בחלק זה של הפרק אנו עומדים בנקודת המפנה: אחרי שהנביא תיאר את רוע מעשיהם של ישראל ואת הבגידה שלהם בקדוש ברוך הוא, במשל האישה הזונה ההולכת אחרי אוהביה, הוא מגיע אל השורה התחתונה - כל אלה שסמכתם עליהם ישא רוח, ורק החוסה בה' ינחל ארץ. ומכאן ואילך פותח הנביא פרשה חדשה לגמרי: קריאה גדולה לתשובה, "סולו סולו פנו דרך", ותשובה ניצחת לכל הטענות שהיצר מעמיד בפני השב.
בְּזַעֲקֵךְ יַצִּילֻךְ קִבּוּצַיִךְ וְאֶת כֻּלָּם יִשָּׂא רוּחַ יִקַּח הָבֶל וְהַחוֹסֶה בִי יִנְחַל אֶרֶץ וְיִירַשׁ הַר קׇדְשִׁי׃
מי הוא זה שסמך על ריבונו של עולם? חזקיהו המלך. הוא סמך על הקדוש ברוך הוא, והקדוש ברוך הוא שמע בקולו, הרג את כל חיל סנחריב והציל את ירושלים. הרי לך שהחוסה בי ינחל ארץ ויירש הר קדשי - והר קדשי זו ירושלים.
אומר הרד"ק: אמנם הדברים נסובים ספציפית על עניין אשור וחזקיהו, אבל זה משל לכל המצבים שבהם עם ישראל חוסים בכוחות חיצוניים לקודשא בריך הוא. בסופו של דבר מי שחוסה בהם נופל, והבוטח בה' חסד יסובבנו. וכבר ראינו שכל הכוחות שחסו בהם היסטורית תמיד הכזיבו. פעם סמכו על הצרפתים - מדינת ישראל הייתה אז "מדינת אירופה": סרטים צרפתיים, מיראז'ים צרפתיים, הכול צרפתי - עד שדה גול הפנה לנו עורף והבנו שלא מאלה תצמח הישועה. אחר כך הגענו לאמריקה: הנה האח הגדול שיעזור לנו ויציל אותנו. ובסוף יושב לו נשיא אמריקה עם הרגליים על השולחן, ומכתיב לראש הממשלה עוד ועוד: תשחררו אסירים, ותעשו כך, ותעשו כך, ועכשיו עושים הסכם עם האיראנים ו"יהיה בסדר, אל תדאגו, רק אל תתקפו". על אלה תסמוך? הם אלה שיעזרו לך בעת צרה?
אומר הקדוש ברוך הוא: כל תוחלתנו הכזיבה. כל אלה שסמכנו עליהם - הנה ראינו עזרתנו הבל. כך מקונן ירמיה באיכה: עודנו ציפייתנו, עזרתנו הבל. עד הרגע האחרון הם עוד חשבו שמצרים יצילו אותם. זה כמו אנשי דור המבול, שהמים כבר מכסים את צמרות העצים והם אומרים: "תשמע, זה באמת בלתי רגיל, אבל תכף זה נפסק, תכף נגמר כל העניין". זה כמו הנגנים בטיטאניק שממשיכים לנגן עד הרגע האחרון, כשכבר מוציאים מים בדליים. וכך עדיין סומכים שהגוי יעזור לנו. אומר הקדוש ברוך הוא: את כולם ישא רוח יקח הבל. למה שלא תסמוך על ריבונו של עולם?
סיפר מישהו שהיה נוכח בישיבה של המטכ"ל, שבה ערכו סקירה והסקת מסקנות על מבצעי עזה - צוק איתן ועופרת יצוקה - שבהם היו ניסים מרובים, ניסים גדולים. קם שם אחד בדרגה בכירה, שהיה דתי, ואמר: "רבותיי, אין לנו שום הגדרה אחרת למה שקרה כאן. מה שקרה פה זה פשוט נס גלוי. ראינו ניסים גלויים על כל צעד ושעל". וכבר דיברנו כאן באריכות על חיילים שראו ניסים בעיניים. והמדהים, הוא מספר, שכולם שתקו. ואתם לא יודעים איזו התקדמות זו: הצבא כל מהותו "כוחי ועוצם ידי" - הטכניקות של צה"ל, ההתקדמות של צה"ל, כלי הנשק, המודיעין. הם חיים את הכוחי ועוצם ידי עשרים וארבע שעות ביממה. ופתאום בא מישהו ואומר דבר כזה - והם שותקים. לבקש שיודו, צריך שיעברו עוד עשרים שנה. אבל עצם השתיקה היא כבר התקדמות עצומה, נס שאינו נופל מן הנס הראשון.
באמריקה מקובל מאוד שאחרי ניצחון במלחמה הנשיא עומד ואומר: אנו מודים לריבונו של עולם שהיה בעזרנו. ואיני בא לקטרג על עם ישראל, כי לאמריקאי קל מאוד להודות - זה לא מחייב אותו בכלום. אבל יהודי שיודה יודע שמיד ישאלו אותו: רגע, ומה עם שמירת שבת? "תודה ריבונו של עולם" - ומה הלאה? ליהודי זה קשה הרבה יותר, כי הוא יודע שמס שפתיים הקדוש ברוך הוא לא קונה. מה אתה מתכוון לעשות עם ההודאה הזאת, להמשיך כמו שעשית עד היום? ובכל זאת, עצם זה שאפשר להוציא אמירה כזאת ואנשים מקבלים אותה בשתיקה - כמי שנמצא שנים בצבא הוא אומר שזה הישג עצום. כולם מבינים שאת כולם ישא רוח יקח הבל, ורק החוסה בי ינחל ארץ.
המלבי"ם ממשיך במשל שפתח בו הנביא: הרי הלכת וזנית עם אחרים, ועכשיו בזעקך את מצפה שהם יבואו ויצילו אותך. אבל המשל מתאים אחד לאחד: כמו המזנה עם אישה, שאין לו שום עניין בה אלא רק לספק תאוותו, כך גם כשאת חושבת שאת יוצרת קשר עם מצרים ועם אשור ועם האומות, ושבאמת אכפת להם ממך - ברגע הראשון שיוכלו, הם יפנו לך עורף. יש להם תועלת זמנית ממך, ואת התועלת הזאת הם רוצים לקבל, כאישה המזנה.
והיכן המבחן? "בזעקך". בואי תזעקי עכשיו, ותראי אם כל אלה שהיו עמך והחניפו לך נמצאים איתך בשעת הצרה. את כולם ישא רוח יקח הבל - וזה מגלה שכל מטרתם הייתה רק לקבל מאיתנו, ולא הייתה להם שום כוונה ליצור קשר של אמת. תראי שאין בהם ממש.
המלבי"ם מבחין בין ירושה לנחלה. ירושה מבטאת הורקה של קניין מרשות המוריש לרשות היורש, עד שהמוריש נעשה "רש", כלומר עני. לכן זה נקרא ירושה: המוריש מתרוקן מן הנכס ומכוח זה היורש מקבל. ולכן נאמר "להוריש גויים רבים" - הניצחון על האויבים נקרא הורשה, שפירושה לעשותו רש וליטול ממנו. וכן בנפטר: המנוח נותר רש ומותיר את ממונו לבאים אחריו.
נחלה, לעומת זאת, פירושה המשך: היה לו קניין, והוא ממשיך אותו לבניו אחריו, להנחיל לזרעו. ולכן תמצא לשון נחלה גם בעניינים שאינם גשמיים וארציים: "נחלו פתאים איוולת", "אך שקר נחלו אבותינו" - גם במושכלות ובעניינים מופשטים. ומצאנו גם לשון ירושה על נחלה, כמו "כל בת יורשת נחלה", כלומר על נחלה שייך לומר גם ירושה; אבל "להוריש גויים" לא נאמר בלשון "להנחיל גויים".
וכאן נאמרו שני הביטויים יחד: "ינחל ארץ ויירש הר קדשי". מסביר המלבי"ם: לא רק שינחל את הארץ כנחלה הבאה לו מאבותיו, אלא עוד יוריש את הגויים היושבים בה, יהפכם לרשים וייקח את ארצם, ויירש את הר קדשי. ותמיד הנביא הולך בהדרגה, מן הקל אל הכבד ומן המעט אל המרובה: זכה בזה, וקיבל גם את זה, ואף את זה. תחילה ינחלו ארץ כפי שנחלו מאבותיהם, ולא זו בלבד אלא יורישו את הגויים היושבים בהר הקודש ויירשו את הר קדשי, שמדרגתו גבוהה מן הארץ - כי "ארץ" מדבר על כלל הארץ, ו"הר קדשי" על הר הבית ומקום המקדש, שהוא מרומם יותר.
וְאָמַר סֹלּוּ סֹלּוּ פַּנּוּ דָרֶךְ הָרִימוּ מִכְשׁוֹל מִדֶּרֶךְ עַמִּי׃
רש"י מפרש: כה אמר הנביא בשמי לעמי - כבשו מסילה סלולה, פנו את יצר הרע מדרככם. מיהו המכשול? היצר הרע. ומה יש לסלול? ללכת בנתיב סלול שהיצר הרע לא יכשיל אותנו בו. "הרימו מכשול" - האבנים המהוות מכשול בדרך, ואלו הם הרהורי הרשע. שהרי אדם המהרהר בעבירה סופו מגיע לעבירה; העבירה עצמה היא הנפילה, וההרהור הוא המכשול, המוקש והאבן שבדרך. הרם את המכשול, הרחק ממך הרהורי עבירה - ולא תגיע אל גוף העבירה.
הרד"ק מבאר שזה המשך למה שלמעלה: "ויירש הר קדשי" - מי? החוסה בי. והחוסה בי יאמר, כאשר האויב ייגף וייפול לפניו: סולו סולו פנו דרך. כלומר, המכשולים שהיו בדרך הורמו. עד עתה לא יכלו ישראל להגיע לירושלים משום שהאויב עמד כנגדם, ועכשיו הוסר המכשול, ועם ישראל יכולים לבוא - החוסה בה' ינחל ארץ ויירש הר קדשי.
ובביאור "סולו" נחלקו: הרד"ק מפרש שסוללים את הדרך על ידי שמניחים בה אבנים כדי שאפשר יהיה ללכת בה. היום אנחנו מניחים אספלט, אבל בדרכים של פעם, וכן במקומות המתקדמים כאנגליה, היו מניחים אבנים ועליהן נוסעות העגלות. ואילו תרגום יונתן מפרש להפך: שמסירים את האבנים מן הדרכים כדי שבני אדם העוברים בהן לא ייכשלו בהם. כלומר, אפילו דרך עפר או כורכר שבולטת ממנה אבן - את אותן אבנים יש להסיר.
המלבי"ם אומר שכאן מתחיל עניין חדש. למעלה, בפרק נ"ה, דיבר הנביא על תשובה; מפרק נ"ו ועד כאן תיאר את רוע מעשיהם, כמו שהמשילם לאישה זונה ותיאר את הקלקול הנורא שבהם; ועכשיו הוא בא ואומר להם: כעת סללו דרך חדשה, שובו בתשובה. וכך היא דרכו של הדרשן המעורר את העם - תחילה עליו לפרוט את חטאיהם, כדרך הנביאים, שכן רק כשהעם מבינים "חטאנו, עווינו, מרינו" יש מקום לדבר איתם על תשובה. "הנני נשפט אותך על אומרך לא חטאתי" - החטא הגדול ביותר הוא האמירה "לא חטאתי". ומשהוכיח להם הנביא את חטאיהם, עכשיו אפשר לדבר איתם על תשובה, שהשם סולל דרך לקבל את החוטאים שישובו לפניו.
ושלושה לשונות יש כאן כנגד שלושה מצבים. "סולו סולו" - סללו דרך חדשה במקום שלא הייתה בו דרך כלל, ואלו הם אלה שמעולם לא היו בדרך ה' וצריכים לסלול מחדש, או דרך שהתקלקלה וצריך ליישרה. "פנו דרך" - הייתה דרך, אלא שזמן רב לא הלכת בה והצטברו בה מכשולים, "עלה כולו קמשונים, כסו פניו חרולים"; לאלה שדרכם התקלקלה אומרים: פנו את הדרך והכשירוה מחדש. "הרימו מכשול מדרך עמי" - במקום שהדרך עדיין מתוקנת ורק אי אלו מכשולים בה. אלה אנשים שעדיין לא סטו מן הדרך, הם עדיין בתוכה, אלא שיש להם סטיות מקומיות, אי אלו דברים שהם מזלזלים בהם במצוות. הם אינם צריכים "פנו דרך", כי לא נטשו את הדרך ולא נתמלאה במכשולים בלתי עבירים, אלא רק שקשה להם ההליכה - ולהם נאמר: הרימו מכשול, תקנו את פרטי מעשיכם.
כִּי כֹה אָמַר רָם וְנִשָּׂא שֹׁכֵן עַד וְקָדוֹשׁ שְׁמוֹ מָרוֹם וְקָדוֹשׁ אֶשְׁכּוֹן וְאֶת דַּכָּא וּשְׁפַל רוּחַ לְהַחֲיוֹת רוּחַ שְׁפָלִים וּלְהַחֲיוֹת לֵב נִדְכָּאִים׃
רש"י מפרש: "מרום וקדוש אשכון" - מקום משכני הוא במרום ובקודש. והיה מקום לומר, מי ששוכן במקום מרומם כל כך, מה לו ולקרוצי חומר היושבים כאן למטה? אומר הקדוש ברוך הוא: ואף על פי כן, משם אני משגיח על דכא ועל שפל רוח, ומרכין שכינתי עד אליו. השפל והמדוכא - אליו אני מוריד שכינתי. ו"שפלים", אומר רש"י, אלו הנדכאים הסובלים עוני וחולאים, ואומר הקדוש ברוך הוא: איתם אני שוכן.
הרד"ק מבאר: "שוכן עד" - הקדוש ברוך הוא קיים עדי עד, לעולם. ולשון "שוכן" היא לשון מי שמתמיד ישיבתו במקום אחד. כלומר, הקדוש ברוך הוא מתמיד ישיבתו כאן בעולם ומשגיח על הנעשה בברואיו לעד: אני שוכן עמכם, מלשון משכן. "וקדוש שמו" - כמו שהשרפים אומרים קדוש קדוש קדוש, כך מכנים אותו.
ומהו פירוש המילה קדוש? מרומם ונבדל. הקדוש ברוך הוא קדוש, כלומר מרומם ונבדל מאיתנו. וכל עניין להתקדש הוא להפריש ולהבדיל את עצמנו. "הרי את מקודשת לי" - מובדלת לי מכל העולם, להיות מיוחדת רק לי. ואגב, זו גם הסיבה שקדשה היא לכאורה ההפך מקדוש, אף שקשה להבין איך שני ביטויים מנוגדים שוכנים באותו שורש. אלא שזה אותו רעיון: הקדושה מופרשת מענייני העולם ומרוממת לעבודת השם, והקדשה אף היא מופרשת ומובדלת - הבדילה וייחדה עצמה לזנות. תמיד "קדוש" פירושו מובדל. "אשר קידשנו" - שהשם רומם והבדיל אותנו מן החומר על ידי קיום המצוות. וכך "קדוש שמו" - הקדוש ברוך הוא מרומם ונבדל מעל כל קרוצי החומר.
ומה אומר הקדוש ברוך הוא? "מרום וקדוש אשכון" - אני שוכן במקום מרום, ועם קדושים אשכון. ואף שאני שוכן במרום ובקודש, בעולם הגלגלים ובעולם המלאכים ולא כאן בעולם התחתון, אין זה מונע ממני לשכון גם עם התחתונים: ואת דכא ושפל רוח. ואפילו כשאתה רואה אותם בצרה, אל תחשוב "הוא בצרה, השם עזב אותו" - אל תטעה. אף שעם ישראל בגלות, אומר הקדוש ברוך הוא: מרום וקדוש אשכון, ובאותה מידה אני שוכן עם העני ושפל הרוח, ועם המדוכא אני נמצא.
סיפרתי לכם פעם משל שכתב אדם על סיפור חייו. הוא כתב שהוא מרגיש כפוסע בחול, ולכל אורך הדרך הוא רואה זוג עקבות לצידו - ומכאן הוא יודע שהקדוש ברוך הוא נמצא איתו תמיד, "ה' צילך על יד ימינך". אלא ששאלה אחת יש לו: ריבונו של עולם, למה דווקא בתקופות הקשות, בתקופות שבהן עברתי משברים, ראיתי רק זוג פסיעות אחד ולא ראיתי עוד זוג לצידי? למה דווקא אז לא היית איתי? אמר לו הקדוש ברוך הוא: דע לך בני, שדווקא בתקופות הקשות הייתי איתך, ובדרגה הגבוהה ביותר. ואם אתה מתפלא למה ראית רק זוג פסיעות אחד - דע שהן שלי, כי באותן תקופות נשאתי אותך על כפיים. כלומר, כשאדם נמצא בצרה, זהו הזמן שבו הוא נמצא עם הקדוש ברוך הוא בדרגה הגבוהה ביותר. וכך גם אם אתה רואה את ישראל שפלים ונדכאים, אל תחשוב שסימן הוא שאין השם עמם, אלא אדרבה: "עמו אנוכי בצרה".
המלבי"ם מסביר שכאן, לאחר שתבע מהם הנביא לשוב בתשובה ולסלול דרך איש איש כפי מידת הסטייה שבו, באים ישראל וטוענים שלוש טענות - והן הן שלושת הלשונות שבפסוק.
טענה ראשונה: "רם ונישא". תמיד כשמודדים חטא, שואלים כלפי מי הוא. אינו דומה מי שהכעיס בעל מכולת למי שהכעיס את גדול הדור, ואינו דומה זה למי שהכעיס את ריבונו של עולם, להבדיל אלפי הבדלות. ואם כן, אנו חטאנו לפני השם, והשם רם ונישא - איך ייתכן שדבר כזה יכופר? הרי זה חטא שלא יכופר לעולם. והיצר הרע יצירתי מאוד בהמצאת טענות, ובלבד שלא תעשה תשובה. ומה מיוחד בטענה זו? שהיא גם נותנת לאדם הרגשה טובה: "אתה בכלל לא יודע מיהו ריבונו של עולם, אני יש לי השגה, אני מבין מיהו - וכשמבינים מיהו, מבינים שלא שייכת תשובה, כי אתה יודע את מי הכעסת?" נמצא שהוא עוד מרגיש טוב עם עצמו.
טענה שנייה: "שוכן עד", בלי שינויים, נשאר אותו דבר תמיד. וכבר ראינו למעלה שזו הייתה חלק מטענת הפילוסופים: איך תועיל תשובה אצל מי שאין אצלו השתנות? הקדוש ברוך הוא אינו משתנה. בנו שייך שינוי - היינו צעירים והזדקנו, פעם רציתי והיום איני רוצה, פעם לא רציתי והיום אני רוצה. אבל אצל הקדוש ברוך הוא אין שינוי, ואם הוא מקפיד עליך עכשיו, כיצד ישתנה פתאום לאהוב אותך? וגם כאן משתמש היצר באותה תפיסה: "זה לא בשר ודם, מה אתה חושב, שעושים תשובה ונגמר?"
טענה שלישית: "קדוש שמו". הקדוש ברוך הוא קדוש ומרומם, ובמה ירצה עבד את אדוניו? לא שייך שאני, שטימאתי את עצמי ודרדרתי את עצמי, תהיה לי גישה ומקום לתיקון אצל מי שהוא קדוש ומרומם כל כך.
וכנגד שלוש הטענות משיב הנביא: "מָרוֹם וְקָדוֹשׁ אֶשְׁכּוֹן וְאֶת דַּכָּא וּשְׁפַל רוּחַ". "מרום" כנגד רם ונישא, "קדוש" כנגד קדוש שמו, "אשכון" כנגד שוכן עד. והתשובה היא שכל הטענות הללו לא זו בלבד שאינן סיבה לשלילת התשובה, אלא אדרבה - הן עצמן סיבה לכך שתזדרז לשוב, ושתשובתך תתקבל.
כנגד "רם ונישא": אדרבה, היא הנותנת. מרוב שהשם רם ונישא, אף שמיים לא זכו בעיניו; אין אצל הקדוש ברוך הוא מי שאפשר לומר עליו שהוא זכאי וראוי לפניו, וגם בשמיים כביכול יש חיסרון כלפיו. ואם כן, לא היה העולם יכול להתקיים כלל - "אם עוונות תשמור יה, מי יעמוד". ואיך בכל זאת מתקיים העולם? דווקא משום שכערך גדולתו כך הקדוש ברוך הוא מקבל את התשובה. נמצא שהנביא משיב להם: השם רם ונישא הרבה יותר ממה שאתה חושב, וכיוון שכן אין דבר בעולם שיש לו קיום מצד עצמו; ובהכרח אתה חייב לומר שהקיום בא על ידי תשובה ותיקון, שאלמלא כן לא היה העולם כולו יכול להתקיים מרוב גדולתו ורוממותו.
וכנגד הטענה שהשם בלתי משתנה: גם כאן היא הנותנת - "כי לא מחשבותיי מחשבותיכם". וכבר ראינו למעלה שהנביא התעמת עם התפיסה הזאת. אתה קובע שאין אצלו שינויים, וממילא לא ייתכן שיתרצה. אמת שאין אצל הקדוש ברוך הוא שינויים, אבל אתה כלל לא מתחיל להבין מהי מחשבתו של בורא עולם. ואם הקדוש ברוך הוא אומר שיש תשובה, סימן ששני ההפכים הללו מתיישבים; ואם אין לך דרך ליישבם - דע שבכל זאת כך הוא. ומדוע אתה חושב שאתה מבין יותר מריבונו של עולם? בהבנה שלך, מי שאין בו שינוי לא יכול לכעוס אתמול ולהתרצות היום, אבל אתה לא התחלת להבין את ריבונו של עולם, ואצלו הדבר ייתכן. נמצא שכל הטענות הללו מחייבות דווקא שהקדוש ברוך הוא יקבל את תשובתם.
"וְאֶת דַּכָּא וּשְׁפַל רוּחַ" - מי ששב בתשובה, שב משתי סיבות: או על ידי ייסורים, וזהו "דכא", שהשם דיכא אותו כביכול בייסורים; או מפני שיש בו רוח שפלה, כלומר ענווה. שהרי לשוב בתשובה צריך ענווה: אדם שחצן אומר "עזוב, מה אכפת לי", ואינו חוזר בתשובה; אבל אדם שיש בו ענווה אומר "לא הייתי בסדר, נהגתי שלא כהוגן" - וזו הדרישה הבסיסית לתשובה. לכן כנגד שפל הרוח נאמר "להחיות רוח שפלים", וכנגד הדכא, המדוכאים והמתייסרים, נאמר "ולהחיות לב נדכאים". הלב הוא הכלי החיצוני, הגוף הסובל בייסורים, והרוח היא החלק הפנימי, שהרי אדם המדוכא בנפשו קרוי שפל רוח. אז אל תדאג: דווקא מתוך המצב שלך השם רוצה בתשובתך ומקבלה, ותשובתך הכרחית והשם חפץ בה.
כִּי לֹא לְעוֹלָם אָרִיב וְלֹא לָנֶצַח אֶקְצוֹף כִּי רוּחַ מִלְּפָנַי יַעֲטוֹף וּנְשָׁמוֹת אֲנִי עָשִׂיתִי׃
רש"י מפרש: אם אני מביא ייסורים על האדם, איני מביאם עליו לנצח ואיני קוצף לנצח. ומתי אסיר מעליו את הייסורים? כשאראה שהרוח שניתנה מלפניי, שאני נתתי בו, "יעטוף" - כלומר יודה וייכנע על המעל שעשה, כלשון העטופים ברעב, שיכיר בטעותו. וכאשר הנשמות אשר עשיתי יעטפו מלפניי, היינו יתחרטו על מעשיהם הרעים, אז אכניע את הקצף ואת הכעס שיש לי עליו.
הרד"ק מבאר: מאז ומעולם, מיום שעם ישראל קיים, היה לי ריב איתם. הרי ארבעים יום אחרי קבלת התורה כבר עשו את העגל; ובאותו יום שנחנך בית המקדש כבר הביא שלמה לשם את בת פרעה. אנו רואים שלא היה אפילו מרווח נשימה, שלב שבו יהיו צדיקים. וכך גם באדם הראשון: באותו יום שנברא, בו ביום חטא ובו ביום גורש מגן עדן. "מיום היותם לי לעם ועד עתה הייתי עמהם במריבה" - הם חוטאים ואני קוצף עליהם. ובא הקדוש ברוך הוא ואומר: לא לעולם אריב, המריבה הזאת והקצף הזה לא יהיו לתמיד.
וממה נובע חטאו של האדם? מלב האבן שבו. אומר הקדוש ברוך הוא: אני אסיר מישראל את לב האבן ואעשה שילכו בחוקותיי. "כי רוח מלפניי יעטוף" - הרוח שבאדם, מלפניי היא עוטפת ולובשת את הגוף, והיא זו שתנחה אותו בדרך ישרה. שהרי כשאדם הולך בדרך עקלתון, הדבר נובע מן הגוף, מתאוותיו והנאותיו ומענייני הגשמיות, ואילו הנשמה תמיד מושכת אל העליונים. אומר הקדוש ברוך הוא: הואיל והרוח ממני, היא זו שתכפה את הגוף ללכת בדרך טובה, ולא כמצב של היום, שהגוף מושך אחריו את הרוח והנשמה אחר התאוות הבהמיות. ולא יהיה כך לעולם, אלא הנשמות שאני עשיתים - להן אתן כוח עצום ורב יותר, שעל ידי זה תימלא הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים. ומתי? בזמן שיצאו ישראל מן הגלות. ואין להבין זאת שלא כראוי, כאילו לא תהיה עוד בחירה; אלא מדובר בשלב שבו כבר יצאו ישראל מן הגלות ויישארו דווקא הדבקים יותר בה', ואז אומר הקדוש ברוך הוא: אסיר מעליהם את הטבעים הרעים ואת התאוות ואת המידות הרעות.
ועוד מביא הרד"ק את דברי התרגום: "ארי לא לעלמא אתפרע בדין ולא לעלם יהון רוגזיי, ארי רוח מיתיא עתיד לאתבא". לפי התרגום, "רוח מלפניי יעטוף" פירושו שאני עתיד להשיב את הרוח שתחזור ותעטוף את הגוף - הנשמה תרד ותחזור אל הגוף, והיינו שמתים אני עתיד להחיות. וזהו פירוש שלישי.
המלבי"ם מבאר: לפעמים הקדוש ברוך הוא מעניש את האדם ורב עמו, ועל זה נאמר "לא לעולם אריב". ולפעמים אינו מעניש ואינו רב עמו, אלא רק מסתיר ממנו פניו - כועס וקוצף ומסתיר פנים, ועל זה נאמר "ולא לנצח אקצוף": לא יהיה מצב שלנצח אסתיר פניי ואהיה בקצף על ישראל.
ודלתות הכתוב מקבילות. וכבר הסברנו כמה פעמים שפירושו שהפסוק מתחלק לארבעה משפטים, ומשפט א' מכוון כנגד משפט ג', ומשפט ב' כנגד משפט ד', והם משלימים זה את זה. ולפי זה יתבאר: "לא לעולם אריב - כי רוח מלפניי יעטוף", "ולא לנצח אקצוף - כי נשמות אני עשיתי".
"לא לעולם אריב, כי רוח מלפניי יעטוף" - איני מעניש את האדם לעולם, מפני שרוחו של האדם ממני היא. איך אדכא אותו לעולם, והרי הרוח הנכנסת בו מלפניי? אדם חומל על מעשה ידיו, וכך גם הקדוש ברוך הוא חומל על מעשה ידיו; ואם הרוח ממני, לא לעולם יהיה לי ריב עמו ולא לעולם אייסרנו בעבור מעשיו הרעים. "ולא לנצח אקצוף, כי נשמות אני עשיתי" - ואקצוף, כאמור, הוא הקצף הנסתר, הסתרת הפנים; גם זה לא יהיה לנצח, שהרי את הנשמות אני עשיתי, והנשמה חלק אלוה ממעל, ואיך אוכל לנצח להיות בקצף עליה? כשם שאדם חס על מעשה ידיו, וכמו שהראו ליונה בקיקיון: ואני לא אחוס על נינווה העיר הגדולה ועל בהמה רבה? כך אומר הקדוש ברוך הוא: אם הרוח מלפניי ואת הנשמות אני עשיתי, איך ייתכן שאהיה עמהם בכעס לעולם ואשמור להם את חטאם לנצח? יהיה שלב שבו העולם יתוקן ולא יהיה עוד הקצף תמידי.
ונדקדק: נאמר כאן "לעולם" ונאמר כאן "לנצח". מה ההבדל בין האומר "דבר זה לא אעשה לעולם" לאומר "לא אעשה לנצח"? בשפה המדוברת שלנו זה היינו הך, אבל המלבי"ם אומר שיש הבדל גדול. "לעולם" מדבר בתוך מסגרת הזמן, מה שהמלבי"ם מגדיר כ"זמן המתנועע", תנועת הזמן שעובר. וזה יכול להיות מוגבל לעולמו של האדם, או לעולמו של העולם, שאז מדובר בתקופות של אלפי שנים: "כי שמיים כעשן נמלחו" - עד שהשמיים כעשן יכלו העולם. או "ועבדו לעולם" - לעולמו שלו, לעולמם של לוויים, לעולמו של העבד, שהוא חמישים שנה. בכל אופן, "לעולם" הוא תמיד בתוך מסגרת הזמן.
ואילו "נצח" מדבר כבר מעל הזמן, מה שמוגדר כזמן האלוקי, כזמן המלאכים. וכבר דיברנו כמה פעמים שיש מציאות שהיא מעל הזמן, מקום שבו הזמן אינו עובר. קשה לנו להבין זאת, אבל גם המדע היום מבין זאת: איינשטיין בתורת היחסות מדבר על כך שבמקום שיש בו חומר יש זמן, ובמקום שאין חומר אין זמן. תיאורטית, אם תיקח ילד ותטיס אותו בחללית במהירות האור, הזמן לא יעבור עליו; בעוד עשרים שנה תוריד את החללית והוא יישאר באותו גיל. ואפשר לבדוק זאת גם היום: ככל שמגיעים למהירויות גבוהות, הזמן מאט. אמנם אי אפשר להגיע ממש למהירות האור, שאז המסה תתאפס ותהפוך לאנרגיה, אבל על כל פנים רואים בשעון שהזמן מאט. נמצא שיש מציאות שהיא מעל הזמן.
ואגב, כבר אמרתי לכם פעם שאיינשטיין איחר בשמונה מאות שנה, שכן כבר הרמב"ן כותב שהזמן תלוי במציאות החומר: מקום שיש חומר יש זמן, מקום שאין חומר אין זמן. וממילא אווילית היא השאלה מה עשה הקדוש ברוך הוא אלף שנה לפני שנברא העולם - אין דבר כזה. משנברא העולם נברא החומר ונברא הזמן; לפני שנברא העולם לא היה חומר, ואם לא היה חומר גם זמן לא היה. נמצא שהזמן מציאות יחסית, וכשמדברים על הנצח מדברים על המציאות שאין בה זמן, והקדוש ברוך הוא הוא מעל הזמן.
וכבר הסברתי יותר מפעם אחת שכשאומרים "עתיק יומין", כמו שמופיע בספר דניאל, אין הכוונה ישן. לומר על הקדוש ברוך הוא שהוא עתיק כאילו הוא ישן - זה שיבוש, שהרי ישן הוא תמיד מוגבל בזמן. "עתיק יומין" פירושו המילולי נעתק מן הימים. כולנו נמצאים במסגרת הימים, כלומר תחת מטריית הזמן ושייכים בזמן, אבל הקדוש ברוך הוא נעתק ממסגרת הימים - הוא מעל הזמן.
למדנו בחלק זה של הפרק שלוש נקודות גדולות. ראשית, "את כולם ישא רוח יקח הבל" - כל הכוחות שעם ישראל חוסה בהם אינם אלא כמזנה עם אישה שאין לו בה עניין; המבחן הוא "בזעקך", בשעת הצרה, ואז מתגלה שאין בהם ממש, ורק "החוסה בי ינחל ארץ ויירש הר קדשי" - ינחל כנחלת אבות ויירש גם את הר הקודש שמעלתו גבוהה יותר. שנית, "סולו סולו פנו דרך" - קריאת התשובה, שלושה לשונות כנגד שלושה מצבים: מי שלא הייתה לו דרך כלל וצריך לסלול, מי שדרכו התקלקלה וצריך לפנותה, ומי שעדיין בדרך וצריך רק להרים ממנה את המכשולים, שהם הרהורי העבירה המביאים לידי עבירה. ושלישית, שלוש טענות היצר - רם ונישא, שוכן עד, קדוש שמו - כולן נהפכות לתשובה: דווקא משום שהשם רם ונישא ואין לעולם קיום מצד עצמו, ודווקא משום ש"לא מחשבותיי מחשבותיכם", התשובה מתקבלת. ואת דכא ושפל רוח אשכון - עם המדוכא בייסורים ועם שפל הרוח בענווה. ולא לעולם אריב ולא לנצח אקצוף, כי הרוח מלפניי והנשמות אני עשיתי, ואדם חומל על מעשה ידיו.