק ו', כמו שדיברנו בפרקים הקודמים. כי הנה אתה רואה שמכאן מתחילה שליחותו, את מי אשלח ומי ילך לנו. זאת אומרת שהנבואות שפתחו את ספר ישעיה היו כבר אחרי הפסוק הזה, כי הנבואות ההן זה כבר אחרי שהשם כביכול שלח אותו. וכתוב כאן מי ילך לנו, אומר הרד"ק לנו הכוונה בעבורינו. ולמה בלשון רבים? כביכול השם מדבר עם השרפים. מי ילך לנו? מי ילך בעבורינו להוכיח את העם? כמו הבה נרדה ונבלה שם את שפתם. כביכול השם מתייעץ עם בית דינו, עם השרפים.
חז"ל דורשים את מי אשלח, שלחתי את מיכה והיו מכין אותו על הלחי. וזה מה שכתוב בשבט יכו על הלחי את שופט ישראל. שלחתי את עמוס והיו קורין אותו פסילוסה. אמרו, ולא היה לו לקדוש ברוך הוא להשרות שכינתו אלא על הדין פסילוסה? מה זה פסילוסה? פירוש קטיע לישנא. עמוס לא היה לשונו צחה. קטיע לישנא, לשונו מקוטעת. אמר רבי פנחס למה נקרא שמו עמוס? על שהיה עמוס בלשונו. יש בן אדם לשונו ממהרת לדבר. זה בן אדם כושר רטורי, הוא לא נתקע אף פעם, הוא מדבר ברצף. אבל פה עמוס היה עמוס בלשונו, כאילו משהו כבד יושב לו על הלשון, עד שהוא מוציא דיבור, עד שהוא מוציא מילה, העם כביכול היה קשה להם לשמוע אותו. כביכול מה, אין לו להשם להשרות שכינתו אלא על קטוע הלשון הזה? ואומר הנני שלחני. לכן בא ישעיהו ואומר ריבונו של עולם, אתה מחפש את מי אשלח? מיכה זה לא הלך, עמוס זה לא הלך, את מי אשלח? אומר לו ישעיהו הנני שלחני. אמר לו הקדוש ברוך הוא, ישעיה, בניי טרחנים הם, סרבנים הם. מה אתה חושב, יש לי עבודה קלה בשבילך? איך אמר לשם, סררה אני נותן לכם? עבדות אני נותן לכם. אם אתה מקבל להתבזות, לך. מתאים לך להתבזות? בכבוד. ואמר לו על מנת כן. אמר לו ישעיה אני מוכן להתבזות על כבוד בניך. וזה מה שכתוב גווי נתתי למכים ולחיי למורטים, פניי לא הסתרתי מכלימות ורוק. היו מבזים אותו, משפילים אותו, ואף על פי כן היה מוכן ללכת במסירות נפש כדי לומר את דבר השם אל העם.
ויאמר, לך ואמרת לעם הזה, שמעו שמוע ואל תבינו, וראו ראו ואל תדעו. השמן לב העם הזה, ואוזניו הכבד, ועיניו השע. פן יראה בעיניו, ובאוזניו ישמע, ולבבו יבין, ושב ורפא לו. לך ואמרת לעם הזה שמעו שמוע ואל תבינו וראו ראו ואל תדעו. הרד"ק נותן כאן שתי אפשרויות להבין את הכתובים. אפשרות אחת, שזה בלשון ציווי. לך ואמרת לעם הזה שמעו שמוע, השם מצווה שאתם תשמעו, והשם מצווה גם שלא תבינו. והשם מצווה שתראו, והוא גם מצווה שאתם גם לא תדעו. וחלק מציווי השם זה שהלב של העם יהיה שמן, אוזניו יכבדו, עיניו השע. השע מאיזה לשון זה? מה זה שעיע בארמית? חלק, נכון? דיברנו על זה. שעיע זה חלק. ואנוכי איש חלק, אנא גבר שעיע. משעי הכוונה חלק. אז אוזניו, סליחה, עיניו השע, הכוונה היא לסתום את עיניו שיהיו חלקות, שלא ניתן יהיה, כמו איזה דבר טוח עליהם, כמו איזה שומן טוח עליהם, ויהיה חלק, סתום. עיניו השע, פן יראה בעיניו ובאוזניו ישמע ולבבו יבין ושב ורפא לו. אז למה באמת השם רוצה שיסתמו אוזניהם, עיניהם, ליבם? והקדוש ברוך הוא כמו מצווה שככה יהיה. מדוע? אומר הרד"ק, לפי הפירוש הראשון, זו גזירה. והגזירה הזאת משמעותה, כשהחוטא ירבה לעשות חטא, ולא ישוב בתשובה בזמן שניתן לו, יגיע שלב שבו השם מונע ממנו דרכי התשובה ולא מאפשר לו יותר לשוב. לא מאפשר לו אין הכוונה כלל, אלא הכוונה אין לו את הסייעתא דשמיא לשוב. ואם אין הקדוש ברוך הוא עוזרו, אינו יכול לו. אבל אז אם הוא באמת ירצה לשוב הוא צריך לעשות מאמצים מאוד מאוד גדולים. גם אצל פרעה ראינו, ויחזק השם את לב פרעה. אצל סיחון כתוב כי הקשה השם אלוהיך את רוחו ואימץ את לבבו. בבני עלי כתוב ולא ישמעו לקול אביהם, מדוע לא שבו בתשובה כאשר עלי מוכיח אותם? כי חפץ השם להמיתם. השם חפץ להמיתם פירושו מרוב שהרשיעו, הקדוש ברוך הוא כבר לא רוצה שיעשה תשובה. כי הרי תשובה זה פריבילגיה. מה זה תשובה? בן אדם מגיע לו 20 שנות מאסר, מגיע לשופט, חטאתי עוויתי פשעתי, שב בתשובה, לך הביתה. מה איך? אפשר 20 שנות מאסר וחטאתי עוויתי פשעתי לבטל? לא היה דבר כזה על הדעת. רק אצל הקדוש ברוך הוא זה אפשרי. אומר הקדוש ברוך הוא בתנאי, שלא תנצל את טוב ליבי לרעה. אבל אם אתה מנצל את החסד העליון לרעה, רוצה לעשות מה שבא לך, ואומר בסוף ימיי אעשה תשובה, אומר אחטא ואשוב, אין מספיקים בידו לעשות תשובה. מי שהרבה להרשיע, בסוף צריך לשלם את מלוא המחיר. ולכן אומר הקדוש ברוך הוא מרוב שחטאתם כבדה, שמעו שמוע ואל תבינו, אני גוזר שכל מה שידברו איתכם לא יעזור לכם. אתם לא תבינו, אתם לא תדעו, אני גוזר. השמן לב העם הזה, אוזניו הכבד, עיניו השע. כי אני לא רוצה פן יראה בעיניו ובאוזניו ישמע ולבבו יבין ושב ורפא לו. אני לא רוצה ושב ורפא לו. לא רוצה שישובו בתשובה כעת, אני רוצה שכעת אחרי כל מה שעשו יקבלו את עונשם הראוי להם. זה ביאור אחד.
הרד"ק מציע ביאור נוסף, שבעצם השמן לב העם הזה פירושו של דבר כביכול הוא מתאר את מצבם, הוא לא בא לגזור עליהם. לך ואמרת להם שמעו שמוע, אני אומר לכם שמעו שמוע, אבל מה אתם? ואל תבינו. אתם לא מבינים מה שמדברים איתכם. וראו ראו, אני מצווה, תראו, ומה אתם? ואל תדעו. אני מצווה שהם יקבלו את הדברים, אבל הם השמן לב העם הזה. ליבם הוא שמן, אוזנם מוכבדה, עיניהם השעו. והוא חושש העם הזה שלא יראה בעיניו ושלא ישמע באוזניו ושלא יבין. והוא לא רוצה לשוב בתשובה. בעצם אם ככה לפי הפירוש השני זה לא גזירה, אלא זה תיאור מצב. אני שולח לדבר איתם, אבל הם אטומים. אני שולח להוכיח אותם, אבל עיניהם סתומות. הוא מתאר את מצבם, הוא לא גוזר עליהם חלילה שלא ישובו בתשובה. ולפירוש הזה גם כן יותר מוביל התרגום. שאומר שמעין משמע ולא מסתכלין. הם שומעים אבל הם לא רואים. הוא לא הוא לא שם לב על מה שהוא שומע. חזן מחזה ולא ידעין. רואים אבל לא מבינים, אינם יודעים.
טוב, אחרי שיש לנו שני ביאורים על כללות הכתוב, האם כללות הכתוב היא גזירה עליהם שלא ישובו, או שזה תיאור מצב שבפועל הם לא שבים, בואו עכשיו נרד לפרטים של מה שכתוב כאן. יש כאן פרטים שהם שמעו שמוע, כנגד זה אל תבינו. יש ראו ראו, כנגד זה אל תדעו. לאחר מכן הוא מדבר על השמנת הלב, הכבדת האוזניים, עיניים, השעת העיניים. ופן יראה בעיניו ובאוזניו ישמע ולבבו יבין. וכל האריכות הזאת וכל הפירוט הרב הזה מצריך ביאור. אנחנו נבאר שני ביאורים. ביאור אחד על פי הגאון מווילנה, כמופיע בספר קול אליהו, ולאחר מכן כדרכנו נראה את ביאורו של המלבי"ם.
אומר הגאון מווילנה, רבים וכן שלמים התפלאו על הפסוק הזה על כפל הלשונות. למה צריך להאריך כל כך? הכבד לב העם הזה, מספיק. שמעו שמוע, ראו ראו, אוזניו הכבד, עיניו... למה כל האריכות דברים? דבר אחד. דבר שני, בשמיעה הוא אומר שמעו שמוע ואל תבינו. בראייה הוא אומר ואל תדעו. מה ההבדל בין הבנה לבין ידיעה? אז מה הקשר בין שמיעה לבין הבנה, ולראייה הוא מקשר דווקא ידיעה? דבר אחד. דבר שני, מי ששם לב הוא היפך את הסדר. בהתחלה הוא אמר שמעו שמוע, ראו ראו. שמיעה, ראייה. לאחר מכן הוא ממשיך, אוזניו הכבד ועיניו השע. הוא ממשיך על פי אותו סדר, האוזניים זה השמיעה, אחרי זה עיניו זה הראייה, אותו סדר שהוא אמר קודם. אבל פה פתאום הוא הופך את הסדר. פן יראה בעיניו, עיניו זה היה אחרון. אחרי זה באוזניו ישמע, זה היה אמצעי. ועכשיו הוא חוזר לראשון, ולבבו יבין. בהתחלה אמרת השמן לב, ואת זה אתה מתייחס אליו באחרונה. באחרונה אמרת עיניו השע, ובעונש בפן אתה אומר פן יראה בעיניו, אתה מתייחס אליו ראשון. פתאום הפכת את הסדר. למה שינית את הסדר בסוף ממה שאמרת אותו בהתחלה?
אומר הגאון מווילנה, דע לך, התורה הקדושה נחלקת לשלושה חלקים. ישנה תורה שבכתב, ישנה תורה שבעל פה, וישנה תורת הסוד, קבלה. אלה הם שלושת החלקים שבתורה. התורה שהיא תורה שבכתב היא ניתנה לראייה לכל אדם. גם גוי, אפילו לגויים תרגמו את התורה. תורה שבכתב נתונה לכל אדם, גם לגויים. הם היא נראית בעיניים. לעומת זאת, תורה שבעל פה לא ניתנה להיכתב. תורה שבעל פה ניתנה להימסר מחכם לתלמיד, מאב לבנו. לכן היא נקראת גם תורה שבעל פה. מה שהיום היא כתובה, זה עת לעשות להשם הפרו תורתך, רבי נאלץ לכתוב את התורה כי התורות התחילו להתמעט והלבבות מתמעטים. זה תורה שבעל פה. אז תורה שבעל פה מיוחסת לאוזניים, אותה צריך לשמוע. והקבלה, זה לא ניתן לגלות לכל אדם. את תורת הסוד לא ניתן לגלות לכל אדם. אז איפה נמצאת תורת הסוד? היא יותר בלב. זה דברים שבליבו של אדם, לא מוסרים אותה לכל אדם. ולכן, לפי זה תבין, הראייה שבעיניים הוא מייחס לתורה שבכתב. זה כולם רואים. כמו שאמרתי גם גוי יכול לראות. זה הראייה. באוזניו ישמע, זה תורה שבעל פה, אותה רק שומעים באוזניים. ולבבו יבין, זה אמרנו בלב, זאת הקבלה.
עכשיו, אומר הגאון מווילנה, אדם שלמד את שלושת החלקים האלה, ולאחר מכן בא יצר הרע ומנסה להסית אותו. היצר הרע אל איזה חלק פונה? אל התורה שבכתב? או שהוא מתחיל להסית אותו מהקבלה? אומר מהקבלה. פירוש הדבר, התורה שבכתב זה מאוד ממוסד. תורה שבעל פה זה כבר דברים בעל פה. קבלה זה רק דברים שבלב. היצר הרע לא ניגש איתנו ישר ליסודות. הוא מתחיל מהגג, לאט לאט לאט, קבלן הריסות. לאט לאט הוא מתחיל להרוס עד שהוא מגיע ליסודות. הוא לא היום אומר לו עשה כך, מחר אומר לו... עד שאומר לו לך עבוד עבודה זרה. הוא לא ישר ניגש עבודה זרה גילוי עריות שפיכות דמים. הוא לא יוכל לקחת אדם ירא אלוקים ולהפוך אותו לרוצח מהיום למחר. אבל אם הוא יעבוד עליו באופן שיטתי הוא יגיע גם לזה. זאת אומרת תמיד הדרך של היצר הרע היא מהדברים הפחות ממוסדים, פחות מיוסדים, ומזה לאט לאט לאט עד שהוא מגיע אל היסודות. ולכן בהתחלה היצר הרע יגיד תשמע, זה קבלה, מי אמר, לא מוכח, איפה היה הזוהר עד היום? איך זה שאין לנו רמז לזה בדברי חז"ל המקובלים אצלנו, זה אומר בדברי המדרשים, בדברי התלמוד. הוא בהתחלה מתחיל לערער ולפקפק בדברי הקבלה. ויש כאלה שעד היום מפקפקים בדברי הקבלה. יש אצל התימנים כאלה שנקראים דרדעים. והודרדה. אלה אנשים שהם לא מקבלים את הקבלה, רמב"מיסטים. נחשבים אגב שתדעו, זה נחשב לכופר בכל דבר. מי שכופר אפילו בדבר אחד מן התורה הקדושה, אין לו חלק לעולם הבא. כופר בדבר אחד. וזה מה שנמסר לנו על ידי קדושי עליון, על ידי הרמב"ן, על ידי האר"י הקדוש, על ידי כל הקדושים שהיו לנו עד היום. אז מי יכול... כן, אבל הם אומרים שזה לא רבי שמעון. אתה מבין? אז מי יכול לבוא ולכפור כנגד זה? לא משנה, לענייננו, היצר הרע מתחיל מהדברים הפחות מיוסדים. מה יגיד לך, לא כתוב בתורה, זה כתוב. אחרי זה משם הוא עובר לתורה שבעל פה. תשמע, תורה שבעל פה זה עבר מאב לבן, אתה רואה שזה לא דברים כתובים, רק אחרי זה, אתה יודע כשדבר עובר מפה לאוזן, זה שיבושים בדרך, טלפון שבור, לך תדע מה שהוסיפו באמצע, הורידו החכמים. אחרי שגם את האושיות הללו הוא ממוסס, אז הוא ניגש לתורה שבכתב. מי אמר, מה ההוכחות, אולי אפשר להבין אחרת ממה שכתוב בתורה, עד שהוא נוגע ביסודות עצמם וכופר בתורה שבכתב.
ולכן, אומר הגאון מווילנה, תשים לב שכאן פונה אליהם הנביא ואומר להם בשם השם, תראו שהיצר הרע עשה לכם כך, שבתחילה השמן לב העם הזה. היצר הרע השמין את הלב. מה אמרנו מה זה הלב? קבלה, תורת הנסתר. לאחר מכן אוזניו הכבד. משמה הוא ממשיך, הוא לא עוצר. הוא הולך אל התורה שבעל פה, שהיא האוזניים. ולאחר מכן עיניו השע. ואז גם את מה שרואים בעיניים, את התורה שבכתב, גם על זה כביכול יש לו הערות והשגות. מדוע? והוא אומר היצר הרע חושש. מדוע היצר הרע עושה את זה? מפני שהיצר הרע חושש וירא פן יראה בעיניו. הוא חושש פן יראה בעיניו. מה זה אמרנו? תורה שבכתב. שמא הוא ילמד תורה שבכתב, ולאחר מכן מזה באוזניו ישמע, ימשיך לתורה שבעל פה ויתעלה עוד. ולאחר מכן מזה ימשיך ללבבו יבין, שזה תורת הסוד. ושב ורפא לו. על ידי זה הוא יעשה תשובה מעולה כראוי. ושימו לב, פה הוא מסדר את הדרגות, כי פה הוא מסדר איך הלומד לומד. הלומד קופץ לקבלה? לא. אלא מהי הדרך של הלומד? תורה שבכתב, תורה שבעל פה, קבלה. ולכן היצר הרע חושש. ממה הוא חושש? פן יראה בעיניו תורה שבכתב, באוזניו ישמע, ילמד אחרי זה תלמוד ומדרשים, ולאחר מכן לבבו יבין, ילמד את הקבלה, ועל ידי זה ושב ורפא לו. מזה חושש היצר הרע. ממילא יוצא שהדברים כאן מסודרים בסדר הוגן. זה על פי הגאון מווילנה.
המלבי"ם אומר, שיעור הכתוב כך הוא. כשהמלבי"ם אומר שיעור הכתוב כך הוא, פירושו של דבר, אני אתן לך גירסה נכונה לכתוב כדי שתבין אותו נכון. כי איך שאתה קורא את הדברים, יכול להיות שאתה לא גורס אותם נכון, וכידוע אומרים בעולם הישיבות שגירסה נכונה חצי הבנה. בן אדם שלוקח את הגמרא ולא גורס נכון, אז הסיכויים שהוא יבין אפסיים. אבל אם לפחות גורסים בפניו נכון, מפסקים את הפסיקים, את הנקודות, אומרים את זה בצורה נכונה, אז יש סיכוי שהוא יבין. שיעור הכתוב כך הוא. לך ואמרת, שמעו שמוע, ואל תבינו. הכוונה ואל תאמר תבינו. ואמרת, תאמר להם, ראו ראו, אבל תיזהר, ואל תאמר תדעו. פן יראה בעיניו ושב ורפא לו. נסביר. יש יהודים שיש מצבים של אנשים שאי אפשר לדבר איתם. למה אי אפשר לדבר איתם? כי הם חסמו את עצמם. כיצד? הוא אומר לך תראה, אם אני אלך לדרשות, אם אני אלך להרצאות, אם אני אשמע שיחות מוסר, זה מסוכן, אני עוד עלול לחזור בתשובה. אז אני לא לוקח סיכונים, אני מראש לא מגיע. אני מראש לא בא. זה מחייב, הוא לא רוצה להתחייב. ולכן הוא מראש, תגיד לו תשמע, רק תקשיב. לא, אל תעשה כלום, לא יגידו לך להניח תפילין ולא לשמור שבת, תשמע רק מה יש לדתיים האלה לומר. לא לא, תעזוב, הדתיים האלה זה מסוכן, אתה יכול לשמוע אליהם, שאני דת דמשכה. והוא חושש שאם הוא רק ישמע, הוא יימשך, הוא לא מוכן גם לשמוע. אומר המלבי"ם, זה היה המצב של אותו הדור. ובאמת הם צודקים, כי הרי כתוב שמעו ותחי נפשכם. רק אתם שומעים, זה כבר מחיה את הנפש. הנפש כבר נמשכת. אומר לו הקדוש ברוך הוא, אני יודע את מצב הדור. ומצב הדור שאם אתה תיתן להם מוסר ותנסה להשיבם בתשובה, הם יתרחקו. ולכן, אומר הקדוש ברוך הוא, אתה צריך לגשת אליהם בחוכמה. ועצת השם נכונה אגב גם לדור שלנו. אומר לו השם, כאשר אתה בא לדבר אליהם, תגיד להם בסתם, שמעו שמוע. תגידו להם בסתם, ראו ראו. ולא, מה המשך הפסוק? שמעו שמוע ואל תאמר תבינו. מה זה תבינו? ראו ראו ואל תאמר תדעו. אל תגיד להם תדעו. מה זה תדעו? זה הסקת מסקנות. שמעו שמוע, תבינו פירושו, נו אז תבין שאתה לא עושה נכון. אז תדע עכשיו שאתה טועה בדרך שלך. הם יברחו. הם יברחו, בלי הסקת מסקנות. תן דרשה בלי הסקת מסקנות. תן לכל אחד להבין את המסקנה לבד. אם אתה תסיק לו מסקנות, בדרשה הבאה הוא כבר לא יהיה. הוא כבר לא יהיה מוכן לשמוע אותך. לכן אומר לו השם, אם ואמרת לעם הזה שמעו שמוע, רק תשמעו מה יש לי להגיד. לא נותן לכם מוסר, לא מוכיח אתכם, לא אגיע אליכם למצב של תבינו. רק שמעו שמוע. רק ראו ראו. לא אביא אתכם למצב של תדעו, תסיק עכשיו מסקנות, נו, איך מה אתה כבר עושה מחר? האם אתה מחר מניח תפילין? האם אתה מחר שומר שבת? לא. תניח לו את הסקת המסקנות לעצמו. כי אם אתה תבוא ותגיד להם עם המסקנות, אומר אתה תרוויח פן יראה בעיניו וישמע באוזניו ולבבו יבין. אולי על ידי שתאמר כך, אולי בסופו של דבר הוא יראה בעיניו, הוא כבר מעצמו יראה בעיניו. ואולי על ידי זה בסופו של דבר ישמע באוזניו. ואולי על ידי זה בסופו של דבר גם לבבו יבין. ואז ממילא לא הברחת אותו. הוא נתן לך את האפשרות לדבר, הוא שמע את הדברים, זה לא פועל מיד, אבל אולי, אומר השם, אולי יראה בעיניו, אולי ישמע באוזניו, אולי בסופו של דבר לבבו יבין.
למה אני אומר לך שלא תאמר להם תבינו ותדעו? מכיוון שהוא אומר אני מכיר את ליבו של העם, הרי השמן לב העם הזה. הוא שמן ליבם, אין בהם חוכמה ושכל. ומהסיבה הזאת אוזניו הכבד, מהסיבה הזאת גם הוכבדה אוזנם, הם לא מוכנים לשמוע. מהסיבה הזאת גם כן עיניו השע. עיניו כבר נהיו סתומות וחלקות, הם לא מוכנים לראות. ואם הם ישמעו שבדבריך יש בינה, יש חוכמה, יש שכל, יש ידיעה, הם לא יהיו מוכנים לשמוע. הם לא יהיו מוכנים לבוא להקשיב. אבל רק על ידי שתגיד להם רק שמעו שמוע, בלי מסקנות, בלי תבינו ותדעו, אולי על ידי זה יראה בעיניו וממילא לבבו יבין. עכשיו מהו הסדר? למה בהתחלה הוא מדבר על ראייה, אחרי זה שמיעה, אחרי זה הבנה? אומר המלבי"ם, מכיוון שהוא מדבר על סדר השגת הבורא. סדר השגת הבורא היא בהתחלה שהבן אדם יראה בעיניו. שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה. בן אדם מתבונן בשמיים, מתבונן בארץ, מתבונן בגוף האדם, זה כל אחד יכול לראות. לא צריך מיקרוסקופ, לא צריך להיות איש מדע, לא צריך להיות חכם גדול. כל מי שמתבונן על יופי הבריאה ועל סדר הבריאה, צריך להגיע למסקנה שיש מישהו שיצר את העולם. השמיים מספרים כבוד אל. רק תקשיב. רק תתבונן, רק תסתכל, אתה כבר יכול לראות שמישהו יצר את העולם, זה לא נברא מעצמו. לאחר מכן, יש גם כן את מה שאני קיבלתי מההורים שלי, שאבא שלי קיבל מההורים שלו, זה הקבלה מדור לדור. אז בהתחלה זה הראייה, לאחר מכן השמיעה. והדבר השלישי זה על ידי הוכחות השכל והדעת, זה כבר בגדר של ידיעה. ולכן הדבר השלישי זה עיניו, סליחה, זה הלבבו יבין. מה שאני כבר מבין, ראיות והוכחות יותר פילוסופיות, יותר מעמיקות, כדי לדעת את מציאות הבורא. ולכן הוא אומר ככה, אולי תוכיח אותם בדרך הסתמית כמו שאמרנו, בלי לגשת איתם למסקנות מעשיות, אולי על ידי זה יראה. ומכוח זה ישמע, ולאחר מכן יבין.
אז אם ככה נשאל, אז למה בהתחלה הוא אמר הפוך? למה למה בהתחלה הוא אמר שמעו שמוע ואל תבינו וראו ראו ואל תדעו? הוא אומר בהתחלה הוא אומר להם שמעו שמוע, אני מבקש שתשמעו, הכוונה תקבלו ממה שקיבלתם מהדורות הקודמים. ואם לא זה, אז לפחות תראו. כי הרי לכל הפחות צריך להתחיל הפוך. לפי סדרו של המלבי"ם היה צריך להגיד קודם כל תראו, זה מה שכולם רואים. אחרי זה תשמעו, מה שאתה מקבל מאביך. למה הוא היפך את הסדר? אומר המלבי"ם, בהתחלה הוא היפך את הסדר כי בהתחלה הוא פנה איתם גבוה. ואם לא זה, אז לפחות תראה. לפחות מה שכל אחד מסוגל לראות. אם אתה לא מסוגל לשמוע, אז לפחות תראה, אולי בזה הדברים ישנו את מעשיך.
ואומר, עד מתי השם? ויאמר, עד אשר אם שאו ערים מאין יושב, ובתים מאין אדם, והאדמה תישאה שממה. מה השאלה עד מתי? ראינו שלושה פירושים. ראינו את הרד"ק, ראינו פירוש נוסף ברד"ק, וראינו את המלבי"ם, ולפי זה עכשיו נסביר. עד מתי? לפי הפירוש הראשון של הרד"ק, הרי הוא אמר לו אני מונע מהם דרכי התשובה. הם ישמעו, הם יראו, אבל הם לא יבינו. מונע מהם דרכי התשובה. הוא שואל את ריבונו של עולם, עד מתי תמנע מהם דרכי התשובה? לעולם לא תקבל אותם בתשובה? הרי הם כבר לקו בחטאתם, עד מתי? אומר לו הקדוש ברוך הוא, עד שמלכותם תהיה ששאו ערים מאין יושב, בתים מאין אדם, האדמה תישאה שממה, אז אפשר יהיה להתחיל לשמוע אותם. וזה מתאים לפי הפירוש הראשון. כי בפירוש הראשון, מה זאת אומרת השם לא מוכן שהוא ישוב בתשובה? השם מתנגד שהוא ישוב? לא. אלא השם מתנגד שאתה תצא בזול מבלי לשלם מחיר. זה השם לא מוכן. אחרי שהרבית להרשיע, צריך כבר לקבל את מה שמגיע לך. ולכן הוא אומר אחרי שהם יקבלו את מה שמגיע להם, ייסגר החשבון, מכאן הם ירצו, יוכלו לשוב בתשובה ואז אני אקבל אותם. לפי הפירוש השני, שזה לא השם מבטיח שהם לא ישמעו, אלא זה תיאור מצב, הם לא שומעים. הם שומעים, הם לא רוצים להבין. לפי הפירוש השני שהסביר הרד"ק, הוא שואל אותו עד מתי הם יתנהגו בהתנהגות הזאת? עד מתי הם יקשו ליבם ולא יהיו מוכנים לשמוע ולהבין? אומר לו הקדוש ברוך הוא, אני יודע, על פי מה שגלוי אצלי, שהקדוש ברוך הוא יודע כל הנסתרות, אני יודע שבפועל הם לא יקשיבו לך עד אם שאו ערים מבלי יושב. עד שהארץ תגלה, תהיה שממה גדולה, עד אז הם לא יקשיבו. לפי המלבי"ם, הרי הקדוש ברוך הוא אמר לו אל תדבר איתם מעשית. תדבר איתם תיאורטית, נכון? אל תגיד להם אז תעשו, אז תקימו, כי אמרנו הם לא יהיו מוכנים לקבל. אז לפי המלבי"ם השאלה היא עד מתי? עד מתי אני אדבר איתם בלשון כזאת שהיא לא לשון של תוכחה, שהיא לא לשון שאומרת ברורות איך צריך לעשות ולקיים מצוות באופן מעשי ולהתרחק מהעבירות? עד מתי אני אמור לדבר איתם בלשון כזאת של שמעו שמוע מבלי להגיד להם תבינו? אגיד להם ראו ראו מבלי להגיד להם תדעו? עד מתי אני אמור לדבר בכזאת לשון? עד מתי הם יהיו סוררים מן הדרך ואני אצטרך לדבר איתם בלשון חלקות? אומר לו הקדוש ברוך הוא, אתה תתנבא אליהם כך והם לא יבינו, עד מתי? עד יחרבו עריהם. עד שיישאר בהם כל מה שכתוב כאן, שיהיו כאלה וכאלון. רק אז הם ישמעו. רק אז הם יבינו. בהתחלה כאשר אתה תדבר איתם בכזאת לשון, הוא אומר לו תדע לך, הדברים לא ייכנסו לתוכם. מתי הדברים ישפיעו עליהם בסופו של דבר? כשהם יראו את הדברים באים בפועל. וזה מה שהוא אומר לו, אם שאו ערים מאין יושב. הוא מסדר כאן את האסונות שיקרו על פי הסדר שלהם. בתחילה יחרבו הערים, אבל עדיין יישארו בתים. בשלב השני ובתים מאין אדם, גם הבתים יחרבו. אבל עדיין יישארו כאלה רועי צאן, אוהלים במדברות. אבל אחרי זה בשלב השלישי והאדמה תישאה שממה. ברגע שהאדמה תהיה שממה אז גם צאן אי אפשר יהיה לרעות שם. וממילא כבר לא יישאר אף אחד בכל הרי יהודה.
וריחק השם את האדם, ורבה העזובה בקרב הארץ. וריחק השם את האדם, זה עשרת השבטים שמלך אשור יגלה אותם. ולא תחשוב שהוא יגלה אותם למקום קרוב. חלח, חבור, נהר גוזן. אומר לו לא, אין עוד סיכוי שהם ישובו, השם ירחק אותם, נהר גוזן, הרי מדי. ורבה העזובה, גם אלה שיישארו פה מדלת העם, מדלת הארץ, יהיו כורמים ויוגבים, בסופו של דבר גם הם יעזבו את הארץ מעצמם, כי הרי הארץ תישאה שממה.
ועוד בה עשיריה, ושבה והייתה לבער, כאלה וכאלון אשר בשלכת מצבת בם, זרע קודש מצבתה. ועוד בה עשיריה. מה זה בה עשיריה? על פי הרד"ק הכוונה עוד ימלכו בארץ עשרה מלכים מזמן הנבואה הזאת. ועוד בה עשיריה, יש עוד עשיריה של מלכים. הנבואה הזאת הייתה בשנת מות המלך עוזיהו והראה את השם יושב על הכיסא. אומר על זה הרד"ק תעשה חשבון, יותם, אחז, חזקיהו, מנשה, אמון, יאשיהו, יהואחז, יהויכין, יהויקים, צדקיהו. הגענו לעשרה מלכים. עוד עשרה מלכים ועוד בה עשיריה, ולאחר מכן ושבה והייתה לבער, הכוונה האדמה תבער מתוכה, יכלו כולם ויגלו ותחרב ירושלים. עוד הסבר, זה מה שאומר התרגום יונתן, ובדרך שלו צועד גם המלבי"ם, עוד בה עשיריה, וישתארון בה חד מעסרא. ויוותרו בה עשירית. ועוד בה עשיריה, עוד יישארו בה אחד מעשרה. ומה זה האחד מעשרה? מבאר המלבי"ם, חלק אחד מעשרה זהו שבט יהודה. ששבט יהודה כביכול הרי תמיד שאנחנו מונים, מונים עשרת השבטים ושבט יהודה. הגם שיהודה כולל בתוכו שניים, אבל הוא המרכזי, ובפרט שבנימין הרי נתמעט מאוד במעשה פילגש בגבעה, אז הוא המרכזי, אנחנו מונים אותו כעיקר. אז הוא כעשירית מהעשרה שבטים שגלו. ועוד בה עשיריה, אחד מעשרה יישארו, דהיינו בסך הכל יישאר פה רק שבט אחד, שהוא אחד מעשרה מאלה שכבר גלו. ועכשיו הוא בא ואומר לו, והייתה לבער כאלה וכאלון. המשיל אותם לאילנות, אלה ואלון, שיש להם עלים רבים. ובסתיו, דהיינו בחורף, העלים נובלים. מה נשאר? מה שנשאר אשר בשלכת מצבת בם. מה שנשאר זה רק המצבת. המטה, השורש. איך התרגום אומר? ויתע ונציב. מה שנשאר זה המטה, כביכול השורשים נשארו. כאלה וכאלון אשר בשלכת, כל העלים נושרים, אבל מצבת בם, השורש עדיין נשאר. כך גם כן הרשעים, זה הקליפות, זה העלים, הם יינבלו. מה יישאר? המצבת בם. המצבת בם אלה מעט הצדיקים, הם אלה שיישארו. וזה התשובה לשאלה ששאל ישעיהו ריבונו של עולם עד מתי? הוא אומר עד אשר יכלו הרשעים ויוותרו הצדיקים. והמשל בזה כמו אלה ואלון, שגם בהם נשארת בזמן השלכת נשאר רק את המצבת, שזה השורש והגזע. ומדוע? זרע קודש מצבתה. זו הסיבה, כיוון שהמצבת אלה שיישארו הם יהיו זרע קודש. זה הדור של חזקיהו, דור של חזקיהו שבו להשם בכל ליבם, הם אלה שבסופו של דבר יישארו. יש עוד הסבר, הרד"ק מביא, מה זה אשר בשלכת מצבת בם? אומר הרד"ק בשלכת זה אחד משמות השערים שהיו בבית המקדש. מוזכר בדברי הימים שער השלכת. שם היו נטועים אלה ואלון, והוא רצה להמשיל, אז הוא אומר כאלה וכאלון אשר בשלכת, שנמצאים בשער השלכת. כדוגמתם כך יהיה מצבם של עם ישראל שיישארו בודדים מתוך כל אותו יער סבוך, אותו עם גדול שהיה, רק כמו אלה ואלון אשר בשער השלכת שהם כמו שני דוגמאות לשני עצים גלמודים, כך כביכול יישאר חלק יחסי מעם ישראל.