עכשיו שימו לב, יש כנגד זה מעשים חיוביים. עד עכשיו דיברנו על הסור מרע. עכשיו אנחנו מדברים על העשה טוב. ותפק לרעב נפשך ונפש נענה תשביע. וזרח בחושך אורך ואפלתך כצהריים. כל מה שהזכרנו עד עכשיו, אומר המלבי"ם, זה בזכות הסור מרע, פתח חרצובות רשע. מה תגיד, אבל הרי גם הזכרנו צדקה, פרוס לרעב לחמך, עניים מרודים תביא בית. אומר לא, זה צדקה מה שנקרא המינימום ההכרחי. זאת אומרת, מי שלא עושה את זה הוא אכזרי. מה שדיברנו קודם, זה רק לא להתאכזר. מה שאנחנו מדברים עכשיו, אנחנו מדברים לא רק להימנע מרע, אלא עוד להוסיף טוב. מחמת אהבת השם, הוא עושה הרבה יותר ממה שהוא מחויב. חוץ ממה שאתה נותן לו את מה שאתה מחויב, עוד תפק לרעב נפשך. יכול לבוא רעב, אני זורק לו פרוסה. אפשר להגיד שלא זנתי אותו? זנתי. אבל הפקתי לו נפשי? ודאי שלא. הראיתי לו את הדלת אולי. זאת אומרת, יכול להיות שהוא לא רעב, אבל לא הוצאת נפשך אליו. לא עשית את זה מכל הלב, בנפש חפצה. אומר, אתה יודע איזה מעלה יש אם תפק לרעב נפשך? לא רק תיתן לו את הלחם. הלוא פרוס לרעב לחמך. פרסתי לו פרוסה. לא, לא, לא. תפק לרעב נפשך. תוציא לו גם את נפשך. ולא זו בלבד, אלא נפש נענה תשביע. להשביע אותו בגוף, זה מאוד פשוט. נותן לו פרוסת לחם, השבעתי אותו. אבל להשביע את נפשו, בן אדם מדוכא, יש לו בעיות נפשיות, סובל מכל מיני עניינים, מה אתה יכול עכשיו לעודד אותו? אומר, על זה מדבר ונפש נענה, נפש שהיא מעונת, תשביע אותה בדברי ניחומים. וזה חז"ל אומרים, חכלילי עיניים מיין ולבן שיניים מחלב. אומרים חז"ל, גדול המלבין שיני חברו, עושה לו חיוך, ממשקהו חלב. אז פה כבר מדברים על דרגה הרבה יותר גבוהה. אתה גם נפש נענה תשביע, לא רק את גופו, אלא גם את נפשו.
ואם תעשה כן, דע לך, השכר שלך הרבה יותר גדול ממה שאמרתי קודם. כי קודם מה אמרתי אם אתה תעשה? יבקע כשחר אורך. פה הוא אומר, זה לא יבקע כשחר, זה וזרח בחושך אורך. מה ההבדל? איך השחר בוקע? לאט לאט לאט לאט. אבל לעומת זאת, וזרח בחושך אורך, בבת אחת, אומר, זריחה מיידית. חושך, פתאום זרח אורך. זאת אומרת, אם אתה עושה כן, זה דרגה הרבה יותר גבוהה, וגם השכר הרבה יותר גבוה. על ידי זה זריחה בבת אחת. אומר, וגם אז, זה לא יהיה בסוף הלילה, אלא בחושך יזרח לך האור. מה זאת אומרת? סוף הלילה, כביכול, כאשר האדם יהיה כבר לקראת סוף חייו, יהיה לו הצלחה. זה סוף הלילה. אז יבקע כשחר אורך. הגיע השחר, ואז לאט לאט מתחיל האור להאיר. אומר לא, אם אתה תעשה בדרגה שעליה אני מדבר כעת, אז זרח בחושך, קודם כל אמרנו בבת אחת. דבר שני, זה יהיה בחושך. כשאדם עוד במרכז חייו, לא כבר הגיע כבר לקראת הסוף, אז פתאום יש לו הכל. אלא מיד, עוד באמצעית חייו, בחושך, פתאום יהיה אור גדול. ולא זו בלבד, אלא גם ואפלתך כצהריים. האופל הוא יותר מהחושך. יקחהו אופל. זה לא אופל. זה אופל. אופל, אפלה, זה יותר חזק מחושך בלבד. אז הוא אומר, יהיה האופל הזה, אפלתך, פתאום תאיר כאור גדול. מהו האור הגדול? לא של עלות השחר, אלא אור של צהריים. הזריחה תהיה לא טבעית, אלא ניסית. זה מה שהוא רוצה לומר לך, דע לך, אם אתה תעשה מעל ומעבר, אתה תראה ישועות מעל ומעבר, בדרך ניסית ולא בדרך טבעית.
הרד"ק מסביר שמה שכתוב תפק לרעב נפשך, הרד"ק מסביר הכוונה תמלא את רצונו. כמו שכתוב, הכוונה תוציא רצונך אליו. כמו שכתוב, אם יש את נפשכם. מה זה אם יש את נפשכם? רצונכם. תמיד נפש משמעות רצון. אז הכוונה, תיתן לו את זה ברוח נדיבה, בהסברת פנים, שהוא יכיר שאתה עושה את זה ברצון. לא כמי שמנסה להיפטר. זה תפק לרעב נפשך, הכוונה ברצון ובשמחה. אז המעלה היא כל כך גדולה כמו שאמרנו.
ונחך השם תמיד והשביע בצחצחות נפשך ועצמותיך יחליץ והיית כגן רווה וכמוצא מים אשר לא יכזבו מימיו. ונחך השם, אומר הרד"ק, כמו שכתוב נחני השם בצדקתך. הכוונה, השם ישגיח עליך, ינחה אותך בכל מעשיך. יש לך קאוצ'ינג, הריבונו של עולם, הוא המנחה שלך, הוא המלווה הצמוד שלך. ונחך השם תמיד. והשביע בצחצחות נפשך. מה זה בצחצחות נפשך? אז הסברנו צחצחות לפי הרד"ק וכך גם רש"י, מלשון צימאון. אבל המלבי"ם מסביר אחרת. צחצחות אומר, לשון האור הצח והמצוחצח. אלה ביטויים קבליים שמופיעים הרבה בספרים הקדושים. הכוונה, האור העליון, הנקי, הזך, הברור, הצח, המצוחצח, בדרגות הכי גבוהות שניתן לתאר. ולמה בכלל מתארים את זה באור? כי כל ענייני הקבלה מתוארים באור, כי הם הדרגה הגשמית הכי גבוהה שאנחנו יכולים לקלוט. הרי אין לנו מושגים בעניינים רוחניים. אם יגידו לנו ששפע מסוים יורד ומשפיע ממידה זו למידה זו, מספירה זו לזו, אנחנו לא, לא יכולים להבין מה זה. אז אומרים לנו שהוא מאיר בו. מאיר בו הכוונה שפע ניתן מזה לזה. אבל כתוב כבר אזהרה בספרים הקדושים, שחס ושלום לא לתאר אור. כי לא מדברים שמה על אורות, כי גם אור זה דבר גשמי. אור זה דבר שניתן למדוד אותו. יש היום מכשירים שיכול למדוד את העוצמה של האור בצורה מדויקת. על פי זה מתאימים תאורה לכל מיני מקומות. כי דומני מודדים את זה בפוטונים, אם אינני טועה. יש אפשרות למדוד אור. אור זה דבר גשמי. ואם כך, כשאנחנו מדברים על רוחניות, אסור להגשים. ולכן כשאומרים אור זה רק משל. אז הוא אומר צחצחות, הכוונה בדרגה הרוחנית הגבוהה ביותר של האור הצח והמצוחצח. ומדוע? כי גם אתה עשית מעל ומעבר, תפק לרעב נפשך, נפש נענה תשביע.
כנגד השלמות הראשונה שהיא שלמות הגוף, על זה הוא אומר לנו ועצמותיך יחליץ. הכוונה, יהיה לך כוח כמו גן רווה. שכמו שבגן רווה גוף האילנות והשורשים והצמחים הכל צומח בו, כך עצמותיך יהיה להם עלומים. הכוונה, לא יהיו במצב שבו הם בדיכאון, לא יהיו במצב שבו הם מתייבשות. אלא בן אדם בן 90 מקפץ כאייל. וההצלחה הנפשית, כמו מוצא מים אשר ממנו, מוצא מים אשר לא יכזבו מימיו. מוצא מים שישאבו בששון, כך גם כן התורה הרי היא בחינת מים. הוי כל צמא לכו למים. אין מים אלא תורה. כמו שהמים הולכים למקום נמוך, התורה שורה על מי שענוותן. מים בא לסמל תורה. אז ההצלחה הנפשית היא כמו מוצא מים אשר לא יכזבו מימיו. תפיץ חוכמתך לרבים, וכולם יבואו לקבל את חוכמתך, ולא יכזבו מימיו. הכוונה, המעיין הזה שלך לא יכזיב, אלא ייתן ויוסיף וישפיע.
ובנו ממך חורבות עולם, מוסדי דור ודור תקומם. וקורא לך גודר פרץ, משובב נתיבות לשבת. ובנו ממך. מה פירוש הדבר? אומר הרד"ק, כמו שהמעשים הרעים מחריבים את הארץ, פה אנחנו מדברים על אדם שעושה מעשים טובים, אז אדרבה, הוא נקרא בונה את הארץ. אל תקרי בנייך אלא בונייך. פעם מסופר שרב יענקל גלינסקי, הוא סיפר שפעם היה בחו"ל, והיה שמה חתונה של איזשהו בחור בן ישיבה, בן תורה. בחור באמת מתמיד וירא שמיים ו... והיה שמה אחד מהבאים שמה, אדם חשוב, בעל ממון, נכבד מאוד. והוא שאל במה הבחור עוסק? מה ההכנסות שלו? כבר אמרתי לכם פעם שבאמריקה מודדים אותך שנתית. כמה הוא עושה לשנה? כמה הוא עושה? וזה קובע הכל, האם אתה משהו או שאתה סתם אפס. מבחינתו, דבר איתו על 200,000 דולר בשנה, נו, כבר מתחילים לשמוע, הבן אדם הזה כבר יש להתייחס אליו. תגיד לו שאתה חי על איזה משהו כמו 20,000 דולר בשנה, נו, לא סופר אותך. זמן איז מאני אצלם באמריקה. הכל אצלם נמדד בכסף. ו...
אז הרב ברבדה, הוא היה יוצא לגיחות לשם והיה חוזר לפה, כי הוא אומר שהוא לא מסוגל לסבול את החומרנות האמריקאית. הוא לא מסוגל לסבול איך את הכל מודדים בכסף. כמה אתה שווה, מי אתה, מה. פעם סיפרתי לאיזה קרובת משפחה שלי על איזה מישהו שחתן, שאיזה קרוב משפחה, שאיזה מישהו התחתן עם איזה משהו מקרובי המשפחה שלנו. אז היא מיד שאלה אותי, אז היא מיד אמרה לי, כן, ראיתי אותו, באמת אברך עדין ו... אבל לא נראה לי שהוא ידע לעשות כסף. שומעים? אמריקאית. זה, זה המדד. כן, אתה יודע, הוא יצטרך בעתיד לפרנס משפחה, לא נראה לי, הוא טיפוס תמים קצת, הוא לא נראה לי שידע לעשות כסף. זהו, זה המדד. בן תורה, אברך, ירא שמיים, מה ש... מידות טובות, הכל טוב ויפה, אבל כסף הוא ידע לעשות? אתם מבינים? זה, זה עגל הזהב, אמריקה. אז על כל פנים, אנחנו מבינים שיש, יש, כשמודדים בענייני ממון,
אז סיפר רבי יענקל'ה גלינסקי שבחתונה ההוא שואל כמה, כמה הוא עושה לשנה? מה הוא עוסק? אז הוא אומר, אמרתי לו זה קבלן גדול, מה אתה מדבר? מה אתה לא יודע? הוא בנה, אה, מה אתה מדבר? אומר כן, מה אתה אומר? התפעל ו... פשש, הסתכל בהערכה. אחרי זה האבא של ה... חתן אומר לי, תגיד לי, מה סיפרת לו קבלן, מה קבלן? אומר לו מה, הרי תלמיד חכם הבן שלך, אל תקרא בנייך אלא בונייך. אומר מי בונה את העולם? מי, הקבלן בונה את העולם? אומר זה הוא, תלמידי חכמים, הם בונים את העולם. קבלן גדול הבן שלך. כן, כל אחד בשבילו מה גדול, זה משהו אחר, אבל צריך לדעת שאלה הם הבונים.
אז הוא אומר, המעשים הרעים מחריבים את העולם, המעשים הטובים מיישבים את העולם. אז ממילא, ברגע שאתה תסיר את הרשע ותתחיל לייסד חסד, אז בנו ממך חורבות עולם. על ידי זה מה שהיה חרב זמן רב, בגלל שהיה רשע וחוסר צדק, יתחיל להיבנות. מוסדי דור ודור, המוסדות שכבר נפלו כבר מדור דורות, במעשים הטובים שלך, אתה תקים אותם, אתה תרומם אותם. וקורא לך גודר פרץ. על ידי זה יקראו לך גודר פרץ, כי אתה במעשים הטובים שלך, כל הפרצות שהיו, הקלקולים שהיו, אתה גדרת אותם, בחסד שעשית, במעשים הטובים שהפצת.
יגדירו שאתה משובב נתיבות לשבת. פירוש הדבר, כאשר הארץ חרבה, הנתיבות גם הם חרבים. ולא בגלל שיש שלג, אלא בגלל שיש ליסטים ובגלל שאנשים כבר לא הולכים ובגלל שהמקום מסוכן ובגלל שאין מי שידאג לתקן את כל אותם מקומות. דרכי ציון אבלות מבלי באיה מועד. ואז, כאשר אתה תעשה מעשה חסד, תשפר את ההנהגה, תשפר את המלכות, את השלטון, הכל יהיה מלכות של חסד, הכל יהיה ישפיע טוב, על ידי זה אתה משובב נתיבות לשבת. הנתיבות, אתה משובב אותם, הכוונה שיהיה ניתן לעבור דרך הנתיבות. הנתיבות הללו יהיו ברות שימוש.
אומר התרגום יונתן, ויקרון לך מקום ארח תקנא, מתיב רשיעיא לאורייתא. תרגום יונתן הוא מדבר על הרשעים, משובב נתיבות, כמו הבת השובבה, ששם בנביא המשל הוא שובו בנים שובבים. המשל הוא לבנים שהלכו וסטו מדרך הישר. ואתה משובב את אותם רשעים אל הנתיב הישר. לפי זה פה מדברים במשל, ומשובב נתיבות לשבת, איך? על ידי חסדים שאתה עושה, על ידי שאתה מועיל ונותן לאחרים, על ידי זה אתה נקרא משיב את הרשעים, משיב את הרשעים לדרך הישר. המלבי"ם, מדבר על בעל החסד. בעל החסד ומי שמתקן את אורחותיו, כמו שראינו לפני כן, שיש את הבחינה של סור מרע, זה דבר ראשון, וזה התר אגודות מוטה, שלח רצוצים חופשי, כל מוטה תנתקו, פתח חרצובות רשע. שלב שני ראינו, שסור מרע בבחינה של לא להתאכזר, אלא פרוס לרעב לחמך, עניים מרודים תביא בית, תראה ערום וכיסיתו. ולאחר מכן הדרגה הגבוהה יותר זה עשה טוב, שגם תפק לרעב את נפשך, שתיתן לו מנפש חפצה, ותיתן לו את זה בשמחה. אם תעשה כן, אתה על ידי זה גם תשיב רשעים אל דרך הישר. ועל ידי זה אתה תתקן את החורבות.
מסביר המלבי"ם, מה שכתוב כאן ובנו ממך חורבות עולם, מסביר המלבי"ם, אין הכוונה פה לחורבות, חורבה במובן גשמי, אלא הכוונה חורבה, חורבן הדעות. היו דעות נפסדות, היו דעות משובשות, דעות של עבודה זרה, דעות של כפירה. ואתה תתקן את החורבות אשר מעולם, את הדעות הנחרבות, המקולקלות אשר מעולם. וגם מוסדי דור ודור תקומם, מסביר המלבי"ם, גם זה חוזר על ההשקפה, שממך ייווסדו יסודות קבועים בכל דור ודור, באמונה, בהנהגה, בהשקפה, מוסדי דור ודור תקומם.
מי שאולי יכול להיות המשל המובהק לזה בדור האחרון, זה החזון איש. מי שיודע, הציבור החרדי היה בשפל המדרגה, לפני שהחזון איש התחיל לאסוף את הריסותיו וליצור באמת קבוצה מאורגנת ומסודרת, כאלה שהיה ברור שמה מבחינת השקפה, שהיה אמונה ברורה, אמונה שלמה, אמונה תמימה, יסודות הדת היו ברורים. תשאלו אנשים מלפני 60 שנה ו-70 שנה, הם יגידו לך, תשמע, לא, זה לא היה כמו היום שכל כך ברור מה זה רחוק ממצוות, מה זה יהודי שומר מצוות. לא היה כל כך ברור העניין של הכוחי ועוצם ידי, כמה הדבר הזה מקולקל. לא היה כל כך ברור שהנתיב והמסלול שהאדם צריך לפסוע בו זה דרך התורה. ההשקפה הייתה די מבולבלת. ואתה יכול לראות כאלה שהיו חרדים מלפני 70 שנה, 60 שנה, שגם לא היה כל כך ברור שמיני זה דבר פסול. היום זה נמצא בשולי המחנה, אבל בזמנם אתה רואה תמונות של כאלה שלא היו כאלה, תגיד, מקולקלים. אתה רואה שהלבוש, אתה משתגע, איך הלכו ככה? אלא מה, ההשקפה לגמרי לא הייתה ברורה. ומי שהצליח לגבש את הציבור מבחינת שמירת השמיטה, מבחינת עמידה על יסודות היהדות, מי שאז בזמנו אמר שלמסור נפש על עניין של גיוס בנות זה החזון איש. כשבן גוריון הבין שכל מה שהוא יעשה לא יעזור לו אם החזון איש יגיד הפוך, אז הוא רצה פגישה עם החזון איש. כי הוא הבין שמילה שלו, כל הציבור החרדי יעשה כמו שהוא אומר. כך שלמעשה, אתה רואה שיכול להיות בן אדם אחד שמתקן חורבות אשר מעולם, אמונות ודעות ומעשים נפסדים ורעים, וגם מוסדי דור ודור תקומם, ממך ייווסדו יסודות קבועים בכל דור, בדת, באמונה ובהנהגה. הוא ייסד את ההנהגה הראויה לציבור יראי השם. ואז, על ידי שאתה תנהג בדרך הזאת, וקורא לך גודר פרץ. על ידי זה יקראו לך גודר פרץ, כנגד מה שתיקנת חורבות עולם, שזה אמונות ודעות נפסדות, יקראו לך גודר פרץ, שאתה גודר את הפרצות. וכנגד מוסדי דור ודור תקומם, שזה מדבר על העתיד, שאתה בונה יסודות קבועים בדת, באמונה, בהשקפה, אתה נקרא משובב נתיבות לשבת. על ידי הנתיבות שאתה יישרת, על ידי זה יהיה יישוב ראוי, הגון ונכון, לפי דרך השם בהשקפה טהורה וקדושה.
אם תשיב משבת רגלך, עשות חפציך. אגב, הרבה קוראים בטעות עשות חפציך. וזה לא נכון, זה עשות חפציך. ביום קודשי, וקראת לשבת עונג, לקדוש השם מכובד, וכיבדתו מעשות דרכיך, ממצוא חפצך ודבר דבר. אם תשיב משבת רגלך. הרד"ק מסביר, הכוונה שלא תלך מחוץ לתחום. תשיב את רגליך. למה זה נקרא להשיב? להשיב זה אומר דבר שכבר הלך ואני מחזיר אותו. פה אתה בעצם מדבר איתי בכלל לא ללכת. זה לא נקרא להשיב. אומר הרד"ק, כי הוא רצה לומר, גם אם כבר היית הולך בדרך, ובאמצע הדרך נזכרת, שבת היום, תשיב. תשיב את רגליך בחזרה לביתך. לכן הוא נוקט לשון השבה. לכבוד השבת. וקראת... למה? אם תשיב משבת רגלך, עשות חפציך ביום קודשי, וקראת לשבת עונג. לפני כן הוא אומר, עשות חפציך, אם אפילו את ההליכה שהתחלת אמרתי לך תחזור, כל שכן חפציך, אלה הם המלאכות שחייבים עליהם מיתה, כל שכן שמהם תימנע. לא זו בלבד, הוא אומר ביום קודשי, שאני קידשתי אותו, כמו שכתוב ויקדש אותו, זה נקרא יום קודשי, שקדושתו ממני. הבדלתי אותו משאר ימים.
לקדוש השם מכובד, וכיבדתו מעשות דרכיך, ממצוא חפצך ודבר דבר. מעשות דרכיך, אומר הרד"ק, הכוונה היא מלעשות את הדברים אליהם אתה מורגל. ממצוא חפצך או עשות חפציך, הכוונה הדברים שהם החפצים שלך, העניינים הפרטיים שלך, מהם תימנע. נשים לב, אומר הרד"ק, כתוב חפצך, זה אחד. אה... אם תשיב משבת רגלך, זה...
חז"ל תיקנו לנו בשבת שלוש סעודות, כי דרכם היה בחול לאכול שחרית וערבית. זה לא כמו היום שבן אדם נוטל ידיים בבוקר ומברך ברכת המזון בלילה, לפני ברוך המפיל. כל היום לא השיב ידו מבלעה. כן, הוא כל היום מנשנש ו... אין לו סעודות. פעם היה ארוחת בוקר, ארוחת ערב. זהו. אגב, זה כנגד זה תמיד של בוקר, תמיד של בין הערביים. ולעומת זאת, ביום שבת, רצתה התורה שיהיה לאדם שלוש סעודות. ואז יהיה ניכר שינויו מיום החול. חז"ל אומרים שבן אדם שממילא אוכל ביום כמה סעודות, גם ביום חול, איפה יהיה ניכר? שישנה טיב מאכלו. ואם הוא ממילא גם ביום חול אוכל ברבורים אבוסים, מה יעשה? אומרים חז"ל שיוסיף אוכל מיוחד לשבת. שיהיה שוני בשבת. ועל ידי השוני הזה אנחנו נזכור, היום הזה השם שבת ממלאכתו בבריאת העולם, את העולם הוא חידש יש מאין, וביום הזה הוא שבת, ביום הזה השם נח. המטרה היא אם כן, על ידי שאני אעשה שינויים ביום הזה, אני אזכור, אענג נפשי ואזכור את זה שהשם שבת ונח.
וקראת לשבת עונג, זה כמו מקרא קודש. יום שהוא קדוש, יום שאני קורא לו, מייחד אותו לענייני העונג ולענייני הקדושה. לקדוש השם מכובד. חז"ל דורשים שזה נאמר על יום הכיפורים. כי הרי כבר אמרת תשיב משבת רגלך, קראת לשבת עונג, מה התווסף פה לקדוש השם מכובד? כבר אמרת שאני צריך לכבד אותו, וכיבדתו. אז מה זה לקדוש השם מכובד? אומרים חז"ל, יש יום שאי אפשר לקרוא לו עונג על ידי אכילה ושתייה. איזה יום זה? יום כיפור. שבת שבתון. אז שמה אי אפשר להגיד וקראת לשבת עונג. מה אם כן אעשה? אומרים לי, ביום הזה לקדוש השם מכובד. היום הזה שהוא יום הכיפורים, כבדהו במה? כסות נקייה. לכן ביום הכיפורים לא הולכים, לכאורה זה יום דין, יום אכילה, סליחה וכפרה, שיבואו בבגדים פשוטים ובבגדים שפלים. לא אומרים את זה. אומרים שיבואו בבגדים מכובדים. אומנם כתוב לא מפוארים, אבל בגדים מכובדים. כי הרעיון הוא אחד, כמו שאמרנו, הרעיון הוא לכבד את היום הזה, ואת היום הזה לומדים חז"ל מכבדים אותו בכסות נקייה ולא במאכל ומשתה. אגב, כתוב גם כן שיערוך שולחנו. אז הוא לא יכול לערוך שולחנו עם אוכל. כתוב שישים מפה נקייה וישים ספרים. זאת אומרת שיהיה ניכר שהיום הזה זה לא עוד יום. אתה הולך, אתה רואה את השולחן שלך כמו ביום חול, לא ניכר לך בזה קדושת השבת. כאשר אתה שם עליו מפה נקייה, אז ניכר קדושת יום הכיפורים.
וכיבדתו מעשות דרכיך. מה הכבוד הנוסף המוזכר כאן? שלא תעשה מלאכות. אני ביום חול עושה מלאכות, ועכשיו בשבת אני מפסיק. אז זה הכבוד. ובמה זה נועד? אומר הרמב"ם, כי ישנם אנשים שכמו שהגדרתי קודם, כל ימיהם כחגים. הוא גם ביום חול אוכל כמו בחג. והוא גם ביום חול מתלבש סוסייטי. לא סתם סוסה, סוסייטי. או משהו מיוחד, על סטייל. אני שמרתי אורחות פריז. הוא לא, לא הולך באופן רגיל. אדם כזה, מה, איפה רואים שבת אצלו? איפה רואים אצלו שבת? הכל נראה אצלו כמו ביום חול. אומר הרמב"ם, מנעו את האדם הזה מטלטול מוקצה וממלאכות ומכל מיני דברים שבהם האדם יזכור, הרי שבת היום. שבת היום. ככה אמרת, האכילה מיוחדת, תזכור ש... אני אוכל את זה גם ביום חול. הבגדים, אני מתלבש ככה ביום חול. תיזהר במוקצה. אל תטלטל. עט, אסור לך לטלטל. אה... דבר שהוא אה... מכשיר חשמלי, אסור לך לטלטל. פטיש, אסור לך לטלטל. זה יום שבת. על ידי זה בן אדם יזכור את קדושת השבת. וכיבדתו מעשות דרכיך. דרכיך הכוונה דברים אשר אתה רגיל בהם בחול. חז"ל אומרים, דרכיך - מנהגך. שלא יהיה מנהגך של שבת כמנהגו של חול. כמו שחז"ל אומרים וכיבדתו, שלא יהיה מלבושך של שבת כמלבוש חול. אם הוא אדם עני שיש לו רק בגד אחד, הגמרא אומרת שהם היו בחול את ה... שמלה שלהם, כמו של הרב אמנון כזה, היו מקפלים את זה, כדי שיוכל ללכת וזה לא ייקרע. אז הגמיס הזה, היו משלשלים אותו. פותחים לו את הקפלים, ואז הוא נראה שבת. אפילו שבעצם צורת הלבוש נשארה כמו בחול, אבל בעצם זה שהוא פתח את הבגד, על ידי זה יהיה ניכר ויהיה שוני מימי החול. חז"ל דורשים גם כן, שלא יהיה הילוכך של שבת כהילוכך של חול. בחול מותר לרוץ, בשבת אסור לרוץ. שלא יהא מאכלות והמשתה של שבת כשל חול. וגם יכול להיות אפילו שוני של להקדים או לאחר. זה לא באותם שעות שאתה רגיל לאכול בחול. אוכל את זה מוקדם יותר, מאוחר יותר. גם זה נחשב לשינוי.
ממצוא חפצך, חז"ל דורשים, בדברים. כי הרי כבר אמרת לי מכיבדתו מעשות דרכיך. מה לי דרכיך, מה לי חפציך? אל תעשה את הדרכים שלך בחול, אל תעשה כמו החפצים שלך בחול. אלא אומרים חז"ל, ממצוא חפצך, שלא ידבר בשבת על חפצי החול. אסור לבן אדם בשבת להגיד, אני, אה, נשאר לי פה, אני אביא שיפוצניק שיסדר פה, יסגור את זה ו... אני ביום ראשון, אתם רואים עכשיו יורד לנו גשם, אני ביום ראשון אני אביא מישהו שיאטום פה. אסור לך להגיד דברים כאלה. מה היה מותר? הבאתי שיפוצניק, סגר לי את זה פה, מותר אפילו להגיד כמה זה עלה לי. אם זה לא נפקא מינה למישהו אחר. אם כבר סיימתי את החשבון ואין נפקא מינה למישהו אחר שרוצה להזמין גם הוא, יכול להגיד, שיפצתי פה, עלה לי 20 אלף שקלים. עלה לי 200 אלף שקלים. מותר. אבל אם אני עדיין באמצע חשבון, או שסיימתי איתם, או שמישהו רוצה לעשות עבודה דומה, ואז הוא שואל אותי כמה זה עלה לך, ואז הוא רוצה לדעת, יש לו נפקא מינה לעתיד, אז זה כבר אסור. על כל פנים, חז"ל אומרים, ממצוא חפצך. חפציך אסורים. מה חז"ל דורשים? חפציך, ולא חפצי שמים. חפצי שמים מותרים. נכון? מה זה? אלה לא חפצי שמים, אלה לא חפצי האדם, זה חפצי שמים. ולכן חז"ל אומרים, פוסקין לצדקה בשבת. כן? ומשדכין על התינוקת לארס. כן? ולשדך הבנות. וכן, תינוק ללמדו ספר וללמדו אומנות. כל הדברים האלה מותרים. זאת אומרת, אם אני רואה עכשיו את הנגר בבית הכנסת, אני יכול להגיד לו, תהיה מוכן לקבל בני אצלך כשוליה דנגרי ביום ראשון? מה אתה מדבר כאלה דברים בשבת? הגמרא אומרת, יש מצווה ללמדו אומנות. כן. זה היה בזמנם, שהיו מלמדים את הילדים, לא היה בית ספר, לא היה ישיבה, לא היה... היו שולחים אותו ללמוד אומנות. אז זה היה נחשב למצווה. היום מותר לך לדבר עם ההוא, אתה יכול לסדר לי את הישיבה ההיא, לדבר עם הראש ישיבה, לדבר עם זה. תינוק ללמדו ספר. לדבר עם אברך שיבוא אליך ביום חול, ילמד עם הבן שלך. כל אלה נחשבים לפעולות מותרות, כיוון שהם פעולות של מצווה. למה, למה, אה... תינוק ללמדו אומנות, תינוק הכוונה, מה שאנחנו קוראים היום תינוק, בן שנה. תינוק הכוונה ילד לפני בר מצווה. למה יש מצווה ללמדו אומנות? חז"ל אומרים, שלא יהיה גנב ומלסטם את הבריות. לכן ילמדו אומנות. היום יש הרבה סיכויים שאם תלמדו אומנות, במקום לשלוח אותו לישיבה, יהיה גנב ומלסטם את הבריות. לא, לא חייב להיות שהוא פורץ, שודד בנקים. באומנות שלו, הוא ילסטם את הבריות. יגיד לך מחיר, ואחרי זה פתאום לוקח ממך כפול. לא, זה הפנלים לא היה מחושב. ריצוף כן, פנלים לא. וכן הלאה, קומבינות, אנחנו כולם מכירים את הקומבינות. בלי לימוד מוסר, בלי תורה, בלי יראה, במלאכה שהוא ילמד הוא יהיה מלסטם את הבריות. ואת הכל הוא עושה בלבן, כן, מלסטם את הבריות באופן חוקי. ודבר דבר, מה זה נאמר? על מה חז"ל דורשים את זה? שלא יהיה דיבורך של שבת כדיבורך של חול. שידבר בשבת בנחת וימעט בדברים.
אז קודם כל, דיבורו יהיה בנחת. דבר שני, הגמרא מביאה על רבי שמעון בר יוחאי, שהייתה לו אמא זקנה, ולפעמים הייתה מרבה בדברים בשבת. היה אומר לה, אמא, שבת היום. מרמז לה שלא להרבות בדברים. בפרט רבי שמעון בר יוחאי, מי לנו גדול ממנו? רשב"י בחינת שבת, כמו שכתוב בזוהר. כן? אז הוא מאוד היה מקפיד על העניינים האלה. האר"י הקדוש כתוב שבשבת לא היה מדבר בלשון, בשפת לעז, אלא רק בלשון הקודש. הרי הוא גדל במצרים. וכמו בחוץ לארץ, אנשים בעיראק, מה דיברו? ערבית. בתימן דיברו ערבית. בארצות אשכנז דיברו יידיש. זאת אומרת, השפה שלהם, באף מקום לא דיברו בלשון הקודש כשפה מדוברת. רק כשהגיעו לכאן, אז ממית השפה העברית התחיל להכניס את הנושא הזה, והתחילו לדבר בשפה, שפה שהיא קרובה ללשון הקודש. אני אומר קרובה כי יש הרבה שיבושים, אבל קרובה ללשון הקודש. אבל בחו"ל לא היו נוהגים כך. האר"י ז"ל, שבת קודש, רק לשון הקודש היה מדבר. אומרים שיש מעלה לעניין הזה של לשון הקודש, יש עניין שבשבת ישנה את דיבורו מדיבורו של חול. ודבר דבר, חז"ל דורשים מכאן, דיבורים אסורים, הרהורים מותרים, ולשדך הבנות, נכון? הרהורים מותרים. אומרים חז"ל, להרהר מותר. מה זה אומר? אם לא ניכר, מותר. אתה יושב בבית, מסתכל על הדליפה. אתה אומר, טוב, אני אשבור פה, אני אעביר משמה, אני אסתום ככה, ואני אעשה. עכשיו, כל זה לעצמך. מותר. למה זה מותר? כי זה לא ניכר. אבל אם אני עכשיו באמצע שיפוץ, בחוץ נגיד, ניתן דוגמה שזה דבר ניכר. ועכשיו עשו שמה איזה שהיא עבודה, ואני הולך עומד ככה מסתכל על זה. כולם רואים שזה באמצע עבודה ואתה מסתכל, מתכנן מה לעשות. הלכת כמה וכמה, דבר שהרבה טועים בו, יש אנשים בונים בית. אז מתי יש לו זמן לפגוש את אשתו? שבת. הולך איתה בשבת, עושים סיור. עושים סיור, איפה עולה לוילה שהוא בונה, כאן פה יהיה המטבח, פה יהיה זה, היום השבוע סיימו ככה, עשו ככה. זה איסור גמור. למה זה איסור גמור? כי פה ניכר שכל מה שאתה מדבר זה על העניינים של המלאכה. באותה מידה חז"ל אומרים, אסור לבן אדם ללכת בחול לסייר שדהו. לסייר נכסיו. הולך, מסתכל בשדה. מה אתה מסתכל? פה צריך להשקות יותר, כאן צריך לגזום, כאן... למה, אם לא, למה אתה הולך ומתבונן שם? ולכן כל ההיתר הוא רק בבית. כשאני מסתכל בבית, רואים אותי יושב על שולחן שבת, אף אחד לא יודע שאני מתכנן איך להרוס פה את הקיר, לבנות אחר וכולי. ולכן זה מותר. עם כל זה, ממידת חסידות, להימנע גם מזה. ברגע שהוא רואה כזה דבר, יסיח דעתו. לא, שבת היום, לא רוצה לחשוב בזה. הגמרא מביאה על חסיד אחד שעבר ליד שדהו וראה את הגדר פרוצה. אמר לעצמו, במחשבה, אני אסדר את זה ביום, ביום ראשון. אני אביא לפה, אני אהרוג, אני אסגור, אני... אחרי זה תפס את עצמו ואמר, אתה מהרהר בשבת בענייני חול? טוב, זה לא ניכר, מה הבעיה? אף על פי כן, הוא לא גדר את הגדר, אלא גדר עצמו. קנס את עצמו ולא סידר את זה. אומרים חז"ל, שהקדוש ברוך הוא זימן לו צלף. גדל לו צלף באותו מקום, והצלף הזה סתם את החור או את הפרצה שהייתה שם. והצלף זה דבר מיוחד ונדיר, צמח, גידול מיוחד שיש בו שלושה מיני פירות. אז בעצם זכה לפרנסה טובה ולרווח גדול, בזכות זה שלא פעל פעולתו בשבת. מי זה אגב היה הבן אדם הזה? צלופחד. יפה, גלגול של צלופחד. גדל לו צלף חד. צלף אחד גדל לו בשדהו, כיוון שהוא חילל את השבת, קושש ביום השבת, אז עכשיו הוא גדר עצמו, נזהר. בעקבות זה זכה לצלף חד. צלף אחד שגדל לו בשדהו, שהוא כשכר על מה שתיקן קלקולו.
המלבי"ם אומר, אם תשיב משבת רגלך. אומר המלבי"ם, יש לנו שני ציוויים בשבת. ציווי אחד, שביתה ממלאכה. ציווי שני, לענג את השבת. אומר המלבי"ם, אם את שני הדברים האלה תעשה, לא בשביל תועלת. לא להנאת הגוף. כי באמת את המנוחה ואת העונג, מה זה, מה זה לא לשבות ממלאכה? לנוח. מי לא רוצה לנוח? מי רוצה לעבוד? אתם מכירים את ההוא שלקחו אותו לבית הקברות לנכש עשבים? אז התחיל מנכש, והוא רואה על המצבות כתוב, פ"נ ויצמן, פ"נ שיקוצ'יבסקי, פ"נ אלטובסקי. אז הוא אומר, מה זה? פה נח ויצמן, פה נח שיקוצ'יבסקי, פה נח... כל האשכנזים נחים, רק אני עובד? זרק את הטוריה, הלך הביתה. בן אדם באופן טבעי רוצה מנוחה, לא רוצה שיתנו לו עבודה. רוצה לנוח. אז הוא אומר, אם ככה, יכול להיות מאוד שאני נח בשבת, כי זה כיף לנוח. כי זה כיף לא לעבוד. עכשיו התורה לא מתנגדת שיהיה לך כיף. רק העניין הוא לאיזה מטרה עשית את זה. והוא אומר, דע לך, מעלת הדבר היא לשם עבודת השם. כי אם תתבונן תראה, גם הגויים נחים. בחסדי השם, לא בשבת. הקדוש ברוך הוא נתן בהם מחשבה שיעשו את זה ביום ראשון, שיעשו את זה ביום שישי. העיקר לא, שלא יתערב בשבת שלנו. מה אתה רואה על כל פנים? שגם אצל גוי יש הבנה, עבדת שישה ימים, תן יום אחד לנוח. מה הוא דתי? בלי קשר לדת. היום גם ארגונים סוציאליים דורשים שלא יעבידו אנשים בשבת. ואם שמה, לצערינו, הם דורשים שאם אתה מעביד, תיתן לו משכורת פי כמה. ואדרבה, זה עוד יותר גרוע. כיוון שאז אתה גם מעודד אנשים לעבוד בשבת, יש לו משכורת פרימיום. זה לא משכורת רגילה. אבל על כל פנים, אנחנו מבינים שהאדם זקוק למנוחה. מי הבין את זה? מי הראשון שהבין את זה? פרעה. פרעה. כתוב שמשה הלך לפרעה ואמר לו, מה, אתה רוצה שהעם יעבדו? תבין, תן להם יום אחד שיהיה להם שקט, מנוחה, יאגרו כוחות, יעבדו הרבה יותר טוב. כך באמת המציאות, שבן אדם חוזר עם כוחות מחודשים ועובד יותר טוב. לא, לא אצל כולם. אצל הגויים זה הפוך. אצל הגויים אומרים, שאם בן אדם קיבל איזה שהוא מכשיר דפוק, מכשיר בעייתי, רכב פרובלמטי, אומרים זה רכב של יום שני. למה? הגוי בשבת שלהם, ביום ראשון, משתכר, הולך לישון מאוחר, הוא... במקום לנוח, מה, מה הוא עושה? מבלה את הגוף. מגיע יום ראשון, חצי מסטול כזה, לא יודע, עם כל בורג איפה תקע, לא ישן בלילה, הלך לבלות, מועדונים ו... אז הוא אצלו, אדרבה, לא רק שלא מטעין את המצברים, הוא מרוקן אותם. אצל עם ישראל, השבת היא מנוחה. בן אדם מטעין את המצברים, יום ראשון הוא בא עם חיות. יש לו התלהבות, התחלה של שבוע חדש. אומנם מוצאי שבת, האדם בדאון. במציאות. נופלת עליו עייפות, כבדות, אה... חוסר, ככה חוסר התלהבות לעשות משהו. למה? כי הנשמה היתרה עזבה אותו. אז עשו לו ניתוח עכשיו. עשו לו ניתוח הסרת נשמה יתרה. ככה שלמעשה, בזה המציאות של האדם היא יותר קשה, יותר כבדה. אתה רואה שצריך לקחת בשמים כדי להשיב את הנפש על מה שעזבה אותנו ביום השבת. אני צריך משיב נפש, ככה לתת לגוף איזה רגיעה מההתנתקות של הנשמה היתרה. אז אומר המלבי"ם, המנוחה, העונג, הגוף רוצה אותם. גם אצל גויים יש את זה. התורה דורשת, אתה תעשה את זה לכבוד השבת. אם תשיב משבת רגלך. אתה, את ההרגלים שלך, את המעשים שלך, לא בשבילך, אלא מחמת ומפאת השבת תשיב רגליך. זה הרעיון של להימנע ממלאכה לכבוד שבת קודש. אומר המלבי"ם, השביתה יש לה שני עניינים. א', לשבות, זה מצווה. דבר שני, לזכור שהיום השם קידש את היום הזה. ולכן השם שבת בו מכל מלאכה, כי ביום הזה לא עושים מלאכה. אז עצם זה שיש מצווה, דבר שני, להתפנות בו מכל הבלי העולם. לא להתעסק בכל ענייני ההבלים שמעסיקים אותך בכל ימות החול. על הראשון הוא אומר, עצם השביתה, אם תשיב משבת רגלך. זה שאני לא עושה מלאכה, בגלל שהיום יום שבת. על הדבר השני, קדושת השבת, השם רוצה שתתפנה מכל הבלי עולם, הוא אומר, מעשות חפציך ביום קודשי. ביום הזה הוא יום קודשי, יום מיוחד לקדושה. אז ביום הזה התפילה יותר ארוכה, ביום הזה יש לנו גם תפילת מוסף, ביום הזה יש לנו ספר תורה גם במנחה. ביום הזה לא עושים חפצים של חול. רוצים שתוסיף בו קדושה. ולכן, מעשות חפציך, אל תעשה את חפציך הרגילים, אלא רק ביום קודשי, תעשה דברים של קדושה. זה זמן של שיעורי תורה, זה זמן שאדם יקיים מצוות. לא כמו אנשים שבאים לשבת, אתה רואה אותו מגיע עם חבילה כזאת, מה זה? עיתונים. זה חוץ מהפיצוחים. זה עוד חבילה נפרדת. הוא בא עם עיתונים. אומר, מה אתה... יש מוסף, גם לי יש מוסף. השם ירחם, איזה מוסף יש לו. כן? מעריב, ערבים, שלא בחוכמה, ידיעות הטומאה, שתיים שהן ארבע, ועוד, בקיצור, מקור הרע, ועוד שאר עבירות. ובקיצור, זה לא השבת. השבת זה לפנות אותו מעניינים של חול. אני כבר לא מדבר ששם זה מוקצה מחמת מיאוס גם בימות החול. כתוב לכל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, חוץ... מה קורא? ספרים חיצוניים. ספרים חיצוניים של פעם היו נקיים ליד העיתונות של היום. זאת אומרת שבן אדם קורא עיתון חילוני, רק בגלל שנתנו לו אותו בתחנת דלק חינם, לא, הוא לא הולך לקנות, חלילה. אז זה נאמר, אין לו חלק לעולם הבא. כי העיתון חילוני היום גרוע שבעתיים. יש שמה את הכל, עבודה זרה, גילוי עריות, שפיכות דמים, הכל. ובן אדם שקורא את זה, זה גרוע מזה. אז בן אדם אומר, לכל ישראל יש חלק לעולם הבא. אתה קורא עיתונים, איך, איך הכללת את עצמך עם כל ישראל שיש להם חלק לעולם הבא? זה ביום חול. בשבת, נוסף לו מוקצה. אסור לגעת בעיתון. הוא מוקצה. אפילו אם אבא שלך אומר לך תעביר לי את העיתון, תבקש ממנו מחילה, תגיד לו אבא, אני מבקש מחילה, כיבוד אב ואם דאורייתא, אבל אף על פי כן, אם יאמר לך לעשות עבירה, אסור לך. אל תגיד לו את זה בצורה הזאת, רק תגיד לו אבא, אני מבקש מחילה, אני, אני מקפיד לא לטלטל עיתונים בשבת ו... אבל אסור לך להעביר לו את זה. למה? זה איסור, איסור גמור, אתה נוגע במוקצה בשבת. אז איך אתה עכשיו מקיים מצווה שבאה בעבירה? עיתונים חרדים, יש איתם בעיה. הבעיה בעיקר היא הפרסומות. ולכן בעיתונים החרדים המכבדים את עצמם, הם עושים גיליון בלי פרסומות. ולזה הם קוראים לזה גיליון שבת קודש. ושם בדרך כלל זה דברי תורה. מי שקורא את זה, ניחא. מי שקורא את שאר העיתון, אני לא יכול להגיד בבירור שזה אסור. מה שאני יכול לומר זה שישתדל מאוד לא להסתכל בפרסומות. כי הסתכלות בפרסומות זה נקרא שטרי הדיוטות, אסור להתעסק בזה בשבת. מבצע, אחד פלוס אחד, אה, איפה זה? אה, שמה מוכרים, הנה, פה יש מבצע, צריך ללכת, חייב. עם ישראל אוהבי מבצעים הם. התחילו ממבצע אנטבה וכולי. עם ישראל אוהבים מבצעים. איך שלא יהיה, הדברים האלה אסורים בשבת. הלכה כמה וכמה, כל המדורים, מדור דרושים, מדור מכירות, שזה איסור גמור להסתכל. הלכה כמה וכמה אם יש גם מחירים. ולכן כל הדברים האלה אסורים בשבת. אז אם בן אדם יגיד לי, אני רק קורא את הכתבות, אז אגיד לו תשמע, יש פה רק עניין של ביטול תורה. אתה בזמן הזה, שבת, שעה של שבת כמו אלף שעות בימות החול. בזמן הזה היית לוקח ספר הלכה, ללמוד. לקחת חומש עם רש"י, ללמוד. בן אדם יגיד, אני לא כל כך מבין. יש היום רש"י מפורש. גם סתום מבין. מפרשים לך את רש"י, אתה יכול להבין אותו גם אם אתה לא קורא כתב רש"י. זה הכל בכתב עברי, בצורה שאתה מבין על השורה מיד. נו, אז למה בן אדם מבזבז את הזמן שלו? ליל שבת, לילה כזה ארוך, בן אדם יושב, מפענח עצמו לדעת. חבל על הזמן. סיימת סעודת שבת, לך שב תלמד. איך סיפר פה הרב יצחק יוסף? שאבא שלו היה עומד, מסיים את הסעודה, שרים שירי שבת, דברי תורה, ברכת המזון, הולך ללמוד. אומר, היינו לומדים, נראה פתאום את אבא בשעה שתיים בלילה, לומד. שעה שתיים בלילה, פתאום נעמד. שואל אותו, אבא, למה אתה נעמד? אומר, אני מתחיל להירדם. אז הוא נעמד, שלא יירדם. תופס את הספר ביד, נעמד. שתיים בלילה. שומעים? יש אנשים צדיקים יותר, הוא כבר בשעה שמונה בלילה הוא מתחבר לעולמות העליונים, הוא לא מחכה עד שתיים. כבר אז הוא עולה ללמוד ישירות בישיבה של מעלה. אבל אני לא אומר, בן אדם לפי היכולות שלו, הכוחות שלו, אבל איך שלא יהיה, לבטל את השבת, אתה רואה בן אדם ערב שבת, מעביר שעה, שעתיים, שלוש, ארבע. לא חבל על הזמן? זמן כל כך יקר. מה נפלא יותר מלשבת בשבת וללמוד תורה. אתה רואה, יש ילד, יש זה, שב איתו, תלמד איתו קצת. לא בכוח, עם ילדים צריכים לדעת לא, לא להכריח. אבל לשבת ללמוד איתו קצת, לשבת עם הילדים האחרים, ילדים חזרו מהבית ספר, עם הנכדים. מישהו הראה לי תמונה של הרב עובדיה יוסף, לומד עם הנכד שלו. קורא איתו בפסוקים, קורא איתו בזה. יושב ללמוד איתו. היה גדול הדור, הרי ב-20 שנה האחרונות היה בבית של הרב יוסף, של הרב משה יוסף. אז שמה היה עם הנכדים, היה לומד איתם. אז אתה יכול את הזמן הזה לנצל. לא חבל על עוד כתבה ועוד עיתון, מה זה ייתן לך? מה נשאר לך מהעיתון של שבוע שעבר? שלפני חודש? שלפני שנה? שום דבר. אז הזמן הזה אפשר לנצל לתורה. פה יש לנו בערב שבת, בשבתות החורף, שמונה וחצי יש פה שיעור. באים, שומעים שעה שיעור עין יעקב, כמה נפלא. אז בן אדם את הזמן הזה ינצל.
לכן הוא אומר, יש לנו כאן, א', תשבות ממלאכה, זה מצווה. דבר שני, היום קדוש, השם קידש אותו. תפנה עצמך מהבלי עולם, תתעסק בו בדברים של קדושה. על זה הוא אומר, אם תשים משבת רגליך, מעשות חפציך ביום ההוא, למה? מעשות חפציך ביום קודשי, כי אני קידשתי אותו. אז איך אתה מתעסק עם ענייני החולין שלך? זה יום שמיוחד לקדושה, יום שמיוחד לעבודת השם. אז אל תעשה חפציך, אלא רק עניינים שהם ענייני השם. אז יש פה שתי נקודות. א', אני נמנע ממלאכה, ב', אני מקדש את הזמן הזה, לא מתעסק בדברי חולין אלא בדברי קדושה. עכשיו דבר נוסף יש את העניין של לענג את השבת. כנגד זה הוא אומר, וקראת לשבת עונג. מה פירוש וקראת לשבת עונג? שהעונג יהיה מסיבת השבת. וזה שימו לב, זה אחד מהדברים הקשים. בן אדם שקורא לשבת עונג, כי סוף סוף יש לו יום שהוא יכול להתענג בו. אבל כמה אנשים קוראים לשבת עונג כי יש מצווה להתענג לכבוד שבת? זה דבר נדיר ולא פשוט. סיפרתי לכם על ר' שלום שבדרון, שראה אותו מקלף תפוח אדמה, והיה אומר תוך כדי הקילוף, לכבוד שבת קודש, לכבוד שבת קודש. פתאום שומעים אותו אומר, לכבוד שבת קודש? זה לכבוד הבטן שלך! ככה שומעים אותו צועק על עצמו. הוא היה תובע מעצמו. אבל בן אדם הולך, אני מענג את השבת, את השבת אתה מענג או את עצמך אתה מענג? אז ודאי, אנחנו קרוצי חומר, ודאי שגם בזה יש, יש קצת מצווה. אבל עיקר המצווה זה לענג את השבת בגלל שזה יום שבת, משום כבוד השבת. אגב, איפה זה יהיה יותר ניכר? אם בן אדם ביום חול לא מענג עצמו. לכן יש בזה עניין, שבן אדם ביום חול לא יחפש גלידות, ממתקים, שוקולדים, שתייה, ועוד כל מיני דברים כאלה, שיימנע מזה ביום חול. יגיד לו, זה אני משאיר לשבת. אה, אשריו ואשרי חלקו. פה ניכר שוקראת לשבת עונג. זה לכבוד שבת, את זה אני משאיר לשבת. אם בן אדם עושה כך, כמה נפלא. אבל כמו שאמרתי, אנחנו דור שכבר את הכל מיצו ביום חול. מה נשאר לו כבר בשביל יום שבת? בציבור שלנו, ילד ביום חול לא שותה לא קולה ולא ספרייט ולא... מקסימום אם נחה הרוח יביאו לו פטל. אבל ומים מהברז, לא מי עדן. זה בסטנדרט הרגיל. ילד מרגיש שבת. שבת, יש שתייה מתוקה, יש קולה, יש דברים אחרים. אבל אם אתה נותן לו את זה כבר ביום חול, אז הוא לא מרגיש מה היא שבת. אז זה הוא אומר, קראת לשבת עונג, לשבת עונג. העונג יהיה מפאת קדושת השבת. לקדוש השם מכובד, יש פה דבר נוסף, שהכבוד הזה של השבת יהיה בגלל הקדושה של היום הזה. השם קידש את היום וכיבד אותו, תשמור את היום הזה, מעשות דרכיך, מהמלאכה, שלא תתכנן גם תוכניות ליום החול, ובעונג כמו שאמרנו, שזה יהיה עונג יותר רוחני מאשר עונג נפשי, ותיזהר מלדבר בו דיבורים של חול, שכל הפעולות הללו יהיו לכבוד השם יתברך. ומי שיעשה כן, אז תתענג על השם, והרכבתיך על במותי ארץ, והאכלתיך נחלת יעקב אביך, כי פי השם דיבר. אל תתענג על השם, חז"ל דורשים, תתענג על השם, שהעונג שלך יהיה על השם. כמו שהסברנו, שהעונג יהיה רוחני, לכבוד השם יתברך. תרכב על במותי ארץ, אומר המלבי"ם, אתה תתעלה מכל העניינים החומריים, אלא תרכב על במותי ארץ, זה ירומם אותך. על הבמה, הכוונה על מקום עליון וגבוה. ואז, והאכלתיך נחלת יעקב אביך. מה זה נחלת יעקב? אומר המלבי"ם, השם הבטיח ליעקב שהארץ תהיה נכנעת לרגליו ולרגלי זרעו. שהארץ תהיה קלה להיכבש לפניהם. למה הוא קורא לזה והאכלתיך נחלת יעקב? אומר רש"י, למה לא נחלת אברהם? אז חז"ל דורשים, אצל יעקב נאמר שיש לו נחלה בלי מצרים. ופרצת ימה וקדמה צפונה ונגבה. לעומת זאת אצל אברהם אבינו מה כתוב? הארץ אשר אתה רואה. כמה בן אדם יכול כבר לראות? אצל יעקב זה נחלה בלי מצרים. כך גם כן אצל יצחק, הרד"ק מביא שנאמר בו כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל. עוד פעם, רואים יש מגבלה. הארצות האל, הארצות האלה. אצל יעקב אין מגבלה. פרצת ימה וקדמה צפונה ונגבה, כל מקום שתלך, נחלה ללא מצרים. עוד הסבר, אומר הרד"ק, למה כתוב דווקא יעקב? כי יעקב, הבנים שלו כולם נוחלים. אם היה אומר אברהם, נחלת אברהם, היה מתייצב פה ישמעאל. אם היה אומר נחלת יצחק, היה מתייצב פה עשיו. לא, לא, לא, לא, נחלת יעקב. אין זר עימם. רק הבנים של יעקב, שכולם יזכו לאותה הנחלה ואין גויים שיוכלו לבוא לדרוש את העניין הזה.