ספר ישעיהו פרק נ"ח. קרא בגרון אל תחשוך כשופר הרם קולך והגד לעמי פשעם ולבית יעקב חטאתם. הקדוש ברוך הוא אומר לנביא תוכיח את העם, תקרא בשופר אל תחשוך, תרים קולך עליהם בשופר כמו שהשופר נשמע קולו למרחוק. וקרא בגרון הרי לכאורה היה צריך להגיד קרא בפה, אבל אומר הרד"ק כיוון שהדיבור מקורו מן הגרון לכן אז הוא אומר קרא בגרון, כמו רוממות אל בגרונם, בקוראי ניחר גרוני, אז הוא מייחס את הביטוי הזה לגרון. אל תחשוך, הכוונה תקרא את זה באופן תמידי. והגד לעמי פשעם, אומר רש"י אלו תלמידי חכמים שכל שגגתם פשע, ששגגת תלמוד עולה זדון. אז הגד לעמי, עמי זה העם שלי, אלה שעובדים אותי התלמידי חכמים, תגיד להם את פשעם כי אפילו שגגות שלהם הם פשע. ולבית יעקב חטאתם, בית יעקב זה תמיד בא לבטא את הדרגה הנחותה יותר של עם ישראל, כיוון שאם אנחנו מדברים על ישראל שזה לשון שררה, אז יעקב זה לשון עקבה, בעקב, הנמוכים יותר. אז כשמדברים על נשים אז בית יעקב זה נשים. כשמדברים על כלל האומה אז בית יעקב מדבר על עמי הארץ, על האנשים שבדרגתם נחותים יותר שאינם עוסקים בתורה. אז הם גם הזדון שלהם נחשב לשגגה. אז לכן הגד לבית יעקב את חטאתם, את שגגתם. מה אין להם זדונות? כן, אבל מרוב שהוא עם הארץ הוא בכלל לא מודע להלכה, אז גם הזדון שלו הוא לא עושה את זה ברוע לב לעבור על ההלכה, אלא זה נחשב לשגגה.
המלבי"ם מסביר, יש כאן כמה ביטויים. קרא בגרון הכוונה היא תקרא בקול גדול. אל תחשוך הכוונה היא שהקריאה תהיה מתמדת. קרא כשופר הכוונה היא שתרים את הקול וזה יהיה הולך וחוזק וחזק וגובר. כי השופר, מסביר המלבי"ם, ראינו אותו במעמד הר סיני שהיה הקול הולך ומתגבר. כך גם כן הנביא מבקש, הקדוש ברוך הוא מבקש מהנביא, בדרך כלל כשבן אדם קורא משהו, מודיע משהו, אז הוא מודיע בקול, אחרי זה ההודעות הבאות שלו הם כבר בטון יותר נמוך. זאת אומרת אה כבר הרבה בטח יודעים וכבר שמעו וכבר זה אז הוא רק מודיע לאלה שלא היו. אבל אומר לו הקדוש ברוך הוא לנביא לא, אצלך אני רוצה שזה יהיה הפוך. שאתה תקרא בקול גדול, תתחיל בגרון, אל תח... בגרון שזה אומר קריאה בקול, ואחרי זה תוסיף עוד ועוד. שלא תנוח ותגיד לא, בטח כבר שמעו. לא, שהקריאה הזאת תלך ותגבר עוד ועוד.
עוד הסבר אומר המלבי"ם מה זה כשופר הרם קולך? השופר זה לא רק נשיבה של כל מי ש... כל התוקע בו. יותר מדויק הוא איננו אלא קול נשיבת התוקע בו. פירושו של דבר, אם אני אגיד שופר, שים את השופר, הוא משמיע קול? שופר אין בו שום קול. מה גורם לשופר להשמיע קול? זה שהעברתי אוויר בתוכו. נכון? כך גם כן אומר הקדוש ברוך הוא, הנביא הוא בחינת קול השופר. כי מי מדבר מגרונו? שכינה מדברת מגרונו. אז לכן כשופר הרם קולך, שאתה תהיה בחינת שופר, שהשכינה הקדושה תוכל להשמיע קולה דרכך. קול השם דובר בו כמו השופר. דבר נוסף, השופר גם כן משמיע קול שבר, קול יללה, קול חרדה, והקול הזה אמור לעורר בתשובה. כמו שכתוב השמע העם... אה... ישמע שופר בעיר ועם לא יחרדו? קול השופר מעורר חרדה. אז קרא כשופר הכוונה תחריד את העם לעורר אותם על התשובה.
ואיך תעשה את זה? והגד לעמי פשעם. פשעם זה מרד. וזה מדובר על עבירות שבין אדם למקום. לכן הוא אומר עמי, כי זה מצד שהם העם שלי, אז מדובר על עבירות כלפיי. ולבית יעקב חטאתם, פה הוא מדבר אליהם ככלל, כאל בית יעקב. אז החטא של בית יעקב הוא כנגד כלל הבית יעקב. הוא לא מדבר עליהם כביחס עמי, אליי, אלא ביחס אליהם, לבית יעקב. פה מדברים על עוונות של בין אדם לחברו. מזה שהם מצד שהם בית יעקב.
ואותי יום יום ידרשון ודעת דרכיי יחפצון כגוי אשר צדקה עשה ומשפט אלוהיו לא עזב ישאלוני משפטי צדק קרבת אלוהים יחפצון. ואותי יום יום ידרשון. היה משתמע מכאן כביכול שכאן כבר הוא מדבר אחרי שהם עשו תשובה. אומר הקדוש ברוך הוא הם דורשים אותי יום יום, דעת דרכיי יחפצון, והם שואלים אותי משפטי צדק, קרבת אלוהים יחפצון. אבל לא, כל זה קובלנה של קודשא בריך הוא על מצבם המידרדר של העם. אומר הקדוש ברוך הוא אותי יום יום ידרשון, כמו שכתוב ויפתוהו בפיהם ובלשונם יכזבו לו. כביכול, כביכול רוממות אל בגרונם, כביכול מבקשים, כביכול רוצים להתקרב להשם יתברך, אבל באמת זה רק רושם חיצוני. דעת דרכיי יחפצון, הם כביכול הולכים לשאול את החכמים הוראות כאילו הם רוצים לקיים את זה. כגוי אשר צדקה עשה, תמיד שואלים אותי משפט צדק, איך עושים כך ואיך מקיימים כך, איך מעשרים את התבן ואת המלח. הם באים כביכול תמיד לשאול את ההלכות כי מי שרוצה לקיים. וכשהם אחרי זה, זה הפסוק הבא, כשהם צמים והם לא נענים, הם באים בקושיות. אה, צמנו, למה לא ענית? למה ריבונו של עולם לא נתת לנו טובה? מה אנחנו לא בסדר? אומר להם הקדוש ברוך הוא גם הצום שלכם אני לא חפץ בו. וזה הפסוקים שנראה בהמשך, הכל בעצם מהלך אחד.
הרד"ק מסביר, הם דורשים אותי יום יום ודעת דרכיי יחפצון, אבל כל זה בפה ולא בלב. בפה ולא במעשה. כי אדם שעושה צדקה ומשפט, אדם כזה ראוי לו לשאול איך עושים בדיוק. תסביר לי בדיוק את הגדר. מהי ממש החובה, מה שנדע בדיוק איך עושים ואיך פועלים. אבל מי שבאמת לא מתכוון לקיים, אז למה אתה שואל? אדרבה אומר הרד"ק, מי שלא מתכוון לקיים ושואל, הנה בדרשו כפל עוונו. מילא לא שאלת כלום, עוד מילא. אבל אם אתה מתכוון, אם אתה שואל ואתה מתכוון בכלל שלא לקיים, זה עוד מרגיז הרבה יותר. למה שאלת? עוד נתת לי איזושהי אשליה שאתה עוד מתכוון לעשות. וזה הרבה יותר מרגיז, הרבה יותר מכעיס.
סיפרתי לכם על ההוא שהלך לקנות מקרר. שאל אותו כמה זה? אמר לו 3,500 שקלים. התחיל ללחוץ אותו, לחץ אותו, לחץ אותו, לחץ אותו, הגיע ל-2,800. טוב, בסדר, רושם לו צ'קים והולך. ההוא מחכה לפירעון של הצ'ק הראשון, ההוא כבר קיבל את המקרר, חזר. טוב, חשב אולי אי הבנה. עוד פעם, צ'ק שני, חזר. בקיצור, מתקשר אליו, אומר לו תגיד לי מה זה? אתה ישבת עליי, אני לא שוכח אותך. שעה ישבת להוריד לי את המחיר, ואתה עכשיו הצ'קים שלך חוזרים? אומר לו תשמע אדוני, אני מצטער, אני את האמת אני אגיד לך, אני לא מרמה אותך, אני אין לי לשלם. אומר לו אין לך לשלם אז תגיד לי אז מה אתה בילבלת לי את המוח במשך שעה? אומר לו לא, אז אני קצת רציתי רגע למזער לך את הנזק. כאב לי הלב שתפסיד 3,500. ככה הפסדת רק 2,800. זה לא... עוד בסדר איתך, אתה עוד בא בתלונות? אתם מבינים? אז שבן אדם עוד שואל ומתעניין כביכול כמי שרוצה לקיים, אם הוא אחרי זה לא עושה, זה הרבה יותר מרגיז. הנה בדרשו כפל עוונו. אומר הקדוש ברוך הוא יום יום ידרשון, דעת דרכיי יחפצון, אבל בסופו של דבר לא מקיימים מאומה.
המלבי"ם אומר שהפסוק הזה חותם למה שקראנו בפסוק הקודם. למה קרא בגרון אל תחשוך כשופר הרם קולך וכולי? כי הבעיה של העם הזה שהם לא מכירים בחטא שלהם. הם בכלל לא מודעים שמה שהם עושים זה עבירה. כנגד המצוות שבין אדם למקום, אומר הקדוש ברוך הוא אותי יום יום ידרשון. הם חושבים שהם יוצאים ידי חובה במה שהם עושים דרישה וחקירה אחר מצוות השם. יש לו פלפולים נכבדים מאוד בכל מיני מצוות שאני ציוויתי. מה עם זה בפועל? לא, בפועל זה עניין אחר. הוא אין לו זמן. הוא עסוק מאוד, הוא אין לו חשק. אז למה כל הלימוד? בשביל הפלפול. יש ספרים שבהם כתוב לפלפולא בעלמא. אין להסיק מסקנות להלכה. הוא ככה בדיוק הוא גם לומד. לא, שמה אלה שכותבים את זה כותבים כדי שלא חס ושלום יסיקו מזה מסקנה והעוון יהיה עליי. אבל יש כאלה שכל מה שהוא מפלפל זה לפלפולא בעלמא, אין לו שום כוונה ליישם אפילו לא חלק מזה. רק מה, האם המצווה היא כזאת או שהמצווה היא כזאת? פלפולים יש לו הרבה. הם דעת דרכיי יחפצון. הם אותי ידרשון. והם חושבים שהם יוצאים ידי חובה בחקירות ובדרישות גם אם הם לא מקיימים.
הרי אמרנו קודם ולבית יעקב חטאתם, שלפי המלבי"ם זה מדבר על חטא של בין אדם לחברו. שמה הרי המצווה בבין אדם לחברו זה והלכת בדרכיו. מה הוא רחום אף אתה רחום, מה הוא חנון אף אתה חנון. זה מצוות שמדברים על בין אדם לחברו. על זה הוא אומר דעת דרכיי, דהיינו בין אדם לחברו והלכת בדרכיו, יחפצון. די להם במה שהם רק חפצים לדעת מה הקדוש ברוך הוא רוצה. איך הדרך שראוי שיתנהג בבין אדם לחברו. לקיים בפועל? שום דבר. יש לו פלפולים שלמים על הלכות שמירת הלשון. על הלכות לשון הרע וכל מיני גדרים וכל מיני הלכות ו... מה מזה? שום דבר. לקיים הוא לא עושה כלום. רק דעת דרכיי יחפצון. מה שהוא חפץ לדעת זה רק ידיעה של דרכיי שהכוונה כמו שאמרנו והלכת בדרכיו שזה בין אדם לחברו. אבל לעשות וליישם את זה? בשום אופן.
כגוי אשר צדקה עשה, שזה מדבר על המצוות של בין אדם למקום. ומשפט אלוהיו לא עזב, שזה המצוות של בין אדם לחברו. הוא מתנהג כאילו קיים את מצוותיו. אבל הכל כמו שאמרנו רק מן הפה ולחוץ. כך גם כן אומר השם, ישאלוני משפטי צדק. בן אדם לחברו, מהו המשפט, איך ראוי לנהוג בצדק בבין אדם לחברו. וקרבת אלוהים יחפצון, והם כביכול מחפשים, אוי, קרבת השם, איך להיות דבוק לריבונו של עולם כביכול, בין אדם למקום. כאילו הם עשו צדקה ומשפט, כאילו לא עברו שום איסור. מה פירוש הדברים? אומר המלבי"ם, המשפט זה מה שאדם עושה כפי הדין הכללי. הצדק זה לפנים משורת הדין. יש מה מגיע לך במשפט ויש מה נתתי לך בצדקה. משפט זה הדין. צדק זה לפנים משורת הדין. מי שעושה משפט, אז הוא יכול אחרי זה לחקור ולדרוש מהו הצדק. דהיינו מהו לפנים משורת הדין. אבל מי שלא עושה אפילו משפט, איך יבקש את לפנים משורת הדין? קודם תקיים את הדין, אחרי זה תחפש חסידות. קודם תקיים את ההלכה, אחרי זה תחפש חומרות. הם באים לבקש צדק כאשר עדיין לא עשה את המשפט. כגוי אשר צדקה עשה ומשפט אלוהיו לא עזב, ישאלוני משפטי צדק. הוא פתאום בא לבקש את המשפט צדק. מה זה לפנים משורת הדין? את המשפט קיימת שאתה מבקש פתאום צדק? אבל מי שעוזב את המשפט, גוזל, גונב, איך מתחיל לבקש צדק? לעשות לפנים משורת הדין?
והם כגוי אשר משפט אלוהיו עזב, באים לשאול משפטי צדק. מסביר המלבי"ם צדקה זה גם בא לרמז על קיום מצוות שבין אדם למקום. כמו ציצית, תפילין, הוא מקיים מה שהוא חייב בצדק. קרבת אלוהים זה הדרגה היותר גבוהה. ואני קרבת אלוקים לי טוב. זה מדבר על הצדיקים, על הפרושים, אלה אשר הם ממש קרובים להשם יתברך. מי שעשה צדקה, קיים מצוות שבין אדם לחברו, יכול לשאוף לקרבת אלוקים. אבל מי שלא עשה צדקה, את המצוות שהוא חייב הוא לא קיים, בא לבקש אחרי זה עוד קרבת אלוקים? והם כגוי אשר צדקה עשה, קרבת אלוהים יחפצון. אז יש לנו את המשפט, יש צדק ויש קרבת אלוהים. עוד לא קיימת משפט, איך אתה מבקש צדק? עוד לא עשית צדק ואתה כבר הולך לבקש קרבת אלוהים? זה הולך בדרגות. כביכול הם עוד את הבסיס לא קיימו והם כבר הולכים לבקש רמות גבוהות ונשגבות.
את האמת אפשר לומר גם כן על הדור שלנו. כי הדור שלנו הרבה פעמים אנחנו, אפשר להגיד אנחנו דור של חיצוניות. הגדיר אותנו הרב פינקוס זכר צדיק לברכה, כנראה שהוא לא היה מתאים לדור הזה אז לקחו אותו. הוא הגדיר אותנו את הדור שלנו, הדור של האינסטנט. אנחנו כן, פעם היה צריך כל דבר לעבוד ולהשקיע ולזה. היום הוא רוצה שיכניסו לו את כל הש"ס להארד דיסק והוא יודע אותו, זהו. הוא רוצה שברגע אחד יהיה צדיק, זהו, מי שקורא את זה שש פעמים מיד הופך ליבו להיות עובד השם והוא... אנחנו מחפשים הכל, הכל קצר, הכל מיידי, הכל אינסטנט. וכיוון שכך, נהיינו גם כן דור של חיצוניות. תשימו לב, היום הכל, גם בעניינים הגשמיים, הכל נהיה חיצוניות. תראה, תלך היום לכל טכנאי, הוא יגיד לך לא, כבר לא מייצרים דברים כאלה. הוא אומר לך בוא תסתכל הבודי פה הוא כך וכך וכך. אין, היום הכל עושים לך מבחוץ מעטפת יפה, משהו כזה מבריק, והשאר בפנים אומר לך זה זבל. השאר זה זבל. זה מחזיק שנתיים שלוש, אחרי זה תזרוק. יגיד לך את זה על מכונות כביסה, על מזגנים, על כל מה שתרצה. על הכל, היום הכל טאפים, כל מה שתרצה. פעם היו עושים דברים עמידים, היום הכל חיצוני. ולצערנו גם בעבודת השם המציאות היא כזאת. גם בעבודת השם האדם עובד את הקדוש ברוך הוא חיצוני, והוא כביכול מבקש רמות ומבקש השגים ועבודה גבוהה והשגות, אבל את הבסיס חסר לו.
רואים את זה גם בדרך הלימוד. בדרך הלימוד אתה רואה פעם היו לומדים, לפחות היו יודעים את הבסיס. יודעים איך ללמוד גמרא. ילד בישיבה, מגיע לישיבה קטנה, ידע את השקלא וטריא. מה הגמרא שאלה, מה הגמרא תירצה, מה הגמרא שאלה אחרי זה ומה אחרי זה הגמרא תירצה. היום מה? מה... תוספות. הוא יודע ר' שמעון, יש לו ר' שמעון על הסוגיה. כן, ר' שמעון אומר... רגע רגע שנייה, תעצור לפני ר' שמעון. אתה יכול להסביר לי מה הגמרא שאלה ומה התירוץ? לא, רק שנייה, אני אסביר לך את ר'... מה אתה הגעת לר' שמעון וקצות וכל מיני... איך הגעת לשם? בזמננו לא למדו את זה בבית ספר? במכינה? מי למד דברים כאלה? תדע קודם כל לקרוא מה כתוב בגמרא, מה השאלה, מה התשובה. ככה היה מלמד ר' מיכל יהודה ליפקוביץ. חזון איש אחז מאוד מהשיטה של הלימוד שלו. היה שולח תמיד ללמוד אצלו, אומר ללמוד בפוניבז' שם, הוא אומר כי שמה ר' מיכל יהודה מלמד. ר' מיכל יהודה ליפקוביץ, זה הייתה הדרך שלו. תשאלו כאלה שעוד אנשים בינינו שלמדו אצלו. הרב טולדנו ועוד שלימד כאן. זה הייתה הדרך. תלמד קודם כל גמרא. לא, ברק, חיצוני, חיצוניות. מה חיצוני? כן, יש איזה פלפול, זה... הוא מקשה כזאת קושיה, והוא...
אותו דבר גם כן בקיום מצוות. אנחנו יותר מהדרים מקיום המצוות של פעם. אבל מה היום? הוא מחפש את האתרוג בלי הנקודה והזה, והוא מחפש את הלולב עם ה... עוד פעם, ובמה? כדי... חיצוני. אבל כמה לב היה בקיום המצווה? ככה קיימו מצוות? ככה לקחו אתרוגים ולולבים פעם? תקראו את המשנה במסכת סוכה. איך היה מעביר להם חזן הכנסת את הלולב? זורק לפניהם. אתה מתאר לעצמך היום מישהו אתה תזרוק לו לולב? יזרוק אותך מכל המדרגות. את זה אני אנענע? חזן הכנסת היה זורק להם לולב. אבל מה? עבודת השם שלהם הייתה פנימית. הם לא היו צריכים מעטפת. אז הכל היה אמיתי. תקראו מה כותב ספיר, אבן ספיר, שהיה בתימן לפני משהו כמו 200 שנה, 150 שנה. הוא מתאר את חיי היהודים בתימן. והוא מספר שהוא עמד המום. הגיע לבית הכנסת, הגבאי של בית הכנסת עם שק ביום חג סוכות, והוא אומר ככה רוקן את השק ככה על הארץ, ונפלו משם איזה 50-60 אתרוגים, כל אחד לקח לו אתרוג ו... אתה אומר אצלנו איפה הצמר גפן ואיפה הקופסה ואיפה השמירה ואיפה... הוא אומר לא, הדברים האלה לא היו פעם. ולמה? לא שאני אומר שלא צריך להדר. אדרבה, מי שיכול להדר ולהוציא ממונו על מצוות, הלוואי. כיוון שאנחנו נהיינו דור שמהדר בחיצוניות, ואתה בסלון אתה מחפש איזה פרקט מאיטליה, אז הלוואי שתחפש גם כן שבאתרוג יהיה ככה מהודר. לא שאני אומר לא לעשות את זה. אני רק אומר איך נהיינו דור של נתפס לחיצוניות. שנתפס למצוות בחלק החיצוני שלהם ולא בחלק הפנימי שלהם.
סיפרתי לכם פעם על הגאון מווילנא שהגיעו אליו שודדים. ונבהלו התלמידים שהיו בחוץ בחדר החיצון. והגאון מווילנא יצא, שמע רעש, והם רק ראו אותו, מיד ברחו. שאלו אותו הרב, איך? מה? נס? מופת? אמר להם לא מופת ולא שום דבר. אמר להם הגאון מווילנא פשוט, אני עם תפילין. וכתוב וראו כל עמי הארץ כי שם השם נקרא עליך ויראו ממך. חז"ל אומרים אלו תפילין שבראש. אז הם ראו את התפילין שלי, הם נבהלו. אז שאלו אותו רבע, גם אנחנו עם תפילין. אמר להם כתוב אלו תפילין שבראש, לא שעל הראש. אתם מבינים את ההבדל? תפילין שבראש. כמה מתוך התפילין אצלך בראש? לא כאיזה קופסה ששמת למעלה. אין דור שהיה בו הידורים בתפילין כמו בדור שלנו. תראו איזה הידורים יש. תסתכלו תמונות של תפילין לפני 50 שנה ו-100 שנה. אני כבר לא מדבר על התפילין הצהליות שזה נראה כמו איזה קרטון שעבר קיפול. לא מדבר על זה. מדבר על התפילין שבאמת עשו אותם. היה רמה כזאת של דיוק של ריבוע? רמה כזאת של דיוק של הכמה מפריד באמצע? אין, לא תמצא דברים כאלה. והנה אנחנו יותר טובים מהם? איפה אנחנו ואיפה הם? כי אצלם תפילין היה בראש, היה עם כוונה, היה בקדושה. אבל היום איפה אנחנו במציאות הזאת? זה מה שאומר כאן הקדוש ברוך הוא. הנה תראה שהם מחפשים פרישות, חסידות, קדושה, הוא מחפש רק עוד להיתפס לכל מיני חומרס וכל מיני דברים של סייגים ו... למה? זה נותן לו הרגשה טובה שהוא השיג משהו. בו בזמן שאדרבה, זה שאתה נתפס לזה ואתה עוזב את כל מה שיש מאחור, שהם דינים, הלכות, עיקרי הדין. כמה אתה זהיר בשמירת העיניים, בשמירת הלשון, בבין אדם לחברו ו... אבל מה הוא מקפיד? יש איזה עניין, קראתי פעם שיש איזה עניין לעשות את זה דווקא בצורה הזאת, על זה הוא מקפיד.
סיפרתי לכם על אחד שבא לשאול אותי, זה במקרה היה מדובר על אדם שהוא דתי לייט עד... עד ריק. ובא לשאול אותי אם מותר ללכת בתשעת הימים לים. וכשהשאלה שלו בעצם על ים מעורב. אתם מבינים? מבינים? זאת אומרת הבן אדם איפה בכלל... איפה בכלל צניעות? איפה... מה זה איסורי תורה בכל רגע. לאו מן התורה. שכל דין של ללכת לים אין בזה הלכה. אין בכלל הלכה כזאת. יש אלה שאומרים שיש איסור רחיצה במים צוננים, אז לשיטתם אסור גם לרחוץ בים, כי זה רחיצה במים צוננים. אבל מצד האיסורים ללכת לים, שלושת השבועות וכל הדברים האלה, אין דין כזה. והוא אצלו מחפש, יש לו חומרה בעניין, אבל לים מעורב, זה בכלל לא נוגע אליו. זה המציאות שלנו גם כן, אבל בזעיר אנפין. שאנחנו נתפסים לחומרות וכל מיני עניינים, בו בזמן שעיקר הדין לפעמים את זה האדם שוכח, את זה האדם זונח. אז אומר הקדוש ברוך הוא, קודם כל יש משפט, אחרי זה יש צדקה, ואחרי זה קרבת אלוהים יחפצון. אחרי זה תחפש כבר להיות עם קרבת אלוהים, קרוב לריבונו של עולם, אלה דרגות גבוהות.
היה מעשה עם איזה שהוא חסיד שבא לרבי שלו ואמר לו שהוא רוצה להשיג רוח הקודש. אז אמר לו הרב שיעשה 40 יום תעניות ויעשה לאחר מכן גלגולי שלג וישכב לישון על הארץ, ואז יזכה בעזרת השם לרוח הקודש. טוב, ההוא עשה לפי המתכון, בא לרבי, אומר לו רבי, אני חיכיתי, המתנתי, שום דבר. אולי קוטג', אבל לא קודש. שום דבר. אז אמר לו הרב, אמר לו לקח אותו לחלון, אמר לו אתה רואה את הצדיק הזה? אומר לו לא. אומר אתה לא רואה את הסוס ששוכב שם? אה, כן, את זה אני רואה. אומר לו אתה יודע איזה צדיק הסוס הזה? אומר לו הסוס הזה, אתה יודע כמה תעניות הוא עושה? מסכן, ימים שלמים לפעמים בעל הבית לא מביא לו אוכל, רק בלילה. והוא אומר לו עושה גלגולי שלג. אתה יודע כמה פעמים ראיתי אותו פה מתגלגל על השלג? והוא תמיד ישן רק על הארץ. ואף פעם הוא לא... ותעניות דיבור בכלל, לשון הרע אף פעם הוא לא... תעניות דיבור כל החיים. אומר לו מה, בן אדם יכול לעשות את כל זה ולהישאר סוס. להישאר סוס. אמר אחד מגדולי ישראל, איפה המבחן? כשנגמר הצום, איך אתה ניגש לאוכל? אמר שמה המבחן. תראה אם בן אדם נשאר סוס או שבן אדם נשאר והשיג איזושהי מעלה, קנה משהו בקדושה. עוד פעם, זה מוסר נוקב, אני לא אומר את זה לציבור, אני אומר את זה לעצמי. אבל שנבין שהדור שלנו זה דור של חיצוניות. מחפשים לראות איך הוא מבחוץ, איזה רושם הוא עושה מבחוץ. לא משנה מה הוא עושה, העיקר שילך עם חליפה ומגבעת. הוא הולך עם חליפה ומגבעת? אה, יופי, ברוך השם. כן, זה דור של חיצוניות.
שמעתי מהרב אבוטבול, הוא אמר... אמר דבר נורא. אמר דבר נורא, אמר יש שקר נורא בציבור שלנו. אמר שקר נורא בציבור שלנו. והשקר הוא אומר זה עניין הכיסוי ראש. אחד הנקודות שהוא מרבה לדבר עליהם. אומר זה השקר, זה הכיסוי ראש. אישה שהולכת עם פאה, היא נתפסת כיותר צנועה ויותר צדיקה ממישהי שהולכת עם כיסוי ראש. את הילדים שלה היא יקבלו לסמינר ואת הילדים של זאת לא יקבלו לתלמוד תורה ו... אה, לא, היא הולכת עם מטפחת, לא. אומר נורא נוראות, אומר זה זה מצחיק, זה מרתיח. איך נהיה עולם הפוך ראיתי. כך בזמנו היה גם כן הרב... הרב רצאבי בזמנו שלח מכתב לאחד מגדולי הרבנים שיצא מיד אחרי הסערה שהייתה עם הפאות של הודו. אז הוא שלח לו, היה לנו פה הזדמנות משמיים. נשים כבר במשך כמה שבועות הלכו בלי פאה, הלכו רק עם כיסוי ראש. היה בעיה, אסור ללכת. מיד קם איזה שהוא רב, לא אזכיר את שמו, כולם מכירים אותו, ומהר להוציא היתר וזה, שלחנו משגיחים וזה והכל בסדר. שלח לו מכתב, אמר ריבונו של עולם, היה לנו כזאת הזדמנות להוציא את השקר הנורא הזה. הדבר הזה הרי שנועד, הכיסוי ראש שנועד לעשות את האישה צנועה, ואתה לוקח ועושה עם זה עם פאה, והפאות השם ירחם, כמה מתוכם צנועות? גם אלה שהתירו פאות, על מה דיברו? וכמה מתוכם צנועות? והשם ישמור, הפאה רב ברור, מי שאמר פאה נוכרית, הפאה עושה את האישה נוכרית. אומר ועל מי יש לדבר? עם מי יש לדבר? אומר זה בצורה מאוד חריפה, על העניין הזה של הפאות. אבל אין מה לדבר. אין מה לדבר ואין עם מי לדבר. כך שלמעשה, כמו שאמרתי, אנחנו דור של חיצוניות. דור שאת הכל עושים מבחוץ, הכל בשביל רושם. פנימיות, משהו שמצריך את האדם ויתור, שמצריך את האדם התגברות, זה אתה רואה שדור חלש, הדור חלש. השם יזכנו ויצילנו מכל דבר חטא ועוון.
למה צמנו ולא ראית עינינו נפשנו ולא תדע הן ביום צומכם תמצאו חפץ וכל עצביכם תנגשו. למה צמנו. העם כביכול אומרים לנביא, כביכול טוענים כלפי השם, למה צמנו, למה אנחנו צמים ואתה כביכול ריבונו של עולם לא רואה את התענית שלנו. אתה לא מקבל את התפילות שלנו. עינינו נפשנו ולא תדע, כביכול עושה עצמך כאינך יודע, לא משגיח בנו. האויבים מושלים בנו ואתה כביכול ריבונו של עולם כמתעלם. צמנו ואנחנו לא רואים שאתה מושיע אותנו. מה התשובה? אומר להם הנביא הן ביום צומכם תמצאו חפץ כל עצביכם תנגשו. אני רואה שהצום שלכם המטרה שלו זה לשם מריבה. מה פירוש הדבר? כאשר יש יום תענית, יש יום צום, מתאספים כולם כדי להתפלל. היו מתכנסים ברחובה של עיר, היו מתאספים כדי להתפלל. ואז, או, יש הזדמנות, פלוני חייב לי הרבה זמן כסף. טוב שעכשיו פגשתי אותו. אז מה יוצא? שהיום צום הזה, במקום שיהיה יום של תיקון המעשים, יום של שיפור המידות, זה יום של מריבות. כל אחד הולך לתקוף את החבר שלו, כל אחד הולך לצאת נגד אלה שהוא צריך לסגור איתם חשבון. זה מה שהוא אומר להם, ביום צומכם, למה אתם מנצלים את יום הצום? תמצאו חפץ. ביום התענית אתה מחפש איך למצוא חפצך, איך על ידי זה להשיג את ענייניך. ואם הוא לא ייתן לו, וכל עצביכם תנגשו. אתה נוגש בו. נוגש זה ביטוי לאדם התובע חובו בכוח. אדם התובע חובו ב... אה... בצורה שלא נותנת לאדם לברוח ממנו. כמו שכתוב לא תיגוש את אחיך. פירוש הדבר, שיש לכם צום, יש לכם תענית, אבל הצום והתענית הזאת מה המגמה שלהם? זה רק לטובתכם, זה לצורכיכם. עצביכם, הכוונה פה לממון שלכם. מה זה וכל עצביכם תנגשו? הכוונה אתם כל מה שאתם עושים זה כדי... כדי להשיג את ממונכם, זה עצביכם. ולמה הממון נקרא עצביכם? אומר הרד"ק כי הממון יגיעת האדם ועצבונו. מה מעציב את הבן אדם? כסף. הריצה האינסופית אחרי הכסף. אחרי שהוא השיג את הכסף, איך לשמור על הכסף. ואם הוא בעל השקעות, אז הוא כל הזמן בלחץ, מה מצב הבורסה, זה עלה, זה ירד, איפה זה, איפה זה נמצא. יוצא אם ככה שמה שגורם לאדם את עיקר העצבים זה הכסף. לכן אומר וכל עצביכם, אתם את כספכם תנגשו.
מסופר שפעם היה איזה שהוא מלך שהבן שלו לקה בעצבות קשה. אמרו לו הפסיכולוגים, הרופאים, שהוא חייב לפגוש בן אדם מאושר, ללבוש את הבגד שלו, וזה יוציא אותו מהעצבות שלו. ילבש את החולצה של האדם המאושר וזה יוציא אותו מהעצבות. והמלך שלח בכל ממלכתו לחפש את האדם המאושר. והם עולים הרים ויורדים בקעות, הולכים לערים ולעיירות, ולא מוצאים. מיהו האדם המאושר? אתה מאושר? אני? הלוואי. בשאיפה. מאושר? איפה? לא מוצאים את הבן אדם המאושר. יום אחד מגיעים, אומרים להם ככה בדרך כבר מיואשים, רואים איזה אחד רועה, ככה יושב לו על איזה שהיא אבן, נשען לו על עץ, הצאן לפניו רועות, והוא מחלל לו ככה בחליל בכיף. או, נדמה לנו שמצאנו את הבן אדם המתאים. הם ניגשים אליו, אומרים לו תגיד, אתה... אתה... אתה מאושר? אמר להם כן, ברוך השם. אומרים לו אתה מוכן לעשות לנו טובה? מה? לתת לנו את החולצה שלך, הבן המלך חולה, יש מצווה לעזור לו וזה... אמר להם בשמחה, אבל אין לי חולצה. אומר לו מה, אין לך חולצה? אמר להם אם היה לי חולצה כבר לא הייתי מאושר. אם היה לי חולצה הייתי צריך לדאוג לה, שלא תיקרע, לדאוג לכבס אותה, לשמור עליה, ל... אם היה לי חולצה כבר לא הייתי מאושר. אמר אני מאושר כי אין לי שום דבר. כשבן אדם אין לו שום דבר, לא מוטרד, שום דבר לא מפריע לו, לא מזיק לו. מה יכול, מה תיקח לי? את החליל? מה תיקח לי? נגלף מחר עוד אחד מאוד כנסוף. מציאות הבן אדם שככל שיש לו יותר ממון, מרבה נכסים, מרבה דאגה. אז וכל עצביכם תנגשו. אתם מנצלים את יום הצום כדי לדרוש את ממונכם, שזה העצבים כמו שאמרנו, זה הממון, לנגוש אותו מחבריכם.
המלבי"ם מסביר שאחרי שאומר לנו בפסוק הקודם איך כל הבקשה שלהם את השם היא רק חיצונית, הם לא באמת מבקשים את השם, הם לא באמת רוצים קרבתו. הוא עובר, לא די בזה, הם עוד באים להתווכח למה השם לא עונה לתפילתנו. זאת אומרת הם עוד אוחזים עצמם כצדיקים ועוד יש להם קובלנה, עוד יש להם תביעה. והם אומרים למה צמנו ולא ראית? צום, הסברנו פעם בשם הרד"ק, כך גם אומר המלבי"ם, צום זה מלשון אסיפה. היום נהיה צום ביטוי לתענית, אבל באמת צום במקור זה לא תענית. אתם יכולים לראות את זה פה בפסוק, למה צמנו ולא ראית, עינינו נפשנו ולא תדע. אתה מבין מכאן שצום זה לא תענית. יש צום ויש עינינו נפשנו. מה פירוש הדבר? צום, אומר הרד"ק, כך מביא בשם אביו, שמשמעותו לשון אה... התכנסות. כמו צומת הגידים. צומת הגידים זה מקום שבו מכונסים גידים רבים. צום פירושו התכנסות. כאשר היו רוצים לעשות איזושהי עצרת על ירידת גשמים או על כל צרה שלא תהיה, היו עושים צום. קראו צום. מה פירוש? אוספים את כל האנשים לרחובה של עיר, ואז מתפללים להשם, אומרים אבינו מלכנו, אומרים כל מה שצריך. זה נקרא צום, ובדרך כלל באותו יום גם כן היו מתענים. ובעקבות זה נוצר הביטוי של צום על יום תענית. אבל צום זה על עצם העניין של ההתכנסות. ולכן הם באים ואומרים למה צמנו? צמנו פירושו התכנסנו. וההתכנסות הזאת המטרה שלה זה כדי לפשפש במעשיהם. ככה המשנה במסכת תענית אומרת, שהם היו מתכנסים ביום התענית והיו הבית דין יושבים כדי לראות מה צריך לתקן. כדי לראות איזה דברים מקולקלים יש. כמה זה חסר אם היה לנו דבר כזה בדור הזה. היו מתאספים והיו משתדלים לתקן. העינוי זה התענית. אז אם ככה יש פה שני מהלכים. מהלך אחד של התכנסות, מה לא טוב, איך אנחנו מתקנים לעתיד, זה הצום, זה התכנסות. והעינוי זה איך אני מתקן את מה שקלקלתי בעבר. וכבר דיברנו כמה פעמים שתמיד עניינה של התענית זה לתקן את העבר, כיוון שכשבן אדם עושה עבירה יש לו הנאה של הגוף, וכשבן אדם מענה, מתענה, הוא בעצם מסיר את תאוות הגוף והנאותיו. וזה כנגד זה. מה שעידנתי את הגוף, אני מתקן כעת במה שאני מייסר את הגוף. אז הצום אם ככה זה תיקון לעתיד. העינוי זה תיקון על העבר. ולכן הם אומרים על הצום ראית, ועל העינוי הם אומרים תדע. מה פירוש הדבר? על הצום ראית שהתכנסנו. ועל העינוי, מה אני ראיתי? עוד אי אפשר לראות. העינוי, הם אומרים, זה רק בוחן לב וכליות יכול לדעת שיש בנו חרטה על מעשינו השליליים הרעים שהיה בעבר. על עצם זה שאנחנו מדברים שאנחנו מתכנסים לעשות טוב, זה ראית, זה כל אחד יכול לראות. אבל מה מטרת התענית שלך? זה סתם דיאטה? או כולם צמים ואתה בגלל זה מתענה? או שהתענית שלך באמת היא חרטה על העבר? זה רק יודע תעלומות יודע. ולכן הם אומרים על העינוי, למה עינינו נפשנו ולא תדע? מה, אתה אינך בוחן לב וכליות לראות שבאמת כוונתנו לשוב בתשובה מלאה על כל מה שעשינו בעבר?
עונה להם הקדוש ברוך הוא הן ביום צומכם תמצאו חפץ. צום, תענית, צריך להיות באמת מכל הלב. וצריך שבאמת יסיר מעל עצמו את כל ההנאות והתאוות הגשמיות. כי כל מטרתו בלתי להשם לבדו. אבל אתם תמצאו חפץ. גם ביום הצום אתם מחפשים למלא את תאוות ליבכם. נרצה לקחת את זה לדוגמה קיצונית, יש אדם שביום הצום כל היום הוא בקניות. למה? איך הוא פותח את הצום. אתם מבינים? הוא כל היום הוא הוא עסוק באיזה אוכל הוא מכין ואיזה מנות יהיה ומה עכשיו ומה אחרי זה ומה... איזה מין צום זה? זה מה שהוא אומר, בצום הזה הרי אתה צריך לגאול ענייני הבשר, מבלתי לחפוץ בהם כלל. ואילו בצום ובתענית אתם חפצים ואתם מחפשים ביום הזה את כל ענייני תאוותיכם. וכל עצביכם תנגשו. העצב שיש לכם ביום הזה במה שאתם פורשים מענייני העולם, טוב, הוא יתענה, אי אפשר להתווכח, הוא לא אכל היום. אומר עצם זה שהוא לא אכל היום, זה לא בנפש חפצה, אלא תנגשו. תשימו לב איזה ביאור מסביר המלבי"ם. אומר המלבי"ם את התענית, עצביכם, המלבי"ם מסביר התענית שזה הדבר המעציב אותך, אתה לא עושה את זה בשמחה כי אני רוצה עכשיו להתקרב להשם ולתקן עוונותיי. אלא אתה נוגש עצמך, נוגש כמו שאמרנו לדחוק, אתה עושה את זה כאנוס, בכוח, כמי שאין לו ברירה. וכל עצביכם, העצב שיש לכם שאתם פורשים מענייני העולם, את זה תנגשו, אתם עושים את זה בלחץ, עושים את זה מתוך הכרח, לא בנפש חפצה. הצום הוא כמשא כבד עליכם, אתם רק מחפשים מתי הוא יסתיים. ואם כן הוא אומר, האם זה מה שהקדוש ברוך הוא באמת ירצה? צום כזה? כמו שהסברנו, צום אומר המלבי"ם בביאור המילים, צום זה מלשון התקשרות. רבים מתקשרים, זה נקרא צום. כמו צומת הגידים, כמו צמה. צמה זה קשירת שערות רבות יחד. כן, הכל זה מאותו רעיון של צום, כמו יחזיק עליו צמים, מבעד לצמתך וכולי, שהכוונה היא של ריכוז ואיסוף.
הן לריב ומצה תצומו ולהכות באגרוף רשע לא תצומו כיום להשמיע במרום קולכם. הן לריב ולמצה תצומו. אומר להם הקדוש ברוך הוא הרי הריב שלכם, הצום שלכם סליחה, הוא לריב ולמצה. איך אתם רוצים שאני ארצה כזה צום? ולהכות באגרוף רשע. מושג של בעלי אגרופים, הכוונה היא להכות את אלה שחייבים לכם, כמו שהסביר הרד"ק שאתם מנצלים את יום הצום כדי לנגוש בחבריכם, כדי לתבוע את חובכם, יש לכם הזדמנות עכשיו, אתם פוגשים אותו ביום התענית. ואם כן הצום הזה אתם עושים אותו לריב ולמצה ולהכות באגרוף רשע. לא תצומו כיום. מסביר הרד"ק, כיום כביכול אתם עושים צום כאילו אני לא רואה אתכם, כמו ישבע לי כיום, כהיום, כן? להשמיע במרום שאתם צועקים בתפילתכם כאילו אתם שופכים נפשכם לפניי. כאילו אתם מרימים את הריבונו של עולם. לא תצומו כיום להשמיע במרום קולכם? אתם הולכים ועושים תענית רק כדי שכביכול השם יגיד שצעקנו? זהו, זה העניין? לא באמת שינוי פנימי?
המלבי"ם מסביר הן לריב ומצה תצומו. אומר המלבי"ם הסיפא, כמו שהסברנו שצום זה מלשון אסיפה, הזכירו כאן יכול להיות שזה גם קשור לביטוי צמצום, להתאסף ולצמצם אנשים רבים במקום בנקודה אחת. והוא אומר להם הן לריב ומצה תצומו. האסיפה שאתם מתקבצים לשם השם, כמו שהסברנו זה עול עליכם, זה כאילו מישהו נוגש אתכם. מה ההוכחה? הנה תראו שכאשר אתם תצומו ותתאספו, זה יהיה לריב ולמצה. או בעצם תתאספו להכות באגרוף רשע. זאת אומרת, כדי לבחון עד כמה המציאות של הצום הזאת היא לא ברצון, אני צריך לראות מציאות של התאספות אחרת ושמה איך אתם עושים ברצון, ואז להוכיח משם עד כמה האסיפה פה לא ברצון. הוא אומר יש לכם עוד כל מיני אסיפות. יש לכם אסיפות של ריב ומצה, כדי לריב עם מישהו. יש לכם אסיפות שמתאספים כדי להכות באגרוף רשע, להיפרע ממישהו שאתם חושבים שצריך להיפרע ממנו. ואז אני רואה שאתם באים באיזה שמחה, באיזה חפץ לב. הוא אומר להם הרי הריב הזה, הרי סליחה הצום הזה שאתם צמים, הוא רחוק מהצום הראוי והנכון. הלוואי והייתם צמים, הכוונה מתאספים, כמו שאתם לריב ולמצה תצומו, ולהכות באגרוף רשע. שמה אני רואה ברוך השם באיזה שמחה אתם עושים את זה, לריב ולמצה, להכות באגרוף רשע, איך אתם מתאספים מתוך התלהבות. אומר להם לא תצומו כהיום להשמיע במרום קולכם. לא תצומו כהיום להשמיע במרום קולכם כמו היום שאתם מתאספים לריב ולמצה. אתם לא צמים כהיום ההוא, כן ביום הזה. ביום ההוא אתם מתאספים בשמחה לריב ולמצה, ואילו כיום הזה שאתם מתאספים לענות נפשותיכם, כמה כאב וכמה צער, כמה זה קשה לכם, איך אתם מחפשים לפרוק. הצום שאתם צמים, ההתאספות הזאת היא להשמיע במרום קולכם. אבל היא לא כמו האסיפה של לריב ולמצה, כי האסיפה לריב ולמצה זה בחפץ לב, ולהשמיע במרום קולכם זה תנגשו. אתם מרגישים שכאילו מישהו מחייב אתכם, מחפשים איך להיפטר מזה. אם החזן קצת מאריך, אתה אומר לו תפילתה מהרה תתקבל ברצון. אתה מתחיל לרמוז לו. ואז הוא מגיע לאבינו מלכנו, אומר לאלוקינו שבשמיים, אתה צועק לו רחם ודוחק השעה. כן, ועוד, ככה נותן לו כל מיני רמזים, נו כבר, מתי הצום מסתיים? שלא תתקע אותנו פה עוד חמש דקות. אנחנו... כבר יש פה אנשים זקנים, לא בשבילי חס ושלום, אני תמיד לא אכפת לי עוד יום לצום. יש פה אנשים זקנים, אתה לא יכול לצער אותם. כן, הוא כל כך דואג להם בחוץ שכן משתקים הזקנים. אבל הוא... הוא דואג להם, כן. אמרתי לכם שיש אנשים מכל הלכות בית הכנסת מכירים רק הלכות טורח ציבור. זה מה שהם מכירים. רק הלכות טורח ציבור. בקיצור, אז הוא אומר להם, הנה תראו איך אתם מתאספים לריב ולמצה, ואיך אתם מתאספים להשמיע במרום קולכם. זה לא אותו דבר. זה לא אותו דבר.
המלבי"ם מסביר את זה גם על העינוי. אומר המלבי"ם, העינוי, הרי אמרנו שהעינוי זה תיקון על העבר. אומר המלבי"ם, העינוי שלכם הוא לא באמת עינוי. למה? כי העינוי שלכם הוא רק חיצוני. אתם לא באמת מתכוונים לתקן את העבר. הרי אם הייתם מתכוונים לתקן את העבר, הייתם צריכים לעשות שינוי פנימי. אבל אתם לא עושים שינוי פנימי. אתם רק עושים שינוי חיצוני. אתם רק מראים כאילו אתם מתענים. אבל באמת אתם לא מתענים. ולכן הוא אומר להם, לא תצומו כהיום להשמיע במרום קולכם. אתם לא צמים כדי להשמיע במרום קולכם, אלא אתם צמים רק כדי להראות לאנשים שאתם צמים. זה הכל חיצוני. זה הכל בשביל הרושם. וזה מה שהקדוש ברוך הוא אומר להם, אני לא רוצה את הצום הזה. אני רוצה צום שבאמת יש בו שינוי פנימי. צום שבאמת יש בו חרטה על העבר. צום שבאמת יש בו קבלה לעתיד. אבל הצום שלכם הוא רק חיצוני. הוא רק בשביל הרושם. ולכן אני לא רוצה אותו.